Leviticus 13 — וַיִּקְרָא יג
פָּרָשַׁת תַזְרִיעַ
גודל הטקסט
מְפָרְשִׁים
א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה וְאֶל־אַהֲרֹן לֵאמֹר׃
אוּנְקְלוֹס
וּמַלִיל יְיָ עִם מֹשֶׁה וְעִם אַהֲרֹן לְמֵימָר
אִבְּן עֶזְרָא
וידבר ה׳ אל משה ואל אהרן. וטעם אהרן. כי על פיו יהיו כל נגעי אדם מי שיטהר ומי שיטמא:
רַמְבַּ״ן
אל משה ואל אהרן בעבור כי על פי הכהן יהיה כל ריב וכל נגע (דברים כא ה) היה הדבור גם אל אהרן או למשה שיאמר לאהרן על דעת רבותינו (ריש מכילתא) ולא אמר בכאן "דבר אל בני ישראל" כי הכהנים בראותם הטמאים יכריחום להסגר ולהטהר ואמר בפרשת הטהרה (להלן יד א ב) אל משה לאמר זאת תהיה תורת המצורע כי אין צריך להזהיר ישראל בטהרה וגם לא לכהן להקריב הקרבנות כי ברצון יעשו כן ובפרשת הזב אמר (שם טו ב) דברו אל בני ישראל ואמרתם אליהם בעבור שהוא דבר סתר ואין מכיר בו יזהירם שיודיע כל אחד חליו לכהן:
ב אָדָם כִּי־יִהְיֶה בְעוֹר־בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ־סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת וְהָיָה בְעוֹר־בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת וְהוּבָא אֶל־אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אוֹ אֶל־אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים׃
רַשִׁ״י
שאת או ספחת וגו'. שְׁמוֹת נְגָעִים הֵם וּלְבָנוֹת זוֹ מִזּוֹ: בהרת. חֲבַרְבּוּרוֹת, טיי"א בְּלַעַז, וְכֵן בָּהִיר הוּא בַּשְּׁחָקִים (איוב ל"ז): אל אהרן וגו'. גְּזֵרַת הַכָּתוּב הִיא שֶׁאֵין טֻמְאַת נְגָעִים וְטָהֳרָתָן אֶלָּא עַל פִּי כֹהֵן (ספרא):
אוּנְקְלוֹס
אֱנַשׁ אֲרֵי יְהֵי בִמְשַׁךְ בִּסְרֵהּ עַמְקָא אוֹ עַדְיָא אוֹ בַהֲרָא וִיהֵי בִמְשַׁךְ בִּסְרֵהּ לְמַכְתַּשׁ סְגִירוּ וְיִתֵּתֵי לְוַת אַהֲרֹן כַּהֲנָא אוֹ לְוַת חַד מִבְּנוֹהִי כַּהֲנַיָא
רַשְׁבַּ״ם
אדם כי יהיה בעור בשרו: כל פרשיות נגעי אדם ונגע בגדים ונגעי בתים ומראותיהן וחשבון הסגרם ושערות לבנות ושער שחור וצהוב אין לנו אחר פשוטו של מקרא כלום, ולא על בקיאות דרך ארץ של בני אדם, אלא המדרש של חכמים וחוקתיהם וקבלותיהם מפי החכמים הראשונים הוא העיקר:
כי יהיה בעור בשרו: לפי שלפנינו יאמר כי יהיה בו נגע בראש או בזקן הוצרך כאן לומר בעור בשרו:
שאת: לשון גובה שאינה לבנה כל כך כבהרת, אבל הבהרת לבנה היא כדכתיב בהיר הוא בשחקים ונראית עמוקה יותר, מבהרת כמראה חמה עמוקה מן הצל:
ספחת: טפילה לשאת או טפילה לבהרת, תולדה לשאת וגם יש תולדה לבהרת להצטרף עמה כדכתיב ספחני נא אל אחת הכהונות לשון טפילה וצירוף, כך פירשו חכמים:
לנגע צרעת: שיהיה מקום הנגע בשר לבן כדכתיב מצורעת כשלג, כך נקרא הנגע כשהוא לבן:
אִבְּן עֶזְרָא
אדם. ולא אמר איש איש מבית ישראל להכנים הגרים וכן אדם כי יקריב מכם כי תורה אחת לאזרח ולגר בקרבנות גם כן והכניס הגר שלא יטמא אחר כי הצרעת היא מהחליים הנדבקים מהחולה אל השלם: והובא. ברצונו ושלא ברצונו כי הרואה בו אחד מסימנים אלו יכריחנו שיבא: או אל אחד מבניו הכהנים. טעם אהרן הוא הכהן המשוח תחתיו וטעם אחד מבניו הכהנים ההדיוטים שימצאו חוץ למקדש ככהני ענתות: וטעם הכהנים. שלא יהיו מהפסולים: ומלת שאת. כמו שרפה וכן והמשאת החלה וישאם דוד ויתכן שנקרא כן בעבור שהאש תולדתה להנשא למעלה: ספחת. מגזרת ספחני נא ונספחו על בית יעקב חולי שיתחבר אל מקום אחד: בהרת. מגזרת בהיר הוא בשחקים והוא נודע שיעשה כדמות אות וסימן:
רַמְבַּ״ן
שאת או ספחת או בהרת שמות נגעים הם ולבנים זה מזה לשון רש"י (רש"י על ויקרא י״ג:ב׳) ואמר ר"א (אבן עזרא על ויקרא י״ג:ב׳) כי שאת לשון שריפה מן והמשאת החלה (שופטים כ מ) וישאם דוד (שמואל ב ה כא) ויתכן שנקרא כן בעבור שהאש בתולדתה להנשא למעלה וספחת מגזרת ספחני נא (שמואל א ב לו) ונספחו על בית יעקב (ישעיהו יד א) חולי שיתחבר אל מקום אחד בהרת מגזרת בהיר הוא בשחקים (איוב לז כא) שיעשה כדמות אות וסימן ואם כן תהיה שאת שם הנגע הנעשה מן המרה הירוקה הנשרפת והבהרת מן הליחה הלבנה והספחת הנאספת משתיהן ורבותינו אמרו (שבועות ו) אין שאת אלא לשון גבוהה וכן הוא אומר ועל כל ההרים הרמים ועל כל הגבעות הנשאות (ישעיהו ב יד) ואין ספחת אלא טפלה וכן הוא אומר ספחני נא (שמואל א ב לו):
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת. שנינו במשנה ארבע מראות נגעים הן, שאת ותולדתה בהרת ותולדתה, בהרת עזה כשלג, שניה לה כסיד ההיכל, שאת כצמר לבן, שניה לה כקרום ביצה. וגוון ארבעתן לבן, והלובן הזה זה למעלה מזה במדרגה, וספחת הוא שם הנגע המצטרף משניהם משאת ובהרת, מלשון (שמואל א ב) ספחני נא אל אחת הכהנות, (שם כו) מהסתפח בנחלת ה'. ומראות נגעים הללו אינן צרעת אבל אפשר שיבאו לידי צרעת, ומפני זה הרחיקה תורה החולי הזה בתחלתו וזהו שאמר חכמי הרופאים הבהרות נראה מהן מהצרעת, וזהו שאמר הכתוב נגע צרעת, כלומר מכה של צרעת, אינה צרעת גמורה, אבל אחר ההסגר כשימצאו סימני טומאה גמורין שיאמר הכתוב צרעת היא, זהו צרעת גמורה, ועל כן תמצא שיאמר לפעמים וטמאו הכהן נגע צרעת היא, או יאמר נגע צרעת היא וראהו הכהן וטמא אותו, הכוונה לומר שיטמאנו מעכשיו כי הוא נגע שבודאי יבא לידי צרעת, וראוי שיבדל מן העם מעתה, וכן כשהוא אומר וטמא אותו הכהן נגע הוא, באורו שהוא נגע גדול שלא יתרפא ממנו לעולם אבל יגדל כל היום ויפשה, כן פירש הרמב"ן ז"ל. והנה הפשיון ושער לבן ומחיה ועומק העור הכל סימני טומאה הן.
ובמדרש אדם כי יהיה בעור בשרו, למה אינו אומר בפרשה זו דבר אל בני ישראל כמו שכתוב בשאר הפרשיות, לפי שנאמר (תהלים ה) כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע, ללמדך שאין הקב"ה חפץ לחייב שום בריה, שנאמר (יחזקאל לג) חי אני נאם ה' אלהים אם אחפוץ במות הרשע, ובמה חפץ, להצדיק בריותיו, שנאמר (ישעיה מב) ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר, חפץ הוא להצדיק בריותיו ולא לחייבן, ולפיכך לא אמר בפרשת נגעים דבר אל בני ישראל. דבר אחר לא יגורך רע, אין שמו של הקב"ה נזכר על הרעה אלא על הטובה, תדע שהוא כן, שבשעה שברא הקב"ה האור והחושך וקרא להם שמות הזכיר שמו על האור ולא הזכיר שמו על החושך, שנאמר (בראשית א) ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה, וכן אתה מוצא שכשברך לאדם וחוה הזכיר שמו עליהם שנאמר (שם) ויברך אותם אלהים, וכשקללן לא הזכיר שמו עליהם אלא (שם ג) אל האשה אמר, ולאדם אמר. ואם תאמר על הנחש הזכיר שמו בקללתו, שנאמר (שם) ויאמר ה' אלהים אל הנחש כי עשית זאת, כך שנו רז"ל על שלשה דברים הזכיר שמו אע"פ שהם לרעה, על המסית, זה נחש שהסית את האשה ואמר לה כי יודע אלהים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלהים, תהיו כמוהו, מה הוא בורא עולמות אף אתם תבראו עולמות, שכל אומן שונא בני אומנתו, ולפי שהסית וספר לשון הרע הזכיר שמו עליו. ועל העובר על דברי חכמים שחייב מיתה, שנאמר (ירמיה יא) כה אמר ה' אלהי ישראל ארור האיש אשר לא ישמע את דברי הברית הזאת, ועל השם בטחונו בבשר ודם, שנאמר (שם טז) כה אמר ה' ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו ומן ה' יסור לבו, אימתי הוא ארור בשעה שמן ה' יסור לבו, וכן אתה מוצא בנח כשברך לשם הזכיר את ה' ואמר (בראשית ט) ברוך ה' אלהי שם וכשקלל כנען לא הזכירו שנאמר ארור כנען, וכן באלישע הנביא שהזכיר את ה' בתפלתו בענין הצלה שנאמר (מלכים ב ו) ה' פקח נא את עיניו ויראה וכשקלל את הארמיים אמר (שם) הך נא את הגוי הזה בסנורים ולא הזכיר ה' בפורענות וכשחזר והתפלל עליהם בהצלה הזכיר את ה' ואמר (שם) פקח את עיני אלה ויראו, הוי אומר שאין שמו של הקב"ה נזכר על הרעה, ואפילו ישראל חלק להם כבוד ולא הזכירם על הרעה כיצד כשבא להזהיר על הקרבנות מהו אומר דבר אל בני ישראל וגו' אדם כי יקריב מכם קרבן לה', אבל כשבא להזהיר על הנגעים לא הזכיר אלא אדם כי יהיה בעור בשרו על מה הנגעים באים על הזנות, וכן אתה מוצא בירושלים ע"י שהיו שטופין בזמה לכך לקו בצרעת מה כתיב שם (ישעיה ג) ויאמר ה' יען כי גבהו בנות ציון ותלכנה נטויות גרון מה עשה להן הקב"ה הלקן בצרעת שנאמר (שם) ושפח ה' קדקד בנות ציון ואין שפח אלא צרעת שנאמר ולשאת ולספחת ולבהרת, אדם כי יהיה בעור בשרו שאת זהו שאמר הכתוב (חבקוק א) איום ונורא הוא ממנו משפטו ושאתו יצא, הכתוב הזה מדבר באדם הראשון שבראו הקב"ה בדמותו שנאמר (בראשית א) ויברא אלהים את האדם בצלמו וכשבראו בראו מסוף העולם ועד סופו שנאמר (דברים ד) כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך והיה שולט בכל העולם כלו שנאמר (בראשית א) ורדו בדגת הים ובעוף השמים, ממנו משפטו ושאתו יצא זו חוה שיצאה ממנו שגרמה לו מיתה שנאמר (שם ג) ותתן גם לאישה עמה ויאכל, ד"א איום ונורא הוא זה פרעה הרשע שהיה שליט בכל העולם שנאמר (תהלים קה) מושל עמים ויפתחהו, ממנו משפטו ושאתו יצא זה משה שהיה מתגדל בביתו והיה סבור שהוא בן ביתו שנאמר (שמות ב) ויגדל הילד ותביאהו לבת פרעה ועמד והביא עליו עשר מכות שנאמר (שם ג) ועתה לכה ואשלחך אל פרעה, אמר ר' יהודה בר אמי המטה משאוי ארבעים סאה ושל סנפירינון היה ועשר מכות חקוקות עליו בכתב נוטריקון דצ"ך עד"ש באח"ב ומשה היה מביט במטה ורואה איזו מכה ראויה לבא אל פרעה ומביאה עליו הוי אומר איום ונורא הוא, ד"א איום ונורא הוא זה אדום שנאמר (דניאל ז) וארו חויא רביעאה דחילא ואמתני ותקיפא יתירה ושנין די פרזל לה, ממנו משפטו ושאתו יצא זה עובדיה הנביא שהיה גר אדומי והתנבא עליו אבדן, אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת והיה בעור בשרו לנגע צרעת, דרז"ל שאת זו בבל שנאמר (ישעיה יד) ונשאת המשל הזה על מלך בבל, ספחת זו מלכות מדי שהיה המן מסתפח עם אחשורוש להשמיד להרוג ולאבד, בהרת זה יון שהיתה מבהרת על ישראל ואומרת כל מי שיש לו שור יחקה על קרן השור אין לי חלק בה' אלהי ישראל ואם לאו גוזרין עליו להריגה, והיה בעור בשרו לנגע צרעת זו מלכות ארם שהקב"ה מלקה אותה בצרעת ואת השר שלה שכן התנבא ירמיה ע"ה (ירמיה מו) מדוע נסחף אביריך לא עמד כי ה' הדפו, ומלת נסחף כמו נספח מלשון ספחת ואמר אביריך ביו"ד לפי שהשר שלה הוא כולל כל האבירים שתחת ידו יבא אביר יעקב ויפרע מאותו אביר, וצריך שתתעורר כי לא מצינו מלת אביר בהקב"ה בדגש כי אם ברפה, והכוונה מדת רחמים וזהו (בראשית מט) מידי אביר יעקב, (תהלים קלב) נדר לאביר יעקב ובתפלת עננו אביר יעקב והוא כחו של יעקב, אבל בכחו של מלכות ארם הזכיר אביריך בדגש גם בדואג האדומי תמצא אביר בדגש הוא שכתוב (שמואל א כא ח) ושמו דואג האדומי אביר הרועים אשר לשאול, ואע"פ שהיה ישראל מכלל הסנהדרין כבר דרשו רז"ל שנקרא כן על שם עירו שהיא אדום ומסיים המדרש ואומר ומה נעמן על ידי ששבה נערה קטנה נצטרע מלכות ארם ששעבדו בישראל עאכ"ו, ומנין שפורע הקב"ה ממנה ומן השר שלה בצרעת שכן התנבא זכריה (זכריה יד) וזאת תהיה המגפה אשר יגוף ה' את כל העמים אשר צבאו על ירושלים המק בשרו והוא עומד על רגליו וגו' ע"כ במדרש.
ונסמכה פרשה זו של נגעים לפ' יולדת ללמדך שכל מי שאינו נשמר מן הנדה יהיה הולד מצורע, ונמצא בספרי חכמת הטבע גם רז"ל דרשו כן כל מי שישמש עם האשה ביום ראשון לנדתה יהיה הולד מצורע לעשר שנים, ואם הוא משמש לשני ימים לנדתה יהיה מצורע לעשרים שנה, ואם בשלשה לנדתה יהיה מצורע לשלשים שנה, וכן עד שבעה ימים, ואם ביום שביעי יהיה מצורע לשבעים שנה. ומכאן שיש בכל סמיכות הפרשיות שבתורה זו לזו עקר גדול וחכמה מפוארה הן בחכמהת הטבע הן בשאר החכמות שהתורה כלולה מכולן.
סְפוֹרְנוֹ
אדם כי יהיה בעור בשרו. וזה יהיה ברוב אם לא יטהר הזרע מדם הנדות: שאת או ספחת או בהרת. כלם מיני צרעת ומראיהן לבן כמו שבא בקבלה. ואין בהן ממיני הצרעת שספרו הרופאים זולתי המורפיא"ה והאלבארם והנתק. אמנם שאר מיני הצרעת החזקים שספרו, שהם סרטן לכל הגוף בכלל, והם נוטים אל האודם והשחרות, לא תטמאם התורה כלל. כי אלה הד' מראות לבדנה שספרו ז"ל שהן שאת ותולדתה, בהרת ותולדתה באות בתוכחות על עון, כאמרם ז"ל: (ברכות ה, ב) כל שיש בו אחד מד' מראות הללו אינן אלא מזבח כפרה אבל שאר מיני הצרעת שספרו הרופאים לא יהיו בעמנו כלל על צד מזבח כפרה, אם לא יהיה עמנו בתכלית הקלקול חס ושלום כשאר מדוי מצרים הרעים, או מצד חטא בהנהגת המאכל והמשתה וזולתם, ולא תהיה בהם טומאה כלל. והובא (אל הכהן). כי כל מי שילך אל מקום להתפעל לא יקרא בא אז, אבל יקרא מובא, כענין תובל למלך רעותיה מובאות לך. והגישו אדוניו. והביא האיש את אשתו. וההפך ונגשו אל המשפט. ונקרב בעל הבית. עד האלהים יבא דבר שניהם:
כְּלִי יָקָר
אדם כי יהיה בעור בשרו וגו'. סמך פר' נגעים לפר' הקודמת המדברת במילה לומר לך שהמילה דוחה את הנגעים, כי בכל מקום המצוה המוקדמת דוחה את המאוחרת כמבואר למעלה פר' ויקהל על אמרם ז"ל הקדים שבת למשכן לומר לך שהשבת דוחה מלאכת המשכן ועל צד הרמז נ"ל ארז"ל גדולה מילה שדוחה את הנגעים, לפי שסתם מילה סבה למילת כל ד' ערלות ומכללם ערלת הפה וכשהוא נימול מערלת הפה לא יספר לה"ר ואז לא יבא לידי נגעים הבאים על לה"ר ועל זה קרא משה תגר באמרו ומאז באתי לדבר בשמך וגו' כדעת המדרש (ילק"ש שמות קעד.) האומר כל פרקמטיא של משה היתה באז כו' רמז למילה, וכן מסיק בהדיא בילקוט פר' בשלח (רמא טו) בפסוק אז ישיר משה. שנקרע הים בזכות המילה שניתנה ביום ח' כמספר אז, וכן כל אותן אז שמזכיר במדרש דברים רבה בפסוק אז יבדיל משה כי גם בו רמז למילה המצלת מן ש"ד כמבואר למעלה פר' בא בפסוק ראו כי רעה נגד פניכם (שמות י י) וכן הצלת נפשו לא היתה אלא באז שנאמר אז אמרה חתן דמים למולות. וכן קנתירו לא היה אלא באז שנאמר ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך. אמר משה יודע אני שערל שפתים אנכי ולא באתי לדבר בשמך כי אם מאז שסמכתי על המילה הרמוזה באז שתהיה סבה גם לתיקון ערלת הפה ורואה אני שלא הועילה כלום.
שאת או ספחת או בהרת וגו'. בענין הצרעת יש דעות חלוקות כי י"א שהם חולי טבעי נסתר בתוך הגוף ומבצבץ לחוץ, וי"א שהכל בא על צד העונש לגלות על רעתו הנסתרת בקרבו ובין כך ובין כך נ"ל לפרש לשון מצורע שהיא מלה מורכבת מוציא רע שמגלה ומוציא לחוץ כל רעתו שבקרבו, הן העיפוש הפנימי, הן אם הוא מכה רעהו בסתר בשוט לשונו ואין הבריות יודעין להשמר ממנו ע"כ הקב"ה הוא מפרסם על החנפים ומוציא כל רעתו לחוץ כדי שתגלה רעתו בקהל. ובזה מיושב הכפל בפסוק שאמר אדם כי יהיה בעור בשרו שאת וגו' והיה בעור בשרו לנגע צרעת. תרתי בעור בשרו למה לי, אלא לומר לך שזהו השאת והשבר אילו היו באיש טהור המחשבות לא היו מזיקים כי בנקל לרפאותם אך מצד היותם בעור בשרו של זה החוטא ע"כ נעשו לנגע צרעת, ומזה מצאו להם חכמי תורתינו סמך, ורובם יצאו ללקוט מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים על איזו עון פרטי באין הנגעים, כי במס' ערכין אמרו רז"ל על ז' דברים נגעים באים כו' ויש לכולם סמך מן הפסוקים, ובמדרש מביא על עשרה דברים כו' ואנו אין לנו עסק בנסתרות מן פר' זו כ"א בנגלות בה ומצינו מכולם רמז מפרשיות אלו על ג' דברים. האחד הוא, על לה"ר שכן פירש"י למה קרבנו צפרים לפי שעושין מעשה פטיט כו'. הב' הוא, על גסות הרוח שנאמר ולקח למטהר עץ ארז ואזוב פירש"י שאם הגביה עצמו כארז ישפיל עצמו כאזוב. הג' הוא, על צרות העין שנאמר ובא אשר לו הבית ותנא דבי רבי ישמעאל זה שייחד ביתו לו כו' ודבר זה כולל כמה דברים, הן חמדת הממון שלמדין מן גחזי, הן הגזל שמנו רז"ל שם וראייתם מפסוק וצוה הכהן ופנו את הבית. ותנא הוא כנס ממון שאינו שלו יבא הכהן ויפזר ממונו, וג' אלו מקורם אחד כי חמדת הממון מסבב גם הגזל וצרות העין.
