Englishעברית

Exodus 15 שְׁמוֹת טו

פָּרָשַׁת בְּשַׁלַּח
גודל הטקסט
מְפָרְשִׁים

א אָז יָשִׁיר־מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת־הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַיהוָה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַיהוָה כִּי־גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם׃

רַשִׁ״י אז ישיר משה. אָז כְּשֶׁרָאָה הַנֵּס עָלָה בְלִבּוֹ שֶׁיָּשִׁיר שִׁירָה. וְכֵן "אָז יְדַבֵּר יְהוֹשֻׁעַ" (יהושע י'), וְכֵן "וּבַיִת יַעֲשֶׂה לְבַת פַּרְעֹה" (מלכים א ז') – חָשַׁב בְּלִבּוֹ שֶׁיַּעֲשֶׂה לָהּ, אַף כָּאן יָשִׁיר אָמַר לוֹ לִבּוֹ שֶׁיָּשִׁיר וְכֵן עָשָׂה – וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַה', וְכֵן בִּיהוֹשֻׁעַ כְּשֶׁרָאָה הַנֵּס אָמַר לוֹ לִבּוֹ שֶׁיְּדַבֵּר וְכֵן עָשָׂה – "וַיֹּאמֶר לְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל" (יהושע י'), וְכֵן שִׁירַת הַבְּאֵר, שֶׁפָּתַח בָּהּ אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל, פֵּרֵשׁ אַחֲרָיו "עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ" (במדבר י"א), "אָז יִבְנֶה שְׁלֹמֹה בָּמָה" (מלכים א י"א), פֵּרְשׁוּ בוֹ חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁבִּקֵּשׁ לִבְנוֹת וְלֹא בָנָה, לִמְּדָנוּ שֶׁהַיּוֹ"ד עַל שֵׁם הַמַּחֲשָׁבָה נֶאֶמְרָה, זֶהוּ לְיַשֵּׁב פְּשׁוּטוֹ. אֲבָל מִדְרָשׁוֹ אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִ"לִ "מִכָּאן רֶמֶז לִתְחִיַּת הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה" וְכֵן בְּכֻלָּן, חוּץ מִשֶּׁל שְׁלֹמֹה, שֶׁפֵּרְשׁוּהוּ בִּקֵּשׁ לִבְנוֹת וְלֹא בָנָה. וְאֵין לוֹמַר וּלְיַשֵּׁב לָשׁוֹן הַזֶּה כִּשְׁאָר דְּבָרִים הַנִּכְתָּבִים בִּלְשׁוֹן עָתִיד וְהֵן מִיָּד, כְּגוֹן "כָּכָה יַעֲשֶׂה אִיּוֹב" (איוב א'), "עַ"פִּ ה' יַחֲנוּ" (במדבר ט'), "וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן" (שם), לְפִי שֶׁהֵן דָּבָר הַהוֹוֶה תָמִיד וְנוֹפֵל בּוֹ בֵּין לְשׁוֹן עָתִיד וּבֵין לְשׁוֹן עָבָר, אֲבָל זֶה שֶׁלֹּא הָיָה אֶלָּא לְשָׁעָה, אֵינִי יָכוֹל לְיַשְּׁבוֹ בַּלָּשׁוֹן הַזֶּה: כי גאה גאה. כְּתַרְגּוּמוֹ. (דָּ"אַ – בָּא הַכֵּפֶל לוֹמַר שֶׁעָשָׂה דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְבָשָׂר וָדָם לַעֲשׂוֹת; כְּשֶׁהוּא נִלְחָם בַּחֲבֵרוֹ וּמִתְגַּבֵּר עָלָיו, מַפִּילוֹ מִן הַסּוּס, וְכָאן הַסוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם, וְכָל שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת עַל יְדֵי זוּלָתוֹ נוֹפֵל בּוֹ לְשׁוֹן גֵּאוּת, כְּמוֹ "כִּי גֵאוּת עָשָׂה" (ישעיהו י"ב), וְכֵן כָּל הַשִּׁירָה תִּמְצָא כְפוּלָה, עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה, ה' אִישׁ מִלְחָמָה ה' שְׁמוֹ, וְכֵן כֻּלָּם). דָּבָר אַחֵר – כי גאה גאה, עַל כָּל הַשִּׁירוֹת וְכָל מַה שֶּׁאֲקַלֵּס בּוֹ, עוֹד יֵשׁ בּוֹ תּוֹסֶפֶת, וְלֹא כְמִדַּת מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁמְּקַלְּסִין אוֹתוֹ וְאֵין בּוֹ: סוס ורכבו. שְׁנֵיהֶם קְשׁוּרִים זֶה בָּזֶה וְהַמַּיִם מַעֲלִין אוֹתָן וְיוֹרְדִין לָעֹמֶק וְאֵינָן נִפְרָדִין (מכילתא): רמה. הִשְׁלִיךְ, וְכֵן "וּרְמִיו לְגוֹא אַתּוּן נוּרָא" (דניאל ג'). וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה: כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר רָמָה, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר יָרָה, מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ עוֹלִין לָרוּם וְיוֹרְדִין לַתְּהוֹם, כְּמוֹ "מִי יָרָה אֶבֶן פִּנָּתָהּ" (איוב ל"ח), מִלְמַעְלָה לְמַטָּה:
אוּנְקְלוֹס בְּכֵן שַׁבַּח משֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יָת תִּשְׁבַּחְתָּא הָדָא קֳדָם יְיָ וַאֲמָרוּ לְמֵימָר נְשַׁבַּח וְנוֹדֶה קָדָם יְיָ אֲרֵי אִתְגָאֵי עַל גֵוְתָנַיָא וְגֵאוּתָא דִילֵהּ הִיא סוּסְיָא וְרָכְבֵהּ רְמָא בְיַמָא:
רַשְׁבַּ״ם גאה גאה: נצחון מלחמה קורא גאות בכמה מקומות, השב גמול על גאים, בית גאים יסח ה', הגוזלים והחומסים, בגאות רשע ידלק עני: רמה בים: תרגום של השליך, וכן רומי קשת:
אִבְּן עֶזְרָא אז ישיר משה. משפט לשון הקדש לו' לשון עתיד תחת עבר עם מלת אז אז יבנה שלמה אז ידבר יהושע. אז יבדיל משה. וככה בלשון ישמעאל. משה לבדו חבר השירה ולמדוה ישראל ושורר כ"א ואומר אשירה לה'. וכמוהו ויצו משה וזקני ישראל כי המצוה משה לבדו אמרה וזקני ישראל אמרוה לכל: ויאמרו לאמר. כל א' וא' ככה. או בכל דור ודור: כי גאה גאה. הראה גאותו. כי הסוס שיש לו גאוה וגבורה. והרוכב שהוא גבור. שניהם השליכם בים כמשליך חץ. כי רמה בים כמו נושקי רומי קשת:
רַמְבַּ״ן אז ישיר משה לשון רבינו שלמה, כשראה הנס עלה בלבו שישיר שירה וכן עשה ויאמרו לאמר וגו'. וכן אז ידבר יהושע (יהושע י יב), כשראה הנס אמר לו לבו לדבר וכן עשה ויאמר לעיני ישראל, וכן שירת הבאר שפתח בה אז ישיר ישראל (במדבר כא יז) פירש אחריו עלי באר ענו לה, וכן ובית יעשה לבת פרעה (מלכים א ז׳:ח׳), חשב בלבו לעשות לה הבית. אז יבנה שלמה (שם יא ז), פירשוהו חכמי ישראל (סנהדרין צא:) שבקש לבנות ולא בנה. זהו לישב פשוטו. ומה יאמר הרב בפסוק יעשו עגל בחורב (תהלים קו יט), כמה ימרוהו במדבר יעציבוהו בישימון (שם עח מ), וכל המזמור כן, יהרג בברד גפנם (שם מז), ישלח בהם ערוב (שם מה), וכן ומאין יבאו אליך (מלכים ב כ׳:י״ד), מן המכים אשר יכוהו ארמים (שם ח כט, ט טו), וכן ומשה יקח את האהל (שמות ל״ג:ז׳), כי איננו לשון הוה, שלא לקחו אלא פעם אחת. אבל דרך הלשון הוא לומר עתיד במקום עבר, וכן יאמרו במקומות רבים ההפך והטעם, כי מנהג הלשון שהמספר ענין יעמיד עצמו בזמן שיחפוץ, וירמוז למעשה ממנו. פעם יעמיד עצמו בזמן המעשה וידבר בו בענין הווה, ועומד עליו בתחלתו, ויאמר "ישיר ישראל" כאלו משוררים לפניו, וכן כלם, ופעם יאחר עצמו ויאמר זה נעשה כבר, והכל לאמת ענין, ולכן רוב שיבא זה יהיה בענין הנבואות: כי גאה גאה על השירות, ועל כל מה שאקלס בו עוד יש בו נוספות. לשון רש"י. (רש"י על שמות ט״ו:א׳) עשאו לשון רוממות וגודל. ואולי כן הוא, וכמוהו ופה ישית בגאון גליך (איוב לח יא), כי גאו המים (יחזקאל מז ה), ויגאה כשחל תצודני (איוב י טז), לשון גדל ורבוי. והנכון דעת אונקלוס (תרגום אונקלוס על שמות ט״ו:א׳), לשון גאות ממש, כי נתגאה על הסוס שמתגאה במלחמה ועל הגבור הרוכב בו, כי את שניהם רמה בים, וכן וברוב גאונך (שמות ט״ו:ז׳), וכן כלם לשון גאות, כי המתגאה ירומם עצמו במעלה:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי אז ישיר משה ובני ישראל. לשון הוה הוא, ואמרו רז"ל שר לא נאמר אלא ישיר מכאן רמז לתחית המתים מן התורה. ובמדרש אז ישיר משה יש אז לשעבר ויש אז לעתיד, לשעבר (בראשית ד) אז הוחל, (שמות ד) אז אמרה, אז ישיר משה, (במדבר כא) אז ישיר ישראל. (יהושע י) אז ידבר יהושע, (דברי הימים א טו) אז אמר דוד, (מלכים א ח) אז אמר שלמה. ויש לעתיד (ישעיה ס) אז תראי ונהרת, (שם נח) אז יבקע כשחר אורך, (שם לה) אז ידלג כאיל, (ירמיה לא) אז תשמח בתולה, (תהלים קכו) אז ימלא שחוק פינו, אז יאמרו בגוים, הרי אלו עתידין. אמר משה באז קראתי תגר לפני הקב"ה ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך, בלשון שסרחתי אני מקלסו, נקלס ליחיד שהוא למעלה משבעה רקיעים. אמרו ישראל כשנפרע הקב"ה מדורו של אנוש שעלו עליו מי אוקינוס והציף שלישו של עולם, שנאמר (בראשית ד) אז הוחל לקרא ואנו שעשה לנו דרך במים ונפרע מן המצריים באז אנו מקלסים אותו, ומה שהזכיר משה ובני ישראל לאמר ללמד כי משה ובני ישראל זכו לומר אותו קלוס בעצמו ואותה שירה שמשבחת המדה הנקראת זאת לה' והיא הכלה שמשבחת את המלך ואומרת שיר השירים אשר לשלמה והבן זה, ובשירת הבאר ארמוז מזה בעז"ה יתברך. ויאמרו לאמר. כפל האמירה על שם שכפלו לשון השירה כי כל פסוקי השירה וכל עניניה הם כפולים וכן תמצא בהלל מן (תהלים קיח) מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה עד זה היום עשה ה', כל הלשון כפול. והקלוס הכפול רמז לכח לפנים מכח, ועל כן באה השירה בלשון כפול כי הוא קלוס למדת רחמים ולשכינה, אשירה לה' ואח"כ עזי וזמרת יה, ה' שמו ואח"כ ימינך שהוא מדת הדין, מי כמכה באלים ה' ואחר כך מי כמוכה נאדר בקדש שהוא אדיר במעון קדשו בשמים שאין בכל העליונים דומה לכבודו שהוא אדיר במעון קדשו, מכון לשבתך פעלת ה' ואחר כך מקדש ה' אל"ף דל"ת והבן זה. או יאמר ויאמרו לאמר בחתוך שפתים וכן (שמות יז) ויצעק משה אל ה' לאמר, שצריך המתפלל לחתוך בשפתיו. ומצאתי סיוע לזה ממה שאמרו במדרש ויאמרו לאמר ר' נחמיה אומר רוח הקודש שרתה על ישראל והיו אומרים שירה כבני אדם הקורין את שמע. וע"ד המדרש ויאמרו התינוקות היונקים לאמור העוברים שבמעי אמן, והוא שדרשו כיצד אמרו ישראל שירה עולל מוטל על כרס אמו ותינוק יונק משדי אמו כיון שראו שכינה עולל הגביה את צוארו ותינוק שמט הדד מפיו ואמרו זה אלי ואנוהו שנאמר (תהלים ח) מפי עוללים ויונקים וגו', ואפילו עוברין שבמעי אמן אמרו שירה על הים שנאמר (שם סח) במקהלות ברכו אלהים ה' ממקור ישראל. כי גאה גאה. לפי שאין בכל הבהמות מתגאה כסוס והרוכב מתגאה עליו באר הכתוב כי הקב"ה מתגאה על שניהם. ובמדרש כי גאה גאה ארבעה גאים הם אריה בחיות שור בבהמות נשר בעופות ואדם על כלן שנאמר (בראשית א) ורדו בדגת הים ובעוף השמים וגו', מה עשה הקב"ה נתן דמות כל הגאים הללו בכסא הכבוד שלו, שנאמר (יחזקאל א) ודמות פניהם פני אדם ופני אריה אל הימין לארבעתם ופני שור מהשמאל לארבעתם ופני נשר לארבעתם, אמר הקב"ה הואיל והם מתגאים אני מתגאה עליהם שנאמר כי גאה גאה הרי הוא מתגאה על כל הגאים, ע"כ. וזהו שכתוב (תהלים קיג) רם על כל גוים ה' קרי ביה גאים וזהו המתגאה על חיות הקודש. ועוד אמרו במדרש ד"א כי גאה גאה נתגאה על כל המתגאים שכל המתגאים לפניו במה שהם מתגאים נפרע מהם. מצרים ופרעה נתגאו במים ולקו במים. דור המבול נתגאו במים אמרו אין אנו צריכים לטפה של גשמים אלא ואד יעלה מן הארץ נפרע מהם במי המבול שנאמר (בראשית ז) ביום הזה נבקעו כל מעינות תהום רבה תהום עליון ותהום תחתון. אנשי סדום נתגאו בעשרם ברבוי כסף וזהב ובקשו לכלות מהם רגלי עוברי דרכים שלא יצטרכו לתת להם, והקב"ה כלה אותם מן העולם, זש"ה הכתוב (איוב כח) פרץ נחל מעם גר, הנשכחים מני רגל דלו מאנוש נעו, וכתיב (שם יב) לפיד בוז לעשתות שאנן נכון למועדי רגל, וכתיב (שם) ישליו אהלים לשודדים ובטוחות למרגיזי אל, וכתיב (יחזקאל טז) הנה זה היה עון סדום אחותך גאון שבעת לחם ושלות השקט היה לה ולבנותיה ויד עני ואביון לא החזיקה. פרעה נתגאה במרכבות שנאמר ויקח שש מאות רכב בחור נפרע ממנו במרכבות שנאמר מרכבות פרעה וחילו וגו'. סיסרא נתגאה ברכבו שנאמר (שופטים ד) ויזעק סיסרא את כל רכבו נפרע ממנו ברכבו שנאמר (שם ה) הכוכבים ממסלותם נלחמו עם סיסרא. שמשון במה שנתגאה בו נפרע ממנו נתגאה בעיניו שנאמר (שם יד) אותה קח לי כי היא ישרה בעיני, נפרע ממנו בעיניו שנאמר (שם טז) ויאחזוהו פלשתים וינקרו את עיניו. וכשם שחטא בעזה שנאמר (שם) וילך שמשון עזתה וירא שם אשה, כן נפרע ממנו בעזה, שנאמר (שם) ויורידו אותו עזתה ויאסרוהו בנחושתים, אבשלום נשתבח בשערו לקה בשערו. שנאמר (שמואל ב יח) ויחזק ראשו באלה. סנחריב נתגאה ברכבו שנאמר (ישעיה לז) ברוב רוכבי אני עליתי מרום הרים ירכתי לבנון, מה כתיב (מלכים ב יט) ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור, נבוכדנצר נתגאה ואמר (ישעיה יד) אעלה על במתי עב וגו', מה כתוב (שם) אך אל שאול תורד וגו' אמר לו הקב"ה אתה הפרשת עצמך מבני אדם לעשות עצמך אלוה אני אפריש אותך מבני אדם להיות מדורך עם הבהמות הוא שכתוב (דניאל ד) ולך טרדין מן אנשא ועם חיות ברא להוה מדורך, לכך כתיב גאה גאה. סוס ורוכבו רמה בים. שהיו כלם לפניו כסוס אחד ורכב אחד וכה"א (דברים כ) כי תצא למלחמה על אויביך וראית סוס ורכב, כלן לפניו כסוס אחד ורכב אחד. סוס ורוכבו. הסוס קשור ברוכב והרוכב קשור בסוס ועולים למרום ויורדים לתהום ואין נפרדים זה מזה, לכך נאמר רמה בים כנגד מה שעולים למרום ולכך נאמר ירה בים כנגד מה שיורדים לתהום. ודרשו רז"ל סוס ורוכבו רמה בים היה הרוכב אומר לסוס אתמול הייתי מושכך לנילוס ולא היית בא אחרי ועכשו אתה מושכני לים, והיה הסוס משיבו רמה בים ראה מה בים רומו של עולם אני רואה בים.
סְפוֹרְנוֹ אז ישיר. הסכים שישיר: כי גאה גאה. לו לבדו הגאות ליחס אליו על הטוב הנמצא, ולא לפרעה התנין הגדול אשר אמר לי יאורי ואני עשיתני: סוס ורוכבו רמה בים. סוס פרעה ורוכבו, כאמרו ונער פרעה וחילו בים סוף:
כְּלִי יָקָר אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה'. מה שלא שר תיכף בצאתם ממצרים, לפי שידע משה שעדיין בני ישראל מפקפקין באמונה עד שראה על הים שהאמינו בה' ובמשה עבדו אז ישיר, והתחיל באז דהיינו א' רוכב על ז' רמז להמליכו ית' על שבעה כוכבי לכת כמ"ש כי גאה גאה שמתגאה על כל גאים, ומה שנאמר השירה הזאת בלשון נקיבה ארז"ל שכל שירות העה"ז נאמרו בלשון נקיבה לפי שיש אחריהן צער כנקיבות שיש להם צער לידה, ועוד שהנקיבות אינן נוטלות בעה"ז כי אם עישור נכסים כך הנחיל ה' לישראל שבעה אומות מן שבעים, אבל על העתיד נאמר שירו לה' שיר חדש כי אז יהיו כזכרים לא יולדים ואז ינחלו כל שבעים אומות כזכר שיורש הכל, ואולי מטעם זה התחיל באז א' רוכב על ז' לרמוז כי בעולם הזה ישראל גוי אחד בארץ ירכיבהו ה' על במתי ארץ של ז' אומות לבד כנקיבות. וכדי ליישב יתור השירה הזאת, כי היה לו לומר אז ישיר משה ובני ישראל לה', אומר אני שיש בו רמז למה שארז"ל (מכילתא בשלח ג) ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל, ועל פלא זה נאמר את השירה הזאת ר"ל השירה של זאת הנקיבה, כי גם הנקיבות אמרו זה אלי ואנוהו ודבר זה היה פליאה בעיניהם שנקיבה תסובב גבר מעין דוגמא שלעתיד, ואולי שעל זה ארז"ל שר לא נאמר אלא ישיר מכאן לתחיית המתים מן התורה, ומה ענין שירה זו לתחיית המתים אלא לפי שכשם שלעה"ב יהיו כולם מופשטים מן החומר ואז זכרים ונקבות שוין, כך גם על הים ראתה גם השפחה זיו כבודו ית' מעין דוגמא שלעתיד שנאמר נקבה תסובב גבר. לכך נאמר בשירה זו ישיר להבא משמע כי כשם שאמרו כולם זה אלי ואנוהו כך כולם יאמרו לעתיד הנה אלהינו זה כארז"ל שהצדיקים יהיו מראים עליו באצבע כו', ועל פלא זה נאמר את השירה הזאת, ולכך נאמר ותען להם מרים וגו' כמדברת לזכרים כמו שיתבאר בסמוך. ובמדרש (עי' ילקוט שמעוני רמז רמא) שנקרע הים בזכות המילה יכול להיות שעל זה נאמר את השירה הזאת רמז למילה שנאמר זאת בריתי וגו', ולפי שגם לעולם הבא המילה מצלת מן הגיהנם לכך נאמר ישיר בלשון עתיד, ומכאן רמז לתחיית המתים. אשירה לה' כי גאה גאה. שמתגאה על כל גאים אבל לא על ענוים כי ה' שוכן את דכא ומראה ענותנותו אצלם, וסמך מיד סוס ורוכבו רמה בים כי הרוכב מתגאה על הסוס ע"כ ירה שניהם בים וכדי ליישב על פי הדקדוק לשון גאה גאה אומר אני שיש בו רמז למה שנתבאר משגיא לגוים ויאבדם. וכמ"ש בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי און להשמדם עדי עד. כי מי שהוא גאה כבר, אז הקב"ה מוסיף לו גאוה על גאותו ונותן לו עוד מעלה כדי להגדיל נפילתו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא כמו שיתבאר בסמוך בפסוק אמר אויב ארדוף ע"ש, ז"ש אשירה לה' כי גאה גאה, ר"ל אותו בן אדם אשר גאה אז הקב"ה ג"כ גאה מוסיף לו גאוה וירכיבהו על במתי ארץ, ולסוף סוס ורוכבו רמה בים רוצה לומר להגדיל נפילת הרוכב, כי ממקום גבוה הוא נופל ונפילתו גדולה מן נפילת הנרכב.
אוֹר הַחַיִּים אז ישיר. לא היה צריך לומר אז אלא וישר משה וגו' והדבר מובן כי אז שוררו. אכן יכוין הכתוב להודיענו הכנת המושג. כי כשנכנסה בלבם יראת הרוממות והאמונה השלימה אז זכו לומר שירה ברוח הקודש. ואומרו ישיר לשון עתיד לצד שאמר אז חש הכתוב שיטעה אדם ויאמר כי אז מיעט שאין שירה זו יכולה ליאמר זולת אז תלמוד לומר ישיר שישנה לשירה זו גם לעתיד וכל הבא לשיר שירה זו לפני ה' יש לאל ידו. או ירמוז למצוה שמצוה לאומרה תמיד וקבעוה בתפלת שחרית בכל יום: ויאמרו לאמר אשירה. פירוש אמרו זה לזה לאמר פירוש שיאמרו שירה יחד בלא בחינת השתנות והפרדה עד שיהיו כאיש אחד, הגם היותם רבים, ונתכוונו יחד ועשו כן ואמרו אשירה לשון יחיד כאילו הם איש אחד שזולת זה היו אומרים נשירה: כי גאה גאה וגו'. אין לשבח תחלה אלא על מפלתן של רשעים על דרך אומרו ובאבוד רשעים רנה, ופירוש אומרו גאה גאה יכוין על פרעה שנתגאה גאות ששמה גאות כי דרך הגאים יתגאו על כיוצא בהם אדם על אדם כיוצא בו וגאותו של זה אינה חשובה גאות כי הוא מתגאה על השפל אבל פרעה גאה גאה פירוש גאות שנקראת כפי האמת גאות גאה כי לא החשיב מאמר עליון ואמר מי ה'. או ירצה גאה גאה שהיתה גאותו כפולה, סוס ורוכבו של הגאה רמה וגו': עוד ירצה גאה גאה על ה' מלך גאות לבש ונתכוונו לומר כי קודם שעשה משפט זה היתה לו בחינת גאוה אחת ובאמצעות יד הגדולה גאה גאה. גם לרמוז בין בעליונים בין בתחתונים באמצעות דבר זה. ולדרך זה חסר הנסמך לרוכבו. ואולי שיעור הכתוב הוא על זה הדרך אשירה לה' כי גאה גאה פירוש ה' ונמשכת עוד תיבת כי גאה גאה למטה על זה הדרך ולאותו שגאה גאה סוס וגו' רמה בים:

ב עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי־לִי לִישׁוּעָה זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ׃

