Englishעברית

Exodus 14 שְׁמוֹת יד

פָּרָשַׁת בְּשַׁלַּח
גודל הטקסט
מְפָרְשִׁים

א וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃

אוּנְקְלוֹס וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר:
אִבְּן עֶזְרָא וידבר. מדרך האמת אין ראוי למשכיל לחשוב על מעשה השם למה עשה כן. כי כל מעשיו בחכמה וחכמת האדם כאין נגדו. והזכרתי זה בעבור שתראה בזו הפרשה שצוה השם שישובו אחורנית דרך ערמה. כדי שיצא פרעה וירדוף אחריהם ויטבע בים. ומחשבות השם עמוקות:

ב דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן נִכְחוֹ תַחֲנוּ עַל־הַיָּם׃

רַשִׁ״י וישבו. לַאֲחוֹרֵיהֶם, לְצַד מִצְרַיִם הָיוּ מְקָרְבִין כָּל יוֹם הַשְּׁלִישִׁי, כְּדֵי לְהַטְעוֹת אֶת פַּרְעֹה שֶׁיֹּאמַר תּוֹעִים הֵם בַּדֶּרֶךְ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר "וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ'": ויחנו לפני פי החירת. הוּא פִּיתוֹם, וְעַכְשָׁו נִקְרָא פִּי הַחִירֹת עַל שֵׁם שֶׁנַּעֲשׂוּ שָׁם בְּנֵי חֹרִין; וְהֵם שְׁנֵי סְלָעִים גְּבוֹהִים זְקוּפִים וְהַגַּיְא שֶׁבֵּינֵיהֶם קָרוּי פִּי הַסְּלָעִים: לפני בעל צפן. הוּא נִשְׁאַר מִכָּל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם כְּדֵי לְהַטְעוֹתָן, שֶׁיֹּאמְרוּ קָשָׁה יִרְאָתָן, וְעָלָיו פֵּרֵשׁ אִיּוֹב "מַשְׂגִּיא לַגּוֹיִם וַיְאַבְּדֵם" (איוב י"ב):
אוּנְקְלוֹס מַלֵיל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִיתוּבּוּן וְיִשְׁרוּן קֳדָם פּוּם חִירָתָא בֵּין מִגְדוֹל וּבֵין יַמָא קֳדָם בְּעֵיל צְפוֹן לְקִבְלֵהּ תִּשְׁרוּן עַל יַמָא:
אִבְּן עֶזְרָא פי החירות. הוא הנקרא פני החירות ונקרא כן בעבור שהפה בפנים. והוא שם מקום: לפני בעל צפון. אמרו. כי חרטומי מצרים עשו בדבר המזלות צורות נחושת. וזהו בעל צפון שלא יוכל עבד לברוח ממצרים לעבור הצורה. ובעבור זה כתוב כי ברח העם. ולפי דעתי בעבור שאמר משה לפרעה דרך שלשת ימים נלך במדבר. נראה לפרעה מדבריו כי ידע משה הדרך אשר ילכו בה אל המקום אשר יזבחו שם. וכאשר שמע פרעה שישראל החלו ללכת דרך המדבר ואחר שהרחיקו שבו אחורנית ללכת דרך אחרת. אז חשב פרעה כי כל מה שדבר משה בערמה היה כי אין דעתו לזבוח כי אם לברוח. כי הבורח ישתבש עליו הדרך ולא ידע אי זה דרך ילך: נכחו. באה זו המלה בחירק. כמו אחרי נפלו ורבים ככה:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי וישובו ויחנו לפני פי החירות. צוה הקב"ה שישובו לאחוריהם כלפי מצרים לפני פי החירות, הוא פיתום, ונקרא חירות לפי ששם נעשו ישראל בני חורין. ועוד הוסיף לומר לפני בעל צפון, וכל הענינים האלה סבות באשר יתחזק לבם וכן כתוב וחזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם. והפרשה תבאר בזה ג' סבות, האחד הוא שכתוב ללכת יומם ולילה כדי שיחשבו שהם בורחים וכמו שבארתי, השני הוא שכתוב וישובו ויחנו, צוה להם שישובו לאחוריהם כדי שיאמר פרעה בעבור זה בני ישראל נבוכים הם בארץ ועל כן הם חוזרים כלפי מצרים, והג' הוא שכתוב לפני בעל צפון צוה להם שיקבעו מחנה לפני בעל צפון והיא היתה ע"ג כמו (מלכים ב א) בעל זבוב אלהי עקרון וכן בעל פעור, והיא היא שנשארה מכל אלהי מצרים שנעשו בהם שפטים בליל מכת בכורות, והיה הענין כדי להטעותם וכענין שנאמר (איוב יב) משגיא לגוים ויאבדם. ואמר נכחו תחנו על הים, כלומר נוכח בעל צפון ולכן אמר פרעה סגר עליהם המדבר כלומר בכח בעל צפון, ויש בכאן רמז בכתוב ממה שראו על הים.
כְּלִי יָקָר לפני בעל צפון. הוא נשאר מכל אלהי מצרים כו', ויש לנו ליתן טעם למה נשארה זו יותר משאר אלהות, ונראה מזה שהיו להן הרבה עבודה זרות שעבדו להרבה מזלות כי כל מזל יש לו כח והשפעה על איזו ענין מיוחד, ובעל צפון היינו הע"ז אשר חשבו כי ממנו יושפע להם זהב ורב פנינים כמ"ש מצפון זהב יאתה, והשאיר הקב"ה דווקא ע"ז זו להטעותם שיאמרו שע"ז זו תתבע עלבונם על מה שנטלו ישראל ממונם שלא כדין, כי בכל שאר המכות הצדיק פרעה את הדין עליו לומר שבדין באו עליו ובדין לקו גם שרי מעלה שלהם, אבל הממון חשב פרעה שלא בצדק ולא במשפט נטלו ישראל ממונם ע"כ נשאר בעל צפון שיאמרו קשה יראתם ויתבע מן ישראל ממונם שהשאילום, וז"ש ויהפך לבב פרעה וגו' פירש"י בשביל ממונם שהשאילום, ומה שאמרו כי שלחנו את ישראל מעבדנו לפי שכל מה שקנה עבד קנה רבו ועיקר דבריו היה בעבור הממון, ותלה פרעה דבריו במה שראה שנשאר בעל צפון מכל אלהי מצרים.
אוֹר הַחַיִּים דבר וגו' וישובו וגו'. הנה כל רואה יקהה בזה למה יצטרך ה' להערים חס ושלום על הדבר והוא עשה יעשה כל אשר יחפוץ בלב פרעה לרדוף. אכן בהשכיל במה שקדם לנו בידיעת מדת הבורא כי חפץ למען צדק ישראל, הלא זה הדבר אשר דבר ה' במצוה זו שנתחכם לבל יכשלו בהכעסה לבורא ויאמרו דברי ניאוץ שאמרו אחר כך (פסוק יא) המבלי אין קברים וגו' הלא וגו' טוב לנו עבוד את מצרים וגו', ונתחכם ה' ועשה דבר מורגש ומוכר להם, כי ה' יעץ על פרעה רעה ומתחכם אליו להוציאו ממצרים לרדוף את ישראל להכבד בו. ומעתה אין מקום לישראל לחוש לפרעה ואדרבה יחילו דרכיו לראות נקמתם בו, ולא הספיק לבורא לומר להם הדברים בפה לבד כי הוא יחזק לב פרעה לרדוף אחריהם, כי לא יעשו הדברים בהם רושם ובראות אותו ירעשו ויתנו ראש לשוב אליו ממוראו עליהם, לזה צוה ה' שישובו ויחנו ויעשו מעשה המוכן לרדוף פרעה אחריהם, ודבר זה ירגישם ויעשה בהם רושם כי הם הם העושים הכנה בהרגשה רעושה שחזרו לאחוריהם ולחנות במקום מיוחד שממנו יטעה פרעה לרדוף אותם, ובזה לא יפחד לבם ובבואו יגל יעקב ישמח ישראל כי יחזה נקם באויבו, ותמצא שאף על פי כן לא הועיל בהחלט. וצא ולמד מה שאמרו בראותו ומזה תקיש מה היו עושים זולת החזרה והבן:

ג וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר׃

רַשִׁ״י ואמר פרעה. כְּשֶׁיִּשְׁמַע שֶׁהֵם שָׁבִים לַאֲחוֹרֵיהֶם: לבני ישראל. עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְכֵן (פסוק יד) "ה' יִלָּחֵם לָכֶם" – עֲלֵיכֶם, (בראשית כ יג) "אִמְרִי לִי אָחִי הוּא" – אִמְרִי עָלַי: נבכים הם. כְּלוּאִים וּמְשֻׁקָּעִים, וּבְלַעַז שירי"ר, כְּמוֹ "נִבְכֵי יָם" (איוב ל"ח), "בְּעֵמֶק הַבָּכָא" (תהילים פ"ד) "מִבְּכִי נְהָרוֹת" (איוב כ"ח). נבכים הם, כְּלוּאִים הֵם בַּמִּדְבָּר, שֶׁאֵינָן יוֹדְעִין לָצֵאת מִמֶּנּוּ וּלְהֵיכָן יֵלֵכוּ:
אוּנְקְלוֹס וְיֵימַר פַּרְעֹה עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מְעַרְבְּלִין אִנוּן בְּאַרְעָא אֲחַד עֲלֵיהוֹן מַדְבְּרָא:
רַשְׁבַּ״ם נבוכים הם: לפניהם נבכי ים, לפיכך שבו אחור שלא ידעו היכן הלכו, כי סגר עליהם המדבר את דרכם שהוא מקום נחש שרף ועקרב וחיות רעות ודואגים שם מאחריהם, ולפיכך שבו ממקום שהיו חונים באיתם בקצה המדבר ועתה באו בין מגדול ובין הים לחנות על הים והרי נבוכים, נבכי ים לפניהם, הרי אין להם מקום לנוס לא לפנים ולא לאחור: נבוכים: סגורים בנבכי ים שלפניהם, כדכתיב הבאת עד נבכי ים, מבכי נהרות:
אִבְּן עֶזְרָא ואמר פרעה לבני ישראל. כמו אמרי לי: נבוכים. בשורק תחת חולם. כמו לא תעבורי מזה. כי הוא מבנין נפעל. כמו נכונים. והנה נבוכו. והעיר שושן נבוכה. כמו והממלכה נכונה. והטעם כאדם שלא ימצא עצה ולא ידע מה יעשה. ונו"ן נבכי ים שורש. ופירושו מעמקי ים ואין לו טעם במקום הזה: סגר עליהם המדבר. שנסגרו עליהם דרכי המדבר ולא ידעו אנה ילכו ואנה יצאו כמו הבורחים:
סְפוֹרְנוֹ סגר עליהם המדבר. בעל צפון סגר את המדבר עליהם:
אוֹר הַחַיִּים ואמר פרעה וגו'. פירוש כשישוב המגיד הוא יודיעו כל אשר ראו עיניו:

ד וְחִזַּקְתִּי אֶת־לֵב־פַּרְעֹה וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל־חֵילוֹ וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי־אֲנִי יְהוָה וַיַּעֲשׂוּ־כֵן׃

רַשִׁ״י ואכבדה בפרעה. כְּשֶׁהַקָּבָּ"ה מִתְנַקֵּם בָּרְשָׁעִים שְׁמוֹ מִתְגַּדֵּל וּמִתְכַּבֵּד, וְכֵן הוּא אוֹמֵר "וְנִשְׁפַּטְתִּי אִתּוֹ וְגוֹ'" וְאַחַר כָּךְ "וְהִתְגַדִּלְתִּי וְהִתְקַדִּשְׁתִּי וְנוֹדַעְתִּי וְגוֹ'" (יחזקאל ל"ח), וְאוֹמֵר "שָׁמָּה שִׁבַּר רִשְׁפֵי קָשֶׁת", וְאַחַר כָּךְ "נוֹדָע בִּיהוּדָה אֱלֹהִים" (תהלים ע"ו), וְאוֹמֵר "נוֹדַע ה' מִשְׁפָּט עָשָׂה" (שם ט'): בפרעה ובכל חילו. הוּא הִתְחִיל בַּעֲבֵרָה וּמִמֶּנּוּ הִתְחִילָה הַפֻּרְעָנוּת: ויעשו כן. לְהַגִּיד שִׁבְחָן, שֶׁשָּׁמְעוּ לְקוֹל מֹשֶׁה, וְלֹא אָמְרוּ הַאֵיךְ נִתְקָרֵב אֶל רוֹדְפֵינוּ? אָנוּ צְרִיכִים לִבְרֹחַ אֶלָּא אָמְרוּ אֵין לָנוּ לְקַיֵם אֶלָּא דִּבְרֵי בֶן עַמְרָם (מכילתא):
אוּנְקְלוֹס וְאַתְקֵף יָת לִבָּא דְפַרְעֹה וְיִרְדַף בַּתְרֵיהוֹן וְאֶתְיַקַר בְּפַרְעֹה וּבְכָל מַשִׁרְיָתֵהּ וְיִדְעוּן מִצְרָאֵי אֲרֵי אֲנָא יְיָ וַעֲבָדוּ כֵן:
אִבְּן עֶזְרָא וחזקתי. כאילו שכח המכות שהוכו בעבור ישראל: ואכבדה בפרעה. אז יראה כבודי בעולם לטבוע פרעה וחילו: וידעו מצרים. הנשארים. גם הנטבעים לפני מותם כי אני ה': ויעשו כן. אחז הכתוב דרך קצרה. לומר ששבו אחורנית:
רַמְבַּ״ן וחזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם בעבור שפחד פרעה מהם במכת הבכורות ובקש מהם וברכתם גם אותי (שמות י״ב:ל״ב), לא היה בלבו לרדוף אחריהם אפילו אם יברחו, אלא שיעשה משה בהם כרצונו, ועל כן הוצרך לומר כי הוא יחזק את לבו לרדוף אחריהם. ולמטה (שמות י״ד:י״ז) אמר פעם אחרת הנני מחזק את לב מצרים ויבאו אחריהם, כי בראותם שנקרע הים לפני בני ישראל והם הולכים ביבשה בתוכו איך ימלאם לבם לבא אחריהם להרע להם, ואין בכל המופתים כפלא הזה, וזה באמת שגעון להם, אבל סכל עצתם וחזק את לבם ליכנס בים:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ויעשו כן. הגיד הכתוב שבחן של ישראל ששמעו לקול משה ולא אמרו היאך נתקרב אצל רודפינו ואנו צריכין לברוח אלא אמרו אנו אין לנו אלא דברי בן עמרם.

ה וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו אֶל־הָעָם וַיֹּאמרוּ מַה־זֹּאת עָשִׂינוּ כִּי־שִׁלַּחְנוּ אֶת־יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ׃