וכל שאר הדברים המנויין בגמרא ובמדרשות אין להם סמך מן פר' זו, ע"כ ראתה עיני להעמיד כל פרטי המעשים הנעשים במצורע על יסוד ג' אלה והם לה"ר, וגסות רוח, וחמדת הממון, וכללם הפסוק האומר מלשני בסתר רעהו אותו אצמית גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל ורחב לבב היינו החומד ממון שכן אמרו אצל בלעם שהיה לו נפש רחבה, ואותו אצמית דרשו רז"ל על מצורע מוחלט, ועשה בפסוק ב' חלוקות לצרף גבה עינים אל רחב לבב כי שניהם ממקור א' שהרי שוריינא דעינא באובנתא דליבא תלי וכל גבה עינים הוא רחב לבב כי כל גאה רוח מתאוה לרוב עושר כי בו יוכל להראות יקר תפארת גדולתו, ולאידך גיסא כל עושר גורם רום לב כמ"ש וכסף וזהב ירבה לך וגו' ורם לבבך וגו', וראיה ממ"ש אלישע לגחזי וצרעת נעמן תדבק בך למה לו להזכיר צרעת נעמן אלא לפי שגחזי היה חומד ממון ונעמן היה גבה עינים ולמדו זה המפרשים ממ"ש ונעמן שר צבא מלך ארם היה איש גדול לפני אדוניו. ר"ל שאפילו בפני אדוניו היה מתנהג בגודל וגאוה, וכבר אמרנו שהגסות והחמדה מקורם ממקום אחד ע"כ אמר וצרעת נעמן תדבק בך, וכן דוד סמכה באמרו גבה עינים ורחב לבב וגו'.
לכך נאמר אדם כי יהיה בעור בשרו שאת. אין שאת אלא גבוהה ומין צרעת זה בא על גסות הרוח המתנשא לכל לראש, או ספחת אין ספחת אלא טפילה כו' והוא בא על החומד קנין הממון שהוא טפל אל האדם מבחוץ ואינו מתעצם באדם כלל כשאר המעלות, וכן כתב הרמב"ם בח' פרקיו כי כל הקנינים כחכמה וגבורה ומעלת המדות כולם מתעצמים עם האדם ודבוקים בו חוץ מן העושר כי הוא נטפל אל האדם מבחוץ ואינו דבק עמו כלל, או בהרת היינו לבנות, מין זה בא על המספר לה"ר ומלבין פני חבירו ועושה בו חברבורות לבנות כי אזיל סומקא ואתי חיורא כמ"ש לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחוורו, ובדרך זה הכרת פניו ענתה בו כי תוכו רצוף אהבת הממון, או הגסות, או לספר בגנות חבירו, ונגע זה מוציא רעתו לחוץ לגלות רעתו בקהל ועל שם זה נקרא מצורע מוציא רע, כדרך שנאמר וירא משה את העם כי פרוע הוא ואמרו רז"ל שלקו בצרעת (ילקו"ש מצורע יד תקסג) כד"א וראשו יהיה פרוע והוא לשון גילוי שתגלה ותראה רעתו לעין כל והיינו ענין הצרעת.
והובא אל הכהן. אין טהרתו כ"א ע"י כהן יען כי כל מי אשר הוא מזרע אהרן נמצאו בו ג' מדות טובות הפכיים לאלו כי חטא הלשון גורם כל ריב וכל נגע ובין אחים יפריד ע"כ יבא אהרן שאחז במדת השלום וירפא לזה כי הוא היה אוהב שלום ורודף שלום, וכן חטא גסות הרוח ראוי שיתוקן על ידו כי הוא היה עניו ביותר כארז"ל גדול מ"ש במשה ואהרן ממ"ש באברהם דאילו באברהם כתיב ואנכי עפר ואפר ובמשה ואהרן כתיב ונחנו מה, וכן חטא חמדת הממון לא היה ג"כ באהרן יען כי הכהנים לא היה להם חלק ונחלה בארץ ולא היה להם יותר ממה שזכו משלחן גבוה ע"כ היו שלמים במדת ההסתפקות ולא היו בכלל צרי העין אשר כל מגמת פניהם לאסוף ולכנוס, ע"כ מן הראוי שכל ג' מיני צרעת אלו לא יטהרו כי אם על ידי כהן.
אוֹר הַחַיִּים
אדם כי יהיה בעור וגו'. פירוש על דרך אומרם ז"ל (ב"מ קיד ב) אתם קרויים אדם ואין או"ה קרוים אדם, שאין האומות מטמאין בנגעים, ומכאן הוכחה שאין גוים מטמאין בנגעים שאמרו במסכת נגעים בתחלת פרק י"א. ואומרו כי יהיה בעור בשרו, מודיע הכתוב שאין טומאת צרעת באיש הישראלי אלא בעור בשרו ולא בפנים, כי האומות בחינת נפשם עצמה היא בחינת הצרעת ומינם, ובנפש ישראל בפגעו בם לצד החטא אשר יחטא ירשום מראה צרעת בעור בשר, ודוקא בעורו ולא בבשרו ואין צריך לומר בפנימיותו, ורז"ל אמרו (ערכין ג א) כי טעם אומרו אדם לומר אפילו תינוק, גם כלל האשה שגם היא נקראת אדם דכתיב (בראשית ה ב) ויקרא את שמם אדם. עוד אמרו בתורת כהנים טעם אומרו בעור בשרו לרבות אפילו עור שאין בו צמחי שערות, פירוש שלא תאמר דוקא במקום שראוי לגדל צמחי שער אבל במקום שאין בו צמחי שער הגם שצמח בו שער והפך לבן אינו מטמא תלמוד לומר. ועל כל פנים צריך קדימת הבהרת לשער לבן, אבל אם קדם שער לבן לבהרת כגון זקן שהלבין שערו או גרמיני והוא מי שברייתו כך טהור. ואם קדמה בהרת לשער וכשגדל השער גדל לבן בבהרת יש להסתפק אם צריך שיקדים צמיחת השער לבהרת והבהרת תהפכנו ללבן, או כיון דסוף סוף לא היה שער לבן אלא אחר הבהרת הוי סימן טומאה. ונראה כי דבר זה אי אפשר לומר בו ודאי כשגדל השער גדל לבן, כי כיון שבאים לפנינו לבנים מי יאמר שלא נולדו שחורים והבהרת הפכתם ללבן כהרף עין, ואם כן זה נכלל גם כן במה ששנינו (נגעים פ"ד א) ספק אם כו', ועיין מה שאמרו התוספות בפרק ב' דנדה (י"ט ד"פ ר"ו) כי הבהרת חזקתה מהפכת השער ללבן, ולזה ספיקו טמא:
שאת או ספחת וגו'. אמרו ז"ל (נגעים פ"א מ"א) כי פי' ספחת הוא מין הדומה לשאת כי שאת צמר נקי ודומה לו בהדרגה שניה לו כסיד ההיכל והנה הגם שלא נאמרה ספחת אלא גבי שאת, הוא הדין ספחתה של בהרת, וזה הוא שיעור הכתוב שאת או ספחתה או בהרת וספחתה. ויש לדעת למה הקדים הכתוב זכרון השאת קודם לבהרת אחר שהבהרת הוא לובן שאין למעלה ממנו כמאמרם ז"ל (שם) בהרת עזה כשלג שניה לה שהיא שאת כצמר נקי, אם כן היה לו להקדים מדרגה הגדולה ואחר כך מדרגות שלמטה ממנה. ונראה שאם היה אומר הכתוב בהרת או ספחת או שאת לצד שהבהרת עזה שלבנוניתה היא ביותר כשיאמר או ספחת לא נלמוד ממנה ספחת השאת, והייתי אומר שאין לנו אלא שלשה מיני נגעים והם בהרת שאת ספחת. גם אם היה אומר בהרת או שאת או ספחת לא הייתי יודע שיש מין נגע שלישי שהיא ספחת הבהרת כיון שבא זכרון הספחת באחרונה מה שאין כן לפי סדר האמור. ולמה שאמרו ז"ל (ערכין טו ב) שהצרעת באה על לשון הרע ירמוז הכתוב בב' מראות נגעים על פי מה שכתב רמב"ם בפרק ז' מהלכות דעות וזה לשונו לשון הרע הוא המספר בגנות חברו אף על פי שאומר אמת אבל האומר שקר הוא נקרא מוציא שם רע על חברו עד כאן הנה האומר דברי גנאי על חברו הגם שאומר אמת נקרא בעל לשון הרע, והאומר שקר נקרא מוציא שם רע. וכנגד ב' אלו אמר שאת או בהרת, שאת כנגד מוציא שם רע, ואמר שאת ע"ד (שמות כג א) לא תשא שמע שוא, בהרת כנגד לשון הרע, ואמר לשון בהרת בהירות שיורה הצדקת הדברים הנאמרים כי כנים הם ואף על פי כן מאוסים הם ויסובבו הצרעת. ולצד שיש הדרגות בב' הבחינות, לזה עשה ה' ב"ה ספחת לשאת ולבהרת כבחינת הדבור אשר יסובב אותה:
והיה וגו' לנגע. פירוש להיות שעיקר טומאת הנגע יגידו השערות ולא מראית השאת והבהרת מגדת צרעת זולת השער, לזה אמר והיה וגו' לנגע וגו' פירוש הבא אחר כך והוא כשיהפך שערו ללבן:
ג וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת־הַנֶּגַע בְּעוֹר־הַבָּשָׂר וְשֵׂעָר בַּנֶּגַע הָפַךְ לָבָן וּמַרְאֵה הַנֶּגַע עָמֹק מֵעוֹר בְּשָׂרוֹ נֶגַע צָרַעַת הוּא וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן וְטִמֵּא אֹתוֹ׃
רַשִׁ״י
הפך לבן. מִתְּחִלָּה שָׁחֹר וְהָפַךְ לְלָבָן בְּתוֹךְ הַנֶּגַע; וּמִעוּט שֵׂעָר שְׁנַיִם: עמק מעור בשרו. כָּל מַרְאֵה לָבָן עָמֹק הוּא, כְּמַרְאֵה חַמָּה עֲמֻקָּה מִן הַצֵּל: וטמא אתו. יֹאמַר לוֹ טָמֵא אַתָּה, שֶׁשֵּׂעָר לָבָן סִימָן טֻמְאָה הוּא גְּזֵרַת הַכָּתוּב:
אוּנְקְלוֹס
וְיֶחֱזֵי כַהֲנָא יָת מַכְתָּשָׁא בִמְשַׁךְ בִּסְרָא וְשֵׂעָר בְּמַכְתָּשָׁא אִתְהַפִיךְ לְמֶחֱוָר וּמֶחֱזֵי מַכְתָּשָׁא עַמִיק בִּמְשַׁךְ בִּסְרֵהּ מַכְתַּשׁ סְגִירוּתָא הוּא וְיֶחֱזִנֵהּ כַּהֲנָא וִיסָאֵב יָתֵהּ
רַשְׁבַּ״ם
ומראה הנגע עמוק: לבן:
רַמְבַּ״ן
עמוק מעור בשרו כל מראה לבן עמוק הוא כמראה חמה עמוקה מן הצל לשון רש"י (רש"י על ויקרא י״ג:ג׳) ומפני זה כשהגיע הרב אצל הכתוב השני שאמר ואם בהרת לבנה היא ועמוק אין מראה מן העור כתב הרב לא ידעתי פירושו פירוש הוקשה אצלו כיון שהיא בהרת לבנה אי אפשר לו שלא יהיה מראה עמוק כמראה חמה עמוקה מן הצל והנה אנחנו יכולין לתקן הקושיא הזו שלא יאמרו הכתובים במראה נגע שיהיה עמוק מן העור אלא כשיהפך בו שער לבן אבל כשאמר "ושערה לא הפך לבן" יאמר "ועמוק אין מראה מן העור" שכן מראה החמה אם יהיה במקום ההוא דבר שחור מפוזר בו לא יהיה המראה להמסתכל בו עמוק והנה השער בתולדתו שחור ומבטל עומק הנגע וכשיהפוך לבן או צהוב יהיה הלובן כולו מזהיר ויראה כעמוק לכל מביט בו מרחוק עם כל זה מה שאמר הרב כל מראה לבן עמוק הוא אינו נכון בעיני שהרי אמרו (שבועות ו) אין שאת אלא לשון גבוהה והשאת לבנה היא כדכתיב (ויקרא י״ג:י׳) שאת לבנה ואמרו (נגעים פ"א מ"א) שאת כצמר לבן שניה לה כקרום ביצה והנה היא לבנה הרבה וראוי שתהיה עמוקה ולמה יקראוה גבוהה והכתוב גם כן לא אמר במראה השאת "עמוק מן העור" ובתורת כהנים (נגעים פרשה א ד) אמרו מה לשון "שאת" מוגבהת כמראה הצל שהן גבוהין ממראה החמה ואם כל מראה לובן עמוק הנה הדבר בהפך ואולי נאמר שלשון "שאת" מוגבהת היא כנגד הבהרת שאם תקיף את שתיהן תהיה הבהרת כמראה החמה והשאת בצדה כמראה הצל שהן כנגד העור שתיהן עמוקות אבל הכתוב לא אמר במראה השאת "עמוק מן העור" אבל כך נראה לי הענין הזה שיש לובן נותן זוהר ולטישות בעינים כמראה החמה והעין איננו מקבל גוון הלובן ההוא ולכן יראה אצלו כעומק כמראה החמה שהיא עמוקה מן הצל בעבור שהעין מקבל גוון השחרות ונקבע בו וגוון הלובן מפזר כח הראות ויתרחק לו ולכן יראה כעמוק והנה לובן הבהרת שהוא בהיר ועז כשלג הראות נחלש ממנו כאשר יחלש במקום החמה ובלבד שלא יהיה בו שער שחור כי אז יתפוס כח הראות בשחרות וממנו יתפשט בכל מראה הנגע ולא יברח ממנו והשאת היא לבנה אבל אין הלובן מזהיר ולא יחליש הראות ויתפשט ויתקרב אליו ויראה כקרובה אצלו ומוגבהת כענין הראות בכוכבים שהן נראים כמו גבוהין ברקיע והזכיר הכתוב בשחין (ויקרא י״ג:י״ט) שני מראות שאת לבנה או בהרת פתוכה באדמדמות ואמר בה (ויקרא י״ג:כ׳) מראה שפל לא עמוק כי הבהרת ההיא אע"פ שהיא לבנה עזה האדמדמות שבתוכה מגרעת ממנו העומק ויחזור לשפלות מעט ועל דרך הפשט לא יחזור "והנה מראה שפל מן העור" (שם) רק לבהרת אבל בשאת לבנה לא יאמר כן ואמר בשתיהן (ויקרא י״ג:כ״א) ואם אין בה שער לבן ושפלה איננה מן העור והיא כהה כי בעבור שיש בה מראה האדמדמות ושחרות השער אבד ממנה גם השפלות והיא כהה והזכיר במכוה (ויקרא י״ג:כ״ד) לבנה אדמדמת או לבנה ואמר מראה עמוק (ויקרא י״ג:כ״ה) על הלבנה וחזר ואמר (ויקרא י״ג:כ״ו) והנה אין בבהרת שער לבן ושפלה איננה מן העור כי הזכיר ענין השפלות ללבנה אדמדמת ללמד כי העומק והשפלות שניהם סימן טומאה ואין בהם טהרה רק כשאין בהן שפלות כלל והיא כהה והתורה רצתה בטהרת ישראל ובנקיות גופם והרחיקה החולי הזה מתחילתו כי המראות האלו אינן עדיין צרעת גמורה אבל תבאנה לידי כך ויאמרו הרופאים בספריהם הבהרות נירא מהן מהצרעת ולכך יאמר הכתוב בהן בתחילתן (כאן) "נגע צרעת" כלומר מכה של צרעת איננה צרעת גמורה ובהיות סימני הטומאה גמורין לאחר ההסגר שיאמר "צרעת היא" (ויקרא י״ג:ח׳) יתכן שהיא צרעת גמורה ופעם יאמר בטומאה (ויקרא י״ג:כ׳) וטמאו הכהן נגע צרעת היא והכונה לומר שיטמא בו מעכשיו כי הוא נגע שיבא ודאי לידי צרעת וראוי להבדל מעתה מן העם וכן וטמא הכהן אותו נגע הוא (ויקרא י״ג:כ״ב) יאמר שהוא נגע גדול שלא יתרפא אבל יגדל כל היותו ויפשה כאשר פשה עתה ומה שאמר רש"י (רש"י על ויקרא י״ג:ג׳) בשער לבן שהוא סימן טומאה וגזרת הכתוב הוא דנא פשריה דמלתא וגזירת עילאה היא די מטא על גברא ההוא כי הנגע שלא יהפוך השער ללובן איננו אלא כיעור בעור לא ליחה שתחליא כלל:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
וראה הכהן את הנגע. דרשו רבותינו ז"ל אין הכהן רואה את הנגע ביום ראשון, שהרי צריך להסגירו שבעה וכתיב וראה הכהן אותו ביום השביעי, ואי אפשר לראותו בשבת. ולא ביום שני, שאם יצטרך להסגירו שתי שבועות יבא יום שביעי של הסגר שבוע שניה בשבת שהוא שלש עשרה, ולכך אמרו שתי שבועות שהוא שלש עשרה ימים.
ושער בנגע הפך לבן ומראה הנגע עמוק מעור בשרו. פירש רש"י ז"ל כל מראה לבן עמוק הוא כמראה חמה עמוקה מן הצל.
וכתב הרמב"ן ז"ל בפירוש זה כי יש לובן נותן זוהר ולטישות בעינים כמראה החכמה, והעין אינו מקבל גוון הלובן ההוא ועל כן יראה אצלו כעמוק, כי מראה החמה שהיא עמוקה מן הצל הוא מפני שהעין הוא מקבל גוון השחרות והוא נקבע בו וסובל אותו, אבל גוון הלובן אין העין מקבלו ומפזר כח הראות ומתרחק לו, ועל כן יראה כעמוק והנה לובן הבהרת שהוא בהיר ועז כשלג הראות נחלש ממנו כאשר יחלש במקום החמה, ובלבד שלא יהיה בו שער שחור כי אז יתפוש כח הראות בשחרות, וממנו יתפשט בכל מקום הנגע ולא יברח ממנו, והשאת היא לבנה אבל אין הלובן מזהיר ולא יחליש הראות ויתפש בו ויתקרב אליו ויראה כקרובה אליו ומוגבהת, כענן הראות בכוכבים שהם נראים כמו גבוהים ברקיע.
