א הלכות מעמד שלשתן ראובן שהיה לו מנה ביד שמעון בין מלוה בין פקדון ואמר ליה תנהו ללוי במעמד שלשתן קנה ואינו יכול לחזור בו אע"פ שעדיין עסוקין באותו ענין דלא אמרי' שיכולין לחזור כל זמן שעסוקין באותו ענין אלא בקנין סודר שאין הקנין נעשה בגוף הדבר אבל בשאר קנינים כגון משיכה ומסירה והגבהה הואיל ונעשה גוף הקנין באותו הדבר שנקנה אין אחד מהן יכול לחזור בו והוא הדין נמי מעמד שלשתן כבר נסתלק הזוכה מעל הממחה והמומחה נכנס במקומו ונמצא הכל עשוי ואין המומחה ולא הממחה יכולין לחזור בהם:
ב ואפי' אם נולד לוי לאחר שהלוה ראובן לשמעון קנה ל"ש נתנו ראובן ללוי במתנה ל"ש נתנו בפרעון חובו:
ג ודווקא שהיה לו לראובן מנה ביד שמעון אבל אם לא היה לו מנח בידו אלא שאמר לו תן מנה ללוי בשבילי ואפרענו לך לא קנה וכל אחד משלשתן יכול לחזור בו ומ"מ אם נתנו לו חוזר וגובה מראובן שהרי על פיו נתן הוא ללוי:
ד שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן קנה סחורה משמעון ואמר ליה אעמידך אצל לוי שאני עושה לו מלאכה פלונית ונותן לי כך וכך לשנה ולכשיגיע הזמן יתן לך שכרי במקומי והעני מי שהיה חייב ליתן לו המעות אם חייב הלוקח ליתן למוכר המעות או לא תשובה חייב הלוקח ליתן למוכר המעות שזה שהיה עושה לו מלאכה לא נתחייב לו עדיין מעות לראובן הלוקח בשעה שקבל עליו ליתנם כיון שעדיין לא נעשית המלאכה ואין מתחייב במעמד שלשתן אא"כ היו בידו מעות משל מי שירצה ליתן לו וכיון שקנה ממנו הסחורה נגמר המקח ואם לוי לא יתן לו חייב ראובן הלוקח ליתן לו:
ה עוד שאלה לא"א הרא"ש ז"ל לוי חזן העיר חייב לראובן נ' זהובים והעמידו אצל שמעון שהיה גובה ופורע ממנו לחזן שיתן בשבילו לראובן נ' זהובים וטען ראובן שיצא לו בהן בקנין במעמד שלשתן והשיב שמעון יצאתי לך בהן אבל לא היה שום קנין בדבר ולא היה ללוי באותה שעה בידי כלום אלא שפייס אותי לצאת לך בהן בשביל להבא ומיד יצא לוי מהעיר ולא היה לי ליתן לו כלום וע"כ אין לי ליתן לך כלום בשבילו הדין עם שמעון כיון שלא היה לו בידו באותה שעה כלום לא נתחייב לו כלום מכח מעמד שלשתן אלא מכח קנין שטוען ראובן שהיה שם נתחייב לו ושמעון כופר ואומר שלא היה שם קנין וישבע שמעון שלא היה שם קנין ויפטר:
ו אמר ראובן לשמעון תן מנה ללוי סתם ולא אמר ליה מנה שיש לי בידך תנהו ללוי ושמעון מודה שיש לראובן מנה בידו אלא שאומר כיון שלא פירש מנה יש לי בידך תנהו ללוי לא היה דעתו על מנה שיש לו בידי אלא שאלוה לו מנה ואתננו לך כתב הרמב"ן דקנה דמסתמא על מנה שיש לו בידו קאמר והרמ"ה כתב דלא קנה וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל בתשובה דכיון דמעמד שלשתן תקנת חכמים היא הילכתא בלא טעמא אין לנו אלא מה שתקנו מנה לי בידך תנהו לפלוני אבל כשלא הזכיר המנה לא מיחזי אלא כערבות:
ז היה לראובן ביד שמעון כור של חטים ואמר לו במעמד שלשתן תן ללוי נ' דינרים שהרי יש לי בידך כור של חטים ונתרצה ואח"כ רצה שמעון לחזור בו שאומר שאין לך בידי נ' דינרין אלא חטין בזה כתב הרמב"ן ז"ל אם החטין פקדון ופירש לו תן לו נ' דינרים במעות מן החטין לא קנה לוי שיכול לומר שמעון איני חייב למכור חטין של ראובן כדי לפרוע חובותיו ואפי' אם יאמר לוי תן לי חטין שוה נ' דינרים יכול לומר לא צוני ליתן לך חטים אלא מעות אבל אם א"ל סתם תן לו נ' דינרים מהחטין שיש לי בידך נעשה כאומר לו חטים שוה נ' דינרים וקנה ואם היו הלואה אצלו הואיל והלואה להוצאה ניתנה ואם לא היה לו חטין נותן לו מעות אע"פ שאמר לו נ' דינרין כמעות קנה ונותן לו מעות או חטין שוה נ' דינרין בשער שבשוק שכל מה שניתן לו פרעון שוה כסף ככסף:
ח כתב ר"ת אפילו לא נתרצה הלוה או הנפקד ליתן לזה שצוה המלוה או המפקיד ליתן בעל כרחו צריך ליתנו לו כיון שאמר במעמד שלשתן וי"א שלא קנה שאין כופין הלוה או הנפקד ליתן בעל כרחו שיכול לומר אתה נוח לי והשני קשה לי ממך ואיני רוצה להיות לוה או הנפקד שלו והרמ"ה כתב כדברי ר"ת וכן דעת א"א הרא"ש ז"ל:
ט לא אמר לו במעמד שלשתן לא קנה ויכול לחזור בו ל"ש מתנה מרובה ול"ש מתנה מועטת ואם קנה מידו בקנין אינו יכול לחזור בו וכתב הרמ"ה וכי מהני קנין דוקא היכא דקני מההוא דאיתיה לממונא גביה אבל קנה ממריה דממונא לא מהני דמלוה להוצאה ניתנה ואינו מקנה לחבירו דבר שאינו ברשותו ואפילו קנו מההוא דממונא גביה דוקא דקנו בתורת הודאה דאית ליה לההוא שני גביה כך וכך זוזי אבל בתורת מתנה לא מהני ביה קנין גרידא ל"ש מלוה ל"ש פקדון דאין מטבע נקנה בחליפין:
י ואם לאחר שאמר לו תן במעמד שלשתן חזר הנותן ומחלו ללוה פירש ר"י שאינו יכול למחול וכן כתב הרמ"ה והרמב"ן כתב שיכול למחול והראב"ד חילק שאם אמר לוה למלוה בשעת מתן מעות משתעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך אז אינו יכול למחול לאחר שמכרו או נתנו ואם לאו יכול למחול וא"א הרא"ש ז"ל כתב שבכל ענין אינו יכול למחול לו:
יא ואם לאחר שהעמיד ראובן לשמעון אצל לוי במעמד שלשתן לקבל ממנו מה שהיה לו בידו כדי שיפרע שמעון מחובו ונתרצה לוי ליתן לו ואח"כ דוחה לוי לשמעון ורוצה שמעון לחזור ולתבוע מראובן כתב רב אלפס שאינו יכול שיאמר לו ראובן משעה שנתרצית ליפרע מלוי נפטרתי ממך:
יב והכי איתא בירושלמי ראובן היה חייב לשמעון מנה סמכיה אצל לוי איפרסן לוי (פירוש העני) לית ראובן חייב הדא דתימא כשלא עשו ערמה אבל עשו ערמה חייב אלמא בשלא עשו ערמה נסתלק ראובן מיד כשהמחהו אצל לוי ובעל העיטור כתב דבהמחאה לא נסתלק אם לא שפטרו בפירוש וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל בפרק המקבל גבי המחהו אצל שולחני שיכול לחזור ולתבוע מבע"ה וביאר עוד בתשובה ראובן שאמר לשמעון מנה לי בידך תנהו ללוי במעמד שלשתן נהי דקנה לוי מ"מ לא נפטר ראובן מלוי מאותו שהוא חייב לו אם לא שפטרו בפירוש אפילו אם שתק לוי יכול לומר לראובן לטובתך עשיתי שנתרצתי לקבל המנה שאתה חייב לי משמעון כדי להקל מעליך אבל לא פטרתיך אם שמעון לא יתן לי כי מעמד שלשתן הוא מלתא בלא טעמא:
יג ופירש ר' יצחק שעשו אותו לתקנת השוק דמי שקונה סחורה ואין בידו מעות מעמידו אצל ב"ח וא"צ להמתין עד שיקנה לו בקנין ועוד יפו כח המלוה שאפילו בע"כ של הלוה משתעבד הוא למקבל אבל שיעשו תקנה שיפטר ראובן מלוי המקבל בשתיקה בעלמא אין לתקנה זו סברא וטעם אבל יראה שלא יתבע את ראובן תחלה כל זמן שיכול לגבות משמעון כי הוא עיקר החייב ולא נשאר על ראובן אלא דין ערבות וכ"כ בעל העיטור שלא נפטר ראובן אם לא שפטרו בפירוש אבל רב אלפס כתב שנפטר ראובן והביא ראיה מהירושלמי והעיטור דחה הראיה שלו ע"כ וי"א וראי אם העני שמעון לאחר שנתרצה לוי ליפרע ממנו אינו יכול לחזור על ראובן אבל אם היה עני באותה שעה ולא ידע לוי הוא מקח טעות וחוזר על ראובן ולוי (ס"א וראובן) מחרים סתם על מאן דידע ליה דעני הוה והשתא קא כפר ביה ואם טוען לוי ששמעון היה עני והטעהו וראובן טוען עשיר היה והעני אם היה החוב שנתחייב ראובן ללוי ע"פ נאמן במגו שאם היה אומר פרעתיך והיה נשבע היסת ונפטר כי אמר נמי ההמחאה שהמחתיך אצל שמעון בדין היתה נאמן ובשבועה אבל אם היה החוב בשטר על ראובן להביא ראיה שלא הטעהו ואם לא יביא ראיה אם יש נאמנות בשטר גובה לוי חובו בלא שבועה מראובן ואם אין בו נאמנות ישבע לוי ויטול שאפילו אם היה שובר ביד ראובן היה צריך לקיימו אף כאן צריך לברר בעדים שלא הטעהו:
יד ואם לאחר שנתרצה הלוה או הנפקד ליתן למקבל אומר עיינתי בחשבוני ולא היה לי ליתן למקבל כלום וטעיתי במה שהודיתי לו אם יכול לברר בעדים שהוא אומר אמת פטור אפילו הוי בעדים כשנתרצה ליתן לו וחייב הנותן ליתן למקבל אם נתנו לו בפרעון חובו שטעות היה מעיקרא ואם אינו יכול לברר הטעות כתב בעה"ת אם המחהו בפני עדים וכן אם קבע זמן למקבל ליתנו לו לזמן ידוע והוא בתוך זמנו אינו נאמן לומר טעיתי:
טו וגם אם ירצה לומר משטה הייתי בך דלא עדיפת מגברא דאתית מחמתיה וכי היכי דמצינא לומר לראובן משטה אני בך השתא נמי מצינא למימר משטה הייתי בך לא שמעינן ליה אע"ג דלא הוי בקנין דמעמד שלשתן הוא כהודאה בקנין אע"ג דלא אמר אתם עדי כי כל קנין הוא כשטר והמחייב עצמו בשטר אצ"ל אתם עדי ועוד דלא שייך לומר משטה אני בך אלא בתובע מחברו לפי כשתובע לו שלא כדין מודה לו כדי להשטות בו אבל הכא אם רצה להשטות בתובע למה ישטה בשלישי שלא ידע כלום אם חייב לו אם לאו ואם לא המחהו בעדים נאמן לומר טעיתי במגו דלא היו דברים מעולם או במגו דפרעתיך אם הוא אחר הזמן דכיון שלא היו עדים בדבר לא חשש להודות דמימר אמר אם אמצא שטעיתי הדרנא בי כיון דליכא מאן דמסהיד עלי ונשבע שבועת היסת למקבל ונפטר והמקבל הוא חוזר לתבוע לנותן לסברת א"א הרא"ש ז"ל שלא נסתלק המקבל מעל הנותן כשהמחהו אצל זה ולסברת רב אלפס שנסתלק גם הנותן פטור אלא שנשבע שבועת היסת למקבל שהיה לו מנה בידו כשהמחהו אצלו אם המחהו אצלו בשביל חוב שהיה לו בידו אבל אם מתנה נתן לו אז א"צ לישבע לו:
טז וא"א הרא"ש ז"ל כתב בתשובה אף על פי שיכול לומר פרעתיו אינו יכול לומר טעיתי במיגו דפרעתי דהוי כאן מיגו במקום עדים דלא שכיח שיטעה אלא אדרבה אדם מדקדק היטב קודם שיודה:
יז ואם הנותן מודה שטעה בחשבון והמקבל אינו יודע אם טעה אם לאו אם נתנו למקבל בשביל חוב שהיה לו עליו והמחהו אצלו לפרוע ממנו אם יש לו נכסים לנותן שיכול המקבל ליפרע ממנו נאמן הנותן לומר שטעה ויחזור המקבל ויגבה חובו מן הנותן אבל אם אין לו נכסים לאו כל כמיניה לחוב למקבל בהודאתו ואפילו אם יש לו נכסים והוא גברא אלמא והשני נוח לו ליפרע ממנו לא מהימן כיון שיש למקבל שום הפסד ואם מתנה הוא אינו נאמן כלל וצריך הנפקד ליתנו למקבל וחוזר וגובה אותו מן הנותן כיון שמודה שלא היה לו בידו כלום ובגרמתו הוא נתחייב ליתן לזה ואין בזה חילוק בין אם נתן הנותן למקבל בשביל חוב שהיה לו בידו בין אם נתן לו מתנה:
יח ואם המקבל מודה שטעה בחשבון והנותן אינו מודה הנפקד פטור בלא שבועה שהרי מיד כשהמחה הנותן למקבל אצל הנפקד ונתרצה ליתן לו נסתלק הוא ממנו ודינו עם המקבל והרי הוא מודה לו שאין לנותן ביד הנפקד כלום והנותן צריך לישבע שבועה למקבל במה דברים אמורים שהמחהו אצלו בשביל חוב שהיה לו בידו אבל אם המחהו אצלו בשביל מתנה פטור בלא שבועה דהא לית ליה גביה ולא מידי ואפילו אם יודה הנותן שלא היה לו ביד הנפקד כלום אינו חייב למקבל כלום דמתנה בטעות היתה:
יט שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן קנה סחורה מלוי והמחהו אצל שמעון ואמר שמעון לפרוע ללוי מפני שהיה סבור שהיה לראובן מעות בידו ופרע קצת ללוי ושוב עיין בחשבונו ומצא שלא היה חייב לראובן כלום ולא רצה ליתן יותר ללוי הדין עם שמעון כיון שהיתה הסחורה כבר ביד ראובן קודם שהעמיד לוי אצל שמעון ונדר שמעון ליתן ללוי המעות בלא קנין ומטעם ערב לא מיחייב דהוה ליה ערב שלא בשעת מתן מעות ומשום מעמד שלשתן לא מיחייב כיון שלא היה לו בידו כלום:
כ אבל המעות שנתן כבר ללוי אינו יכול להוציאם מידו בטענה שטוען טעיתי ולא היה לראובן בידי כלום דאמרינן שנתן לו כדי לקיים דבריו שאמר ליתנם לו אפילו אם ידע דלא משתעבד כיון שלא היה חייב לראובן כלום אפ"ה ניחא ליה דליקום בהימנותיה ואע"ג דלא בעי למיתב ליה טפי מ"מ אמדינן דעתיה במאי דיהיב ליה כבר ניחא ליה דליקום בהימנותיה ועוד דלא מהימן לומר שטעה כדי להוציא מה שנתן כבר אדרבה אמרינן דקדק יפה ואילו לא היה לו בידו משל ראובן לא היה נותן בשבילו ללוי:
כא ראובן חכר חכירות מהקהל והקהל היו חייבין לשמעון נ' זהובים העמידו הקהל לשמעון אצל ראובן שיתן לו מאותה החכירות נ' זהובים ונתרצה ליתנם לו ובשאר החכירות עשה לקהל שטר עליו אח"כ נתבטל החכירות ושואל שמעון נ' זהובים שלו מהקהל ואומר כשאמר ראובן לתתם לי בשבילכם אני שתקתי ולא סלקתי ידי מכם אלא אם יתן אקבל וכ"ש שנתבטל החכירות והקהל אומרים אע"פ שנתבטל החכירות יש לך לתבוע מראובן הנ' זהובים תשובה כיון שנתחייב ראובן לקהל סכום ידוע ממון החכירות והתנה ליתן ממנו נ' זהובים בפני הקהל ובפני שמעון ונגמר החכירות בענין שאין בו חזרה אם לא מדעת כולם קנה שמעון במעמד שלשתן וחייב ראובן ליתנם לשמעון אע"פ שנתבטל החכירות ואפילו אם לא ינכה הקהל אותם נ' זהובים כי כבר נתחייב ראובן לשמעון ולא יפסיד שמעון אם ראובן בטל החכירות מדעתו ולא דמי לההיא דעיינתי בחשבוני ולא פש ליה גביה ולא מידי דאמרינן דהוי קנין בטעות וחוזר אלמא כיון שמתברר שאין הלוה חייב למלוה כלום לא זכה המקבל אף על פי שהיה במעמד שלשתן ובקנין דהתם נתברר הדבר בעדים שבשעת מעמד שלשתן לא היה חייב לו כלום אבל הכא בשעת המעמד היה חייב לקהל ונתחייב ג"כ הוא לשמעון אם נתרצו אח"כ לבטל החכירות החוב שנתחייב הוא בו לשמעון א"א לו להפקיע הילכך חייב ראובן ליתן לשמעון נ' זהובים וצריך הוא לתובעו לדין ולהוציאם מידו ולא מן הקהל אמנם אם ראובן גברא אלמא הוא ולא ציית דינא או שאין לו נכסים חייבין הקהל לפרוע לשמעון וכן אני אומר בכל מעמד שלשתן אע"פ שאמר ליתן למקבל במעמד שלשתן לא נפטר הנותן בשתיקתו של המקבל אא"כ פטרו בפירוש:
כב ראובן תבע מנה משמעון והשיבו מנה היה לך בידי אבל פרעתיך שהעמדתיך אצל לוי ונתרצה ליתנו לך בשבילי וגבית ממנו קצתו בפני והביא עדים ע"ז שלוי נתרצה ליתנו לו ושאמר לו שמעון אז מעתה לא תתבע ממני כלום שהרי לוי יתן לך בשבילי ושתק וראובן אומר שלא נתרצה לגבות מלוי ושתק מפני שלא היה חושש לדבריו ומה שגבה מלוי הוא ממה שהיה הוא חייב לו אבל מזה המנה לא גבה ממנו כלום חייב שמעון לפרוע לראובן ואינו נאמן בשבועתו שפרע לו הוא או אחר בשבילו שהרי מודה שהיה חייב לו מנה אלא שאמר שפרעו במה שהעמידו אצל לוי ונדר לו ליתן לו המנה בשבילו וחשב כאילו פרעו בזה ונפטר ממנו א"כ ודאי לא פרעו פעם אחרת ואותו פרעון לא היה פרעון שלא נתחייב לוי לראובן במעמד ג' כיון שלא היה לשמעון ביד לוי כלום אלא שאמר לפרוע לראובן בשבילו לפיכך חייב שמעון לפרוע לראובן אמנם מה שאמר שגבית מלוי מקצת המנה בפני זו טענה ודאית היא אע"פ שלא נתחייב לוי מן הדין ליתן לראובן בשבילו כלום מ"מ כיון שהוא טוען טענת ברי שבפניו קבל פרעון ממנו ישבע כמה היה הפרעון שקבל מלוי מאותו מנה ויפרע המותר:
כג סוחר שאמר לסרסור שיקבל בשבילו מעות מן השולחני והעמידו אצל שולחני ואחר כך עיכב השולחני המעות מחמת חוב שהיה לו על הסרסור אם הסרסור היה חייב מעות לשולחני הרי עכבם בדין והוי כאילו נתנם לידו וחייב הסרסור ליתן המעות לסוחר אבל אם הסרסור אומר שאינו חייב לשולחני כלום וזה מעכבם שלא כדין ישבע הסרסור שאינו חייב לשולחני כלום ויפטר מן הסוחר:
כד ראובן השכיר חפץ לשמעון בסך ידוע ליום פלוני שיצטרך לו וראובן היה חייב ללוי מאה זהובים והמחהו אצל שמעון ויצא לו בהן במעמד שלשה על סמך אותו שכירות ולא נתחייב בשכירות אלא נ' זהובים כי לא נצרך יותר לחפץ ועתה תובע משמעון ק' זהובים כי יצא לו בהם בסתם בלא תנאי ושמעון אומר לא היה לראובן בידי אלא שכר החפץ תשובה אם שמעון יצא ללוי סתם במעות ואמר ק' זהובים שיש לי משל ראובן אתנם לך ולא הזכיר לו שכר החפץ אז צריך ליתנם לו ואפילו אמר ק' זהובים שאני חייב לראובן משכר החפץ אתנם לך חייב ליתנם לו כיון שהודה שהיה חייב לראובן ק' זהובים משכר החפץ לאו כל כמיניה לומר סמכתי על מה שהייתי עתיד להשתמש בחפץ אלא כיון שאמר שאני חייב לראובן הרי הודה שנתחייב בהן ללוי אבל אם מודה לוי שעל שכר החפץ הבטיחו לתת לו ולא היה שמעון חייב מעות לראובן אלא שכר אותו חפץ אינו חייב ללוי כלום אפי' דמי השכר שנשתמש באותו חפץ עד אותו יום דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף דהיינו כשיחזור לו החפץ ואין כאן לא מלוה ולא פקדון:
כה תשובה לגאון ראובן הקנה לשמעון מנה שיש לו ביד לוי במעמד ג' ונתן לוי לשמעון ערב אף על פי שאינו ערב בקנין משתעבד לפי שהוא ערב בשעת מתן מעות שמשתעבד בלא קנין שהרי לוי לא היה חייב לשמעון כלום ועכשיו הוא מתחייב לו בזה המעמד וכיון שנתערב לו באותו מעמד עצמו מתחייב לו בלא קנין:
כו מעמד ג' על ידי שליח כגון ששלח הנותן שלוחו לנפקד ליתנו למקבל כתב הרמב"ן דלא מהני דהלכתא בלא טעמא הוא והבו דלא לוסיף עלה:
כז וכתב א"א הרא"ש ז"ל אבל במעמד שליח המקבל נראה דמהני דלענין הפקעת ממון הנותן הבו דלא לוסיף עלה אבל לענין זכיית המקבל שלוחו כמותו ע"כ:
כח ונראה דאפילו לדברי א"א הרא"ש ז"ל אם לא עשאו המקבל שליח אלא שאמר ראובן לשמעון בפני לוי מנה שיש לי בידך תנהו ללוי שיזכה בו ליהודה יכול לחזור בו שהרי לוי אינו יכול לזכות בו ליהודה עד שיבוא המנה לידו ונמצא שלא זכה יהודה בכלום:
כט כתב רב אלפס בתשובה שאין חילוק במעמד שלשתן בין יהודי לעכו"ם לפיכך ישראל שאמר לעכו"ם מנה שיש לי בידך תנהו לישראל פלוני הואיל ונתרצה המקבל לחזור על העכו"ם סילק את עצמו מהישראל ואין לו לחזור עליו אפילו שלא יתן לו העכו"ם כלום איהו דאפסיד אנפשיה שנתרצה לסלק עצמו מבעל חובו ישראל ולחזור בחובו על העכו"ם וכן ישראל ממונה בענין שלטון עכו"ם ואמר לו השלטון מנה שיש לי בידך תנהו לישראל ואמר לו הממונה כן אעשה חייב הממונה ליתן לו ואינו יכול לומר אנוס הייתי אבל ר"ת כתב שלא תקנו מעמד שלשתן אלא בישראל אבל בעכו"ם לא תקנו ור' יצחק כתב בו ג' חילוקים שאם הנפקד או הלוה עכו"ם ואמר לו ישראל תנהו לישראל אחר במעמד שלשתן לא קנה שהרי אפילו זיכה לו על יד עכו"ם לא קנה שהרי אין זכיה לעכו"ם ולא עדיף מעמד שלשתן מזכייה גמורה ואם הנפקד ישראל והמקבל עכו"ם כל זמן שאין ישראל הנותן חוזר בו יכול ליתנם לעכו"ם שאפילו אמר לו בינו לבין עצמו מה שיש לי בידך תנהו לעכו"ם פשיטא שיתנהו לו כל זמן שאין ישראל חוזר בו אבל אם חזר בו הנותן אע"פ שאמר לו במעמד שלשתן לא זכה העכו"ם וחייב והנפקד להחזירו למפקיד ומיהו אם אין הנפקד יכול להשמט מהעכו"ם שלא ליתן לו לפי שבדיניהן הוא חייב ליתן לו כיון שאמר ליתן לו אז יתן לעכו"ם והוא פטור מהמפקיד דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה שאמר ליתנו לעכו"ם כיון דידע שצריך הנפקד לתתו לו ואם הנותן עכו"ם והמקבל והנפקד ישראל קנה הישראל ויכול להוציאו מיד הנפקד בב"ד דכיון שהפקיעו חכמים ממונו של ישראל במעמד שלשתן כ"ש ממונו של עכו"ם:
ל וכתב א"א הרא"ש ז"ל אם מלוה הוא והעכו"ם הנותן אנס והוציא בכח מיד הלוה קודם שיתן לישראל המקבל חייב הלוה לפרוע גם לישראל המקבל שהרי כבר נתחייב לו ואם העכו"ם אנס וגזל את הלוה אין הישראל המקבל מפסיד בכך ואם פקדון הוא ונכנס העכו"ם בבית הנפקד ונטלו בחזקה אינו חייב לשלם לישראל שאינו אלא שומר לשני במה שהיה שומר לראשון ופטור מהאונסין ואפילו אם אנסו העכו"ם עד שהביא הפקדון לביתו פטור ואין זה מציל עצמו בממון חבירו כיון שלא אנסו אלא על פקדון זה ודמי לההוא דהגוזל בתרא ההוא גברא דאפקידו גביה כסא דכספא סליקו עליה גנבי ויהבינהו ניהליה אתא לקמיה דרבא פטריה א"ל אביי האי מציל עצמו בממון חבירו הוא אמר רב אשי ניחזי אנן אי אינש אמיד הוא עליה סליקו גנבי ואי לא אההיא כסא דכספא אתי אבל במלוה לא שייך האי טעמא דמלוה להוצאה ניתנה וכאילו אנסו ליתן לו ממון אחר:
א סָעִיף א ראובן שהיה לו מנה וכולי סוף פ"ק דגיטין (דף יג) אמר רב הונא אמר רב מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה ואסיקנא דל"ש אם מנה זה היה אצלו מלוה או פקדון אם א"ל תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה. ומ"ש רבינו אע"פ שעדיין עסוקין באותו ענין וכולי כן כתב בעל התרומות בשער כ"ח בשם הרמב"ן וכתב שרבינו יעקב דעתו נוטה שבכלן יכול לחזור בו כל זמן שעסוקין באותו ענין ורבים חולקים עליו עכ"ל:
ב סָעִיף ב ואפילו אם נולד לוי וכו' מפורש שם בגמרא ל"ש נתנם ראובן וכו' שם הובאה האי מימרא דרב הונא לענין מתנה ובפרק המקבל כתב הרי"ף דאיכא מאן דסבר דהא דרב הונא דוקא במתנה אבל בחוב וכיוצא בו יכול לחזור בו והרי"ף נחלק עליהם והכריע הא דרב הונא בחוב נמי היא מעובדא דהנהו גינאי דספ"ק דגיטין (יד):
ג סָעִיף ג ודוקא שהיה לראובן מנה ביד שמעון וכו' פרק המקבל (קיב) תנן המחהו לשכיר אצל החנוני או אצל השולחני אינו עובר עליו ובגמרא איבעיא להו חוזר או אינו חוזר רב ששת אמר אינו חוזר רבה אמר חוזר כתב הרי"ף והלכתא כרבה דדייקא מתני' כוותיה וכתב עוד הרי"ף ואי קשיא לך הא דאמר רב הונא אמר רב מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה דאלמא לא מצי למהדר התם מנה לי בידך קאמר ניה דקא מקני ליה להאי מאי דאית ליה גבי דהיאך אבל הכא לית ליה גבי חנוני מידי דמקני ליה להאי אלא בהקפה הוא דבעי מיתן ליה הילכך כד לא יהיב ליה חנוני מצי למהדר על בעל הבית וכתב הרא"ש אם השולחני אין רוצה ליתן פשיטא דחוזר אפילו אומר אני סומך על השולחני במעמד שלשתן שהרי השולחני יכול לחזור בו כיון דאין לבע"ה בידו לא מלוה ולא פקדון אלא שולחני מקיף לב"ה כיון שהשולחני יכול לחזור בו גם הפועלים חוזרים ותובעים מב"ה דאטו בשופטני עסקינן שהשולחני לא יתן לו אם ירצה והם יפטרו את ב"ה ויפסידו שכרן ואפילו אם מחל לו מחילה בטעות היא אלא כי פליגי בששולחני אינו חוזר אם יכולים לחזור ולתבוע מב"ה אם ירצו והלכה כרבה עכ"ל והרי"ף כתב דאיכא מאן דמוקמי מתניתין דהמקבל בגווני אחריני כי היכי דלא תיקשי להו ודחה הוא ז"ל דבריהם והרמב"ם פ"ו מהלכות מכירה כתב כדברי הרי"ף וכן נראה דעת התוספות והרא"ש ז"ל. ומ"מ מדברי הרמב"ם בפרק הנזכר נראה לכאורה שהוא יפרש דכי איבעיא לן חוזר או אינו חוזר היינו כשחזר בו החנוני הא לאו הכי אינו חוזר שכך כתב כ"א משלשתן יכול לחזור בו ואפילו פרע לוי לשמעון מקצת חובו לפיכך אם לא פרע לוי לשמעון חוזר שמעון ותובע את ראובן כשאר חובות וכן נראה מפרש"י ושלא כדברי הרא"ש שכתבתי בסמוך מיהו יש לדחות דאורחא דמילתא נקט דאם רוצה לוי לפורעו למה יחזור על ב"ה וכתב רבינו ירוחם בנכ"ט ח"א גבי המחהו במעמד שלשתן ולא הו"ל בידו אם רצה חוזר ותובע מב"ה ואפילו מחל לו אינה מחילה אא"כ היתה בקנין : ומ"ש רבינו ומ"מ אם נתנו לו חוזר וגובה וכו' כ"כ הרמב"ם בפ' י"ו ממלוה ופשוט הוא. וכתב נ"י בשם גאון דאע"ג דאיניש בעלמא דלית ליה גביה ולא מידי לא מיחייב אע"פ שהמחהו אם לא א"ל בפירוש פטור אותו ואתחייב אני לך חנוני ושולחני אפילו רבה מודה דלא מצי הדרי בהו דכיון דאומנתן הוא ומתהנו דלסמכו אינשי אדיבורייהו גמרי ומשעבדי נפשייהו ומיהו אע"ג דשולחני משתעבד ליה לשכיר ס"ל לרבה דכיון דשכיר לא פטריה לב"ה בהדיא חוזר עליו ואפילו בדאית ליה לגבי שולחני ההוא מידי שהמחהו בו הכי הוי