רַשִׁ״י עזי וזמרת יה. אֻנְקְלוֹס תִּרְגֵּם "תָּקְפִּי וְתֻשְׁבַּחְתִּי", עָזִּי כְּמוֹ עֻזִּי, וְזִמְרָת כְּמוֹ וְזִמְרָתִי, וַאֲנִי תָּמֵהַּ עַל לְשׁוֹן הַמִּקְרָא, שֶׁאֵין לְךָ כָמוֹהוּ בִּנְקֻדָּתוֹ בַּמִּקְרָא אֶלָּא בִּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת שֶׁהוּא סָמוּךְ אֵצֶל וְזִמְרָת, וְכָל שְׁאָר מְקוֹמוֹת נָקוּד שׁוּרֻ"ק, "ה' עֻזִּי וּמָעֻזִּי" (ירמיהו ט"ז), "עֻזּוֹ אֵלֶיךָ אֶשְׁמֹרָה" (תהילים נ"ט). וְכֵן כָּל תֵּבָה בַּת שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת הַנְּקוּדָה מְלָאפוּם כְּשֶׁהִיא מַאֲרֶכֶת בְּאוֹת שְׁלִישִׁית וְאֵין הַשְּׁנִיָּה בַּחֲטָף, הָרִאשׁוֹנָה נְקוּדָה בְּשׁוּרֻק, כְּגוֹן עֹז עֻזִּי, רֹק רֻקִּי, חֹק חֻקִּי, עֹל עֻלּוֹ – "וְסָר מֵעֲלֵהֶם עֻלּוֹ" (ישעיהו י"ד), כֹּל כֻּלּוֹ – "וְשָׁלִשִׁם עַל כֻּלּוֹ" (שמות י"ד), וְאֵלּוּ ג' עָזִּי וְזִמְרָת שֶׁל כָּאן, וְשֶׁל יְשַׁעְיָה, וְשֶׁל תְּהִלִּים, נְקוּדִים בַּחֲטָף קָמָץ, וְעוֹד אֵין בְּאֶחָד מֵהֶם כָּתוּב וְזִמְרָתִי אֶלָּא וְזִמְרָת, וְכֻלָּם סָמוּךְ לָהֶם "וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה". לְכָךְ אֲנִי אוֹמֵר, לְיַשֵּׁב לְשׁוֹן הַמִּקְרָא, שֶׁאֵין עָזִּי כְּמוֹ עֻזִּי וְלֹא וְזִמְרָת כְּמוֹ וְזִמְרָתִי, אֶלָּא עָזִּי שֵׁם דָּבָר הוּא כְּמוֹ "הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם" (תהילים קכ"ג), "שֹׁכְנִי בְחַגְוֵי סֶלַע" (עובדיה א'), "שֹׁכְנִי סְנֶה" (דברים ל"ג), וְזֶהוּ הַשֶּׁבַח עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ הוּא הָיָה לִי לִישׁוּעָה. וְזִמְרָת דָּבוּק הוּא לְתֵבַת הַשֵּׁם, כְּמוֹ "לְעֶזְרַת ה'" (שופטים ה'), "בְּעֶבְרַת ה'" (ישעיהו ט'), "עַל דִּבְרַת בְּנֵי הָאָדָם" (קהלת ג'). וּלְשׁוֹן וְזִמְרָת לְשׁוֹן "לֹא תִזְמֹר" (ויקרא כ"ה), "זְמִיר עָרִיצִים" (ישעיהו כ"ה), לְשׁוֹן כִּסּוּחַ וּכְרִיתָה – עֻזּוֹ וְנִקְמָתוֹ שֶׁל אֱלֹהֵינוּ הָיָה לָנוּ לִישׁוּעָה. וְאַל תִּתְמַהּ עַל לְשׁוֹן וַיְהִי, שֶׁלֹּא נֶאֱמַר הָיָה, שֶׁיֵּשׁ לָנוּ מִקְרָאוֹת מְדַבְּרִים בְּלָשׁוֹן זֶה, וְזֶה דֻגְמָתוֹ: "אֶת קִירוֹת הַבַּיִת סָבִיב לַהֵיכָל וְלַדְּבִיר וַיַּעַשׂ צְלָעוֹת סָבִיב" (מלכים א ו'), הָיָה לוֹ לוֹמַר עָשָׂה צְלָעוֹת סָבִיב. וְכֵן בְּדִבְרֵי הַיָּמִים: "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הַיֹּשְׁבִים בְּעָרֵי יְהוּדָה וַיִּמְלֹךְ עֲלֵיהֶם רְחַבְעָם" (דברי הימים ב' י'), הָיָה לוֹ לוֹמַר מָלַךְ עֲלֵיהֶם רְחַבְעָם. "מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת ה' וְגוֹ' וַיִּשְׁחָטֵם" (במדבר י"ד), הָיָה לוֹ לוֹמַר שְׁחָטָם. "וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר שָׁלַח מֹשֶׁה וְגוֹ' וַיָּמֻתוּ" (שם) מֵתוּ הָיָה לוֹ לוֹמַר, "וַאֲשֶׁר לֹא שָׂם לִבּוֹ אֶל דְּבַר ה' וַיַּעֲזֹב" (שמות ט'), הָיָה לוֹ לוֹמַר עָזַב: זה אלי. בִּכְבוֹדוֹ נִגְלָה עֲלֵיהֶם וְהָיוּ מַרְאִין אוֹתוֹ בְּאֶצְבַּע, רָאֲתָה שִׁפְחָה עַל הַיָּם מַה שֶּׁלֹּא רָאוּ נְבִיאִים (מכילתא): ואנוהו. אֻנְקְלוֹס תִּרְגֵּם לְשׁוֹן נָוֶה – "נָוֶה שַׁאֲנָן" (ישעיהו ל"ג), "לִנְוֵה צֹאן" (שם ס"ה). דָּבָר אַחֵר – וְאַנְוֵהוּ לְשׁוֹן נוֹי, אֲסַפֵּר נוֹיוֹ וְשִׁבְחוֹ לְבָאֵי עוֹלָם, כְּגוֹן "מַה דּוֹדֵךְ מִדּוֹד וְגוֹ' דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם" (שיר השירים ה'), וְכָל הָעִנְיָן: אלהי אבי. הוּא זֶה וארממנהו: אלהי אבי. לֹא אֲנִי תְּחִלַּת הַקְּדֻשָּׁה אֶלָּא מֻחְזֶקֶת וְעוֹמֶדֶת לִי הַקְּדֻשָּׁה וֵאלֹהוּתוֹ עָלַי מִימֵי אֲבוֹתַי:
אוּנְקְלוֹס תָּקְפִּי וְתִשְׁבַּחְתִּי דְחִילָא יְיָ וַאֲמַר בְּמֵימְרֵהּ וַהֲוָה לִי לְפָרָק דֵין אֱלָהַי וְאֶבְנֵי לֵהּ מַקְדְשָׁא אֱלָהָא דַאֲבָהָתַי וְאֶפְלַח קֳדָמוֹהִי:
רַשְׁבַּ״ם עזי וזמרת יה: עוז וזמרת ושבח ישראל יה, והוא היה לי לישועה, עזי חטף קמת ויו"ד יתירה כמו רבתי בגוים, היושבי בשמים, שכני בחגוי הסלע, אבל עזי אליך אשמורה פירושו בשרי, כפילו של ראש הפסוק ורוח על פני יחלוף, תסמר שערת הרוח בשרי, וכן תירגם רב יוסף תצלהב שלהוביתא בישרי, הרי זמרת חסר כמו שכורת ושערת: זה אלי: אף על פי שלא ראוהו שייך לומר לשון זה כמו כי זה משה האיש: ואונהו: ואייפהו כמו הנוה והמעונגה דמיתי בת ציון, ואינו לשון נוה משולח, כי כפל סופו מוכיח וארוממנהו, ואונהו וארוממנהו שניהם לשון כיבוד להק':
אִבְּן עֶזְרָא עזי. אמר רבינו שלמה ז"ל. כי יש הפרש בין עזי בקמץ חטף ובין עזי בקבוץ ע"כ אמר כי יו"ד עזי וזמרת יו"ד נוסף. ולא הראה לנו אחר כמוהו. ואמר כי וזמרת יה סמוך כאילו כתוב עז וזמרת יה היה לי לישועה. כי חשב כי כמוהו ויהי ביום השלישי וישא אברהם את עיניו. ומי שיבין בלשון ישמעאל ידע ההפרש שיש ביניהם. כי לאמר עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה איננו משפט לשון הקדש ולא לשון ישמעאל ואין הפרש בין עזי בקמץ חטף ובין היותו בקבוץ. כי אמר הטריפני לחם חקי. נאמר ממנו כי חקך וחק בניך. והנה בשירה הזאת נהלת בעזך בקמץ חטף. וכמוהו ה' בעזך ישמח מלך. והנה היו"ד סימן המדבר. א"ר משה הכהן בעבור רי"ש וזמרת קמוץ. כי הוא וזמרתי יה. ואם אתן שנת לעיני קמוץ. כמו שנתי והנה נחלת שפרה עלי קמוץ. כמו נחלתי. ה' מנת חלקי וכוסי קמוץ. כמו מנתי והנה מה יעשה במלת ומנת המלך שהוא קמוץ והוא סמוך. וככה ים המלח. ים כנרת. ומי שהשיב לומר אלה זרות הן. נאמר לו שים עמהם עזי וזמרת יה. ולפי דעתי שמלת עזי מושכת עצמה ואחרת עמה כמשפט לשון הקדש כאילו כתוב עזי וזמרת עזי יה. והטעם בעבור שהזכיר למעלה סוס ורוכבו רמה בים הודה כי לא היה זה בגאותו ועזו רק עזי ותפארת עזי הוא השם לבדו שהוא יה. וזהו אחד משלשה שמות העצם אשר פירשתי. ושלשתם מגזרה אחת. ובעבור כי מלת אהיה ידועה בלשון. הוצרך להחליף היו"ד בוי"ו בשם הנכבד. ומלת יה ידועה ובעבור אות הגרון נפתח היו"ד והיו"ד הנעלם הסירוהו. כי יש לו סוד אחר מדרך המספר. ומצאנו השם מחובר עם השם הנכבד. והוא כמו כי עזי וזמרת יה ה'. וכבר פירשתי כי השם פעם הוא שם העצם ופעם הוא שם תואר: זה אלי. תקיפי: ואנוהו. אושיבהו בנוה. וזה ישרת בעבור אחר זה אלהי אבי. והטעם אלהי אברהם יצחק ויעקב: וארוממנהו. שאספר גבורתו:
רַמְבַּ״ן עזי וזמרת יה פירוש ר"א כי מלת עזי מושכת, עזי וזמרת עזי יה והטעם, הודה כי עזו ותקפו אשר יזמר בו הוא השם, והוא היה ישועתי. זה אלי ואנוהו, אושיבנו בנוה, זה אלהי אבי וארוממנהו, שאספר גבורותיו וזה הוא ודאי פשוטו של מקרא. אבל לא הזכיר השם שלם, והזכיר ממנו שתי אותיות בלבד, ודרך משה רבינו בכל התורה להזכיר השם הגדול כלו אשר אמר לו, זה שמי לעולם וזה זכרי לדור דור (שמות ג׳:ט״ו). וכבר דרשו (תנחומא סוף פרשת תצא) בפסוק כי יד על כס יה (שמות י״ז:ט״ז), נשבע הקב"ה שאין הכסא שלם ואין השם מלא עד שימחה זרעו של עמלק: ועל דרך האמת, בעבור כי ישועת הים כולה היתה על יד מלאך האלהים, הוא שכתוב עליו כי שמי בקרבו (שמות כ״ג:כ״א), וכמו שאמר וירא ישראל את היד הגדולה (שמות י״ד:ל״א), כי "היד" ירמוז למדת הדין אשר היא היד הגדולה והנוקמת, והיא המקרעת הים, כמו שפירש הנביא עורי עורי לבשי עוז (ישעיה נא ט), הלא את היא המחרבת ים מי תהום רבה (שם י), וכמו שכתבתי למעלה (עי' לעיל יד לא), בעבור כן אמר כי עוזו וזמרתו השם הזה, כי ביה ה' צור עולמים (ישעיה כו ד) וכן ביאר מה לך הים כי תנוס (תהלים קיד ה), מלפני אלוה יעקב (שם ז). וכן אמרו במכילתא (בשלח ג) ירדו לים שכינה עמהם, שנאמר (שמות י״ד:י״ט) ויסע מלאך האלהים. ובאלה שמות רבה (שמות רבה ל׳:א׳) אמר אין עוז אלא דין, שנאמר ועוז מלך משפט אהב (תהלים צט ד). זה אלי ואנוהו ואעלה אותו אל נוה עליון. אלהי אבותי, שנראה להם באל שדי, ועתה ארומם אותו בשם השלם, כי מעתה יהיה השם איש מלחמה ויהיה ה' שמו, כטעם עתה ארומם עתה אנשא (ישעיה לג י) ויתכן שירמוז זה לשבע. ספירות בחכמה, כמו זה שמי לעולם וזה זכרי (שמות ג׳:ט״ו). ובמכילתא (בשלח ג) אלי, עמי נהג במדת רחמים, ועם אבותי במדת הדין, ומנין שאין אלי אלא מדת רחמים, שנאמר אלי אלי למה עזבתני (תהלים כב ב), אל נא רפא נא לה (במדבר יב יג), אל ה' ויאר לנו (תהלים קיח כז). ואם כן יאמר זה אלי, כי עמי הוא "אל" בזה, כי יתעלה עם הרחמים להיות רחמן בדינו:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי עזי וזמרת יה. קראו עזי כענין שכתוב (תהלים סח) צוה אלהיך עזך, וזמרת יה, וזמרתי ליה מלשון (שמואל ב כג) ונעים זמירות ישראל וכתיב (תהלים מז) זמרו אלהים זמרו. ויהי לי לישועה. נקראת גאולת מצרים ישועה לפי שאחריה גלות, אבל גאולה העתידה שאין אחריה גלות נקראת ישועות, שנאמר (שם נג) מי יתן מציון ישועות ישראל, וכן נקרא תשועת עולמים שנאמר (ישעיה מה) ישראל נושע בה' תשועת עולמים. וכן שירה הזאת נקראת שירה בלשון נקבה על שם שעתיד לבא אחריה גלות כשם שהנקבה מתעברת ויולדת וחוזרת ומתעברת, אבל לעתיד מצינו שיר בלשון זכר הוא שכתוב (תהלים צח) שירו לה' שיר חדש כי נפלאות עשה וגו', וכתיב (ישעיה כו) ביום ההוא יושר השיר הזה וגו'. זה אלי ואנוהו. ע"ד הפשט ואנוהו אבנה לו נוה ולכך הזכיר אל נוה קדשך ובית המקדש נקרא נוה שנאמר (ירמיה לא) יברכך ה' נוה צדק הר הקדש. וע"ד המדרש זה אלי ואנוהו, אנוה את שמו הנכבד בפני כל האומות שיאמרו אין כה' אלהינו וכן אמר שלמה המע"ה (שיר ה) מה דודך מדוד היפה בנשים שכך אתם מומתים על קדושת שמו שנאמר (שם א) על כן עלמות אהבוך, על מות אהבוך אפילו הם מומתים אין כופרין בשמך שנאמר (תהלים מד) כי עליך הורגנו כל היום. רבי אליעזר אומר מנין אתה אומר שראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי שנאמר זה אלי ואנוהו, ביחזקאל כתיב (יחזקאל א) ואראה מראות אלהים ובשאר הנביאים כתיב (הושע יב) וביד הנביאים אדמה, כלומר בדמיונות ומראות אבל על הים ראו כלן עד שאמר כל אחד ואחד זה אלי ואנוהו, ואין כוונת החכמים בזה שתהיה מעלת השפחה בענין ההשגה והחכמה יתרה על השגת מעלת יחזקאל בן בוזי הנביא אלא הכוונה שראתה שפחה על הים דבר שלא ראה יחזקאל. ד"א ואנוהו, אתנאה לפניו במצות, טלית נאה סוכה נאה לולב נאה. אלהי אבי וארוממנהו. אזכיר רוממותו.
סְפוֹרְנוֹ עזי וזמרת יה. עזו וזמרתו של הקדוש ברוך הוא רמה בים את סוס ורוכבו, כי בזה הראה עזו שהוא מלך על כל מלכים, ושראוי שיהללוהו הנושעים בקול זמרה, שמחים להיות לעבדים למלך עולם: ויהי לי לישועה. והוא אשר רמה את האויב בים היה לי לישועה, כאמרו ונודעה יד ה' את עבדיו, וזעם את אויביו: זה אלי. הוא הנצחי והקדמון אצלי, אשר בהכרח יעלו כל סבות הנפסדים אליו, וממנו תהיה נצחיות התמדתם: ואנוהו. אעשה נוה לשכנו בתוכנו, ובו אתפלל אליו בלבד ואעבוד כראוי למטיב ומריע, כאמרו ויתפלל אליו ויאמר הצילני כי אלי אתה, כי אמנם העבודה והתפלה מכוונים למצא חן: אלהי אבי. אלהי יעקב שהודיע באמרו אל אלהי ישראל שהוא נורא בגדלו ובהשגחתו, שהם מדת הרחמים ומדת הדין: וארוממנהו. בהשתחויה והכנעה ובהודיע לכל שהתכלית המכוון לעשות רצונו הוא הטוב מכל התכליות, בהיותו מרומם על כל ברכה ותהלה כענין למדני לעשות רצונך כי אתה אלהי:
כְּלִי יָקָר עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה. הורה בפסוקים אלו שהצדיקים מהפכים מדת הדין לרחמים והרשעים מהפכים מדת הרחמים לדין, זהו שאמר עזי עוז זה היינו תוקף וחוזק של מדת הדין, כמו שנאמר ה' בעזך ישמח מלך, שאפילו במדת הדין שנקרא עוז מכל מקום ישמח בה צדיק, כי שמחה לצדיק עשות משפטי ה' אמת, ובישועתך דהיינו מדת הרחמים מה יגל מאד, וזמרת לשון כריתה מלשון כרמך לא תזמור, וגם זה מורה על מדת הדין, וגם שם של י"ה מורה על מדת הדין כמבואר ברבינו בחיי על פסוק כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק וכל אלו המתיחסים אחר מדת הדין מכל מקום ויהי לי לישועה שנהפכו לי לרחמים ולתשועה וזה דקדוק נכון בתוספת וי"ו של ויהי, ובדין הקב"ה עושה עמי חסד זה מדה כנגד מדה, כי גם אני מברך את ה' על הרעה כשם שאני מברכו על הטובה, ואע"פ שירעו המצרים לנו ולאבותינו מ"מ אני מרומם שמו ית' על כל, ז"ש זה אלי ואנוהו אלהי אבי וארוממנהו, אלי ואלהי הכל רמז למדת הדין כי אל לשון חוזק ותוקף, ואע"פ שרש"י פירש פר' כי תשא (לד ו) אל מדת הרחמים וראייתו מן פסוק אלי אלי למה עזבתני הראיה אינה כלום שהרי הצדיקים מהפכים דין לרחמים על כן ביקש שגם אל לא יעזבנו, ועיקר הלשון הוא לשון יכולת כמו ואת אילי הארץ לקח , ז"ש זה אלי אף על פי שהוא מתנהג עמי במדת הדין מ"מ אנוהו אספר נויו ושבחו, וכן אלהי אבי שגם לאבותינו הרעו המצרים מ"מ וארוממנהו על זה. ואם נפשך ליישב זה ע"פ פירושו של רש"י, שאלי מדת הרחמים כך תפרשו, זה אלי וגו' ע"ד שנאמר צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא, ר"ל אין חילוק אצלי בין צרה ויגון לכוס ישועות כי בשניהם שם ה' אקרא לברכו על שניהם בשוה, כך אמר אם זה אלי ומתנהג עמי במדת הרחמים אז ואנוהו, ואם הוא אלהי אבי ומתנהג עמי במדת הדין כהוראת שם אלהים אז וארוממנהו, כי הכל שוה אצלי בין דין ובין רחמים ע"כ הקב"ה מודד לי במדה זו להפוך לי דין לרחמים. לא כן הרשעים כי אדרבה המה מהפכים מדת רחמים לדין, ז"ש ה' איש מלחמה ה' שמו, הרי שמו ה' המורה על רחמים פשוטים ואף על פי כן הוא עושה עמהם מלחמה עד רדתם, וכמ"ש ויסע מלאך האלהים הוא שלוחו של מדת הדין ונסע להצלת ישראל, וכתיב וישקף ה' אל מחנה מצרים בעמוד אש, ה' הוא מדת הרחמים והשקיף עליהם להמם ולאבדם וכל זה לפי שהם קוראים לעולם תגר על ה', אבל אני חסד ומשפט אשירה בין לחסד בין למשפט אשירה. וזהו שנאמר ימינך ה' נאדרי בכח ימינך ה' תרעץ אויב, פירש"י כשישראל עושין רצונו של מקום השמאל נעשית ימין והיינו היפוך דין לרחמים, ויתכן לפרש ימינך ה' היינו ימין ה' הפועל על צד הרחמים עם ישראל, כבר הוא נאדרי בכח ר"ל כבר היתה שמאלית ומדת הדין הקשה הפועלת בכח ועוז ונעשית ימנית לישראל, אבל לאומות אינו כן אלא ימינך ה' שהיתה ימנית לעולם ואעפ"כ תרעץ אויב כי נעשית שמאלית לפרעה וחילו.
אוֹר הַחַיִּים עזי וזמרת וגו'. הנה סדר העומדים לפני ה' לשורר ולשבח ולהתפלל הוא להתחיל בדברים המושכלים מה' אליו ואחר כך במושכל מה' לאבותיו, וכמו שמצינו שתקנו אנשי כנה"ג באבות אלהינו ואחר כך אלהי אבותינו, ולזה סדרו בהתחלת השיר מה שהגיעם מטובו ואמרו עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה, והוא מה שנתחסד ה' עמהם להושיעם מהצרה שהיו בה קודם שיגיע הקץ, וזה היה לצד רחמיו אליהם, וכמו שכתבתי ענין זה באורך בפ' שמות , ובפ' וארא (ו' ג'), ולזה גמרו אומר זה אלי ואחר כך אמרו אלהי אבי, והוא כסדר עצמו של כנסת הגדולה שקבעו לומר אלהינו ואלהי אבותינו, וכאן אמרו לשון יחיד כי נעשו כולם כאיש אחד כמו שפירשתי בפסוק ויאמרו לאמר:

ג יְהוָה אִישׁ מִלְחָמָה יְהוָה שְׁמוֹ׃

רַשִׁ״י ה' איש מלחמה. בַּעַל מִלְחָמוֹת, כְּמוֹ "אִישׁ נָעֳמִי" (רות א'), וְכָל אִישׁ וְאִישֵׁךְ מְתֻרְגָּמִין בַּעַל, וְכֵן "וְחָזַקְתָּ וְהָיִיתָ לְאִישׁ" (מלכים א ב') – לְגִבּוֹר: ה' שמו. מִלְחֲמוֹתָיו לֹא בִּכְלֵי זַיִן אֶלָּא בִּשְׁמוֹ הוּא נִלְחָם; כְּמוֹ שֶׁאָמַר דָּוִד "וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם ה' צְבָאוֹת" (שמואל א י"ז). דָּבָר אַחֵר, ה' שמו – אַף בְּשָׁעָה שֶׁהוּא נִלְחָם וְנוֹקֵם מֵאוֹיְבָיו, אוֹחֵז הוּא בְּמִדָּתוֹ לְרַחֵם עַל בְּרוּאָיו וְלָזוּן אֶת כָּל בָּאֵי עוֹלָם; וְלֹא כְמִדַּת מַלְכֵי אֲדָמָה כְּשֶׁהוּא עוֹסֵק בְּמִלְחָמָה פּוֹנֶה עַצְמוֹ מִכָּל עֲסָקִים וְאֵין בּוֹ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת זוֹ וְזוֹ (מכילתא):
אוּנְקְלוֹס יְיָ מָרֵי נִצְחָן קְרָבַיָא יְיָ שְׁמֵהּ:
רַשְׁבַּ״ם ה' שמו: נודע ה' משפט עשה:
אִבְּן עֶזְרָא ה' איש מלחמה. שהוא מעמיד אוהביו הדבקים בו. והוא איש מלחמה לאויביהם. ופי' איש כעצם הדבר. והנה בכוכבים איש לא נעדר ובחיות איש אל עבר פניו ילכו. ובמלאכים והאיש גבריאל והנה איש מלחמה כמו בעל מלחמה. כמו איש אמונים איש שבו אמונים: ה' שמו. עתה יודע שמו. כמו הקורא למי הים ה' שמו. לבדו העושה ככה:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ה' איש מלחמה. לפי שאמר להם משה ה' ילחם לכם לפיכך אמרו הם ה' איש מלחמה, ושמא תאמר מלחמתו בכלי זיין לכך נאמר ה' שמו כלומר לא בעמל ולא ביגיעה אלא בשמו, כענין שכתוב (ירמיה לב יח) האל הגדול הגבור והנורא ה' צבאות שמו, וכן בבריאת עולם כתיב (ירמיה לג) יוצר אותה להכינה ה' שמו, כלומר בשמו בראם ולא בעמל ולא ביגיעה. ד"א ואנוהו, אני והוא, כלומר אדמה לו כענין שכתוב (דברים כח) והלכת בדרכיו ואמרו רז"ל מה הוא רחום אף אתה היה רחום מה הוא חנון אף אתה היה חנון מה הוא מלביש ערומים אף אתה הלבש ערומים, מה הוא קובר מתים אף אתה קבור מתים. וענין המדרש הזה בא לרמוז על היותו יתעלה משותף עמנו בגלותנו ובגאולתנו, בגלותנו מלשון ההבטחה (בראשית מו) אנכי ארד עמך מצרימה, ודרשו רז"ל מכאן גלו למצרים שכינה עמהם, ובמעשה כתיב (שמות א) את יעקב איש וביתו באו, וכמו שרמזתי שם, ובגאולתנו ג"כ מה שכתוב (שמות יב) ויסעו בני ישראל מרעמסס, וכתיב מיד (שם יד) ויסע מלאך האלהים, ומקרא מלא הוא (תהלים ס) הושיעה ימינך וענני, הצריך הכתוב ישועה אף לעצמו יתברך ועוד שהם מלות נאמרות בענין הגלות אני והוא שכתוב (יחזקאל א) ואני בתוך הגולה, והוא שכתוב (ירמיה מ) והוא אסור באזקים. ומעתה אל יקשה לך אחר הענין הזה שבארתי לך מה שאנו אומרים בתפלה ביום החתימה הגדולה אני והו הושיעה נא, והיה ראוי לומר כפי הנראה אני ואותך שהרי אתה רואה כי הם מלות מיוחדות על ענין הגאולה, ועוד שרצה לדבר בנסתר לטעם אחר מפני שהוא יתברך נסתר ונעלם מהשגת כל משיג, והושיעה נא לנכח לבאר שאע"פ שהוא נסתר ונעלם נגלה הוא ונמצא בלבבות והוא כענין נוסח הברכות שתקנו ברוך אתה לנכח ואשר קדשנו נסתר וכן בכאן הושיעה נא לנכח אני והוא נסתר כלומר ממקום שהוא לפי שאין ידוע מקומו כענין שכתוב (יחזקאל ג) ברוך כבוד ה' ממקומו וזהו שאמר הכתוב (תהלים קמה) וחסידיך יברכוכה, יברכו כה כלומר בענין הזה והוא נגלה ונסתר, וזהו שאמר מיד כבוד מלכותך יאמרו וכתיב להודיע לבני אדם גבורותיו וכבוד הדר מלכותו. ודע כי אני והו בחשבונו אנא ה' ומלת אנא מספר השם המיוחד שני פעמים ולכך אנו אומרים בתפלה אנא הושיעה נא א"כ אנא ה' מספר המיוחד שלשה פעמים שעולה ע"ח, וזהו הוה ויהיה והיה שמספרם כן וזה מבואר. ויש לנו עוד קבלה בהם כי הם שמות הקדש והם מכלל ע"ב שמות הרשומים בפסוקי ויסע, ויבא, ויט, ומודעת זאת לכל בעלי השמות כי שם בן ע"ב נחלק לחלקים ידועים ויש לכל חלק וחלק כח ידוע לפעולה ידועה עם ידיעתם בנקודם כמשפט ושני שמות אלו כל אחד ראש לחלקו הידוע להם זה לקרב פזורים וזה לאהבה וכיון שכן מה נעים ומה טוב שנזכירם בתוך תפלתנו לבקש בהם רחמים מאת השם יתברך שיקרב את פזורינו ושיאהוב אותנו כימי קדם, זה שמעתי מפי החכם רבי יצחק טודרוס ז"ל. וע"ד הקבלה זה אלי ואנוהו היא השכינה שנקראת זה וזאת (שמות יג) בעבור זה עשה ה' לי (בראשית מט), וזאת אשר דבר להם (ויקרא כו) ואף גם זאת בהיותם וגו', כי השכינה עמהם בכל הגליות ועל זה נאמר ויסע מלאך האלהים שהיתה ישועת הים על ידו, והוא שנאמר עליו (שמות כג) כי שמי בקרבו, והוא אדון חולי ארץ שהזכיר דוד ואמר (תהלים קיד) מלפני אדון חולי ארץ מלפני אלוה יעקב, ומזה הזכיר עליו משה בכאן עזי וזמרת יה, שהרי אין דרכו של משה בכל התורה כלה להזכיר שם יה כי אם השם שלם ומה שהזכיר (שמות יז) כי יד על כס יה על כן הוצרכו רז"ל לדרוש בו שאין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק, אבל מפני שהשכינה מדת הדין לכך הזכיר משה שם יה שהוא מדת הדין כענין שכתוב (תהלים קל) אם עונות תשמר יה אדני מי יעמד, וכתיב באל"ף דל"ת ובאורו מי יוכל לעמוד לפני מדת הדין ומלת תשמור איננה לנכח כי אם לשון נקבה נסתרה וכן כתיב עוד (שם קיח) יסור יסרני יה וכתיב (שם צד) אשרי הגבר אשר תיסרנו יה, ואמרו בב"ר אשרי הגבר אשר תיסרנו יה הוי"ה אינו אומר אלא יה כמי שעומד לפני הדיין ודן אותו ע"כ. ומצאתי במדרש תהלים בפסוק עזי וזמרת יה בעולם הזה מקלסין אותו בשתי אותיות אבל לעולם הבא בשש אותיות שנאמר (ישעיה כו) כי ביה ה' צור עולמים, והכוונה במדרש הזה לדעתי ששתי אותיות הן מדה"ד שבה נברא העולם הזה אבל לעולם הבא ברחמים לפי שמדה"ד תתעלה ברחמים ולא תהיה מדה"ד נוהגת כי באותו זמן הכל יהיה חסד ורחמים שאין בו יצר הרע ולא מיתה, וזה באור מה שדרשו באלה שמות רבה לשעבר אני ובית דיני הייתי מתהלך לפניכם שנאמר (שמות יג) וה' הולך לפניהם, אבל לעתיד לבא אני לבדי שנאמר (ישעיה נב) כי הולך לפניכם ה' ומאספכם אלהי ישראל, הוא אלהי יעקב והכל מדה אחת. ואנוהו אעלה אותו אל נוה עליון, אלהי אבי הזכיר משה אלהי אביו כלפי שבטו כי מדה"ד מדתו של לוי. וארוממנהו בשם השלם הוא מדת רחמים הוא שאמר ה' איש מלחמה ה' שמו שיתעלה ברחמים, זהו היחוד לקשור התכלית עם הראשית והסוף בתחלתו. וכן תמצא בספר יצירה הבן בחכמה וחכם בבינה העמד דבר על בוריו והשב יוצר על מכונו, פירוש אל מכונו למעלה והזכיר כן כדי ליחד כל הבנין ממטה למעלה.
סְפוֹרְנוֹ ה' איש מלחמה ה' שמו. אף על פי שהוא איש מלחמה ומכרית הרשעים במדת הדין, מכל מקום ה' שמו במדת רחמים, כי בזה הוא נותן הויה ומציאות לעולמו, בהיותו מכלה קוצים מן הכרם שהם מחריבי עולם:
אוֹר הַחַיִּים ה' איש מלחמה. פירוש גם במדת הרחמים עשה מלחמה, ולא שישתנה מפני זה חס ושלום אלא ה' שמו, על דרך אני ה' לא שניתי. או ירצה כי בזמן עצמו שעשה מלחמה עם המצריים בזמן עצמו היה מתנהג במדת הרחמים עם ישראל וכמו שפירשתי במאמרו יתברך (לעיל ו' ב') וידבר אלהים אל משה וגו' אני ה':