רַשִׁ״י ויגד למלך מצרים. אִיקְטוֹרִין שָׁלַח עִמָּהֶם, וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעוּ לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים שֶׁקָבְעוּ לֵילֵךְ וְלָשׁוּב וְרָאוּ שֶׁאֵינָן חוֹזְרִין לְמִצְרַיִם, בָּאוּ וְהִגִּידוּ לְפַרְעֹה בַּיּוֹם הָרְבִיעִי, בַּחֲמִישִׁי וּבַשִּׁשִּׁי רָדְפוּ אַחֲרֵיהֶם, לֵיל שְׁבִיעִי יָרְדוּ לַיָּם, בַּשַּׁחֲרִית אָמְרוּ שִׁירָה וְהוּא יוֹם שְׁבִיעִי שֶׁל פֶּסַח; לְכָךְ אָנוּ קוֹרִין הַשִּׁירָה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי: ויהפך. נֶהְפַּךְ מִמַּה שֶּׁהָיָה, שֶׁהֲרֵי אָמַר לָהֶם "קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי" (שמות י"ב), וְנֶהְפַּךְ לֵב עֲבָדָיו, שֶׁהֲרֵי לְשֶׁעָבַר הָיוּ אוֹמְרִים לוֹ "עַד מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ" (שמות י'), וְעַכְשָׁיו נֶהֶפְכוּ לִרְדֹף אַחֲרֵיהֶם בִּשְׁבִיל מָמוֹנָם שֶׁהִשְׁאִילוּם: מעבדנו. מֵעֲבֹד אוֹתָנוּ:
אוּנְקְלוֹס וְאִתְחַוָא לְמַלְכָּא דְמִצְרַיִם אֲרֵי אֲזַל עַמָא וְאִתְהֲפִיךְ לִבָּא דְפַרְעֹה וְעַבְדוֹהִי לְעַמָא וַאֲמָרוּ מָא דָא עֲבַדְנָא אֲרֵי שַׁלַחְנָא יָת יִשְׂרָאֵל מִפָּלְחָנָנָא:
רַשְׁבַּ״ם כי ברח העם: מתוך ששבו אחור: מעבדינו: חטף קמץ, מעבוד אותנו, וכן משמרו את השבועה, באכל האש, באכלנו לחם לשובע:
אִבְּן עֶזְרָא ויגד. כי אין הולכים כי אם לברוח:
רַמְבַּ״ן ויוגד למלך מצרים כי ברח העם איקטורין שלח עמהם, וכיון שהגיעו עד שלשת ימים שקבעו לילך ולשוב וראו שאינם חוזרים למצרים חזרו והגידו לפרעה ביום הרביעי, חמישי וששי רדפו אחריהם, ליל שביעי ירדו לים, בשחרית אמרו שירה, והוא יום שביעי של פסח, לכך אנו קורין השירה ביום השביעי. זהו לשון רש"י. (רש"י על שמות י״ד:ה׳) וכן הוא במכילתא (כאן). ועל דרך הפשט הוא אשר דבר ה' ואמר פרעה לבני ישראל, כי כאשר עשו כן בני ישראל ושבו וחנו לפני פי החירות לפני בעל צפון הוגד זה למלך מצרים ואמר כי ברח העם והם נבוכים במדבר ואינם הולכים אל מקום ידוע לזבוח. וזה טעם ובני ישראל יוצאים ביד רמה (שמות י״ד:ח׳), שעשו להם דגל ונס להתנוסס, ויוצאים בשמחה ובשירים בתוף ובכנור כדמות הנגאלים מעבדות לחירות, לא כעבדים העתידים לשוב לעבודתם, וכל זה הוגד לו:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ויגד למלך מצרים. כיון שלא באו ישראל לסוף ג' ימים שקבעו ואמרו לו דרך שלשת ימים נלך במדבר וזבחנו לה' אלהינו, הוגד לו כי ברח העם, שהיו ישראל הולכים ביום ובלילה והלכו ביום ט"ו בניסן וליל ט"ז ויום ט"ז ופרעה ששלח עמהם אקטורין אותם אקטורין חזרו ליל י"ז ויום י"ז וליל י"ח ויום י"ח הגידו לפרעה כי ברח העם וגו', והכריזו שיתקבץ החיל ביום י"ח ובליל י"ט ויצאו למחרתו ביום י"ט ובליל כ' וביום כ' באחרית היום הגיעו על פי החירות ונשאר ליל כ"א שלא קרב מחנה למחנה שכן כתיב ולא קרב זה אל זה כל הלילה, ביום כ"א בתחלת היום באו בים ובאו המצרים אחריהם בו ביום ונשתקעו בים, וישראל אמרו שירה. ואמרו במדרש ויגד למלך מצרים הוגד לו נבואת בין הבתרים כי גר יהיה זרעך ת' שנה והם לא נשתעבדו אלא רד"ו כמנין בר"ח אז הוברר לו כי ברח העם.
סְפוֹרְנוֹ כי ברח העם. שלא הלכו במדבר על קו ישר, כמו שיעדו באמרם דרך שלשת ימים נלך במדבר אבל חזרו לאחוריהם כבורחים בלתי יודעים הדרך: ויהפך לבב פרעה. כי חשב שהיה בעל צפון יכול נגד האל יתברך: מה זאת עשינו כי שלחנו. ולא דרשנו את בעל צפון שהיה עוזר לנו ולא היינו מוכרחים לשלוח:
כְּלִי יָקָר ויוגד למלך מצרים כי ברח העם. כי בורח מבעי ליה שהרי מתחילה שלחם מרצונו ועכשיו הם בורחים, ועוד למה קראם ב' פעמים העם ובשלישי אמר כי שלחנו את ישראל, ועוד איך מלאו לבו לילך עם שש מאות רכב על ששים ריבוא, ואע"פ שנאמר וכל רכב מצרים ודאי לא מכל ארץ מצרים קבץ לפי שעה שלא היה לו שהות זמן כל כך אלא מעיר אחת לקח והיא מצרים עצמה, ואפילו מעיר זו לא לקח כי אם מן הירא את דבר ה' והמה המיעוט אלא ודאי שבכל מקום שמזכיר העם מדבר בערב רב שהלכו לכתחילה בדרך בריחה לפי שראו במעלתן של ישראל, וחשב פרעה כי עכשיו ע"י שיראו שישראל נבוכים בארץ יאמרו הערב רב שסר ה' מעל ישראל, ובעבור זה ודאי רצון הערב רב לחזור מצרימה זולת שישראל אינן מניחין אותם. וכשיראו שאנחנו באים לעזרתם ימרדו גם המה בישראל וישובו אלינו, ועל זה סמך פרעה ברדפו אחר ישראל עם מתי מספר, ועל זה נאמר ויגד למלך מצרים כי ברח העם. לא ששלח עמהם אקטורין כי דבר זה לא פירש במקרא אלא בביתו הוגד לו שהלכו דרך בריחה העם דהיינו המצרים והיה שונא אותם על זה, ועכשיו ויהפך לבב פרעה ועבדיו אל העם נהפך לבו משנאה לאהבה כי אמר עכשיו אני צריך להם כי בלי ספק יהיו לי לעזרה בראותם כי סר ה' מעל ישראל, ועל ישראל עצמם אמרו מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדינו, ולפי זה מה שנאמר ויהי בשלח פרעה את העם על הפחותים שבישראל אמר כן כמבואר בדרך שני.
אוֹר הַחַיִּים ויגד למלך וגו' כי ברח וגו' ויהפך לבב וגו' אל העם. צריך לדעת אומרו כי 'ברח' ולא אמר כי 'הלך' שייראה שראו בהם סימן בריחה. עוד קשה אומרו ויהפך וגו' משמע שנתחרטו על הדבר אשר עשוהו, והדברים תמוהים וכי לרצונם עשו והלא הוכו מכות גדולות עד כמעט ספו ותמו ובעל כרחם שלחום ואיך יהפך לבם בדבר שלא לרצונם עשוהו, וקשה עוד אומרם מה זאת עשינו וגו' כמתרעמים על עצמם על עשות דבר שלא כהוגן, והלא לא עשו אלא בעל כרחם ומה יתאונן אדם על דבר שעשאו בעל כרחם. ואפשר לומר על דרך מאמרם ז"ל (זהר ח"ב מ"ה ב) כי 'העם' הוא ערב רב וכמו שכתבנו בתחלת הפרשה, ופירוש הכתוב כך הוא, ויוגד למלך מצרים כי ברח העם, פירוש העם אשר שלח הוא עם ישראל לטעם נכון אצלו להשיב בני ישראל, הן עתה ברחו והלכו להם, ולאלו יתיחס הבריחה, כי זולת הבריחה אין מצילם מיד פרעה כי הם עמו ועבדיו, ויהפך לבב פרעה וגו', פירוש שנחמו על אשר שלחום, פירוש לעם לא על ישראל, ויאמרו מה זאת עשינו, פירוש תמוהים הם על מעשיהם ששלחו העם, וטעם התמיהה הוא - כי שלחנו את ישראל מעבדנו, פירושו על דרך אומרם ז"ל (ילקוט ר"ח) כי פרעה כתב גט שחרור לישראל ואמר להם הרי אתם לעצמיכם הרי אתם בני חורין, והוא אומרו שלחנו בגט שילוחים, מעבדנו שאין להם משפט עבד, והגם שאפשר שעלה על דעתם שיחזרו, לא יעבוד בהם עוד עבודת עבד, וכיון שכן תחזור העבודה הצריכה למלך על העם, ומעתה כיון שברח העם מי יעבוד. גם בזה רמז למה לא חששו על בריחת העם הנזכר כשירגישו שתכבד העבודה עליהם, ולזה תיכף ומיד הכינו עצמם לרדוף. והנה לפי מה שפירשתי אין הרדיפה אלא על העם, ואמר הכתוב כי ה' חזק לבו של פרעה וירדוף גם אחרי בני ישראל ולא לעם בלבד. עוד נראה על פי מה שפירשתי בפרשת בא (י' ז') כי טעם שהקשו ערפם פרעה ועבדיו הוא לחושבם כי דברי ה' בדרך זה הם דרך ערמה וזה יגיד כי לא יוכל עשות כל חפצו חס ושלום, והנה ביום הכות ה' אותם מכת בכורות וימדדם פגרים מתים, רעשו ורעדו והצדיקו הדברים כי אלהי ישראל כל יכול להחריב עולם ומכל שכן מצרים, ולפי סברא זו יתחייבו לומר כי מה שאמר ה' דרך ג' ימים, אין ערמה חס ושלום אלא אמת יהגה, והוכחת פרעה ממה שהולכים כלם יחד אינה הוכחה, כטעם האמור בדברי משה (שם) כי חג ה' וגו' וזה היה להם למשען שהשאילו ממונם לישראל והונם כי נתחזק בלבם כי שוב ישובו ישראל מצרים, גם לא חששו כי עשה ה' הדבר בדרך זה כדי שישאילום, לצד שהכירו שהיה ה' יכול להכריחם גם על זה לתת כל ממונם, מה גם לדבריהם ז"ל (שמות רבה פי"ד) שגילו מצפוניהם בימי חושך מצרים וידעו מצרים בזה, ואם כן מטעם זה היה להם ליטול הכל באין רואה, וכאשר הגיד המגיד לפרעה אמר אליו 'כי ברח העם', פירוש לפי מה שעלה במסקנתם כפי ההוכחות כי מה' לא היה הדבר בהחלט הליכות עולם, אם כן מה שלא רצו ישראל לחזור, כי רצו לברוח ממצרים וללכת הליכה מוחלטת ולא מן ה' הוא הדבר, לזה ויהפך לבב פרעה ועבדיו אל העם, פירוש לא לצד המוציא, כי המוציא עדיין בחזקת כי לא הוציא אלא לשעה, אלא למה שנוגע לעם למה לא חששו להם שיברחו, והוא אומרם מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו, פירוש הגם שהיה לנו לשולחם לגזירת אלהיהם, אף על פי כן לא היינו שולחים אותם בדרך זה שיוכלו לברוח מעבדנו, כי היו יכולין לשלוח עמהם חיל מצרים ורכבו ופרשיו עד עבוד אלהיהם במדבר וישובו למצרים. או יאמר כי באמצעות המגיד שהגיד שברחו נתהפך לבב פרעה על מה שהכריעו כי אלהי ישראל כל יכול, והרי זה לך האות בבירור כי לא יכול על הכל ממה שדבר דרך ערמה, אמור מעתה במופת חותך כי לא היה בו חס ושלום כח להוציאם בהחלט והוצרך לגניבת דעת, ודקדק הכתוב לומר לבב, לומר כי ב' לבבות הוכרעו בדבר, כי הגם שבתחלה קודם שלח ישראל היה חושב מחשבה זו כי אין כח בידו להוציאם בהחלט ממה ששואל בדרך זה, אף על פי כן היה לו לב אחר דוחה סברא זו ואומר אולי כי אינו חפץ בהם אלא לשעה, ומעתה פרחה לה טענה זו והסכימו ב' הלבבות יחד אל העם לבלתי שלחם שהוברר אצלם צד האחר. ואמרו מה פעולה רעה זאת עשינו כי שלחנו וגו' שלמפרע אנו רואים שלא היה יכול להוציאם בהחלט מטעם שכתבנו, לזה ויאסר את רכבו:

ו וַיֶּאְסֹר אֶת־רִכְבּוֹ וְאֶת־עַמּוֹ לָקַח עִמּוֹ׃

רַשִׁ״י ויאסר את רכבו. הוּא בְעַצְמוֹ (מכילתא): ואת עמו לקח עמו. מְשָׁכָם בִּדְבָרִים, לָקִינוּ וְנָטְלוּ מָמוֹנֵנוּ וְשִׁלַּחְנוּם, בֹּאוּ עִמִּי וַאֲנִי לֹא אֶתְנַהֵג עִמָּכֶם כִּשְׁאָר מְלָכִים, דֶּרֶךְ שְׁאָר מְלָכִים עֲבָדָיו קוֹדְמִין לוֹ בַּמִּלְחָמָה, וַאֲנִי אַקְדִּים לִפְנֵיכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר וּפַרְעֹה הִקְרִיב – הִקְרִיב עַצְמוֹ וּמִהֵר לִפְנֵי חֵילוֹתָיו –, דֶּרֶךְ שְׁאָר מְלָכִים לִטֹּל בִּזָּה בָּרֹאשׁ כְּמוֹ שֶׁיִּבְחַר, אֲנִי אֶשְׁוֶה עִמָּכֶם בַּחֵלֶק שֶׁנֶּאֱמַר "אֲחַלֵּק שָׁלָל" (שמות ט"ו):
אוּנְקְלוֹס וְטַקִיס יָת רְתִכֵּהּ וְיָת עַמֵהּ דַבַּר עִמֵהּ:
אִבְּן עֶזְרָא ויאסר. בצווי. כמו ויבן שלמה את הבית:
סְפוֹרְנוֹ ואת עמו לקח עמו. מבחר פרשיו וחילו:
אוֹר הַחַיִּים ואת עמו לקח וגו'. כי לא היה במשא ומתן שכתבנו אלא הוא ועבדיו, אבל עמו הוצרך לקחתם בדברים, כי הם היו יראים לנפשם:

ז וַיִּקַּח שֵׁשׁ־מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר וְכֹל רֶכֶב מִצְרָיִם וְשָׁלִשִׁם עַל־כֻּלּוֹ׃

רַשִׁ״י בחור. נִבְחָרִים, בָּחוּר לְשׁוֹן יָחִיד, כָּל רֶכֶב וָרֶכֶב שֶׁבְּמִנְיָן זֶה הָיָה בָּחוּר: וכל רכב מצרים. וְעִמָּהֶם כָּל שְׁאָר הָרֶכֶב; וּמֵהֵיכָן הָיוּ הַבְּהֵמוֹת הַלָּלוּ? אִם תֹּאמַר מִשֶּׁל מִצְרַיִם, הֲרֵי נֶאֱמַר "וַיָּמָת כֹּל מִקְנֵה מִצְרָיִם" (שמות ט'), וְאִם מִשֶּׁל יִשְׂרָאֵל, וַהֲלֹא נֶאֱמַר "וְגַם מִקְנֵנוּ יֵלֵךְ עִמָּנוּ", מִשֶּׁל מִי הָיוּ? מִן הַיָּרֵא אֶת דְּבַר ה'. מִכָּאן הָיָה רַ' שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כָּשֵׁר שֶׁבַּמִּצְרִים הֲרֹג, טוֹב שֶׁבַּנְּחָשִׁים רְצֹץ אֶת מֹחוֹ (מכילתא): ושלשם על כלו. שָׂרֵי צְבָאוֹת, כְּתַרְגּוּמוֹ:
אוּנְקְלוֹס וּדְבַר שִׁתְּ מְאָה רְתִכִּין בְּחִירָן וְכֹל רְתִכֵּי מִצְרָאֵי וְגִבָּרִין מְמַנָן עַל כֻּלְהוֹן:
רַשְׁבַּ״ם רכב בחור: רכב חשוב ומובחר: ושלישים: שרים לפי שכתוב לפנינו ומבחר שלישיו טובעו בים סוף:
אִבְּן עֶזְרָא ויקח שש מאות רכב בחור. מובחרים במרכבותיו מכל רכב שהיו לו: ושלישים. דע כי המלך דומה כמו אחד בחשבון. על כן יקרא משנה אותו שהוא אחריו במעלה השנית. מגזרת שנים. ואשר הוא במעלה השלישית יקרא שלישי:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ויקח שש מאות רכב. כתב רש"י ז"ל ממי היו אם תאמר משל פרעה היו הלא כבר נאמר (שמות ט) הנה יד ה' הויה במקנה אשר בשדה, ואם תאמר משל ישראל והלא כבר נאמר (שם י) וגם מקננו ילך עמנו לא תשאר פרסה וממי היו מן הירא את דבר ה' מן המצריים באה תקלה לישראל מכאן דרשו רז"ל במסכת סופרים אר"ש בן יוחאי טוב שבמצריים הרוג בשעת מלחמה וטוב שבנחשים רצוץ את מוחו ודרשוהו מן הפסוק הזה. ובאור הדבר כי בשעת מלחמה בלבד הוא שמותר להרגו כי מאחר שהוא נלחם עמך ובא כנגדך להרגך אף אתה השכם להרגו, שלא בשעת מלחמה אסור שהרי אף בשעת מלחמה נצטוינו לקרוא להם לשלום ואפילו לשבעה עממים שכתוב בהם (דברים כ) לא תחיה כל נשמה, אבל כשהוא בא כנגד הקב"ה שהוא מכוין למרוד בו כענין המצריים אפילו שלא בשעת מלחמה מותר לפי שהוא מלחמה לה' שהרי המצריים כיון שראו כבר במכת בכורות שהקב"ה בעצמו ובכבודו הוא המכה ועכשיו חוזרין על הים לא היתה כונתם אלא להלחם עם הקב"ה, ולכך אמר להם משה ה' ילחם לכם, כלומר כיון שעדיין רודפים אחריכם מעתה המלחמה לשם יתברך היא ולכך נתחייבו להטביעם בים. ושלשים על כלו. כתרגומו וגברין ממנן על כלהון, כלומר שמנה שרי מאות ושרי אלפים להיותם ממונים על כל החיל העצום ההוא ושינהיגו אותם, או יאמר ושלשים על כלו כי כל החיל ההוא נחלקו לשלש כתות ועל כן מצינו שנאבדו בים בשלש כתות הוא שכתוב לכל חיל פרעה הבאים אחריהם בים וכתיב מרכבות פרעה וחילו ירה בים, וכתיב כי בא סוס פרעה ברכבו ובפרשיו בים.
סְפוֹרְנוֹ וכל רכב מצרים. ההמוניים: ושלישים על כלו. גם על ההמון שלא היו בכלל עמו וחילו הפקיד שלישים מלומדי מלחמה, כי אמנם כל תוקף הצבא תלוי בשר הצבא וחכמתו ותחבולותיו:

ח וַיְחַזֵּק יְהֹוָה אֶת־לֵב פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיִּרְדֹּף אַחֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יֹצְאִים בְּיָד רָמָה׃

רַשִׁ״י ויחזק ה' את לב פרעה. שֶׁהָיָה תוֹלֶה אִם לִרְדֹּף אִם לָאו, וְחִזֵּק אֶת לִבּוֹ לִרְדֹּף (שם): ביד רמה. בִּגְבוּרָה גְּבוֹהָה וּמְפֻרְסֶמֶת:
אוּנְקְלוֹס וְתַקִיף יְיָ יָת לִבָּא דְפַרְעֹה מַלְכָּא דְמִצְרַיִם וּרְדַף בָּתַר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְפָקוּ בְּרֵישׁ גְלִי:
רַשְׁבַּ״ם יוצאים ביד רמה: לא היו דואגים כלל עד שראו פרעה ועמו רודפים אחריהם אז ויראו מאד:
אִבְּן עֶזְרָא ביד רמה. לא יצאו כדמות בורחים והיה עמהם כל כלי המלחמה:
סְפוֹרְנוֹ ובני ישראל יוצאים ביד רמה. כענין ידינו רמה היו מתאמצים לנצח את פרעה וחילו שלא היו רבים במספר כמותם. ובזה הודיע שלא היו יודעין ענין המלחמה, כי אמנם היה ראוי לירא מאותם המעטים מלומדי מלחמה יותר ממה שהיה ראוי לירא מכל המון מצרים הנוסע אחריהם אחר כך:
אוֹר הַחַיִּים ויחזק וגו' ובני ישראל יוצאים וגו'. פירוש הוצרך ה' לחזק לבו כי היה לו לתת לב לאופן וסדר יציאת בני ישראל שהיתה ביד רמה וזה יגיד כי פסקה יד מושל מעליהם ומזה היה לו להיות נרתע אלא שה' חזק לבו וחשב מחשבות הנזכר למעלה וירדוף וגו':

ט וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵיהֶם וַיַּשִּׂיגוּ אוֹתָם חֹנִים עַל־הַיָּם כָּל־סוּס רֶכֶב פַּרְעֹה וּפָרָשָׁיו וְחֵילוֹ עַל־פִּי הַחִירֹת לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן׃

אוּנְקְלוֹס וּרְדָפוּ מִצְרָאֵי בַּתְרֵיהוֹן וְאַדְבִּיקוּ יָתְהוֹן כַּד שָׁרָן עַל יַמָא כָּל סוּסָוַת רְתִכֵּי פַרְעֹה וּפָרָשׁוֹהִי וּמַשִׁרְיָתֵהּ עַל פּוּם חִירָתָא קֳדָם בְּעֵיל צְפוֹן:
אִבְּן עֶזְרָא וירדפו. מנהג הלשון לומר ככה. כמו וכל העם רואים. וירא העם וינועו. והטעם כאשר ראו כן נעו ועמדו מרחוק. וככה כתיב וירדוף אחרי בני ישראל. והנה טעם וירדפו כאשר רדפו אחריהם השיגום שהיו חונים על הים. והזכיר כל סוס פרעה שלא באו מפוזרים רק כולם יחד. ופרשיו. רכבי הסוסים. וחילו. רגליים:
סְפוֹרְנוֹ וירדפו מצרים אחריהם. אחרי היוצאים ביד רמה:

י וּפַרְעֹה הִקְרִיב וַיִּשְׂאוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶת־עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶל־יְהוָה׃

