א האיש שלוה מאשתו ואח"כ גירשה או לוה מעבדו ואח"כ שחררו אין להם עליו כלום שכל מה שקנה עבד קנה רבו וכל מה שהוא ביד האשה הוא בחזקת בעלה עד שתביא ראיה שהוא מנדונייתה כך כתב הרמב"ם ולא חילק וכן כתב בעל התרומות דאפי' במעות שאינן טמונין נמי ורבינו שמשון כתב דוקא במעות טמונים אבל אם אין טמונין צריך לשלם להם וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל:
ב הלוה מהגר שנתגיירו בניו עמו ומת או שהיה לו ממנו פקדון לא יחזיר לבניו ואם החזיר להן אין רוח חכמים נוחה הימנו היו הבנים הורתן ולידתן בקדושה יחזיר להם:
א סָעִיף א האיש שלוה וכו' ברייתא פרק חזקת (בבא בתרא נא.) לוה מן העבד ושחררו מן האשה וגרשה אין להם עליו כלום משום דלא ניחא ליה דליהוי עבד לוה לאיש מלוה ופרשב"ם לוה מן העבד וכתב שטר מלוה ושיעבד לו נכסיו: דלא ניחא ליה וכו' אנן סהדי דשום אדם לא יהיה ברצונו עבד לוה אם יכול להפטר בשום ענין והילכך איכא למימר לגלויי זוזי הוא דשיעבד לו נכסיו ודע דהתם בגמרא במוכר שדה לאשתו חילקו בין מעות טמונים לשאינם טמונים והרמב"ם בפכ"ב מהלכות אישות חילק במוכר בין טמונים לשאינם טמונים ואפילו בטמונים כתב שילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות ובפ"ב מהלכות מלוה כתב דין ההלואה ולא חילק אלמא דבהלואה לא שאני ליה בין טמונים לשאינם טמונים וכן דעת ר"י וכתב הרא"ש פרק חזקת והקשה רבינו שמשון אם כן כשאינם טמונים אמאי קנתה נימא להוציא מידה הוא דבעי שלא היה יכול להוציא מידה בענין אחר ותירץ דההיא דלוה במעות טמונים איירי ומכל מקום נראה מדבריו שם שאם היא נושאת ונותנת בתוך הבית או אפילו אינה נושאת ונותנת אלא שהבעל מפקיד בידה את כל אשר לו אפילו מעות שאינם טמונים אין לה עליו כלום וצ"ע עוד בדבריו וה"ה פכ"ב מה"א כ' בשם הרשב"א טעם לדברי הרמב"ם שכל שהלוותן לו יצאו מחזקתן והרי הן ביד הבעל וחוששין שמא משלו הן שאם לא כן לא היה לה להלוואתן לו אלא ליקח מהם קרקע אבל בקונה ממנו שדה סבורה היתה שהמכר קיים ולפיכך לא איבדה זכותה: וכתב בפ"ב מהלכות מלוה שדעת הרשב"א כדעת רבינו שמשון ובפכ"ב מהלכות אישות כתב מקצת מפרשים נראה שהם משוים אותם וכשאמרו בלוה שאין לה עליו כלום דוקא במעות טמונים. וכשאמרו אין לה עליו כלום דוקא בטוען ברי שמשלו הן והיא גנבתן וכיון שהם ברשותו הוא נאמן אבל אי לא טען כן בברי אין לו בהם אלא אכילת פירות בלבד וכשגירשה חייב להחזירם לה וכבר כתבתי דעת זה פ"ב מהלכות מלוה עכ"ל ונ"ל דלדעת הרמב"ם אפילו אינו טוען ברי אין להם עליו כלום שאינן נאמנין לומר הופקד בידינו או ניתן לנו ע"מ שאין לבעל ולרב רשות אלא כל הנמצא ביד האשה והעבד הרי הוא בחזקת הבעל והרב אבל לדעת רבינו כי אמרינן דלוה מהם מעות טמונים אין להם עליו כלום ה"מ בטוען ברי ואם לא כן הם נאמנים כנ"ל מדברי ה"ה שכתבתי:
ב סָעִיף ב הלוה מהגר פ"ק דקידושין (יז:) תניא לוה מן הגר שנתגיירו בניו עמו לא יחזיר לבניו ואם החזיר אין רוח חכמים נוחה הימנו והתניא רוח חכמים נוחה הימנו לא קשיא כאן שהורתו ולידתו שלא בקדושה כאן שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה ופרש"י דהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה אז רוח חכמים נוחה הימנו. והקשו בתוספות מעובדא דרבא פ' מי שמת דהוה ליה זוזי בפקדון מאיסור גיורא ומשמע שלא היה רוצה ליתנה לרב מרי בר רחל אלא היה רוצה לזכות בהם וכי לא היה רוצה רבא שיהיה רוח חכמים נוחה הימנו דהא רב מרי לידתו בקדושה הוה ואומר ר"ת דלגבי הלואה שעושה לו טובה אין רוח חכמים נוחה הימנו שמשלם רעה תחת טובה אבל התם פקדון הוה ואדרבה רבא טרח לשמרם ואין נראה לר' לחלק כלל בין מלוה לפקדון אלא נראה לר' לפרש הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה אין רוח חכמים נוחה הימנו לפי שקרוב להיות כישראל ואתי לאחלופי ולשווייה ישראל גמור ואם יבם אשת אחיו יאמרו שאינה זקוקה עוד לאחיו שהיתה הורתה ולידתה בקדושה ונמוקי יוסף כתב בפ' מי שמת דיש מתרצים דכי אמרינן רוח חכמים נוחה הימנו היינו לעשות לפנים משורת הדין אבל מי שרוצה שיקוב הדין את ההר אינו עובר כלל והרא"ש כתב תירוץ ר"ת דשאני בין מלוה לפקדון א"נ שאני רב מרי שרחל אמו נתעברה מאיסור בגיותו ולא חשיב גר כלל דבדיני האומות נמי אם היו שניהם חוזרים לסורם לא היה יורש את אביו דאינו בכלל עכו"ם יורש את אביו דבר תורה דבתר אימיה שדינן ליה אבל כששניהם גרים גמורים שאם היו חוזרים לסורם היה עכו"ם יורש את אביו שייך התם רוח חכמים נוחה הימנו וכן העלה הר"ן ז"ל וכ"כ רבינו שמשון בסוף מסכת שביעית. וכתב הר"ן דאיכא למידק על פירוש רש"י שאין רוח חכמים נוחה הימנו קאי להורתו ולידתו שלא בקדושה אם הוא רוצה ליזוק בנכסיו אעפ"י שאינו חייב מה להם לחכמים שאין רוח חכמים נוחה הימנו דהא לא נפיק מיניה חורבא לפי פירוש רש"י שאין חכמים מחזיקין לו טובה לפי שלא הצריכוהו חכמים לכך אבל אין משמעות הלשון בכל מקום כן אלא לומר שעושה שלא כהוגן והכא נמי הכי קאמר שאין רוח חכמים נוחה הימנו לפי שמשוה אותו עם ישראל וכדאמרינן בסנהדרין [טו:] גבי מחזיר אבידה לעכו"ם עליו הכתוב אומר וכו' עכ"ל ורבינו תפס דברי ר"י עיקר דלא שנא לן בין מלוה לפקדון ומ"ש בספרי רבינו היו הבנים הורתן ולידתן בקדושה יחזיר להם טעות סופר הוא דמילתא דפשיטא היא ולא היה צריך לכתבו ועוד דמשמע דכל שלא היתה הורתן ולידתן בקדושה בכל גוונא אין רוח חכמים נוחה הימנו והא ליתא דהא תלמודא מפליג בין הורתו ולידתו שלא בקדושה להורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה לכך צריך להגיה [עיין בב"ח שכתב שאין צריך להגיה]:
א סָעִיף א האיש וכו'. כתב ב"י דלהרמב"ם דס"ל דכל הנמצא הוא בחזקת הבעל והרב אפילו אין טוען ברי אין להם עליו כלום אבל לרבינו שמשון דדוקא בטמונין דיכול לומר לגלויי זוזי קא עבידנא אבל באינן טמונין צריך לשלם להם ולא אמרינן כל הנמצא ביד האשה והעבד ה"ה בחזקת הבעל והרב לפי זה אפי' בטמונין דוקא כשטוען הרב והבעל ברי כנ"ל מדברי ה' המגיד ע"ש:
ב סָעִיף ב הלוה מהגר וכו'. פרק קמא דקידושין תניא לוה מן הגר שנתגייר בניו עמו לא יחזיר לבניו ואם החזיר אין רוח חכמים נוחה הימנו והתניא רוח חכמים נוחה הימנו ל"ק כאן שהורתו ולידתו שלא בקדושה כאן שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה ופרש"י דבהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה אז רוח חכמים נוחה הימנו ור"י פי' איפכא דבהורתו ולידתו שלא בקדושה רוח חכמים נוחה הימנו אבל בהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה אין רוח חכמים נוחה הימנו לפי שקרוב להיות כישראל ואתי לאחלופי ולשוייה ישראל גמור ואם ייבם אשת אחיו יאמרו שאינה זקוקה עוד לאחיו שהיתה הורתם ולידתם בקדושה כמ"ש התוס' והר"ן האריך בזה ע"ש ונראה דרבינו ז"ל מפני הספק כתב בסתם הלוה מהגר שנתגיירו בניו עמו ומת לא יחזיר לבניו ואם החזיר אין רוח חכמים נוחה הימנו ולא פירש באיזה גר קאמר ואח"כ כתב היו הבנים הורתן ולידתן בקדושה יחזיר להם דהיינו לומר שחייב להחזיר וכופין אותו להחזיר והא ודאי פשיטא הוא כיון דישראל גמור הוא לכל דבר כדתניא בפ' נושאין (סוף דף צ"ז) ולא כתבו רבינו אלא לדיוקא לאורויי דאפילו בהורתן שלא בקדושה ולידתן בקדושה לא יחזיר לכתחלה אבל לא נחית לבאר דין רוח חכמים נוחה הימנו היכא דעבר והחזיר דפליגי ביה רש"י ור"י וב"י כתב דצריך להגיה ולפע"ד א"צ שום הגהה אלא כדפרישית ודע שר"ת פירש לחלק בין מלוה לפקדון כמ"ש התוספות והרא"ש בשמו ומביאו ב"י אבל רבינו נמשך אחר פי' ר"י דאין נראה לו לחלק כלל בין מלוה לפקדון:
א סָעִיף א ולא כתב כיצד יש להגיה משום דאיכא פלוגתא בין רש"י לר"י באיזה מהן רוח חכמים נוחה הימנו לרש"י דוקא בלידתו בקדושה ולר"י דוקא בלידתו שלא בקדושה כמפורש טעמן בגמ' פ"ק דקידושין ולכן לא כתב כיצד יש להגיה משום דמספקא ליה בדעת רבינו כמאן היא ול"נ דאין כאן טעות כי לא רצה רבינו להאריך בדין אימתי רוח חכמים נוחה הימנו בדבר שיש מחלוקת בין הפוסקים מאחר שאין כופין אותו בדין שיחזיר ולכן לא כתב הדין ההוא בביאור ואשמועינן בדיוק ולכך לא כתב אלא דבר הפשוט דהיינו אם היתה הורתו ולידתו בקדושה שיחזיר ור"ל שכופין אותו בדין להחזיר ודקא קשיא פשיטא מאי למימרא קמ"ל הא אם לא היתה הורתו ולידתו בקדושה אין כופין אותו בדין להחזיר מיהו רוח חכמים נוחה הימנו כן נ"ל לפי גירסת הספרים ועיין ברא"ש והר"ן פ"ק דקידושין שהאריך בזה:
א סָעִיף א האיש שלוה מאשתו כו' אין להם עליו כלום מיירי באפילו כתב לה שטר מלוה ושיעבד לה נכסיו דאנן סהדי דשום אדם לא יהיה ברצונו עבד לוה לאיש מלוה אם יכול להפטר משום ענין הימנו מש"ה איכא למימר דלהוציא מידה הוא וכתב לה שטר ושיעבד לה נכסיו זהו טעם הרמב"ם והר"ש חילק בין טמונים דשייך לומר לגלויי עבד לאינם טמונים ועיין בדרישה שם כתבתי טעם פלוגתתם באריכות: ומ"ש ור"ש כתב דוקא במעות טמונים פי' וגם טוען ברי שמשלו הן והיא גנבתן אז נאמן כיון שהם ברשותו משא"כ להרמב"ם דאפילו אינו טוען ברי אין לה עליו כלום משום דס"ל דהמעות מסתמא שלו הן כ"כ המ"מ וב"י ע"ש:
ב סָעִיף ב שנתגיירו בניו עמו פשטא דלישנא משמע דגם בניו נולדו בגיות ונתגיירו עמו והיינו כפרש"י ועד"ר: או שהיה לו ממנו פקדון כו' משום סיפא דיחזיר להן נקטה דאילו ברישא דכתב דלא יחזיר זו ואצ"ל זו הוא דמה מלוה שעשה לו טובה עליו כ"ש בפקדון וכמ"ש התוס' כתבתי לשונם בדרישה בס"ב ע"ש וק"ל: אין רוח חכמים פירש"י ז"ל אין דעת חכמים נוחה עליהם במעשיו כלומר אינם מחזיקין לו טובה שלא הצריכוהו לכך עכ"ל וכתב הר"ן עליו ז"ל ומשום דמי שרוצה ליזוק בנכסיו וליתן למי שאינו חייב ודאי אין חכמים מוחים בידו מש"ה פרש"י אין רוח חכמים נוחה שאין מחזיקים לו טובה אבל אין משמעות הלשון דאין רוח חכמים נוחה הימנו בכל מקום הוא כן אלא לומר שעשה שלא כהוגן וה"נ ה"ק לפי שמשוה אותן עם ישראל וכדאמרינן בסנהדרין גבי המחזיר אבידה לעכו"ם עליו הכתוב אומר וכו' ועד"ר: היו הבנים הורתן ולידתן כו' ז"ל ב"י ט"ס הוא כו' לכך צריך להגיה עכ"ל. ולא כתב איך נגיה אותו משום דנסתפק הב"י אם רבינו ס"ל כרש"י צ"ל הורתן שלא בקדושה ולידתן בקדושה או אם ס"ל כר"י וצ"ל הורתן ולידתן שניהן שלא בקדושה ומ"ש ברישא שנתגיירו בניו עמו עמו ל"ד קאמר אלא מיירי בלידתן בקדושה ולישנא דגמרא ג"כ כן הוא בחד ברייתא. ופי' דב"י וטעמו כתבתי בדרישה וכבר כתבתי דמדסתם רבינו והתחיל וכתב גר שנתגייר הוא ובניו עמו פשטא דלישנא משמע דס"ל כרש"י ומש"ה נראה להגיה כאן היו הבנים הורתן שלא בקדושה ולידתן בקדושה גם בש"ע כתב כדעת רש"י לחוד ע"ש ודוק ועד"ר וע"ל ר"ס רע"ה דלענין ירושה בעינן שיהיה גם הורתן בקדושה:
א סָעִיף א האיש שלוה מאשתו ואח"כ גירשה כו' בב"ב דף נ"א שלח רב הונא בר אבין המוכר שדה לאשתו קנתה (ובענין אם הבעל אוכל פירות ממנו איכא פלוגתא שם) מיתיבי לוה מן העבד ושחררו מן האשה וגירשה אין להן עליו כלום מ"ט לאו משום דאמרינן לגלויי זווי הוא דעבד (ופירש ר"ש לוה מן העבד וכתב שטר מלוה לגלויי זוזי בהא דשיעבד לו נכסיו) שאני התם דלא ניחא ליה להיות עבד לוה לאיש מלוה (פי' ר"ש דאנן סהדי דלא ניחא ליה להיות עבד אם יכול ליפטר בשום ענין הלכך איכא למימר לגלויי זוזי