דינא דאע"ג דקני ליה במעמד שלשתן היינו לענין שאין הנמחה יכול לחזור בו אבל המקבל יכול לחזור בו אצל הלוה כל שלא פטרו בפירוש וכן דעת ר"ח וכתב עוד הגאון בתשובה דאע"ג דדינא הכי הוא דמלוה מצי הדר ביה על לוה אם נתרשל מלוה ולא תבע לאותו שהמחהו אצלו עד שאירע לו עניות פטור לוה דהו"ל כמי שהראה לו מקום צרורות מונחות ואמר לו טול משם וקבל עליו ופשע ולא נטל עד שאירע בהם אונס דודאי פטור הרנב"ר ז"ל עכ"ל ומ"ש בשם גאון דחנוני ושלחני אע"פ שאין לב"ה בידם כלום כל שהמחהו במעמד שלשתן לא מצי הדרי בהו וכו' פשיטא דהרי"ף חולק על זה דא"כ מאי קשיא ליה מדאמר רב מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד ג' קנה הא במתניתין דהמחהו אצל חנוני ושולחני כמי קנה ואפ"ה ס"ל לרבה דשכיר חוזר עליו כדברי הגאון וגם אמאי איצטריך לאוקומי הירושלמי כרב ששת הא אפילו כרב מצי לאוקומי ואפ"ה שכיר חוזר עליו כפירוש הגאון ודעת הרא"ש ג"כ כהרי"ף שהרי גם הוא העמיד הירושלמי כרב ששת וכן משמע שהוא דעת התוספות גם הרמב"ם בפ"ו מהלכות מכירה ובפ"י מהלכות שכירות ובפי"ו מהלכות מלוה לא חילק בין חנוני ושולחני לאיניש דעלמא וגם רבינו ירוחם וגם סמ"ג לא חלקו ביניהם הילכך ליתא לההיא תשובה דגאון:
ד סָעִיף ד שאלה לא"א הרא"ש ז"ל כלל ס"ט סי' ה':
ה סָעִיף ה עוד שאלה לא"א הרא"ש ז"ל בכלל הנזכר סי' י':
ו סָעִיף ו אמר ראובן לשמעון תן מנה ללוי סתם וכו' עד בסתמא על מה שיש לו בידו קאמר כך כתוב בס' התרומות שער כ"ח בשם הרמב"ן והאריך בראיות: ומה שאמר כ"כ א"א הרא"ש ז"ל בתשובה כלל ס"ט סימן ז': (ב"ה) ולענין הלכה כיון שרבו ראיות הרמב"ן נראה דנקטינן כוותיה:
ז סָעִיף ז היה לראובן ביד שמעון כור של חטים וא"ל במעמד שלשתן תן ללוי נ' דינרים וכו' עד ש ל מה שנותן לו פרעון שוה כסף ככסף בספר התרומה שער כ"ח: כתב הריב"ש בסי' ר"ז בשם המפרשים דטעמא דליכא בכתובה דינא דמעמד שלשתן משום דכיון דלא ניתנה לגבות מחיים ואפשר שלא תזכה בהם האשה אם תמות בחיי בעלה ולאו מנה לי בידך הוא וכ"כ בעה"ת בשם ר"ת: כתב הרשב"א שנשאל על ישראל שהמחה את ישראל חבירו במעמד שלשתן וא"ל מנה לי בידך תנהו לפלוני וא"ל אני אתנהו לך לכשארצה וכשתובעו אומר איני רוצה עכשיו ופעמים א"ל אני רוצה אם יש לזה לתבוע חובו לממחה והשיב אנו בדיני ההמחאה כדברי הרב ס"ל דאמר כל שא"ל מנה לי בידך תנהו לפלוני אינו יכול לחזור שום אחד מהם. ונראה שהמחאה זו המחאה שהוא קבל על עצמו וניחא ליה דאי לא הו"ל למימחי ולמימר בהמחאה זו לא בעינא אלא שאפשר שהוא יכול לתבוע מיד את מי שהמחהו אצלו לפי שהמחאה אפי' בע"כ של מי שהממון בידו לדעת ר"ת ועל זה אני סומך וכיון שכן כל שאמר לו הממחה מנה לי בידך תנהו לפלוני ה"ז חייב ליתן לו ע"כ לזמן שהוא חייב לממחה ומה שאמר לכשארצה דברים בטלים הם ולא כל הימנו ולזה הדעת נוטה אע"פ שיש מן הגדולים שחלקו בדבר:
ח סָעִיף ח כתב ר"ת אפילו לא נתרצה הלוה וכו' כ"כ התוספות ספ"ק דגיטין (יג.) (ד"ה גופא) בשם ריב"א ור"ת והביאו ראיות לזה ודחה הר"ן ראיותיהם ובעל התרומות כתב בשער כ"ח שיש חולקים על ר"ת ומסתברא כוותייהו. והרא"ש אע"פ שבתשובה כלל ס"ט כתב דמעמד שלשתן לא מהני אלא מדעתו של לוה בפסקיו העלה דקי"ל כריב"א ור"ת וכן דעת הרשב"א בתשובה: ולענין הלכה כיון שהתוס' והרא"ש והרשב"א מסכימים לדעת אחת נקטינן כוותייהו (א): כתב הרא"ש בתשובה כלל ס"ט סי' ט' אם המחהו אצל חבירו בענין דלא קנה כיון שזה חשוב כפרעון בעיניו אנן סהדי דלא הדר תו פרע ולואי שיפרע אדם מה שנראה לו שהוא חייב לו עכ"ל:
ט סָעִיף ט לא א"ל במעמד שלשתן וכו' לא שנא מתנה מרובה וכו' כך נראה מדאמרינן בספ"ק דגיטין (יד.) אי מההיא הו"א הני מילי מתנה מרובה אבל מועטת וכו': ואם קנה מידו בקנין אינו יכול לחזור בו פשוט הוא ומה שאמר בשם הרמ"ה דברים ברורים הם:
י סָעִיף י ואם לאחר שאמר לו תן וכו' פי' ר"ת בסוף פ"ק דגיטין דאינו יכול למחול והביא ראיות לדבריו וכן הסכימו הרא"ש והר"ן ז"ל וכן הסכים בעה"ת בשער כ"ח והאריך בראיות ודברי הראב"ד שכתב רבינו כתבם הרשב"א בתשובה וכתב שכן דעתו נוטה ובביאור להרמב"ם בפ"ו מהלכות מכירה דקדקתי מדברי הרי"ף והרמב"ם שגם הם סבורים שאינו יכול למחול והכי נקטינן:
יא סָעִיף יא (יב) ואם לאחר שהעמיד ראובן וכו' כתב הרי"ף שאינו יכול וכו' והכי איתא בירושל' וכו' ירושלמי הזה כתבו הרי"ף בפרק המקבל ומ"ש רבינו על דברי בעל העיטור וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל בפרק המקבל גבי המחהו אצל השלחני שיכול לחזור ולתבוע מב"ה איני מבין דבריו שהרא"ש לא כתב שם כן אלא כשאין לב"ה ביד שולחני כלום ועוד שהרא"ש כתב שם דבההוא גוונא אפי' פטרו בפירוש לא נפטר וכמו שכתבתי לשון הרא"ש בסמוך והר"ן כתב סוף פ"ק דגיטין שלרבינו האי ורבינו תם הממחה את חבירו אצל אחר אינו נפטר ממי שהיה חייב לו אלא א"כ פטרו בפירוש אבל בעה"ת כתב בשער כ"ח בשם הראב"ד שאין צריך לפטרו שיכול לומר הלוה למלוה גברא יהבית לך בחריקאי דהוא חייב לי ומיד זכית בחובו שהיה לי אצלו ומיד נסתלקתי ממך עכ"ל ובשער כ"ט כתב שאם הלוה או הנפקד טוען פרעתי למי שהמחני אצלו כיון שבמעמד שלשה המחהו נפטר הממחה בכך ועושה המומחה דין עם הלוה או הנפקד ואין לו על הממחה כלום אע"פ שלא פטרו בפירוש מחובו שהרי הקנה לו ממנו עכ"ל ואזדא לטעמיה שלא כתב אלא סברת הראב"ד שאין צריך לפוטרו כך משמע מדברי בעה"ת אבל רבינו כתב דין זה בסימן צ"א בשם ר"י הלוי סתם ולא חילק בין פטרו בפירוש ללא פטרו: וביאר עוד בתשובה ראובן שאמר לשמעון מנה לי בידך תנהו ללוי במעמד ג' נהי דקנה לוי מ"מ לא נפטר ראובן וכו' בכלל ס"ט סי' ט':