רַשִׁ״י ופרעה הקריב. הָיָה לוֹ לִכְתֹּב וּפַרְעֹה קָרַב, מַהוּ הִקְרִיב? הִקְרִיב עַצְמוֹ וְנִתְאַמֵּץ לְקַדֵּם לִפְנֵיהֶם כְּמוֹ שֶׁהִתְנָה עִמָּהֶם: נסע אחריהם. בְּלֵב אֶחָד כְּאִישׁ אֶחָד. דָּבָר אַחֵר – וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם, רָאוּ שַׂר שֶׁל מִצְרַיִם נוֹסֵעַ מִן הַשָּׁמַיִם לַעֲזֹר לַמִּצְרִים; – תנחומא: ויצעקו. תָּפְשׂוּ אֻמָּנוּת אֲבוֹתָם – בְּאַבְרָהָם הוּא אוֹמֵר "אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם" (בראשית י"ט), בְּיִצְחָק "לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה", (שם כ"ד), בְּיַעֲקֹב "וַיִּפְגַע בַּמָּקוֹם" (שם כ"ח):
אוּנְקְלוֹס וּפַרְעֹה קְרֵיב וּזְקָפוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל יָת עֵינֵיהוֹן וְהָא מִצְרָאֵי נַטְלִין בַּתְרֵיהוֹן וּדְחִילוּ לַחֲדָא וּזְעִיקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל קֳדָם יְיָ:
אִבְּן עֶזְרָא ופרעה הקריב. מחנהו. כי הקריב בכל המקרא פועל יוצא:
רַמְבַּ״ן וייראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה', ויאמרו אל משה המבלי אין קברים במצרים איננו נראה כי בני אדם הצועקים אל ה' להושיעם יבעטו בישועה אשר עשה להם ויאמרו כי טוב להם שלא הצילם. אבל הנכון שנפרש כי היו כתות, והכתוב יספר כל מה שעשו כלם. אמר כי הכת האחת צועקת אל ה', והאחת מכחשת בנביאו ואינה מודה בישועה הנעשית להם, ויאמרו כי טוב להם שלא הצילם. ועל זאת כתוב וימרו על ים בים סוף (תהלים קו ז), ולכך יחזיר הכתוב "בני ישראל" פעם אחרת, ויצעקו בני ישראל אל ה', כי הטובים בהם צעקו אל ה' והנשארים מרו בדברו ולכך אמר אח"כ (שמות י״ד:ל״א) וייראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו. לא אמר "וייראו ישראל את ה' ויאמינו" אבל אמר "העם", כי "בני ישראל" שם ליחידים, ו"העם" שם להמון, וכן וילונו העם (שמות ט״ו:כ״ד). וכך הזכירו רבותינו (במדב"ר כ כג) ויחל העם לזנות (במדבר כה א), בכל שנאמר "העם" לשון גנאי הוא, וכל מקום שנאמר "ישראל" לשון שבח הוא: והנה לא אמרו "לקחתנו למות במלחמה", אבל לקחתנו למות במדבר, וממותנו במדבר, כי טרם יראו מלחמה לא היו חפצים לצאת אל המדבר פן ימותו שם ברעב ובצמא ויתכן שאמרו לו כן בצאתם ועודם בארץ מצרים כאשר הסב אותם אלהים דרך המדבר ים סוף. או שאמרו לו מתחלה אנה נצא, אם דרך פלשתים ילחמו בנו, ואם דרך המדבר טוב לנו לעבוד את מצרים ממותנו במדבר ואפשר עוד לומר כי היו העם מאמינים בה' ומתפללים אליו להצילם, אבל במשה נכנס ספק בלבם פן יוציאם למשול עליהם ואע"פ שראו האותות והמופתים חשבו שעשה אותם בדרך חכמה או שהשם הביא עליהם המכות ברשעת הגוים, כי אלו חפץ השם ביציאתם לא היה פרעה רודף אחריהם: ואונקלוס (תרגום אונקלוס על שמות י״ד:י׳) תרגם בכאן ויצעקו וצעיקו, עשאו ענין תרעומת, לומר שלא התפללו אבל היו מתרעמים לפניו על שהוציאם ממצרים, כלשון ויצעקו אל פרעה לאמר למה תעשה כה לעבדיך (שמות ה׳:ט״ו) וכמוהו ותהי צעקת העם ונשיהם גדולה אל אחיהם היהודים (נחמיה ה א), מתרעמים עליהם בקול גדול וצעקה. ובמכילתא (כאן) תפשו להם אומנות אבותם, ויאמרו אל משה המבלי אין קברים במצרים, מאחר שנתנו שאור בעיסה באו להם אצל משה, אמרו לו הלא זה הדבר אשר דברנו אליך וגו' ושאור שבעיסה הוא היצר הרע, והיה דעתם לומר כי מתחלה צעקו אל ה' לתת בלב פרעה לשוב מאחריהם, וכאשר ראו שלא היה חוזר אבל היה נוסע וקרב אליהם, אז אמרו לא נתקבלה תפלתנו ונכנסה בלבם מחשבה רעה להרהר אחרי משה כאשר בתחלה:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ופרעה הקריב. כלומר הקריב את עצמו. ובמדרש הקריב את הפורענות עליו לפי שזבח וקטר לבעל צפון לפי שראה אותם חונים לפני בעל צפון וחשב כי כחו סגרם במדבר ולא היו יכולין לצאת. דבר אחר ופרעה הקריב, הקריב את ישראל בתשובה לאביהן שבשמים זהו שאמרו ז"ל מעמיד להם הקב"ה מלך כהמן הרשע ומחזירן למוטב. וזהו שאמר מיד וישאו בני ישראל את עיניהם וגו', ויצעקו בני ישראל אל ה', תפשו אומנות אבותיהם באברהם כתיב (בראשית יט) וישכם אברהם בבקר אל המקום, ביצחק כתיב (בראשית כד) ויצא יצחק לשוח בשדה, ביעקב (שם כח) ויפגע במקום. ועל זה נמשלו ישראל לתולעת שנאמר (ישעיה מא) אל תיראי תולעת יעקב, מה תולעת זו אינה מכה את הארזים אלא בפיה והיא רכה ומכה דבר קשה, כך אין להם לישראל אלא תפלה שהרי העכו"ם נמשלו לארזים שנאמר (יחזקאל לא) הנה אשור ארז בלבנון וכתיב (תהלים כט) וישבר ה' את ארזי הלבנון וישראל נוצחים בשביל תורה והתפלה שנאמר (דברים ד) ובקשת משם את ה' אלהיך ומצאת, וכתיב (תהלים כ) אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה' אלהינו נזכיר. והנה מצרים נוסע אחריהם. היה ראוי לומר נוסעים, ועל דרך הפשט למד שהיו מצרים לב אחד כאיש אחד לבא על ישראל. וע"ד המדרש והנה מצרים נוסע אחריהם שר של מצרים ראו שהיה נוסע מן השמים לעזור את מצרים והוא היה עזא, וכן ראיתי במדרש ויושע עזא שר של מצרים.
סְפוֹרְנוֹ ופרעה הקריב. את חיל ההמון של כל רכב מצרים:
אוֹר הַחַיִּים ופרעה הקריב וגו' והנה מצרים וגו'. צריך לדקדק למה הוצרך לומר זה ולא הספיק מה שקדם לומר וישיגו אותם וגו'. ואמר עוד והנה מצרים נוסע וגו' גם למה התחיל הסיבה בפרעה וגמר אומר במצרים דכתיב והנה מצרים שהיה לו לומר והנה פרעה וגו'. עוד צריך לדקדק אמרו נוסע לשון יחיד וגו' על מצרים שהם רבים. ולהבין הכתוב יש להעיר הערה גדולה בדברי בני ישראל אל משה המבלי אין קברים וגו' מה זאת עשית לנו וגו' כנשמע שהדבר להם חדש ואין זה אמת כי כבר הודיעם ה' כי יחזק לבו לרדוף להכבד בו והעירם בזה במעשה אשר צוה להם עשות שישובו ויחנו וגו' כדי שיטעה לרדוף אחריהם ויעשו כן הרי הכינו עצמם להטעותו לרדוף אחריהם אם כן מנין נכנס להם הפחד, לו יהיה שראו שבא בכח גדול שש מאות רכב וגו' אשר אפשר כי לא חשבו מקודם שהיו להם כל כך חוזק אף על פי כן כבר הבטיחם ה' כי הוא המחזק לבו להכבד בו והם סייעו בדבר: אכן יתבאר על פי דבריהם ז"ל (שמות רבה פכ"א) שאמרו וזה לשונם ומצרים נוסע אחריהם זה שר של מצרים מצרים שמו עכ"ל, והנה המלאך הלז בא עמהם כי כן הוא הנהוג שהשר יעזור לאומתו ויפול בנפילתה וצא ולמד ממעשה אלכסנדרוס מוקדון שהיה נדמה לו שרו במלחמות, והנה מן הסתם כי השר יהיה עומד לימין המלך לא לפני העם, והנה מסדר הרגיל במלחמות שהמלך ביניהם שהעם יקדמו קודם למלך והמלך לבסוף מהעם, וכאן הודיע הכתוב הדבר שממנו באה ההרגשה לישראל לירא ולפחד הגם שקדם להם מה שקדם מהידיעה, ואמר ופרעה הקריב פירוש לא עשה סדר הרגיל להקדים העם אלא הקריב עצמו קודם לעם, וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים פירוש שר של מצרים כנזכר פירוש לצד שפרעה הקריב והשר היה לפניו עומד זה היה סיבה לראות ישראל השר ששמו מצרים נוסע וגו' והם לא יוכלו דעת סיבת השר שאינו אלא לעמוד לפני מלך כנהוג כי אין מנהג המלך להקדים למחנה והם ראו השר נוסע אחריהם פירוש קודם המחנה, לזה רעשו כי חשבו כי שרי מעלה באו לערוך עמם מלחמה, והגם שקדם להם מה שקדם לא הספיק להם כשראו מלאכים באו להלחם עמהם כי הוא אות כי ה' חזר ממחשבתו הטובה כי זולת זה לא היה מסכים על מלאכו לבא כנגדם ולזה צעקו וגו'. ואילו לא היה פרעה מקדים או אם היה סדר הרגיל שיקדים המלך הם היו תולים הדבר כי לא למלחמה בא אלא לעמוד לפני המלך כחוק שרי מעלה עם כל מלכים אשר הם ממונים עליהם ולא היו מפחדים, ובזה נתיישב הענין ויישוב הכתובים. וטעם שלא מנע ה' המלאך מבא, לב' טעמים, הא' כדי להורגו לפניהם כאומרו וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים ואמרו ז"ל (זהר ח"ב נ"ב ב) שיכוין על השר ששמו מצרים, וטעם ב' אלהים חשבה לטובה כדי שיפחדו ויחזרו בתשובה שלימה ויקרבו לבם לשמים כדי שבאמצעות זה יעשה ה' להם הנס העצום של קריעת ים סוף ודבר זה לא הובטחו בו קודם. ותמצא שדרשו ז"ל (שמות רבה פכ"א) בתיבת הקריב ולא אמר קרב ירצה שהקריב לבן של ישראל לאביהם שבשמים, וכן היה דכתיב ויצעקו בני ישראל אל ה':

יא וַיֹּאמְרוּ אֶל־מֹשֶׁה הַמִבְּלִי אֵין־קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה־זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם׃

רַשִׁ״י המבלי אין קברים. וְכִי מֵחֲמַת חֶסְרוֹן קְבָרִים – שֶׁאֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לִקָּבֵר שָׁם – לְקַחְתָּנוּ מִשָּׁם. ש"י פו"ר פלינ"צא ד"י נו"ן פוש"יש בְלַעַז:
אוּנְקְלוֹס וַאֲמָרוּ לְמשֶׁה הֲמִדְלֵית קְבָרִין בְּמִצְרַיִם דְבַרְתָּנָא לִמְמַת בְּמַדְבְּרָא מָא דָא עֲבַדְתָּא לָנָא לְאַפָּקוּתָנָא מִמִצְרָיִם:
רַשְׁבַּ״ם המבלי אין: כפל לשון: למות במדבר: אשר אין לחם ואין מים, ואפילו אין רודף אחרינו נמות ברעב:
אִבְּן עֶזְרָא ויאמרו. מצאנו בל' הקדש מלות שהם מענין אחד שניהם נחברים והאחד יספיק. והנה זאת המבלי אין קברים. כמו הרק אך במשה: להוציאנו. בקמץ גדול תחת קמץ קטן. כמו ואומר אין רואני:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי המבלי אין קברים במצרים. כתב הרמב"ן ז"ל איך יתכן שהצועקים אל ה' והנושאים כפיהם ועיניהם אליו יחזרו ויאמרו לו כי טוב היה שלא הצילם ויאמרו כי טוב לנו עבוד את מצרים ממותנו במדבר. ועל כן נאמנו דברי רז"ל שהם כתות והכת האחת צועקת אל ה' אלו הם בני ישראל כלומר החשובים שבהם וזהו שכתוב וישאו בני ישראל את עיניהם וגו' ויצעקו בני ישראל אל ה', ואחרת מכחשת בנביאו ואינה בוחרת בישועה, ועליהם כתיב (תהלים קו) וימרו על ים בים סוף. ואמרו במדרש ד' כתות היו על הים כת ראשונה לא היתה חפצה בישועה ועליהם אמר משה התיצבו וראו את ישועת ה' ועליהם אמר הכתוב וימרו על ים בים סוף. כת שניה אומרת לחזור למצרים עליהם אמר הכתוב כי אשר ראיתם את מצרים היום וגו'. כת ג' אומרת להלחם עמהם, עליהם אמר ה' ילחם לכם. כת ד' היו צועקים להקב"ה שנאמר ויצעקו בני ישראל אל ה', עליהם אמר ואתם תחרישון, ע"כ. ואונקלוס תרגם ויצעקו וזעיקו עשאו מלשון תרעומות וכן (שמואל ב יג) ותלך הלוך וזעקה, (שופטים ד) ויזעק ברק את זבולן ואת נפתלי, ומצינו בפירוש ואת צעקתם שמעת על ים סוף וכן רז"ל הבינו אותו מלשון תפלה ממה שכתבתי למעלה ויצעקו תפסו אומנות אבותיהם.
סְפוֹרְנוֹ לקחתנו למות במדבר. כי אפילו לא יתגר בנו מלחמה פרעה וחילו, הנה בעמדם לפנינו לשמור את דרך כל מחיה נמות במדבר ברעב ובצמא ובעירום ובחוסר כל:

יב הֲלֹא־זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת־מִצְרָיִם כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת־מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר׃

רַשִׁ״י אשר דברנו אליך בארץ מצרים. וְהֵיכָן דִּבְּרוּ? "יֵרֶא ה' עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט" (שמות ה') (מכילתא): ממתנו. מֵאֲשֶׁר נָמוּת, וְאִם הָיָה נָקוּד מְלָאפוּם הָיָה נִבְאָר מִמִּיתָתֵנוּ, עַכְשָׁיו שֶׁנָּקוּד בְּשׁוּרֻק נִבְאָר מֵאֲשֶׁר נָמוּת וְכֵן "מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ" (שמות ט"ז) – שֶׁנָּמוּת, וְכֵן "מִי יִתֵּן מוּתִי" דְּאַבְשָׁלוֹם (שמואל ב' י"ט) – שֶׁאָמוּת. כְּמוֹ "לְיוֹם קוּמִי לְעַד" (צפניה ג'), "עַד יוֹם שׁוּבִי בְשָׁלוֹם" (דברי הימים ב' י"ח) – שֶׁאָקוּם, שֶׁאָשׁוּב:
אוּנְקְלוֹס הֲלָא דֵין פִּתְגָמָא דִי מַלֵלְנָא עִמָךְ בְמִצְרַיִם לְמֵימַר שְׁבוֹק מִנָנָא וְנִפְלַח יָת מִצְרָאֵי אֲרֵי טַב לָנָא דְנִפְלַח יָת מִצְרָאֵי מִדִנְמוּת בְּמַדְבְּרָא:
אִבְּן עֶזְרָא הלא זה הדבר. איננו מפורש. רק ידענו כי כן היה. כי איך יאמרו לו בפניו דבר שלא היה. והדבר הזה הוא בכלל ולא שמעו אל משה:
כְּלִי יָקָר הלא זה הדבר אשר דברנו אליך במצרים לאמר. פירש"י והיכן דברו ירא ה' עליכם וישפוט, וצריך פירוש לפירושו שהרי כאן אמרו כי טוב לנו עבוד את מצרים ממתנו במדבר, ולהלן אמרו ירא ה' עליכם וישפוט אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה ובעיני עבדיו לתת חרב בידם להרגנו. וזה אמרו ודאי על תוספת העבודה שנמשלה לחרב ומה בין חרב למות, גם מה שאמרו שם לתת חרב בידם צריך ביאור, כי לא בקש פרעה להרגם בחרב כי אם להכביד עליהם העבודה. ונ"ל שאמרו ישראל למשה תרתי לריעותא, כי עכשיו לא שלח אותנו והכביד עבודתו כי הבאשתם ריחנו בעיניו, זאת ועוד אחרת את"ל שישלח אותנו מ"מ נהיה בורחים שהרי אמרת לו בשם ה' שלח עמי ויחוגו לי במדבר, וכשיודע לו שאנחנו בורחים אז בלי ספק ירדוף אחרינו בחרב, ובזה דומה כאילו אתה נתת חרב בידם להרגנו ולהמיתנו, וזה שאמרו כאן כי כבר אמרו לו במצרים כי טוב לנו עבוד את מצרים ממתנו במדבר. לפי שכבר אמרו לו לתת חרב בידם להרגנו. ואמרו זה על שסופו לרדוף אחריהם בחרב במדבר ולהמיתם. וי"מ דרך הלצה, הלא זה הדבר אשר דברנו עכשיו, במצרים היה לנו לומר כן ולא עכשיו כי עבר זמנו וז"ש במצרים לאמר, ר"ל שם היה לנו לאמר חדל ממנו כו' ולא אמרנו

יג וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־הָעָם אַל־תִּירָאוּ הִתְיַצְבוּ וּרְאוּ אֶת־יְשׁוּעַת יְהוָה אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת־מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִיפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד־עוֹלָם׃

רַשִׁ״י כי אשר ראיתם את מצרים וגו'. מַה שֶּׁרְאִיתֶם אוֹתָם אֵינוֹ אֶלָּא היום, הַיּוֹם הוּא שֶׁרְאִיתֶם אוֹתָם וְלֹא תוֹסִיפוּ עוֹד:
אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר משֶׁה לְעַמָא לָא תִדְחֲלוּן אִתְעַתָּדוּ וַחֲזוֹ יָת פּוּרְקָנָא דַיְיָ דְיַעְבֵּד לְכוֹן יוֹמָא דֵין אֲרֵי כְּמָא דִחֲזֵיתוּן יַת מִצְרָאֵי יוֹמָא דֵין לָא תוֹסְפוּן לְמֶחֱזֵיהוֹן עוֹד עַד עָלְמָא:
אִבְּן עֶזְרָא התיצבו וראו את ישועת ה'. כי אתם לא תעשו מלחמה רק תראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום. יש לתמוה איך יירא מחנה גדולה של שש מאות אלף איש מהרודפים אחריהם. ולמה לא ילחמו על נפשם ועל בניהם. התשובה כי המצרים היו אדונים לישראל וזה הדור היוצא ממצרים למד מנעוריו לסבול עול מצרים ונפשו שפלה. ואיך יוכל עתה להלחם עם אדוניו. והיו ישראל נרפים ואינם מלומדים למלחמה. הלא תראה כי עמלק בא בעם מועט ולולי תפלת משה היה חולש את ישראל. והשם לבדו שהוא עושה גדולות. ולו נתכנו עלילות. סבב שמתו כל העם היוצא ממצרים הזכרים. כי אין כח בהם להלחם בכנענים עד שקם דור אחר דור המדבר שלא ראו גלות. והיתה להם נפש גבוהה כאשר הזכרתי בדברי משה בפרשת ואלה שמות:
רַמְבַּ״ן כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד על דעת רבותינו היא מצות לא תעשה לדורות (מכילתא כאן). ואם כן יאמר הכתוב אל תיראו, התיצבו במקומכם וראו את ישועת ה' שיושיע אתכם היום מידם ואל תשובו לעבודתם, כי מצרים אשר ראיתם אותם היום הקב"ה מצוה אתכם עוד שלא תוסיפו ברצונכם לראותם מעתה ועד עולם ותהיה מצוה מפי משה לישראל, ולא הוזכרה למעלה. וכן ולא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס וה' אמר לכם לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד (דברים יז טז), שהיא מצוה באמת, לא הבטחה:
אוֹר הַחַיִּים התיצבו וראו. אולי שנתכוון לומר להם שיתיצבו בתפלה כמות שהיו עומדים וצועקים אל ה' כאמור בסמוך ויצעקו וגו' אל ה', וכן הוא אומר אני האשה הנצבת עמכה וגו': אשר יעשה לכם היום. נתכוון באומרו היום להסיר מלבם חשש מה שעבר ביציאת מצרים שארך קץ הגאולה מיום שהתחילה הבשורה עד גמר הדבר שנים עשר חדש, לזה אמר להם כי לא יאריך זמן מלחמה זו אלא הן היום יעשה ה' התשועה: אשר ראיתם את מצרים וגו'. כוונת מאמר זה אפשר שנתכוון להסיר מהם הפחד על זה הדרך באומרו הלא מה שראיתם את מצרים היום הוא לצד שלא תוסיפו לראותם עוד עד עולם לטעם זה הוא שהביאם ה' והראה ה' אותם לכם כדי שלא ישאר לכם שום מיחוש מהם לעולם, והוא מאמר הקודם שאמר להם (פסוק ד') וחזקתי את לב פרעה וגו', והגם שראו השר, גם אותו יתמדד לפניהם כמו שכן היה:

יד יְהוָה יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן׃

רַשִׁ״י ילחם לכם. בִּשְׁבִילְכֶם; וְכֵן "כִּי ה' נִלְחָם לָהֶם", וְכֵן "אִם לָאֵל תְּרִיבוּן" (איוב י"ג), וְכֵן "וַאֲשֶׁר דִּבֶּר לִי" (בראשית כ"ד), וְכֵן "הַאַתֶּם תְּרִיבוּן לַבַּעַל" (שופטים ו'):
אוּנְקְלוֹס יְיָ יְגִיחַ לְכוֹן קְרָב וְאַתּוּן תִּשְׁתְּקוּן:
אִבְּן עֶזְרָא ה' ילחם לכם. בעבורכם. וככה כל מלחמה שאחריה למ"ד היא לעזר ע"כ פירש רבי משה הכהן כי רבים לוחמים לי מרום. בשבילי. וטעם מרום. מלחמת מרום. כמשפט כל היושבים: ואתם תחרישון. הפך ויצעקו בני ישראל:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ה' ילחם לכם. ידוע כי מדת הדין היא הנלחמת והמחרבת ים, ומה שהזכיר השם המיוחד להורות כי גם בנס העצום הזה באבדן המצריים שם היתה מדת רחמים משותפת עם מדת הדין, ואע"פ שנראה כי מדת הדין נמתחה עליהם לכלותם לגמרי כליון חרוץ ממה שכתוב לא נשאר בהם עד אחד, הרי מצינו שם שתוף מדת רחמים שנתנו לקבורה, ממה שכתוב נטית ימינך תבלעמו ארץ, והימין היא מדת החסד. וכן מצינו לעתיד בענין גוג שכתוב (זכריה יד) ויצא ה' ונלחם בגוים ההם, ואין ספק כי הוא נאמר על מדת הדין ואע"פ כן מצינו שם שתוף רחמים והוא שיזכו לקבורה כי כן כתוב (יחזקאל לט) ביום ההוא אתן לגוג מקום שם קבר. ובאור הדרש ה' ילחם לכם כי כיון שראו במכת בכורות שהקב"ה בעצמו וכבודו הוא המכה ועדיין רודפים אחריכם אין כונתם לבא לנגדכם אלא כנגדו יתברך וכיון שהוא כן המלחמה שלו היא ואין לכם אלא לשתוק. או יאמר אתם תחרישון , תצטרכו שתחרישו שלא יהפך מדת הדין עליכם לפי שהייתם חוטאים כמותם עובדי ע"ג ומגדלי בלורית.
אוֹר הַחַיִּים ה' ילחם לכם. פירוש לצד שהפחד שנפל אליהם הוא מהשר וכמו שפירשנו בפסוק ופרעה הקריב לזה אמר להם בשלמא אם היו הם הלוחמים ישערו כי עצום הוא מהם מה שאין כן לצד שה' הוא הלוחם אין לחוש לאלף כיוצא בו: עוד ירצה לומר שאפילו מדת הרחמים תהפך לדין על המצריים להלחם עמהם, ודקדק לומר לכם כיון שבערך ישראל יחשב הדבר רחמים. עוד ירצה ילחם לכם כי לא לעזרה לבד יהיה להם במלחמה אלא הוא יערוך כל המלחמה. ואומרו ואתם תחרישון יתבאר על דרך אומרם ז"ל (פתיחתא דאיכה רבתי ל') ד' צדיקים מה ששאל זה לא שאל זה וחלוקה המעולה שבכולן הוא מה ששאל חזקיה שאמר אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף ולא להתפלל אלא אני ישן על מטתי ואתה עושה וכן עשה ה' דכתיב בלילה ההוא ויצא מלאך ה' וגו' והיא המדריגה שאמר משה ואתם תחרישון פירוש אפילו בתפלה אם אין בכם כח כמאמר חזקיה תחרישון והוא ילחם לכם. ולפי מה שפירשנו בפסוק התיצבו שאמר להם יעמדו בתפלה ירצה על זה הדרך ואתם תחרישון למדת הדין פירוש תרבו בתפלה להשמיע במרום קולכם להחריש למדת הדין עליכם:

טו וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה מַה־תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ׃

רַשִׁ״י מה תצעק אלי. לִמְּדָנוּ שֶׁהָיָה מֹשֶׁה עוֹמֵד וּמִתְפַּלֵּל, אָמַר לוֹ הַקָּבָּ"ה, לֹא עֵת עַתָּה לְהַאֲרִיךְ בִּתְפִלָּה, שֶׁיִּשְׂרָאֵל נְתוּנִין בְּצָרָה (מכילתא). דָּ"אַ – מַה תִּצְעַק אֵלָי, עָלַי הַדָּבָר תָּלוּי וְלֹא עָלֶיךָ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר לְהַלָּן "עַל בָּנַי וְעַל פֹּעַל יָדַי תְּצַוֻּנִי" (ישעיהו מ"ה): דבר אל בני ישראל ויסעו. אֵין לָהֶם אֶלָּא לִסַּע, שֶׁאֵין הַיָּם עוֹמֵד בִּפְנֵיהֶם, כְּדַאי הוּא זְכוּת אֲבוֹתֵיהֶם וְהָאֱמוּנָה שֶׁהֶאֱמִינוּ בִי וְיָצְאוּ, לִקְרֹעַ לָהֶם הַיָּם (מכילתא):
אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה קַבֵּלִית צְלוֹתָךְ מַלֵיל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִטְלוּן:
אִבְּן עֶזְרָא מה תצעק. יש אומרים כי משה היה צועק אל השם. וזה איננו נכון כי כבר דבר לו ואכבדה בפרעה. רק נאמר על משה שהוא כנגד כל ישראל. בעבור שצעקו בני ישראל אל ה': ויסעו. מעט מעט עד שיגיעו לשפת הים:
רַמְבַּ״ן מה תצעק אלי אמר ר"א (אבן עזרא על שמות י״ד:ט״ו) כי משה כנגד כל ישראל, שהיו צועקים לו, כמו שאמר ויצעקו בני ישראל אל ה'. וא"כ למה אמר מה תצעק אלי, ראוי להם לצעק ואולי יאמר מה תניחם לצעוק דבר להם ויסעו, כי כבר אמרתי לך ואכבדה בפרעה (שמות י״ד:ד׳) ורבותינו אמרו (מכילתא כאן) שהיה משה צועק ומתפלל, והוא הנכון, כי לא ידע מה יעשה, ואף על פי שאמר לו השם ואכבדה בפרעה, הוא לא היה יודע איך יתנהג, כי הוא על שפת הים והשונא רודף ומשיג, והיה מתפלל שיורנו ה' דרך יבחר וזה טעם מה תצעק אלי, שהיית צריך לשאל מה תעשה ואין לך צורך לצעוק, כי כבר הודעתיך ואכבדה בפרעה, ולא סיפר הכתוב צעקת משה, כי הוא בכלל ישראל:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי מה תצעק אלי. ע"ד הפשט מלת אלי כלומר אין הדבר תלוי בי אלא בישראל דבר אל בני ישראל, שהים עתיד ליקרע מפניהם ויבטחו ומיד היו נוסעים. וע"ד הקבלה מלת אלי כמלת לי הנזכרת בתרומה וכמו שדרשו עליו בספר הבהיר (שמות כה) ויקחו לי תרומה, ויקחו ליו"ד תרומה, והמלה תרמוז שאין התפלה והצעקה כי אם לשם המיוחד, ולכן אמר דבר אל בני ישראל ויסעו, ממטה למעלה ואז יקרע הים, אבל התחנה היא למדת הדין, והבן זה. והנה משה עשה כן הודיע לישראל בנס הגדול הזה ובטחו בו ונסעו מיד. ואמרו רז"ל כי שבט יהודה קדש השם ונכנס לים תחלה הוא שאמר במדרש (תהלים קיד) בצאת ישראל ממצרים וגו', היתה יהודה לקדשו ישראל ממשלותיו, מלמד ששבט יהודה קדש השי"ת תחלה וזהו שכתוב (שם) הים ראה וינוס, מה ראה נחשון בן עמינדב שקפץ תחלה לתוך הים, והיו שאר השבטים מתעצמים עמו ורוצים שיכנסו הם תחלה, ושבט בנימין היה רוצה לירד לתוך הים תחלה שנאמר (תהלים סח) שם בנימין צעיר רדם אל תקרי רודם אלא רד ים ואחיו בני יהודה היו מרגמין אותם באבנים שנאמר (שם) שרי יהודה רגמתם שרי זבולון שרי נפתלי כלומר היו מתעצמין עם שרי זבולון ועם שרי נפתלי, והנה יהודה גבר באחיו שקפץ נחשון לתוך הים תחלה לפיכך ישראל ממשלותיו של יהודה. ואמרו עוד במדרש כי לכך נקרא נשיא שבט יהודה נחשון על שם שירד תחלה לתוך נחשול של ים.
סְפוֹרְנוֹ מה תצעק אלי. כי אמנם הוא היה בכלל ויצעקו בני ישראל אל ה', אמנם צעקת משה לא היתה מיראת פרעה וחילו, כי כבר הגיד לישראל את מפלת המצרים ומיתתם כאמרו לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם, ה' ילחם לכם אבל היתה צעקתו על שרי ישראל שהעיזו פניהם באמרם המבלי אין קברים וחשב בשביל זה שלא ישמעו לו להכנס בים, לפיכך אמר לו מה תצעק אלי בזה, כי אמנם אתה חושד בכשרים: דבר אל בני ישראל ויסעו. ולא ימרו את פיך:
אוֹר הַחַיִּים - קשה, ולמול מי יצעק, אם לא לה' אלהיו, ובפרט בעת צרה, דכתיב {{צמ|קראתי מצרה לי|יונה ב ג}], . ואם לצד שהרבה להתפלל, הלא כל עוד שלא נענה מהעונה בצר לו, לא ירף מתפילה! עוד רואני, כי נתקבלה תפילתו, ואמר לו ה' וגו', אם כן, קבלנות זו שאמר "מה תצעק אליי" למה? עוד קשה אומרו , להיכן ייסעו אם רודף מאחור והים לפניהם? ואם הכוונה אחר שייבקע הים, אם כן היה לו לומר "הרם את מטך" ואחר כך יאמר "דבר אל בני ישראל" וגו'! אכן, יתבאר העניין על-פי מאמרם ז"ל, שישראל היו נתונים בדין, מה אלו כו' אף אלו כו', ודבר ידוע הוא כי כוח (?) הרחמים הוא מעשים טובים אשר יעשה האדם למטה, יוסיפו כוח במידת הרחמים, ולהיפך, בר-מינן, ימעיטו הכוח, והוא אומרו . והנה, לצד שראה אל עליון כי ישראל קטרגה עליהם מידת הדין, והן אמת כי חפץ ה' לצדק ישראל אבל אין כוח ברחמים לצד מעשיהם כנזכר, אשר על-כן אמר למשה תשובה ניצחת, פירוש, כי אין הדבר תלוי בידי, הגם שאני חפץ עשות נס, כיוון שהם אינם ראויים, מידת הדין מונעת, ואין כוח ברחמים כנגד מידת הדין המונעת. ואמר אליו , פירוש, זאת העצה היעוצה, להגביר צד החסד והרחמים, דבר אל בני ישראל ויתעצמו באמונה בכל ליבם, ויסעו אל הים קודם שייחלק, על סמך הביטחון כי אני עושה להם נס, ובאמצעות זה תתגבר הרחמים.

טז וְאַתָּה הָרֵם אֶת־מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת־יָדְךָ עַל־הַיָּם וּבְקָעֵהוּ וְיָבֹאוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה׃

אוּנְקְלוֹס וְאַתְּ טוֹל יָת חֻטְרָךְ וַאֲרֵים יָת יְדָךְ עַל יַמָא וּבְזָעוֹהִי וְיֵעֲלוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּגוֹ יַמָא בְּיַבֶּשְׁתָּא:
רַשְׁבַּ״ם ובקעהו: העי"ן גורמת כמו שמענו אדוני, אבל מן זכר יאמר זכרני:
אִבְּן עֶזְרָא ואתה. אמר השם למשה הרם את מטך ובקע את הים טרם שיסעו. כי לא אמר לו שיכה הים רק שיטה ידו על הים במטה. כדרך ויט משה את מטהו על השמים. וידענו כי המטה לא בקע הים רק מרגע נטות משה ידו על הים יוליך ה' את הים ברוח קדים עזה או יבקעו המים. כי כן כתוב:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ואתה הרם את מטך ונטה את ידך. אין להבין הכתוב הזה שירים משה את מטהו על הים שהרי לא נאמר אלא ויט משה את ידו, אבל טעם הרם את מטך לסלקו מידו לפי שהיו מהעם מחוסרי אמונה שבישראל אומרים שאין כח ביד משה לקרוע את הים אלא בכח המטה שבידו, לכך אמר הרם את מטך סלקהו מידך. וכן תמצא במדרש אמרו אין כח ביד משה לעשות דבר אלא במטה בו הכה את היאור בו הביא כל המכות וכיון שבאו לים מצריים וישראל עומדים אמר לו הקב"ה הרם את מטך שלא יאמרו אלולא המטה לא היה יכול לקרוע את הים. ועל כן הוצרך לומר ויאמינו בה' ובמשה עבדו ומה ת"ל ויאמינו והלא כבר נאמר ויאמן העם אלא לפי שחזרו ולא האמינו הוצרך לומר שעכשיו בקריעת ים סוף האמינו.
סְפוֹרְנוֹ הרם את מטך. אל הרוח קדים שישים הים לחרבה: ונטה את ידך על הים. שיחצו המים הנה והנה, כענין באליהו:
כְּלִי יָקָר ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים. במדרש אמרו לפי שהיו אומרים המצריים לולא המטה לא היה יכול לעשות את כל הניסים ע"כ אמר הקב"ה סלק את מטך ונטה את ידך כי הרם לשון סילוק הוא. והנני נותן טעם בדבר למה דווקא בקריעת ים סוף צוה הקב"ה להסיר המטה, וזה לפי שרצה הקב"ה שיעשה משה למטה דוגמא אל כל דבר הנעשה למעלה, והנה כל המכות היו באצבע אלהים על כן נעשו גם למטה ע"י מטה משה כי המטה דומה לאצבע, אבל על הים לקו בכל היד שנאמר וירא ישראל את היד הגדולה וגו', ע"כ אמר הקב"ה למשה שיעשה גם למטה דוגמא לזה ויסלק את המטה הדומה לאצבע ונטה את ידך כל היד דוגמת יד החזקה העליונה ית', לכך נאמר וירא ישראל את היד הגדולה ואגב זה ראו כי שלא בכח המטה עשה משה כל המעשה הגדול והנורא הזה, שהרי הוצרך לנטות ידו דוגמת היד החזקה שלמעלה ע"כ ויאמינו בה' ובמשה עבדו, כי חזרו מדבריהם שאמרו לשעבר שבכח המטה פעל כל זאת. ומכאן תבין באמת, מה היה חטאו של משה במי מריבה כי שם נאמר ממש הפך ממה שנאמר כאן, כי כאן נאמר הרם את מטך דהיינו סלק את מטך ונטה את ידך וע"י זה באו לידי אמונה, ושם נאמר וירם את ידו ויך במטהו שסלק את ידו כי לא עשה הפעולה בידו כי אם במטהו וע"כ החזיר דברים הראשונים, שאמרו שבכח המטה פעל הכל, למקומם ובזה גרם מיעוט האמונה כמ"ש יען לא האמנתם בי, ויתבאר דבר זה בע"ה באר היטב במקומו פרשת (חקת כ ח).
אוֹר הַחַיִּים - פירוש, באמצעות מעשה הטוב, נעשה להם הנס ובקע הים, כי גדול כוח הביטחון והאמונה הלז להכריעם לטובה. ותמצא שכן היה, וצדיק הראשון הוא נחשון בן עמינדב, ונכנס עד גרונו ולא נבקע הים, עד שאמר "כי באו מים עד נפש", כמאמרם ז"ל, ובזה נתיישבו הכתובים על נכון. ונראה לי לומר, כי רשם ה' לומר להם טעם תגבורת הדין עליהם, לצד שהם המעיטו בליבם האמונה ואמרו , לזה ציווה ה' לעשות כנגד עוון זה הצדקת האמונה בכל תוקף. גם, בזה רמזם לדעת הסובב תגבורת הדין מחדש.

יז וַאֲנִי הִנְנִי מְחַזֵּק אֶת־לֵב מִצְרַיִם וְיָבֹאוּ אַחֲרֵיהֶם וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל־חֵילוֹ בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו׃

אוּנְקְלוֹס וַאֲנָא הָא אֲנָא מְתַקֵף יָת לִבָּא דְמִצְרָאֵי וְיֵעֲלוּן בַּתְרֵיהוֹן וְאֶתְיַקַר בְּפַרְעֹה וּבְכָל מַשִׁרְיָתֵהּ בִּרְתִכּוֹהִי וּבְפָרָשׁוֹהִי:
אִבְּן עֶזְרָא ואני. ידענו כי אין ים סוף בין מצרים ובין ארץ ישראל. ואין צורך שיכנסו בים. רק צוה ה' לעשות כך בעבור שיכנסו המצרים אחריהם ויטבעו. וממדבר איתם נכנסו ישראל אל הים ולמדבר איתם יצאו כאשר אפרש:
אוֹר הַחַיִּים ואני הנני מחזק וגו'. בחמלת ה' עליהם נתכוון להודיעם קודם לבל יפחדו בראותם כי הים נשאר חלוק לפני המצריים כסדר שהיה חלוק לפניהם ישובו לחשוב מחשבות ולהמעיט האמונה בלבם ויאמרו הנה המה עולים אחרינו וייראו מאד לזה הודיעם ואמר להם דעו לכם כי ממני היו הדברים להכבד בו ואני פורש רשת לרגליהם:

יח וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי־אֲנִי יְהוָה בְּהִכָּבְדִי בְּפַרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו׃

אוּנְקְלוֹס וְיִדְּעוּן מִצְרָאֵי אֲרֵי אֲנָא יְיָ בְּאִתְיַקָרוּתִי בְּפַרְעֹה בִּרְתִכּוֹהִי וּבְפָרָשׁוֹהִי:
אִבְּן עֶזְרָא וידעו מצרים. הנשארים: בהכבדי בפרעה. שהוא בעצמו יטבע עם רכבו ופרשיו:
סְפוֹרְנוֹ וידעו מצרים. הנשארים במצרים וישובו אלי, כי לא אחפוץ במות המת:

יט וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶם וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן מִפְּנֵיהֶם וַיַּעֲמֹד מֵאַחֲרֵיהֶם׃