סְפוֹרְנוֹ
נגע צרעת הוא. הנה אמר לפעמים נגע צרעת הוא, ופעמים צרעת היא ופעמים צרעת נושנת הוא ופעמים נגע הוא כי אמנם יש לצרעת כמו לשאר החלאים עתות התחלה ותוספת ותכלית, ואם ירפא החולי תהיה לו ירידה גם כן. ויקרא להתחלה נגע בלבד, ולתוספת נגע צרעת, ולתכלית צרעת, וכאשר תתישן תקרא צרעת נושנת וכאשר תהיה בירידה יאמר נרפא הנגע נרפא הנתק ובהיות זה המין מן החולי לעונש כאמרם ז"ל אינו אלא מזבח כפרה (ברכות ה, ב) נתן זמני ההסגר לעורר אל התשובה, כאמרו ויגל אזנם למוסר ויאמר כי ישובון מאון:
כְּלִי יָקָר
ושער בנגע הפך לבן. כל שער לבן הוא סימן חולשה בגוף והלבנת שער האדם לעת זקנתו יוכיח, וכן כל הסוסים הלבנים תשושי כח וכן כל כבש לבן אינו טוב כמו צבע של שאר מיני שער כי כל מראה לבן מקורו מן הליחה הלבנה הגורמת העצלות כי פעולת כל עצל לא בחיל ולא בכח
אוֹר הַחַיִּים
ומראה הנגע וגו'. ענין זה יגיד סוד אומרו אך בצלם יתהלך איש, והוא מראה הבשר החי, וכשישלוט בחינת הרע באדם ירשום בבשר אדם הסתלקות זוהרת החיוני, ולזה יראה חסרון המראה ויהיה עמוק מהעור, ולזה דבר הכתוב בדרך זה עמוק מן העור, ולדברי רז"ל (תו"כ כאן שביעית ו) טעם אומרו עמוק לומר שאם היה כל בשרו כמראה הנגע טהור שאין ניכר עומק, והכתוב הקפיד על העומק:
וראהו הכהן וטמא אותו. תלה הכתוב הטומאה בפה כהן, על דרך אומרם ז"ל (שבת קיט ב) ב' מלאכים מלוים את האדם בליל שבת לביתו וכו' וגם מלאך טוב עונה בעל כרחו וכו', והנה לצד שהכהן הוא המכפר על ישראל מטומאתם ומתחלואיהם לזה יצו ה' שיסכים על טומאה זו שקנתה מקומה באיש ההוא, עד שובו לפני ה' ואז יבער ה' ממנו טומאתו:
ד וְאִם־בַּהֶרֶת לְבָנָה הִוא בְּעוֹר בְּשָׂרוֹ וְעָמֹק אֵין־מַרְאֶהָ מִן־הָעוֹר וּשְׂעָרָה לֹא־הָפַךְ לָבָן וְהִסְגִּיר הַכֹּהֵן אֶת־הַנֶּגַע שִׁבְעַת יָמִים׃
רַשִׁ״י
ועמק אין מראה. לֹא יָדַעְתִּי פֵרוּשׁוֹ: והסגיר. יַסְגִּירֶנּוּ בְּבַיִת אֶחָד וְלֹא יִרְאֶה עַד סוֹף הַשָּׁבוּעַ וְיוֹכִיחוּ סִימָנִים עָלָיו:
אוּנְקְלוֹס
וְאִם בַּהֲרָא חַוְרָא הִיא בִּמְשַׁךְ בִּסְרֵהּ וְעַמִיק לֵית מֶחֱזָהָא מִן מַשְׁכָא וּשְׂעָרָא לָא אִתְהֲפִיךְ לְמֶחֱוָר וְיַסְגַר כַּהֲנָא יָת מַכְתָּשָׁא שִׁבְעָא יוֹמִין
רַשְׁבַּ״ם
ועמוק אין מראה: שאינו לבן כאחד ממראות נגעים המפורשים במסכת נגעים:
אִבְּן עֶזְרָא
הפך לבן. טעמו נהפך ללבן: עמוק. יותר יש בעמקו מעומק העור ואיננו כמו שפל: וטמא אותו. בדבור שיאמר שהוא טמא: והסגיר הכהן את הנגע שבעת ימים. האדם יהיה נסגר והוא ייחל עד שבעת ימים כי רובי החליים ישתנו ביום השביעי:
סְפוֹרְנוֹ
ועמוק אין מראה מן העור. אף על פי שאמרו כל מראה לבן עמוק הוא כמראה חמה העמוקה מן הצל מכל מקום בהיות גם העור באיזו מדרגה מן הלובן לא יהיה כל לבן עמוק אצלו זולתי בהיותו עובר גבול הלובן של עור, עד שיהיה יחס לובן העור אליו כיחס הצל אל החמה:
ה וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְהִנֵּה הַנֶּגַע עָמַד בְּעֵינָיו לֹא־פָשָׂה הַנֶּגַע בָּעוֹר וְהִסְגִּירוֹ הַכֹּהֵן שִׁבְעַת יָמִים שֵׁנִית׃
רַשִׁ״י
בעניו. בְּמַרְאֵהוּ וּבְשִׁעוּרוֹ הָרִאשׁוֹן: והסגירו … שנית. הָא אִם פָּשָׂה בְּשָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, טָמֵא מֻחְלָט:
אוּנְקְלוֹס
וְיֶחֱזִנֵהּ כַּהֲנָא בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה וְהָא מַכְתָּשָׁא קָם כַּד הֲוָה לָא אוֹסֵף מַכְתָּשָׁא בְּמַשְׁכָּא וְיַסְגְרִנֵהּ כַּהֲנָא שִׁבְעָא יוֹמִין תִּנְיָנוּת
אִבְּן עֶזְרָא
עמד בעיניו. הטעם במראהו כי המראה הוא בעין וכל המפרשים אמרו שטעמו בעצמו והטעם כאשר היה: פשה. כענין נפוש:
רַמְבַּ״ן
והנה הנגע עמד בעיניו במראהו ובשיעורו הראשון לשון רש"י (רש"י על ויקרא י״ג:ה׳) וכמוהו ועינו כעין הבדולח (במדבר יא ז) וכן כעין הקרח הנורא (יחזקאל א כב) אבל בתורת כהנים (להלן פסוק לז) שנינו אין לי אלא בעיני עצמו בעיני תלמידו מנין תלמוד לומר (שם) ואם בעיניו עמד הנתק (ויקרא י״ג:ל״ז) אם כן פירושו ואם בעיני הכהן הנזכר עמד הנגע כלומר שעמד על עמדו לא שינה את מקומו ולא פשה למראה עיני הכהן ולשון מורגל בדברי חכמים כך "נראה בעיני" וכן ועתה תיקר נפשי בעיניך (מלכים ב א יד) בדעתך ובמחשבתך וירמוז הכתוב כי לפי מראית עיניו ישפוט בפשיון אינו צריך למדוד את הנגע:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
והנה הנגע עמד בעיניו. במראיתו, מלשון (במדבר יא) ועינו כעין הבדולח, (יחזקאל א) כעין הקרח הנורא. אבל בתורת כהנים שנינו, אין לי אלא בעיני עצמו, בעיני תלמידו מנין, ת"ל ואם בעיניו עמד הנתק. ואם כן פירושו ואם בעיני הכהן הנזכר עמד הנגע, כלומר שעמד על עמדו ולא שנה את מקומו ולא פשה לפי מראית עיני הכהן, ולשון מורגל הוא בדברי רבותינו ז"ל כך אני בעיניך, וכן בכתוב (מלכים ב א) תיקר נא נפשי בעיניך, וירמוז הכתוב כי לפי מראית עיניו ישפוט הכהן בפשיון ואינו צריך למדוד את הנגע.
סְפוֹרְנוֹ
וראהו הכהן. גזרת הכתוב שלא תהיה טומאת נגעים וטהרתן אלא על פי כהן כי שפתי כהן ישמרו דעת ויורו למנוגע לפשפש במעשיו ויתפלל על עצמו ויתפלל גם הכהן עליו ובלעדי זאת בהיות על פיהם כל נגע יקנו טביעות עין במדרגות המראות להבחין בין נגע לנגע:
ו וְרָאָה הַכֹּהֵן אֹתוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שֵׁנִית וְהִנֵּה כֵּהָה הַנֶּגַע וְלֹא־פָשָׂה הַנֶּגַע בָּעוֹר וְטִהֲרוֹ הַכֹּהֵן מִסְפַּחַת הִיא וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְטָהֵר׃
רַשִׁ״י
כהה. הָכְהָה מִמַּרְאִיתוֹ, הָא אִם עָמַד בְּמַרְאִיתוֹ אוֹ פָשָׂה טָמֵא: מספחת. שֵׁם נֶגַע טָהוֹר: וכבס בגדיו וטהר. הוֹאִיל וְנִזְקַק לְהִסָּגֵר נִקְרָא טָמֵא וְצָרִיךְ טְבִילָה:
אוּנְקְלוֹס
וְיֶחֱזֵי כַהֲנָא יָתֵהּ בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה תִּנְיָנוּת וְהָא עַמְיָא מַכְתָּשָׁא וְלָא אוֹסֵף מַכְתָּשָׁא בְּמַשְׁכָּא וִידַכִּנֵהּ כַּהֲנָא עֲדִיתָא הִיא וִיצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי וְיִדְכֵּי
אִבְּן עֶזְרָא
שנית. פעם שנית: כהה הנגע. רבים החכמים אמרו כמו חשך ועדותם ותכהין עיניו מראות ואמרו כי כהות לבנות פירושו כמו לבנה אדמדמת שיהיו בו שניהם ולפי דעתי שמלת כהה הפך פשה ומגזרת ותכהין עיניו והקרוב אליו ולא כהה בם וטעם לא פשה הנגע במקום אחר והנה הם שני סימנים שכהה המקום הנגוע ולא פשה בשלם: וטהרו. יאמר שהוא טהור כי מספחת היתה ואם פשתה אחר כן הנו טמא:
רַמְבַּ״ן
והנה כהה הנגע ולא פשה הנגע כתב רש"י (רש"י על ויקרא י״ג:ו׳) כהה שהוכהה ממראיתו הא אם עמד במראיתו ולא פשה טמא הוא והוא באמת משמעות הכתוב אבל לפי מדרש רבותינו אינו כן שהרי שנינו (נגעים פ"א מ"ג) להסגיר את העומד בסוף שבוע ראשון ולפטור את העומד בסוף שבוע שני ובביאור אמרו בתורת כהנים (נגעים פרק ג ח) שבבגדים עומדים בראשון מסגיר ובשני שורף ובאדם עומד בראשון מסגיר ובשני פוטרו ועוד אמרו במגילה (ח) יצא מצורע מוסגר שאין צרעתו תלויה בגופו אלא בימים ואילו היה צריך שתהיה כהה היתה טהרתו תלויה בגופו ורש"י עצמו פירש שם כלשון הזה שאין תלויה בגופו שאם לא ימצא בשביעי סימן טומאה שער לבן או פשיון יטהרנו אע"פ שנגעו עומד בעיניו כגון בסוף שבוע שני אבל כך אמרו חכמים שבסוף שבוע שני בין שכהה הנגע ממראה השלג לסיד ההיכל או שידמה לקרום ביצה ואפילו העזה שהיתה כסיד וחזרה לשלג וכל שכן עמדה במראיתה כל שלא פשה מטהרה ואם כן פירוש הכתוב "והנה כהה הנגע" שחזר למראה נגע אחר כגון משלג לסיד הואיל ולא פשה מספחת היא שלא תאמר כיון שנשתנית הנגע למראה נגע אחר תראה בתחילה בא הכתוב ולמד שהוא טהור והוא הדין אם העזה שכבר למדך הכתוב שאין השנוי ממראה למראה סימן טומאה אלא כעומד בעיניו הוא וכל שלא פשה טהור הוא ואם תשאל ולמה לא הזכיר הכתוב העזה וכל שכן כהה בא ללמדך שאף על פי שכהה אם פשה טמא ופירוש כהה שהוכהה לאחד ממראות נגעים כגון משלג ועד קרום ביצה שעדיין נגע הוא אבל למטה ממראות נגעים כבר נתרפא ואין כאן נגע ואין פשיון בזה מטמאו כלל וכענין הזה הוא מתבאר בתורת כהנים (כאן):
אוֹר הַחַיִּים
והנה כהה. פירוש רש"י הא אם עמד במראיתו, או פשה טמא. ורמב"ם בפרק א' מהלכות טומאת צרעת כתב זה שנאמר בתורה והנה כהה הנגע וגו' שאם כהה מד' מראות נגעים טהור, וכן אם לא כהה ולא פשה ולא נולד בו שער לבן וכו' טהור ע"כ. הנה לדברי רש"י הכיהוי הוא מהקודם, ולא ממראה הצרעת, שאז תתחייב לומר שאין כאן מראה צרעת, ואין הכתוב מדבר אלא במי שהיתה בו מין צרעת מג' מראות, כמו שתאמר בהרת ונעשית שניה לה או שאת ונעשית שניה לה וכדומה, אבל אם היתה קרום ביצה שוב אין לה הדרגה אחרת. או אפשר שגם בכל אחת מד' מראות יש במין עצמו כיהוי, כמו שתאמר הבהרת עצמה תוכל להיות בב' הדרגות א' קודם כיהוי וא' אחר כיהוי וכן כל א' מהד'. ותמצא שאמרו במסכת נגעים (פ"א מ"ד) ר' חנינה אומר מראות נגעים י"ו, רבי דוסא וכו' אומר ל"ו. עקביא בן מהללאל אומר ע"ב, ומן הסתם אין חולקין בטהרה וטומאה אלא במספר המינים, וכן פירש רמב"ם בפירוש המשנה, הא למדת שהרבה מינים הם, והנה ישתנה הדין בין ב' הדרכים, כיון שהכיהוי הוא המטהר, אם צריך כיהוי ממדרגה למדרגה, או אפילו במדרגה עצמה, ויש צדדים לכאן ולכאן, וראשון מוטה קצת, ולדרכו ז"ל פירוש כהה הנגע הוא אחר הכיהוי קוריהו הכתוב נגע שלא נעקר ממנו שם נגע הגם שכהה אלא שכהה מראה ראשון, ולדברי רמב"ם הכיהוי הוא ממראה הנגע שלא נשאר מראית הנגע, ופירוש כהה הנגע שאמר הכתוב של הקודם משמע שהוכהה מהיות נגע, ופשט הכתוב יעיד כפירש"י, כי אם כהה הנגע ממראית ד' נגעים פשיטא שטהור שהרי אין כאן נגע, אבל אם נאמר כי פירוש כהה היא ממראית ראשון ועודנו במראית טמא כדברי רש"י יש חידוש לומר שאינו טהור אלא אם כהה. ויש ליישב לדעת רמב"ם שבא לומר שהגם שהוכהה מד' מראות נגעים ואין כאן רושם נגע אף על פי כן טעון כבוס בגדים, ויש לדעת לסברת רש"י למה לא התנה הכתוב באם חזר הנגע למראית הראשון כמו שהתנה באם פשה וגו', בשלמא לדעת רמב"ם בין לא פשה ופשה שאמר הכתוב בשלא כהה מדבר, אלא לרש"י נעלם דבר זה מה יהיה דינו:
ויש לפנינו ב' דרכים, אחד הוא שניהם היו בתנאי הטהרה ויצא אחד מהם ולמד על עצמו שבחזרתו יטמא האיש לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכל יצא שגם הכיהוי אם חזר הנגע למראית ראשון טמא הגם שלא פשה, ודרך ב' כי דווקא הפשיון אם חזר ופשה הוא שטמא כיון שפשיון זה לא היה לו כלל פירוש שלא פשה נגע זה ממה שנראה קודם הסגר עכשיו שישנו טמא, מה שאין כן חזרת הגוון למה שהיה קודם כיהוי יש לומר כיון שגוון זה היה בו בתחלה ולא הוחלט לטומאה גם עכשיו יראה כבתחלה. ולא תקשה הלא גם פשיון יש מציאות שיהיה קודם הסגר וטהור ואף על פי כן אמר הכתוב אם פשה אחר טהרה שהוא טמא ואין אנו אומרים יראה כבתחלה. לא קשה כי שאני פשיון שמחליט אחר הסגר ראשון תאמר בכיהוי שהגם שלא כהה בהסגר ראשון שאינו מוחלט דכתיב (פסוק ה) והנה הנגע עמד בעיניו ולא פשה וגו' והסגירו. ואולי שסובר רש"י שדרך ב' מוכרע הוא בסברא ולא הוצרך הכתוב לאומרו, וזה דוחק בדברי רש"י:
ולי נראה לפרש הכתוב על זה הדרך והנה כהה הנגע פירוש שהוכהה ממראהו ראשון אלא שעדיין מראהו מראה נגע כדברי רש"י, אלא שכונת הכתוב הוא לומר שהגם שכהה אין לטהר אלא אם לא פשה, אבל אם פשה הגם שכהה אין לומר פנים חדשות באו לכאן ויראה בתחלה, אלא שקשה לי על מי סמך עליו הכתוב להכריע בו פירוש זה:
שוב ראיתי דברי רז"ל בתורת כהנים וזה לשונם והנה כהה יכול למטה מד' מראות תלמוד לומר הנגע, אי הנגע יכול במראיו תלמוד לומר והנה כהה, הא כיצד כהה ממראיו לא למטה מד' מראות, והנה כהה שאם העז וכהה כאלו לא העז, הנגע שאם כהה והעז כאלו לא כהה עד כאן. והנה תנא דתורת כהנים מפרש כהה שלא נעקר ממנו מראית הנגע כדרכו של רש"י, אלא מאומרו כאלו לא העז וכאלו לא כהה יגיד כפירושנו שכוונת הכתוב הוא לומר שלא יראה בתחלה ואפילו כהה מתחלה והעז אחר כך כאלו מתחלה עז היה וטהור אם לא פשה. ומעתה מדברי ברייתא זו נסתרו דברי רש"י ורמב"ם, ועדיין גם לדרך המבורר נשאר קושיא על מי סמך עליו לפרש בדבריו כן, ודלמא תנאי היא אם כהה דוק' לטהר, ומצאתי בתורת כהנים באותה פרשה עצמה הלכה ט' וזה לשונם מספחת, אף על פי שלא נשתנו מראיה ע"כ, הרי שהגם שלא כהה השמיענו הכתוב שהוא טהור, אם כן נחזור לפרש טעם אומרו כהה לומר שלא יראה בתחלה אם כהה ואומרו הנגע שלא יראה בתחלה אם העז. וצריך עיון לדברי רש"י ורמב"ם ויש ליישב בדוחק גדול:
מספחת היא. פירוש אינו צרעת, כדרך שאמר בוהק הוא, ואף על פי כן צוה ה' לכבס בגדיו שגם בחינה זו היא ענף מענפי הטומאה אלא שטומאתה קלה. ואולי שזה ירמוז לאבק לשון הרע, כרמוז בדבריהם ז"ל שאפילו לומר נורא בבית פלוני הוא אבק לשון הרע:
עוד ירצה באומרו מספחת היא לומר שהוא שם מין נגע שצריך שיכבס בגדיו בשבילו, והוא מה שסמך לאומרו מספחת היא וכבס בגדיו, גם בזה מצאנו נחת רוח במה שקדם לומר וטהרו הכהן שנראה שצריך שיאמר הכהן טהור אתה, וקשה בשלמא אומרו וטמאו הכהן ירצה לומר שאין טומאה יורדת עליו אלא עד שיאמר הכהן טמא, אבל טהרה הרי בחזקת טהור הוא האיש והנגע טהור הוא אם כן מה צורך לומר וטהרו הכהן שמשמע שאינו טהור עד שיאמר לו הכהן טהור, והגם שאמרו ז"ל (רש"י) לצד שנסגר, אין זה מספיק, ולדברינו ישנו לטעם הדבר, כי מין נגע זה שמזקיקו לכיבוס בגדים אינו נטהר ממנו אלא במאמר הכהן כשאומר לו טהור זו היא טהרתו ויכבס בגדיו על מה שקדם קודם שיאמר הכהן טהור והבן:
ז וְאִם־פָּשֹׂה תִפְשֶׂה הַמִּסְפַּחַת בָּעוֹר אַחֲרֵי הֵרָאֹתוֹ אֶל־הַכֹּהֵן לְטָהֳרָתוֹ וְנִרְאָה שֵׁנִית אֶל־הַכֹּהֵן׃
אוּנְקְלוֹס
וְאִם אוֹסָפָא תוֹסֵף עֲדִיתָא בְּמַשְׁכָּא בָּתַר דְאִתְּחֲזִי לְכַהֲנָא לְדַכּוּתֵהּ וְיִתַּחֲזִי תִנְיָנוּת לְכַהֲנָא
כְּלִי יָקָר
ואם פשה תפשה וגו'. זה סימן שאין כח ביד הטבע לדחות מעליו כל הפסולת כי רב הוא וזה ג"כ מופת שלא נטהר מחטאו עוד טומאתו בו, ואם לא פשתה הנגע כבר דחה מעליו הטבע כל עיפוש ופסולת זה מופת כי כבר גמר בלבו לשוב בתשובה שלימה ואם כסתה הצרעת את כל עור הנגע מראשו ועד רגליו כבר דחה הטבע כל החולי לחוץ ואז בלי ספק יתרפא לפיכך טהור הוא וכן מצד העונש בלי ספק אם יראה שהצרעת נתפשטה בכל גופו אז ביותר יגמור בלבו לשוב בתשובה, זולת באם יהיה בו בשר חי כי זה מופת שבכל אלה לא יוסר ורז"ל המשילו הדבר למים שכל מים רחבים אינן עמוקים והעמוקים אינן רחבים, כך אם הנגע אינו רחב אז הוא נכנס בעומק תוך הגוף ויש לחוש להתגברות החולי אבל אם הוא רחב ומתפשט בכל העור אינו עמוק בגוף וירפא מהרה.
ורז"ל למדו מזה דרך דרש, אין משיח בא עד שתתהפך כל המלכות למינות שנאמר כולו הפך לבן טהור הוא רמז לדבר הפך לבן כשהמלה הפוכה יהיה נבל, ור"ל כשכולם ינבלו צור ישועתם אז יטהר ה' בהכרח כל הארץ מגילוליה וראייתם מנגע זה הבא על צד העונש וכשכולו הפך לבן ודאי החוטא יתן אל לבו לשוב, כך ישראל כשיראו שכל המלכות יהפך למינות ויראו כי אפס עצור ועזוב ודאי יתנו אז אל לבם לשוב בתשובה שלימה אל ה' ואז טהור הוא.
וענין מחית בשר חי בשאת, שלמעלה נראה הבשר בריאה ותחתיה תעמוד הבהרת אולי על צד העונש בא נגע זה על כת החנפים הצבועים המראים את עצמם כשרים מבחוץ ותוכם מלא מרמות ותוך ע"כ בא עליהם מין זה, מדה כנגד מדה.
ח וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה פָּשְׂתָה הַמִּסְפַּחַת בָּעוֹר וְטִמְּאוֹ הַכֹּהֵן צָרַעַת הִוא׃
רַשִׁ״י
וטמאו הכהן. וּמִשֶּׁטִּמְּאוֹ הֲרֵי הוּא מֻחְלָט, וְזָקוּק לְצִפֳּרִים וּלְתִגְלַחַת וּלְקָרְבָּן הָאָמוּר בְּפָרָשַׁת זֹאת תִּהְיֶה: צרעת הוא. הַמִּסְפַּחַת הַזֹּאת: צרעת. לְשׁוֹן נְקֵבָה. נגע. לְשׁוֹן זָכָר:
אוּנְקְלוֹס
וְיֶחֱזֵי כַהֲנָא וְהָא אוֹסֵפַת עֲדִיתָא בְּמַשְׁכָּא וִיסָאֵבִנֵהּ כַּהֲנָא סגִירוּתָא הִיא
רַשְׁבַּ״ם
צרעת היא: ומוחלט הוא וישב בדד עד שיתרפא ויביא צפרים:
אוֹר הַחַיִּים
צרעת היא. פירוש אפילו מה שכבר קרא עליו הכהן שם טהרה עתה למפרע נתגלה שהוא טמא, כי המספחת הטהורה אין דרכה לפשות כל עיקר והשמיענו הכתוב בהודעה זו לומר שאין צריך שיהיה הפשיון גדול כשיעור הנגע אלא כל שהוא, שהרי אנו דנים במספחת עצמה שהיא צרעת והבן:
ט נֶגַע צָרַעַת כִּי תִהְיֶה בְּאָדָם וְהוּבָא אֶל־הַכֹּהֵן׃
אוּנְקְלוֹס
מַכְתַּשׁ סְגִירוּ אֲרֵי תְהֵי בֶּאֱנָשָׁא ויִתֵּתֵי לְוָת כַּהֲנָא
אִבְּן עֶזְרָא
והובא. האדם כחברו:
י וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה שְׂאֵת־לְבָנָה בָּעוֹר וְהִיא הָפְכָה שֵׂעָר לָבָן וּמִחְיַת בָּשָׂר חַי בַּשְׂאֵת׃
רַשִׁ״י
ומחית. שינמי"נט בְּלַעַז, שֶׁנֶּהְפַּךְ מִקְצַת הַלֹּבֶן שֶׁבְּתוֹךְ הַשְּׂאֵת לְמַרְאֵה בָשָׂר, אַף הִיא סִימָן טֻמְאָה — שֵׂעָר לָבָן בְּלֹא מִחְיָה וּמִחְיָה בְּלֹא שֵׂעָר לָבָן — וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נֶאֶמְרָה מִחְיָה אֶלָּא בַּשְּׂאֵת, אַף בְּכָל הַמַּרְאוֹת וְתוֹלְדוֹתֵיהֶן הוּא סִימָן טֻמְאָה:
אוּנְקְלוֹס
וְיֶחֱזֵי כֲהֲנָא וְהָא עַמְקָא חַוְרָא בְּמַשְׁכָּא וְהִיא הֲפָכַת שֵׂעָר לְחִוָר וְרֹשֶׁם בִּסְרָא חַיְתָא בְּעַמִקְתָּא
רַשְׁבַּ״ם
ומחיית בשר חי: לא כמו בשר מבושל כי אם חי שגדלה חתיכת בשר בתוך הנגע:
אִבְּן עֶזְרָא
והיא הפכה. השער השחור ללבן: ומחית. פירוש בשר חי והנה הבשר שלא ירגיש איננו כן:
רַמְבַּ״ן
והנה שאת לבנה בעור והיא הפכה שער לבן ומחית בשר חי בשאת פירוש הכתוב הזה אינו שיהיה צריך לשניהם, לשער לבן ומחיה, שהרי טמא הכתוב בשער לבן לבדו בפרשה הראשונה, וכן המחיה לבדה סימן טומאה היא. אם כן פירושו, והיא הפכה שער לבן או מחית בשר חי בשאת. והזכיר שער לבן בשאת אע"פ שכבר הזכירו בבהרת, ללמד שבשתיהן הוא סימן טומאה:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
והיא הפכה שער לבן. פירוש שתי שערות, וטעם היות שער לבן סימן טומאה, לפי שהשחור הוא טבע התולדה וכיון שהוא לבן ונשתנה טבעה היה זה חולי.