יב סָעִיף יג וי"א ודאי אם העני שמעון וכו'. לא ידעתי למה כתב סברא זו בשם י"א שלפי דעתי היינו הירושלמי שכתב רבינו בסמוך בשם הרי"ף הדא דתימא בשלא עשו ערמה היינו לומר שהיו חושבים שלוי היה עשיר באותה שעה אבל אם ראובן היה יודע באותה שעה שלוי עני היה כיון דאיגלאי מילתא שעני היה באותה שעה : ואם טוען לוי ששמעון היה עני והטעהו וכו'. ז"ל הרמב"ן בפי"ו מהלכות מלוה טען לוי שהיה ראובן עני והטעהו ושמעון אומר עשיר היה והעני יראה לי שעל שמעון להביא ראיה ואחר כך יפטר מחוב לוי לא יהיה אלא שובר בידו אומרים לו קיים שוברך והפטר וכתב ה"ה דה"מ בשהיה החוב בשטר אבל אם היה על פה נאמן בשבועה לומר עשיר היה ואח"כ העני וכל זה כתב בעה"ת בשער כ"ח: והיכא דאמר ראובן לשמעון שטרי חוב שלי שהם בידך תנם ללוי והכל במעמד שלשתן כל זמן שלא חזר בו יכול שמעון וחייב נמי ליתנם ללוי אך אם חוזר בו ראובן נראה שכל שלא קנה השיעבוד שבהם לא קנה גופן בין במסירה וחליפין בין במעמד שלשתן הלכך מחזירן לראובן שהם שלו אלא אם כן כתב והקנה לו הם וכל שיעבודם והמחהו אצל זה שמופקדין בידו דקי"ל המחאה כמסירה ונמצא שהם קנויות לו בכתיבה ומסירה עכ"ל בעל התרומות בשער כ"ח: וכתב עוד בשער הנזכר ראובן שיש לו חוב בשטר על לוי וא"ל מנה שיש לי בידך בשטר תנהו לשמעון במעמד ג' קנה המומחה עיקר השיעבוד על הלקוחות אלא שאין שמעון הזוכה יכול להוציא גוף השטר מידו של מלוה אלא שמעון תובע ללוה ואם כפר בו או שהוצרך לגבות מהמשועבדין ב"ד כופין את המלוה להוציא השטר ודנין על פיו אבל אם פרעו לשמעון הזוכה מוציאין גוף השטר מידו ומחזירין עכ"ל בשם הרמב"ן:
יג סָעִיף יד ואם לאחר שנתרצה הלוה וכו' ספ"ק דגיטין (יד.) הנהו גינאי דעבוד חושבנא בהדי הדדי פש חמשא אסתירי גבי חד מינייהו אמרי ליה באפי מארי ארעא הב ניהו ניהליה למרי ארעא בטסקא לסוף עבד חושבנא בין דיליה לנפשיה לא פש גביה ולא מידי ואסיקנא דהוי קנין בטעות וכל קנין בטעות חוזר וכתבו התוס' בשם ר"ח ור"ת דהיינו דוקא בדאיכא סהדי דטעותא הוא אי נמי דקא מודה ליה חבריה וכן כתבו הרי"ף והרא"ש ז"ל וכתב הר"ן ז"ל שיש מקשים על הרי"ף דאפילו בלא סהדי יהא נאמן במגו דפרעתי ואפשר דאין ה"נ דאי איכא מגו מהימן ולא בא הרי"ף אלא לומר שמן הטענה עצמה אינו נאמן ונ"מ דהיכא שלא זזו ידי עדי המחאה מתוך ידו דלא מהימן לומר פרעתי א"נ דאפי' במגו לא מהימן לומר טעה דהו"ל כמגו במקום עדים דאי לאו דדייק מעיקרא לא הוה משעבד נפשיה למארי ארעא וראיה מפרק שבועת הדיינים מיהו היכא דליכא סהדי דעביד חושבנא קמייהו א"נ דאודי ליה קמייהו אף על פי שמודה שאמר במעמד ג' או שקנו מידו נאמן לומר טעיתי בחשבון דהיכא דאיכא סהדי הוא דאמרינן דאי לאו דקים ליה לא הוה משעבד נפשיה אבל בדליכא עדים לא דייק דמימר אמר אי טעינא הדרנא בי דליכא דמסהידו עלי וכן כתב הראב"ד ז"ל עכ"ל ותירוץ שני כתבוהו התוס' והרא"ש בשם ר"י ותירוץ ראשון הוא כסברת בעה"ת דאמר דאפילו הודה בפני עדים שייך ביה מגו ולית הלכתא כבעה"ת דהו"ל יחידאה לגבי כל הנך רבוותא. ומ"ש רבינו בשם בע"ה הוא בשער כ"ט:
יד סָעִיף טו ומ"ש רבינו והמקבל חוזר לתבוע לנותן לסברת א"א הרא"ש ז"ל אע"פ שהרא"ש חולק בעיקר הדין וסובר דאינו יכול לומר טעיתי במיגו דפרעתי וכמו שכתב בתשובה שכתב רבינו בסמוך רצה רבינו להודיענו שעל הקדמת סברת בעל התרומות דנאמן לומר טעיתי במיגו דפרעתי יש לחלק בענין אם המקבל חוזר לתבוע לנותן בין סברת הרא"ש לסברת הרי"ף בענין אם נסתלק המקבל מעל הנותן כשהמחהו אצל זה:
טו סָעִיף טז וא"א ז"ל כתב בתשובה בכלל ס"ט סעי" ז' וכבר כתבתי שגם בפסקיו כתב כן והא דפליג אבעל התרומות היינו דוקא כשהודה בפני עדים אבל כשהודה שלא בפני עדים מודה לבעל התרומות וכמו שכתבתי בשם הר"ן ופשוט הוא:
טז סָעִיף יז ואם הנותן מודה וכו' עד אינו נאמן כלל הוא לשון הרא"ש ספ"ק דגיטין ומ"ש וצריך הנפקד וכו' פשוט הוא וכתב הר"ן ספ"ק דגיטין ומ"ש הרי"ף א"נ דלודי לחבריה דוקא דלודי ליה מארי ארעא דכיון דאודי ליה הרי הוא נפטר ממנו אבל היכא דאודי גינאה לחבריה לדברי מי שאומר דאינו יכול למחול כי אמר דלא פש ליה גביה ולא מידי לא מהימן ואף על גב דאיכא חד סהדא דמסהיד דלא מיחייב ליה ולא מידי דכיון דבהאי לא ידע ואינו יכול לישבע להכחיש העד אינו מפסיד דשבועת עד אחד המעיד פרעון מדרבנן בעלמא היא כדאיתא בהכותב (פז.) דהיכא דאפשר משתבע ושקיל והיכא דלא אפשר לא מסהיד עד כאן לשונו:
יז סָעִיף יח ואם המקבל מודה וכו' כבר נתבאר זה בסמוך דכיון דאודי ליה מארי ארעא מיפטר וכתב הר"ן דמארי ארעא אינו גובה מגננא דחבריה לדעת הרי"ף שסובר שהממחה את חבירו אצל אחר נפטר זה ממנו. אבל לדעת רבינו האי ור"ת שסוברים שלא נפטר ממי שהיה חייב לו אא"כ פטרו בפירוש אע"פ שמארי דארעא מעיד דלא פש ליה גביה ולא מידי מארי ארעא חוזר וגובה מגננא וגננא גובה נמי מאידך גננא חבריה ואף ע"ג דמארי ארעא מעיד שאינו חייב לו כלום הו"ל עד אחד ויטול הלה בשבועה כיון שהוא יכול לישבע עכ"ל ואם כן מ"ש רבינו בדין זה הוא אליבא דהרי"ף לא אליבא דהרא"ש דס"ל כרבינו האי ור"ת כמבואר לעיל בסימן זה או איפשר דס"ל לרבינו דאפילו להרא"ש מארי ארעא אינו גובה מגננא חבריה דע"כ לא אמרינן שלא נפטר הממחה אלא כשמי שהמחהו אצלו לא רצה ליתן לו ומכל מקום צריך הוא לתבוע לאותו שהמחהו אצלו ולעשות כל השתדלותו לגבות חובו ממנו וכל שלא עשה כן אינו יכול לחזור על ב"ח וכאן כיון שהוא גרם בעדותו שלא גבה חובו כבר נפטר הלה ממנו עיין במישרים נט"ו ח"ד: בד"א שהמחהו אצלו וכו' אבל המחהו אצלו בשביל מתנה וכו' פשוט הוא:
יח סָעִיף יט שאלה לא"א כלל ס"ט סימן ו':
יט סָעִיף כא ראובן חכר חכירות וכו' בכלל הנזכר סי' ט' וסיים בה כלשון הזה וכ"כ העיטור דלא נפטר ראובן בשתיקה אם לא שפטרו לוי המקבל בפירוש אבל הרי"ף כתב שנפטר ראובן והביא ראיה מהירושלמי ובעל העיטור דחה ראייתו עכ"ל: (ב"ה) וצריך לומר דהאי עובדא דהרא"ש ז"ל שנתחייב החוכר לקהל בקנין כך וכך זהובים לפורעם לזמן פלוני שהחוב חל מיד דאם לא כן כיון דחכירות אינה משתלמת אלא לבסוף עדיין לא נתחייב להם כלום במ"ש בתשובה דלקמן גבי ראובן השכיר חפץ לשמעון:
כ סָעִיף כב ראובן תבע מנה משמעון וכו' בכלל הנזכר סימן ח' וכיוצא בזה כתב הרשב"א בתשובה:
כא סָעִיף כג סוחר שאמר לסרסור שיקבל בשבילו מעות מן השולחני וכו' בכלל הנזכר סימן ו' ונראה שכך היה מעש' שסוחר קנה מהסרסור חפץ אחד והמחהו אצל השלחני שיפרענו ודן הרא"ש שאם הסרסור היה חייב מעות הרי עיכבם בדין והסרסור ישלם מביתו לסוחר כלומר לבעל החפץ אבל אם הסרסור אומר שאינו חייב לשלחני כלום ישבע הסרסור ויפטר מן הסוחר בעל החפץ. ויש לתמוה על מ"ש באם הסרסור היה חייב מעות לשלחני הרי עיכבם בדין דהיאך יעכב ממון אחרים בשביל מה שחייב לו הסרסור וכן קשה על מ"ש שהסרסור ישלם מביתו לסוחר אם אין לסרסור נכסים למה יפסיד בעל החפץ מעותיו וכן קשה על מ"ש שאם הסרסור אומר שאינו חייב לשלחני כלום ישבע ויפטר מבעל החפץ ולמה יפסיד בעל החפץ מעותיו והיה ראוי שכיון שמעות אלו שביד השלחני ידוע שדמי החפץ הם יוציאו מיד השלחני ויתנום לבעל החפץ והשלחני יעמוד לדין עם הסרסור על תביעתו ועוד קשה כשהסרסור אומר שאינו חייב למה לא יחזור על הסוחר הקונה לדעתו שפוסק שלא נסתלק ממנו אם לא פטרו בפירוש ואם נאמר דלא כך היה מעשה אלא שהסוחר הזה לא היה חייב כלום לסרסור אלא שאמר לו שיקבל מעות מהשלחני ושיביאם לו קשה דבין שהסרסור חייב מעות לשלחני בין שאינו חייב מה לו לשלחני אצל מעות הסוחר שבידו וצ"ע :
כב סָעִיף כד ראובן השכיר חפץ לשמעון בסך ידוע ליום וכו' בכלל הנזכר סימן י"א:
כג סָעִיף כה תשובה לגאון כתבה בעל התרומות בשער נ"ח וסיים בה וכ"ש אם היה חייב למקבל על זה ועכשיו פטרו בשביל זה שאומר לו שיפרענו והוא נפטר עכ"ל וכיוצא בזה כתב הרא"ש בהמקבל עלה קנ"א ד"ד וכן כתב רבינו ירוחם בנט"ו ח"א וכתב שיש מי שחולק ואומר שאינו מועיל בלא קנין תוספות פרק הניזקין עכ"ל ועיין בתשובת הרא"ש שאכתוב בס"ס זה:
כד סָעִיף כו מעמד שלשתן ע"י שליח וכו' עד שכוחו כמותו הכל דברי הרא"ש בסוף פ"ק דגיטין: כתוב בת"ה סימן שמ"ו דאפוטרופוס של יתומים שנתן ממון היתומים לזכותם לראובן במעמד שלשתן לא מהני דאפוטרופוס לא עדיף מן שליח: כתב הריב"ש בסימן רכ"ב דדין מעמד שלשתן ליתיה מפי הכתב אלא במעמד שלשתן ממש דהבו דלא לוסיף עלה הוא:
כה סָעִיף כט כתב הרי"ף בתשובה שאין חילוק במעמד שלשתן בין יהודי לעכו"ם וכו' עד ואינו יכול לומר אנוס הייתי כך כתב בעה"ת בשער כ"ח בשם הרי"ף. ומ"ש ואין לו לחזור עליו ואפילו שלא יתן לו העכו"ם כלום אזדא לטעמיה דסבר שהממחה את חבירו אצל אחד כבר נסתלק מהראשון ואין כן דעת הרא"ש כמבואר לעיל בסימן זה. והרשב"א בתשובה כתב דבישראל שלוה מהעכו"ם ועכו"ם שלוה מישראל לא תקנו מעמד שלשתן ובעיטור בסוף המחאה תשובה לרי"ף אם היה הנמחה עכו"ם קנה במעמד שלשתן כיון שנתרצה לסלק מבעל חוב ישראל ולחזור על עכו"ם עד כאן לשונו: וכתב עוד הרשב"א בתשובה ולענין מה ששאלת אם פטר ישראל את העכו"ם במעמד ישראל החייב ואמר ליה פטור אותו ואני נותן חייב שעל אמונתו פטרו ונעשה כשלוחו וחייב ואינו דומה להניחהו ואני ערב שצריך קנין דהתם לא הניחהו ופטור אותו מן החוב קאמר שהרי אין זה בשעת מתן מעות אלא הניחהו עכשיו קאמר. אבל רבינו תם כתב שלא תקנו מעמד שלשתן אלא בישראל וכו' בסוף פרק קמא דגיטין ור"י כתב בו שלשה חילוקים וכו' דברי ר"י הם ביאור לדברי ר"ת וכן כתב הרא"ש והיה ר"ת אומר מעמד שלשתן שתקנו חכמים היינו לגבי ישראל וכולי והוסיף ר"י לבאר דשלשה חילוקים יש בדבר וכו':
כו סָעִיף ל וכתב אדוני אבי אם מלוה הוא וכו' עד סוף הסימן סוף פרק קמא דגיטין: מכנסת מלוה על פה לבעלה אין צריך מעמד שלשתן ספר התרומות שער צ"א: כתוב בתשובת הרא"ש כלל ס"ט סימן ז' ראובן קנה משמעון תבואה בסך ידוע ועשה שמעון שטר חוב על ראובן וקודם שקנו מידו אמר לשמעון מי יתן לי תבואה זו אמר ליה שמעון יהודה יתננה לך ובאותו מעמד קבל על עצמו יהודה לתת לראובן התבואה ואז קנו מיד ראובן על השטר חוב ועכשיו כשתבע ראובן מיהודה התבואה טען שבשעה שקבל עליו לתת התבואה לראובן לא היה בידו משל שמעון כלום לא תבואה ולא דבר אחר ועוד טען שאפילו אם יתחייב לתת לראובן שום דבר אינו חייב לתת לו אלא מעות כפי מה שהיה שוה התבואה בשעה שקיבל עליו לתתה לראובן ולא כשער של עכשיו שהוא ביוקר והשיב כיון שראובן לא רצה לשעבד עצמו להתחייב באלו המעות עד שיהודה אמר ליתן לו דמיהם דהיינו התבואה הו"ל תן לו ואני נותן לך דהוי קבלן וממי שירצה יפרע אמנם צריך לידע אם בשעה שקנה ראובן משמעון התבואה יצא שער התבואה בשוק שער מפורסם של עיירות במקום שנעשית הקנין וקנה אותה כשער השוק אז חייב ליתן לו תבואה ויפרע ממי שירצה משמעון או מיהודה וכן נמי אם היה לשמעון באותה שעה התבואה ברשותו בסכום אותה תבואה שנתחייב לראובן אפילו לא יצא השער או אפילו קנה ממנו תבואה פחות משער שבשוק חייב ליתן לו תבואה אבל אם לא יצא שער מפורסם לתבואה שבשוק וגם לא היתה תבואה לשמעון אז אינם חייבין לא שמעון ולא יהודה ליתן לראובן אלא המעות שנתחייב ראובן בשטר לתתם לשמעון עיין בכלל הנזכר סימן ע':