רַשִׁ״י וילך מאחריהם. לְהַבְדִּיל בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם וּבֵין מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וּלְקַבֵּל חִצִּים וּבָלִיסְטְרָאוֹת שֶׁל מִצְרַיִם. בְּכָל מָקוֹם הוּא אוֹמֵר מַלְאַךְ ה' וְכָאן מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים, אֵין אֱלֹהִים בְּכָל מָקוֹם אֶלָּא דַּיָּן, מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל נְתוּנִין בַּדִּין בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אִם לְהִנָּצֵל אִם לְהֵאָבֵד עִם מִצְרַיִם (שם): ויסע עמוד הענן. כְּשֶׁחָשְׁכָה וְהִשְׁלִים עַמּוּד הֶעָנָן אֶת הַמַּחֲנֶה לְעַמּוּד הָאֵשׁ, לֹא נִסְתַּלֵּק הֶעָנָן כְּמוֹ שֶׁהָיָה רָגִיל לְהִסְתַּלֵּק עַרְבִית לְגַמְרִי, אֶלָּא נָסַע וְהָלַךְ לוֹ מֵאַחֲרֵיהֶם לְהַחֲשִׁיךְ לְמִצְרַיִם:
אוּנְקְלוֹס וּנְטַל מַלְאֲכָא דַיְיָ דִמְדַבַּר קֳדָם מַשְׁרִיתָא דְיִשְׂרָאֵל וַאֲתָא מִבַּתְרֵיהוֹן וּנְטַל עַמּוּדָא דַעֲנָנָא מִן קֳדָמֵיהוֹן וּשְׁרָא מִבַּתְרֵיהוֹן:
רַשְׁבַּ״ם ויסע מלאך האלהים: המוליך את עמוד הענן לפני מחנה ישראל וילך המלאך מאחריהם ומתוך כך ויסע עמוד הענן מפניהם ויעמוד מאחריהם, כי המלאך הוליכו להפסיק בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל וישם מאפל ביניהם כדכתיב ביהושוע שלא יוכלו לקרב זה אל זה כל הלילה:
אִבְּן עֶזְרָא ויסע מלאך האלהים. זה היה קודם דבר אל בני ישראל ויסעו. והנה פי' וכבר נסע. וכבר הראיתיך רבים כזה. ובעבור שאלה הג' פסוקים דבוקים זה עם זה וכל אחד יש בו ע"ב אותיות. על כן מצאנו בספרים כתוב סימן סוד השם המפורש. ולפי דעתי בעבור כי מספר השם הנכבד. יעלה לע"ב אותיות כאשר אפרש בפרשת כי תשא. על כן כתוב ככה. ובספר רזיאל הרוצה לעשות שאלת חלום יקרא בתחלת הלילה פסוק. ויהי בשלשים שנה. כי הוא ע"ב אותיות: מלאך האלהים. הוא השר הגדול ההולך בענן. והוא הכתוב עליו וה' הולך לפניהם יומם וכאשר נסע זה המלאך ההולך לפני מחנה ישראל והלך מאחריהם נסע עמוד הענן עמו. והאומר כי מלאך אלהים הוא הענן יראה לנו אנה מצאנו עמוד הענן נקרא מלאך האלהים. ואם המלאך הוא העמוד למה אמר פעם אחרת ויסע עמוד הענן מפניהם. ואם השיב לנו הטעם כפול. אין משפט לשון הקדש לכפול רק הנבואות והתוכחות. רק המספר כי כן היה המעשה אין ראוי לכפול:
רַמְבַּ״ן ויסע מלאך האלהים אמר ר"א (אבן עזרא על שמות י״ד:י״ט) מלאך האלהים הוא השר הגדול ההולך בענן, והוא הכתוב עליו וה' הולך לפניהם יומם וכאשר נסע המלאך הזה ההולך לפני מחנה ישראל וילך מאחריהם נסע עמוד הענן עמו, ויהי הענן והחשך בין מחנה למחנה ויאר לישראל את הלילה בעמוד האש כאשר עשה בשאר הלילות לעבור הים, כי בלילה עברו ועל דעתי זה שאמר הכתוב ויסע מלאך האלהים היה בתחלת הלילה, ומלאך האלהים ההולך לפני מחנה ישראל רמז לבית דינו של הקב"ה, שנקראת מדת הדין "מלאך" במקומות מן הכתוב, והוא השוכן בעמוד האש, והולך לפניהם לילה להאיר להם, ועל כן הזכיר האלהים ויתכן שאינו נסמך, אבל הוא ביאור: וראיתי במכילתא דר' שמעון בן יוחאי שאל רבי יונתן בן יוחאי את ר' שמעון בן יוחאי מפני מה בכל כתוב "מלאך ה'" וכאן "מלאך האלהים", אמר לו, אין אלהים בכל אלא דין וכו' רמזו למה שאמרנו. והנה עתה נסע בעמוד האש מלפני מחנה ישראל והלך מאחריהם, ונסע עוד עמוד הענן מפניהם ויעמוד מאחריהם, והנה שני העמודים מאחריהם ושב לבאר כי בא עמוד הענן הזה בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל, לומר שלא הפסיק עמוד הענן בין עמוד האש למחנה ישראל, אבל הפסיק בין מחנה מצרים ובין עמוד האש ויהי הענן והחשך בין מחנה למחנה, והיה לישראל אור בעמוד האש אע"פ שהוא מאחריהם, מפני שהיה למעלה ולא היה עמוד הענן מפסיק אותו להם כאשר למצרים: וזה טעם ויאר את הלילה, כי האיר להם הלילה, אבל לא כשאר הלילות לנחותם בדרך, כי לא היה הולך לפניהם והיה זה, שאלו היה עמוד האש הולך לפני ישראל כשאר הלילות, ועמוד הענן בין מצרים ובין ישראל, היו ישראל ממהרים ללכת, והמצרים לא יראו ולא יבאו אחריהם, ועתה הלכו ישראל לאטם ואין המרחק רב ביניהם, והיו המצרים רואים את מחנה ישראל מתוך הענן והולכים אחריהם, כי יראו האש מתוך הענן, אלא שלא היו יכולים ליקרב אליהם מפני הפסק שני העמודים. וזה טעם ולא קרב זה אל זה כל הלילה: ויהי באשמורת הבקר וישקף ה' אל מחנה וגו' כי הסיר עמוד האש ממחנה ישראל כמנהג כל הימים, ושמו היום משקיף על מחנה מצרים, בינם ובין עמוד הענן אשר ישתמשו בו ישראל ביום. ויהם את מחנה מצרים בהשקיף עמוד האש עליהם, כי יגיע עליהם חומו הגדול ולהבה תלהט רשעים (תהלים קו יח). וכבר פירשתי במעשה בראשית (בראשית א ד) כי יסוד האש יקרא חשך, ו"הענן והחשך" הוא עמוד אש וענן, אבל עמוד האש היה מאיר לכל ישראל בעמודו, והיה עתה מחשיך למצרים מפני היותו בא בעמוד הענן אשר יחשיך עליו כשמש אשר הענן יכסנו. והנה עשה הכל בשני עמודים הללו. וזהו הנכון בפסוקים האלה:
סְפוֹרְנוֹ ההולך לפני מחנה ישראל. בעמוד האש: וילך מאחריהם. להתיך אותם תהומות שיקפאו בלב ים לפני ישראל בעברם, כדי להפוך קרקע הים לטיט כאשר יעברו מצרים אחריהם, כי לא היה צריך אז שילך עמוד הענן לפני ישראל לנחותם הדרך, כי הדרך שנעשה בבקיעת הים היה מנהיגם: ויעמוד מאחריהם. מאחרי ישראל ומאחרי עמוד האש:
אוֹר הַחַיִּים ויסע מלאך האלהים וגו'. יאיר נתיב כתוב זה במה שפירשנו בפסוק (י"ג כ"א) וה' הולך לפניהם וגו' כי ג' עננים היו משמשים לישראל, א' לפניהם לתור להם מקום וגו', והב' להגין עליהם מחום השמש, והג' להאיר להם בלילה, והודיענו הכתוב אשר עשה ה' בלילה ההוא ויסע מלאך האלהים שהוא ההולך לפניהם והוא הענן הראשון שמוזכר בפרשה דברים שאמר ההולך לפניכם נסע והלך לאחריהם, ואמר עוד כי הענן המשמש בפניהם שזמנו כל היום שהגיע זמנו לנסוע בלילה והוא המוזכר בפרשה דברים דכתיב (שם) ובענן יומם גם הוא נסע ועמד לאחריהם, נמצאת אומר כי ב' עננים שהיו לפניהם נסעו לאחריהם, וטעם הב' כדי שיחשיך לפניהם בלתי דעת מקום תחנותם של ישראל, והוא אומרו ויהי הענן והחשך ויאר את הלילה פירוש כי הוצרך לשניהם להחשיך בפניהם לבל ידעו מחנה ישראל שהיה בו אורה הלילה והאור יגיד להם מקום לזה כיסה חושך פניהם ולא הספיק לו חשך לבד כי יבהיק אור בני ישראל במושבותם לזה עשה ה' ב' הענן והחשך:

כ וַיָּבֹא בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם וּבֵין מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחֹשֶׁךְ וַיָּאֶר אֶת־הַלָּיְלָה וְלֹא־קָרַב זֶה אֶל־זֶה כָּל־הַלָּיְלָה׃

רַשִׁ״י ויבא בין מחנה מצרים. מָשָׁל לִמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וּבְנוֹ מְהַלֵּךְ לְפָנָיו, בָּאוּ לִסְטִים לִשְׁבּוֹתוֹ, נְטָלוֹ מִלְּפָנָיו וּנְתָנוֹ לְאַחֲרָיו, בָּא זְאֵב מֵאַחֲרָיו, נְתָנוֹ לְפָנָיו, בָּאוּ לִסְטִים לְפָנָיו וּזְאֵבִים מֵאַחֲרָיו, נְתָנוֹ עַל זְרוֹעוֹ וְנִלְחַם בָּהֶם, כָּךְ "וְאָנֹכִי תִרְגַּלְתִּי לְאֶפְרַיִם קָחָם עַל זְרוֹעֹתָיו" (הושע י"א) (מכילתא): ויהי הענן והחשך. לְמִצְרַיִם: ויאר עַמּוּד הָאֵשׁ את הלילה לְיִשְׂרָאֵל, וְהוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם כְּדַרְכּוֹ לָלֶכֶת כָּל הַלַּיְלָה וְהַחֹשֶׁךְ שֶׁל עֲרָפֶל לְצַד מִצְרַיִם: ולא קרב זה אל זה. מַחֲנֶה אֶל מַחֲנֶה (שם):
אוּנְקְלוֹס וְעַל בֵּין מַשְׁרִיתָא דְמִצְרָאֵי וּבֵין מַשְׁרִיתָא דְיִשְׂרָאֵל וַהֲוָה עֲנָנָא וְקַבְלָא לְמִצְרָאֵי וּלְיִשְׂרָאֵל נְהַר כָּל לֵילְיָא וְלָא אִתְקְרִיבוּ דֵין לְוָת דֵין כָּל לֵילְיָא:
רַשְׁבַּ״ם ויהי הענן והחשך: למצרים, ויאר עמוד האש לישראל את הלילה ולא קרב זה אל זה מצרים לא קרב לישראל כל הלילה:
אִבְּן עֶזְרָא ויבא. המלאך. ויהי הענן והחשך. בין מחנה למחנה. ויאר את הלילה כמשפט כל הלילות. לישראל לעבור הים. כי בלילה עברו. ואמר ר' מרינוס כי פי' ויאר את הלילה ויחשיך. וכמוהו ולילה אור בעדני. ובדברי חכמינו ז"ל אור לארבעה עשר. והמפרש כזה השים חשך לאור ואור לחשך. כי לא יתכן בכל לשון שיהיה פי' מלה אחת דבר והפכו אם לא היה על דרך כנוי. כמו ברך נבות אלהים. ומלת אור בעדני פירשתיה שהיה אור בעצמו גם חז"ל אמרו אור לארבעה עשר לישנא מעליא הוא. והנה הוא כמו כנוי. ומה טעם להזכיר ויחשך את הלילה כי כל לילה חושך הוא. רק ויאר את הלילה כאשר עשה מיום צאת ישראל ממצרים כי עמוד האש בכל לילה היה. ואם אין להם אור איך יעברו את הים כי הנה פרעה בא בים והשם השקיף עליו באשמורת הבקר. ורוב ישראל כבר עברו:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ולא קרב זה אל זה כל הלילה. בלילה התחילו ליכנס בים, כי מה שהזכיר בפסוק של מעלה ויסע מלאך האלהים בתחלת הלילה היה שנסע והכונה בו מדת הדין שנקרא מלאך בקצת מקומות מן הכתובים ועל כן הזכיר האלהים. ואמר הרב ז"ל כי יתכן שאינה סמוכה כי אם באור. והיה הענין כי נסע המלאך הזה בעמוד האש בלילה מלפני ישראל והלך מאחריהם ונסע עוד עמוד הענן מפניהם ויעמוד מאחריהם והנה שני העמודים מאחריהם וכאשר היה באשמורת הבקר נדונו המצריים בים, ויש רמז במלת אשמורת כתרגומו. והסדר היה בענין הזה מחנה ישראל תחלה ואחר מחנה ישראל סמוך להם עמוד האש, ואחר עמוד האש עמוד הענן ואחר עמוד הענן מחנה מצרים נמצאו שני העמודים מפסיקים בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל ואמר זה על עמוד הענן שהפסיק בין מחנה מצרים ובין עמוד האש ויהי הענן והחשך בין מחנה למחנה, ויאר את הלילה, כי היה לישראל אור בעמוד האש שהיה מאחריהם וסמוך להם, כי לא היה עמוד הענן מפסיק להם כמו שהיה למצרים ולא קרב זה אל זה כל הלילה כי לא היה אפשר להתקרב מחנה אל מחנה לפי ששני העמודים מפסיקים. והנה המצריים שהיו אחורי עמוד הענן היו רואין את ישראל כי היו רואים עמוד האש מתוך הענן, כי מי שהוא יושב בחשך רואה את האור מרחוק, אבל ישראל לא היו רואים את המצריים כי מי שיש לפניו אור אינו רואה את היושב בחשך, ומפני זה עמוד האש צורך גדול שהיה הולך לפני מחנה ישראל שיסע ויעמוד מאחריהם שאלו היה הולך לפניהם להאיר להם כשאר הלילות היו ישראל נחפזים ללכת ולא יראו אותם המצריים ולא היו באים אחריהם. ובמדרש ולא קרב זה אל זה, שלא אמרו העליונים שירה. ובפרקי דר' אליעזר פרק מ"ב אל תהי קורא ולא קרב זה אל זה אלא ולא קרא זה אל זה כל הלילה כלומר ממה שכתוב (ישעיה ו) וקרא זה אל זה ואמר קדוש.
סְפוֹרְנוֹ ויבא. המלאך בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל להנהיג את שני העמודים: ויהי הענן והחשך. חשך הלילה היה יחדיו עם הענן מאחריהם של ישראל ושל עמוד האש: ויאר את הלילה. המלאך בעמוד האש, כי בו הסיר חשך הלילה ולא היה שם ענן מפסיק בינם לאש המאיר, כמו שהיה לצד מצרים: ולא קרב זה אל זה. כי ההולכים בחשך הולכים לאט בהכרח, כי לא ידעו במה יכשלו:
כְּלִי יָקָר ולא קרב זה אל זה. פירש"י מחנה אל מחנה, ועל צד הרמז יש לפתרו על ישראל, כי ארז"ל ארבע כיתות נעשו אבותינו על הים כו' ולא היו בהסכמה אחת זה אומר בכה וזה בכה על כן לא קרב זה אל זה כל הלילה בדעתם. ורז"ל אמרו שלא אמרו המלאכים שירה כל הלילה שנאמר בהם וקרא זה אל זה, ובפרקי דר"א אל תקרי לא קרב זה אל זה אלא לא קרא, ואין צורך להגיה לפי שהמלאכים אינם מתקרבים זה לזה בשום עסק בעולם כי אם בזמן שאומרים שירות ותשבחות לפניו ית' אחד קורא והשני עונה לעומתו, וכשהוא אומר לא קרב זה אל זה ודאי לא אמרו שירה כי דרך השיר אחר קורא וחבירו עונה. וי"ל עוד ולא קרב זה. היינו המלאך שהזכיר למעלה בפסוק ויסע מלאך האלהים, אל זה היינו אל השירה הרמוזה בזה שנאמר זה אלי ואנוהו כי הוא עיקר השירה שזכו לראות פני השכינה עד שהיו מראין עליו באצבע ואמרו זה אלי, כי ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל, והוא רמז אל המלאכים גם כן כי אצלם מצויה קירוב ההשגה יותר מבתחתונים.
אוֹר הַחַיִּים ויבא בין מחנה מצרים וגו'. אולי כי כל מקום החלל שבין ב' המחנות מילא אותם הענן והחשך, והוא אומרו ויבא בין וגו' שאם לא כן למה הוצרך לומר ויבא בין וגו' אחר שכבר אמר וילך מאחריהם ויעמוד מאחריהם:

כא וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת־יָדוֹ עַל־הַיָּם וַיּוֹלֶךְ יְהוָה אֶת־הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל־הַלַּיְלָה וַיָּשֶׂם אֶת־הַיָּם לֶחָרָבָה וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם׃