ומחית בשר חי בשאת. פירוש או מחית בשר חי, כי אינו צריך לשניהם לשער לבן ולמחיה, שהרי בפרשה של מעלה טמא הכתוב בשער לבן לבדו, שכן כתוב ושער בנגע הפך לבן נגע צרעת הוא וראהו הכהן וטמא אותו, וגם כן המחיה לבדה סימן טומאה, ורבותינו ז"ל דרשו ליתן שעור למחיה שתהא כדי לקבל שער לבן שהוא שתי שערות.
ודע כי בכל המקום שתמצא שער לבן שער שחור אנו הולכים אחר עקר השורש של שער, שאם היה בנגע שער לבן והיה עקרו שחור דנין אותו כשחור, וכן אם היה בו שער שחור ועקר שרשו לבן דנין אותו כשער לבן.
אוֹר הַחַיִּים
והיא הפכה וגו' ומחית וגו'. פשט הכתוב משמע שצריך ב' לטומאה מחיה ושער לבן ורז"ל אמרו בתורת כהנים וזה לשונם יכול עד שיהיה בה שער לבן ומחיה תלמוד לומר צרעת נושנת היא, היא טמאה ואינה צריכה דבר אחר, אם כן למה נאמר שער לבן ומחית, מלמד שלא תהיה טמאה עד שיהיה בה כדי לקבל שער לבן ומחיה ע"כ. הנה מה שדייקו לטמא במחיה לבד מאומרו נושנת היא קשה, תינח מחיה אינה צריכה דבר אחר לסעדה מה שאין כן שער לבן בשאת מנין שיספיק לבד. ואולי דאומרו היא חוזר לכל אחד מב' דברים על הפכיות שער ללבן ועל מחיה, לא כמו שכתב בעל קרבן אהרן שחוזר אל המחיה לבד. או אפשר שדיוק היא חוזר להפכיות שער לבן שבו יספיק בלא מחית. ומחית לבד נשמעת מאומרו בפסוק שבסוף הענין שאמר הבשר החי טמא הוא צרעת הוא משמע בלא תנאי אחר כל שיש בשר חי יגיד צרעת, וחוץ מדבריהם נראה לי כי טעם שלא אמר או מחית בשר, לומר שאפילו היו שניהם אם תכסה הצרעת את כל עור וגו' טהור, מה שלא נשמע אם היה אומר או, כי מנין לנו לטהר כשיהיו ב' סימני טומאה, ולא חש למטעי להצריך לטומאה שניהם מטעם הנזכר:
יא צָרַעַת נוֹשֶׁנֶת הִוא בְּעוֹר בְּשָׂרוֹ וְטִמְּאוֹ הַכֹּהֵן לֹא יַסְגִּרֶנּוּ כִּי טָמֵא הוּא׃
רַשִׁ״י
צרעת נושנת הוא. מַכָּה יְשָׁנָה הִיא תַּחַת הַמִּחְיָה, וְחַבּוּרָה זוֹ נִרְאֵית בְּרִיאָה לְמַעְלָה וְתַחְתֶּיהָ מְלֵאָה לֵחָה — שֶׁלֹּא תֹאמַר הוֹאִיל וְעָלְתָה מִחְיָה אֲטַהֲרֶנָּה:
אוּנְקְלוֹס
סְגִירוּת עַתִּיקָא הִיא בִּמְשַׁךְ בִּסְרֵהּ וִיסָאֵבִנֵהּ כַּהֲנָא לָא יַסְגְרִנֵהּ אֲרֵי מסָאָב הוּא
אִבְּן עֶזְרָא
נושנת. קדמונית: מלת יסגירנו. יוצאה לשנים פעולים והטעם שיצוה שיסגר:
יב וְאִם־פָּרוֹחַ תִּפְרַח הַצָּרַעַת בָּעוֹר וְכִסְּתָה הַצָּרַעַת אֵת כָּל־עוֹר הַנֶּגַע מֵרֹאשׁוֹ וְעַד־רַגְלָיו לְכָל־מַרְאֵה עֵינֵי הַכֹּהֵן׃
רַשִׁ״י
מראשו. שֶׁל אָדָם ועד רגליו: לכל מראה עיני הכהן. פְּרָט לְכֹהֵן שֶׁחָשַׁךְ מְאוֹרוֹ (ספרא):
אוּנְקְלוֹס
וְאִם מִסְגָא תִסְגֵי סְגִירוּתָא בְּמַשְׁכָּא וְתַחְפֵי סְגִירוּתָא יָת כָּל מְשַׁךְ מַכְתָּשָׁא מֵרֵישֵׁהּ וְעַד רַגְלוֹהִי לְכָל חֵיזוּ עֵינֵי כַהֲנָא
רַמְבַּ״ן
ואם פרוח תפרח הצרעת בעור וכסתה הצרעת את כל עור הנגע הנה הפריחה אינה סימן טהרה עד שתפרח בכל הגוף חוץ מן המקומות שמנו חכמים במשנה (נגעים פ"ח מ"ה) שאין מעכבין את ההופך כולו לבן אם כן מהו "את כל עור הנגע" אבל פירושו וכסתה הצרעת את כל עור הנגע ומראשו ועד רגליו יאמר שהפך לבן מקום הנגע וכל הגוף הא אם הפך לבן כל הגוף ומראה הנגע חזר לבהק או נתרפא טמא הוא:
יג וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה כִסְּתָה הַצָּרַעַת אֶת־כָּל־בְּשָׂרוֹ וְטִהַר אֶת־הַנָּגַע כֻּלּוֹ הָפַךְ לָבָן טָהוֹר הוּא׃
אוּנְקְלוֹס
וְיֶחֱזֵי כַהֲנָא וְהָא חֲפַת סְגִירוּתָא יָת כָּל בִּסְרֵהּ וִידַכִּי יָת מַכְתָּשָׁא כֻּלֵהּ אִתְהֲפִיךְ לְמֶחֱוַר דְכֵי הוּא
אִבְּן עֶזְרָא
וטהר את הנגע. כי כבר יצא הנגע כולו לחוץ והוא סר ממנו וטעם וטהר את הנגע. בדבור שאותו הנגע לא יטמא אחרים:
יד וּבְיוֹם הֵרָאוֹת בּוֹ בָּשָׂר חַי יִטְמָא׃
רַשִׁ״י
וביום הראות בו בשר חי. אִם צָמְחָה בוֹ מִחְיָה הֲרֵי כְבָר פֵּרֵשׁ שֶׁהַמִּחְיָה סִימָן טֻמְאָה? אֶלָּא הֲרֵי שֶׁהָיָה הַנֶּגַע בְּאֶחָד מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה רָאשֵׁי אֵבָרִים שֶׁאֵין מִטַּמְּאִין מִשּׁוּם מִחְיָה — לְפִי שֶׁאֵין נִרְאֶה הַנֶּגַע כֻּלּוֹ כְאֶחָד, שֶׁשּׁוֹפְעִין אֵילָךְ וָאֵילָךְ (נגעים פ"ו; קידושין כ"ה) — וְחָזַר רֹאשׁ הָאֵבֶר וְנִתְגַּלָּה שִׁפּוּעוֹ עַל יְדֵי שֻׁמָּן, כְּגוֹן שֶׁהִבְרִיא וְנַעֲשָֹה רָחָב וְנִרְאֵית בּוֹ הַמִּחְיָה, לִמְּדָנוּ הַכָּתוּב שֶׁתְּטַמֵּא (ספרא): וביום. מַה תַּ"ל? לְלַמֵּד יֵשׁ יוֹם שֶׁאַתָּה רוֹאֶה בוֹ וְיֵשׁ יוֹם שֶׁאֵין אַתָּה רוֹאֶה בוֹ, מִכָּאן אָמְרוּ: חָתָן נוֹתְנִין לוֹ כָּל שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה, לוֹ וְלִכְסוּתוֹ וּלְבֵיתוֹ, וְכֵן בָּרֶגֶל נוֹתְנִין לוֹ כָּל יְמֵי הָרֶגֶל (נגעים פ"ג, מועד קטן ז'):
אוּנְקְלוֹס
וּבְיוֹמָא דְאִתַּחֲזִי בֵהּ בִּסְרָא חַיָא יְהֵי מְסָאָב
טו וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת־הַבָּשָׂר הַחַי וְטִמְּאוֹ הַבָּשָׂר הַחַי טָמֵא הוּא צָרַעַת הוּא׃
רַשִׁ״י
צרעת הוא. הַבָּשָׂר הַהוּא: בָּשָׂר לְשׁוֹן זָכָר:
אוּנְקְלוֹס
וְיֶחֱזֵי כַהֲנָא יָת בִּסְרָא חַיָא וִיסָאֵבִנֵהּ בִּסְרָא חַיָא מְסָאָב הוּא סְגִירוּת הוּא
טז אוֹ כִי יָשׁוּב הַבָּשָׂר הַחַי וְנֶהְפַּךְ לְלָבָן וּבָא אֶל־הַכֹּהֵן׃
אוּנְקְלוֹס
אוֹ אֲרֵי יְתוּב בִּסְרָא חַיָא וְיִתְהֲפִיךְ לְמֶחֱוָר וְיִתֵּתֵי לְוַת כַּהֲנָא
אִבְּן עֶזְרָא
או כי ישוב. שיתכן שישוב:
יז וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן וְהִנֵּה נֶהְפַּךְ הַנֶּגַע לְלָבָן וְטִהַר הַכֹּהֵן אֶת־הַנֶּגַע טָהוֹר הוּא׃
אוּנְקְלוֹס
וְיֶחֱזִנֵהּ כַּהֲנָא וְהָא אִתְהֲפִיךְ מַכְתָּשָׁא לְמֶחֱוָר וִידַכֵּי כַהֲנָא יָת מַכְתָּשָׁא דְכֵי הוּא
יח וּבָשָׂר כִּי־יִהְיֶה בוֹ־בְעֹרוֹ שְׁחִין וְנִרְפָּא׃
רַשִׁ״י
שחין. לְשׁוֹן חִמּוּם, שֶׁנִּתְחַמֵּם הַבָּשָֹר בְּלִקּוּי הַבָּא לוֹ מֵחֲמַת מַכָּה שֶׁלֹּא מֵחֲמַת הָאוּר (חולין ח'): ונרפא. הַשְּׁחִין הֶעֱלָה אֲרוּכָה וּבִמְקוֹמוֹ הֶעֱלָה נֶגַע אַחֵר:
אוּנְקְלוֹס
וּבִסְרָא אֲרֵי יְהֵי בֵהּ בְּמַשְּׁכֵּהּ שִׁחֲנָא וְיִתַּסֵי
רַשְׁבַּ״ם
שחין: פירשו רבותינו שבא על ידי חמימות מלקות שהכוהו אבל שחין של מכות אש הוא שבא על ידי חמימות אש:
יט וְהָיָה בִּמְקוֹם הַשְּׁחִין שְׂאֵת לְבָנָה אוֹ בַהֶרֶת לְבָנָה אֲדַמְדָּמֶת וְנִרְאָה אֶל־הַכֹּהֵן׃
רַשִׁ״י
או בהרת לבנה אדמדמת. שֶׁאֵין הַנֶּגַע לָבָן חָלָק, אֶלָּא פָּתוּךְ וּמְעֹרָב בִּשְׁתֵּי מַרְאוֹת — לֹבֶן וְאֹדֶם:
אוּנְקְלוֹס
וִיהֵי בַאֲתַר שִׁחֲנָא עַמְקָא חַוְרָא אוֹ בַהֲרָא חַוְרָא סַמְקָא וְיִתַּחֲזִי לְכַהֲנָא
אִבְּן עֶזְרָא
לבנה אדמדמת. מעורבת משני העינים או קצתם כן: מלת צרעת מחלה וכן ושלחתי את הצרעה ואין מלת ושלחתי טענה כי הנה ישלח דברו אני שולח את כל מגפותי ישלח בם חרון אפו:
סְפוֹרְנוֹ
והיה במקום השחין שאת לבנה. שאין אותו המקום נדון בסימני עור בשר של מעלה וכן מקום מכות אש כי אמנם העור הטבעי שנאבד בשחין או במכוה לא ישוב עוד כמאז אבל יולד במקומו דבר דומה לעור שאין עור מחליף כדאיתא פרק בא סימן. וכמו שספרו הרופאים:
אוֹר הַחַיִּים
שאת לבנה או וגו'. בתורת כהנים אמרו טעם אומרו לבנה, לומר שאינה אדמדמת, ובהרת לבנה אדמדמת, ומנין ליתן בשאת אדמדמת ובבהרת לבנה חלקה תלמוד לומר נגע צרעת פירוש בסוף הענין. ונראה שלא הוצרך התנא לריבוי של נגע צרעת אלא לפתוך של שאת, שלא תאמר כיון שלבנוניתה אינו עז אם יבא בו הפתוך יחשך הלבנונית תלמוד לומר, אבל לא לחלקה של בהרת, כי הגם שלא היה ריבוי של נגע צרעת לא הייתי מטהר בהרת חלק, שלא מצינו שיש טומאה בשאת יותר מבהרת. ופירוש הכתוב כן הוא שאת לבנה או בהרת לבנה הגם שהיא אדמדמת, כי גוון הבהרת יש בו שאת ולא יטהר לצד שגדל בו מראית הצרעת ולא הוצרך ריבוי של נגע צרעת אלא לפתוך השאת, והגם שאמר התנא ב' חלוקות, אגב אמרה. ודע כי לאו דוקא שאת אלא הוא הדין ספחתה של בהרת ושל שאת מטמאין בחלק ובפתוך. כן מוכח במסכת נגעים (פ"א מ"ב), וטעמו ממה שריבה נגע צרעת כל ד' מראות שוים הם בדין זה:
כ וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה מַרְאֶהָ שָׁפָל מִן־הָעוֹר וּשְׂעָרָהּ הָפַךְ לָבָן וְטִמְּאוֹ הַכֹּהֵן נֶגַע־צָרַעַת הִוא בַּשְּׁחִין פָּרָחָה׃
רַשִׁ״י
מראה שפל. וְאֵין מַמָּשָׁהּ שָׁפָל, אֶלָּא מִתּוֹךְ לַבְנוּנִיתוֹ הוּא נִרְאֶה שָׁפָל וְעָמֹק, כְּמַרְאֵה חַמָּה עֲמֻקָּה מִן הַצֵּל:
אוּנְקְלוֹס
וְיֶחֱזֵי כַהֲנָא וְהָא מֶחֱזָהָא מַכִּיךְ מִן מַשְׁכָּא וּשְׂעָרַהּ אִתְהַפִיךְ לְמֶחֱוָר וִיסָאֵבִינֵהּ כַּהֲנָא מַכְתַּשׁ סְגִירוּתָא הִיא בְּשִׁחַנָא סְגִיאַת
אִבְּן עֶזְרָא
והנה מראה. לא יתכן בדקדוק מראה בקמץ גדול תחת האל״ף והה״א במפיק כמו ידה רגלה כי לא נמצא כן בבעלי הה״א הנח הנעלם בסוף המלה ודגשות נו״ן:
כא וְאִם יִרְאֶנָּה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה אֵין־בָּהּ שֵׂעָר לָבָן וּשְׁפָלָה אֵינֶנָּה מִן־הָעוֹר וְהִיא כֵהָה וְהִסְגִּירוֹ הַכֹּהֵן שִׁבְעַת יָמִים׃
אוּנְקְלוֹס
וְאִם יֶחֱזִנַהּ כַּהֲנָא וְהָא לֵית בַּהּ שֵׂעָר חִוָר וּמַכִּיכָא לֵיתָהָא מִן מַשְׁכָּא וְהִיא עָמַיָא וְיַסְגְרִנֵהּ כַּהֲנָא שִׁבְעָא יוֹמִין
אִבְּן עֶזְרָא
יראנה כמו יסגירנה לחסרון הה״א הנוסף וכן מלת ממנה וממנו:
כב וְאִם־פָּשֹׂה תִפְשֶׂה בָּעוֹר וְטִמֵּא הַכֹּהֵן אֹתוֹ נֶגַע הִוא׃
רַשִׁ״י
נגע הוא. הַשְּׂאֵת הַזֹּאת אוֹ הַבַּהֶרֶת:
אוּנְקְלוֹס
וְאִם אוֹסָפָא תוֹסֵף בְּמַשְׁכָּא וִיסָאֵב כַּהֲנָא יָתֵהּ מַכְתָּשָׁא הִיא
כג וְאִם־תַּחְתֶּיהָ תַּעֲמֹד הַבַּהֶרֶת לֹא פָשָׂתָה צָרֶבֶת הַשְּׁחִין הִוא וְטִהֲרוֹ הַכֹּהֵן׃
רַשִׁ״י
תחתיה. בִּמְקוֹמָהּ: צרבת השחין. כְּתַרְגּוּמוֹ רֹשֶׁם שִׁחֲנָא; — אֵינוֹ אֶלָּא רֹשֶׁם הַחִמּוּם הַנִּכָּר בַּבָּשָֹר; כָּל צָרֶבֶת לְשׁוֹן רְגִיעַת עוֹר הַנִּרְגָּע מֵחֲמַת חִמּוּם, כְּמוֹ וְנִצְרְבוּ בָהּ כָּל פָּנִים (יחזקאל כ"א), רייטרו"ר בְּלַעַז: צרבת. רייטרי"שמנט בְּלַעַז:
אוּנְקְלוֹס
וְאִם בְּאַתְרָהָא קָמַת בֶּהַרְתָּא לָא אוֹסֵפַת רֹשֶׁם שִׁחֲנָא הִיא וִידַכִּנֵהּ כַּהֲנָא
אִבְּן עֶזְרָא
ואם תחתיה. אם עמדה במקומה כי יש נגע שיסע ממקום אל מקום: צרבת. כמו ונצרב׳ בו כל פנים כטעם מוקד וחום ולהבת:
כד אוֹ בָשָׂר כִּי־יִהְיֶה בְעֹרוֹ מִכְוַת־אֵשׁ וְהָיְתָה מִחְיַת הַמִּכְוָה בַּהֶרֶת לְבָנָה אֲדַמְדֶּמֶת אוֹ לְבָנָה׃
רַשִׁ״י
מחית המכוה. שנימני"ט; כְּשֶׁחָיְתָה הַמִּכְוָה הָפְכָה לְבַהֶרֶת פְּתוּכָה אוֹ לְבָנָה חֲלָקָה; וְסִימָנֵי מִכְוָה וְסִימָנֵי שְׁחִין שָׁוִים הֵם, וְלָמָּה חִלְּקָן הַכָּתוּב? לוֹמַר שֶׁאֵין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה — נוֹלַד חֲצִי גְרִיס בַּשְּׁחִין וַחֲצִי גְרִיס בַּמִּכְוָה, לֹא יִדּוֹנוּ כִגְרִיס (חולין ח'):
אוּנְקְלוֹס
אוֹ בִסְרָא אֲרֵי יְהֵי בְמַשְׁכֵּהּ כְּוָאָה דְנוּר וּתְהֵי רֹשֶׁם כְּוָאָה בַּהֲרָא חַוְרָא סֲמקָא אוֹ חַוְרָא
אִבְּן עֶזְרָא
או לבנ׳. לבדה:
כה וְרָאָה אֹתָהּ הַכֹּהֵן וְהִנֵּה נֶהְפַּךְ שֵׂעָר לָבָן בַּבַּהֶרֶת וּמַרְאֶהָ עָמֹק מִן־הָעוֹר צָרַעַת הִוא בַּמִּכְוָה פָּרָחָה וְטִמֵּא אֹתוֹ הַכֹּהֵן נֶגַע צָרַעַת הִוא׃