הוא דבעי אבל גבי מכר גמר ומקנה שהרי אינו נעשה עבד לוה בהך שטר מכירה כלל. ואפילו קבל עליו אחריות עדיין לא נטרפה מיד הלוקח למיהוי עבד לוה לגבי לוקח) ומסיק שם בגמרא וקאמר ז"ל אמר רבא הלכתא המוכר שדה לאשתו לא קנתה והבעל אוכל פירות תרתי ל"ק כאן במעות טמונות (לא קנתה כלל) כאן במעות שאינן טמונות עכ"ל הגמרא עם פר"ש והנה נראה דאף דחילק הגמרא מתחילה בין הלואה למכר ובמכר קאמר רבא דבמעות טמונים לא קנתה משמע דבהלואה אפילו בגלויין אין להן עליו כלום ר"ש ס"ל מדקאמר סתם גמרא מתחילה אההיא דאין להן עליו כלום דהטעם משום לגלויי זוזי הוא דעבד משמע דאפילו בהלואה אין לומר דאין להן עליו כלום אלא במעות טמונין דהן צריכין גילוי ולפי מאי דמחלק התרצן במכר מוכח דס"ל דבמכר אפילו בטמונין קנתה כיון דליכא שם טעם עבד לוה כו' ואנן לא קיי"ל הכי אלא כרבא. זהו דעת ר"ש. אבל הרמב"ם דלא חילק בהלואה וס"ל דבהלואה לעולם אין לה עליו כלום ובקנתה מחלק (בפכ"ב מאישות בדין כ"ט ובפ"ב ממלוה) נ"ל דס"ל דלא פליגי אהדדי ומה שמחלק הגמרא מתחלה בין הלואה לקניית קרקע איירי במעות שאינן טמונין ואף ע"ג דהמקשן קאמר לאו משום דאמרי לגלויי זוזי והיינו מעות טמונין מ"מ התרצן שהשיב לו שאני התם דלא לישוי אינש עבד לוה כו' מה"ט נשמע דבלוה מנה אפי' מעות שאינן טמונין אין לה עליו כלום ואמרינן דכדי להוציא מידה נתכוין דאף ע"ג דהיו המעות גלויין מ"מ לא היה יכול להוציא בקלות מידה ולכך בא עליה בתורת הלואה וכמ"ש הרא"ש בשם הר"ש גופיה האי סברא דמן הראוי היה לומר דמה"ט שלא להוציא מידו אפי' במעות שאינן טמונין ע"ש באשר"י ובכה"ג דמעות אינן טמונין מחלק התרצן בין הלואה ולקנתה ממנו שדה והיינו כדברי רבא ממש ודוק כנ"ל לפרש דעת הרמב"ם שמש"ה חילק בין לותה לו לקנתה ממנו משום שנראה לו כן מוכרח מהגמרא ומטעם שקאמר סתם גמרא דשאני הלואה דלא ניחא ליה להיות עבד לוה כו' משא"כ בקנין ומשה"נ כתב הרמב"ם בפכ"ב מאישות דבקנתה במעות טמונים דלא קנתה השדה מ"מ לא אמרינן שהמעות יהיו שלו לגמרי כדאמרינן בהלואה דאין לה עליו כלום אלא המעות הם בחזקה של האשה כדין נכסי מלוג שלה וצריך לקנות מהן קרקע והבעל אוכל פירות ונ"ל דטעמו כמ"ש מדאמרינן בגמרא דמכירת קרקע דלא נעשה עבד מסתמא דגמר ומקנה במעות שאינן טמונין ולא אמרינן דעבד תחבולות כ"כ להוציא מרדה משה"נ אפילו במעות טמונין לפחות המעות ברשותה עומדים ודוק. ולפ"ז א"צ לטעם של המ"מ שנדחק שם וכתב דבהלואה דהו"ל לקנות קרקע ולא קנתה מש"ה הן של הבעל לגמרי דאין טעם לדבר דהרי אנן רואין דהאשה צועקת בבית דין ואומרת שהמעות שלה הן ודוק ועיין בא"ע סימן פ"ה וסימן ע"ו עוד בישוב דברים הללו:
ב סָעִיף ב הלוה מהגר שנתגיירו כו' ז"ל הגמרא פ"ק דקידושין (עב"ח שהביאו) ופירש"י דבהורתו ולידתו שלא בקדושה אין רוח חכמים נוחה הימנו כו' [ועפ"ר שכתבתי לשונו ומ"ש הר"ן עליו] ועוד מסיק הר"ן וכתב עליו ז"ל ומיהו אכתי איכא למידק היכי אמרינן דכיון שלידתו בקדושה רוח חכמים נוחה הימנו והא אמרינן בפרק מי שמת גבי איסור גיורא דהו"ל תריסר אלפי זוזי בי רבא ורב מרי בריה הורתו שלא בקדושה ולידתו הוי ומשמע שם שלא היה רבא רוצה ליתנם לרב מרי והיאך אפשר שלא היה רוצה רבא שתהא רוח חכמים נוחה הימנו [וכן הקשו בתוס'] ותירץ ר"ת דלא אמרינן רוח חכמים נוחה הימנו אלא במלוה שגמל לו חסד אבל בפקדון לא והתם פקדון הוה ואין זה מחוור אבל י"ל דכי אמרינן רוח חכמים נוחה הימנו בבן גר וגיורת דשניהן היו מתחילה עכו"ם והיתה הורתו משניהן שלא בקדושה ואחר כך קודם לידתה נתגיירה אמו אבל רב מרי בן ישראלית הוה ולא שדינן ליה בתר אבוה כלל דקיי"ל דעכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר והרי כאילו אינו בנו כלל ומש"ה לא הו"ל למיחש לרוח חכמים נוחה הימנו [וכ"כ הרא"ש בקצת תוספת לשון ע"ש] אבל יש מי שפירש איפכא [והוא ר"י] דבהורתו ולידתו שלא בקדושה רוח חכמים נוחה הימנו ובלידתו בקדושה אין רוח חכמים נוחה הימנו וטעמו משום דנפיק מיניה חורבא דכיון שלידתו בקדושה אמרינן דמדינא ירית ובנו הוא לכל דבר ויאמרו שאם קידש אשת אביו לא תפסי בה קידושין [ולשון תוספות] כו' [עב"ח שהביאו] אבל כשהורתו ולידתו שלא בקדושה מידע ידעי דמתקנתא קא ירית ולא נפיק חורבא עכ"ל. ומלשון רבינו נראה דאזיל בשיטת רש"י (וכמ"ש בפרישה) ובתירוצא דאשר"י ור"ן דשאני רב מרי שאמו היתה ישראלית גם מסתמא אזיל בשיטת הרא"ש אביו והרא"ש ס"ל כרש"י ולפ"ז תימה שלא כתב רבינו החילוק דהא דרוח חכמים נוח הימנו היינו דוקא כשאב ואם שניהם גיורים אבל כשהאם ישראלית אזי שדינן ליה בתר האם ואין רוח חכמים נוח הימנו כעובדא דרב מרי ורבא וכנ"ל. וז"ל ד"מ ול"ב דאין כאן טעות כי לא רצה רבינו להאריך בדין אימתי רוח חכמים נוחה הימנו בדבר שיש מחלוקת בין הפוסקים מאחר שאין כופין אותו בדין שיחזיר ולכן לא כתב הדין ההוא בביאור והשמיענו בדיוק ולא כתב אלא דבר הפשוט דהיינו אם היתה הורתו ולידתו בקדושה שיחזיר ור"ל שכופין אותו בדין שיחזיר ודקא קשיא פשיטא מאי למימרא דיוקא קמ"ל הא אם לא היתה הורתן ולידתן בקדושה אין כופין אותו להחזיר מיהא רוח חכמים נוח הימנו לרש"י כדאית ליה דהיינו הורתן שלא בקדושה ולידתן בקדושה ורישא דקאמר אין רוח נוח הימנו מיירי כששניהן שלא בקדושה הוה ולר"י הדיוק אתא הא אם שניהן שלא בקדושה רוח חכמים נוח הימנו ואין כופין ורישא מיירי בלידתן בקדושה ונתגיירו עמו דכתב עמו ל"ד קאמר ול' הברייתא נקט דבשני ברייתות הנ"ל קתני בכל א' נתגיירו עמו וע"כ חד מינייהו ל"ד הוא בין לרש"י בין לר"י וק"ל:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.