רַשִׁ״י ברוח קדים עזה. בְּרוּחַ קָדִים שֶׁהִיא עַזָּה שֶׁבָּרוּחוֹת, הִיא הָרוּחַ שֶׁהַקָּבָּ"ה נִפְרָע בָּהּ מִן הָרְשָׁעִים, שֶׁנֶּאֱמַר, "כְּרוּחַ קָדִים אֲפִיצֵם" (ירמיה י"ח), "יָבוֹא קָדִים רוּחַ ה'" (הושע י"ג), "רוּחַ הַקָּדִים שְׁבָרֵךְ בְּלֵב יַמִּים" (יחזקאל כ"ז), "הָגָה בְּרוּחוֹ הַקָּשָׁה בְּיוֹם קָדִים" (ישעיה כ"ז): ויבקעו המים. כָּל מַיִם שֶׁבָּעוֹלָם:
אוּנְקְלוֹס וַאֲרֵים משֶׁה יָת יְדֵהּ עַל יַמָּא וְדַבַּר יְיָ יָת יַמָּא בְּרוּחַ קִדוּמָא תַקִיף כָּל לֵילְיָא וְשַׁוִי יָת יַמָּא לְיַבֶּשְׁתָּא וְאִתְבְּזָעוּ מַיָּא:
רַשְׁבַּ״ם ברוח קדים: כדרך ארץ עשה הק' שהרוח מייבש ומקריח את הנהרות:
אִבְּן עֶזְרָא ויט. כל הלילה אפי' בעת עבור ישראל לא סר הרוח:
רַמְבַּ״ן ויט משה את ידו על הים ויולך ה' את הים ברוח קדים וגו' היה הרצון לפניו יתברך לבקע הים ברוח קדים מיבשת שיראה כאלו הרוח היא המחרבת ים, כענין שכתוב (הושע יג טו) יבא קדים רוח ה' ויבוש מקורו וייחרב מעיינו, השגיא למצרים ויאבדם, כי בעבור זה חשבו אולי הרוח שם הים לחרבה, ולא יד ה' עשתה זאת בעבור ישראל, אע"פ שאין הרוח בוקעת הים לגזרים לא שמו לבם גם לזאת, ובאו אחריהם מרוב תאותם להרע להם, וזה טעם וחזקתי את לב פרעה ויבאו אחריהם, שחזק לבם לאמר ארדוף אויבי ואשיגם בים, ואין מידי מציל, ולא זכרו עתה כי ה' נלחם להם במצרים:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ויבקעו המים. באורו אחר שנבקעו המים כי בקיעת המים היה תחלה ואח"כ רוח קדים עזה כדי ליבש לחלוחית קרקע הים כדי להיותו לחרבה וזה כדרך (שמות טז) וירם תולעים ויבאש שפירושו אחר שבאש. ובמדרש ויבקעו המים כל מימות שבעולם נבקעו והוצרכו לדרוש כן ממה שלא אמר ויבקעו מימיו. ועוד אודיעך סבת קריעת ים סוף ומשם תבין, כי ענין מוכרח היה שיבקעו כל מימיות שבעולם ושישתנה הטבע בכלם, וקבלו רז"ל כי עשרה נסים נעשו על הים וכלם למדין מן הפרשה הזאת. האחד הבקעו המים כפשט הכתוב ויבקעו המים. השני כי אחר שנבקעו נעשו כמין קובה כדמות גג מתוח ופרוס מלמעלה והמים מימין ומשמאל ומלמעלה והדרך באמצע הוא שכתוב והמים להם חומה מימינם ומשמאלם בא חבקוק ופירש שהיה הדרך באמצע כמין נקב, שנאמר (חבקוק ג) נקבת במטיו ראש פרזיו. השלישי שלא נשאר הקרקע כקרקע שאר נהרות שיש בהם טיט אלא שנתקשה קרקע הים כקרקע יבשה הוא שכתוב הלכו ביבשה. הרביעי שהיה דרך המצריים לח כמו טיט, הוא שכתוב טבעו בים סוף, ומלת טביעה מורה על טיט ממה שכתוב (תהלים סט) טבעתי בין מצולה, וכתיב (ירמיה לח) ויטבע ירמיהו בטיט, והנה פורענות זו נס גדול לישראל ולכן הוא נחשב בכלל עשרה נסים שנעשו להם, בא הנביא ופירש (חבקוק ג) חמר מים רבים. החמישי שנקפאו המים הוא שכתוב קפאו תהומות, והוא מלשון (איוב י) וכגבינה תקפיאני, ונתקשו כאבנים שנאמר ירדו במצולות כמו אבן, כלומר במצולות שהיו כמו אבן שהראשים משתברים עליהם בא דוד ופירש (תהלים עד) שברת ראשי תנינים על המים. השישי שלא נקפאו חתיכה אחת אלא חתיכות רבות כענין אבנים רבות שהיו מסודרות קצתם על קצתם הוא שכתוב נצבו כמו נד שהוא לשון קבוץ כעין תל או גדיש שהעמרים מסודרים זה על גב זה, כן היו מי הים מקובצים חתיכות אלו על אלו כמין פרורין, בא דוד ופירש (שם) אתה פוררת בעזך ים, השביעי נעשו י"ב גזרין לי"ב שבטים ויש בזה רמז בשירה הוא שכתוב זה אלי ואנוהו מנין ז"ה יאמר הכתוב עזי וזמרת יה במצרים, ויהי לי לישועה על הים, שבו עשה לי דרכים כמנין "זה" אלי ואנוהו, וכן אמר דוד (שם קלו) לגוזר ים סוף לגזרים. השמיני שנקפאו כזכוכית והיו הגזרים ההם לבנים בהירים כשוהם כדי שיהיו רואים אלו לאלו בעברם זהו שכתוב קפאו תהומות בלב ים שהוא כולל משמעות אחד מלשון (זכריה יד) יקרות וקפאון שהוא ענין אורה ודבר המזהיר, בא דוד המע"ה ופירש (שמואל ב כב) חשרת מים עבי שחקים באר כי קבוץ המים היה בהיר כעבי שחקים כעצם השמים לטוהר, התשיעי שהוציא להם מים מתוקים מתוך מלוחים הוא שכתוב נוזלים שהוא מורה מים מתוקים שנאמר (שיר ד) באר מים חיים ונוזלים מן לבנון. העשירי שנקפאו ונתקשו אחר הזלת המתוק ואחר שלקחו מהם מה ששתו עד שלא היו יורדים לארץ היו נקפאים בלב ים הוא שכתוב נצבו כמו נד נוזלים קפאו כי הדבר הנוזל היה נקפא בלב ים. הנה אלה עשרה נסים שנעשו לאבותינו על ים סוף. וצריך אתה לדעת כי שלשה פסוקים אלו יש בכל אחד מהם ע"ב אותיות שהם בין כלן יר"ו אותיות ומשלשתם יוצא שם בן ע"ב תיבות כל שם ושם אותיותיו משולשות ושם בן ע"ב זה נחקר מן הספירה הרביעית שהיא חסד ויסע כנגד החסד ויבא כנגד הגבורה ויט כנגד התפארת. ויש לך להשכיל כי האותית הראשונות מן הפסוק הראשון גם האחרונות מן הפסוק השלישי שהן יוצאות כסדרן ולצד ימין אבל האמצעיות שהן יוצאות מן הפסוק השני שהן למדת הגבורה הן הולכות למפרע ולצד שמאל כי הוא מתחיל מן ה' אחרונה של הלילה והנה שלשתם נאחזים זה בזה ונעשה מהם שם אחד של שבעים ושתים וכל אותיותיו נקשרות ומשולבות בשלשת אבות המרכבה העליונה. ודע כי זה הים שעברו בו ישראל ים סוף היה ואע"פ שלא הזכיר זה בפירוש לא בצווי השם ולא במעשה כי אם, סתם והנה בשירה שאמרו אותה מדי עברם הזכיר טבעו בים סוף, כן אחרי עברם הזכיר ויסע משה את ישראל מים סוף והוא ים האחרון על כן נקרא ים סוף וכן הזכיר דוד (תהלים קו) ויגער בים סוף ויחרב, אמנם יש מדה הנקראת ים שעל ידה עברו ישראל את הים וזהו וימרו על ים בים סוף נקראת ג"כ ים סוף כי הוא סוף המעלות.
סְפוֹרְנוֹ וישם את הים לחרבה. רוח הקדים הקפיא טיט קרקע הים: ויבקעו המים. בנטיית יד משה על הים במצות בוראו:
כְּלִי יָקָר וישם את הים לחרבה ויבקעו המים. היה לו לומר ויבקעו המים תחילה ואח"כ וישם את הים לחרבה, ואולי כדי ליישב זה פירש"י ויבקעו המים כל מימות שבעולם, ונראה לפרש שמתחלה היה הרוח שבתוך הארץ פועל מתחת לארץ בקרקעות הים עד שנעשו לחרבה, ואח"כ פעל גם במים כי פעולת הרוח היתה מלמטה למעלה וכאשר עבר קרקעות הים נכנס הרוח גם אל המים והרוח מחסרם וממעטם, כי טבע הרוח לחסר המים שנתכווצו ונעשו גליד ואז בהכרח נבקעו המים והנשארים נצבו כמו נד כי הוגלדו מחמת הרוח שעלה מלמטה, כי כל דבר לח המתייבש מתוכו נבקע כנודע מטבעיות דבר אחר, שהוליך הרוח מי הים לחרבה אל היבשה ויצאו המים מן שפתם אל היבשה וכן מצד השני וזה גרם בקיעת המים כי הרוח גירש המים ממקומם והוליכם אל היבשה, וזה נס כפול כי דבר זה צריך לב' רוחות מקבילין ונעשה הכל ע"י רוח קדים ד"א לפי שלולא שהתהום מוסיף לחות במים היו הלוך וחסור מפני הרוח השולט בהם, וכאשר שם הים לחרבה תחילה ולא היה התהום מוסיף בהם לחות אז בהכרח יבשו המים ונחסרו מן הרוח.
אוֹר הַחַיִּים ויט משה את ידו וגו'. הגם שאמר הכתוב ויולך ה' וגו' וישם את הים לחרבה, לא שם לחרבה אלא מים העמוקים כדי שלא יבקעו כל מי הים ויצטרכו ישראל לרדת למעמקים ויאריכו בהליכה וביגיעה ולזה הקדים רוח קדים להקפות עמקי המים, והוא אומרו (לקמן ט"ו ח') קפאו תהומות בלב ים, וחלק שלא נקפא נבקע, ואם לא היה טעם זה לא היה צריך לרוח קדים. ויש לדעת אימתי היתה נטית ידו של משה אם בתחלת הלילה אם בסופו, והנה משטח הכתוב מוכח כי קודם הבוקר היתה, וקשה דאם כן אין היכר לקריעת ים סוף שהיתה על ידי משה, על כן מוכרח לומר שפירוש הכתוב הוא ויט משה וגו' וכבר הוליך ה' וגו' וישם את הים לחרבה ולזה כשנטה ידו בקעו המים, וכפי זה תכף לנטית ידו נבקע הים. וזה מכוון למה שפירשתי בפסוק (ט"ו) מה תצעק אלי שלא נטה ידו אלא אחר נסיעת ישראל ותכף לכניסת ישראל לים נטה ידו ובקעו, וכן הוא ברבות (שמות רבה פכ"א) וז"ל מיד כיון שהרים משה ידו על הים נבקע עד כאן, או ירצה אומרו וישם את הים לחרבה פירוש כל מי הים נגלדו ובנטית יד משה נבקעו המים הגלודים כשיעור שלא יצטרכו לירד לעמקי ים ולעולם רוח קדים שם כל מי הים לחרבה וראשון עיקר: כל הלילה. פירוש עד סוף הלילה ואז נקרע הים וירדו ישראל באשמורת הבוקר:

כב וַיָּבֹאוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם׃

אוּנְקְלוֹס וְעַלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּגוֹ יַמָא בְּיַבֶּשְׁתָּא וּמַיָּא לְהוֹן שׁוּרִין מִיַּמִינֵהוֹן וּמִסְמָאלֵהוֹן:
אִבְּן עֶזְרָא ויבאו בני ישראל בתוך הים. אל תחשוב בעבור שאמר הכתוב בתוך הים כי הגיעו עד חצי ים סוף. רק אם נכנסו אפילו חצי פרסה בתוך הים יקרא תוך הים. כמו והאספסוף אשר בקרבו ולא היו באמצע המחנה. וטעם בתוך הים המקום שהיה שם ים בתחלת הלילה: והמים להם חומה. שנקרשו המים. וכתיב נצבו כמו נד נוזלים. ואחר עבור רוב ישראל המים שהיו להם חומה נמסו. וזהו וישובו המים על מצרים. והם הבדילו בין המצרים ובין היבשה על כן כתוב ומצרים נסים לקראתו כי היו חושבים שיצאו אל היבשה. וחומת המים נמסו והפסיקו ביניהם ובין היבשה. והרודפים אין ספק שראו האור איך היו ישראל עוברים:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה. ע"ד הפשט יאמר בתוך המקום שהיה ים באו ביבשה. וע"ד המדרש אם בים למה ביבשה ואם ביבשה למה בים, מכאן אתה למד שלא נקרע להם הים אלא עד שבאו לתוכו עד חוטמם ואחר כך נעשה להם יבשה, רבי נהוראי אומר בת ישראל עוברת ובנה בידה והיה בוכה ונוטלת תפוח או רמון מתוך הים ונותנה לו שנאמר (תהלים קו) ויוליכם בתהומות כמדבר מה מדבר לא חסרו כלום שנאמר (דברים ב) ארבעים שנה ה' אלהיך עמך לא חסרת דבר אף בתהומות לא חסרו כלום. והמים להם חומה מימינם ומשמאלם. מכאן שהיה הדרך באמצע שהרי המים היו מימין ומשמאל ומלמעלה. ובמדרש והמים להם חומה תורה הנמשלת למים שהיו עתידים לקבל היתה מגינה כחומה ומאבדת את המצריים, וזהו שכתוב חמה חסר וא"ו חומה לישראל חמה למצריים. מימינם ומשמאלם מימינם בזכות התורה שנאמר (דברים לג) מימינו אש דת למו, ומשמאלם אלו תפילין שנותנין בשמאל.
סְפוֹרְנוֹ הלכו ביבשה. כי קפאו תהומות ברוח הקדים ועברו על הטיט הנקפא:
כְּלִי יָקָר ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה. כאן הקדים תוך הים ליבשה ובסמוך אמר בהפך זה ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים, גם כל הפסוק ההוא מיותר, וכאן נאמר והמים להם חומה מלא בוי"ו, ובסמוך נאמר חמה חסר בלא וי"ו, ובילקוט (בשלח רלח) מסיק שהוא לשון אף וחימה לפי שהיו ישראל נתונים בדין אם להנצל או אם להטבע עם המצרים, ועל פי דרך זה נוכל לומר שהיו בישראל כיתות כיתות על הים, מקצתם צדיקים מקצתם קטני אמנה כנח שנאמר בו מפני מי המבול. שלא נכנס בתיבה עד שדחקוהו מי המבול, והנה הטובים מישראל באו תיכף אל הים באמצעיתו אע"פ שלא ראו היבשה עדיין מכל מקום האמינו בה' ובאו אל תוך הים ואח"כ ראו היבשה ולהם היו המים לחומה להגין בעדם, אבל הפחותים בנים לא אמון בם הלכו תחילה ביבשה כי לא האמינו באלהים ע"כ לא נכנסו אל תוך הים עד שראו תחילה היבשה ולהם היו המים חימה עזה כי היו נתונים בדין אם להנצל או להטבע, ומטעם זה נאמר למעלה ויבאו להורות שמיד בבואם נכנסו אל הים קודם שראו היבשה, ולמטה נאמר הלכו כי אע"פ שראו היבשה מ"מ לא האמינו עד שהלכו תחילה ביבשה ואח"כ נכנסו גם אל תוך הים. וי"א שבבואם לים, היינו בכניסתם היו צדיקים גמורים לכך נאמר אצלם חומה מלא, אמנם כאשר הלכו על שפתו השני ממרים היו עם ה' שנאמר וימרו על ים בים סוף. כי אמרו כשם שאנחנו עולים מצד זה כך יעלו המצרים מצד אחר, על כן היו להם המים לחימה וקצף כאמור.
אוֹר הַחַיִּים בתוך הים ביבשה. פירוש אומרו בתוך הים בפנימיותו, ואומרו ביבשה שלא היה קרקעית הים טיט ורפש: והמים להם חומה וגו'. פירוש כי חלק מהמים שנחלק לא נשפך לצדדין. ואומרו מימינם לומר כי לא חומה ממש שהוא בהקף מהצדדין:

כג וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם וַיָּבֹאוּ אַחֲרֵיהֶם כֹּל סוּס פַּרְעֹה רִכְבּוֹ וּפָרָשָׁיו אֶל־תּוֹךְ הַיָּם׃

רַשִׁ״י כל סוס פרעה. וְכִי סוּס אֶחָד הָיָה? מַגִּיד שֶׁאֵין כֻּלָּם חֲשׁוּבִין לִפְנֵי הַמָּקוֹם אֶלָּא כְּסוּס אֶחָד (מכילתא):
אוּנְקְלוֹס וּרְדָפוּ מִצְרָאֵי וְעַלוּ בַתְרֵיהוֹן כֹּל סוּסָוַת פַּרְעֹה רְתִכּוֹהִי וּפָרָשׁוֹהִי לְגוֹ יַמָא:
אוֹר הַחַיִּים וירדפו מצרים. הגם שאמר הכתוב ויהי הענן וגו', זה היה בלילה ובאור בוקר לא עבות חזרו המערכות לראשונות וראו המצריים הליכת ישראל ורדפו אחריהם:

כד וַיְהִי בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר וַיַּשְׁקֵף יְהוָה אֶל־מַחֲנֵה מִצְרַיִם בְּעַמּוּד אֵשׁ וְעָנָן וַיָּהָם אֵת מַחֲנֵה מִצְרָיִם׃

רַשִׁ״י באשמרת הבקר. שְׁלֹשֶׁת חֶלְקֵי הַלַּיְלָה קְרוּיִין אַשְׁמוּרָה, וְאוֹתָהּ שֶׁלִּפְנֵי הַבֹּקֶר קוֹרֵא אַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר. וְאוֹמֵר אֲנִי, לְפִי שֶׁהַלַּיְלָה חָלוּק לְמִשְׁמְרוֹת שִׁיר שֶׁל מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, כַּת אַחַר כַּת, לִשְׁלֹשָׁה חֲלָקִים, לְכָךְ קָרוּי אַשְׁמֹרֶת, וְזֶהוּ שֶׁתִּרְגֵּם אֻנְקְלוֹס "מַטְּרַת": וישקף. וַיַּבֵּט, כְּלוֹמַר פָּנָה אֲלֵיהֶם לְהַשְׁחִיתָם. וְתַרְגּוּמוֹ "וְאִסְתְּכִי" אַף הוּא לְשׁוֹן הַבָּטָה, כְּמוֹ "שְׂדֵה צוֹפִים", (במדבר כ"ג) – חֲקַל סָכוּתָא: בעמוד אש וענן. עַמּוּד עָנָן יוֹרֵד וְעוֹשֶׂה אוֹתוֹ כְּטִיט וְעַמּוּד אֵשׁ מַרְתִּיחוֹ, וְטַלְפֵי סוּסֵיהֶם מִשְׁתַּמְּטוֹת (מכילתא): ויהם. לְשׁוֹן מְהוּמָה, אשדורד"ישון בְּלַעַז, עִרְבְּבָם, נָטַל סִגְנִיּוֹת שֶׁלָּהֶם. וְשָׁנִינוּ בְּפִרְקֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי: כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ מְהוּמָה הַרְעָמַת קוֹל הוּא, וְזֶה אָב לְכֻלָּן "וַיַּרְעֵם ה' בְּקוֹל גָּדוֹל וְגוֹ' עַל פְּלִשְׁתִּים וַיְהֻמֵּם" (שמואל א ז'):
אוּנְקְלוֹס וַהֲוָה בְּמַטְרַת צַפְרָא וְאִסְתְּכֵי יְיָ לְמַשְׁרִיתָא דְמִצְרָאֵי בְּעַמוּדָא דְאֶשָׁתָא וַעֲנָנָא וְשַׁגִישׁ יָת מַשְׁרִיתָא דְמִצְרָאֵי:
רַשְׁבַּ״ם בעמוד אש ובענן: בקולות של ברד ואש מתלקחת וענן כדכתיב וירעם ה' בקול גדול וגו' ויהומם: ויהם: מהומת קול:
אִבְּן עֶזְרָא ויהי באשמורת. האל"ף נוסף: וישקף. הטעם מלאך ה' הוא הנזכר. וכמוהו בדבר גדעון. כי השליח יקרא בשם השולח כי אחר שצוהו לעשות כן הוא עושה: בעמוד אש וענן. בין שני העמודים: ויהם. יתכן שבעבור זה אמר המשורר קול רעמך בגלגל. וככה וברקים רב ויהם ובמקום אחר ויהמם:
סְפוֹרְנוֹ וישקף ה' אל מחנה מצרים בעמוד אש וענן. שני העמודים שהיו מהלכים באמצע המרחק אשר בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל הקריבם לצד מחנה מצרים: ויהם. במיני חלאים כענין בפלשתים ותהי יד ה' בעיר מהומה גדולה מאד, ויך את אנשי העיר מקטן ועד גדול, וישתרו להם עפולים ואותם מיני חלאים הם מדוי מצרים הרעים והיא היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים שראו ישראל וייראו, כאמרו אשר יגורת מפניהם, אמנם פרטי המכות שהזכירה התורה לא היה בהם שום חולי זולתי השחין, והנה התורה הזכירה שחין מצרים והזכירה גם כן מדוי מצרים:
אוֹר הַחַיִּים ויהי באשמורת הבוקר. צריך לדעת למה עשה ה' המשפט הגדול הזה בבוקר ולא בלילה שהוא זמן תגבורת הדינים. וראיתי שאמרו ז"ל (ילקוט רל"ה) כי גבריאל טען טענה זו לפני ה' והשיבו אל עליון המתן עד אותה שעה שפעל אביהם עמי שנאמר וישכם אברהם בבוקר עד כאן. פירוש תשובת ה' כי הגם שאינו זמן הנקמה אני מהפך הסדר לבני אברהם כשם שהפך אברהם טבעו הרחמן ומה גם על בנו ידידו ואעשה כן גם אני שהפך הזמן לאשר יחפוץ, ויש בזה הנאה לישראל שיעמוד זכות העת. גם יעשה ה' דברו הטוב בכבודו ובעצמו כמו שעשה אברהם וחבש חמורו בעצמו, והוא אומרו וישקף ה':

כה וַיָּסַר אֵת אֹפַן מַרְכְּבֹתָיו וַיְנַהֲגֵהוּ בִּכְבֵדֻת וַיֹּאמֶר מִצְרַיִם אָנוּסָה מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי יְהוָה נִלְחָם לָהֶם בְּמִצְרָיִם