אוּנְקְלוֹס
וְיֶחֱזֵי יָתַהּ כַּהֲנָא וְהָא אִתְהֲפִיךְ שֵׂעָר חִוָר בְּבַהֶרְתָּא וּמֶחֱזָהָא עַמִיק מִן מַשְׁכָּא סְגִירוּתָא הִיא בִּכְוָּאָה סְגִיאָה וִיסָאֵב יָתֵהּ כַּהֲנָא מַכְתַּשׁ סְגִירוּתָא הִיא
כו וְאִם יִרְאֶנָּה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה אֵין־בַּבֶּהֶרֶת שֵׂעָר לָבָן וּשְׁפָלָה אֵינֶנָּה מִן־הָעוֹר וְהִוא כֵהָה וְהִסְגִּירוֹ הַכֹּהֵן שִׁבְעַת יָמִים׃
אוּנְקְלוֹס
וְאִם יֶחֱזִנַהּ כַּהֲנָא וְהָא לֵית בְּבַהֶרְתָּא שֵׂעָר חִוָר וּמַכִּיכָא לֵיתָהָא מִן מַשְׁכָּא וְהִיא עָמְיָא וְיַסְגְרִנֵהּ כַּהֲנָא שִׁבְעָא יוֹמִין
כז וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי אִם־פָּשֹׂה תִפְשֶׂה בָּעוֹר וְטִמֵּא הַכֹּהֵן אֹתוֹ נֶגַע צָרַעַת הִוא׃
אוּנְקְלוֹס
וְיֶחֱזִנֵהּ כַּהֲנָא בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה אִם אוֹסָפָא תוֹסֵף בְּמַשְׁכָּא וִיסָאֵב כַּהֲנָא יָתֵהּ מַכְתַּשׁ סְגִירוּתָא הִיא
כח וְאִם־תַּחְתֶּיהָ תַעֲמֹד הַבַּהֶרֶת לֹא־פָשְׂתָה בָעוֹר וְהִוא כֵהָה שְׂאֵת הַמִּכְוָה הִוא וְטִהֲרוֹ הַכֹּהֵן כִּי־צָרֶבֶת הַמִּכְוָה הִוא׃
אוּנְקְלוֹס
וְאִם בְּאַתְרָהָא קָמַת בַּהֶרְתָּא לָא אוֹסֵפַת בְּמַשְׁכָּא וְהִיא עָמְיָא עוֹמֶק כְּוָאָה הִיא וִידַכִּנֵהּ כַּהֲנָא אֲרֵי רֹשֶׁם כְּוָאָה הִיא
אִבְּן עֶזְרָא
ואם תחתיה תעמוד הבהרת. והיא כהה. כאשר פירשתי ולא הזכיר כן בפסוק ואם תחתיה תעמוד הבהרת הראשון בעבור שעמדה הבהרת כאשר היתה:
כט וְאִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי־יִהְיֶה בוֹ נָגַע בְּרֹאשׁ אוֹ בְזָקָן׃
רַשִׁ״י
בראש או בזקן. בָּא הַכָּתוּב לְחַלֵּק בֵּין נֶגַע שֶׁבִּמְקוֹם שֵׂעָר לְנֶגַע שֶׁבִּמְקוֹם בָּשָׂר, שֶׁזֶּה סִימָנוֹ בְּשֵׂעָר לָבָן וְזֶה סִימָנוֹ בְּשֵׂעָר צָהֹב:
אוּנְקְלוֹס
וּגְבַר אוֹ אִתְּתָא אֲרֵי יְהֵא בֵהּ מַכְתָּשָׁא בְּרֵישׁ אוֹ בִּדְקָן
אִבְּן עֶזְרָא
וטעם להזכיר ואיש או אשה. בעבור הזקן ועוד כי הוא צריך לאמר על הקרח והגבח איש ולא אדם סלל להוציא האשה והנה פירוש (פי׳ מ״ח ואיש או אשה ר״ל אחר שלקח לשון איש שאינו כולל לאשה כמו מלת אדם. הוצרך לומר אשה בעבור הראש לא בעבור הזקן כי הזקן שב לאיש ולא לאשה ובקרח ובגבח אמר כמו שאמר ואיש כי ימרט ראשו ולא הזכיר בו אשה כי לא תמצא קרחת וגבחת באשה מפני הלחות שבה כמו שמפרש למטה. ומה שאמר ולא אדם. ר״ל ולא אמר אדם שהוא כלל לאיש ולאשה עד כאן) כי יהיה בו נגע בראש או בזקן לאיש:
רַמְבַּ״ן
בראש או בזקן בא הכתוב לחלק בין נגע שבמקום שער לנגע שבמקום בשר שזה סימנו בשער לבן וזה סימנו בשער צהוב שנהפך שער שחור שבו לצהוב נתק הוא כך שמו של נגע שבמקום שער לשון רש"י (רש"י על ויקרא י״ג:כ״ט) והנראה מן הלשון הזה שההפרש שבין נגע הראש והזקן לנגע עור הבשר הוא זה שהזכיר בגון השער הלבן והצהוב כי הנגע בארבע מראותיו כשהוא בתוך שער הראש והזקן אם נצהב בו שער טמא כאשר הוא טמא בעור הבשר אם הוא לבן וכי היאך אפשר לומר כן והלא הוא עצמו כתב (רש"י על ויקרא י״ג:מ״ג) כמראה צרעת עור בשר שמטמא בארבע מראות ולא כמראה נתקים של מקום שער שאין מטמאים בארבע מראות שאת ותולדתה בהרת ותולדתה ואם בארבע מראות אין מטמא באיזה מראה ובאיזה ענין הוא מטמא ולא הזכיר בו הכתוב אלא סימני החליטה שבסוף שער צהוב ופשיון אבל חשב הרב שנגע הראש והזקן הודיעו הכתוב בשמו שאמר (ויקרא י״ג:ל׳) "נתק הוא" והוא השם הידוע לו ובשם הזה הוא נכר והנה הזכיר בנגעים שמותם ומראיהן בהרת לבנה (ויקרא י״ג:ד׳) שאת לבנה (ויקרא י״ג:י׳) ובראש הזכיר שמו ובשמו הוא נודע אבל השם ההוא טמא הכתוב וחזר ופירש סימני החליטה בסוף זו היא סברת הרב בנתק וכן נראה עוד מדבריו כי טעם הפרשה השניה (ויקרא י״ג:מ׳) ואיש כי ימרט ראשו לומר כי כאשר ימרט הראש שינשר השער ויקרח יהיה טהור מטומאת נתקים מראש ואין מטמא באותו נגע הנקרא נתק ויהיה נדון כדיני עור בשר שאת ותולדתה דכיון שאין כאן שער יצא מכלל דין ראש וזקן וכל זה אינו כן שהראש או הזקן בעוד שער בהן אינן מטמאין במראות נגעים כלל אבל כאשר ימרט מקום בראש וינשר השער שבו מעיקרו שנעשה המקום חלק ופנוי מכל שער ונולד במקום הנתוק ההוא שער צהוב ודק הוא הנגע הטמא ולכך נקרא נתק בעבור שנתק משם השער לא שהוא שם בלבד כמו שאמר הרב ז"ל אבל כשמו כן הוא שצריך נתוק השער ההוא כגריס ואחר נתוק השער הראשון התולדי מן המקום ההוא אם נולד שם השער הצהוב הדק הלקויי הוא בו סימן טומאה לא כשנולד תחילה קודם הנתוק וכן שנינו (נגעים פ"ז מ"א) נולד בראש או בזקן חזר הראש והזקן ונקרחו טהורים הראש והזקן עד שלא העלו שער והעלו שער ונקרחו רבי אליעזר בן יעקב מטמא שתחילתן וסופן טמא וחכמים מטהרין ולענין שער צהוב הקודם נמי שנינו (שם פ"י מ"ד) שער צהוב שקדם לנתק טהור ורבי יהודה מטמא רבי אליעזר בן יעקב אומר לא מטמא ולא מציל וכן הענין הזה כולו עוד שנוי בספרא (פרק ח ו) וטעם הכתוב שלא הזכיר הנתוק בתחילה מפני שהזכיר נגע בראש או בזקן במראה עמוק ושער צהוב ולא יתכן שיהיה המראה עמוק כמראה חמה עמוקה מן הצל בעוד השער השחור התולדתי עליו ולפיכך תפס סתם בנהוג בבני אדם כי בבא הנגעים בראשם ינתקו מתחילה ויולד בנתק נגע ויצמח בו השער הצהוב הדק הקצר ואחר כך פירש "נתק הוא" לבאר בפירוש שלא יטמא עד שיהיה נתוק ודעת רוב המפרשים שהנגע הזה שהוא הנתק אינו צריך שיהא בו בהרת ושאת ולא תולדותיהן ולא שום שינוי בעור הראש אבל כיון שניתק השער כגריס בראש או בזקן ויעקר משרשו לגמרי הוא הנגע ואם נולד בו שער צהוב דק טמא וזהו צרעת הראש או הזקן שהרי (ויקרא י״ג:ל׳) טמא הכתוב בתחילה מראהו עמוק בשער צהוב וחזר והזכיר (ויקרא י״ג:ל״א) בשאיננו עמוק הסגר וטמא אותו בפשיון (ויקרא י״ג:ל״ה) ומשמעות זה שאין מראה הנתק עמוק ולא משונה כלל ובודאי שני הסימנים האלו שהן הפשיון והשער הצהוב שוים הם בדינם ואם כן באו הכתובים ללמד שבין מראהו עמוק כמראה הבהרת או שאיננו עמוק ולא משונה כלל כיון שניתק מטמא בשער צהוב או בפשיון וברייתות הרבה שנויות בספרא בענין הזה אבל היה נראה שאחר שימרט המקום בראש אינו נגע עד שתולד במקום החלק בהרת ותולדתה או שאת ותולדתה ואז תטמא הבהרת והשאת בשער צהוב כמו שתטמא בעור הבשר בהפך לבן כי הכתוב שהזכיר נגע בראש או בזקן ואמר "והנה מראהו עמוק מן העור" ירמוז למראות הנגעים הנזכרים למעלה והזכיר בהרת ותולדתה וכן שאת ותולדתה ואין הפרשה הזאת אלא לטעון (טעם) אחר שלא כענינו והוא שלא יטמאו מראות נגעים בראש אלא אחרי הנתוק ויש בו להקל ולהחמיר להקל שלא יטמאו בשער לבן ולהחמיר שיטמאו בשער צהוב והכתוב שאמר וכי יראה הכהן את נגע הנתק והנה אין מראהו עמוק מן העור ושער שחור אין בו והסגיר הכהן את נגע הנתק (ויקרא י״ג:ל״א) פירושו כמו ואם בהרת לבנה היא בעור בשרו ועמוק אין מראה מן העור (ויקרא י״ג:ד׳) כי "נגע הנתק" ירמוז שהיו מראות נגעים בנתוק וזה צריך עיון בתוספתא במסכת נגעים לפי ששנינו שם (פ"א ה"ד) והנתקים מטמאים בכל מראה ואפילו לבנים בשחור והשחורים בלבן ומטמאים בשער צהוב דק שמראיו כתבנית הזהב עד כאן נראה מזה שצריך שיהיה בנתוק מראה נגע או לבן בעור הראש השחור כעין מראות הנגעים או אפילו נגע שחור בעור הראש הלבן כעין המורפיאה השחורה שהזכירו הרופאים כי הכתוב לעולם מזכיר נגע הנתק שצריך שיהיה נגע בנתק אבל לא ייחד להם מראות כמו בעור הבשר והפרשה השניה ואיש כי ימרט ראשו (ויקרא י״ג:מ׳) לימדה כי אין דין הנתקין אלא כאשר ימרט אמצעות הראש וישאר השער מקיף את הנתק מכל צד אבל אם ימרט אחורי הראש או פאת הפנים וינתק מכל הצד ההוא אינו נידון בסימני הראש וזקן אלא בסימני עור בשר והטעם כי בטבעי בני אדם רבים שיקרח להם מיעוט השער בצדדי הראש לאחור או לפנים ואין הנתוק בהם חולי אלא הרי הוא כשאר הגוף אבל כאשר ינתק השער באמצעות מקום השער אינו אלא נגע והוא הנגע שקורין לעוזות שלנו טיני"א ובערבי אל סעפ"ה ומיעוט הכתוב שנמרט מפאת פניו ומאחוריו שכן דרך בני אדם להקרח וטעם הכתוב שאמר (ויקרא י״ג:מ״ב) וכי יהיה בקרחת או בגבחת נגע לבן אדמדם שיטמא כשאר הגוף במראות נגעים בפתוך ובחלק ואמר כמראה צרעת עור בשר (ויקרא י״ג:מ״ג) שיהיה מוחלט במחיה או בפשיון שהוא מראה הצרעת החלוטה בעור הבשר והזכירו רבותינו שאינו מטמא בשער לבן כמו ששנינו (נגעים פ"ד מ"ג) שהמחיה מטמא בקרחת או בגבחת מה שאין כן בשער לבן וידרוש כן בת"כ (נגעים פרק יא ב) ויש מן המפרשים שאומרים כי טעם הפרשיות להבדיל בין הנתוק ובין המריטה והענין הוא כי קרחת וגבחת הוא שיעקר השער בענין שאינו עתיד לחזור כגון שסך שער ראשו בסם משיר השער או שנעקר בטבעו ביבוש הליחה וענין הפרשה כפי הדעת הזו כי מתחילה דיבר הכתוב בנתק והוא שנשר השער ונכרת מלשון ונתוק וכרות (ויקרא כ״ב:כ״ד) נתקו כפות רגלי הכהנים (יהושע ד יח) ואחר כך אמר כי כאשר ימרט ראשו שיעקר השער במריטה שישאר הראש חלק ומלובן כעין נחשת ממורט וכענין שכתוב למען יהיה לה ברק מורטה (יחזקאל כא טז) שבידוע שלא יחזור שם לעולם אין זה נתק אבל האיש הזה קרח הוא או גבח כדרך בני אדם הקרחים וטהור הוא אבל אם יהיה בקרחת או בגבחת ממראות הנגעים יהיה טמא כמראה צרעת עור בשר ובסימניהון מחיה ופשיון אלא שמעטו חכמים ממנו במדרשם שער לבן וטעם הדבר לפי שכבר נמרט הראש ואין ראוי לגדל שער כלל ואם יולד מעט שער במקרה לעולם לא יהיה שחור ולא בתכונת שער אלא לקוי ולבן וזה דעת חכמי הצרפתים בפירוש מסכת נגעים וענין המשניות והברייתות השנויות שם נוטה לדבריהם ואם כן יהיה הנתק חולי הסעפ"ה או החליים הידועים הנקראים מחלת שועל ושביל הנחש וכולם חליים ויש להם עזר והמריטה היא הקרחת ואין לה עזר ורפואה כלל:
אוֹר הַחַיִּים
ואיש או אשה וגו'. הוצרך לפרט כאן או אשה ולא אמר אדם ואשה בכלל, לצד שאין לאשה זקן יאמר האומר שלא דבר הכתוב אלא באיש שישנו בזקן, והגם שיאמר אדם ולא יאמר איש תאמר שבא לרבות הקטן או למעט גוים, ולעולם נגעי זקן באשה לא מטמאה תלמוד לומר או אשה לאם גדל שער בזקנה שהיא מטמא בנתקים:
ל וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת־הַנֶּגַע וְהִנֵּה מַרְאֵהוּ עָמֹק מִן־הָעוֹר וּבוֹ שֵׂעָר צָהֹב דָּק וְטִמֵּא אֹתוֹ הַכֹּהֵן נֶתֶק הוּא צָרַעַת הָרֹאשׁ אוֹ הַזָּקָן הוּא׃
רַשִׁ״י
ובו שער צהב. שֶׁנֶּהְפַּךְ שֵׂעָר שָׁחֹר שֶׁבּוֹ לְצָהֹב: נתק הוא. כָּךְ שְׁמוֹ שֶׁל נֶגַע שֶׁבִּמְקוֹם שֵׂעָר:
אוּנְקְלוֹס
וְיֶחֱזֵי כַהֲנָא יָת מַכְתָּשָׁא וְהָא מֶחֱזוֹהִי עַמִיק מִן מַשְׁכָּא וּבֵהּ שֵׂעָר סֻמָק דַעְדָק וִיסָאֵב יָתֵהּ כַּהֲנָא נִתְקָא הוּא סְגִירוּת רֵישָׁא אוֹ דִקְנָא הוּא
רַשְׁבַּ״ם
נתק: צרעת מקום שער קורא נתק שעל ידי כך מתנתק השיער:
אִבְּן עֶזְרָא
צהוב. בלשון ישמעאל קרוב מעין הלובן: נתק הוא. מגזרת כאשר יונתק פתיל הנעורת והטעם על השער:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
נתק הוא. כך שם הנגע נתק על שם שהשער נתק מאותו מקום, מלשון רבותינו ז"ל לאו שנתק לעשה, וכן בכתוב (יהושע ד) נתקו כפות, ואחר שנתק משם השער הראשון שהוא טבעי אם נולד שם השער הצהוב הזה הדק הלקוי הנה הוא סימן טומאה. והנה הנתק מטמא בשער צהוב ובפשיון, ושער שחור הוא סימן טהרה כי כן כתוב ושער שחור צמח בו נרפא הנתק טהור הוא וטהרו הכהן.