ד מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ יָרָה בַיָּם וּמִבְחַר שָׁלִשָׁיו טֻבְּעוּ בְיַם־סוּף׃

רַשִׁ״י ירה בים. "שְׁדִי בְיַמָּא", שְׁדִי לְשׁוֹן יְרִיָּה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר "אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה" (שמות י"ט) – אוֹ אִשְׁתְּדָאָה יִשְׁתְּדִי, וְהַתָּי"ו מְשַׁמֵּשׁ בְּאֵלּוּ בִּמְקוֹם יִתְפַּעֵל: ומבחר. שֵׁם דָּבָר. כְּמוֹ מֶרְכָּב, מִשְׁכָּב, מִקְרָא קֹדֶשׁ: טבעו. אֵין טְבִיעָה אֶלָּא בִּמְקוֹם טִיט, כְּמוֹ "טָבַעְתִּי בִּיוֵן מְצוּלָה" (תהילים ס"ט), "וַיִּטְבַּע יִרְמְיָהוּ בַּטִּיט" (ירמיהו ל"ח), מְלַמֵּד, שֶׁנַּעֲשָׂה הַיָּם טִיט, לִגְמֹל לָהֶם כְּמִדָּתָם שֶׁשִׁעְבְּדוּ אֶת יִשְׂרָאֵל בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים (מכילתא):
אוּנְקְלוֹס רְתִכֵּי פַּרְעֹה וּמַשִׁרְיָתֵהּ שְׁדִי בְיַמָא וּשְׁפַר גִבָּרוֹהִי אִטְבָּעוּ בְּיַמָא דְסוּף:
רַשְׁבַּ״ם ירה בים: כמו ויורו המורים, זרק והשליך:
אִבְּן עֶזְרָא מרכבות פרעה. שהיו כבדות ועמהם חילו. כאילו ירה אותם כמו חץ שהוא קל. ובעבור שהזכיר חילו הזכיר שלישיו שהיו על כלו. ואמר יפת כי ים סוף. כמו קנה וסוף קמלו. ותשם בסוף. כי ים סוף קנה וסוף סביביו. ולא סביבות שאר הימים. ור' ישועה אמר שם עיר. כמו ים כנרת:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי מרכבות פרעה וחילו. מרכבות פרעה הם שש מאות רכב בחור שלקח ממצרים, וחילו זהו רכב מצרים, ומבחר שלשיו זהו ושלשים על כלו, ולפי שהיה ראוי הכתוב לומר כן מרכבות פרעה וחילו ירה בים סוף ומבחר שלשיו טבעו בו יתכן לומר שיהיה באורו כי נדונו מרכבות פרעה בים למעלה ולכך טבעו בים סוף למטה, ודרשו רז"ל במדה שאדם מודד בה מודדין לו הוא גזר (שמות א) כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו לפיכך מרכבות פרעה וחילו ירה בים, הוא גזר (שם) וראיתן על האבנים לפיכך ירדו במצולות כמו אבן.
סְפוֹרְנוֹ מרכבות פרעה וכו'. אחר שספרו אבדן סוס ורוכבו, שהוא פרעה וסוסו, ונתנו עליו הודאה לאל יתברך, ספרו מלחמתו בחיל פרעה ומבחר שלישיו, שהם היו עיקר כל הצבא:
כְּלִי יָקָר מרכבות פרעה וחילו ירה בים. הדבר צריך ביאור למה הזכיר בפרעה וחילו הסמוכים אליו ירה בים, ובמבחר שלישיו אמר טבעו בים סוף, ונראה לפרש לפי שפרעה הקדים את עצמו והלך קודם לכל חיילותיו ולפי זה כשהיה פרעה עם חילו הסמוכים למרכבתו בתוך הים ממש דהיינו באמצעיתו שאין שם קנה וסוף, היו עדיין עבדיו ומבחר שלישיו סמוך לשפת הים מקום ששם גדילים קנה וסוף וגם רפש וטיט מצוי שם, ושם טבעו בטיט היון המצוי במקום שהקנים גדלים כי אין המים עמוקים כל כך שמה, ובאותו זמן היה פרעה בים עצמו ושם אין שייך לשון טביעה כי אין שם טיט ורפש, וראיה לזה מה שפירש"י כתוב אחד אומר רמה בים ואחד אומר ירה בים מלמד שהיו עולים לרום ויורדין לתהום וכו', וזה לא יתכן כי אם במקום שהמים עמוקים ושם אין מקום לקנה וסוף כנודע

ה תְּהֹמֹת יְכַסְיֻמוּ יָרְדוּ בִמְצוֹלֹת כְּמוֹ־אָבֶן׃

רַשִׁ״י יכסימו. כְּמוֹ יְכַסּוּם, וְהַיּוֹ"ד הָאֶמְצָעִית יְתֵרָה בוֹ; וְדֶרֶךְ מִקְרָאוֹת בְּכָךְ, כְּמוֹ "וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן" (דברים ח'), "יִרְוְיֻן מִדֶּשֶׁן בֵּיתֶךָ" (תהלים ל"ו), וְהַיּוֹ"ד רִאשׁוֹנָה שֶׁמַּשְׁמָעָהּ לְשׁוֹן עָתִיד, כָּךְ פָּרְשֵׁהוּ: טֻבְּעוּ בְיַם סוּף כְּדֵי שֶׁיַּחְזְרוּ הַמַּיִם וִיכַסּוּ אוֹתָן. יְכַסְיֻמוּ אֵין דּוֹמֶה לוֹ בַמִּקְרָא בִּנְקֻדָּתוֹ, וְדַרְכּוֹ לִהְיוֹת נָקוּד יְכַסְיֻמוֹ מְלָאפוּם: כמו אבן. וּבְמָקוֹם אַחֵר "צָלְלוּ כַּעוֹפֶרֶת", וּבְמָקוֹם אַחֵר "יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּשׁ", הָרְשָׁעִים כַּקַּשׁ, הוֹלְכִים וּמִטָּרְפִין עוֹלִין וְיוֹרְדִין, בֵּינוֹנִים כָּאֶבֶן, וְהַכְּשֵׁרִים כַּעוֹפֶרֶת שֶׁנָּחוּ מִיָּד (מכילתא):
אוּנְקְלוֹס תְּהוֹמַיָא חֲפוֹ עֲלֵיהוֹן נְחָתוּ לְעוּמְקַיָא כְּאַבְנָא:
רַשְׁבַּ״ם יכַסְיוּמוּ: יכַסְיוּמוֹ היה לו לומר, אך בשביל או הראשון ננקד כן גם השני, וכן מוצאיו ומובאיו היה לו לומר מבואיו מן בא מבוא, כמו מן קם מקום, מן לן מלון אבל בעלילת מוצאיו אמר מובאיו:
אִבְּן עֶזְרָא תהומות. תהומות הארץ. כמו תבלעמו ארץ. ושורק יכסיומו תחת חולם. כמו לא תעבורו מזה: במצולת. המים העמוקים. וכן ותשליכני מצולה בעמקי הגלים:
אוֹר הַחַיִּים תהומות וגו'. לפי מה שפירשתי לעיל (י"ד כ"א) כי חצי הים נקפא וחצי נבקע, וכל חלק יקרא תהום לצד הפלגת ריבויו ושניהם יכסיומו, ועיין בפסוק קפאו תהומות באופן אחר: ירדו במצולות. ירמוז אל אותם שהיו משתדלים לעלות מהים בכח מלאכת השיטה שהורידם לעמקי מים וכמו שפירשתי בפסוק (שם כ"ז) וינער וגו':

ו יְמִינְךָ יְהוָה נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ יְמִינְךָ יְהוָה תִּרְעַץ אוֹיֵב׃

רַשִׁ״י ימינך ימינך. שְׁנֵי פְעָמִים, כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין אֶת רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם הַשְּׂמֹאל נַעֲשֵׂית יָמִין (שם): ימינך ה' נאדרי בכח. לְהַצִּיל אֶת יִשְׂרָאֵל וִימִינְךָ הַשֵּׁנִית תִּרְעַץ אוֹיֵב. וְלִי נִרְאֶה אוֹתָהּ יָמִין עַצְמָהּ תִּרְעַץ אוֹיֵב, מַה שֶּׁאִי אֶפְשָׁר לְאָדָם – לַעֲשׂוֹת שְׁתֵּי מְלָאכוֹת בְּיָד אַחַת; וּפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא יְמִינְךָ הַנֶּאֱדֶרֶת בַּכֹּחַ מַה מְּלַאכְתָּהּ? יְמִינְךָ ה' תִּרְעַץ אוֹיֵב; וְכַמָּה מִקְרָאוֹת דֻּגְמָתוֹ, "כִּי הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ ה' כִּי הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ יֹאבֵדוּ" (תהלים צ"ב), וְדוֹמֵיהֶם: נאדרי. הַיּוֹ"ד יְתֵרָה, כְּמוֹ "רַבָּתִי עָם, שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת" (איכה א'), "גְּנֻבְתִי יוֹם" (בראשית ל"א): תרעץ אויב. תָּמִיד הִיא רוֹעֶצֶת וּמְשַׁבֶּרֶת הָאוֹיֵב; וְדוֹמֶה לוֹ "וַיִּרְעֲצוּ וַיְרוֹצְצוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", בְּשׁוֹפְטִים (י, ח). (דָּ"אַ – יְמִינְךָ הַנֶּאֱדֶרֶת בַּכֹּחַ הִיא מְשַׁבֶּרֶת וּמַלְקָה אוֹיֵב):
אוּנְקְלוֹס יַמִינָךְ יְיָ אַדִיר בְּחֵילָא יַמִינָךְ יְיָ תְּבָּרַת סָנְאָה:
רַשְׁבַּ״ם ימינך ה': שאתה נאדרי בכח היא תרעץ אויב, ימין היא לשון נקבה כדכתיב ימין ה' רוממה, ומקרא זה כעין נשאו נהרות ה' נשאו נהרות קולם, עד מתי רשעים ה' עד מתי רשעים יעלוזו, כי הנה אויביך ה' כי הנה אויביך יאבדו, חציו הראשון אינו מסיים דברו עד שיבא חציו האחרון וכופלו ומשלים דברו, אך בחציו הראשון מזכיר במי הוא מדבר:
אִבְּן עֶזְרָא נאדרי. היו"ד נוסף כיו"ד אכזרי. ואמר פעמים ימינך ה'. כטעם כי הנה אויביך ה' נשאו נהרות. והטעם כי פעם אחר פעם. פעמים אין להם מספר תעשה ככה שתרעץ ימינך האויב: והנה נאדרי בכח הוא השם הנכבד. וי"א שהוא שב אל הימין:
רַמְבַּ״ן ימינך ה' תרעץ אויב לשון רש"י (רש"י על שמות ט״ו:ו׳), פשטו של דבר, ימינך הנאדר בכח מה מלאכתה, ימינך ה' תרעץ אויב, וכמה מקראות דוגמתו כי הנה אויביך ה' כי הנה אויביך יאבדו (תהלים צב י), עד מתי רשעים ה' עד מתי רשעים יעלוזו (שם צד ג), נשאו נהרות ה' נשאו נהרות קולם (שם צג ג). ורבים ככה. ואינו נכון לדעתי, כי הפסוקים יכפלו מלות לומר כי תמיד יהיה ככה מבלי שיבארו ענין רק בפעם השנית, ואלו אמר ימינך ה' ימינך ה' תרעץ אויב, היה כמות אלו הנזכרים: ור"א אמר (אבן עזרא על שמות ט״ו:ו׳) כי פירושו ימינך ה' שאתה נאדרי בכח ימינך ה' תרעץ אויב, שהוא כמו אלה הנזכר ויותר נכון לומר ימינך ה' הוא נאדר בכח להשפיל לכל גאה ורם, ימינך ה' תרעץ אויב בכח גדול והזכיר ימין בלשון זכר ונקבה, כמו והנה יד שלוחה אלי והנה בו מגלת ספר (יחזקאל ב ט), והוא כפול כדרך הנבואות, ודרך האמת ידענה המשכיל מן הפסוקים הראשונים שפירשתי, וכך אמרו (שמו"ר כד א) היתה ידו אחת משקעתן וידו אחת מצלת אותם, כי הכח מציל, כענין שנאמר ועתה יגדל נא כח אדני (במדבר יד יז):
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ימינך ה'. ידוע כי כל מדה כלולה מחברתה וקרא למדת הדין ימין לפי שהיא כלולה ומעוטפת בכח הרחמים, זהו לשון נאדרי בכח מלשון אדרת וכח הרחמים שבה היה מציל לישראל והיא עצמה שהיא מדת הדין היתה משקעת את המצריים בים, וזהו ימינך ה' תרעץ אויב, וזהו באור מה שדרשו רז"ל היתה ידו אחת משקעתן וידו אחת מצילתן.
סְפוֹרְנוֹ ימינך ה' נאדרי בכח. לא ימין חיל פרעה ומבחר שלישיו הבוטחים בזרוע בשר. וזאת היא הודאה שנתנו לאל יתברך על מלחמתו זאת השנית: ימינך ה' תרעץ אויב. יהי רצון שיהיה כן לעתיד שתרעץ כל אויב לישראל, כענין כן יאבדו כל אויביך ה':
אוֹר הַחַיִּים ימינך ה' וגו'. פירוש כשתהיה מדת הרחמים מתחזקת לעשות דבר משפט והוא אומרו נאדרי בכח אז ימינך ה' שהיא מדת הרחמים עצמה תרעץ אויב. או ידרוש מסופו לראשו אימתי ימינך ה' נאדרי בכח כשימינך ה' תרעץ אויב אז תפול אימתה ופחד על כל הנבראים מפני שמך האדיר:

ז וּבְרֹב גְּאוֹנְךָ תַּהֲרֹס קָמֶיךָ תְּשַׁלַּח חֲרֹנְךָ יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּשׁ׃

רַשִׁ״י וברב גאונך. זֹאת הַיָּד בִּלְבָד רוֹעֶצֶת הָאוֹיֵב – כְּשֶׁהוּא מְרִימָהּ בְּרֹב גְּאוֹנוֹ אָז יַהֲרֹס קָמָיו – וְאִם בְּרֹב גְּאוֹנוֹ לְבַד אוֹיְבָיו נֶהֱרָסִים קַל וָחֹמֶר כְּשֶׁשִּׁלַּח בָּם חֲרוֹן אַף יֹאכְלֵמוֹ): תהרס. תָּמִיד אַתָּה הוֹרֵס קָמֶיךָ הַקָּמִים נֶגְדְּךָ, וּמִי הֵם הַקָּמִים כְּנֶגְדּוֹ? אֵלּוּ הַקָּמִים עַל יִשְׂרָאֵל; וְכֵן הוּא אוֹמֵר "כִּי הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ יֶהֱמָיוּן" (תהלים פ"ג), וּמַה הִיא הַהֶמְיָה? "עַל עַמְּךָ יַעֲרִימוּ סוֹד" (שם), וְעַל זֶה קוֹרֵא אוֹתָם אוֹיְבָיו שֶׁל מָקוֹם:
אוּנְקְלוֹס וּבִסְגֵי תָקְפָּךְ תְּבַרְתָּנוּן לִדְקָמוּ עַל עַמָךְ שַׁלַחְתָּ רוּגְזָךְ שֵׁיצִנוּן כְּנוּרָא לְקַשָׁא:
רַשְׁבַּ״ם תהרס קמיך: לשון הסרה משפיל ומנענע הדבר מקומתו, וכן פן יהרסו אל ה' ממקומם להתקרב ולראות, וכן יחתך מאהל ויהרסך ממצבך:
אִבְּן עֶזְרָא וברוב גאונך. שהוא למעלה על כל גאה תוכל להרוס כל הקמים. ואין לך צורך לכלי ברזל להרסם רק חרונך לבדו תשלח ויאכלמו כקש לפני אש. כי החרון חום דומה לאש:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי תהרוס קמיך. הזכיר לשון הריסה כנגד שהיו מכריחין אותם בבנין הלבנים והגיד לך הכתוב מדה כנגד מדה כי ה' יתברך יהרסם ולא יבנם וזהו כי בדבר אשר זדו עליהם. ואמר קמיך והיה לו לומר קמינו אבל בא ללמדך שכל הקמים על ישראל כאלו הם קמים על השכינה וכן הזכיר דוד המע"ה (תהלים פג) כי הנה אויביך יהמיון ומשנאיך נשאו ראש, ופי' ואמר למה הם אוביך ומשנאיך לפי שעל עמך יערימו סוד ויתיעצו על צפוניך.
אוֹר הַחַיִּים וברוב גאונך. פירוש לצד שהזכיר כי ירעוץ קמיו הוסיף לומר כי עוד להם שיהרסם ברוב גאונו, והכוונה שלא יהרסם הריסה קלה בלא הרעשה אלא במופתים ובאותות יעשה בהם משפט כתוב. ואומרו תשלח חרונך יאכלמו כקש פירוש לא שאתה צריך לרוב גאונך להרוס אותם אלא הגם שיכול אתה לשלח חרון אחד שלך ויהיה נאבד כקש:

ח וּבְרוּחַ אַפֶּיךָ נֶעֶרְמוּ מַיִם נִצְּבוּ כְמוֹ־נֵד נֹזְלִים קָפְאוּ תְהֹמֹת בְּלֶב־יָם׃

רַשִׁ״י וברוח אפיך. הַיּוֹצֵא מִשְּׁנֵי נְחִירַיִם שֶׁל אַף. דִּבֵּר הַכָּתוּב כִּבְיָכוֹל בַּשְּׁכִינָה דֻּגְמַת מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם, כְּדֵי לְהַשְׁמִיעַ אֹזֶן הַבְּרִיּוֹת כְּפִי הַהֹוֶה, שֶׁיּוּכְלוּ לְהָבִין דָּבָר; כְּשֶׁאָדָם כּוֹעֵס יוֹצֵא רוּחַ מִנְּחִירָיו; וְכֵן "עָלָה עָשָׁן בְּאַפּוֹ" (תהלים י"ח), וְכֵן "וּמֵרוּחַ אַפּוֹ יִכְלוּ" (איוב ד'), וְזֶהוּ שֶׁאָמַר "לְמַעַן שְׁמִי אַאֲרִיךְ אַפִּי", (ישעיהו מ"ח) – כְּשֶׁזַּעְפּוֹ נָח, נְשִׁימָתוֹ אֲרֻכָּה, וּכְשֶׁהוּא כּוֹעֵס נְשִׁימָתוֹ קְצָרָה, "וּתְהִלָּתִי אֶחֱטָם לָךְ" (שם) – וּלְמַעַן תְּהִלָּתִי אָשִׂים חֹטֶם בְּאַפִּי לִסְתֹּם נְחִירַי בִּפְנֵי הָאַף וְהָרוּחַ שֶׁלֹּא יֵצְאוּ, לָךְ – בִּשְׁבִילְךָ, אֶחֱטָם, כְּמוֹ "נְאָקָה בְּחֹטֶם" בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, כָּךְ נִרְאֶה בְּעֵינַי. וְכָל חֲרוֹן אַף שֶׁבַּמִּקְרָא אֲנִי אוֹמֵר כֵּן; חָרָה אַף כְּמוֹ "וְעַצְמִי חָרָה מִנִּי חֹרֶב" (איוב ל'), לְשׁוֹן שְׂרֵפָה וּמוֹקֵד, שֶׁהַנְּחִירַיִם מִתְחַמְּמִים וְנֶחֱרִים בְּעֵת הַקֶּצֶף, וְחָרוֹן מִגִּזְרַת חרה כְּמוֹ רָצוֹן מִגִּזְרַת רצה, וְכֵן חֵמָה לְשׁוֹן חֲמִימוּת, עַל כֵּן הוּא אוֹמֵר "וַחֲמָתוֹ בָּעֲרָה בוֹ" (אסתר א'), וּבְנוֹחַ הַחֵמָה אוֹמֵר "נִתְקָרְרָה" דַּעְתּוֹ: נערמו מים. אֻנְקְלוֹס תִּרְגֵּם לְשׁוֹן עַרְמִימוּת, וּלְשׁוֹן צַחוּת הַמִּקְרָא כְּמוֹ "עֲרֵמַת חִטִּים" (שיר השירים ז'), וְנִצְּבוּ כְמוֹ נֵד יוֹכִיחַ: נערמו. מִמּוֹקֵד רוּחַ שֶׁיָּצָא מֵאַפְּךָ יָבְשׁוּ הַמַּיִם, וְהֵם נַעֲשׂוּ כְּמִין גַּלִּים וּכְרִיּוֹת שֶׁל עֲרֵמָה, שֶׁהֵם גְּבוֹהִים: כמו נד. כְּתַרְגּוּמוֹ "כְּשׁוּר" – כְּחוֹמָה: נד. לְשׁוֹן צִבּוּר וְכִנּוּס, כְּמוֹ "נֵד קָצִיר בְּיוֹם נַחֲלָה" (ישעיהו י״ז:י״א), "כּוֹנֵס כַּנֵּד" (תהילים ל״ג:ז׳), לֹא כָתוּב כּוֹנֵס כַּנֹּאד אֶלָּא כַּנֵּד, וְאִלּוּ הָיָה כנד כְּמוֹ כנאד וְכוֹנֵס לְשׁוֹן הַכְנָסָה, הָיָה לוֹ לִכְתֹּב מַכְנִיס כִּבְנֹאד מֵי הַיָּם, אֶלָּא כוֹנֵס לְשׁוֹן אוֹסֵף וְצוֹבֵר הוּא, וְכֵן "קָמוּ נֵד אֶחָד" (יהושע ג׳:י״ג), "וַיַּעַמְדוּ נֵד אֶחָד" (שם), וְאֵין לְשׁוֹן קִימָה וַעֲמִידָה בְּנֹאדוֹת אֶלָּא בְּחוֹמוֹת וְצִבּוּרִים, וְלֹא מָצִינוּ נֹאד נָקוּד אֶלָּא בִּמְלָאפוּם כְּמוֹ "שִׂימָה דִמְעָתִי בְנֹאדֶךָ" (תהילים נ״ו:ט׳), "אֶת נֹאד הֶחָלָב" (שופטים ד׳:י״ט): קפאו. כְּמוֹ "וְכַגְּבִנָּה תַּקְפִּיאֵנִי" (איוב י׳:י׳), שֶׁהֻקְשׁוּ וְנַעֲשׂוּ כַּאֲבָנִים וְהַמַּיִם זוֹרְקִים אֶת הַמִּצְרִיִּים עַל הָאֶבֶן בְּכֹחַ וְנִלְחָמִים בָּם בְּכָל מִינֵי קֹשִׁי: בלב ים. בְּחֹזֶק הַיָּם; וְדֶרֶךְ הַמִּקְרָאוֹת לְדַבֵּר כֵּן, "עַד לֵב הַשָּׁמַיִם" (דברים ד'), "בְּלֵב הָאֵלָה" (שמואל ב י"ח), לְשׁוֹן עִקָּרוֹ וְתָקְפּוֹ שֶׁל דָּבָר:
אוּנְקְלוֹס וּבְמֵימַר פּוּמָךְ חַכִּימוּ מַיָא קָמוּ כְשׁוּר אֲזָלַיָא קָפוּ תְהוֹמִין בְּלִבָּא דְיַמָא:
רַשְׁבַּ״ם וברוח אפיך: ברוח קדים עזה כל הלילה: נערמו: גבהו למעלה כמו ערימת חטים: נד: לשון גובה, וכן בירדן קמו נד אחד: קפאו: כמו וכגבינה תקפיאני:
אִבְּן עֶזְרָא וברוח אפיך. כמו מרוח אפו יכלו. תגער במים ויקרשו: נערמו מים. כמו ערמת חטים: כמו נד נוזלים. והמים שמנהגם להיותם נוזלים ויורדים. שבו כמו נד. כמו קמו נד אחד. כמו חומה: קפאו תהומות. נקרשו. כמו וקפאון: בלב ים. באמצע הגוף כנגד רוחב הגוף:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי נערמו מים. על דרך הפשט כתרגומו חכימו מיא, והכוונה בזה כאלו התחכמו המים כאשר קמו נד אחד להמציא בים דרך לעבור גאולים ולנער את המצריים, בתוכה אחרי כן כשישובו כבתחלה לאיתנם. וע"ד הקבלה נערמו מים כמו (במדבר ד) ודשנו את המזבח, ויהיה הפך ההתחכמות כאלו אמר אבדה החכמה מן המים, ובאור הענין כי פסקה ההמשכה ממדת החסד שלא קבלה מלמעלה ולכך לא אמר נערמו מי הים אלא נערמו מים כדי שתבין כפשוטו מים ממש. ותבין עוד בלשון מים כי ירמוז למדת החסד וכאשר פסקה ההמשכה ממדת החסד ולא התפשטה למטה אל השכלים הנפרדים בקיום העולם כמנהגו וטבעו ועל כן נקרע הים ונבקעו כל מימות שבעולם, כי שרו של ים מכלל הכחות הנפרדים, וראיה לדברי מה שמצאתי בתרגום ירושלמי קפאו תהומות בלב ים בגו פלגס דימא רבא, וזה היה סבת קריעת ים סוף והבן זה.
סְפוֹרְנוֹ וברוח אפך נערמו מים. עתה ספר המלחמה הגדולה שנלחם האל יתברך בהמון מצרים, ואמר הנה ברוח אפך נבקע הים ונעשו המים כערמה וכנד. וקפאו תהומות, בקרקע הים באופן שיכלו ישראל לעבור:
אוֹר הַחַיִּים נערמו וגו' נצבו וגו' קפאו וגו'. פירוש כנגד ג' מלאכות שעשה ה' בים. הא' שנבקעו ונתקבצו כולם יחד ולא נשארו מפוזרים במקום הפנוי אלא נעשו כולן ערימה אחת לעשות מדרך רגלי ישראל. ב' המימות שהיו מתקבצים ובאים ושופכים בים מהצדדין היו נצבים במקום שנערמו הראשונים והוא אומרו נצבו כמו נד נוזלים. פירוש אותם שנוזלים ובאים נצבו כמו נד. ג' לפי מה שהעלינו (לעיל י"ד כ"א) כי לא נחלק כל הים כדי שלא יצטרכו לרדת לעמקי הים חלק שלא נחלק נקפא ונעשה כיבשה וכנגד זה אמר קפאו וגו'. וכבר כתבתי כי ההקפאה קדמה לביקוע. והוא אומרו קפאו תהומות בלב ים קודם שנקרע קפא לבו ונשאר מלבו ומעלה מים שלא קפאו ונבקעו. וטעם אומרו תהומות לשון רבים, לדבריהם ז"ל (שמות רבה פכ"ד) שאמרו שהים נקרע לי"ב קרעים וכל מקום ומקום שנקרע קפא שם התהום וכנגד כולם אמר תהומות:

ט אָמַר אוֹיֵב אֶרְדֹּף אַשִּׂיג אֲחַלֵּק שָׁלָל תִּמְלָאֵמוֹ נַפְשִׁי אָרִיק חַרְבִּי תּוֹרִישֵׁמוֹ יָדִי׃

רַשִׁ״י אמר אויב. לְעַמּוֹ, כְּשֶׁפִּתָּם בִּדְבָרִים, אֶרְדֹּף וְאַשִּׂיגֵם וַאֲחַלֵּק שָׁלָל עִם שָׂרַי וַעֲבָדַי: תמלאמו. תִּתְמַּלֵא מֵהֶם, נַפְשִׁי רוּחִי וּרְצוֹנִי. וְאַל תִּתְמַהּ עַל תֵּבָה הַמְדַבֶּרֶת בִּשְׁתַּיִם, תִּמְלָאֵמוֹ – תִּמָּלֵא מֵהֶם, יֵשׁ הַרְבֵּה בַּלָּשׁוֹן הַזֶּה "כִּי אֶרֶץ הַנֶּגֶב נְתַתָּנִי" (שופטים א׳:ט״ו), כְּמוֹ נָתַתָּ לִי, "וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלוֹם" (בראשית ל״ז:ד׳), כְּמוֹ דַּבֵּר עִמּוֹ, "בָּנַי יְצָאוּנִי" (ירמיהו י׳:כ׳), כְּמוֹ יָצְאוּ מִמֶּנִּי, "מִסְפַּר צְעָדַי אֲגִידֶנּוּ" (איוב ל״א:ל״ז), כְּמוֹ אַגִּיד לוֹ, אַף כָּאן "תִּמְלָאֵמוֹ" – תִּמָּלֵא נַפְשִׁי מֵהֶם: אריק חרבי. אֶשְׁלֹף, וְעַל שֵׁם שֶׁהוּא מֵרִיק אֶת הַתַּעַר בִּשְׁלִיפָתוֹ וְנִשְׁאָר רֵיק, נוֹפֵל בּוֹ לְשׁוֹן הֲרָקָה, כְּמוֹ "מְרִיקִים שַׂקֵּיהֶם" (בראשית מ״ב:ל״ה), "וְכֵלָיו יָרִיקוּ" (ירמיהו מ״ח:י״ב). וְאַל תֹּאמַר אֵין לְשׁוֹן רֵיקוּת נוֹפֵל עַל הַיּוֹצֵא, אֶלָּא עַל הַתִּיק וְעַל הַשַּׂק וְעַל הַכְּלִי שֶׁיָּצָא מִמֶּנָּה, אֲבָל לֹא עַל הַחֶרֶב וְעַל הַיַּיִן, וְלִדְחֹק וּלְפָרֵשׁ "אָרִיק חַרְבִּי" כִּלְשׁוֹן "וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו" (בראשית י״ד:י״ד), אֶזְדַּיֵּן בְּחַרְבִּי, מָצִינוּ הַלָּשׁוֹן מוּסָב אַף עַל הַיּוֹצֵא, "שֶׁמֶן תּוּרַק" (שיר השירים א׳:ג׳), "וְלֹא הוּרַק מִכְּלִי אֶל כֶּלִי" (ירמיהו מ״ח:י״א), לֹא הוּרַק הַכְּלִי אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא לֹא הוּרַק הַיַּיִן מִכְּלִי אֶל כְּלִי, מָצִינוּ הַלָּשׁוֹן מוּסָב עַל הַיַּיִן, וְכֵן "וְהֵרִיקוּ חַרְבוֹתָם עַל יְפִי חָכְמָתֶךָ", דְּחִירָם (יחזקאל כ״ח:ז׳): תורישמו. לְשׁוֹן רֵישׁוּת וְדַלּוּת, כְּמוֹ "מוֹרִישׁ וּמַעֲשִׁיר" (שמואל א' ב'):
אוּנְקְלוֹס דַהֲוָה אֲמַר סָנְאָה אֶרְדוֹף אַדְבֵּק אֲפַלֵג בִּזְתָא תִּשְׂבַּע מִנְהוֹן נַפְשִׁי אֶשְׁלוֹף חַרְבִּי תְּשֵׁיצִינוּן יְדִי:
רַשְׁבַּ״ם אמר אויב: כשראה הים נהפך לחרבה: אריק חרבי: אריק תערי בהוצאת חרבי, וכן כי חיציך נחתו בי על שמנחיתת דריכת הקשת הוא יורה החיצים כדכתיב ותנחת עלי ידיך, ונחתה קשת נחושה זרועותיי, לכך הוא קורא יריית החצים נחיתה:
אִבְּן עֶזְרָא אמר אויב. הוא פרעה: ומלת תמלאמו קשה. ורבי מרינוס אומר תהיה מלאה נפשי מהם לקחת כל ממונם. כדרך בני יצאוני. והטעם דבק עם אחלק שלל. ואחרים אומרים מגזרת אשר מלאו לבו. ואחר כן אורישם: תורישמו ידי. תשמידם. וכן ואם לא תורישו:
רַמְבַּ״ן אמר אויב לעמו כשפתם בדברים. ארדפם ואשיגם ואחלק שלל עם שרי ועבדי. לשון רש"י. (רש"י על שמות ט״ו:ט׳) וראיתי במדרש חזית כך, תני רבי ישמעאל, אמר אויב ארדוף אשיג היה ראוי להיות תחלת השירה, ולמה לא נכתב, אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה (ראה קהלת רבה א יב) ואונקלוס (תרגום אונקלוס על שמות ט״ו:ט׳) סובר כן, ולכך תרגם דהוה אמר שנאה, על תחלת מחשבתו ברדפו אחריהם.ולדעתי בדרך הפשט הוא סדור בפסוק הראשון ממנו, כי מתחלה (שמות ט״ו:ד׳) אמר שטבעו בים וירדו במצולות, והיה זה כאשר שבו המים ויכסו את הרכב ואת הפרשים (שמות ט״ו:ה׳), ואח"כ (שמות ט״ו:ח׳-י׳) שב לומר איך נעשה זה, כי ברוח אפך היא רוח קדים עזה נערמו מים מתחלה וקפאו התהומות, ומפני זה חשב האויב שירדוף וישיגם בים ויחלק שללם ותמלא נפשו מהם, ונשפת עליהם ברוחך וכסמו הים והזכיר זה כי גם במחשבתו זאת סבה ופלא מאת השם שחזק לבם וסכל עצתם לבא בים, כאשר פירשתי למעלה (יד ד כא). על כן אמר אחריו מי כמוכה באלים, עושה גדולות ונפלאות בדבר והפכו:
סְפוֹרְנוֹ וכאשר אמר אויב ארדוף. אחריהם בים: אשיג אחלק שלל. והם היו המון כל רכב מצרים שלא באו אלא לגזול ממונם של ישראל:
כְּלִי יָקָר אמר אויב ארדוף וגו'. פרעה חשב לעשות לישראל על דרך שנאמר משגיא לגוים ויאבדם, וכמ"ש איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי און להשמדם עדי עד, כי בנוהג שבעולם שהרוצה להפיל את חבירו לארץ כל עוד שמגביהו ביותר תגדל נפילתו כי אינו דומה הנופל ממקום גבוה לנופל ממקום נמוך, כמ"ש השליך משמים ארץ תפארת ישראל. מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, כמשל במלך אחד שמרד בו איש מן הכפר דל ונבזה מה עשה המלך העשירו והגדילו עד כי גדל מאד ותמהו עבדיו על זה, ואחר שעמד במעלתו כמה שנים עשה בו נקמה והרגו עם כל בני ביתו ולקח את כל אשר לו ולא השאיר לו שריד ופליט כי אז היתה הנקמה גלויה ומפורסמת יותר מאלו היה הורגו בעוד שהיה שפל אנשים ואין לו מכיר. כך אמר פרעה, מה נקמה היא זו שאתנקם מן העבדים שהיו עסוקים בחומר ולבנים וידל ישראל מאד, אלא אדרבה אחלק להם שלל משלי ומשל עמי ע"י שישאילום כלי כסף וזהב ושמלות ועי"ז יהיו ספונים וחשובים, וז"ש אמר אויב ארדוף ואשיג אותם כי יבא יומם, אבל לא עכשיו מיד אלא תחילה אחלק להם שלל משלי, וכאשר תמלאנו נפשי שימלא נפשי אותו כל טוב ויהיה שקט ושאנן בהיכלו, אז אריק חרבי ותורישמו ידי כדי שתהיה גלויה ומפורסמת הנקמה שאעשה בהם על שמרדו בי והביאו עשר מכות על מצרים, ובזה מדוקדק הלשון תמלאמו תורישמו שקאי הכל על ישראל, אבל מה שפירש"י תמלאמו יתמלא נפשי מהם רחוק הוא מן דקדוק הלשון וע"פ דרכינו יתבאר גם כן מה שארז"ל כל המיצר לישראל נעשה ראש, והוא כדי להגדיל אח"כ מפלתו. ובדרך זה נ"ל גם מ"ש פעם אחד ירה בים ופעם אחד רמה בים ופירש רש"י שהיו עולין תחילה ואח"כ יורדין וזה מסכים על צד הרמז לכל דברינו אלה, וכן מביא רש"י עליו פסוק משגיא לגוים ויאבדם בפסוק לפני בעל צפון וזה דרוש יקר. ומ"ש אריק חרבי, ר"ל אף אם לא יהיה חרב בידי מכל מקום תורישמו ידי, כי בידי לבד בלא חרב אורישם כי חלשים המה וי"א תמלאמו תורישמו פיו הכשילו לומר כן כי סופו להוריש להם כל רכושו בביזת הים וימלא את ישראל משללו.
אוֹר הַחַיִּים אמר אויב וגו'. טעם לחזרת דברים אלו והם עצמן שאמרו בתחלת השירה מרכבות פרעה וחילו ירה בים וגו'. נתכוונו לשורר על אופן סדר המעשה שנתחכם ה' עשות במלאכת הים לישראל לנס וצוה ה' שיעמוד הנס כשורתו וכמנהגו לאויב שבזה טעה וחשב לרדוף כי ישיג ויחלק שלל שזולת זה לא היה רודף דרך ים ולא היו מובטחים ממנו: אחלק שלל. הנה הרשע חשב עשות ג' דברים. א' שוה בכולן והוא לשלול כל שללם, והוא אומרו אחלק שלל, ב' שיקח אותם לעבדים כבראשונה, והוא אומרו תמלאמו נפשי פי' תתמלא נפשי מהם כשאחזור לכבוש אותם לעבדים. גם רמז שיוסיף לעשות בהם חפצו בעינוי יותר ממה שעבר. ג' להרוג משה ואהרן וזקניהם וגדוליהם, והוא אומרו אריק חרבי וגו' ואומרו תורישמו ידי ירצה על דרך אומרם ז"ל (שמות רבה פ"א) בפסוק (ב' ט"ו) ויבקש להרוג את משה שבקש להורגו בסייף ולא שלטה בו וכו', והוא שאמר משה (לקמן י"ח ד') ויצילני מחרב פרעה לזה אמר אויב תורישמו ידי כי תשיג ידו מה שלא השיג מקודם:

י נָשַׁפְתָּ בְרוּחֲךָ כִּסָּמוֹ יָם צָלֲלוּ כַּעוֹפֶרֶת בְּמַיִם אַדִּירִים׃

רַשִׁ״י נשפת. לְשׁוֹן הֲפָחָה, וְכֵן "וְגַם נָשַׁף בָּהֶם" (ישעיה מ'): צללו. שָׁקְעוּ, עָמְקוּ, לְשׁוֹן מְצוּלָה: כעופרת. אֲבָר, פלו"ם בְלַעַז:
אוּנְקְלוֹס אֲמַרְתָּ בְּמֵימְרָךְ חֲפָא עֲלֵיהוֹן יַמָא אִשְׁתְּקָעוּ כַּאֲבָרָא בְּמַיִן תַּקִיפִין:
רַשְׁבַּ״ם צללו כעופרת במים אדירים: במימות שהן אדירים, במים של ים אע"פ שהן אדירים כמשברי ים:
אִבְּן עֶזְרָא נשפת ברוחך. מגזרת נשף. כי בנשף הבאת רוח שהטביע אותם: צללו. מגזרת מצולות. כמו לקול צללו שפתי: ובמים אדירים דבק עם צללו. כאלו אמר צללו במים אדירים כעופרת ועופרת מגזרת עפר. כי הששה מיני מתכות אם יושמו תחת הארץ יחסר כל אחד מהם דבר ידוע בשנים ידועות. ולעולם העופרת תוסיף:
רַמְבַּ״ן נשפת ברוחך אמר ר"א (אבן עזרא על שמות ט״ו:י׳) מגזרת נשף, כי בנשף הביא רוח שהטביעה אותם. ורש"י פירש (רש"י על שמות ט״ו:י׳) לשון הפחה, כמו וגם נשף בהם ויבשו (ישעיה מ כד). ויפה פירש. ודעתי עוד שענינו כמו בבי"ת, נשבת ברוחך, מלשון כי רוח ה', נשבה בו (ישעיה מ ז), ישב רוחו יזלו מים (תהלים קמז יח), כי שתי האותיות האלה ישמשו בענין אחד, כמו על גפי מרומי קרת (משלי ט ג), על גבי, אם בגפו (שמות כ״א:ג׳), וכן ורכוש להם יבזור (דניאל יא כד), בזר עמים (תהלים סח לא), לשון פזור. וכן בשמות יחליפו אותם, שובך (שמואל ב י׳:ט״ז), שופך (דהי"א יט טז): ולרבותינו במשנה (פאה פ"ו מ"א) הבקר לענים הבקר, כמו הפקר, ומן עבשו פרודות (יואל א יז) יאמר עפוש (פסחים מה:), ואמר בן פקועה (חולין סט) במקום בן בקועה, מפני שנבקעה ומצאו שם בן תשעה חי. וכן על דעתי הכפישני באפר (איכה ג טז), הכבישני, מלשון ומלאו את הארץ וכבשוה (בראשית א כח), יכבוש עונותינו (מיכה ז יט). ובלשונם עוד מדה כפושה (יבמות קז:), כמו כבושה: וענין הכתוב, כי ברוחך הקשה והעזה נערמו מי הים, ונשפת ברוחך אשר אתה מנהג הים וכסמו ים זהו וישב הים לפנות בקר לאיתנו (שמות י״ד:כ״ז), כי שב לנשוב בו הרוח כאשר יעשה באיתנו בשוא גליו. וטעם צללו כעופרת, שבאו במצולות כמו העופרת והזכיר בזה בשירה פעמים, כמו אבן (שמות ט״ו:ה׳), כעופרת, כי גם זה להם מיד ה', שהיו בהם אנשים רבים יודעים לשחות והיו קרוב ליבשה, אף כי רוכבי הסוסים במים כלם היו ראוים להנצל כי הסוסים שטים הרבה על פני המים, וכן תופשי המגינים נצלים במים, ובכאן לא נמלט מהם אחד וזהו טעם וינער ה' את מצרים (שמות י״ד:כ״ז), שהיה השם מגביהם ברוחו הקשה ומשפילם בים, מלשון וינערו רשעים ממנה (איוב לח יג), והיה החסון לנעורת (ישעיה א לא), מה שמפיץ ומפיל מן הפשתן המתקן אותו:
סְפוֹרְנוֹ נשפת ברוחך. באותו הרוח עצמו שהקפיא קרקע הים ונעשה דרך לעבור גאולים נשפת לכסות הרודפים ולאבדם: אדירים. שרים וראשי עם צללו כעופרת במים. ומהם היו השלישים על כולו שמינה פרעה על כל רכב מצרים:
אוֹר הַחַיִּים נשפת ברוחך וגו'. ג' פורעניות כנגד ג' מחשבות, כנגד מה שאמר אחלק שלל כסמו ים בזה הגם שימלטנו סוס וישוט בים הנה שללו אבד, וכנגד העינוי שחשב על היהודים כרמוז באומרו תמלאמו נפשי גם מה שחשב להריק חרבו אמר צללו וגו' פירוש מתו, ולא מתו תכף ומיד אלא צללו כעופרת במים אדירים ואמרו ז"ל (מכילתא) שהיו המים מעלים אותם עד לשמים ומורידים אותם עד התהום והיו מתים באריכות זמן, והוא אומרו כעופרת במים אדירים יכוין לב' דברים, הא' הוא השקיעות, והוא אומרו צללו כעופרת, והב' הוא מניעתם מלמות תכף ומיד, והוא אומרו במים אדירים והם יעלום ממעל וימנעום ממות תכף ומיד שיר ושבח לאלהים על נסיו ומופתיו:

יא מִי־כָמֹכָה בָּאֵלִם יְהוָה מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ נוֹרָא תְהִלֹּת עֹשֵׂה פֶלֶא׃

רַשִׁ״י באלם. בַּחֲזָקִים, כְּמוֹ "וְאֶת אֵילֵי הָאָרֶץ לָקָח" (יחזקאל י"ז). "אֱיָלוּתִי לְעֶזְרָתִי חוּשָׁה" (תהלים כ"ב): נורא תהלת. יָרְאוּי מִלְּהַגִּיד תְּהִלּוֹתֶיךָ פֶן יִמְעֲטוּ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "לְךָ דוּמִיָּה תְהִלָּה" (תהילים ס״ה:ב׳):
אוּנְקְלוֹס לֵית בַּר מִנָךְ דְאַתְּ הוּא אֱלָהָא יְיָ לֵית בַּר מִנָךְ אֱלָהָא אַתְּ אַדִיר בְּקוּדְשָׁא דָחֵל תֻּשְׁבְּחָן עָבֵד פָּרִישָׁן:
רַשְׁבַּ״ם מי כמוך באלים ה' מי כמוך נאדר בקודש: גם זה מן הכפולים שפירשתי אצל ימינך ה' נאדרי בכח, וכן פירושו מי כמוך באלים ה' שנאדר בקודש כמותך: נורא תהילות: תהילות האמורות בך, על ידיהם אתה יראוי ומאויים, כדכתיב וייראו העם את ה':
אִבְּן עֶזְרָא באלם ה'. הם מלאכי מעלה הקדושים. ובני אלים הם הכוכבים. ועוד אפרש זה בפרשת כי תשא: נאדר בקדש. הוא כסא הכבוד. וטעם נורא תהלות כי כל המהללים יראים הם להלל שמו כי מי ישמיע כל תהלתו והם חייבים להלל שמו. כי הוא לבדו עושה פלא:
רַמְבַּ״ן מי כמכה באלים ה' בחזקים, כמו ואת אילי הארץ לקח (יחזקאל יז יג), אילותי לעזרתי חושה (תהלים כב כ). לשון רש"י. (רש"י על שמות ט״ו:י״א) ובאמת שהלשון לשון תוקף וחוזק, אבל מי כמכה באלים במלאכי מעלה שהם נקראים אלים, מלשון זה אלי ואנוהו (שמות ט״ו:ב׳) והקב"ה נקרא אל עליון על כלם, וכן ועל אל אלים ידבר נפלאות (דניאל יא לו), כמו הוא אלהי האלהים (דברים י יז), וכן הבו לה' בני אלים (תהלים כט א), כמו בני האלהים, כי יקראו אלים ובני אלים, וכן יקראו האלהים ובני אלהים, כי גדול ה' מכל האלהים (שמות י״ח:י״א), ויבאו בני האלהים להתיצב על ה', (איוב א ו). ויש אומרים (הרד"ק בספר המכלול י ב) כי "בני" איננו סמיכות, וכן בני שלשים (בראשית נ כג), אנשי מחקה על הקיר (יחזקאל כג יד). וזה טעם מי כמכה נאדר בקדש, שאין כמהו אדיר במעון הקדש בשמים ובמכילתא (כאן) מי כמוכה באלו שהם משמשים לפניך במרום, שנאמר (תהלים פט ז ח) כי מי בשחק יערוך לה', ידמה לה', בבני אלים אל נערץ בסוד קדושים רבה: נורא תהלות יראו מלהגיד תהלותיו פן ימעטו, כמו לך דומיה תהלה (תהלים סה ב). לשון רש"י. (רש"י על שמות ט״ו:י״א) וגם ר"א פירש כי כל המהללים יראים להלל שמו, כי מי ישמיע כל תהלתו, והם חייבים להלל שמו כי הוא לבדו עושה, פלא ולפי דעתי כי טעם נורא תהלות שהוא נורא בתהלות, כי יעשה דברים נוראים ומתהלל בהם, שעשה נקמות בעוברי רצונו והושיע בהם את עבדיו, והנה הוא בזה נורא ומהולל מאד ובעבור כי מלכי ארץ נוראים בעשק ונלוז, אמר כי ה' הוא נורא בדברים אשר הוא מהולל בהם. וכן לך דומיה תהלה על דרך הפשט התוחלת לך תהלה, כי כל המיחלים לך יפיקו רצונם ויהללו שמך בציון וישלמו שם את נדרם אשר נדרו בעת צרתם, מלשון אך לאלהים דומי נפשי כי ממנו תקותי (תהלים סב ו), וידום השמש וירח עמד (יהושע יג י). וכן אך אל אלהים דומיה נפשי, מיחלת. כך נראה לי. ואחרים שמעתי אומרים, לך משתתקת התהלה כי לא תשיג תהלה לפעליך הגדולים והנוראים, מלשון ולילה ולא דומיה לי (תהלים כב ג), ויהיה טעם אלהים בציון (שם סה ב), האלהים אשר בציון, כלומר השוכן שם. והנכון מה שאמרנו:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי מי כמכה באלים ה' מי כמכה נאדר בקודש. תוספת הה"א שבשניהם רמז למדת הדין ה"א של מי כמוכה הראשון היא מדת הדין רפה ועל כן הוא ברפה ומקבלת ממדת הדין של מעלה שהיא מדה קשה ולכך מי כמוכה השני בדגש והוא מקבל מן הקדש ולכך אמר נאדר בקדש והבן זה. נורא תהלות. כל הבריות יראים מלהגיד תהלותיו פן ימעטו במהלליו וכן אמר דוד ע"ה (תהלים סה) לך דומיה תהלה אלהים בציון, התהלה שאדם יכול לעשות אל הש"י היא השתיקה, לפי שהתהלה על ג' חלקים, החלק הראשון יותר מדאי, החלק השני הראוי, הג' הקצור, יותר מדאי הוא שיהלל המהלל את המהולל למדרגה גדולה ממדרגתו, הראוי שלא יעבור על מדרגתו, הקצור שישפילהו ממדרגתו ולא ישלים חקו במדרגת תהלתו, שני חלקים הראשונים הם שקר בתארי הש"י ונשאר בו החלק השלישי והוא הקצור כי המשבח אותו מקצר בשבחו ואיננו מתאר אותו כראוי לו לפי חקו ולפיכך נאמר לך דומיה תהלה, וכתיב (תהלים קו) מי ימלל גבורות ה' וגו' וכתיב (נחמיה ט) ומרומם על כל ברכה ותהלה, וכן דרשו רז"ל לך דומיה תהלה סמא דכולא משתוקא למרגניתא דלית בה טימי כל כמה דאת משבח לה את פגים לה. והרמב"ן פי' נורא תהלות בעבור כי עריצי הארץ נוראים בעשק ונלוז אמר כי הש"י הוא נורא בדברים אשר הוא מהולל בהם עכ"ל ז"ל, ומה שאמר עושה פלא, זה היה פלא גדול כי הרוח אחד ובו עשה דבר והפכו כי הרוח שהקפיא את המים כמו שאמר וברוח אפיך נערמו מים קפאו תהומות הוא המפשיר אותם והמזילם כמו שאמר נשפת ברוחך כסמו ים והנה זה דבר והפכו. ויתכן לומר כי מה שאמר עושה פלא ולא אמר עושה נפלאות או עושה גדולות הכוונה בזה על קריעת ים סוף שהיה פלא אחד כולל כמה נפלאות, וכבר ידעת כי הנסים המפורסמים הם נקראים נפלאות לפי שהם דברים נגלים באים מכח נעלם כי לשון פלא הוא דבר נעלם ומכוסה וכל הנסים והנפלאות הלא המה מכח הנעלם שהוא האל"ף והוא כולל פלא ומפני שהחכמה נמשכת מן האל"ף לכך אמר הכתוב (איוב לג) ואאלפך חכמה. ובמדרש נורא תהלות א"ר יודן נורא אתה על כל תהלותיך כיצד מלך ב"ו מקלסין אותו שהוא גבור והוא חלש שהוא עשיר והוא עני שהוא רחמן והוא אכזרי, אבל הקב"ה אינו כן יותר מכל מה שאדם מקלסו יש בו יותר ויותר מכאן שהוא נורא על כל תהלותיו.
סְפוֹרְנוֹ מי כמוכה באלים. נתן שבח לאל יתברך על מלחמתו השלישית נגד המון רכב מצרים, ואמר מי כמוך בחזקים, שיוכל לשנות טבע הנמצאים הבלתי נפסדים בטבעם: נאדר בקדש. הנה הקדוש במוחלט הוא הבלתי נפסד כלל, כאמרם ז"ל (סנהדרין פרק חלק) מתים שעתיד הקדוש ברוך הוא להחיות אינם חוזרין לעפרם, שנאמר הנשאר בירושלם קדוש יאמר לו מה קדוש לעולם קיים וכו'. אמר, שאין כמו האל יתברך נודע לאדיר ומלך על כל אלהים קדושים ונצחיים, ולפיכך לו לבדו יאות לשנות טבע כל נמצא בלתי נפסד, כי נצחיות כל נצחי לא יהיה זולתי מאתו יתברך: נורא תהלות. ומי שידע גודל תהלותיו ייראהו בשבילו, לא בשביל יראת עונש שיבא מאתו: עושה פלא. עושה מה שיפלא מן הטבע לעשות בשום אופן, כגון עמוד הענן ועמוד האש:
כְּלִי יָקָר מי כמוכה באלים ה'. במס' דרשו מי כמוך באלמים, ודרש זה רחוק לפרש באלים כמו באלמים להוסיף מ"ם, אמנם נראה שאין כוונתם ז"ל להוסיף מ"ם אלא באלים הוא בחזקים כמו שפירש"י, וכך פירושו כי כל השומע עלבונו ומתאפק להיות כמחריש וכובש את כעסו הרי הוא חזק ותקיף כי איזו גיבור הכובש את יצרו, כך בזמן שהקב"ה שומע ושותק ועושה את עצמו כאלם כביכול זהו מצד יד החזקה שלו ית' שכובש את כעסו ושותק למכעיסים, כמו ששתק לפרעה על אשר אמר מי ה' וכן שתק לטיטוס על חרופו וגדופו, ע"כ דרשו מי כמוך באלים באלמים, ומשה אמר זה על חירופו של פרעה וממנו הביאו פסוק זה לראיה על טיטוס, ולעולם משמעות באלים בחזקים ממש כאמור ואם נפשך לומר באלמים ממש, נוכל לפרש שמשה אמר שכל כך שבחו ית' גדול עד שאפילו האלמים אשר אין להם פה לדבר מ"מ קלוסו ית' עולה מהם כאילו אמרו בפה מלא מי כמוך ה' על דרך שנאמר השמים מספרים כבוד אל וגו' אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם וגו'. וא"כ איך הם מספרים כבוד אל, אלא ודאי שע"י שהבריות רואים תנועות השמים וכל צבאם הם מספרים כבוד אל, וע"י שהבריות מספרים כבוד אל ע"י תנועות השמים דומה כאילו השמים מספרים אע"פ שבאמת הם אלמים ואין בהם אומר ודברים לכך נאמר כאן מי כמוך באלים באלמים אפילו בפה האלמים גדול שבחך כאילו אמרו מי כמוך ה' וכ"ש בפי המדברים. ואמר זה גם על המים, ע"ד שמסיק בב"ר יקוו המים משל למלך שבנה פלטין והושיב בה דיורים אלמים והם משכימים ושואלים בשלום המלך אח"כ הושיב בה דיורים פקחים עמדו ומרדו במלך כו' אמר המלך תחזור הפלטין לכמות שהיה, כך מתחילת בריית העולם היה קילוסו של הקב"ה מן המים שנ' מקולות מים רבים אדירים משברי ים אדיר במרום ה' כו', ולפי מדרש זה נקרא המים אלמים וקלוסו של הקב"ה עולה מהם הן ע"י שהם עושים רצון קונם הפך טבעם, הן ע"י שהבריות מספרים כבוד אל על ידי שרואין פעולות המים אשר עשו בדור המבול ובקריעת ים סוף, ודומה כאילו היו המים מספרים כבוד אל אע"פ שהם אלמים, ע"כ אמר משה מי כמוך באלים ה' אפילו האלמים אומרים מי כמוך, ואמר זה על מה שעשו המים האלמים בקריעת ים סוף, ומ"ש באלים חסר מ"ם כדי לדרוש באלים ג"כ לשון חזקים רמז למים אדירים, כי אדירים היינו לשון חוזק כמו באלים שהוא לשון חוזק, וכמ"ש צללו כעופרת במים אדירים וזה פירוש יקר. ומה שנדרש זה על טיטוס לפי שעמד עליו נחשול של ים להטביעו וכדמסיק שם בגמרא ובהנחה זו משמעות כל המדרשים אחד הוא לדרוש אלים חזקים ואלמים כאחד. דבר אחר, לפי שכל המרבה לספר בשבחו ית' נקרא ממעט, כמו שפירש"י על פסוק נורא תהילות, ע"כ אמר מי כמוך באלים היינו בחזקים הכובשים את עצמם מלספר תהלתך מיראה פן ימעטו בתהלתך, ע"כ הם עושים את עצמם כאלמים, ואצל כיתות אלו מי כמוך ה' כי לך דומיה תהילה השתיקה היא תהלתך, ולפי זה נדרש גם כן באלים בחזקים ובאלמים כי ע"י שעושים את עצמם כאלמים דומה בשתיקה זו כאילו הם אומרים מי כמוך ה', ומה שהם עושים עצמם אלמים לפי שאתה נורא תהילות יראוי, מלהגיד תהלתך פן ימעטו על כן הם עושים עצמם כאלמים, ובחזקת היד הם כובשים פיהם להשים יד לפה, וגם זה פירוש יקר
אוֹר הַחַיִּים מי כמוכה באלים וגו'. פירוש כיון שאנו רואים מצרים שהוא השר מצרים שמו מת מי ידמה לה' בבני אלים: עוד נראה על דרך אומרם ז"ל (חגיגה ט"ז) מלך בשר ודם כשנחבא בתוך העם אינו ניכר כי הוא זה מה שאין כן אלהינו אות הוא בצבאו, והוא אומרו מי כמוכה אפילו כשאתה באלים בלא שום היכר המלוכה רשום הוא: עוד ירצה על דרך אומרם ז"ל (מכילתא) מלך בשר ודם מוראו על הרחוקים יותר מהקרובים אבל הקדוש ברוך הוא מוראו על הקרובים יותר וכו', והוא אומרו מי כמוכה באלים כי שם מכירים יותר אבל בתחתונים אימתי מי כמוכה כשאתה נאדר בקודש כשאתה נותן חוזק ואדר לבחינת הקדושה כמעשה ארץ מצרים אשר השפיל גאון רשע והאדיר הקדושה: עוד ירצה על דרך אומרו נהר דינור נגד ונפיק מן קדמוהי, , ואמרו ז"ל כי מזיעת החיות שמזיעים בעת שאומרים קדוש יוצא נהר דינור, והוא אומרו נאדר בקודש פירוש כשמאדרים אותו בקודש אז לצד המורא שנכנס בחיות כשמהללים אותו עושה הנוראות ההוא שמזיעים נהר דינור: נורא תהלות עושה וגו'. פירוש יש לכל לירא מהגיד תהלותיו לצד שמעשיו כולם פלא ומי הוא שיצטדק בתהלותיו, כי אין אדם ישיג דעת המופלא לשבח בו ואיך יהללו במדרגה קטנה כיון שיש לו בחינה מופלאת ומכוסת גדולה ועצומה:

יב נָטִיתָ יְמִינְךָ תִּבְלָעֵמוֹ אָרֶץ׃

רַשִׁ״י נטית ימינך. כְּשֶׁהַקָּבָּ"ה נוֹטֶה יָדוֹ, הָרְשָׁעִים כָּלִים וְנוֹפְלִים, לְפִי שֶׁהַכֹּל נָתוּן בְּיָדוֹ וְנוֹפְלִים בְּהַטָּיָתָהּ; וְכֵן הוּא אוֹמֵר "וַה' יַטֶּה יָדוֹ וְכָשַׁל עוֹזֵר וְנָפַל עָזֻר" (ישעיהו ל"א), מָשָׁל לִכְלֵי זְכוּכִית הַנְּתוּנִים בְּיַד אָדָם, מַטֶּה יָדוֹ מְעַט וְהֵן נוֹפְלִים וּמִשְׁתַּבְּרִין (מכילתא): תבלעמו ארץ. מִכָּאן שֶׁזָּכוּ לִקְבוּרָה בִּשְׂכַר שֶׁאָמְרוּ ה' הַצַּדִּיק (מכילתא):
אוּנְקְלוֹס אֲרֵמְתָּ יַמִינָךְ בְּלַעְתְּנוּן אַרְעָא:
רַשְׁבַּ״ם נטית ימינך: ויאמר ה' אל משה נטה את ידך על הים וישובו וגו':
אִבְּן עֶזְרָא נטית ימינך. מהו הפלא כי שמך עליון בעליונים ומשם נטית ימינך ובלע' הארץ שהיא למטה מכל השפלים את האויב. והנה בדרך משל כי ברגע אחד הגיעה ימינך שהוא למעלה משמי השמים אל תחת הים. וטעם ימינך כחך:
רַמְבַּ״ן נטית ימינך תבלעמו ארץ הטעם, כי אחר שנשפת ברוחך וכסמו הים נטית עליהם ימינך וזרועך ותבלעמו ארץ והענין, כי אחר שטבעו השליכם הים כמנהג הימים, וכן אמר (שמות י״ד:ל׳) וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים, ושם יכלו וישובו לעפר על הארץ כשהיו. והנה הם נבלעים ונשחתים, כמו יחד סביב ותבלעני (איוב י ח), בלע ה' ולא חמל (איכה ב ב), ודרך אורחותיך בלעו (ישעיה ג יב), השחיתו. ורבותינו אמרו (מכילתא כאן) שפתחה הארץ את פיה ובלעה אותם שזכו לקבורה בשכר שאמרו ה' הצדיק (שמות ט׳:כ״ז), ואין לשון "ימין ו"יד נטויה רק לנקמה ולהשחתה, ואולי יפרשו נטית ימינך להמיתם בים, ותבלעמו הארץ אחר כך, והיא הקבורה שזכו אליה:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי נטית ימינך תבלעמו ארץ. דרשו רז"ל מכאן שזכו לקבורה בשכר שעלו עם יוסף בקבורת יעקב אבינו. ואמרו במדרש אין ימין אלא שבועה שנאמר (ישעיה סב) נשבע ה' בימינו, פירוש שהים פלט את המצריים ביבשה ולא רצתה היבשה לקבלם מפני שקלל הקב"ה את האדמה כשקבלה דמי הבל עד שנשבע לה הקב"ה שלא יתבע ממנה הה"ד נטית ימינך תבלעמו ארץ. נחית בחסדך. בזכות שלשה דברים נגאלו בזכות גמילות חסדים בזכות התורה בזכות הקרבנות כו', בחסדך זה גמילות חסדים, ושלשתם הזכירם הכתוב שנאמר (דברים ל) כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו, בפיך זו התורה ובלבבך זו עבודה דכתיב (שם יא) ולעבדו בכל לבבכם, לעשותו זו גמילות חסדים.
כְּלִי יָקָר נטית ימינך תבלעמו ארץ. יש רמז למה שארז"ל כיון שהרגישו בהם המצרים היו מבקשים להרגם ונעשה להם נס ונבלעים בקרקע ואח"כ מבצבצים ועולים ובאים לביתם עדרים עדרים כו', ועל הים הם הכירוהו תחילה ואמרו זה אלי, וע"ז אמר עושה פלא, ומהו הפלא נטית ימינך תבלעמו ארץ לישראל שהזכיר בפסוק מי כמוך באלים ה', ואח"כ נחית בחסדך עם זו גאלת כי הלכו לביתם עדרים עדרים, ואח"כ נהלת בעזך אל נוה קדשך כי הם הכירוהו תחילה וראו השכינה בנוה קדשו ית'. וי"א שאמר זה דרך שואל ומשיב, למה אתה ה' הבאת את המצרים אל הים סוף להטביעם שמה, ואילו רצית לנטות ידך עליהם אז תבלעמו ארץ כשאול חיים במקומם, ונתן תשובה לדבר נחית בחסדך עם זו גאלת נהלת בעזך, כאשר ינהל הרועה את עדרו אל מרעה כר נרחב בלא צער מלחמה כי בצאתם ממצרים לא היו מלומדי מלחמה ע"כ הביאם לים סוף שהיה קולו הומה מסוף העולם ועד סופו, ועי"ז שמעו עמים ירגזון ולא היו צריכין למלחמות גדולות כמ"ש וכי נמוגו כל יושבי הארץ מפניכם כי שמענו את אשר הוביש ה' מי ים סוף מפניכם. ואילו היו נבלעים בקרקע במקומם לא היה הקול נשמע למרחוק ולא רגזו וחלו כל מלכי כנען והיו ישראל צריכין למלחמות גדולות.
אוֹר הַחַיִּים נטית ימינך וגו'. רבותינו ז"ל אמרו בספרא (מכילתא) מלמד שהיה הים זורקן ליבשה והיבשה לים אמרה היבשה לים ומה במקום שלא קבלתי אלא דמו של הבל יחיד נאמר לי ארורה וגו' עתה איך אוכל לקבל כל האוכלוסים עד שנשבע לה הקדוש ברוך הוא שאינו מעמידה בדין דכתיב נטית ימינך וגו' עד כאן. וכן תרגם יונתן בן עוזיאל, מכאן אתה רואה כי לא רצה הים לקבלן והיה פולטן ליבשה, ולא כן מצינו שאמרו בפסחים קי"ח וזה לשונם אמר הקדוש ברוך הוא לשרו של ים פלוט אותם ליבשה אמר לפניו רבונו של עולם יש עבד שנותן לו רבו מתנה וחוזר ונוטלה ממנו אמר לו אתן לך א' ומחצה וכו' אמר לו יש עבד שתובע רבו אמר לו נחל קישון יהיה ערב מיד פלטן ליבשה ובאו ישראל וראו אותם שנאמר וירא ישראל וגו' עד כאן. הרי שאמרו ז"ל בפירוש שלא היה הים חפץ לפולטן אם כן אחר כך כשהחזירתם לו האדמה למה לא שמח לקבלם, גם למה הוצרך ה' לפרוע לו ממחנה סיסרא והרי שלך לפניך יחזירם לו בעצמן ולא היה צריך ערב: עוד קשה הלא עינינו רואות כי אין הים סובל בתוכו אדם ובהמה אלא פולטן ליבשה שזכורני פעמים שטבעו בני אדם בים והשליכן ליבשה מהם ביום ההוא מהם אחר יום או יומים ולדבריהם ז"ל הים חפץ שיהיו עומדים אצלו. וראיתי לרש"י ורשב"ם שפירשו שטענת הים הוא לצד פרנסת דגי הים שימצאו מזון. וצריך לדעת אם כן למה לא קבלם כשזרקתן היבשה והיו למזון הדגים. והיה נראה ליישב כי אז היו סרוחים ואינם ראוים למאכל דגים, וזה דברי דיחוי כי מן הסתם לא יתעכב ה' לומר ליבשה לקוברם מדין לא תלין, וגם אין צורך בדבר לעכב קלונם על פני האדמה אלא עד שימותו ואחר מיתה מה צורך להתעכב בלא קבורה. והגם שאין דרכנו בחיבור זה לפרש מאמרי רבותינו ז"ל, עם כל זה הענין הוא צורך משמעות הכתוב, וכדי שלא נאמר מדרשים חלוקים נראה להתאימם על פי מאמרם ז"ל (מכילתא י"ד ל') וכתבנו אותו בפסוק וירא ישראל וגו' מת על שפת הים כי ראו אותם בגמר מיתה בעודם קצת חיים כדי שיכירו ואז וכו', ולפי דבריהם אלו זרח אור ב' המאמרים, כי מה ששאל הים שלא יפלוט אותם הוא לצד כי ה' אמר אליו לפלוט אותם חיים לסיבת הנזכר לשמח ידידיו שיכירו המצריים ישראל ויראו ותכסם בושה כאמור בדבריהם הפלגת נס זה, והגם שלא רמוז במאמרם זה ענין הפליטה שתהיה בעודם חיים, אף על פי כן רבותינו ז"ל סומכים למה שידוע ביניהם, ולזה טען הים יש עבד שנותן וכו' הכוונה כי חפץ הוא לגמור המצוה במכעיסי אל. ותמצא כי כל שרי מעלה וכל ברואי מעלה ומטה חפצים וחשקים לעשות מצות ה' כי הם אביונים בדבר לצד שאין להם מצות, וכן תמצא שם בפסחים באותה סוגיה כי גבריאל בקש מה' להציל אברהם מכבשן האש ואמרו שם כי ה' לא קפח שכרו ואמר לו תזכה ותציל ג' מבני בניו וגו' עד כאן הרי כי זכות הוא למלאכים לעשות חסד לצדיקים ולאוהבי עליון, וכמו כן היה חפץ הים שתגמור יציאת נפשם בים ולא ביבשה ולזה צעק לבו, והשיבו אל עליון כדרך שעשה לגבריאל כי לעתיד ימציא לו זכות אחר לאבד עם רשע חלק ומחצה והוא מחנה סיסרא שהוא יעשה בהם מצות איבוד רשעים: עוד יש טעם בטענת הים שהיה חפץ שתגמר מיתתם בים לקחת כל כוחות החיוניות שהם כל הנפשות של העם, כי מטבע נפשות העמים לעמוד במקום מיתתן כאומרו ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ, והעובדי כוכבים ומזלות נמשלו לבהמות וכי תצא נפשם בים יזכה השר בהם לבחינת המושגות אצלו מהענין, ולזה כשאמר אליו לפולטן חיים שאז תהיה הארץ זוכה בדבר כי קונים מקומן במקום הנחתם יורדים שמה צעק לבו יש עבד וכו' עד שענהו רבו כי יתן לו בעדם וכו' פירוש בני אדם חיים כמות אלו ופרט לו בדומין לאלו ושאב חיותם מהם שהוא עיקר חשקו לא בגוף, ולזה אחר שפלטם ויצתה נפשם על שפת הים וזרקתם האדמה לים לא רצה לקבלם כי אינו מטבעו והארץ היא המכסת על בניה אשר לוקחו ממנה והכריחה ה' לקבלם כי לה נוגע הדבר. ולא תקשה לדרכינו זה ממה שאמרו שם בפסחים כי כשפרע ה' לים פתחו דגים שבים ואמרו ואמת ה' לעולם ע"כ, אם כן להם נוגע הדבר, ואולי כי בעת אשר יחפוץ הים בקבלתם בתוכו שהוא בזמן שהם חיים היו הדגים נהנים מהם ביני וביני קודם שימותו ואז ישליכם הים ואין להם עוד מהם מזון ועל זמן פרנסתם אמרו שירה. וראיתי מי שנתעצם בטענת הים יש עבד וכו' הלא יד עבד כיד רבו, ואין בזה קיהוי כי הים טענתו נכונה על דרך אומרם משמים מיהב יהבי משקל לא שקלי, ועל אדנות אדונו הוא אומר וכי קרה מקרה זה לאיזה עבד מעבדי ה' שנתן לו רבו וחזר וכו', ולזה לא אמר יש אדון שנותן וכו' וחוזר וכו' כי זו אינה טענה יש ויש ואדרבא יד עבד כיד רבו וכאלו לא נתן אלא דבריו הם לרבו כי אינו מתנהג כן עם עבדיו:

יג נָחִיתָ בְחַסְדְּךָ עַם־זוּ גָּאָלְתָּ נֵהַלְתָּ בְעָזְּךָ אֶל־נְוֵה קָדְשֶׁךָ׃

רַשִׁ״י נהלת. לְשׁוֹן מְנַהֵל, וְאֻנְקְלוֹס תִּרְגֵּם לְשׁוֹן נוֹשֵׂא וְסוֹבֵל, וְלֹא דִקְדֵּק לְפָרֵשׁ אַחַר לְשׁוֹן הָעִבְרִית:
אוּנְקְלוֹס דַבַּרְהִי בְטַבְוָתָךְ עַמָא דְנַן דִפְרָקְתָּ סוֹבַרְהִי בְתָקְפָּךְ לְדִירָא דְקֻדְשָׁךְ:
רַשְׁבַּ״ם נהלת בעזך: מנהל אתה את ישראל עכשיו כדי להכניסם ולהורישם את ארץ כנען שהוא נוה קדשך:
אִבְּן עֶזְרָא נחית בחסדך. אמר נחית לשון עבר תחת עתיד כמשפט הנבואות. וטעם בחסדך על עמודי הענן והאש כי הוא המנחה אותם. או זה רמז לאשר נחם עד עתה: נהלת. כמו אתנהלה לאטי: בעזך. ולא בעוזם: אל נוה קדשך. הוא הר סיני ששם שכן הכבוד. וכן כתוב ואביא אתכם אלי:
רַמְבַּ״ן נחית בחסדך עם זו גאלת נהלת בעזך אמר ר"א כי הוא עבר במקום עתיד כי כן יבא בנבואות. ועל דעתי כי יאמר נטית ימינך על האויב ותבלעם הארץ, ונחית בחסדך בעמוד הענן לנחותם הדרך עם זו גאלת, ונהלת אותם בעז ידיך אל נוה קדשך, כי אליו הולכים וכן ונהרו אליו כל הגויים (ישעיה ב ב). ו"נוה קדשך", הוא בית המקדש כאשר יאמר עוד, מקדש אדני כוננו ידיך (שמות ט״ו:י״ז). וכן אמרו במכילתא (כאן) אין נוה אלא בית המקדש, שנאמר (ישעיה לג כ) חזה ציון קרית מועדנו עיניך תראנה ירושלם נוה שאנן:
סְפוֹרְנוֹ נחית בחסדך עם זו גאלת. מעת שגאלתם, וזה כשהוצאתם חוץ לגבול מצרים ובאו לסכות, התחלת לנחותם הדרך, כאמרו ויסעו מסוכות וה' הולך לפניהם: נהלת בעזך. נהלת לאטם ביבשה בתוך הים, כאמרו מוליכם בתהומות, כסוס במדבר לא יכשלו: אל נוה קדשך. בדרך נכון ללכת אל נוה קדשך, לקדשם שם לעבודתך:

יד שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן חִיל אָחַז יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת׃

רַשִׁ״י ירגזון. מִתְרַגְּזִין: ישבי פלשת. מִפְּנֵי שֶׁהָרְגוּ אֶת בְּנֵי אֶפְרַיִם – שֶׁמִּהֲרוּ אֶת הַקֵּץ וְיָצְאוּ בְחָזְקָה כַּמְפֹרָשׁ בְּדִבְרֵי הַיָּמִים – וַהֲרָגוּם אַנְשֵׁי גַת (מכילתא):
אוּנְקְלוֹס שְׁמָעוּ עַמְמַיָא וְזָעוּ דַחֲלָא אַחֲדָתְנוּן דַהֲווֹ יָתְבִין בִּפְלָשֶׁת:
רַשְׁבַּ״ם יושבי פלשת: אלופי אדום, אילי מואב, כל אילו שכיני ארץ ישראל:
אִבְּן עֶזְרָא שמעו עמים. שהם סביבותיהם. גם יעברו עליהם: חיל אחז יושבי פלשת. יושבי ארץ פלשת. כי יושבי לאות על זה:
רַמְבַּ״ן שמעו עמים ירגזון יאמר, כאשר שמעו העמים ירגזון מתגרת ידיך, וחיל אחז יושבי פלשת בעת ששמעו. ויתכן שיאמר כי כבר שמעו העמים כל אשר עשה השם בארץ מצרים וירגזון תמיד מן המחלה אשר שם בהם, ויתפלל שתפול עליהם אימה ופחד שלא יצאו לקראת ישראל למלחמה. ואמר ר"א (אבן עזרא על שמות ט״ו:ט״ז) כי תפול עליהם שב אל פלשת אדום ומואב, לא אל כנען, וזהו שאמר עד יעבור עמך ה', כי עליהם עברו טרם בואם אל ארץ כנען, ולא נלחמו עמהם ואם יצא אדום לקראתו בעם כבד וביד חזקה (במדבר כ כ), לבל יעברו בארצו, לא נלחם בהם, ולולא כי נפל עליהם אימתה ופחד היו חפצים להלחם בם משנאתם אותם. ולא הזכיר עמון, כי עמון ומואב כגוי אחד הם. ויתכן שגם על הכנעני נפל פחדם ולא נלחם בהם עד עברם, כי הכנעני מלך ערד יושב הנגב (במדבר כא א) איננו כנעני ביחוסו, כדעת רבותינו (במד"ר ותנחומא שם):
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי שמעו עמים ירגזון. הזכיר בכאן ד' חלקים מן האומות לד' רוחות העולם והם כלל הישוב ועל כן הזכיר פלשת ואדום ומואב וכנען כלומר פלשת וכל יושבי מערב, אדום וכל יושבי דרום, מואב וכל יושבי מזרח, כנען וכל יושבי צפון, והכוונה באמרו שמעו עמים ירגזון, כל האומות האלו וכל מה שאחריהם שהם כוללים כל הישוב לד' רוחות העולם נזדעזעו בקריעת ים סוף ונתפרסם לכל הפלא הגדול הזה. ובמדרש יושבי פלשת, פחדו הפלשתים מישראל על שהרגו מהם מאתים אלף מבני אפרים שחשבו וטעו ויצאו שלשים שנה קודם הקץ, ואלופי אדום פחדו מהם שלא יהיו נוטרים להם איבת עשו עם יעקב, ואילי מואב על המריבה שבין רועי לוט אביהם ורועי אברהם אבינו, ויושבי כנען על שינחלו את ארצם כי היו חכמיהם יודעים זה בחכמת האצטגניות.