רַשִׁ״י ויסר את אפן מרכבתיו. מִכֹּחַ הָאֵשׁ נִשְׂרְפוּ הַגַּלְגַּלִּים, וְהַמֶּרְכָּבוֹת נִגְרָרוֹת, וְהַיּוֹשְׁבִים בָּהֶם נָעִים וְאֵבָרֵיהֶן מִתְפָּרְקִין (מכילתא): וינהגהו בכבדת. בְּהַנְהָגָה שֶׁהִיא כְבֵדָה וְקָשָׁה לָהֶם; בַּמִדָּה שֶׁמָּדְדוּ: "וַיַּכְבֵּד" לִבּוֹ הוּא וַעֲבָדָיו (שמות ט'), אַף כָּאן וַיְנַהֲגֵהוּ "בִּכְבֵדֻת": נלחם להם במצרים. בַּמִּצְרִיִּים. דָּבָר אַחֵר בְּמִצְרָיִם – בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, שֶׁכְּשֵׁם שֶׁאֵלּוּ לוֹקִים עַל הַיָּם כָּךְ לוֹקִים אוֹתָם שֶׁנִּשְׁאֲרוּ בְּמִצְרַיִם (מכילתא):
אוּנְקְלוֹס וְאַעְדִי יָת גַלְגַלֵי רְתִכּוֹהִי וּמְדַבְּרִין לְהוֹן בִּתְקוֹף וַאֲמַר מִצְרָאֵי נֵעִירוֹק מִן קֳדָם יִשְׂרָאֵל אֲרֵי דָא הִיא גְבֻרְתָּא דַיְיָ דַעֲבֵד לְהוֹן קְרָבִין בְּמִצְרָיִם:
רַשְׁבַּ״ם ויסר את אופן מרכבותיו: כשראו מצרים שנתהממו היו טורחים את אופני העגלות להטות אחריהם כדי לנוס ולברוח אחור ולא יכלו, אלא היו מנהגים ומטים אותם לפנות לאחור בכבדות ובקושי גדול, כי היו העגלות והרכב מריבות זו לפני זו, ולמה היו עושים כך? לפי שאמרו מצרים אנוסה מפני ישראל כי ה' נלחם להם עתה בנו במצרים:
אִבְּן עֶזְרָא ויסר. מהבנין הכבד הנוסף. והיה לו להיותו ויסר בפתח קטן תחת סמ"ך. וכבר הזכרתי דקדוקו. וי"א כי טעם ויסר את אופן מרכבותיו שהתירו קשר האופן מהסוסים לברוח להיותם קלים ומהומת השם הכתובה למעלה נפלה עליהם ועל סוסיהם ולא יכלו לנהגם רק בכבדות. ואחרים אמרו כי הוא מגזרת סורר. שרצה ההולך לפניהם להפוך המרכבה: נלחם להם במצרים. בעבורם. והתברר דבר השם שאמר וידעו מצרים כי אני ה' לפני מותם:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ויסר את אופן מרכבותיו. על דרך הפשט כיון שהשקיף בהם בעמוד אש השורף כל עץ שבכלי מלחמתם ועמוד ענן שהיה מלחלח הקרקע היו המרכבות נשמטות וסר כחם לגמרי. וע"ד השכל אופן שם לגלגל שנאמר (יחזקאל י יג) ואופנים להם ענינו גלגלים (שם א) והנה אופן אחד בארץ תרגום יונתן גלגלא, ויאמר הכתוב כי הגלגל שממנו כח מרכבותיו הסירו מגבורתו וכחו, וכיון שהסיר אופן מרכבותיו למעלה וינהגהו בכבדות למטה, וכן דרשו רז"ל אין אומה נופלת עד שתפול שרה תחלה, והגלגל הזה הוא גלגל מאדים שבו היו המצריים ראוים לנצח ולהתגבר לולא ה' שהיה לנו ונלחם לישראל, וכח הגלגל הוא סמא"ל ומלת אפ"ן הוא חסר וא"ו כחשבונו והרי לך שם הכח והגלגל רמוזים בכתוב, ולא שהיה המזל שר של מצרים כי שר מצרים היה עזא והזכירו בשם מצרים למעלה והנה מצרים נוסע אחריהם, כי הכח הדבק באומה יקרא על שם האומה כלשון (בראשית יב) והכנעני אז בארץ וכמו שבארתי שם.
סְפוֹרְנוֹ ויסר את אופן. בעמוד האש: בכבדות. מכח הטיט: כי ה' נלחם להם. ובנוסנו לא ילחם בנו עוד:

כו וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה נְטֵה אֶת־יָדְךָ עַל־הַיָּם וְיָשֻׁבוּ הַמַּיִם עַל־מִצְרַיִם עַל־רִכְבּוֹ וְעַל־פָּרָשָׁיו׃

רַשִׁ״י וישבו המים. שֶׁזְּקוּפִין וְעוֹמְדִים כְּחוֹמָה, יָשׁוּבוּ לִמְקוֹמָם וִיכַסּוּ עַל מִצְרַיִם:
אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה אֲרֵים יָת יְדָךְ עַל יַמָא וִיתוּבוּן מַיָא עַל מִצְרָאֵי עַל רְתִכֵּיהוֹן וְעַל פָּרָשֵׁיהוֹן:
רַשְׁבַּ״ם נטה את ידך: כשעברו ישראל על שפת הים מעבר לים:
אִבְּן עֶזְרָא וישובו המים. שהיו חומות אליהם כאשר היו בתחלה:
אוֹר הַחַיִּים נטה את ידך וגו' וישובו וגו'. צריך לדעת לאיזה ענין הוצרך לנטות ידו על השבת המים הלא הם מעצמם לא יתמידו לעשות כן ובגמר עליית ישראל שהוא גם כן גמר ירידת אחרון של המצריים (שמות רבה פכ"ב) מעצמו ישוב הים. ואולי כי מהטעם עצמו שנשאר חלוק גם במקומות שעברו בו כבר ישראל והיו המצריים באים שמה חשב הים כי מה אלו אף אלו, וה' גזר כן כדי שיכנסו כולן יחד לתוך הים, וטעם זה לא נודע לים ולא הרהר אחר רבו, לזה צוה ה' למשה לרמוז לים כי כלתה שליחותו וילך כמנהגו: עוד יתבאר על דרך אומרם ז"ל במסכת יום טוב (ה' א) כל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו והוכיחו כן ממה שאמר הכתוב שובו לכם לאהליכם הגם שאין טעם לאסור עוד אף על פי כן הוצרך להתיר: עוד טעם הנטיה לפי שזולת זה הגם שישוב הים ישוב לאט לאט לצד היותו תש כח מההשתנות שעברה עליו ובזה יוכלו להמלט, לזה צוה ה' למשה להעיר לים בנטית ידו לשוב לתוקפו הראשון תיכף ומיד, וכן הוא אומר וישב וגו' לאיתנו. או אפשר כי לצד שהוכה הים על ידי משה חפץ ה' שעל ידי משה שב ורפא לו על ידי נטית ידו וה' סומכה כאומרו מוליך לימין משה זרוע תפארתו יתברך: עוד ירצה בנטית ידו לרמוז לים שיעשה מלאכתו בהם שלמה לבל ימלט סוס ורוכבו ולא ימנע מהם בשום אופן לבל ימלט מצרי לשוב עלות מהים וכגון אותם שבקצוי הים שבשיטה אחת יפנו מהים, הרשהו לים על כולם לבלתי ימלט מהם עד אחד וכן הוא אומר וישובו המים ויכסו וגו':

כז וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת־יָדוֹ עַל־הַיָּם וַיָּשָׁב הַיָּם לִפְנוֹת בֹּקֶר לְאֵיתָנוֹ וּמִצְרַיִם נָסִים לִקְרָאתוֹ וַיְנַעֵר יְהוָה אֶת־מִצְרַיִם בְּתוֹךְ הַיָּם׃

רַשִׁ״י לפנות בקר. לְעֵת שֶׁהַבֹּקֶר פּוֹנֶה לָבֹא: לאיתנו. לְתָקְפּוֹ הָרִאשׁוֹן (מכילתא): נסים לקראתו. שֶׁהָיוּ מְהֻמָּמִים וּמְטֹרָפִים וְרָצִין לִקְרַאת הַמַּיִם: וינער ה'. כְּאָדָם שֶׁמְּנַעֵר אֶת הַקְּדֵרָה וְהוֹפֵךְ הָעֶלְיוֹן לְמַטָּה וְהַתַּחְתּוֹן לְמַעְלָה, כָּךְ הָיוּ עוֹלִין וְיוֹרְדִין וּמִשְׁתַּבְּרִין בַּיָּם, וְנָתַן הַקָּבָּ"ה בָּהֶם חַיּוּת לְקַבֵּל הַיִּסּוּרִין (שם): וינער. "וְשַׁנֵּיק", וְהוּא לְשׁוֹן טֵרוּף בִּלְשׁוֹן אֲרַמִּי, וְהַרְבֵּה יֵשׁ בְּמִ"אַ:
אוּנְקְלוֹס וַאֲרֵים משֶׁה יָת יְדֵהּ עַל יַמָא וְתָב יַמָא לְעִדַן צַפְרָא לְתָקְפֵּהּ וּמִצְרָאֵי עָרְקִין לְקַדָמוּתֵהּ וְשַׁנִיק יְיָ יָת מִצְרָאֵי בְּגוֹ יַמָא:
רַשְׁבַּ״ם ומצרים נסים לקראתו: כשהיו הופכים אופני מרכבותם לנוס, פגעם הים קודם שנהפכו לגמרי ובא להם הים לקראת פניהם ובני ישראל כבר הלכו ביבשה בתוך הים, וירא ישראל אשר על שפת הים את מצרים מתים וטובעים בים:
אִבְּן עֶזְרָא לפנות בוקר. קרוב מבוקר: לאיתנו. לתקפו. והוא שם דבר כמו נהרות איתן: נסים לקראתו. פירשתיו שהם חושבין בנוסם שהם חוזרין ליבשה והם הולכים לקראתו. ישתחקו עצמות חוי הכלבי שאמר כי משה ידע עת מיעוט הים ברדתו. ועת רבותו בעלותו בהמשכו. והוא העביר עמו במיעוט המים כמשפטו. ופרעה לא ידע מנהג הים על כן טבע. ואלה דברי שגעון כי מנהג הים ברדתו לא ייבש מקום וישארו חומות מים מימינו ומשמאלו כי הכל ייבש. ועוד כי לא יתברר סוף רדת הים ותחלת עלותו רק אחר שעות. ועוד לא השלימו ישראל לעבור עד שטבע פרעה וחילו: וינער ה'. מהבנין הכבד. וקרוב ממנו גם חצני נערתי. כדרך רמה בים:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי לפנות בקר לאיתנו. ע"ד הפשט לאיתנו מלשון תוקף וכח כלשון (במדבר כד) איתן מושבך, כלומר לכחו הראשון. וע"ד המדרש לאיתנו, לתנאו. וכן רמז (בראשית א) ותראה היבשה כלומר במים. ובמדרש תנאי התנה הקב"ה עם הים שיקרע לפני ישראל, אמר רבי אליעזר לא עם הים בלבד התנה הקב"ה אלא עם כל מה שנברא במעשה בראשית שנאמר (ישעיה מה) אני ידי נטו שמים וכל צבאם צויתי מיד שנטו שמים כל צבאם צויתי את הים שיהא נקרע לפני ישראל צויתי את השמש והירח שיעמדו לפני יהושע שנאמר (יהושע י) שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון, צויתי שמים וארץ שישתקו לפני משה שנאמר (דברים לב) האזינו השמים, צויתי את העורבים לכלכל את אליהו, שנאמר (מלכים א יז) והעורבים מביאים לו לחם ובשר, צויתי את האור שלא תזיק לחנניה מישאל ועזריה, שנאמר (דניאל ג) וריח נור לא עדת בהון, צויתי האריות שלא יזיקו לדניאל, שנאמר (דניאל ו) אלהי שלח מלאכיה וסגר פום אריותא וגו, צויתי את הדג שיקיא את יונה שנאמר (יונה ב) ויאמר ה' לדג, עד כאן במדרש פרקי רבינו אליעזר. המדרש הזה מוכיח שכל הנסים והנפלאות שעשה הש"י בכל הדורות על ידי הנביאים כבר הושמו בששת ימי בראשית בטבעי הדברים שנבראו כגון שתאמר ביום שני שנבדל הים הושם בטבע המים שיקרע לפני משה הים ולפני יהושע הירדן וכן לאליהו הנביא ולאלישע, וכן ביום רביעי שנברא השמש הושם בטבעו שיעמוד ליהושע, ולפי זה לא היה שנוי הטבע בבריאה חדשה בשום דבר מששת ימי בראשית ואילך כי כל הנסים והאותות והמופתים שנעשו אחרי כן הכל הושמו בטבע כבר והמנהג שנשתנה לעיני הרואים לא היתה בריאה חדשה מן הטבע. ועוד דרשו רז"ל עשרה דברים נבראו בין השמשות ואלו הם, פתיחת פי הארץ, פי הבאר, פי האתון, הקשת, המן, המטה, השמיר, הכתב, המכתב, והלוחות. וראוי להתעורר במה שייחד י' דברים אלו לבין השמשות ושאר הנסים כלן הושמו בטבעי הדברים שנעשו בששה ימים הקודמים, והעולה לנו מזה כי מששת ימי בראשית ואילך אין שום שנוי טבע מחדש כי בעת שנברא אותו הדבר הושם בטבעו שיהיה כך וכך בחפץ הש"י וזהו לשון נבראו שהזכירו החכמים כי הטבע היוצא מן החפץ הקדמון יקראוהו בריאה ותנאי, והוא אצל החפץ הקדמון טבע ולעיני הרואים שינוי טבע, וכאשר הגיע זמן השתנות הטבע לעיני הרואים לא יהיה בזה שנוי רצון מאת הש"י שירצה בו עתה מה שלא רצהו תחלה כי כן היה ברצונו הקדום שישתנה הטבע בזמנו לעיני הרואים על ידי הצדיקים שבדורות. ומצרים נסים לקראתו. היה ראוי לומר נסים מפניו אבל הענין כי היו נסים מפני הים כדי שיצאו ממנו והם באים לקראתו על כרחם זהו שאמר וינער ה' את מצרים בתוך הים ודרשו בו רז"ל כבשר המתנער בתוך הקדרה.
סְפוֹרְנוֹ לאיתנו. בשוא גליו אל דרך הבקיעה, שלא עשה כן מאז שנבקע: ומצרים נסים לקראתו. שמתחלת אשמורת הבקר יד ה' היתה בם להמם. ואז אמרו אנוסה ונסו עד פנות הבקר דרך הבקיעה, ובעת פנות בקר שב הים לאיתנו לשאת גליו במקום הבקיעה, אשר הגיעו שם מצרים באותה שעה ונמצאו נסים לקראת הים: וינער ה' את מצרים. המלך ועמו, נער אותם מעל המרכבות אל קרקע הים, כמו חצני נערתי, התנערי מעפר:
אוֹר הַחַיִּים לאיתנו. רז"ל אמרו (שמות רבה פכ"א) לתנאו הראשון. וקשה לי לדבריהם אין זה מקום התנאי אלא בשעת החלוקה שם יזכיר תנאי זה. ואולי כי יודיע הכתוב כי אחר ששב אז ידע שהוא תנאי שהתנה עמו ה' ולא גזירת כליונו או הגעת צביונו להבטל מהעולם, והגם כי התנאי היה ידוע לו, אולי שלראות הפלאת הדבר שנתיבש ונעשו המים יבשה וגם המים העומדים נעשו חומות אבנים יאמרו כי בא עד קיצו גם כן וכשחזר ידע כי אין זה אלא תנאי ראשון לבד. וצריך לדעת אופן התנאי אם היה ליוצאי מצרים אם כן למה נרעש בפעם הזאת כמאמרם ז"ל (שם) שהתריס כנגד משה ואמר לו אין אני נקרע מפניך שאני נבראתי ביום ג' ואתה נבראת ביום ששי וכו' עד שנטה ה' ימינו לימין משה דכתיב מוליך לימין משה. ועוד רואני כי ליחידי סגולה היה נקרע בעל כרחו כמעשה הובא בחולין ברבי פינחס בן יאיר וכו' ואם לא התנה עמו אלא ליוצאי מצרים לבד מה כוחו של ר"פ בן יאיר עליו השלום להתגבר על מעשה בראשית: אכן תנאי זה הוא בכלל התנאים שהתנה ה' על כל מעשה בראשית להיות כפופים לתורה ועמליה ולעשות כל אשר יגזרו עליהם וממשלתם עליהם כממשלת הבורא ברוך הוא, ולזה תמצא כמו כן בשמים ובארץ ובכוכבים ובשמש וירח שלטו עליהם הצדיקים יחידים ואין צריך לומר מרובים כאשר חקק ה' להם בעת הבריאה, והוא סוד אומרו בוראך יעקב וגו' ואמרו ז"ל (ויקרא רבה פל"ו) שאמר הקדוש ברוך הוא לעולמו מי בראך מי יצרך ישראל והכל בכח התורה. וצא ולמד מ"ש בפסוק בראשית. והנה ביציאת ישראל ממצרים עדיין לא קבלו התורה ואין גזירתו על הנבראים גזירה ולזה לא הסכים הים ליחלק להם וטען למשה אתה נבראת בששי ואני בג' זה רמז כי אינו בן תורה שאם היה בן תורה הנה הוא קודם לו כי התורה קדמה לעולם כולו, ולזה נתחכם ה' והוליך ימינו לימין משה פירוש הראהו כי הוא בן תורה המתיחס לה ימין דכתיב מימינו וגו' וכשראהו תיכף ומיד נקרע כתנאי הראשון, ולזה כל צדיק וצדיק שיעמוד אחר קבלת התורה יביא בידו שטר חוב א' לכופו ליחלק לפניו, ותמצא שכשלא רצה ליחלק לר' פנחס בן יאיר ולהמתלוה עמו רצה לקונסו ופחד הים ממנו: ומצרים נסים וגו'. פירוש שהגם שהיו נסים ממנו כשראוהו ששב לאיתנו אף על פי כן לקראתו פירוש היה הים בא להם למול מקום שנסים שמה ולכל מקום שהיו נסים היו מוצאים עצמן שהולכים לקראתו, על דרך אומרם ז"ל (סנהדרין ק"י, במדבר רבה פי"ח) בבליעת קרח ועדתו שהיה פה הארץ רץ אחריהם למקום שיעמדו שמה כי כל הנבראים עושים רצון קונם בזריזות וזהירות גדולה, ושיעור הכתוב כי נתגבר הים לאיתנו פירוש לתוקפו ונעשה כנזכר: וינער ה'. פירוש לצד שיש בני אדם בקיאין לשוט בים הגם שיהיה הים בכל תוקפו וגבורתו יתחכמו לשום בו דרך, לזה אמר הכתוב כנגד אלו וינער וגו' בטל מהם הכח ההוא. ולדברי רבותינו ז"ל (שמות רבה פכ"א) שאמרו כי מצרים מת הוא שר של מצרים אמר כי הגשימו והשליט עליו גשם המים ונערו בתוך וגו':

כח וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם וַיְכַסּוּ אֶת־הָרֶכֶב וְאֶת־הַפָּרָשִׁים לְכֹל חֵיל פַּרְעֹה הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם בַּיָּם לֹא־נִשְׁאַר בָּהֶם עַד־אֶחָד׃

רַשִׁ״י ויכסו את הרכב, לכל חיל פרעה. כָּךְ דֶּרֶךְ הַמִּקְרָאוֹת לִכְתֹּב לָמֶ"ד יְתֵרָה, כְּמוֹ "לְכָל כֵּלָיו תַּעֲשֶׂה נְחֹשֶׁת" (שמות כ"ז), וְכֵן "לְכֹל כְּלֵי הַמִּשְׁכָּן בְּכֹל עֲבֹדָתוֹ" (במדבר ד'), "וִיתֵדוֹתָם וּמֵיתְרֵיהֶם לְכָל כְּלֵיהֶם" (שם), וְאֵינָהּ אֶלָּא תִּקּוּן לָשׁוֹן:
אוּנְקְלוֹס וְתָבוּ מַיָא וַחֲפוֹ יָת רְתִכַּיָא וְיָת פָּרָשַׁיָא לְכֹל מַשִׁרְיַת פַּרְעֹה דְעַלוּ בַתְרֵיהוֹן בְּיַמָא לָא אִשְׁתָּאַר בְּהוֹן עַד חָד:
אִבְּן עֶזְרָא וישובו המים. שהיו חומות: עד אחד. אפי' אחד לא נמלט. וכן והנה לא מת ממקנה ישראל עד אחד. והמשורר אמר אחד מהם לא נותר:
רַמְבַּ״ן ויכסו את הרכב ואת הפרשים לכל חיל פרעה כך דרך מקראות לדבר כן בלמ"ד יתירה, כמו לכל כלי המשכן (שמות כ״ז:י״ט), לכל כליו תעשה נחשת (שם ג), ואינה אלא לשון תקון. לשון רש"י. (רש"י על שמות י״ד:כ״ח) ואינו כן במקום הזה, רק פירושו ויכסו את הרכב ואת הפרשים ולכל חיל פרעה הבאים אחריהם בים, והחיל אינם הרכב והפרשים, אבל הם עמו אשר לקח עמו, כמו שאמר למעלה (יד ט) כל סוס רכב פרעה ופרשיו וחילו וכמוהו כסוי בלמ"ד כמים לים מכסים (ישעיה יא ט), ועשית מכסה לאהל (שמות כ״ו:י״ד), ובא "על" המכסה על הקרב (ויקרא ד ח), וכן רבים:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי הבאים אחריהם בים. משפט ס"ת להיות ששה בריש דפין והסימן הוא בי"ה שמ"ו. ואלו הם, ב'ראשית, י'הודה אתה יודוך, ה'באים אחריהם, ש'מור ושמעת, מ'צא שפתיך, ו'אעידה בם, וי"ל טעם בזה שהוא רמז לחדוש העולם שהקב"ה רוכב בערבות כענין שכתוב (תהלים סח) סולו לרוכב בערבות ביה שמו, והסתכל איך השלים רמז הה"א של בי"ה בענין הים שהזכיר שם משה עזי וזמרת יה ולכך הזכיר מי כמוכה ב' פעמים הה"א הזאת ותוספת הה"א במי כמוכה הראשון היא אחרונה שבשם והיא אחרונה שבספירות, והוא מלאך האלהים שהזכיר הכתוב בו וילך מאחריהם, וכן בכאן הבאים אחריהם בים. כי ישועת הים על ידו. ולפי מה שדרשו רז"ל בהבראם בה' בראם, ד"א בזכות אברהם תמצא האותיות השניות לאותיות בי"ה שמ"ו שהם אברהם ותוספת הוא"ו לבאר כי ו' קצוות של העולם נבראו בזכותו והכתוב מעיד שנבנה העולם על מדת החסד שנאמר (תהלים פט) כי אמרתי עולם חסד יבנה, וכתיב (מיכה ז) חסד לאברהם.
סְפוֹרְנוֹ וישובו המים. ברבות הגלים אל מקום הבקיעה: ויכסו את הרכב. אחר שננערו מעליהם העם אשר בם: ואת הפרשים. רוכבי הסוסים: לכל חיל פרעה הבאים אחריהם. המון כל רכב מצרים ורוכביהם שבאו אחר הפרשים למלחמה:
אוֹר הַחַיִּים לכל חיל פרעה וגו'. פירוש הרכב והפרשים שלא היה בהם כח למהר לבא לתוך הים והיו באים אחריהם שבו המים עליהם למקום שהיו שם לא נשאר בהם וגו':