סְפוֹרְנוֹ
נתק הוא. שיש בתוך מקום שער איזה מקום שנתק ממנו השער בכח החולי, לא בכח אדם ולא בכוח סם, ואף על פי שאין שם שום מראה כמו שקבלו רבותינו ז"ל. וכן הוא מין צרעת אצל הרופאים. אמר אם כן שאף על פי שתהיינה במקום הנתק מראות טמאות ופסיון המחליטין שלא במקום שער, הנה השער השחור מציל במקום שער מן המראה ומן הפסיון:
אוֹר הַחַיִּים
שער צהוב. בתורת כהנים צהוב, צהוב ולא ירוק וכו', אוציא את כל אלו ולא אוציא הלבן ודין הוא ומה צהוב שאינו סימן טומאה בנגעים סימן טומאה בנתקים שער לבן שהוא סימן טומאה וכו' תלמוד לומר צהוב ע"כ. וקשה דלמא לגופו אתא שיטמא בנתק הגם שאינו מטמא בשאר נגעים, ולעולם הלבן מטמא בקל וחומר הנזכר, ומה גם שלא עשה התנא קל וחומר ומה צהוב וכו' עד שלקח בידו שהצהוב מטמא בנתק, מעתה הגם שאמר הכתוב צהוב בנתק עשה קל וחומר ללבן אם כן במה סתרו באומרו תלמוד לומר:
ונראה שדרשת התנא היא ממה שאמר הכתוב צהוב וטמא אותו ולא אמר וטמאו כמו שאמר בב' ובג' מקומות, ואמר אותו למעט הלבן על זה הדרך אותו פירוש הצהוב הוא מטמא וכאלו אמר התנא תלמוד לומר צהוב וטמא אותו, וכמו כן תמצא שדרש תנא בתורת כהנים כל אותו האמורים בפרשיות הקודמות ממה שלא אמר וטמאו, וטעם שלא בא תיבת אותו בדברי התנא, לצד שעדיין היה רוצה לדרוש תיבת דק שקדמה לה, ולא חש לטעות, כי אין דרך לפנות ימין ושמאל וסמך על המעיין, ותמצא שאחר כך דרש התנא מיעוט וטמא אותו נתק הוא ולא דרש בו אלא מיעוט הוא ולא מיעוט אותו, שהרי כבר דרשה כדרכנו:
ואם תאמר אם כן נדון קל וחומר לטמא צהוב בשאר נגעים על זה הדרך, ומה לבן שאינו מטמא בנתק מטמא בשאר נגעים צהוב שמטמא בנתק מכל שכן שיטמא בשאר נגעים, ואולי כי ממה שהוצרך למעט לבן בנתק יגיד שחש שלא לדון בקל וחומר ומן הנמנע שנעשה קל וחומר עד שנצדיק לומר שאין הצהוב מטמא בשאר נגעים, ומעתה אין מקום לדון בהפך שהרי הכתוב העיד שאין צהוב מטמא בשאר נגעים ממה שהוצרך למעט לבן בנתק כנזכר והבן. ועיין בפרשת מצורע (י"ד ז') מה שפלפלנו מזה בברייתא דשבע פעמים האמור במצורע, ופירוש צהוב אמרו בתורת כהנים וזה לשונם צהוב וגו' ולמה הוא דומה לתבנית הזהב, ופירש רמב"ם (נגעים פ"ו מ"א) שהוא מראה המעורב מאדמימות וירקות ע"כ. וראיתי לראב"ע ז"ל שפירש וזה לשונו בלשון ישמעאל קרוב מעין הלובן עד כן נראה שיחשוב כי לזה נתכוון הכתוב ואנו מבני גלות ישמעאל ואותו גוון שקורין אותו בלשון ישמעאל כן הוא לבן דיהוי קצת, וכפי זה הוא בהיפך מפירוש התנאים, ובמחילה מכבודו אם באנו לחלוק על רז"ל ולפרש מלות התורה בלשון ישמעאל היינו עושים תורת שקר, וכי כעורה זו שפירשו רז"ל בלשון הזה"ב ובפירושים כאלו נתן הרב יד לחכמי הדורות לזלזל בכבודו, וכלן כמין פירוש זה ישתקעו הדברים ולא יאמרו:
לא וְכִי־יִרְאֶה הַכֹּהֵן אֶת־נֶגַע הַנֶּתֶק וְהִנֵּה אֵין־מַרְאֵהוּ עָמֹק מִן־הָעוֹר וְשֵׂעָר שָׁחֹר אֵין בּוֹ וְהִסְגִּיר הַכֹּהֵן אֶת־נֶגַע הַנֶּתֶק שִׁבְעַת יָמִים׃
רַשִׁ״י
ושער שחר אין בו. הָא אִם הָיָה בוֹ שֵׂעָר שָׁחֹר טָהוֹר וְאֵין צָרִיךְ לְהֶסְגֵּר, שֶׁהַשֵּׂעָר שָׁחֹר סִימָן טָהֳרָה הוּא בִנְתָקִים, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (פסוק ל"ז), וְשֵׂעָר שָׁחֹר צָמַח בּוֹ וְגוֹ':
אוּנְקְלוֹס
וַאֲרֵי יֶחֱזֵי כַהֲנָא יָת מַכְתַּשׁ נִתְקָא וְהָא לֵית מֶחֱזוֹהִי עַמִיק מִן מַשְּׁכָּא וְשֵׂעָר אֻכָם לֵית בֵּיהּ וְיַסְגַר כַּהֲנָא יָת מַכְתַּשׁ נִתְקָא שִׁבְעַת יוֹמִין
רַשְׁבַּ״ם
ושיער שחור אין בו והסגיר: שאם היה בו שיער שחור הרי הוא טהור לגמרי ואין צריך הסגר, שכך כתוב לפנינו ושער שחור צמח בו נרפא הנתק טהור הוא וטיהרו הכהן:
לב וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת־הַנֶּגַע בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְהִנֵּה לֹא־פָשָׂה הַנֶּתֶק וְלֹא־הָיָה בוֹ שֵׂעָר צָהֹב וּמַרְאֵה הַנֶּתֶק אֵין עָמֹק מִן־הָעוֹר׃
רַשִׁ״י
והנה לא פשה וגו'. הָא אִם פָּשָׂה אוֹ הָיָה בוֹ שֵׂעָר צָהֹב טָמֵא:
אוּנְקְלוֹס
וְיֶחֱזֵי כַהֲנָא יָת מַכְתָּשָׁא בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה וְהָא לָא אוֹסֵף נִתְקָא וְלָא הֲוָה בֵהּ שֵׂעָר סֻמָק וּמֶחֱזֵי נִתְקָא לֵית עַמִיק מִן מַשְׁכָּא
לג וְהִתְגַּלָּח וְאֶת־הַנֶּתֶק לֹא יְגַלֵּחַ וְהִסְגִּיר הַכֹּהֵן אֶת־הַנֶּתֶק שִׁבְעַת יָמִים שֵׁנִית׃
רַשִׁ״י
והתגלח. סְבִיבוֹת הַנֶּתֶק, ואת הנתק לא יגלח. מַנִּיחַ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת סָמוּךְ לוֹ סָבִיב, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נִכָּר אִם פָּשָׂה, שֶׁאִם יִפְשֶׂה יַעֲבֹר הַשְּׂעָרוֹת וְיֵצֵא לִמְקוֹם הַגִּלּוּחַ (נגעים פ"י, ספרא):
אוּנְקְלוֹס
וִיגַלַח סָחֳרָנֵי נִתְקָא וּדְעִם נִתְקָא לָא יְגַלַח וְיַסְגַר כַּהֲנָא יָת נִתְקָא שִׁבְעָא יוֹמִין תִּנְיָנוּת
אִבְּן עֶזְרָא
והתגלח. הראש או הזקן ומקום הנתק לא יגלח:
רַמְבַּ״ן
והתגלח ואת הנתק לא יגלח כפי פשוטו יזהיר שלא יעביר תער על מקום הנתק שאע"פ שאין בו שער אם יעביר התער על המקום ההוא יתגרר העור והנה סיבה להצמיח בו שער שכן דרך בעלי חטטין שבראש וכל המשירין שערותיהן לגרור המקום וגם לעשות בהן באזמל חבורות חתוכות אבל בתורת כהנים (ט ז) דרשו ואת הנתק לא יגלח וכי מה יש בו כלומר והלא ניתק השער ממנו אלא סמוך לנתק לא יגלח הא כיצד מגלח חוצה לו ומניח שתי שערות סמוך לנתק כדי שיהא ניכר אם פשה וזהו שתרגם אונקלוס (תרגום אונקלוס על ויקרא י״ג:ל״ג) ויגלח סחרני נתקא ודעם נתקא לא יגלח שיניח בכל סביביו שתי שערות להכיר בהם הפשיון ויהיה טעם "ואת" כמו ויגש דוד את העם וישאל להם לשלום (שמואל א ל כא) שבא סמוך להם ולא בא בתוכו או טעמו כטעם "עם" ויחסר מלת "אשר" יאמר ואשר עם הנתק לא יגלח וכמוהו רבים:
לד וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת־הַנֶּתֶק בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְהִנֵּה לֹא־פָשָׂה הַנֶּתֶק בָּעוֹר וּמַרְאֵהוּ אֵינֶנּוּ עָמֹק מִן־הָעוֹר וְטִהַר אֹתוֹ הַכֹּהֵן וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְטָהֵר׃
אוּנְקְלוֹס
וְיֶחֱזֵי כַהֲנָא יָת נִתְקָא בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה וְהָא לָא אוֹסֵף נִתְקָא בְּמַשְׁכָּא וּמֶחֱזוֹהִי לֵיתוֹהִי עַמִיק מִן מַשְׁכָּא וִידַכֵּי יָתֵהּ כַּהֲנָא וִיצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי וְיִדְכֵּי
אִבְּן עֶזְרָא
וכבס בגדיו. ואין צורך לאמר שירחץ במים:
לה וְאִם־פָּשֹׂה יִפְשֶׂה הַנֶּתֶק בָּעוֹר אַחֲרֵי טָהֳרָתוֹ׃
רַשִׁ״י
אחרי טהרתו. אֵין לִי אֶלָּא פוֹשֶׂה לְאַחַר הַפְּטוֹר, מִנַּיִן אַף בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן וּבְסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי? תַּלְמוּד לוֹמַר פָּשֹׂה יִפְשֶׂה (ספרא):
אוּנְקְלוֹס
וְאִם אוֹסָפָא יוֹסֵף נִתְקָא בְּמַשְׁכָּא בָּתַר דָכוּתֵהּ
לו וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן וְהִנֵּה פָּשָׂה הַנֶּתֶק בָּעוֹר לֹא־יְבַקֵּר הַכֹּהֵן לַשֵּׂעָר הַצָּהֹב טָמֵא הוּא׃
אוּנְקְלוֹס
וְיֶחֱזִנֵהּ כַּהֲנָא וְהָא אוֹסֵף נִתְקָא בְּמַשְׁכָּא לָא יְבַקֵר כַּהֲנָא לְשֵׂעָר סֻמָק מְסָאָב הוּא
אִבְּן עֶזְרָא
לא יבקר הכהן. הטעם יבקש וכן ובקרתם וקרוב מלשון הבדלה וכן לא יבקר בין טוב לרע:
לז וְאִם־בְּעֵינָיו עָמַד הַנֶּתֶק וְשֵׂעָר שָׁחֹר צָמַח־בּוֹ נִרְפָּא הַנֶּתֶק טָהוֹר הוּא וְטִהֲרוֹ הַכֹּהֵן׃
רַשִׁ״י
ושער שחר. מִנַּיִן אַף הַיָּרֹק וְהָאָדֹם, שֶׁאֵינוֹ צָהֹב? תַּלְמוּד לוֹמַר "וְשֵׂעָר"; וּלְשׁוֹן צָהֹב דּוֹמֶה לְתַבְנִית הַזָּהָב — צָהֹב כְּמוֹ זָהֹב, אור"פלא בְּלַעַז: טהור הוא וטהרו הכהן. הָא טָמֵא שֶׁטִּהֲרוֹ הַכֹּהֵן לֹא טָהוֹר:
אוּנְקְלוֹס
וְאִם כַּד הֲוָה קָם נִתְקָא וְשֵׂעָר אֻכָּם צְמַח בֵּהּ אִתַּסִי נִתְקָא דְכֵי הוּא וִידַכִּנֵהּ כַּהֲנָא
אוֹר הַחַיִּים
טהור הוא וטהרו הכהן. בתורת כהנים אמרו טהור, יכול יפטור וילך לו תלמוד לומר וטהרו, יכול אם אמר כהן על טמא טהור יהיה טהור תלמוד לומר טהור וטהרו, ועל דבר זה עלה הלל ע"ה (ירושלמי פסחים פ"ו ה"א) מבבל, משמע שלא היה יכול להכריחם מהפסוק עד שעלה לארץ ישראל וקבל שכן הוא ההלכה כמו שדרש הוא, וצריך לדעת במה היו החולקים עליו מיישבים הכתובים:
ונראה כי טהור וטהרו צריכין לדון שלא יפטור וילך לו אלא עד שיאמר לו הכהן טהור אתה, שזולת טהור הייתי אומר כי לצד שאינו יודע יבא כהן ויודיענו כי הכהן הוא הבקי בהלכות אלו ותורה יבקשו מפיהו, ולעולם אם ידע הוא שהוא בוהק יפטור וילך תלמוד לומר טהור הוא וטהרו, ואין הכרח לדרשת הלל עד שעלה לארץ ישראל וידע שכן באה ההלכה, מעתה נחזור לקבוע ההלכה בכתוב על זה הדרך טהור הוא דוקא אם הוא כפי האמת טהור בזה הוא שיועילו דברי הכהן אבל אם אמר על טמא טהור לא יועיל, ולא תקשה דלמא נתכוון הכתוב באומרו טהור אפילו ידע הוא שהוא טהור, כי אין זו אלא דחיה ותצדק קודם בירור האמת שכך באה הלכה, אבל אחר שהדין שאנו קובעים ביתור הוא הלכה, יותר נבחר לומר לזה נתכוון מלדחות דחיות. וזה כלל נכון בפירוש התורה. וראיתי ליישב מאמרי רז"ל שאמרו (ויק"ר פכ"ב) שלא היה דבר שלא נמסר למשה בסיני, ואפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, ואמרו במקום אחר (במד"ר פי"ט) כי רבי עקיבא היה דורש מה שלא ידע משה כאומרו הדברים עשיתים אעשה לא נאמר וכו' יעויין שם דבריהם, וכן כמה מאמרים שדומים לזה. ונראה כי ישוב המאמרים הוא. כי הן אמת שכל דבר תורה נאמר למשה ואין חכם יכול לדעת יותר ממה שידע משה, והגם שתצרף כל דורות ישראל מיום מתן תורה עד שתמלא הארץ דעה אין חידוש שלא ידעו משה, אבל ההפרש הוא כי משה נתן לו ה' תורה שבכתב ותורה שבעל פה, והנה האדון ב"ה בחכמתו יתברך רשם בתורה שבכתב כל תורה שבעל פה שאמר למשה, אבל לא הודיע למשה כל מה שנתן לו בעל פה היכן הוא רמוז בתורה שבכתב וזו היא עבודת בני ישראל עמלי תורה ללבש ההלכות שנאמרו למשה בסיני והסודות והדרשות כלן יתנו להם מקום בתורה שבכתב, ולזה תמצא באו התנאים וחברו תורת כהנים וספרי וכו' וכל דרושתם בכתובים אינם אלא על פי ההלכות והלבישם בתורת ה' תמימה שבכתב, ואחריהם ועד היום זו היא עבודת הקודש בני תורה לדייק המקראות וליישבם על פי המאמרים שהם תורה שבעל פה, וזו היא עבודת התורה הנקראת ארץ החיים, וענין זה לא נמסר למשה כולו לדעת כל תורה שבעל פה היכן היא כולה רמוזה בתורה שבכתב, ולזה אמרו ז"ל שדרש רבי עקיבא דרשות שלא ידעם משה, אין הכוונה שלא ידע משה עקרן של דברים הלא ממנו הכל אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, אלא שלא ידע סמיכתם ודיוקם היכן רמוזים בתורה, וזה לך האות מה שלפנינו שדרש הלל מהכתוב ההלכה שנאמרה למשה בעל פה ולא גילה ה' למשה עיקרה בכתוב ובא הלל ודרשה, ודברים אלו נכונים הם:
לח וְאִישׁ אוֹ־אִשָּׁה כִּי־יִהְיֶה בְעוֹר־בְּשָׂרָם בֶּהָרֹת בֶּהָרֹת לְבָנֹת׃
רַשִׁ״י
בהרת. חֲבַרְבּוּרוֹת:
אוּנְקְלוֹס
וגְבַר אוֹ אִתְּתָא אֲרֵי יְהֵי בִמְשַׁךְ בִּסְרְהוֹן בַּהֲרָן בַּהֲרָן חַוְרָן
לט וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה בְעוֹר־בְּשָׂרָם בֶּהָרֹת כֵּהוֹת לְבָנֹת בֹּהַק הוּא פָּרַח בָּעוֹר טָהוֹר הוּא׃
רַשִׁ״י
כהות לבנת. שֶׁאֵין לֹבֶן שֶׁלָּהֶן עַז אֶלָּא כּוֹהֶה: בהק. כְּמוֹ לֹבֶן הַנִּרְאֶה בִּבְשַׂר אָדָם אָדֹם, שֶׁקּוֹרִין רוש"ו, בֵּין חֲבַרְבּוּרוֹת אַדְמִימוּתוֹ, קָרוּי בֹּהַק, כְּאִישׁ עַדְשָׁן שֶׁבֵּין עֲדָשָׁה לַעֲדָשָׁה מַבְהִיק הַבָּשָֹר בְּלֹבֶן צַח:
אוּנְקְלוֹס
וְיֶחֱזֵי כַהֲנָא וְהָא בִמְשַׁךְ בִּסְרְהוֹן בַּהֲרָן עָמְיָן חַוְרָן בָּהֲקָא הוּא סָגֵי בְמַשְׁכָּא דְכֵי הוּא
אִבְּן עֶזְרָא
בהק הוא. זאת המלה ידועה בלשון חז״ל ואין ריע לו במקרא:
סְפוֹרְנוֹ
כהות לבנות. למטה ממראה קרום ביצה ששנו חכמים:
מ וְאִישׁ כִּי יִמָּרֵט רֹאשׁוֹ קֵרֵחַ הוּא טָהוֹר הוּא׃
רַשִׁ״י
קרח הוא טהור הוא. טָהוֹר מִטֻּמְאַת נְתָקִין, שֶׁאֵינוֹ נִדּוֹן בְּסִימָנֵי רֹאשׁ וְזָקָן שֶׁהֵם מְקוֹם שֵׂעָר, אֶלָּא בְסִימָנֵי נֶגַע עוֹר בָּשָׂר — (בְּשֵֹעָר לָבָן) וּמִחְיָה וּפִשְׂיוֹן (נגעים פ"י):
אוּנְקְלוֹס
וּגְבַר אֲרֵי יַתַּר שְׂעַר רֵישֵׁהּ קְרַח הוּא דְכֵי הוּא
אִבְּן עֶזְרָא
ימרט. כמו ולחיי למורטים בעבור השער שהוא סביב הלחיים: קרח. מגזרת לא תשימו קרחה וטעם ראשו. כלו:
מא וְאִם מִפְּאַת פָּנָיו יִמָּרֵט רֹאשׁוֹ גִּבֵּחַ הוּא טָהוֹר הוּא׃
רַשִׁ״י
ואם מפאת פניו. מִשִּׁפּוּעַ קָדְקֹד כְּלַפֵּי פָנָיו קָרוּי גַּבַּחַת — וְאַף הַצְּדָעִין שֶׁמִּכָּאן וּמִכָּאן בִּכְלָל — וּמִשִּׁפּוּעַ קָדְקֹד כְּלַפֵּי אֲחוֹרָיו קָרוּי קָרַחַת:
אוּנְקְלוֹס
וְאִם מִלָקֳבֵל אַפּוֹהִי יַתַּר שְׂעַר רֵישֵׁהּ גְלוֹשׁ הוּא דְכֵי הוּא
אִבְּן עֶזְרָא
גבח. אין לו חבר חוץ מהפרשה הזאת והוא שם התאר ולפי דעתי שקרח הוא במעלה של הראש ולא הזכיר האשה בעבור הלחה הרבה שיש בה לא יקרח ראשה כי השער הוא כדמות עשב:
מב וְכִי־יִהְיֶה בַקָּרַחַת אוֹ בַגַּבַּחַת נֶגַע לָבָן אֲדַמְדָּם צָרַעַת פֹּרַחַת הִוא בְּקָרַחְתּוֹ אוֹ בְגַבַּחְתּוֹ׃
רַשִׁ״י
נגע לבן אדמדם. פָּתוּךְ; מִנַּיִן שְׁאָר הַמַּרְאוֹת? תַּלְמוּד לוֹמַר נֶגַע:
אוּנְקְלוֹס
וַאֲרֵי יְהֵי בְקָרָחוּתֵהּ אוֹ בִגְלוֹשׁוּתֵהּ מַכְתַּשׁ חִוָר סַמוֹק סְגִירוּת סָגְיָא הִיא בְּקָרָחוּתֵהּ אוֹ בִגְלוֹשּׁוּתֵהּ
מג וְרָאָה אֹתוֹ הַכֹּהֵן וְהִנֵּה שְׂאֵת־הַנֶּגַע לְבָנָה אֲדַמְדֶּמֶת בְּקָרַחְתּוֹ אוֹ בְגַבַּחְתּוֹ כְּמַרְאֵה צָרַעַת עוֹר בָּשָׂר׃
רַשִׁ״י
כמראה צרעת עור בשר. כְּמַרְאֵה הַצָּרַעַת הָאָמוּר בְּפָרָשַׁת "עוֹר בָּשָׂר" — אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ, וּמָה אָמוּר בּוֹ? שֶׁמְּטַמֵּא בְאַרְבַּע מַרְאוֹת, וְנִדּוֹן בִּשְׁנֵי שָׁבוּעוֹת; וְלֹא כְמַרְאֵה צָרַעַת הָאָמוּר בִּשְׁחִין וּמִכְוָה שֶׁהוּא נִדּוֹן בְּשָׁבוּעַ אֶחָד, וְלֹא כְמַרְאֵה נְתָקִין שֶׁל מְקוֹם שֵׂעָר, שֶׁאֵין מְטַמְּאִין בְּאַרְבַּע מַרְאוֹת — שְׂאֵת וְתוֹלַדְתָּהּ, בַּהֶרֶת וְתוֹלַדְתָּהּ:
אוּנְקְלוֹס
וְיֶחֱזֵי יָתֵהּ כַּהֲנָא וְהָא עַמִיק מַכְתָּשָׁא חַוְרָא סַמְקָא בְּקָרָחוּתֵהּ אוֹ בִגְלוֹשׁוּתֵהּ כְּמֶחֱזֵי סְגִירוּתָא מְשַׁךְ בִּסְרָא
אִבְּן עֶזְרָא
כמראה צרעת עור בשר. שאר הגוף:
מד אִישׁ־צָרוּעַ הוּא טָמֵא הוּא טַמֵּא יְטַמְּאֶנּוּ הַכֹּהֵן בְּרֹאשׁוֹ נִגְעוֹ׃
רַשִׁ״י
בראשו נגעו. אֵין לִי אֶלָּא נְתָקִין, מִנַּיִן לְרַבּוֹת שְׁאָר הַמְנֻגָּעִים? תַּ"ל "טַמֵּא יְטַמְּאֶנּוּ", לְרַבּוֹת אֶת כֻּלָּן — עַל כֻּלָּן הוּא אוֹמֵר בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְגוֹ':
אוּנְקְלוֹס
גְבַר סְגִיר הוּא מְסָאָב הוּא סָאֳבָא יְסָאֵבִנֵהּ כַּהֲנָא בְּרֵישֵּׁהּ מַכְתָּשֵׁהּ
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
טמא הוא טמא יטמאנו הכהן. וכן הזכיר למעלה טהור הוא וטהרו הכהן, גזרת הכתוב הוא להיות הטומאה והטהרה על פי הכהן, ולמדך אף על פי שהכהן ראה בנגע סימני טהרה או טומאה צריך הוא להוציא מפיו טהור או טמא. ודרשו רבותינו ז"ל זה אחד מהדברים שעליהם עלה הלל מבבל, פירוש עלה לחכמי ארץ ישראל לידע טעם הדבר.
אוֹר הַחַיִּים
צרוע הוא טמא הוא. נראה לפרש הפסוק כדרך שפירש הלל בפסוק טהור הוא שכתבנו בסמוך, וכאן הוא מוכרח ביותר כי אמר צרוע הוא לגופה ואף על פי כן צריך שיטמאהו הכהן, ואם לא טמאו הכהן אין לו טומאה, וכפל לומר טמא הוא למעט אם אמר על הטהור טמא כי דוקא זה שטמא הוא כפי האמת הוא שיטמאנו הכהן אבל אם היה טהור ואמר לו טמא אין זה טמא אלא טהור, וטעם שכפל טמא יטמאנו, דרשו בתורת כהנים לרבות כל הטומאות שצריכין מפי כהן:
צרוע הוא. ולא אמר צרעת הוא. אולי כי לצד שה' זלזל בו כל כך שהפריח צרעת בקרחתו ובגבחתו זה יגיד כי טומאתו מרובה משאר נגעים הבאים בהצנע, כי ה' יחוש על כבוד הבריות, וזה מעשיו מוכיחות כי נמאס בעיני ה' ויסרו נגע כזה רחמנא ליצלן. ולזה גמר אומר בראשו נגעו לתת טעם לקריאתו כן איש צרוע וגו' כי בראשו נגעו:
מה וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר־בּוֹ הַנֶּגַע בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ וְעַל־שָׂפָם יַעְטֶה וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא׃
רַשִׁ״י
פרמים. קְרוּעִים: פרוע. מְגֻדַּל שֵׂעָר: ועל שפם יעטה. כְּאָבֵל: שפם. שְׂעַר הַשְּׂפָתַיִם, גרנו"ן בְּלַעַז: וטמא טמא יקרא. מַשְׁמִיעַ שֶׁהוּא טָמֵא וְיִפְרְשׁוּ מִמֶּנּוּ (ספרא, מועד קטן ה'):
אוּנְקְלוֹס
וּסְגִירָא דִי בֵהּ מַכְתָּשָׁא לְבוּשׁוֹהִי יְהוֹן מְבַזְעִין וְרֵישֵׁהּ יְהֵי פְרִיעַ וְעַל שָׂפָם כַּאֲבֵלָא יִתְעַטָף וְלָא תִסְתַּאֲבוּן וְלָא תִסְתַּאֲבוּן יִקְרֵי
אִבְּן עֶזְרָא
בגדיו יהיו פרומים. כמו קרועים להכירו ללכת במנהג משונה או טעמו כענין אבל על כן בגדיו יהיו פרומים וראשו פרוע והטעם שיתאבל על רוע מעשיו כי בעבור מעשיו בא לו זה הנגע: ועל שפם. למעלה מהשפם והמ״ם מהשורש, והעד ולא עשה שפמו: יעטה. בבגדיו מגזרת עוטה אור והטעם שלא יזיק ברוח פיו: וטמא. פעמים שיאמר כן תמיד בעברו במסלה שיש שם ישוב שישמרו בני אדם ולא יגעו בו:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה. אמרו במדרש והצרוע זה בית המקדש, אשר בו הנגע זו עבודה זרה שמטמאה כנגע, בגדיו יהיו פרומים אלו בגדי כהונה, וראשו יהיה פרוע זו שכינה שנסתלקה משם, ועל שפם יעטה שבטלו את התורה, וטמא טמא יקרא זה חורבן ראשון וחורבן שני.