טו אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד נָמֹגוּ כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן׃

רַשִׁ״י אלופי אדום אילי מואב. וַהֲלֹא לֹא הָיָה לָהֶם לִירֹא כְלוּם, שֶׁהֲרֵי לֹא עֲלֵיהֶם הוֹלְכִים? אֶלָּא מִפְּנֵי אֲנִינוּת שֶׁהָיוּ מִתְאוֹנְנִים וּמִצְטַעֲרִים עַל כְּבוֹדָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל (ילקוט שמעוני): נמגו. נָמַסּוּ, כְּמוֹ "בִּרְבִיבִים תְּמוֹגְגֶנָּה" (תהלים ס"ה), אָמְרוּ, עָלֵינוּ הֵם בָּאִים, לְכַלּוֹתֵינוּ וְלִירַשׁ אֶת אַרְצֵנוּ (מכילתא):
אוּנְקְלוֹס בְּכֵן אִתְבְּהִילוּ רַבְרְבֵי אֱדוֹם תַּקִיפֵי מוֹאָב אֲחַדָתְנוּן רְתֵיתָא אִתְבָּרוּ כֹּל דַהֲווֹ יָתְבִין בִּכְנָעַן:
אִבְּן עֶזְרָא אילי. ביו"ד כמו כבשים. כי השרים כדמותם בצאן. והנה פלשתים ואדום ומואב לא נלחמו עם ישראל במדבר: נמוגו כל יושבי כנען. בעבור השמועות. כדרך ונשמע וימס לבבנו. גם יושבי כנען ארץ כנען:
סְפוֹרְנוֹ אז נבהלו אלופי אדום אילי מואב. כשראו אלו הנסים אף על פי שידעו שלא עליהם יעלה ישראל למלחמה, מכל מקום נבהלו לראות: יאחזמו רעד. יהי רצון שיאחזמו רעד ולא יתקוממו עלינו: נמוגו כל יושבי כנען. הנה יושבי כנען בשמעם כל אלה נמוגו בלי ספק, כי ידעו שעליהם עלו לגרשם, כאמרו ונשמע וימס לבבנו וכו':
אוֹר הַחַיִּים אז נבהלו וגו'. אומרו אז לומר כי אינו בזמן שדבר בו עד עתה שהוא זמן של הנכנסים לארץ אלא על זמן ביאת גואלנו, ולזה אמר אז נבהלו אלופי אדום, וכן הוא אומר והיה אדום ירשה, וגם אז יחול זמן לזכות במואב ועמון, ולזה אמר אילי מואב יאחזמו רעד, וטעם שלא הזכיר עמון, כי גם הוא מאב פירוש עם בתו בא, ואז גם כן נזכה בכל הנשאר מהכנעני, והוא אומרו נמוגו כל יושבי כנען, ואמר יושבי, לומר שיטהרו בהם אפילו שאר העמים, וטעם אומרו לשון עבר כי דבר ה' כאילו נתקיים והיה:

טז תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן עַד־יַעֲבֹר עַמְּךָ יְהוָה עַד־יַעֲבֹר עַם־זוּ קָנִיתָ׃

רַשִׁ״י תפל עליהם אימתה. עַל הָרְחוֹקִים: ופחד. עַל הַקְּרוֹבִים, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר "כִּי שָׁמַעְנוּ אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ וְגוֹ'" (יהושע ב'): עד יעבר, עד יעבר. כְּתַרְגּוּמוֹ: קנית. חִבַּבְתָּ מִשְּׁאָר אֻמּוֹת, כְּחֵפֶץ הַקָּנוּי בְּדָמִים יְקָרִים שֶׁחָבִיב עַל הָאָדָם:
אוּנְקְלוֹס תַּפִּיל עֲלֵיהוֹן אֵימְתָא וְדַחַלְתָּא בִּסְגֵי תָקְפָּךְ יִשְׁתְּקוּן כְּאַבְנָא עַד דְיֵעִבַּר עַמָךְ יְיָ יָת אַרְנוֹנָא עַד דְיֵעִבַּר עַמָא דְנַן דִי פְרַקְתָּא יָת יַרְדְנָא:
רַשְׁבַּ״ם עד יעבר וגו': שניהם עד יעבור את הירדן אל ארץ ישראל, כפל אחר של עברת הירדן, כעין ימינך ה' לפי הפשט: בגדול זרועך: כמו בזרוע גודלך, וכן קדוש היכלך בתילים כמו היכל קודשיך:
אִבְּן עֶזְרָא תפול עליהם. שב אל אדום ואל מואב. אע"פ שהזכיר למעלה כנען וכמהו בעמוד ענן ידבר אליהם. כאשר פירשתי. וישם דמי מלחמה בשלום שב אל אבנר לבדו. את אבימלך ואת אשתו ואמהותיו וילדו. שב אל אשתו ואמהותיו. וכל זה בעבור עד יעבור עמך ה' שעברו עליהם לפני בואם אל ארץ כנען: ואמר עד יעבור. פעמים כי סבבו את הר שעיר ימים רבים. וטעם קנית. שהיו עבדים למצרים. ואתה קנית אות' להיותם לך לעבדים:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי תפול עליהם אימתה ופחד. ע"ד הפשט אימתה על הקרובים ופחד על הרחוקים, כענין שכתוב (יהושע ב) כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף מפניכם, ומילת אימתה כמו אימה והתי"ו נוספת וכן (תהלים מד) קומה עזרתה לנו. וע"ד הקבלה אימתה אימת ה' המקבלת מפחד וכן התפלל משה שתהיה מדת הדין מתוחה כנגד אויביהם, והה"א האחרונה הזאת שבשם והיא השכינה שהיתה עם הארון וזהו שנאמר (שמואל א ד) וארון האלהים נלקחה, כי היה לו לומר נלקח אבל זה יורה דבקות השכינה עם הארון, ולכך מצינו שנקרא הארון בשם ה' הוא שכתוב (במדבר י) ובנחה יאמר שובה ה' ובנוח ה' כלומר בנסוע הארון ובנוח הארון יאמר קומה ה' שובה ה' ולא אמר קום שוב, ועוד כי מלת ובנחה בה"א מורה על נקבה כשהיא אחרונה בתיבה אמרה שמעה קראה גם השכינה בלשון נקבה כי תרגום (שמות לג) פני ילכו שכינתי תהך ולא תרגם יהך, והקבלה כך שהוא תהך בלשון נקבה והנה השכינה שהיא חתימת הבנין מקבלת כח ממדת הגבורה הנקראת פחד ולכך אמר תפול עליהם אימתה ופחד כלומר אימת שכינה המקבלת אצילות מפחד וזה מבואר. עד יעבור עמך ה'. זו העברת נחלי ארנון עד יעבור עם זו קנית זו העברת הירדן כענין שכתוב (יהושע ג) וכבא נושאי הארון עד הירדן ורגלי הכהנים נושאי הארון נטבלו בקצה המים וגו' ויעמדו הכהנים נושאי הארון ברית ה' בחרבה בתוך הירדן כן תרגם אונקלוס ע"ה. עם זו קנית. הזכיר למעלה עם זו גאלת מפני שמדבר בקריעת ים סוף עד שלא נתנה התורה וכאן שמזכיר העברת נחלי ארנון והעברת הירדן שכבר קבלו התורה אמר עם זו קנית לפי שנעשו קנינו של הקב"ה בתורה שנתן להם כבר. ובמדרש עם זו קנית ארבעה דברים נקראים קנין, ישראל שנאמר עם זו קנית, התורה שנאמר (משלי ח) ה' קנני ראשית דרכו, שמים וארץ שנאמר (בראשית יד) קונה שמים וארץ, בית המקדש שנאמר (תהלים עח) הר זה קנתה ימינו, יבאו ישראל שנקראו קנין ויקבלו התורה שנקראת קנין שבזכותה עומדים שמים וארץ שנקראים קנין ויבנו בית המקדש שנקרא קנין.
סְפוֹרְנוֹ תפול עליהם אימתה ופחד בגדול זרועך. יהי רצון שתפול עליהם אימתה ופחד, באופן שינוסו מפנינו מיראת זרועך, כענין אנוסה מפני בני ישראל, כי ה' נלחם: ידמו כאבן עד יעבור עמך ה'. וכן יהי רצון שלא יתקוממו נגדנו כאשר נעלה להלחם בם עד אחר שנעבור הנהרות והם ארנון והירדן, כי אמנם במעבר הנהרות תקשה כל מלחמה ונצטרך לנס גדול אשר אולי לא נהיה ראוים לו:
אוֹר הַחַיִּים תפול וגו' עד וגו'. פסוק זה ושלאחריו ידבר כל אחד על ב' הכנסות לארץ אחת בימי משה ואחת בימי המשיח, ולזה אמר העניינים כפולים:

יז תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ יְהוָה מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ׃

רַשִׁ״י תבאמו. נִתְנַבֵּא מֹשֶׁה שֶׁלֹּא יִכָּנֵס לָאָרֶץ לְכָךְ לֹא נֶאֱמַר "תְּבִיאֵנוּ" (בבא בתרא קי"ט): מכון לשבתך. מִקְדָּשׁ שֶׁל מַטָּה מְכֻוָּן כְּנֶגֶד כִּסֵּא שֶׁל מַעְלָה אֲשֶׁר פָּעַלְתָּ (מכילתא): מקדש ה'. הַטַּעַם עָלָיו זָקֵף גָּדוֹל, לְהַפְרִידוֹ מִתֵּבַת הַשֵּׁם שֶׁלְּאַחֲרָיו, הַמִּקְדָּשׁ אֲשֶׁר כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ ה'. חָבִיב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁהָעוֹלָם נִבְרָא בְּיָד אַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר "אַף יָדִי יָסְדָה אֶרֶץ" (ישעיהו מ"ח), וּמִקְדָּשׁ בִּשְׁתֵּי יָדַיִם, וְאֵימָתַי יִבָּנֶה בִּשְׁתֵּי יָדַיִם? בִּזְמַן שֶׁ"ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד" – לֶעָתִיד לָבֹא שֶׁכָּל הַמְּלוּכָה שֶׁלּוֹ:
אוּנְקְלוֹס תָּעֵלִנוּן וְתַשְׁרִינוּן בְּטוּרָא דְאַחְסַנְתָּךְ אֲתַר מְתַקֵן לְבֵית שְׁכִנְתָּךְ אַתְקֵנְתָּא יְיָ מַקְדְשָׁא יְיָ אַתְקְנוֹהִי יְדָיךְ:
רַשְׁבַּ״ם מקדש: קוף של מקדש דגשה ודל"ת רפה, וכן הצפינו וכן משתי עיניי מפלשתים, הדגש שבקוף של מקדש עושה את החטף שבא מניע, ולכך הדל"ת של אחריו רפה וכן הצפינו, וכן משתי:
אִבְּן עֶזְרָא תבאמו ותטעמו. תפלה שיעמדו שם הרבה ולא יגלו. כדרך בהר מרום ישראל אשתלנו: בהר. כמו ההר הטוב הזה והלבנון או רמז להר המוריה על כן כתוב אחריו מכון לשבתך פעלת ה'. וטעם פעלת ה'. שאתה כוננת מקדש מכון לך. כי המקום הנזכר הוא כנגד המקום הנכבד מהעליון. כי מקומות הארץ משתנים כנגד הכוכב העומד על ראשם וחכמי המזלות יבינו זה. ומלת מקדש. כמו מקדש. וכמוהו השבת מטהרו. כי הדגש בטי"ת נוסף כדגש קו"ף מקדש ובעבור שהי' בקו"ף שוא נע נרפה הדל"ת. כי אין מנהג בכל המקרא דגש אחר שוא נע חוץ מגזרת שתים. וכבר הזכרתי דקדוקו. והנה כוננו ידיך. כמו פעלת כי הטעם כפול:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי תביאמו ותטעמו. מה שלא הכניס עצמו בכלל לומר תביאנו ותטענו נבא שלא יכנס לארץ. ומה שאמר מכון לשבתך פעלת נמשך אל בהר נחלתך ושעור הכתוב בהר נחלתך אותו שפעלת למטה מכון לשבתך כלומר שהוא מכוון כנגד שבתך למעלה ועל אותו של מעלה הזכיר מקדש ה' כוננו ידיך זהו בהמ"ק של מעלה, ועל כן תמצא במלה טעם זקף גדול, ובא הקו"ף דגושה לתוקף הקדושה כי הוא מקדש למקדש, וזהו שאמרו רז"ל בית המקדש של מטה מכוון כנגד בית המקדש של מעלה, ראה איך הזכיר בשל מטה לשון פעולה, ובשל מעלה לא הזכיר כן אבל אמר כוננו ידיך רמז לעשר ספירות והבן זה.
סְפוֹרְנוֹ תביאמו ותטעמו. שלא יגלו ממנה: בהר נחלתך. בהר הבית שנאמר עליו בהר ה' יראה: מכון לשבתך פעלת ה'. כאמרו פה אשב כי אויתיה: מקדש ה' כוננו ידיך. כאמרו ועשו לי מקדש ככל אשר אני מראה אותך, וכן דוד אמר הכל בכתב, מיד ה' עלי השכיל בכל מלאכות התבנית:
כְּלִי יָקָר מקדש ה' כוננו ידיך. לפי שהמשכן נעשה כולו עפ"י ה' מאליו כי בכל מעשה המשכן נאמר והקמות את המשכן כמשפטו אשר הראית בהר ע"כ נאמר כוננו ידיך, ונקט ידיך שתים במשמע פירש רש"י שהעולם נברא ביד אחת והמקדש בשתי ידים כו' ובפ"ק דכתובות אמרו גדולים מעשה צדיקים ממעשה שמים וארץ דאילו שמים וארץ נבראו ביד אחת שנאמר אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים ואלו במעשה צדיקים כתיב מקדש ה' כוננו ידיך, וטעמו של דבר כי העליונים מצד מעלתן נבראו ביד ימין והתחתונים ביד שמאל, אבל המקדש שהוא האמצעי המצרף עליונים ותחתונים נברא בשתי ידים, כי שם מדור השכינה עם התחתונים שנאמר ושכנתי בתוכם, ומשם נברא גם האדם האמצעי בין העליונים לתחתונים, וזהו ענין הסולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה ואמצע שפועו כנגד בית המקדש כי הוא האמצעי כאמור. ומה שקראו המקדש מעשה צדיקים והכתוב אומר כוננו ידיך היינו ידי הקב"ה, לפי שיש לשניהם חלק בזה הבנין, כי הקב"ה הראה למשה תבנית כל המשכן בנוי וכמ"ש כן עשה המנורה הקב"ה עשאה, וכן כל מעשה המשכן.

יח יְהוָה יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד׃

רַשִׁ״י לעלם ועד. לְשׁוֹן עוֹלָמוּת הוּא וְהַוָּי"ו בּוֹ יְסוֹד, לְפִיכָךְ הִיא פְּתוּחָה, אֲבָל "אָנֹכִי הַיּוֹדֵעַ וָעֵד" (ירמיהו כ"ט), שֶׁהַוָּי"ו בּוֹ שִׁמּוּשׁ, קְמוּצָה הִיא:
אוּנְקְלוֹס יְיָ מַלְכוּתֵהּ קָאֵם לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָא:
רַשְׁבַּ״ם ה' ימלך: לאחר שתתישבו בארץ ישראל תוודע מלכותו של הק' בכל המלכיות:
אִבְּן עֶזְרָא ה' ימלוך. כאשר יבנה בית המקדש לשמו אז תראה מלכותו בארץ. וטעם עולם ועד. על דרך קצרה כי הוא לעולם ועד עולם. ואל תתמה בעבור מלת עד שאינה סמוכה. כי הנה כתוב שוכן עד וקדוש שמו. ומשפט לשון הקדש בהיות התנועה באות הבא אחר וי"ו יפתחוהו. כמו שור וכבש ועז ועבור זה נפתח ועד. והנה אמר ואוכל מכל ובסוף הפסוק הנחש השיאני ואוכל. על כן אמרו לעולם ועד:
רַמְבַּ״ן ה' ימלוך לעולם ועד יאמר, כי הראה עתה כי הוא מלך ושלטון על הכל, שהושיע את עבדיו ואבד את מורדיו, כן יהי הרצון מלפניו לעשות בכל הדורות לעולם, לא יגרע מצדיק עיניו, ולא יעלימהו מן הרשעים המריעים. ובאו כזה פסוקים רבים, כגון ימלוך ה' לעולם אלהיך ציון לדור ודור הללויה (תהלים קמו י), יהי שם ה' מברך מעתה ועד עולם (שם קיג ב), והיה ה' למלך על כל הארץ (זכריה יד ט). ואונקלוס (תרגום אונקלוס על שמות ט״ו:י״ח) נתיירא ממנו בעבור שהמלכות לאלהים היא לעולמי עד, ולפיכך עשאו לשון הוה ה' מלכותיה קאים לעלם ולעלמי עלמיא, כדרך מלכותך מלכות כל עולמים (תהלים קמה יג) ולא הבינותי דעתו בזה, שהרי כתוב יהי כבוד ה' לעולם (שם קד לא), וימלא כבודו את כל הארץ (שם עב יט), יתגדל ויתקדש, יאמן ויגדל שמך (דהי"א יז כד). ויתכן שטעמם כסוד הברכות:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ה' ימלך לעולם ועד. ע"ד הפשט יאמר כשם שהראה מלכותו עתה בקריעת ים סוף שהוא מציל את יראיו ומאבד את המורדים בו כן יהי רצון מלפניו שיעשה כן בכל הדורות לעולם, וכענין שכתוב (תהלים קמו) ימלוך ה' לעולם אלהיך ציון לדור ודור הללויה, ונכתב ימלך חסר ללמדך שאין הקב"ה בא בטרוניא עם הבריות שיהיה מבקש מהם עבודה קשה אלא בנחת ודברים רכים כענין שכתוב (מיכה ו) עמי מה עשיתי לך ומה הלאתיך ענה בי. וע"ד הקבלה ה' ימלוך לעולם ועד, אחר שראו ישראל המלכות בוקע ים וקלסו לשם המיוחד ומלכותו סיים הקלוס בשם המיוחד כמו שהתחיל בו אשירה לה', ואונקלוס עשאו בתרגומו הווה כלשון הכתוב (תהלים י) ה' מלך עולם ועד אבדו גוים מארצו, ואולי דעת אונקלוס שתרגם כן כי משה וכל ישראל כוונו בכתוב הזה אל המלכות ועל כן חתמו השירה בו כי מתחלה בדברי השירה פתחו בשם המיוחד הוא שאמר אשירה לה' ועתה רצו לחתום אותה במלכות. ולפי הענין הזה מה שנכתב ימלך חסר כי המלך עקר המלכות והוא לפעמים משפיע בו השפע ולפעמים מחסרו כפי הרצון והבן זה, או אפשר עוד כי כונת אונקלוס בזה לפי שכל הזמנים כלן, העבר והעתיד בהש"י הם בהווה, כי הוא עד שלא היה זמן והזמן לא יעברנו ולכך תרגם הכתוב בלשון הווה. ויש לדעת כי פסוקי השירה הזאת הם י"ח פסוקים ואפשר לומר כי הם כנגד י"ח חוליות שבשדרה שעתידים להתחדש בתחית המתים ולומר שירה, וזהו שדרשו רז"ל אז ישיר משה ובני ישראל שר לא נאמר אלא ישיר מכאן רמז לתחית המתים מן התורה, וכן תמצא בשיר שלעתיד והוא שהתנבא ישעיה (ישעיה כו) ביום ההוא יושר השיר הזה בארץ יהודה, עד יחיו מתיך י"ח פסוקים, וכשם שהזכיר כאן בשירה זו עזי וזמרת יה כן הזכיר באותו שיר (שם) בטחו בה' עדי עד כי ביה ה' צור עולמים, והוסיף על שם יה השם הגדול השלם לרמוז תוספת השגה שבאותו זמן על שאר הזמנים כלם כי אז יהיה ה' שלם והכסא שלם.
סְפוֹרְנוֹ ה' ימלוך לעולם ועד. יהי רצון שהוא לבדו ימלוך לעולם ועד, ואין עמו אל נכר:
כְּלִי יָקָר (יח-יט) ה' ימלוך לעולם ועד. כי בא סוס פרעה. יש לפרש מלת כי, לפי שפרעה היה חולק על מלכות שדי ואמר מי ה', ואילו לא היה הקב"ה עושה שפטים בפרעה א"כ יש לחוש שגם לדורות יקומו בנים סוררים ויכחישו מלכותו ית', אבל מעתה שנעשה בפרעה משפט כתוב, שוב לא יהיה שום חולק ומערער על מלכות שדי ית' וה' ימלוך לעולם ועד, כי יראו כל העולם כי בא סוס פרעה ברכבו ובפרשיו בים וגו' ומאז מורא יעלה על ראשם להטיח דברים כלפי מעלה.
אוֹר הַחַיִּים ה' ימלוך וגו'. טעם שלא אמרו ה' מלך, אמרו הם עצמם הטעם כי בא וגו' פירוש לצד שלא נעשה המשפט אלא באומה אחת, והוא אומרו כי בא סוס פרעה וגו' כי לא יוקח מזה הכחשת כל האלהות אשר אומות אותם יעבדו ולזה אין מלכותו נכרת לעולם, מה שאין כן לעתיד לבא כי יעשה ה' משפט בכל הגוים אז יהיה ה' למלך על כל הארץ והוא אומרו ה' ימלוך: או ירצה טעם אומרו ימלוך ולא מלך כי בא סוס פרעה וגו' פירוש כולם היו בטביעה כסוס אחד והכוונה בזה כי לא נמלט מהם עד אחד כשם שיטבע אדם אחד יטבעו כולם, והן אמת אם היה מגיד לעולם הפלגת ועוצם הנס להכיר העולם גדולת תגבורת פאר נצחון והוד יסוד אמונתינו אשר כל שומעיו יתלהבו ויאמרו הבו יקר כי הוא זה אדונינו מלכנו ומעתה יהיה ה' למלך אלא שלא הלכו ביבשה ונמלטו זולת בני ישראל, והוא אומרו ובני ישראל הלכו וגו' ולהם לא ישמעו האומות כי הם נוגעים בדבר להיותו אלהיהם: == ע"כ שירת הים ==

יט כִּי בָא סוּס פַּרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו בַּיָּם וַיָּשֶׁב יְהוָה עֲלֵהֶם אֶת־מֵי הַיָּם וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם׃

רַשִׁ״י כי בא סוס פרעה. כַּאֲשֶׁר בָּא:
אוּנְקְלוֹס אֲרֵי עַלוּ סוּסָוַת פַּרְעֹה בִּרְתִכּוֹהִי וּבְפָרָשׁוֹהִי בְּיַמָא וַאֲתֵיב יְיָ עֲלֵיהוֹן יָת מֵי יַמָא וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הַלִיכוּ בְיַבֶּשְׁתָּא בְּגוֹ יַמָא:
רַשְׁבַּ״ם כי בא סוס פרעה וגו': וניערו בים וישראל כבר הלכו ביבשה בתוך הים, אז ותקח מרים הנביאה וגו', וכמוה כאשר ציוה ה' את משה ויניחהו אהרן לפני העדות למשמרת, וכן בירמיה כי בא ירמיהו אל בית הבור ואל החנויות וישב שם ירמיהו ימים רבים וישלח המלך צדקיהו ויקחהו:
אִבְּן עֶזְרָא כי בא סוס פרעה. לפי דעתי גם זה הפסוק מהשיר להזכיר הפלא שעשה בתוך פלא כאשר פירשתי. ומלת עליהם. שבה אל סוס פרעה ברכבו ובפרשיו. גם פרעה עמהם. כי כן כתוב אמר אויב שהוא פרעה ואחריו תבלעמו ארץ וכתוב מפורש ונער פרעה וחילו בים סוף:
רַמְבַּ״ן כי בא סוס פרעה ברכבו ובפרשיו אמר ר"א (אבן עזרא על שמות ט״ו:י״ט) שגם זה מן השירה, כי היו משוררים ואומרים כי בא סוס פרעה ברכבו ובפרשיו בים וישב עליהם את מי הים בעוד בני ישראל הולכים ביבשה בתוך הים, והוא נס בתוך נס ואיננו בלשון השירה והנבואות. אבל פירושו, אז ישיר משה, כי בא סוס פרעה ביום ההוא מיד, לא מיום המחרת או אחרי כן. או טעמו אז ישיר, כאשר בא סוס פרעה בים והשיב עליהם ה' מי הים בעוד בני ישראל הולכים ביבשה בתוכו, להגיד כי בלכתם בתוכו ביבשה אמרו השירה. ואמר עוד, כי אז לקחה מרים הנביאה את התוף בידה וענתה להם הפסוק הראשון של השירה שתענינה כן אחרי משה וישראל:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי כי בא סוס פרעה. נמשך למעלה לתחלת השירה אז ישיר משה ובני ישראל כאשר בא סוס פרעה ברכבו ובפרשיו בים והשיב הש"י עליהם את מי הים ובני ישראל הלכו ביבשה, יבאר הכתוב כי בהיות ישראל עוברים בתוכו בחרבה היו משוררים השירה הזאת.
סְפוֹרְנוֹ כי בא סוס פרעה. וזה שאמרנו אז ישיר היה כאשר בא סוס פרעה ברכבו ופרשיו בים, והאל יתברך הטביעם בעוד שבני ישראל היו הולכים ביבשה בתוך הים, בטרם יצאו התחילו לשיר:

כ וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת־הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל־הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת׃

רַשִׁ״י ותקח מרים הנביאה. הֵיכָן נִתְנַבְּאָה? כְּשֶׁהָיְתָה אֲחוֹת אַהֲרֹן, קֹדֶם שֶׁנּוֹלַד מֹשֶׁה, אָמְרָה עֲתִידָה אִמִּי שֶׁתֵּלֵד בֵּן וְכוּ' כִּדְאִיתָא בְּסוֹטָה. (דף י"ב). דָּ"אַ — אֲחוֹת אַהֲרֹן, לְפִי שֶׁמָּסַר נַפְשׁוֹ עָלֶיהָ כְּשֶׁנִּצְטָרְעָה נִקְרֵאת עַל שְׁמוֹ: את התף. כְּלִי שֶׁל מִינֵי זֶמֶר: בתפים ובמחלת. מֻבְטָחוֹת הָיוּ צַדְקָנִיּוֹת שֶׁבַּדּוֹר שֶׁהַקָּבָּ"ה עוֹשֶׂה לָהֶם נִסִּים וְהוֹצִיאוּ תֻפִּים מִמִּצְרַיִם (מכילתא):
אוּנְקְלוֹס וּנְסֵיבַת מִרְיָם נְבִיאֲתָא אֲחָתֵהּ דְאַהֲרֹן יָת תֻּפָּא בִּידַהּ וּנְפָקוּ כָל נְשַׁיָא בַּתְרָהָא בְּתֻפִּין וּבְחִנְגִין:
רַשְׁבַּ״ם הנביאה: נביא קורא בעל דברי שבח או תוכחות בני אדם: אחות אהרן: על שם הבכור קורא אותה אחות אהרן, כמו שפירשתי אצל אחות נביות ואחות לוטן:
רַמְבַּ״ן אחות אהרן הנכון בעיני כי מפני שהוזכרו בשירה משה ומרים ולא הוזכר אהרן רצה הכתוב להזכירו, ואמר אחות אהרן דרך כבוד לו, שהוא אחיה הגדול ואחותו הנביאה מתיחסת אליו, שגם הוא נביא וקדוש ה' ויתכן שדרך הכתובים ליחס אל גדול האחים, וכן ובני כלב אחי ירחמאל (דהי״א ב מב), שהיה גדול מאחיו, שנאמר (דהי״א ב ט) את ירחמאל ואת רם ואת כלובי:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ותקח מרים הנביאה. על דרך הפשט אמר אחות אהרן כדי שיהיו שלשת האחים משה אהרן ומרים נזכרים בשירה הזאת, ועוד כי דרך הכתוב ליחס האדם על גדול האחים כענין שכתוב (בראשית לו) ואחות לוטן תמנע. ואפשר עוד לומר שהזכיר אחות אהרן כדי שיסמיכנו לתוף שהוא כנגד צדק וכתיב באהרן (איוב כט) צדק לבשתי וילבשני, בשכבר ידעת כי במזמור (תהלים קנ) הללו אל בקדשו יש בו עשר הלולים ויש בו תשעה מיני זמר מכוונים למשכיל כנגד תשעת הגלגלים, התוף הוא כנגד צדק, ומחול כנגד מאדים, וזהו שאמר אהרן את התוף. וע"ד המדרש הנביאה אחות אהרן, ולא אחות משה, אלא מלמד שהתנבאה בזמן שהיתה אחות אהרן עתידה אמי שתלד בן שיושיע את ישראל ע"כ. ומה ששורה הנבואה על אשה נראה לומר שאין לתמוה שהרי מין האדם היא ואדם נקראת שנאמר (בראשית ה) ויקרא את שמם אדם. והנה מזה אמרו שרה היתה נביאה כמרים או גדולה ממנה שנקראת יסכה על שם שסוכה ברוח הקדש, ודרשו רז"ל (בראשית כא) כל אשר תאמר אליך שרה וגו', מלמד שהיה אברהם טפל לשרה בנבואה, אבל הכתוב לא הזכיר נבואה עד מרים, או מטעם מדרש שהזכרתי, או מטעם שרצה להמתין עד זמן הגלות השכינה שעליו אמרו רז"ל ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל, והודיענו כי מרים הנביאה מקלסת לשכינה וכל הנשים אחריה ואומרת השירה הזו בעצמה כמשה ובני ישראל. ועוד תמצא עקרים גדולים שבתורה מפורשים ע"י נשים כענין העוה"ב הנקרא צרור החיים ע"י אביגיל, וענין תחיית המתים וסדרי תחנה על ידי חנה, וענין הגלגול ע"י התקועית וכל זה יורה שאין האשה דבר טפל לגמרי אבל יש לה עקר. ודרשו רז"ל במסכת מגילה שבע נביאות הן אלו הן, שרה, מרים, חנה, דבורה, חולדה, אביגיל, אסתר, וזה כנגד שבע מדות המקבלות וזה מבואר. בתפים ובמחולות. היו הנשים האלו גדולות בחכמה, וכמו שדרשו רז"ל ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל והיו מהן שהיתה כוונתן לשמים ומהן שהיתה כוונתן רעה לכך היו יוצאות במחולות בשכבר ידעת כי המחול כנגד מאדים ומזה תמצא במעשה העגל (שמות לב) וירא את העגל ומחולות ושם אאריך בזה בעזה"י.
כְּלִי יָקָר ותקח מרים הנביאה וגו'. עכשיו נעשית נביאה כי במעמד זה זכו גם הנשים לראות פני השכינה עד שאמרו כולם זה אלי, כארז"ל (מכילתא בשלח פר' ג) ראתה שפחה על הים כו', לכך נאמר ותצאן כל הנשים אחריה, כי הנבואה התחילה במרים וכל הנשים יצאו בעקבותיה במעמד זה כי כולם זכו לנבואה, ולפי שאין השכינה שורה כ"א מתוך שמחה והנשים יש להם צער לידה ע"כ לקחה את התוף בידה ותצאן כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות כדי שתחול עליהם רוח הקודש מתוך שמחה ומ"ש אחות אהרן. לפי שהיתה שוה לו בנבואה אבל לא למשה, כי כן משמע סוף פר' בהעלותך בפסוק לא כן עבדי משה כי שם הושוו אהרן ומרים בנבואה, וכן פירש מהרי"א. ולשון מחולות הוא ענין מחילת עון וכ"כ רבינו בחיי, ואולי שזהו שמסיק בילקוט פר' זו בפסוק ויסע משה, שכל מי שנעשה לו נס ואומר שירה בידוע שמוחלין לו כל עונותיו, ומהיכן למד לומר אם לא מלשון מחולות שנזכר בשירת נשים אלו. ומ"ש ותען להם מרים. להן מבעי ליה למימר, אלא לפי שעל הים באו הנשים למדריגת האנשים בהשגת הנבואה ע"כ נאמר להם כמדברים לזכרים, וכן לעתיד נאמר נקיבה תסובב גבר.