כט וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם

אוּנְקְלוֹס וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הַלִיכוּ בְיַבֶּשְׁתָּא בְּגוֹ יַמָא וּמַיָא לְהוֹן שׁוּרִין מִיַמִינֵהוֹן וּמִסְמָאלֵהוֹן:
אִבְּן עֶזְרָא ובני ישראל. טעם להזכיר זה פעם אחר. כי פרעה היה טובע ועוד נשארו אנשים מישראל בים עוברים. וזה הי' פלא בתוך פלא כי במקום שהיו ישראל עוברים בים היה שם רוח קדים מייבש ובמקום פרעה וחילו הביא השם רוח אחרת להמס המים שנקרשו ונעשו חומות. והנה שתי רוחות בים ושני המקומות קרובים. והעד הנאמן על זה הפי' שכתוב בשירה. וברוח אפיך נערמו מים. וזאת הרוח היתה עם ישראל. וכתוב נשפת ברוחך כסמו ים. וזו היא שטבעה המצריים. על כן כתוב בסוף השירה וישב ה' עליהם את מי הים ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים ואל תתמה איך יכלו לעבור כל הלילה וכי שש מאות אלף רגלי לא הי' רביעית המחנה. אולי על דרך אחר עברו. או נקרע לי"ב קרעים כאשר אמרו חז"ל. וישראל לא עברו הים כנגד הרוחב רק נכנסו באורך ויצאו אל המדבר שור אשר נכנסו משם כאשר אפרש:
סְפוֹרְנוֹ ובני ישראל הלכו ביבשה. בעוד שמצרים היו טובעים בים, כי לא שב לאיתנו באותו הקצה שהיו שם ישראל:
אוֹר הַחַיִּים ובני ישראל הלכו וגו'. טעם הודעת דבר זה פעם ב'. אולי כי יכוין לומר שידעו המצריים את הדבר הזה כי ישראל עברו ביבשה והמים היו להם חומה וגו' והם ירדו תחתיות ארץ ובזה ידעו ה' כמאמרו יתברך (פסוק י"ח) וידעו מצרים וגו' וזולת זה לא ירגישו בדבר. וצא ולמד (אבן עזרא פ' כ"ז) ממה שטעו מהמשוגעים ואמרו כי משה היה יודע שעות שבו יתמעט הים וכו' והעביר ישראל באותו עת והמצרים לא ידעו ונטבעו, ומופת זה יסיר שגעון דעת זו כי הלכו ביבשה והמים חומה ב' סימנים אלו יעקרו הכחשת הנס, והראם ה' לנטבעים:

ל וַיּוֹשַׁע יְהוָה בַּיּוֹם הַהוּא אֶת־יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת־מִצְרַיִם מֵת עַל־שְׂפַת הַיָּם׃

רַשִׁ״י וירא ישראל את מצרים מת. שֶׁפְּלָטָן הַיָּם עַל שְׂפָתוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ יִשְׂרָאֵל, כְּשֵׁם שֶׁאָנוּ עוֹלִים מִצַּד זֶה כָּךְ הֵם עוֹלִין מִצַּד אַחֵר, רָחוֹק מִמֶּנּוּ, וְיִרְדְּפוּ אַחֲרֵינוּ (פסחים קי"ח):
אוּנְקְלוֹס וּפְרַק יְיָ בְּיוֹמָא הַהוּא יָת יִשְׂרָאֵל מִידָא דְמִצְרָאֵי וַחֲזוֹ יִשְׂרָאֵל יָת מִצְרָאֵי מַיְתִין עַל כֵּיף יַמָא:
רַשְׁבַּ״ם על שפת הים: כשהיו ישראל על שפת הים ראו מיד את הים שב על פני המצרים וטבעו בתוכו, זהו עיקר פשוטו, ובעניין זה פרשתי בבראשית וישמע את קול ה' אלקים מתהלך בגן לרוח היום:
אִבְּן עֶזְרָא ויושע. עתה היו ישראל נושעים מיד מצרים כי עד עתה היה עליהם פחד המלך וכתוב כי המצריים טבעו בים. והים לא השליכם אל היבשה. כי כן כתוב תבלעמו ארץ. על כן פי' וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים. שהיו ישראל על שפת הים. וראו מצרים מת כאשר טבע:
סְפוֹרְנוֹ ויושע ה' ביום ההוא את ישראל. במיתת המסתוללים בם לשעבדם נשארו הם בני חורין, כי עד עת מותם היו ישראל כעבדים בורחים:
אוֹר הַחַיִּים ביום ההוא. פירוש ביום ההוא היתה התשועה ולא קודם הגם שיצאו ממצרים לא היו בוטחים בעצמן מהם: וירא וגו' מת על שפת הים. קשה למה הוצרך להודיענו שראהו מת פשיטא שלא יהיו חיים אחר הטביעה. ורבותינו ז"ל (מכילתא) אמרו כי ראו במיתתן, והודיענו בזה כי שם גמרו מיתתם, והטעם כדי שיכירו בהם ישראל בעודם חיים והם יראו בישראל ותכסם בושה, ולפי זה תהיה כוונת הכתוב על זה הדרך וירא ישראל את מצרים שהיתה יוצאה נשמתו על שפת הים, ותיבת מת נקשרת עם אומרו על שפת הים ולא עם תיבת וירא:

לא וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת־הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת־יְהוָה וַיַּאֲמִינוּ בַּיהוָה וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ׃

רַשִׁ״י את היד הגדולה. אֶת הַגְּבוּרָה הַגְּדוֹלָה שֶׁעָשְׂתָה יָדוֹ שֶׁל הַקָּבָּ"ה. וְהַרְבֵּה לְשׁוֹנוֹת נוֹפְלִין עַל לְשׁוֹן יָד וְכֻלָּן לְשׁוֹן יָד מַמָּשׁ הֵן, וְהַמְפָרְשׁוֹ יְתַקֵּן הַלָּשׁוֹן אַחַר עִנְיַן הַדִּבּוּר:
אוּנְקְלוֹס וַחֲזָא יִשְׂרָאֵל יָת גְבוּרְתָּא יְדָא רַבְּתָא דִי עֲבַד יְיָ בְּמִצְרַיִם וּדְחִילוּ עַמָא מִן קֳדָם יְיָ וְהֵמִינוּ בְּמֵימְרָא דַיְיָ וּבִנְבִיאוּת משֶׁה עַבְדֵהּ:
רַשְׁבַּ״ם ויאמינו בה': שאף במדבר לא ימותו ברעב:
אִבְּן עֶזְרָא וירא. כאשר ראו ישראל זו המכה הגדולה יראו מהשם. כמו ויירא דוד את ה' ביום ההוא במות עוזה אשר שלח ידו בארון: ויאמינו בה'. שהוא אמת. והאמינו במשה שהוא עבדו ולא יעשה רק מה שיצונו:
רַמְבַּ״ן וירא ישראל את היד הגדולה את הגבורה הגדולה שעשתה ידו של הקב"ה, והרבה לשונות נופלים על לשון יד, וכלן לשון יד ממש הן, והמתקן יתקן הלשון אחר ענין הדבור. לשון רש"י. (רש"י על שמות י״ד:ל״א) אבל אונקלוס (תרגום אונקלוס על שמות י״ד:ל״א) לא פירש היד הגדולה גבורה, אבל אמר ית גבורת ידא רבתא ור"א אמר (אבן עזרא על שמות י״ד:ל״א) המכה הגדולה, וכן הנה יד ה' הויה במקנך (שמות ט׳:ג׳), כבדה מאד יד האלהים שם (שמואל א ה׳:י״א): ועל דרך האמת יאמר שנגלית להם היד הגדולה, והיא מדת הדין שעשה ה' במצרים, כי היתה שם במצרים מכה בהם, וזה כמו ועל הארץ הראך את אשו הגדולה (דברים ד לו), והוא הימין אשר תרעץ אויב, והיא זרוע ה' שאמר הכתוב עורי עורי לבשי עז זרוע ה' (ישעיה נא ט), הלא את היא המחרבת ים (שם י) ולא יתעלם ממך מה שאמר "לבשי עז" ממה שכתבנו בפסוק מידי אביר יעקב (בראשית מט כד):
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי וירא ישראל את היד הגדולה. על דרך הפשט יד לשון מכה כלשון (שמות ט) הנה יד ה' הויה, (שמואל א ה) כבדה מאד יד האלהים שם. וע"ד המדרש את היד הגדולה, מכאן דרשו רז"ל על הים לקו חמשים מכות, והענין מפני שבעשר מכות מצינו כתוב אצבע אלהים היא, ומאחר שעשר מכות הן אצבע והיד היא חמש אצבעות ועל כל אצבע ואצבע י' מכות הנה הם חמשים מכות. וע"ד הקבלה את היד הגדולה היא ה"א אחרונה שבשם והיא מדת הדין רפה של מטה הנקראת מלכות שעל ידו נקרע הים ולכך אנו אומרים בתפלה מלכותך ראו בניך בוקע ים לפני משה זה אלי ענו הודו והמליכו, רמז לזה אלי ואנוהו, וכבר ידעת כי בעברם בים אמרו שירה. וטעם הגדולה לפי שהיא שואבת מן החסד כי לכך נזכרה בשירה בלשון ימינך. ויש לך להתבונן בתרגום אונקלוס ית גבורת ידא רבתא לפי שיפרש היד הגדולה אלא שהוסיף על הכתוב לשון גבורה ובא לרמוז כי הגבורה שבה שהיא מדת הדין מכה את המצרים, והחסד שבה מצלת את ישראל. וכתב הרמב"ן ז"ל בפירושיו וזה לשונו וע"ד האמת יאמר שנגלית להם היד הגדולה והיא מדת הדין שעשה ה' במצרים כי היתה שם במצרים מכה בהם וזהו כמו (דברים ד) ועל הארץ הראך את אשו הגדולה והיא הימין אשר תרעץ אויב והיא זרוע ה' שאמר הכתוב (ישעיה נא) עורי עורי לבשי עוז זרוע ה' הלא את היא המחרבת ים, ולא יתעלם ממך מה שאמר לבשי עוז ממה שכתבנו בפסוק (בראשית מט) מידי אביר יעקב ע"כ. וייראו העם ויאמינו. היראה והאמונה עקר לכל התורה. וכתב רבינו חננאל כי האמונה מתחלקת לד' חלקים, אמונה בהקב"ה שנאמר (דברי הימים ב כ) האמינו בה' אלהיכם ותאמנו וזהו שכתוב ויאמינו בה' ובמשה עבדו, אמונה בנביאים שנתחייבנו לשמוע דבריהם שנאמר (ישעיה נג) מי האמין לשמועתנו, אמונה בעוה"ב שיש להאמין כי יש עולם הבא ויש שכר טוב מעותד לצדיקים, וזהו שאמר דוד ע"ה (תהלים כז) לולא האמנתי לראות בטוב ה', אמונה בביאת הגואל שזה פנה גדולה בתורה, ז"ש (ישעיה כח) הנני יסד בציון אבן אבן בחן פנת יקרת מוסד מוסד המאמין לא יחיש, וכל המאמין יש לו זכיות הרבה הוא שנאמר באברהם שהיה שרש האמונה (בראשית טו) והאמין בה' ויחשבה לו צדקה, והנה הוא זוכה לגן עדן שנאמר (ישעיה כו) פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים, וזוכה לחיי העוה"ב שנאמר (חבקוק ב) וצדיק באמונתו יחיה, ומי שאינו מאמין בכל אלו עליו הכתוב אומר (איוב טו) לא יאמין שוב מני חשך וצפוי הוא אלי חרב, ואינו זוכה לגאולה שנאמר (יחזקאל כ) וברותי מכם המורדים והפושעים בי, וכתיב (תהלים לא) אמונים נוצר ה' ומשלם על יתר עושי גאוה, פירוש ה' יתברך נוצר אמונים ועל אותן שאין בהם אמונה משלם עונשם כי הם עושים בגאוה, ואינם זוכים לחיים שנאמר (חבקוק ב) הנה עופלה לא ישרה נפשו בו וצדיק באמונתו יחיה עכ"ל הרב ז"ל. ומפני שהאמונה יסוד כל התורה כולה תקנו לנו רז"ל בתפלה ובברכות לענות אמן שהוא נגזר מלשון אמונה ומלשון הודאה שמקבל עליו דברי המברך ומודה בהם, וזהו שאמרו רז"ל אמן קבלה אמן שבועה אמן קיום ועל זה אמרו גדול העונה אמן יותר מן המברך. ובאור הענין כי המברך מעיד בברכתו של הקב"ה שהוא מקור הברכה, והעונה אמן הוא מקיים השטר והוא העקר שאין קיום העדות בעד ראשון אלא בעד שני שהעדות נגמר על ידו והעונה אמן הוא העד השני וצריך הוא שיצטרף עם העד הראשון שהוא המברך כי עמו העדות קיים. וכבר האריכו רז"ל לדבר במשפט הזכרת אותיות התיבה הזאת ואיך יתחייב להגות בהם אדם, והוא שאמרו אין עונין לא אמן קטופה ולא אמן חטופה ולא אמן יתומה אלא אמן ארוכה, בן עזאי אומר העונה אמן חטופה יתחטפו ימיו קטופה יתקטפו ימיו יתומה יהיו בניו יתומים ארוכה מאריכים לו ימיו ושנותיו, וענין חטופה שהוא חוטף האל"ף בשב"א פת"ח והנה זה הפך האמונה ממה שכתוב באמנון (שמואל ב יג) האמינון אחיך היה עמך ופירש"י ז"ל דשקרי"ר בלע"ז. והא למדת שהעונה אמן חטופה הנה הוא מהפך הקערה על פיה ומוריד לארץ יסודות חומות האמונה, הנה בארתי ענין אמן לפי שהוא נגזר מלשון אמונה, מלבד שיש במלת אמן סוד שהוא כולל השם המיוחד והכנוי והתפארת והכבוד. ויש בו עוד סוד מקובל כי מלת אמן הוא חבור עשר ספירות מן האל"ף שהוא הכתר והוא המקור הנובע עד המ"ם שהוא התשובה והוא מלך העולם, ומן המ"ם לנו"ן שהיא השכינה שנקראת בלשון נקבה וכוללת זכר ונקבה והרמז באותיות נו"ן כפופה נו"ן פשוטה וכיון שהמשכת הברכות מגעת לנו"ן משם מתפשטת הברכה לעולם השכלים הנפרדים ומהם אל העולם השפל הזה, וכשם שהתחיל מן המקור הנרמז באות אל"ף והמשיך הברכה משם כמי שפותח המעין להשקות הצריכים השקאה כך יקבל העונה אמן שכרו שיפתחו לו שערי גן עדן הוא שנאמר (ישעיה כו) פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים, אל תקרי אמונים אלא אמנים אלו שעונין אמן והנה שכרו אתו מדה כנגד מדה, וכבר ידעת כי מלת אמן נוטריקון אל מלך נאמן. ויש לך להתעורר כי במלת נאמן נו"ן כפופה נו"ן פשוטה לא לסתום רק לפרש והנו"ן הפשוטה שבמלת אמן כוללת זכר ונקבה לפי שנו"ן כפופה היא נקבה ונו"ן פשוטה היא זכר ולפי שיש נו"ן הכפופה בכלל הפשוטה מפני כן כוללת זכר ונקבה. ויש לך לדעת כי האל"ף נקראת אמן והחכמה נקראת אמון וזהו (משלי ח) ואהיה אצלו אמון והכל אחד כי אין להפריד החכמה מן הכתר, ולפי שהברכה משם וכענין שכתוב (תהלים קלד) שאו ידיכם קדש היא החכמה וברכו את ה' לכך גדול העונה אמן יותר מן המברך, וזה בגבולין אבל במקדש לא היו עונין אמן שלא היו צריכים לפי שהיו מזכירין השם ככתבו, ושתי אותיות ראשונות ירמזו למקור הברכה ולכך אין צורך להזכיר אמן במקדש. וכל המכוין והכופל אמן אמן זוכה לב' עולמות, וכן אמר דוד ע"ה בסוף מזמור ע"ב ברוך ה' אלהים אלהי ישראל עושה נפלאות לבדו וברוך שם כבודו לעולם וימלא כבודו את כל הארץ אמן ואמן, ועוד במזמור פ"ט ברוך ה' לעולם אמן ואמן, וזה המכבד את ה' יתברך באמת אשר עליו אמר הכתוב (שמואל א ב) כי מכבדי אכבד, וכל מי שאינו נזהר במלת אמן לכוין בכל כחו וכונתו הרי זה מבזה את הש"י ועליו אמר הכתוב (שם) ובוזי יקלו, ומז' מדורין שיש בגיהנם מורידים אותו לאחרון שבכולם שהוא כפול והוא נקרא (איוב י) ארץ עיפתה והוא ארץ שאול תחתית כי שאול מדור אחד ותחתית מדור שני ואותו תחתית נקרא אבדון וזהו (משלי טו) שאול ואבדון נגד ה', מי שיורד לאבדון שוב אינו עולה, ועל זה אמר הכתוב (ירמיה ב) אותי עזבו מקור מים חיים, המבזים לענות אמן עזבו מקור מים חיים הוא הנובע שנרמז למעלה, ומה יהיה ענשם לחצוב להם בארות בארות נשברים, כלומר הרי הן יורדים לגיהנם מדרגה אחר מדרגה בעונש כפול וזהו שכפל בארות בארות והכל מדה כנגד מדה בין בעונש בין בשכר.
סְפוֹרְנוֹ היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים. מדוי מצרים הרעים שלקו בם על הים: וייראו העם. כאמרו אשר יגורת מפניהם:
אוֹר הַחַיִּים וייראו העם את ה'. פי' יראת הרוממות, אבל יראת העונש מן הסתם היתה להם קודם במצרים. ולפי מה שהוכחנו בפרשת (י"ב מ"ג) זאת חקת הפסח כי לא קבלו עליהם מצות המלך אם כן אפילו יראת העונש לא היתה להם עד שראו היד הגדולה וייראו וגו', ועל כל פנים ביראת הרוממות הכתוב מדבר מאומרו וירא ישראל את היד הגדולה וייראו וגו'. ואומרו ויאמינו כי זה תשלום האמונה בהם:

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.