כְּלִי יָקָר
והצרוע אשר בו הנגע וגו'. מה ת"ל אשר בו הנגע פשיטא כי אם אין בו הנגע אינו צרוע, ומכאן ראיה שצרעת שם המכה כמבואר למעלה וכן יתבאר בסמוך פר' מצורע ונגע כנוי על העון כי החוטא נוגע בכבוד שמים או בכבוד הבריות וזה דעת המדרש האומר כנגע נראה לי בבית זה ע"ז כו' (ילקו"ש מצורע יד.תקסג) ע"כ אמר כאן על הצרוע שנלקה בצרעת על שספר לשה"ר לפגום הבריות וקבלת רז"ל שכל הפוסל במומו פוסל לכך נאמר אשר בו הנגע, כי בו נמצא בעצם וראשונה כל נגע וקלון שרצה לפגום בו את חבירו. ראשו יהיה פרוע, לכפר על גסות רוחו שרצה להיות לראש על כל אדם. ובגדיו יהיו פרומים, לכפר על צרות העין כי כל צר עין מסתמא גם בגדיו קרועים ומטולאים. ועל שפם יעטה, לכפר על חטא הלשון שבשפתיו. וטמא טמא יקרא, כי המטמא בניב שפתיו אחרים אז טמא יקרא גם הוא כי ודאי במומו פוסל. וכל ימי אשר הנגע בו, דהיינו העון אז יטמא לפי שטמא הוא מצד מעשיו.
מו כָּל־יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ יִטְמָא טָמֵא הוּא בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ׃
רַשִׁ״י
בדד ישב. שֶׁלֹּא יִהְיוּ טְמֵאִים יוֹשְׁבִין עִמּוֹ; וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ מַה נִּשְׁתַּנָּה מִשְּׁאָר טְמֵאִים לֵישֵׁב בָּדָד? הוֹאִיל וְהוּא הִבְדִּיל בְּלָשׁוֹן הָרָע בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ וּבֵין אִישׁ לְרֵעֵהוּ, אַף הוּא יִבָּדֵל (ערכין ט"ז): מחוץ למחנה. חוּץ לְשָׁלוֹשׁ מַחֲנוֹת:
אוּנְקְלוֹס
כָּל יוֹמֵי דִי מַכְתָּשָּׁא בֵהּ יְהֵי מְסָאָב מְסָאָב הוּא בִּלְחוֹדוֹהִי יֵיתֵב מִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא מוֹתְבֵהּ
אִבְּן עֶזְרָא
כל ימי אשר הנגע בו יטמא. כי טמא הוא באמת: מלת בדד. מפורשת במגלת איכה:
אוֹר הַחַיִּים
כל ימי. פירוש כל זמן שנגעו בו שהוא עונו כמו כן ישאר בטומאת צרעתו והוא אומרו יטמא פירוש יעמוד בטומאתו ואומרו טמא הוא פירוש על דרך אומרו תיסרך רעתך, שאין ה' ב"ה מטמאו אלא טמא הוא מעצמו לצד פעולתו ואין ה' עושה לו דבר, וכן הוא אומר מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו ודרשו ז"ל (ילקוט תתר"מ) יעויין שם דבריהם. ועיין מה שכתבתי בפסוק הלא אם תטיב שאת:
מז וְהַבֶּגֶד כִּי־יִהְיֶה בוֹ נֶגַע צָרָעַת בְּבֶגֶד צֶמֶר אוֹ בְּבֶגֶד פִּשְׁתִּים׃
אוּנְקְלוֹס
וּלְבוּשָׁא אֲרֵי יְהֵי בֵהּ מַכְתַּשׁ סְגִירוּ בִּלְבֻשׁ עֲמַר אוֹ בִּלְבוּשׁ כִּתָּן
רַמְבַּ״ן
והבגד כי יהיה בו נגע צרעת זה איננו בטבע כלל ולא הווה בעולם וכן נגעי הבתים אבל בהיות ישראל שלמים לה' יהיה רוח השם עליהם תמיד להעמיד גופם ובגדיהם ובתיהם במראה טוב וכאשר יקרה באחד מהם חטא ועון יתהוה כיעור בבשרו או בבגדו או בביתו להראות כי השם סר מעליו ולכך אמר הכתוב (ויקרא י״ד:ל״ד) ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם כי היא מכת השם בבית ההוא והנה איננו נוהג אלא בארץ שהיא נחלת ה' כמו שאמר (שם) כי תבאו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה ואין הדבר מפני היותו חובת קרקע אבל מפני שלא יבא הענין ההוא אלא בארץ הנבחרת אשר השם הנכבד שוכן בתוכה ובתורת כהנים (מצורע פרשה ה ג) דרשו עוד שאין הבית מטמא אלא אחר כבוש וחלוק ושיהא כל אחד ואחד מכיר את שלו והטעם כי אז נתישבה דעתם עליהם לדעת את ה' ותשרה שכינה בתוכם וכן אני חושב בנגעי הבגדים שלא ינהגו אלא בארץ ולא הוצרך למעט מהן חוצה לארץ כי לא יארעו שם לעולם ומפני זה עוד אינם נוהגים אלא בבגדים לבנים לא בצבועים כי אולי הצבע הוציא הכיעור ההוא במקום ההוא כטבעו ולא אצבע אלהים היא ולפיכך הצבועים בידי שמים מטמאין כדברי רבי שמעון (נגעים פי"א מ"ג) ועל דרך הפשט מפני זה יחזירו הכתוב בכל פסוק ופסוק "הבגד או העור או השתי והערב" כי הדבר נס ולרבותינו בהם מדרשים וכולם בתורת כהנים:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
בבגד צמר או בבגד פשתים. דרשו רבותינו ז"ל אין בגדי צמר מטמאין בנגעים אלא צמר בהמה טהורה אבל לא צמר בהמה טמאה. היה הבגד מעורב מצמר בהמה טמאה וצמר בהמה טהורה, אם רובו של בהמה טהורה מטמא בנגעים, ואם רובו של בהמה טמאה אינו מטמא בנגעים.
סְפוֹרְנוֹ
והבגד כי יהיה בו נגע צרעת. ממה שאין ספק בו שלא יהיה זה בטבע בשום פנים, כי בבגד לא יקרו אלה המראות המשונות אם לא מצד מלאכה תשימם בו בצבעים שונים בכונה או שלא בכונה וזה מצד איזה חטא שיקרה בסמים הצובעים או במלאכת האומן או בהתפעלות הבגד הצבוע. וכבר באה הקבלה שלא ידונו בנגעי בגדים זולתי הלבנים בלתי צבועים כלל. אמנם העיד הכתוב שלפעמים יהיה זה כפלא בבגדים ובבתים, וזה להעיר אוזן הבעלים על עבירות שבידם, כמו שספרו ז"ל שיקרה בענין השביעית כאמרם (קידושין כ, א) בא וראה כמה קשה אבקה של שביעית אדם נושא ונותן בפירות שביעית סוף מוכר את מטלטליו לא הרגיש סוף מוכר שדהו וכו'. וכל זה בחמלת ה' על עמו. וכן קבלו ז"ל שאין בגדי גוים מטמאים בנגעים. וזה כי אמנם המין האנושי הוא התכלית המכוון במציאות בפרט במציאות הנפסדים, כי הוא לבדו מוכן מכולם להיות דומה לבורא במושכלות ובמעשיות, כאשר העיד הוא יתברך באמרו בצלמנו כדמותנו ויצדק זה בכל אחד מאישי האדם בשכלו האישיי הנקרא "צלם אלהים" ובכחו הבחיריי הנקרא "דמות אלהים" כי האדם לבדו בנבראים הוא בעל בחירה וכאשר יתעורר להתבונן מציאות בוראו וגדלו וטובו אשר בו הוא רב חסד ואמת ובהם עושה צדקה ומשפט, ואחר שהתבונן והכיר זה ילך בדרכיו לעשות רצונו כרצונו הנה זה בלי ספק דומה לבוראו יותר מכל שאר הנבראים והוא התכלית המכוון מאת הבורא הממציא כאמרו וצדיק יסוד עולם. וכאשר לב הותל הטה את האדם מזה בהיותו נשמע אל הכח המתאוה הגשמיי בכל פעולותיו או בקצתם להתרשל מרצון בוראו או להתקומם עליו יהיה העונש עליו נצחי או בלתי נצחי כפי המשפט האלהי כאמרו כי לא אצדיק רשע וכאשר יקרה זה לאדם בשגגה שיוצא מאתו הנה יתיסר בממונו או בגופו כפי החכמה האלהית להעיר אזנו כאמרו ויגל אזנם למוסר אמנם הנרדמים אשר לא ידעו כלל ולא התעוררו כלל לדעת דבר מזה והם כל בני הנכר ורוב האומה הישראלית זולתי יחידי סגולה הם בלי ספק תחת הנהגת הטבע והגרמים השמימיים הנכבדים מאותם בני אדם כשאר מיני בעלי חיים אשר לא תפול השגחה אלהית באישיהם אבל במיניהם בלבד כי בהם תשלם כונת הממציא יתברך. וכאשר בחר באומה הישראלית כאמרו בך בחר ה' אלהיך להיות לו לעם סגלה וזה מפני שתקות המכוון מאתו יתברך היא יותר ראויה ומצויה באישי זאת האומה ממה שתהיה באישי זולתה, כי אמנם מציאות הבורא ואחדותו נודע בקצתה ומקובל בכולה מהאבות כאמרו נודע ביהודה אלהים וגו' כתב להורותם התורה והוא החלק העיוני והמצוה והוא החלק המעשי כאשר העיד באמרו והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם והזהיר שבנטותם מזה יעיר אזנם ביסורין כאמרו אם שמוע תשמע כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך ובחמלתו עליהם כשיהיה הרוב מהם לרצון לפניו אמר לעורר היחידים מהם, ראשונה בנגעי בגדים אשר עליהם באה הקבלה שאין בגדי גוים מטמאים בנגעים, וכשלא יספיק זה יעוררם בנגעי בתים אשר בהם גם כן לא יבא נגע צרעת בטבע כלל. ולזה ראוי שלא יהיו בגדי גוים מטמאים ולא בתיהם מטמאים בנגעים כלל כמו שקבלו הם ז"ל. וכאשר לא עלו הדורות למדרגה ראויה לחמלה (למעלה) זו, אין זכרון לראשונים שנמצאו לעולם נגעי בתים עד שאמרו קצתם ז"ל שלא היו לעולם:
כְּלִי יָקָר
והבגד כי יהיה בו נגע צרעת. נגעי בגדים והבתים בלי ספק שאינן באין מצד הטבע כי אין בהם דם וליחות המסבבים העיפוש או כל חלי וכל מכה, ועל כרחך אתה צריך לומר שבאים בדרך נס על צד העונש וזה בנין אב גם על נגעי הגוף שהם חוץ לטבע על צד העונש והנה בנגעי בתים ארז"ל שבאים על צרות העין כו' אבל בנגעי בגדים לא אמרו כלום והקרוב אלי לומר כי הם באים על גסות הרוח כי דרך העולם להתכבד ביותר במלבושי כבוד כי הא דרבי יוחנן קרי למאניה מכבדותיה וכארז"ל לקדוש ה' מכובד כבדהו בכסות נקיה, וע"כ דין הבגד הנגוע בשריפה כי כל מתגאה נידון באש כמבואר למעלה פר' צו בפסוק הוא העולה על מוקדה, כי כך טבע האש לעלות למעלה כמו זה העולה במעלה, ודין שריפת החמץ יוכיח. וטהרתו בכיבוס מים המורה על גדר הענוה שיורדין ממקום גבוה למקום נמוך ולפיכך לא הזכיר בפסוק כ"א בגד צמר ופשתים וכלי עור ולא הזכיר בגדי משי העשויין מן תולעת שני וזה לפי שהתולעת מרמז על גדר הענוה וטהרת המצורע באזוב ושני תולעת יוכיח, ע"כ אין הנגע מצוי בבגדי שני תולעת, לכך נאמר כאן והנה לא הפך הנגע את עינו והנגע לא פשה טמא הוא. ובכל מיני נגעים אין טומאה כי אם בפשיון, רמז להרחקת הגסות מכל וכל שלא לעמוד אפילו בדרך ממוצע ולא מינה ולא מקצתה אלא צריך להפוך עינו עינים רמות שלו מכל וכל.
ותדע ותשכיל כי ג' מיני צרעת באים על ג' דברים, שהם כסוי לאדם זה לפנים מזה מכסה ראשון הוא, עורו לבשרו. למעלה מעורו, בגדיו שהם כסוי לעורו. למעלה מהם, ביתו כי הוא מכסה לו להצילו ממטר ומזרם. ומי שהוסר מעליו כל מכסה נקרא פרוע ומגולה לכך נאמר וירא משה את העם כי פרוע הוא ודרשו רז"ל (ילקו"ש מצורע יד תקסג) שנלקו בצרעת שנאמר בו וראשו יהיה פרוע, ע"כ הזכיר תחילה נגעי עורו ואחר כך נגעי בגדיו ואח"כ נגעי בתים להסיר מכסהו אחת אחת עד שיהיה פרוע ומגולה מכל וכל. וכן דעת המדרש שמביא הילקו"ש בפסוק ראשו יהיה פרוע. על דרך ויגל את מסך יהודה על חורבן בהמ"ק כי בחורבן הבית נעשו מגולין מכל וכל. אמנם לדעת רז"ל הסדר הפוך כי אמרו אין בעל הרחמים נוגע בנפשות תחילה כו' לכך מביא תחילה נגע על ביתו לא חזר בו מביא גם על בגדיו לא חזר בו מביא גם על גופו כו'. ומה שהזכיר תחילה נגעי הגוף לפי שהקב"ה מתרה במכה אחרונה הגדולה תחילה כמו שאמר לפרעה הנה אנכי הורג בנך בכורך וכמו שפירש רש"י שם, כך הזכיר כאן נגעי הגוף בראשונה לאיים על האדם ממה שהוא מתירא ביותר אבל לעולם אין בעל הרחמים נוגע בנפשות תחילה כי אל רחום וחנון הוא.
אוֹר הַחַיִּים
והבגד וגו'. אומרו וא"ו החיבור דרש רבי יוסי הגלילי (בתו"כ) וזה לשונו מחוץ למחנה מושבו והבגד למד על הבגדים שהם טעונים שלוח חוץ לשלשה מחנות, ואמרו עוד שם אין לי אלא צמר ופשתים המיוחדים מנין לרבות הכלאים תלמוד לומר והבגד וגו'. וקשה דלמא לא בא רבוי וא"ו והבגד אלא או להסמיכו לדין שלוח חוץ לשלשה מחנות או לרבות כלאים. ואולי כי דרשת רבי יוסי הגלילי היא מוא"ו, ודרשת ריבוי כלאים מה"א של והבגד ממה שלא אמר ובגד:
בבגד צמר או בבגד וגו'. צריך לדעת למה אמר או ולא הספיק לומר בבגד צמר ובבגד פשתים ומה גם לדברי הרב בעל קרבן אהרן שפירש שטעם שהוצרך לרבות כלאים לצד שאמר הכתוב או שחלקם כל אחד לבדו תגדל הקושיא שלא היה צריך לכתוב לא או ולא ריבוי והבגד, ועוד תגדל הקושיא שאמרו שם בתורת כהנים יכול יהיו מטמאין בין צבועים בין שאינם צבועים תלמוד לומר בבגד צמר או בבגד פשתים מה פשתים כברייתו אף צמר כברייתו ע"כ, קשה הלא הכתוב אדרבה הכחיש זה ממה שאמר או חלקם לומר שאין ללמוד צמר מפשתים:
ונראה כי צריך הכתוב לומר או שלא יטעה אדם לומר שלא יטמא בנגעים אלא בגד של שניהם על זה הדרך בגד צמר ובגד פשתים עמו תלמוד לומר או, אם כן תיבת או צריכה לעצמה ואינה מעכבת סמיכות צמר לפשתים, וזה הוא שיעור הכתוב בבגד צמר ולאו דוקא צמר אלא הוא הדין אם יהיה בגד פשתים שניהם שוים בדין, ולזה דרשו מה פשתים כברייתו, פירוש שאין דרך בני אדם לצבוע בגדי פשתים אף צמר וכו', ומה שהוצרך לרבות כלאים מוהבגד לא לצד הטעות שיבא מתיבת או כמו שחשב בעל קרבן אהרן אלא לצד שלא אמר הכתוב אלא צמר ופשתים כלאים מנין לנו לומר, ואם היינו אומרים שהוצרך לצד שאמר או כדברי בעל קרבן אהרן אם כן תיבת או תבא בה הסברא שפסקה בין הצמר ובין הפשתים לכל דבר שלצד זה הוצרך הכתוב לרבות ובזה הוצרך הכתוב כי או פסקה מעתה אין מקום לומר מה פשתים כברייתו והלא או אפסקיה והבן:
מח אוֹ בִשְׁתִי אוֹ בְעֵרֶב לַפִּשְׁתִּים וְלַצָּמֶר אוֹ בְעוֹר אוֹ בְּכָל־מְלֶאכֶת עוֹר׃
רַשִׁ״י
לפשתים ולצמר. שֶׁל פִּשְׁתִּים אוֹ שֶׁל צֶמֶר: או בעור. זֶה עוֹר שֶׁלֹא נַעֲשָׂה בוֹ מְלָאכָה: או בכל מלאכת עור. זֶה עוֹר שֶׁנַּעֲשָׂה בוֹ מְלָאכָה:
אוּנְקְלוֹס
אוֹ בְשִׁתְיָא אוֹ בְעַרְבָא לְכִתָּנָא וּלְעַמְרָא אוֹ בְמַשְׁכָּא אוֹ בְּכָל עֲבִידַת מְשָׁךְ
אִבְּן עֶזְרָא
או בשתי או בערב. ידועים ויתכן להיות גזרת בשתי מגזרת וחשופי שת שהוא יסוד והעד כי השתות יהרסון: וטעם ערב שיתערב עם השתי: או בעור. כאשר הוא: בכל מלאכת עור. כמו מכבר ונאד:
מט וְהָיָה הַנֶּגַע יְרַקְרַק אוֹ אֲדַמְדָּם בַּבֶּגֶד אוֹ בָעוֹר אוֹ־בַשְּׁתִי אוֹ־בָעֵרֶב אוֹ בְכָל־כְּלִי־עוֹר נֶגַע צָרַעַת הוּא וְהָרְאָה אֶת־הַכֹּהֵן׃
רַשִׁ״י
ירקרק. יָרֹק שֶׁבַּיְרֻקִּין: אדמדם. אָדֹם שֶׁבָּאֲדֻמִּים:
אוּנְקְלוֹס
וִיהֵי מַכְתָּשָׁא יָרוֹק אוֹ סַמוֹק בִּלְבוּשָׁא אוֹ בְמַשְׁכָּא אוֹ בְשִׁתְיָא אוֹ בְעַרְבָא אוֹ בְכָל מַאן דִמְשַׁךְ מַכְתַּשׁ סְגִירוּתָא הוּא וְיִתַּחֲזֵי לְכַהֲנָא
אִבְּן עֶזְרָא
ירקרק. מגזרת ירק כי העין כמוהו וזה כפול לחסרון וכן שחרחר׳ ויש אומרים הפך הדבר:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
או בכל כלי עור. דרשו רבותינו ז"ל להוציא את הצבועים, שהרי כבר הזכיר או בעור או בכל מלאכת עור.