כא וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לַיהוָה כִּי־גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם׃

רַשִׁ״י ותען להם מרים. מֹשֶׁה אָמַר שִׁירָה לָאֲנָשִׁים – הוּא אוֹמֵר וְהֵם עוֹנִין אַחֲרָיו – וּמִרְיָם אָמְרָה שִׁירָה לַנָּשִׁים (סוטה ל'):
אוּנְקְלוֹס וּמְעַנְיָא לְהוֹן מִרְיָם שַׁבָּחוּ וְאוֹדוּ קֳדָם יְיָ אֲרֵי אִתְגָאֵי עַל גֵוְתָנַיָא וְגֵאוּתָא דִילֵהּ הִיא סוּסְיָא וְרָכְבֵהּ רְמָא בְיַמָא:

כב וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת־יִשְׂרָאֵל מִיַּם־סוּף וַיֵּצְאוּ אֶל־מִדְבַּר־שׁוּר וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת־יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא־מָצְאוּ מָיִם׃

רַשִׁ״י ויסע משה. הִסִּיעָן בְּעַל כָּרְחָם, שֶׁעִטְּרוּ מִצְרַיִם אֶת סוּסֵיהֶם בְּתַכְשִׁיטֵי זָהָב וָכֶסֶף וַאֲבָנִים טוֹבוֹת, וְהָיוּ יִשְׂרָאֵל מוֹצְאִין אוֹתָן בַּיָּם – וּגְדוֹלָה הָיְתָה בִזַּת הַיָּם מִבִּזַּת מִצְרַיִם שֶׁנֶּאֱמַר "תּוֹרֵי זָהָב נַעֲשֶׂה לָּךְ עִם נְקֻדּוֹת הַכָּסֶף" (שיר השירים א') – לְפִיכָךְ הֻצְרַךְ לְהַסִּיעָן בְּעַל כָּרְחָם:
אוּנְקְלוֹס וְאַטֵּל משֶׁה יָת יִשְׂרָאֵל מִיַמָא דְסוּף וּנְפָקוּ לְמַדְבְּרָא דְחַגְרָא וַאֲזָלוּ תְלָתָא יוֹמִין בְּמַדְבְּרָא וְלָא אַשְׁכָּחוּ מַיָא:
רַשְׁבַּ״ם ויסע: הפעיל אבל וַיסַּע הוא עצמו נסע, וכן ויפל בקרב מחנהו, ויגש את פר החטאת לשון מפעיל, אבל ויפל, ויגש, לשון פועל:
אִבְּן עֶזְרָא ויסע. לפי דעתי כי עמוד הענן שהיה הולך לפניהם בצאתם ממצרים ועמוד האש ככה לילה ללכת יומם ולילה. ואחר שטבע פרעה וחילו אין להם פחד ולא יסעו בלילה. והנה לא תמצא בפרשת בהעלותך שבלילה נסעו. והנה הסיעם משה על פי השם. ואינם רק ששה מסעות עד הר סיני. והם פחותים מארבעים יום והאויר טוב לא לח ולא קר. ומי שאין לו אהל יוכל לעמוד באויר ולא יזיקנו. ובבואם אל מדבר סיני עשו כלם סכות כי שם עמדו כמו שנה. ומשה הודיעם כי שם יתעכבו עד שיעשו המשכן. כי בעבור זה הוציאו עצי שטים ממצרים כאשר אפרש ולהיות זכר לסכות שעשו שם היה חג הסכות. כי הכתוב אמר כי בסכות הושבתי את בני ישראל. ואיך ישבו בעננים כי הסכות אינם דומים לעננים. ועוד אפרש למה חג הסכות בחדש השביעי. וכאשר נעשה המשכן ירד השם בעמוד ענן עליו. כי כן כתוב ואש תהיה לילה בו. ובנסוע הענן יסעו בני ישראל. ובעבור זה כתוב ובעמוד ענן אתה הולך לפניהם יומם והנה שנים עמודים הם שמתחלפין על המשכן. ואם קבלה היא ששבעה ענני כבוד היו. נניח סברתנו ונסמך על הקבלה: אל מדבר שור. הוא מדבר איתם בעצמו. אולי שתי ערים היו במדבר שנקראו כן. או יש למדבר שני שמות. והעד שאמר וילכו שלשת ימים במדבר הוא מדבר שור. ע"כ בהודע' נפתח בי"ת בַּמדבר ולא מצאו מים
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ויצאו אל מדבר שור. נקרא מדבר שור על שם הסתכלות החכמה כי על כן נקראו ישראל בשם (דברים לב) ישורון וזה מלשון (במדבר כג) אשורנו, והנה ישראל היו הולכים ממעלה למעלה מחיל אל חיל מים סוף שהשיגו שם כבוד שכינה אל מדבר שור ששם היו מסתכלין ונכנסין לפרדס מה שראו על הים, ומדבר שור זהו מדבר איתם שכן כתוב באלה מסעי ויסעו מפני החירות ויעברו בתוך הים המדברה וילכו דרך שלשת ימים במדבר איתם ויחנו במרה. ובמדרש ויצאו אל מדבר שור מקום שנתאוו ישראל להעשות דגלים שורות שורות, ד"א מדבר שור עד שלא נתנה התורה היה העולם מדבר משקבלו התורה היה עולם שור כלומר חומה וכן לע"ל ציון שהיא מדבר שנאמר (ישעיה סד) ציון מדבר היתה יעשנה הקב"ה שור שנאמר (זכריה ב) ואני אהיה לה נאם ה' חומת אש סביב. וילכו שלשת ימים במדבר. כבר הזכרתי למעלה כי כל פעולה מפעולות המדבר היה נסיון גמור והליכתם במדבר הגדול והנורא עם נשיהם וטפם ועמדם בלי מים שלשה ימים בזמן הקיץ אין בעולם נסיון כזה וכאשר באו מרתה אמרו רז"ל כי היו המים מתוקים ונמררו והיה כל זה לנסיון וכענין שאמר ושם נסהו, וכאשר התפלל משה בזה והשליך דבר מר במים וחזרו למתיקותם היה כל זה לחזק הנסיון ולקבוע בנפשם המשכלת מדת הבטחון, ועל כן רצה להמתיקם בדבר מר נס בתוך נס, ומזה אמרו רז"ל ויורהו ה' עץ ר' נתן אומר הירדפוני היה רבי אלעזר המודעי אומר עץ זית היה וי"א עקרי תאנה היה. מ"מ בין למר ובין למר מר היה. רשב"ג אומר כמה מופלאים מעשיו ודרכיו מדרכי בשר ודם שכן כתיב באלישע (מלכים ב ב) קחו לי צלוחית חדשה ושימו שם מלח, נתן דבר המחבל לתוך המתחבל לעשות נס בתוך נס. וכתב רבי חננאל כי מה שאמר וילכו שלשת ימים במדבר היה הדרך מהלך שלשת ימים והם הלכו ביום אחד וחסרון המים היה יום אחד, ובאר הטעם שאין טבעו של ב"ו להתקיים שלשה ימים בלא מים אף כי הטף והנשים מעוברות ומניקות שהיו בהם. ובמדרש וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים, מים ששאבו להם בין גזרי ים סוף שלמו מהם באותה שעה, דורשי רשומות אמרו אין מים אלא תורה שנאמר (ישעיה נה) הוי כל צמא לכו למים, מכאן התקינו שיהיו קורין בספר תורה שלשה ימים בשבוע כדי שלא ילכו שלשה ימים בלא תורה.
כְּלִי יָקָר ויסע משה את ישראל. פירש"י ויסע הסיעם בעל כרחם, לפי שלא רצו לפרוש מן ביזת הים והיה משה מתירא פן ריבוי העושר יביאם לידי חטא, ומעשה העגל יוכיח כי רוב זהב שהושפע להם היה סבת עשייתו ע"כ הסיעם בעל כרחם, ועוד חשב משה שרבוי העושר יהיה סבה לשלא יהיו ראויין לקבל התורה, כי התורה והעושר בורחים זה מזה והם כצרות זו לזו כמ"ש טוב לי כי עוניתי למען אלמד חקיך. ע"כ הסיעם בעל כרחם. וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים. מדה כנגד מדה לפי שעסקו בביזת הים יותר מהראוי, ומאז היו בלתי ראוים לקבל התורה שנמשלה למים ע"כ נענשו במה שלא מצאו מים, וזהו דעת רז"ל במסכת בב"ק דורשי רשומות אמרו שהלכו ג' ימים במדבר בלא תורה שנמשלה למים כו', ובלי ספק שלא כוונו לומר שחסרון מים זה היינו התורה, דא"כ מה יעשו בהשלכת עץ אל המים, אלא שרצו לומר לפי שע"י שהיו עסוקים בבזה ולא מהרו לילך אל המדבר מקום קבלת התורה ע"כ נענשו שלא מצאו סתם מים, כי כבר אמר להם הקב"ה תעבדון את האלהים על ההר הזה דהיינו קבלת התורה, והם היו עסוקים בביזת הים ולא אמרו נלכה ונרוצה לקבל התורה ע"כ נענשו בחסרון המים, כמו ברפידים שעל שרפו ידיהם מן התורה, ע"כ נאמר גם שם ויחנו ברפידים ולא היה מים לעם לשתות.
אוֹר הַחַיִּים ויסע משה וגו'. פירוש נסיעה זו על פי משה נסעוה ומכאן ואילך על פי ה':

כג וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם עַל־כֵּן קָרָא־שְׁמָהּ מָרָה׃

רַשִׁ״י ויבאו מרתה. כְּמוֹ לְמָרָה, ה"א בְּסוֹף תֵּבָה בִּמְקוֹם למ"ד בִּתְחִלָּתָהּ, וְהַתָּי"ו הִיא בִּמְקוֹם ה"א הַנִּשְׁרֶשֶׁת בְּתֵבַת מָרָה, וּבִסְמִיכָתָהּ, כְּשֶׁהִיא נִדְבֶּקֶת לַהֵ"א שֶׁהוּא מוֹסִיף בִּמְקוֹם הַלָּמֶ"ד, תֵּהָפֵךְ הַהֵ"א שֶׁל שֹׁרֶשׁ לְתָי"ו; וְכֵן כָּל הֵ"א שֶׁהִיא שֹׁרֶשׁ בַּתֵּבָה תִּתְהַפֵּךְ לְתָי"ו בִּסְמִיכָתָהּ, כְּמוֹ "חֵמָה אֵין לִי" (ישעיהו כ"ז), "וַחֲמָתוֹ בָּעֲרָה בוֹ" (אסתר א'), הֲרֵי הֵ"א שֶׁל שֹׁרֶשׁ נֶהְפֶּכֶת לְתָי"ו מִפְּנֵי שֶׁנִּסְמֶכֶת אֶל הַוָּי"ו הַנּוֹסֶפֶת, וְכֵן "עֶבֶד וְאָמָה" (ויקרא כ"ה), "הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה" (בראשית ל'), "לְנֶפֶשׁ חַיָּה" (בראשית ב׳:ז׳), "וְזִהֲמַתּוּ חַיָּתוֹ לָחֶם" (איוב ל"ג), "בֵּין הָרָמָה" (שופטים ד'), "וּתְשֻׁבָתוֹ הָרָמָתָה" (שמואל א ז'):
אוּנְקְלוֹס וַאֲתוֹ לְמָרָה וְלָא יְכִילוּ לְמִשְׁתֵּי מַיָא מִמָרָה אֲרֵי מְרִירִין אִנוּן עַל כֵּן קְרָא שְׁמַהּ מָרָה:
אִבְּן עֶזְרָא ויבאו מרתה וכתוב ויסעו מים סוף. כמו ויסע משה את ישראל מים סוף. וילכו דרך שלשת ימים במדבר איתם ויחנו במרה: על כן קרא שמה. הקורא. כמו אשר ילדה אותה ללוי:
כְּלִי יָקָר כג) ויבואו מרתה וגו'. הקרה ה' לפניהם ענין מי מרה לחזור ולעשות בהם נסיון אם יהיו ראויין לקבלת התורה, כי כבר נחלקו רז"ל (מכילתא בשלח (ויסע) פר' א) במה שנאמר ויורהו ה' עץ, י"א שהיה זית, וי"א שהיה ערבה, וי"א הרדופני, רשב"י אמר דבר מן התורה הראהו שנאמר עץ חיים היא, וביאור הענין שהתורה תחילתה מרה ונקראת תושיה שמתשת כחו של אדם, ורז"ל אמרו למה נמשלה התורה לזית מה זית זה תחילתו מר וסופו מתוק אף ד"ת כן, והמצות ג"כ לאו ליהנות נתנו, וכמ"ש ותגיד לבני ישראל דברים קשים כגידין, כי חולי הנפש כמו חולי הגוף כי כמו שרוב חולי הגוף דרכם להתרפאות ע"י לקיחת עשבים מרים ואם אין החולה מאמין אל הרופא ימאן לקבלם, כך בחולי הנפשות שהיו חולים ע"י קניית אמונות רעות שקנו במצרים, רצה הקב"ה לרפאותם ע"י קבלת התורה שנמשלה לזית כי ראשיתה מרה כזית, ויש לחוש פן ואולי יהרהרו ישראל בלבם לאמר איך יתכן לרפאות דבר מר בדבר מר, ע"כ הביאם ה' לידי נסיון והקרה לפניהם ענין מי מרה שנמתקו בדבר מר, ובזה נסה אותם האלהים אם יאמינו שבכח אלהי עשה משה את הדבר הזה אז יאמינו גם כן שע"י התורה יומתק מרירות הנפש, ואם יאמרו שבכח איזו לחש עשה הדבר הזה לא יהיו ראוין לקבל התורה, לכך נאמר ויורהו ה' עץ, והיה לו לומר ויראהו אלא ויורהו היינו שלמדו דרך התורה, כמ"ש ויורני ויאמר לי יתמוך דברי לבך שמור מצותי וחיה. וצוה לו לקחת עץ להיות דוגמא ומשל אל התורה שנקראת עץ חיים, ולמ"ד שהיה זית אתי שפיר למשל על דברי תורה שתחילתה מרה, כזית זה שתחילתו מר וסופו מתוק, וע"ז נאמר שם שם לו חוק ומשפט ושם נסהו, ונסיון זה הוא אם יהיו ראויים לקבלת התורה. וכאשר האמינו ישראל, כי בכח אלהי עשה משה את כל המעשה הגדול ההוא, על כן מסר להם הקב"ה שם מקצת מצות, שבת, ופרה אדומה, ודינין, וכיבוד אב ואם, כי מצות אלו יש להם יחס עם זה המעשה, כי ע"י שיאמינו בנס זה יאמינו גם בחידוש העולם אשר השבת מורה עליו, כי נס זה קרוב למציאת יש מאין, כי מתיקות מים זה נתהוה מן לא דבר, כי העץ אשר הושלך שמה היה ג"כ מר, ואם כן לא נמתקו המים כ"א בדבר ה', וכיבוד אב ואם יש לו דמיון עם השבת, כי לא לחנם נסמכו שני מצות אלו בדברות ראשונות ואחרונות, ובפרשת קדושים איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו. והקרוב אלי לומר בזה שבא להורות ששלשה שותפין באדם הקב"ה ואביו ואמו ע"כ צוה על כיבוד שלשתן יחד, כי כיבוד השבת הוא כיבוד הקב"ה, כי מאחר שהשבת מופת על חידוש העה"ז, נמשך ג"כ לידע ולהודיע שהקב"ה השותף השלישי הנופח באפיו נשמת חיים, כי לדעת מאמיני הקדמות אין להקב"ה חלק ביצירת האדם, וזה סוד נשמה יתירה שיש לשומרי השבת ביום השבת, וראיה לדבר שנצטוו שניהם במרה ממ"ש בדברות אחרונות בשבת ובכיבוד אב ואם כאשר צוך ה' אלהיך ואמרו חז"ל כאשר צוך במרה, ודורשי רשומות אמרו שסוף תיבות של ד' תיבות אלו עולין כמספר מרה, כי שם נצטוו עליהם, והפרה והדינין רמוזים במ"ש חק ומשפט, דהיינו חקת הפרה ומשפטים ודינין, ורמז לדבר ואלה המשפטים אשר סוף תיבות מרה, ופרה אשר אין בה מום רמז ליקח מ"ם מן פרה אז ישאר מרה, ואל תתמה על שנכתב מום בוי"ו, כי דומה לזה כתב ר"י בעל הטורים פרשת וישלח (לב טו) עזים מאתים וגו' סוף תיבות של כולם מ"ם, לפי ששלח לו בעלי מומין שאינן ראויין להקרבה, וטעם למצוה זו, לפי שע"י שיראו שדבר מר יתרפא בדבר מר כמותו לא יהרהרו אחר מצוה זו, שהפרה מטמאה הטהורים ומטהרת הטמאים, וכן פי' הריב"ה, וטעם למצוה זו עכשיו כי ע"י אמונת החידוש יש דין למעלה אם אין דין למטה, כמבואר למעלה פר' בראשית על מה שאר"י לא היה צריך להתחיל התורה מבראשית כו', אלא כדי שלא יאמרו אומות העולם ליסטים אתם, ושם מבואר שזה תלוי בזה ע"ש
אוֹר הַחַיִּים ויבואו מרתה וגו'. צריך לדעת למה לפעמים יקרא לה מרתה ולפעמים מרה, ונראה כי שם המקום היה מרתה והמעיין של מים שבו לא היה לו שם מיוחד, ואמר ולא יכלו לשתות מים ממרה פירוש מהמעין שהיה במרתה מטעם כי מרים הם, ואחר כך חזר הכתוב לגלות לך כי שם מרה שאמר הוא שם שנקבע למעין ההוא אחר שמצאו מימיו מרים קראו הכתוב על שם העתיד, ולדרך זה יבא על נכון אומרו כי מרים הם, לצד שקריאת שם מרה הוא על העתיד ואז עדיין לא נקרא שמה מרה וכאלו אמר לשתות מים ממרתה, לזה הוצרך לומר כי מרים הם והבן:

כד וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה־נִּשְׁתֶּה׃

רַשִׁ״י וילנו. לְשׁוֹן נִפְעָל הוּא, וְכֵן הַתַּרְגּוּם לְשׁוֹן נִפְעָל הוּא וְאִתְרַעֲמוּ, וְכֵן דֶּרֶךְ לְשׁוֹן תְּלוּנָה לְהָסֵב הַדִּבּוּר אֶל הָאָדָם – מִתְלוֹנֵן, מִתְרוֹעֵם וְלֹא אָמַר לוֹנֵן, רוֹעֵם, וְכֵן יֹאמַר הַלּוֹעֵז דקומפ"לישנ"ט ש"י בְלַעַז, מֵסֵב הַדִּבּוּר אֵלָיו בְּאָמְרוֹ ש"י:
אוּנְקְלוֹס וְאִתְרָעָמוּ עַמָא עַל משֶׁה לְמֵימַר מָה נִשְׁתֵּי:
אִבְּן עֶזְרָא וילונו. מבנין נפעל. כמו ויכונו מן נכונו. מהפעלים השניים או מעלומי העי"ן. ואילו היה מבעלי הנו"ן היה על משקל ויגשו:
אוֹר הַחַיִּים וילונו וגו' לאמר. יספר הכתוב בגנותם כי באו בריב, ואין הכתוב מקפיד אלא על תלונותם, אבל על פרט אומרם מה נשתה לא יקפיד ה' אם היו אומרים כדרך שואל חסרונו:

כה וַיִּצְעַק אֶל־יְהוָה וַיּוֹרֵהוּ יְהוָה עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל־הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ׃

רַשִׁ״י שם שם לו. בְּמָרָה נָתַן לָהֶם מִקְצָת פָּרָשִׁיּוֹת שֶׁל תּוֹרָה שֶׁיִּתְעַסְּקוּ בָהֶם, שַׁבָּת וּפָרָה אֲדֻמָּה וְדִינִין (סנהדרין נ"ו): ושם נסהו. לָעָם, וְרָאָה קְשִׁי עָרְפּוֹ, שֶׁלֹּא נִמְלְכוּ בְמֹשֶׁה בְּלָשׁוֹן יָפָה "בַּקֵּשׁ עָלֵינוּ רַחֲמִים שֶׁיִּהְיֶה לָנוּ מַיִם לִשְׁתּוֹת" אֶלָּא נִתְלוֹנְנוּ:
אוּנְקְלוֹס וְצַלִי קֳדָם יְיָ וְאַלְפֵהּ יְיָ אָעָא וּרְמָא לְמַיָא וּבַסִימוּ מַיָא תַּמָן גְזַר לֵהּ קְיָם וְדִין וְתַמָן נַסְיֵהּ:
רַשְׁבַּ״ם ויורהו: לשון יורו משפטיך: שם שם לו חוק ומשפט ושם נסהו: שם במרה על ידי עלילות הנסיון אשר שם להצמיאם למים, ואחר כך ריפא להם את המים התחיל להוכיחם שיקבלו עליהם את החוקים ואת המשפטים אשר ילמדם והוא יעשה צורכיהם, והיאך שם לו חוק ומשפט? שאמר להם אם שמוע תשמע לקול ה' אלקיך וגו' ושמרת כל חוקיו שציוה אתכם, כל המחלה אשר שמתי במצרים שעשיתי מימיהם דם, ולא היהלהם מים לשתות לא אשים עליך כי אני ה' רפאך אשר רפאתי למים, כדכתיב לשון זה באלישע כשריפא המים, כל המחלה במים מדבר כדכתיב וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך:
אִבְּן עֶזְרָא ויצעק. זה העץ לא ידענו מה היה. רק דבר פלא היה. ואילו היו המים עומדים היינו אומרים דרך רפואה היה ונכון הוא מה שאז"ל: שם שם לו. השם לישראל: חק ומשפט. ליסר אותם וללמדם. וטעם ושם נסהו על דרך כי מנסה ה' אלהיכם אתכם לדעת הישכם אוהבים וככה ויענך וירעיבך. ולמען נסותך להיטיבך באחריתך להיטיב הסובלים שלא הלינו על משה:
רַמְבַּ״ן שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו במרה נתן להם מקצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהם, שבת פרה אדומה ודינין. ושם נסהו, לעם, לשון רש"י (רש"י על שמות ט״ו:כ״ה) והיא דעת רבותינו (סנהדרין נו:). ואני תמה, למה לא פירש כאן החקים האלה והמשפטים ויאמר "וידבר ה' אל משה צו את בני ישראל" כאשר אמר בפרשיות הנזכרות למעלה דברו אל כל עדת בני ישראל וגו' (שמות י״ב:י״ג), וכן יעשה בכל המצות באהל מועד, בערבות מואב, ופסח מדבר (במדבר ט ב). ולשון רש"י שאמר פרשיות שיתעסקו בהם, משמע שהודיעם החקים ההם ולימד אותם עתיד הקב"ה לצוות אתכם בכך, על הדרך שלמד אברהם אבינו את התורה, והיה זה להרגילם במצות ולדעת אם יקבלו אותם בשמחה ובטוב לבב, והוא הנסיון שאמר ושם נסהו, והודיעם שעוד יצוום במצות, זהו שאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך והאזנת למצותיו אשר יצוה אותך בהם: ועל דרך הפשט, כאשר החלו לבא במדבר הגדול והנורא וצמאון אשר אין מים שם להם במחייתם וצרכיהם מנהגים אשר ינהגו בהם עד בואם אל ארץ נושבת, כי המנהג יקרא חק, כענין הטריפני לחם חקי (משלי ל ח), חקות שמים וארץ (ירמיה לג כה), ויקרא משפט בהיותו משוער כהוגן, וכן כה עשה דוד וכה משפטו כל הימים (שמואל א כ״ז:י״א), כמשפט הראשון אשר היית משקהו (בראשית מ יג), וארמון על משפטו ישב (ירמיה ל יח), על מדתו או שייסרם בחקי המדבר, לסבול הרעב והצמא, לקרוא בהם אל ה', לא דרך תלונה. ומשפטים, שיחיו בהם, לאהוב איש את רעהו, ולהתנהג בעצת הזקנים, והצנע לכת באהליהם בענין הנשים והילדים, ושינהגו שלום עם הבאים במחנה למכור להם דבר, ותוכחות מוסר שלא יהיו כמחנות השוללים אשר יעשו כל תועבה ולא יתבוששו, וכענין שצוה בתורה (דברים כג י) כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע: וכן ביהושע נאמר ויכרות יהושע ברית לעם ביום ההוא וישם לו חק ומשפט בשכם (יהושע כד כה), אינם חקי התורה והמשפטים, אבל הנהגות ויישוב המדינות, כגון תנאים שהתנה יהושע שהזכירו חכמים (ב"ק פ:), וכיוצא בהם ואמר ושם נסהו, להודיע כי אשר הוליכם בדרך הזה שאין שם מים והביאם אל המים המרים, לנסיון, כמו שאמר ויענך וירעיבך ולמען נסותך להטיבך באחריתך (דברים ח טז): וטעם ויורהו ה' עץ שהראה אותו עץ ואמר לו השלך את העץ הזה אל המים וימתקו. ובעבור שלא מצאתי לשון מורה אלא בענין למוד, ויורני ויאמר לי (משלי ד ד) למדני, וכן כלם, נראה בדרך הפשט כי העץ ההוא ימתיק המים בטבעו, והוא סגולה בו, ולימד אותה למשה.ורבותינו אמרו (מכילתא ותנחומא כאן) שהיה העץ מר והוא נס בתוך נס, כענין המלח שנתן אלישע במים (מלכים ב ב׳:כ״א) ואם כן אמר ויורהו כי לא היה העץ נמצא במקום ההוא, והקב"ה הורהו את מקומו או שהמציאהו אליו בנס. ושוב מצאתי בילמדנו (מדרש תנחומא כאן) ראה מה כתיב שם, ויורהו ה' עץ, ויראהו לא נאמר אלא ויורהו, הורהו דרכו כלומר שהורהו ולמדהו דרכו של הקב"ה שהוא ממתיק המר במר:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי שם שם לו חק ומשפט. ע"ד הפשט הם חקי המדבר כי משה היה בישורון מלך מנהיג והיה מוכיח אותם ומצוה עליהם איך יתנהגו במדבר עם הנשים והילדים גם עם מחנות האומות הבאים שם מארץ מרחקים למכור להם דברים רבים. ויש שפירשו שם שם לו חק ומשפט שלמדו הקב"ה חכמת הצמחים וכחות שבהם בסגולותם ובטבעם לפי שיש מהם עשבים מחיים וממיתים ויש מהם מרפאים ויש מהם מחליאים ויש ממתיקים את המר ויש שממררים את המתוק וכל זה בין בטבע בין בסגולה וזהו לשון חק ומשפט, חק הוא הסגולה שאין טעמו נודע, ומשפט הוא הטבע שמשפטו שיהיה כן בטבעו. ושם נסהו. הצמח הזה, ולכך אמר אם שמוע תשמע בקול ה' אלהיך כלומר אע"פ שכחות הצמחים ידועים לפניך בסגולותם וטבעם ואתה יכול להתרפא מהם אין ראוי לך שתתלה בטחונך בהם וברפואתם ותתיאש מלהתפלל ובקשת הרחמים אין לך לזוז ממצות התורה כי אני ה' רופאך ולא הצמחים, ומטעם זה גנז חזקיהו ספר רפואות והודו לו לפי שעם הספר הזה היו הבריות מתרפאים מתחלואיהם ויתיאשו מן התורה והמצות. וע"ד המדרש חק ומשפט, המצות שנתנו להם במרה ואלו הם שבת ופרה אדומה הנקראת חק והדינין וכן דרשו רז"ל שבת ודינים במרה איפקוד. ואם תשכיל בפרק הזאת תמצא כי בכאן מתחלת המדבר במרה התחיל שר המדבר לקטרג עליהם ולהחטיאם והוא הסבה לתלונותם, וזהו שתמצא בספר הבהיר אמר להם השטן מים אלו אע"פ שמרים הם טובים הם לפי שיספיקו לכם אבל כשתכנסו עוד במדבר לא תמצאו אפילו לרחוץ פניכם כלל. ועוד שם ומאי ויורהו ה' עץ מלמד שעץ חיים היה סביב המים בא שטן ונטלו משם כדי לערבב את ישראל ולהחטיאם מיד וילונו העם מיד ויצעק משה אל ה' ויורהו ה' עץ, אותו עץ עץ החיים היה שהסיר השטן, וישלך אל המים וימתקו המים נתן הקב"ה ידו בשטן ומעטו ואלמלי כן לא היו יכולין ישראל לעמוד מפניו, הה"ד שם שם לו חק ומשפט לשטן ושם נסהו לישראל ע"כ. ולכך הוצרך משה לתפלה שינצל מידו והקב"ה נתן לו עצה איך ינצל וזה בסבת עץ החיים שהוא הפכו וזה לשון שם שם לו ירמוז כי סמאל היה שם וכן בלעם רמזו בפסוק (במדבר כד) אוי מי יחיה משמו אל וזה מבואר.
סְפוֹרְנוֹ ושם נסהו. אם יקבל החק והמשפט אשר שם לו, ולא יחזור לסורו, וזה הנסיון היה כי אמנם אמר לישראל