נ וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת־הַנָּגַע וְהִסְגִּיר אֶת־הַנֶּגַע שִׁבְעַת יָמִים׃
אוּנְקְלוֹס
וְיֶחֱזֵי כַהֲנָא יָת מַכְתָּשָׁא וְיַסְגַר יָת מַכְתָּשָׁא שִׁבְעַת יוֹמִין
אוֹר הַחַיִּים
וראה הכהן וגו' והסגיר. צריך לדעת מאי טעמא שינה הכתוב משפט צרעת הבגד ממשפט צרעת אדם שצרעת אדם ישנה בלא הסגר כשהיא צרעת וצרעת הבגד הגם שהיא צרעת כמו שאמר הכתוב נגע צרעת היא אף על פי כן לא צוה שיטמאנו הכהן אלא יסגירנו, ונמצא כפי זה מחשיב הכתוב בגדי אדם מאדם עצמו, ונראה כי הבגדים לצד שהחלטו הוא כליונו אם בפעם ראשונה יוחלט אם כן אין תרופה לבעל תשובה לשוב על חטא שצרעת זה בא בעבורו, וכבר קדם לנו כי לא יחפוץ ה' בהפסד וכליון ממון אדם, צא ולמד מה שדרשו ז"ל (תו"כ נגעים פי"ב מ"ה) בפסוק וצוה הכהן ופינו את הבית שהקב"ה חס אפילו על ממון הבזוי של הרשעים, אשר על כן אין לך נגע בבגדים שיוחלט בפעם אחד, מה שאין כן האדם שישנו בתשובה ותיקון גם אחר החלטו שהרי אינו נאבד בהחלטו אלא נבדל ובשובו יוסר ממנו הנגע וטהר לזה ישנה לצרעת חלוטה בפעם ראשונה, וישרים דרכי ה':
חסלת פרשת תזריע
נא וְרָאָה אֶת־הַנֶּגַע בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי כִּי־פָשָׂה הַנֶּגַע בַּבֶּגֶד אוֹ־בַשְּׁתִי אוֹ־בָעֵרֶב אוֹ בָעוֹר לְכֹל אֲשֶׁר־יֵעָשֶׂה הָעוֹר לִמְלָאכָה צָרַעַת מַמְאֶרֶת הַנֶּגַע טָמֵא הוּא׃
רַשִׁ״י
צרעת ממארת. לְשׁוֹן סִלּוֹן מַמְאִיר (יחזקאל כ"ח), פויי"נט בְּלַעַז; וּמִדְרָשׁוֹ: תֵּן בּוֹ מְאֵרָה שֶׁלֹא תֵהָנֶה הֵימֶנּוּ (ספרא):
אוּנְקְלוֹס
וְיֶחֱזֵי יָת מַכְתָּשָׁא בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה אֲרֵי אוֹסֵף מַכְתָּשָּׁא בִּלְבוּשָׁא אוֹ בְשִׁתְיָא אוֹ בְעַרְבָא אוֹ בְמַשְׁכָּא לְכֹל דִי יִתְעֲבֵד מַשְׁכָּא לְעִבִידָא סְגִירוּת מְחַסְרָא מַכְתָּשָׁא מְסָאָב הוּא
אִבְּן עֶזְרָא
ממארת. כמו סלון ממאיר ואחר שסלון כמו קוץ יהיה ממאיר כמו מכאיב והמ״ם הב׳ במלת ממארת שורש ואינה מגזרת מארה. וטעם שלא הזכיר משי וצמר גפן יתכן שדבר הכתוב על ההוה הנמצא כטעם כי תראה חמור שונאך וכן משפט הסוס והפרד או יתכן שלא יארע הנגע כי אם לצמר ופשתים:
נב וְשָׂרַף אֶת־הַבֶּגֶד אוֹ אֶת־הַשְּׁתִי אוֹ אֶת־הָעֵרֶב בַּצֶּמֶר אוֹ בַפִּשְׁתִּים אוֹ אֶת־כָּל־כְּלִי הָעוֹר אֲשֶׁר־יִהְיֶה בוֹ הַנָּגַע כִּי־צָרַעַת מַמְאֶרֶת הִוא בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף׃
רַשִׁ״י
בצמר או בפשתים. שֶׁל צֶמֶר אוֹ שֶׁל פִּשְׁתִּים, זֶהוּ פְשׁוּטוֹ; וּמִדְרָשׁוֹ: יָכוֹל יָבִיא גִּזֵּי צֶמֶר וַאֲנִיצֵי פִשְׁתָּן וְיִשְׂרְפֵם עִמּוֹ? תַּ"ל "הוּא" באש תשרף — אֵינָהּ צְרִיכָה דָבָר אַחֵר עִמָּהּ, אִם כֵּן מַה תַּ"ל "בַּצֶּמֶר אוֹ בַפִּשְׁתִּים"? לְהוֹצִיא אֶת הָאֻמְרִיּוֹת שֶׁבּוֹ שֶׁהֵן מִמִּין אַחֵר; אֻמְרִיּוֹת לְשׁוֹן שָׂפָה, כְּמוֹ אִימְרָא (ספרא):
אוּנְקְלוֹס
וְיוֹקִיד יָת לְבוּשָׁא אוֹ יָת שִׁתְיָא אוֹ יָת עַרְבָא בְעַמְרָא אוֹ בְכִתָּנָא אוֹ יָת כָּל מָאן דִמְשַׁךְ דִי יְהֵי בֵהּ מַכְתָּשָׁא אֲרֵי סְגִירוּת מְחַסְרָא הִיא בְּנוּרָא תִּתּוֹקָד
רַשְׁבַּ״ם
צרעת ממארת: כמו סילון ממאיר וקוץ מכאיב, וכן המארה והמהומה לשון קללה וחסרון:
רַמְבַּ״ן
כי צרעת ממארת היא לשון סלון ממאיר (יחזקאל כח כד) ומדרשו (תו"כ נגעים פרק יד יא) תן לו מארה שלא תהנה ממנו לשון רש"י (רש"י על ויקרא י״ג:נ״א) ואונקלוס (תרגום אונקלוס על ויקרא י״ג:נ״ב) תרגם סגירות מחזרא שעשאו כן מן סלון ממאיר שכן קורין בארמית לקוצים המכאיבים חזרי כחזרא בגבבא דעמרא (ברכות ח) שקילי טיבותך ושדי אחזרי (שבת סג) והאמת שהוא לשון מארה כלומר שהיא קללת אלהים בבגד ובבית כאשר הזכרתי (רמב"ן על ויקרא י״ג:מ״ז) והמדרש שאמר שהוא אסור בהנאה מיתור הלשון וכן הדין בבית המנוגע ונלמד מונתץ את הבית (ויקרא י״ד:מ״ה) וכך מצאתי במסכת ערלה ירושלמי (פ"ג ה"ג) אבנים המנוגעות שעשאן סיד אית תניי תני עלו מידי טומאתן ואית תניי תני לא עלו מידי טומאתן מאן דאמר עלו מותרות ומאן דאמר לא עלו אסורות דכתיב צרעת ממארת היא (ויקרא י״ד:מ״ד) תן בו מארה ואל תהנה בו רבי אבהו אמר בשם רבי יוחנן כל הנשרפים אפרן מותר חוץ מאפר עבודה זרה איתיב רבי חייא בר יוסי קמי רבי יוחנן הרי אפר הבית אינו בא מחמת עבודה זרה ותימא אסור אמר ליה שניה היא דכתיב ביה נתיצה:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
ושרף את הבגד או את השתי או את הערב. ואמר עוד (נג) והנה לא פשה הנגע בבגד או בשתי או בערב. ואמר עוד (נו) וקרע אותו מן הבגד או מן העור או מן השתי או מן הערב פירש הרמב"ן כי מה שהזכיר כמה פעמים בכמה פסוקים בבגד או העור והשתי והערב, על דרך הפשט לבאר כי הוא דבר נסיי.
נג וְאִם יִרְאֶה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה לֹא־פָשָׂה הַנֶּגַע בַּבֶּגֶד אוֹ בַשְּׁתִי אוֹ בָעֵרֶב אוֹ בְּכָל־כְּלִי־עוֹר׃
אוּנְקְלוֹס
וְאִם יֶחֱזֵי כַהֲנָא וְהָא לָא אוֹסֵף מַכְתָּשָׁא בִּלְבוּשָׁא אוֹ בְשִׁתְיָא אוֹ בְעַרְבָא אוֹ בְּכָל מָאן דִמְשָׁךְ
נד וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְכִבְּסוּ אֵת אֲשֶׁר־בּוֹ הַנָּגַע וְהִסְגִּירוֹ שִׁבְעַת־יָמִים שֵׁנִית׃
רַשִׁ״י
את אשר בו הנגע. יָכוֹל מְקוֹם הַנֶּגַע בִּלְבַד, תַּ"ל "אֵת אֲשֶׁר בּוֹ הַנָּגַע", יָכוֹל כָּל הַבֶּגֶד כֻּלּוֹ טָעוּן כִּבּוּס, תַּ"ל "הַנָּגַע", הָא כֵיצַד? יְכַבֵּס מִן הַבֶּגֶד עִמּוֹ:
אוּנְקְלוֹס
וִיפַקֵד כַּהֲנָא וִיחַוְרוּן יָת דִי בֵהּ מַכְתָּשָׁא וְיַסְגְרִנֵהּ שִׁבְעַת יוֹמִין תִּנְיָנוּת
נה וְרָאָה הַכֹּהֵן אַחֲרֵי הֻכַּבֵּס אֶת־הַנֶּגַע וְהִנֵּה לֹא־הָפַךְ הַנֶּגַע אֶת־עֵינוֹ וְהַנֶּגַע לֹא־פָשָׂה טָמֵא הוּא בָּאֵשׁ תִּשְׂרְפֶנּוּ פְּחֶתֶת הִוא בְּקָרַחְתּוֹ אוֹ בְגַבַּחְתּוֹ׃
רַשִׁ״י
אחרי הכבס. לְשׁוֹן הֵעָשׂוֹת: לא הפך הנגע את עינו. לֹא הָכְהָה מִמַּרְאִיתוֹ: והנגע לא פשה. שָׁמַעְנוּ שֶׁאִם לֹא הָפַךְ וְלֹא פָשָׂה טָמֵא — וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר לֹא הָפַךְ וּפָשָׂה — הָפַךְ וְלֹא פָשָׂה אֵינִי יוֹדֵעַ מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ, תַּ"ל "וְהִסְגִּיר אֶת הַנֶּגַע" — מִכָּל מָקוֹם, דִּבְרֵי רַ' יְהוּדָה, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים וְכוּ', כִּדְאִיתָא בְת"כֹּ, וּרְמַזְתִּיהָ כָּאן לְיַשֵּׁב הַמִּקְרָא עַל אָפְנָיו: פחתת הוא. לְשׁוֹן גֻּמָּא, כְּמוֹ בְּאַחַת הַפְּחָתִים (שמואל ב י"ז), כְּלוֹמַר שְׁפֵלָה הִיא — נֶגַע שֶׁמַּרְאָיו שׁוֹקְעִין (ספרא): בקרחתו או בגבחתו. כְּתַרְגּוּמוֹ בִּשְׁחִיקוּתֵהּ אוֹ בְחַדָּתוּתֵהּ: קרחתו. שְׁחָקִים, יְשָׁנִים; וּמִפְּנֵי הַמִּדְרָשׁ שֶׁהֻצְרַךְ לִגְזֵרָה שָׁוָה — מִנַּיִן לִפְרִיחָה בַבְּגָדִים שֶׁהִיא טְהוֹרָה? נֶאֶמְרָה קָרַחַת וְגַבַּחַת בָּאָדָם, וְנֶאֶמְרָה קָרַחַת וְגַבַּחַת בַּבְּגָדִים, מַה לְּהַלָּן פָּרַח בְּכֻלּוֹ טָהוֹר אַף כָּאן פָּרַח בְּכֻלּוֹ טָהוֹר — לְכָךְ אָחַז הַכָּתוּב לְשׁוֹן קָרַחַת וְגַבַּחַת; וּלְעִנְיַן פֵּרוּשׁוֹ וְתַרְגּוּמוֹ זֶהוּ מַשְׁמָעוֹ: קָרַחַת לְשׁוֹן יְשָׁנִים וְגַבַּחַת לְשׁוֹן חֲדָשִׁים — כְּאִלּוּ נִכְתַּב בְּאַחֲרִיתוֹ אוֹ בְקַדְמוּתוֹ — שֶׁהַקָּרַחַת לְשׁוֹן אֲחוֹרַיִם וְגַּבַּחַת לְשׁוֹן פָּנִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב וְאִם מִפְּאַת פָּנָיו וְגוֹ', וְהַקָּרַחַת כָּל שֶׁשּׁוֹפֵעַ וְיוֹרֵד מִן הַקָּדְקֹד וּלְאַחֲרָיו, כָּךְ מְפֹרָשׁ בְּתֹ"כֹּ:
אוּנְקְלוֹס
וְיֶחֱזֵי כַהֲנָא בָּתַר דְחַוָרוּ יָת מַכְתָּשָׁא וְהָא לָא שְׁנָא מַכְתָּשָׁא מִן כַּד הֲוָה וּמַכְתָּשָׁא לָא אוֹסֵף מְסָאָב הוּא בְּנוּרָא תּוֹקְדִנֵהּ תַּבְרָא הִיא בִּשְׁחִיקוּתֵהּ אוֹ בחַדָתוּתֵהּ
רַשְׁבַּ״ם
פחתת: לשון מאירה שמפחית ומחסר:
אִבְּן עֶזְרָא
הכבס את הנגע. שם הפעל שלא נקרא שם פועלו מהבנין הכבד הנוסף: פחתת. אין לה אח במקרא והיא ידועה בלשון חז״ל וטעמו חסרון הוא שאירע בקרחת הבגד או בגבחתו והגאון אמר שפירש בקרחת הפאה האחרת כי בגבחת היא מפאת פני הבגד אם כן יהיה קרח מאחור הראש ויפה פירש:
נו וְאִם רָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה כֵּהָה הַנֶּגַע אַחֲרֵי הֻכַּבֵּס אֹתוֹ וְקָרַע אֹתוֹ מִן־הַבֶּגֶד אוֹ מִן־הָעוֹר אוֹ מִן־הַשְּׁתִי אוֹ מִן־הָעֵרֶב׃
רַשִׁ״י
וקרע אתו. יִקְרַע מְקוֹם הַנֶּגַע מִן הַבֶּגֶד וְיִשְׂרְפֶנּוּ:
אוּנְקְלוֹס
וְאִם חֲזָא כַהֲנָא וְהָא עָמְיָא מַכְתָּשָׁא בָּתַר דְחַוָרוּ יָתֵהּ וּבְזַע יָתֵהּ מִן לְבוּשָׁא אוֹ מִן מַשְׁכָּא אוֹ מִן שִׁתְיָא אוֹ מִן עַרְבָא
נז וְאִם־תֵּרָאֶה עוֹד בַּבֶּגֶד אוֹ־בַשְּׁתִי אוֹ־בָעֵרֶב אוֹ בְכָל־כְּלִי־עוֹר פֹּרַחַת הִוא בָּאֵשׁ תִּשְׂרְפֶנּוּ אֵת אֲשֶׁר־בּוֹ הַנָּגַע׃
רַשִׁ״י
פרחת הוא. דָּבָר הַחוֹזֵר וְצוֹמֵחַ: באש תשרפנו. אֶת כָּל הַבֶּגֶד:
אוּנְקְלוֹס
וְאִם תִּתְחֲזֵי עוֹד בִּלְבוּשָׁא אוֹ בְשִׁתְיָא אוֹ בְעַרְבָא אוֹ בְכָל מָאן דִמְשַׁךְ סָגְיָא הִיא בְּנוּרָא תוֹקְדִנֵהּ יָת דִי בֵהּ מַכְתָּשָׁא
אִבְּן עֶזְרָא
ואם תראה עוד. הפחתת וכן פורחת היא ואחר שאמר תשרפנו באר כי מקום הנגע לבדו ישרף:
נח וְהַבֶּגֶד אוֹ־הַשְּׁתִי אוֹ־הָעֵרֶב אוֹ־כָל־כְּלִי הָעוֹר אֲשֶׁר תְּכַבֵּס וְסָר מֵהֶם הַנָּגַע וְכֻבַּס שֵׁנִית וְטָהֵר׃
רַשִׁ״י
וסר מהם הנגע. אִם כְּשֶׁכִּבְּסוּהוּ בַתְּחִלָּה עַל פִּי כֹהֵן סָר מִמֶּנּוּ הַנֶּגַע לְגַמְרֵי. וכבס שנית. לְשׁוֹן טְבִילָה; תַּרְגּוּם שֶׁל כִּבּוּסִין שֶׁבְּפָרָשָׁה זוֹ לְשׁוֹן לִבּוּן, "וְיִתְחַוַּר", חוּץ מִזֶּה, שֶׁאֵינוֹ לְלִבּוּן אֶלָּא לִטְבֹּל, לְכָךְ תַּרְגּוּמוֹ "וְיִצְטַבַּע", וְכֵן כָּל כִּבּוּסֵי בְגָדִים שֶׁהֵן לִטְבִילָה מְתֻרְגָּמִין וְיִצְטַבַּע:
אוּנְקְלוֹס
וּלְבוּשָׁא אוֹ שַׁתְיָא אוֹ עַרְבָא אוֹ כָל מָאן דִמְשָׁךְ דִי יִתְחַוַר וְיֶעְדֵי מִנְהוֹן מַכְתָּשָׁא וְיִצְטַּבַּע תִּנְיָנוּת וְיִדְכֵּי
אִבְּן עֶזְרָא
וכבס שנית. מצוה לכבסו פעמים: וסר מהם הנגע. וכבר סר מהם הנגע וכבר הראיתיך רבים כמוהו: ומלת וכבס פעל שלא נקרא שם פועלו:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
והבגד או השתי או הערב או כל כלי העור אשר תכבס. הזכיר בכתובים של מעלה כי הבגד שנראה בו הנגע אחר הכבוס ראוי לקרעו מהבגד, ואם יראה עוד שם פורחת היא וראוי לשרפו, ואם יסור אותו נגע בכבוס הבגד יתחייב לעשות לו טבילה ואז יהיה טהור, זהו שאמר וכבס שנית וטהר. ודע כי הנגעים היו אות ומופת על החטא, שכן דרשו רבותינו ז"ל משל למה הדבר דומה לעבד רע שהיה נמכר, כשבא רבו לקנותו היה יודע שהוא עבד רע לקח עמו כבלים שאם סרח רודה אותו בהן כיון שסרח הביא אותן כבלים וכבלו, כך הקב"ה היה גלוי וידוע לפניו שהאדם עתיד לחטוא והתקין יסורין הללו שאם חטא יהא רודה אותו בהן. וכך היו הנגעים באים, האבנים היו לוקין תחלה זהו שכתוב (ויקרא יד) ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחזתכם, עשה תשובה מוטב, ואם לאו מלקהו בבגדיו שנאמר (שם י"ג) והבגד כי יהיה בו נצע צרעת, חזר בו מוטב, ואם לאו מלקהו בגופו, וכיצד בגופו, מעט מעט, מתחיל ממריטת ראשו שנאמר (שם) ואיש כי ימרט ראשו ועדיין יש במריטת ראשו ספק לטמא ספק לטהר, חזר בו מוטב, ואם לאו מלקהו בשחין שנאמר אדם כי יהיה בו בעורו שחין, חזר בו מוטב ואם לאו מלקהו בנגעים קשים, שאת וספחת ובהרת. וכך דרשו רבותינו ז"ל במדרש רות, אין בעל הרחמים פורע מן הנפשות תחלה, ממי אתה למד מאיוב, לקה תחלה בממונו ואחר כך בבניו ובני ביתו ואחר כך בגופו. וכן במצרים תחלה בממונם שנאמר (תהלים קה) ויך גפנם ותאנתם ויסגר לברד בעירם, ואחר כך (שם עח) ויך כל בכור במצרים. ואף בנגעים כן, תחלה באין על ביתו חזר בו הרי הן טעונין חליצה שנאמר (ויקרא יד) וחלצו את האבנים אשר בהן הנגע, ואם לאו טעונין נתיצה שנאמר (שם) ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו, ואחר כך באין על בגדיו, חזר בו מוטב ואם לאו טעונין קריעה שנאמר (שם יג) וקרע אותו מן הבגד, ואם לאו טעונין שרפה שנאמר (שם) ושרף את הבגד, ואחר כך באין על גופו חזר בו מוטב ואם לאו (שם) בדד ישב מחוץ למחנה מושבו. עד כאן במדרש.
והנה הנגעים היו מורים השגחה גמורה ולא היה ענין טבעי אלא נס גדול, ולא היה הענין בחוצה לארץ כי אם בארץ ישראל, כי כשיקרה לאחד מישראל חטא ועון היה מתראה הנגע בביתו או בבגדו או בגופו להעיד עליו כי יש בידו עון, כענין שכתוב (תהלים פט) ובנגעים עונם, וכדי שישוב בתשובה ויטהר ויתלבן מעונו, והוא שרמז על זה גם כן (ויקרא יג) כלו הפך לבן טהור הוא, כלומר מן הנגע ומן העון, ועל זה אמר הכתוב (שם יד) ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחזתכם, וזהו שכתוב עוד (שם) כי תבאו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה, להורות שאין הענין נוהג אלא בנחלת ה', לא בארץ העמים שהיא חול ולא בירושלים שהיא בית ה' מיוחד לשבתו ולא נתחלקה לשבטים, אלא בארץ הנקראת אחזת ה' שנתחלקה לשבטים, היא הארץ הקדושה והנבחרת הנקראת ארץ אחוזה, אשרי מי שיזכה לראותה בבנינה, הקב"ה יזכנו להיות מן היושבים בצלה שהיא מכוונת כנגד בית המקדש של מעלה, שעליה אמר דוד ע"ה (תהלים סה ה) אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך נשבעה בטוב ביתך קדוש היכלך.
נט זֹאת תּוֹרַת נֶגַע־צָרַעַת בֶּגֶד הַצֶּמֶר אוֹ הַפִּשְׁתִּים אוֹ הַשְּׁתִי אוֹ הָעֵרֶב אוֹ כָּל־כְּלִי־עוֹר לְטַהֲרוֹ אוֹ לְטַמְּאוֹ׃
אוּנְקְלוֹס
דָא אוֹרַיְתָא דְמַכְתַּשׁ סְגִירוּ בִּלְבוּשׁ עֲמַר אוֹ כִתָּנָא אוֹ שִׁתְיָא אוֹ עַרְבָא אוֹ כָּל מָאן דִמְשָׁךְ לְדַכָּיוּתֵהּ אוֹ לְסַאֲבוּתֵהּ
אִבְּן עֶזְרָא
זאת תורת נגע צרעת בגד הצמר. ארבע סמוכים ויש במקרא חמש גבורי חיל מלאכת עבודת בית ה, וכלם סמוכים אל השם שהוא סומך לכל הנופלים:
Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.