כו וַיֹּאמֶר אִם־שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֺתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל־חֻקָּיו כָּל־הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר־שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא־אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי יְהוָה רֹפְאֶךָ׃

רַשִׁ״י אם שמוע תשמע. זוֹ קַבָּלָה שֶׁיְּקַבְּלוּ עֲלֵיהֶם: תעשה. הִיא עֲשִׂיָּה: והאזנת. תַּטֶּה אָזְנַיִם לְדַקְדֵּק בָּהֶם: כל חקיו. דְּבָרִים שֶׁאֵינָן אֶלָּא גְּזֵרַת מֶלֶךְ, בְּלֹא שׁוּם טַעַם, וְיֵצֶר הָרָע מְקַנְטֵר עֲלֵיהֶם: מָה אִסּוּר בְּאֵלּוּ? לָמָּה נֶאֶסְרוּ? כְּגוֹן לְבִישַׁת כִּלְאַיִם וַאֲכִילַת חֲזִיר וּפָרָה אֲדֻמָּה וְכַיּוֹצֵא בָהֶם (יומא ס"ז): לא אשים עליך. וְאִם אָשִׂים הֲרֵי הוּא כְּלֹא הוּשְׂמָה, כי אני ה' רפאך – זֶהוּ מִדְרָשׁוֹ. וּלְפִי פְשׁוּטוֹ כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ וּמְלַמֶּדְךָ תוֹרָה וּמִצְווֹת לְמַעַן תִּנָּצֵל מֵהֶם, כָּרוֹפֵא הַזֶּה הָאוֹמֵר לָאָדָם, אַל תֹּאכַל דָּבָר זֶה פֶּן יְבִיאֲךָ לִידֵי חֹלִי זֶה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר "רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶּךָ" (משלי ג'):
אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר אִם קַבָּלָא תְקַבֵּל לְמֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָךְ וּדְכָשַׁר קֳדָמוֹהִי תַעְבֵּד וְתַצֵית לִפִקוּדוֹהִי וְתִטַר כָּל קְיָמוֹהִי כָּל מַרְעִין דִי שַׁוֵיתִי בְמִצְרַיִם לָא אֲשַׁוִנוּן עֲלָךְ אֲרֵי אֲנָא יְיָ אַסָךְ:
אִבְּן עֶזְרָא ויאמר אם שמוע תשמע. כבר הזכרתי כי כל שמיעה שאחרי' למ"ד או בי"ת. אין פי' לשמוע הדבר. רק להבין טעם הענין הנושא הדבר. והנה זו השמיעה שיבין מה מצווה לעשות: והישר בעיניו תעשה. אלו מצות עשה: והאזנת למצותיו. מצות לא תעשה להתבונן מה הם: ושמרת כל חקיו. שלא יעבור עליהם. כמו ולא תלכו בחקות הגוי. וחקת השם שלא יעשו כמעשיהם: וטעם כל המחלה. יש לך לזכור כי בעיניך ראית המחלה והנגעים והמכות אשר שמתי במצרים בעבור שמרדו בי. ואם אתה תשמור חקי תמלט מהם שלא אעשה לך כאשר עשיתי להם. ועוד כי אני ה' אהיה רופאך מכל מחלה שגזרתי להיותה על הארץ. אין לך צורך לרופא כאשר רפאתי המים המרים שאין יכולת ברופאים לרפאם. והנה דבר מרה הפך המכה הראשונה. כי מימי היאור היו מתוקים ולא יכלו לשתות מהם. וכאן המים המרים שבו מתוקים. והנה השם עשה הדבר והפכו. על כן יש לך להשמר שלא תמר בו ולאהוב אותו כי הוא ייטיב לך:
רַמְבַּ״ן אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך פירש ר"א (אבן עזרא על שמות ט״ו:כ״ו) להבין טעם מה שיצוך לעשות. והישר בעיניו תעשה, מצות עשה והאזנת למצותיו, מצות לא תעשה ובמכילתא (כאן) אמרו והישר בעיניו תעשה, זה משא ומתן, מלמד שכל הנושא ונותן באמונה ורוח הבריות נוחה הימנו מעלה עליו כאלו קיים כל התורה כלה ועוד אבאר זה בהגיעי בפסוק ועשית הישר והטוב (דברים ו יח), אם ייטב עמי האל הטוב: כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך לשון רש"י (רש"י על שמות ט״ו:כ״ו) לא אשים עליך, ואם אשים הרי הם כאלו לא הושמו כי אני ה' רופאך. זה מדרשו. ופשוטו, כאדם שאומר אני הוא הרופא המזהירך שלא לאכול דברים המחזירים את האדם לחליו, ע"כ. ואין פשוטו של מקרא שיהיה רופאך תואר, ואין דרך שיבטיח האדון את עבדיו אם תעשה כל רצוני וחפצי לא אמית אותך בתחלואים רעים ולא כן כל ההבטחות שבתורה. אבל זו אזהרה, שיזהירם שלא יהיו במורדיו כמצרים, כי בשמעם קולו ינצלו מכל אותה המחלה, כי כל המחלה ההיא ראויה לבא על כל עוברי רצונו כאשר באה על המצרים שלא שמעו אליו וזו כדרך שאמר שישים בך את כל מדוה מצרים אשר יגורת מפניהם ודבקו בך (דברים כח ס). ואמר כי אני ה' רופאך, הבטחה, שאסיר מקרבך מחלה באה כדרך כל הארץ כאשר רפאתי המים: ואמר ר"א (אבן עזרא על שמות ט״ו:כ״ו) כי האות הזה, והוא הראשון במדבר, הפך המכה הראשונה שבמצרים, כי מימי היאור היו מתוקים והפכם לרעה, ואלו היו מרים ורפא אותם, והנה השם יעשה דבר והפכו, על כן יש לך לירא מפניו שלא תמר בו שלא יריע לך כהם, ולאהוב אותו כי ייטב לך כאשר ריפא לכם המים: וענין הכתוב שמדבר בשני לשונות, למצותיו וחקיו, ולא אשים עליך כי אני ה', כבר כתבתי לך שלישים בביאור ענינו ויובן ממלת לקול וממלת אני, כי אם נשמע לקול אלהינו לשמור מצות ה' וחקיו יהיה השם הנכבד רופאנו ומכאן תקנו בברכות אשר קדשנו במצותיו וצונו, כי הברכות יש בה מלכות, והמצות נצטוו לנו מן העולם ועד העולם. והמשכיל יבין. והנני מאיר עיניך כי כל ברכה שיש בה מלכות היא כן, שחלקו כבוד למלכות העולם אשר קדשנו ואשר עשה לנו, והסמוכה לחברתה אשר לא יזכירו בה מלכות הן לנכח, אתה גבור, אתה קדוש, וכן כלם. ותקנו בעלינו לשבח נסתר מפני שמזכירין בה מלפני מלך מלכי המלכים. והבן זה:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה'. ע"ד הפשט יאמר אם תקיים את התורה לא תחלה לעולם בשום חולי לא בחליי הטבע שהם מצד המאכלים הנכנסים בגוף ולא בחליי המקרה שהם הבאים מחוץ לגוף. ומה שהזכיר לקול ה' אלהיך הכונה בזה על עשרת הדברות שהיו כולן קולו כענין שכתוב (דברים ד) קול דברים אתם שומעים, כי כל הי' דברות ששמענו מפיו שמיעת אוזן כענין שכתוב (שמות כ) וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר, ואחרי כן הזכיר ג' חלקי המצות שהן המושכלות והמקובלות והחוקים. והישר בעיניו תעשה, אלו המשפטים שהם המצות המושכלות וכן כתוב (נחמיה ט) ותתן להם משפטים ישרים. והאזנת למצותיו אלו המצות המקובלות שלא ימצאם שום אדם בשכלו וצריך הוא להתבונן בהם ולהטות להם אזן, ולכך אמר והאזנת למצותיו, וכתיב (משלי טו) אזן שמעת תוכחת חיים. ושמרת כל חקיו, אלו החקים שאין טעמם נגלה לכל. ויאמר הכתוב אם אתה מקיים כל זה תהיה נשמר מכל חולי, אין צריך לומר שתהיה נשמר מכל מיני מחלת מצרים אשר ידעת וראית בעינים שנתיסרו בהם ועל כן יפחידם באותה מחלה, כי אף מן החולי הבא לאדם מחולי בטבע ובנוהג שבעולם תהיה נשמר. כי אני השם רופאך, אשמור בריאותך שלא יבא שום חולי עליך כלל. וכתב הרמב"ן כל המחלה אשר שמתי במצרים אין דרך שיבטיח אדם את עבדו אם תעשה כל רצוני וחפצי לא אמית אותך בתחלואים רעים ולא כן כל ההבטחות שבתורה, אבל זו אזהרה שיזהירם שלא יהיו במורדיו כמצריים כי בשמעם בקולו ינצלו מכל אותה המחלה כי המחלה ההיא ראויה לבא על כל עוברי רצונו כאשר באה על מצרים שלא שמעו אליו וזה כדרך והשיב בך את כל מדוה מצרים אשר יגרת מפניהם ודבקו בך, ואמר כי אני ה' רופאך הבטחה שאסיר מקרבם מחלה באה כדרך כל הארץ כאשר רפאתי המים ע"כ. וע"ד הקבלה ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך ויאמר זה התפארת לקול זה כנסת ישראל והוא הכבוד שהוזהרנו בו (שמות כג) כי אם שמוע תשמע בקולו, ובאור הכתוב אם תשמע לאותו קול שתשמור מצות ה' וחקיו הוא התפארת כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך כלומר הכבוד שהוא אני וזה מבואר. ובספר הבהיר ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך המקרא הזה נדרש על יצר הרע לפי שהתלונה שהזכיר בכתוב של מעלה מצד יצר הרע היתה ולכך אמרו שם אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך והאזנת למצותיו, ולא מצות יצר הרע, כל חקיו ולא חקי יצר הרע, ומאי פתויו של יצר הרע משל למה"ד למלך שהפקיד פקידים על מלכותו ועל סחורתו כל אחד ואחד ממונה על אוצר, אחד ממונה על אוצרות המאכל הטוב ואחד ממונה על אוצרות האבנים באו כל העולם לקנות מאוצרות המאכל הטוב בא זה ממונה על אוצר האבנים ראה שאין קונין ממנו קנא מה עשה שלח שלוחיו להרוס הבתים החלשים כי בחזקים לא יוכל אמר בין כך ובין כך שישתדלו להרוס בית אחד מן החזקים יהרוס עשרים חלשים ויבאו כולם לקנות אבנים ממני ולא אהיה פחות מחברי והיינו דכתיב (ירמיה א) מצפון תפתח הרעה על כל יושבי הארץ וגו', ולכך אמר ושמרת כל חקיו ומשתשמור כל חקיו כל המחלה אשר שמתי למה אמר כל אלא לסגור לו כל הדלתות כי כשלא ימצאך פעם אחת רך ופעם אחת קשה, בשמרך כל חקיו, כל המחלה אשר שמתי במצרים על ידו לא אשים עליך. מאי כי אני ה' רופאך ומתי הכהו אלא כשיבא הוא ויכה אני ה' רופאך ע"כ בספר הבהיר. ושמעתי עוד כי עשר מכות שהסימן שלהם דצ"ך עד"ש באח"ב הסימן הזה עולה חמש מאות ואחד כמנין אש"ר ולכך יאמר הכתוב כל המחלה שהוא מנין אש"ר ששמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך.
סְפוֹרְנוֹ אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך. לקבל עליו אותו חק ששם לך, ומכאן ואילך הישר בעיניו תעשה והאזנת כו' אז תמלט מכל מדוי מצרים. אבל אם תקבל עליך עתה ואחר תבגוד ישים עליך כהנה וכהנה בלי ספק. וזה היה כענין אמרם ז"ל גר הבא להתגייר אומרים לו הוי יודע שעד שלא באת למדה זו אכלת חלב אינך ענוש כרת חללת שבת אינך חייב סקילה, ועכשו אכלת חלב אתה ענוש כרת וכו' (יבמות מז א): כי אני ה' רופאך. והטעם שאם תקבל ואחר כך תבגוד תהיה נענש, הוא כי אמנם כל מצוותי הם לרפאת את נפשך מחליי התאוות והדעות הנפסדות, למען תהיה קדוש לאלהיך, כאמרו ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי (ויקרא כ, כו), ואם תבגוד, תחלה ותתחלל הנפש, וראוי שיענש מי שיחלל את קדש ה' אשר אהב:
כְּלִי יָקָר כו) ויאמר אם שמוע תשמע בקול ה' וגו' כל המחלה וגו'. כשם שעיניכם הרואות שבידי לרפאות דבר מר בדבר מר כיוצא בו, מעתה תקבל עליך לשמוע בקול ה' ולעשות הישר בעיניו, ואע"פ שהתורה והמצות נראים בתחילתם קשים ומרים מ"מ סופם מתוקים כי הם מרפא לעצם ורפאות לשריך והם מצילין אותך מן כל המחלה אשר שמתי במצרים, הן חולי הגופות הן חולי הנפשות מענין קישוי ערפם, ואם אין אתה מרגיש בסגולת התורה שתהיה לך לתרופה על זה האופן הנה אני ה' רופאיך ורק הרופא לבד צריך לידע סגולת של הדברים המרפאים, אבל הנרפא אינו צריך לידע זה רק יאמין אל הרופא הנאמן דבר אחר, שאמר למה אני מזהירך שלא תבא לידי מחלה, לפי שאני ה' רופאיך, וכל רופא דרכו להזהיר את אוהביו שישמרו את נפשם מן הדברים המסבבים החולאים, כדי שלא יצטרכו להתעסק אח"כ ברפואתם, כך אני מלמדך להועיל בדברים השומרים הבריאות שלא תבא לידי מחלה, לפי שאני ה' רופאיך מדריכך בדרך תלך
אוֹר הַחַיִּים אם שמוע וגו'. פירוש אם שמוע לחק ומשפט אשר שם כאמור בסמוך תזכו לשמוע בקול ה' פירוש ממנו יתברך, על דרך אומרו השמע עם קול אלהים וגו', ומבשרם שיזכו למה שזכו אחר כך, וה' נתן להם שבת ודינים קודם לנסותם אם ישמעו למצות אלו יצום התורה כולה, והוא אומרו למעלה ושם נסהו פירוש אם יעמוד בקבלת התורה. ותמצא שכאן רמז הכתוב ד' מצות ללמוד וללמד לשמור ולעשות, כנגד ללמוד אמר אם שמוע וגו' בקול ה' זו תלמוד תורה, וכפל השמיעה לטעם הנזכר, גם לרמוז להם שיהיה עסק התורה בחשק גדול שהגם שעודנו לומד יתאוה ללמוד עוד וזה יגיד שאינו שבע וקץ בלימודו. וכנגד ללמד אמר והישר בעיניו תעשה על דרך אומרם ז"ל מה אני בחנם אף אתה בחנם, ושיעור הדברים הוא על זה הדרך והישר בעיניו יתברך לעשות הוא עם ברואיו שנתן להם התורה בחנם תעשה גם כן אתה, וכנגד מצות עשה אמר והאזנת למצותיו, וכנגד מצות לא תעשה אמר ושמרת כל חוקיו לשון שמירה הצודקת על ל"ת: אשר שמתי וגו'. טעם שפרט לומר אשר וגו' נתכוון לבל יאמרו כי אינו מבטיח אלא שלא להביא עליהם מחלה אבל אם באה לזולת בהדי הוצא לקי כרבא ואין כאן הבטחה לזה אמר אשר שמתי במצרים, ולכו וראו מעשה מצרים שהגם שהביא ה' כמה מחלות היה ה' מגביל למכה לבל תגע בהם הא למדת שאפילו בשעת חרון אף יפליא ה' להם חסדו ויצילם ה': כי אני ה' רופאך. פירוש לצד חולאים שאינם בידי שמים כאומרם ז"ל הכל בידי שמים חוץ מצינים ופחים. לזה אמר כי אני ה' רופאך פירוש הגם שיקר לך מקרה מהם אני ארפאך מהם:

כז וַיָּבֹאוּ אֵילִמָה וְשָׁם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם וְשִׁבְעִים תְּמָרִים וַיַּחֲנוּ־שָׁם עַל־הַמָּיִם׃

רַשִׁ״י שתים עשרה עינת מים. כְּנֶגֶד י"ב שְׁבָטִים נִזְדַּמְּנוּ לָהֶם: ושבעים תמרים. כְּנֶגֶד שִׁבְעִים זְקֵנִים (מכילתא):
אוּנְקְלוֹס וַאֲתוֹ לְאֵילִם וְתַמָן תְּרֵי עֲסַר מַבּוּעִין דְמַיִן וְשִׁבְעִין דִקְלִין וּשְׁרוֹ תַמָן עַל מַיָא:
אִבְּן עֶזְרָא ויבואו. אמר הגאון שבעים מיני תמרים היו. ואחרים הוסיפו לכל שבט ושבט ואחרים אמרו לכל איש ואיש. ואין צורך לדברים האלה כי המעינות שהיו י"ב ושבעים תמרים לא נבראו עתה בשביל ישראל. ואין זה זמן בשול תמרים. ולפי דעתי כי ישראל לא ישבו במרה רק יום אחד. והתעכבו באילים כמו כ' יום. על כן אמר הכתוב ויחנו שם על המים. על כן אמר בפסוק הבא אחריו כי בחמשה עשר יום לחדש השני נסעו מאילים. והנה בט"ו ימים חנו בד' מקומות ואלה הם מדבר סיני. ודפקה. ואלוש ורפידים. כי תחלת החדש השלישי באו מדבר סיני. והזכיר התמרים להודיע כי המים מתוקים הפך מי מרה כי התמרים לא יצליחו בארץ שמימיה מרים:
רַמְבַּ״ן ושם שתים עשרה עינות מים ושבעים תמרים איננו דבר גדול בהמצא במקום שבעים תמרים, כי בשפל מקומות ימצאו אלף תמרים ויותר מהמה, ועינות מים רבים יוצאים בבקעה ובהר, ולא יספר הכתוב זה. ור"א אמר (אבן עזרא על שמות ט״ו:כ״ז) כי יספר הכתוב שבאו במקום טוב, הפך מרה, כי באלים עינות רבות והם מים מתוקים ויפים, כי התמרים לא יצליחו בארץ שמימיה מרים, ולכן אמר ויחנו שם, כי נתעכבו שם בעבור זה ימים יותר משאר המקומות שעברו בהן אבל בפרשת אלה מסעי לא ספר דבר מי מרה, ואמר ויסעו ממרה ויבאו אלימה ושם שתים עשרה עינות מים ושבעים תמרים ויחנו שם (במדבר לג ט). ולא האריך כן בכל מקומות המסעים: ורש"י כתב (רש"י על שמות ט״ו:כ״ז) שתים עשרה עינות מים כנגד שנים עשר שבטים נזדמנו להם, ושבעים תמרים כנגד שבעים זקנים לא ידעתי מהו הזמון הזה, אם במעשה הנסים נעשו שם באותה שעה. אבל ראיתי במכילתא (כאן) ר' אלעזר המודעי אמר, מיום שברא הקב"ה את עולמו ברא שם שתים עשרה מבועין כנגד י"ב שבטי ישראל, ושבעים דקלים כנגד שבעים זקנים. וספר הכתוב זה כי חנו עליהם כל שבט על מבועו, והזקנים ישבו בצלם לשבח האל עליהם שהכין להם כן בארץ ציה. ועוד לרבותינו במדרש של ר' נחוניא בן הקנה בכתוב הזה פירוש נפלא בעינינו:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ויבאו אילמה ושם שתים עשרה עינות מים ושבעים תמרים. ע"ד הפשט מה שהאריך לספר כן ללמדך שהמקום הזה בהפך מן הראשון כי במקום הראשון היו המים רעים ומרים ובכאן היו יפים ומתוקים כי אין התמרים מתגדלים ומצליחים כי אם במקום שמימיו מתוקים ועל כן נתעכבו במקום הזה הוא שאמר ויחנו שם על המים כי הטבע נכסף בו בזמן הקיץ למים קרים נוזלים וכענין שאמר הנביא ירמיה ע"ה (ירמיה יח) היעזוב מצור שדי שלג לבנון אם ינתשו מים זרים קרים נוזלים. וע"ד המדרש שתים עשרה עינות מים ושבעים תמרים, רבי אליעזר המודעי אומר מיום שברא הקב"ה את עולמו ברא שם י"ב מבועין כנגד י"ב שבטי ישראל ושבעים דקלים כנגד שבעים זקנים. באור המדרש הזה כי מעת שנסעו ישראל מים סוף לא באו למקום טוב עד שהגיעו כאן באלים וכשם שנעשה להם נס על הים במתיקות מימיו ובשנים עשר גזרים לי"ב שבטים כן היה בכאן באלים היו מימיו מתוקים מים חיים נוזלים וי"ב מבועין לי"ב שבטים וכן שבעים דקלים לשבעים זקנים כדי לחלוק כבוד לכל שבט ושבט וכן לכל אחד ואחד מהזקנים. וע"ד הקבלה ויבאו אילמה ושם י"ב עינות מים ושבעים תמרים בבאם עתה במקום הזה באלים נכנסו באותה השגה הנקראת אלהים וזהו לשון ויבאו אילמה ושם שתים עשרה עינות מים כי השיגו שם י"ב מלאכים שלשה לכל רוח מד' רוחות העולם וכל שלשה מהם עם צבאותיהם מחנה גדול והם הנקראים ד' מחנות שכינה, ושבעים תמרים הם ע' מלאכים הסובבים כסא הכבוד וממונים על ע' אומות שבעולם כל אחד ואחד ממונה על אומתו, וכן תמצא בספר הבהיר ומאי ושם י"ב עינות מים הקב"ה נתנם להם בתחלה עינות מים אח"כ החזירם להם אבנים, דכתיב (יהושע ד ט) ושתים עשרה אבנים, מה טעם מפני שבתחלה היתה התורה בעולם נמשלת למים ואח"כ נקבעה במקום קבוע מה שאין המים עושים כן שהיום כאן ומחר כאן. ומה שבעים תמרים מלמד ששבעים קומות יש להקב"ה ושואבים מי"ב פשוטות, מה המים הללו פשוטים אף הם פשוטים, ומנא לן דתמר הוי קומה דכתיב (שיר ז) זאת קומתך דמתה לתמר ולא עוד אלא בתמרים יש שבעים מינים דכתיב ושבעים תמרים ולא היו דומים זה לזה ופעולות זה אינו דומה לזה וטעם זה אינו דומה לזה ע"כ, ולפי שכל אחד ואחד פועל מנויו כמו שנתמנה עליו ואיננו רשאי ליכנס לגבול חברו ולכך אמר אינם דומין זה לזה ולא פעולתו של זה דומה לפעולתו של זה, ונרמז לך בזה כי מי"ב עינות אלה שהם ד' מחנות שכינה שואבים בה שבעים תמרים הם המלאכים הסובבים כסא הכבוד המשילום בתמרים על שם הקומה, והנה דוגמתם יצאו מיעקב י"ב שבטים הנחלקים לד' מחנות ומהם היו שבעים נפש, והבן זה המעט ותמצא מעלת יעקב שנקרא אל, כענין שכתוב (בראשית לג) ויקרא לו אל אלהי ישראל, ודרשו רז"ל מי קראו אל אלהי ישראל, ותדע ותשתכל כל עניני האבות ומצות התורה הכל ציורים ודוגמא למצוא ולדעת דעת קדושים.
סְפוֹרְנוֹ ובאלים שתים עשרה עינות מים. ועם כל זה

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.