א סָעִיף א ראובן שהיה לו מנה ביד שמעון בין מלוה ובין פקדון וכו'. כלומר לא מיבעיא פקדון דקני ליה כל היכא דאיתיה אלא אפי' מלוה דלהוצאה ניתנה ואינה בעין כמי קנה והכי אסיקנא ספ"ק דגיטין: ומ"ש ואינו יכול לחזור בו. שם בעובדא דרב דא"ל לרב אחא ברדלא קבא דמוריקא אית לי גבך יהביה לפלוני באפי קאמינא לך דלא הדרנא בי פרכינן מכלל דאי בעי הדר ביה מצי הדר ביה ומשני ה"ק דברים הללו לא ניתנו לחזרה: ומ"ש ואע"פ שעדיין עסוקין באותו ענין וכו'. כ"כ בעה"ת בשער כ"ח ע"ש הרמב"ן ורמב"ם ועיין בב"י בסי' קצ"ח סעיף י"ב כתב בשם כמה גדולים דתוך כדי דיבור מיהו יכול לחזור בו ע"ש:
ב סָעִיף ב ומ"ש ואפי' אם נולד לוי וכו'. שם וטעמא מאי אמר אמימר נעשה כאילו א"ל בשעת מתן מעות משתעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך א"ל ר"א אלא מעתה הקנה לנולדים דלא הוי בשעת מתן המעות ה"נ דלא וכו' ואסיקנא דשוויוה רבנן כהלכתא בלא טעמא: ומ"ש ל"ש נתנו במתנה וכו'. כך פסק הרי"ף בהמקבל דאפילו חוב כדמוכח מעובדא דגינאי ספ"ק דגיטין ודלא כרבוותא דקאמרי בחוב לא קנה במעמד ג' והכי נקטינן וכ"כ לשם התוס' והרא"ש והרמב"ם בפ"ו מה' מכירה:
ג סָעִיף ג ודוקא שהיה לראובן מנה ביד שמעון וכו' וכ"א משלשתן יכול לחזור בו. נראה דהיינו דוקא בסתם אבל אם המומחה אומר בפירוש למקבל פטור אותו ואתחייב אני לך מתחייב מדין ערב קבלן דהוה ליה כאומר תן לו ואני נותן לך ועיין בנ"י פ' המקבל משמע הכי להדיא וה"ה כשהמקבל פוטרו לנותן בפירוש כיון שעל ידי המומחה פטרו בפירוש הו"ל כערב בשעת מתן מעות והכי פסק מהר"מ בפ' א"נ במרדכי בעובדא דמלצר ע"ש:
ד סָעִיף ד שאלה לא"א הרא"ש ז"ל וכו'. נראה דרבינו הביא תשובה זו לאורויי דלא נימא דהא דלא קנה במעמד שלשתן היכא דלא הו"ל בידו אינו אלא דומיא דהמחה אצל חנוני דאין לו לבעל הבית אצל חנוני כלום ואינה אלא מלוה שהלוהו אבל הכא כיון שנתחייב לו בעד המלאכה שהתחיל לעשות אצלו אף על פי שלא עשאה כולה הו"ל כמנה יש לי בידך קמ"ל דלא כיון שעדיין לא נתחייב לו ותו קמ"ל דלא אמרינן דלא לקח הסחורה אלא ע"ד כך שבעל המלאכה ישלם לו וכיון שאינו משלם א"כ המקח חוזר אלא כיון שקנה הסחורה בסתם כגמר המקח וחייב לשלם לו ועיין בסמוך סעיף י"ג במ"ש בדין העני:
ה סָעִיף ה עוד שאלה לא"א הרא"ש וכו'. תשובה זו הביא לאורויי דלא נימא כיון דלא קני מטעם מעמד ג' אף הקנין אינו כלום כי לא היה הקנין אלא לקיים המעמד ג' קמ"ל דמכח הקנין הוא מתחייב דדל מעמד ג' מהכא נתחייב מכח קנין ולפיכך נשבע שלא היה שם קנין וע"ל בסעיף כ"ד מ"ש בזה וצריך לפרש דשתי תשובות אלו מיירי בסתם דאילו פטרו בפירוש אפי' לא היה בידו מתחייב מדין ערב כדפרישית בסמוך: כתב ב"י בשם ר' ירוחם נ"ט ח"א המחהו במעמד ג' ולא הו"ל בידו אם רצה חוזר ותובע מבע"ה ואפילו מחל לו אינה מחילה אא"כ היתה בקנין עכ"ל ונראה דהך מחילה אינה אלא שאמר לו הפועל שיסמוך על השולחני ואני מוחל לך דמשמע מחילה כל זמן שהשולחני לא יחזור בו אבל כשהשולחני יחזור בו או ידחה אותו מיום ליום יחזור על בעל הבית ולא מצי למימר כבר מחלת לי דמצי לתרץ דבוריה דלא מחלתי לגמרי אלא מחילת זמן גרידא אבל כשפטר את הלוה לגמרי כעובדא דמלצר במרדכי וכן בנ"י דלעיל מודה ר' ירוחם דשוב אין לו על הלוה כלום גם בהגהות דהר"מ איסרלש פסק כדברי שניהם אלמא דס"ל דאין סותרין זו את זו והיינו כדפרישית ודוקא:
ו סָעִיף ז היה לראובן ביד שמעון כור של חטים וכו' עד דיוכל לומר לא ציוני ליתן לך חטים וכו'. פי' לא ציוני ליתן לך חטים בשעה שנתרציתי ליתן לך דאם היה מצוה אותי בכך ונתרציתי פשיטא דהייתי חייב ליתן לך חטים כיון שהיה בידי חטים אבל כיון שציויי ליתן לך מעות בשעה שנתרציתי ומעות שלו לא היו בידי א"כ לא נתחייבתי ליתן לך כלום מתורת מעמד ג': כתבו התוס' בפרק קמא דגיטין (דף י"ג) בד"ה תנו לפלוני לחד תירוצא דבמעמד ג' לא תיקנו בכתובה משום דאפשר דלא תבוא לידי גבייה לעולם ע"כ כלומר לאו מנה לי בידך הוא וזהו שכתב גם הריב"ש בסימן ר"ז ובשם ר"ת והרמב"ן והרשב"א ע"ש:
ז סָעִיף ט לא א"ל במעמד ג' לא קנה וכו' מסקנא בגמ' ספ"ק דגיטין: ומ"ש וכתב הרמ"ה וכי מהני קנין וכו'. נראה דלאו דוקא דאיתיה בעין האי ממונא גביה דלא נחית אלא לאשמועינן דהמומחה הוא דמקנה בקנין על זוזי כך וכך לא הממחה דאין יכול להקנות מה שאינו ברשותו אבל המומחה ודאי יכול להקנות בתורת הודאה דאית ליה לההוא שני גביה כך וכך זוזי ואע"ג דלית ליה הנהו זוזי בידיה עכשיו וה"ה אפילו לא הו"ל לממחה אצל המומחה מנה בידו אלא שא"ל תן מנה לפלוני בשבילי וקנו מיניה בקנין חייב ליתן ומאי דכתבו דין זה הכא הוא לפי דבגמרא ספ"ק דגיטין בעובדא דגינאי קאמר חדא דאמר רב מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה ועוד הא קנו מידך פירוש ועוד אפי' לא היה מעמד ג' אלמא דבקנו מידו בקנין אינו יכול לחזור בו אפי' לא היה מעמד שלשתן אבל ודאי ה"ה אפי' לא היה מנה בידו וכדכתב ר' ירוחם הבאתי בסמוך:
ח סָעִיף י ואם לאחר שאמר ליה תן במעמד ג' חזר הנותן ומחלו וכו'. כן כתבו התוספות ספ"ק דגיטין: ומ"ש וא"א ז"ל כתב שבכל ענין אינו יכול למחול סוף פ"ק דגיטין כתב במסקנת דבריו כיון דעיקר התקנה משום תקנת השוק היא אי איתא דיכול למחול בטלה עיקר התקנה שלא יסמוך הסוחר על מעמד שלשתן כיון שיכול המלוה למחול וכן כתב בתשובה כלל ס"ט סימן ט':
ט סָעִיף יא ואם לאחר שהעמיד וכו' כתב רב אלפס שאינו יכול וכו'. כך כתב הרי"ף בפ' המקבל:
י סָעִיף יב ומ"ש ובעל העיטור כתב דבהמחאה לא נסתלק וכו'. נראה דסבירא ליה לבעל העיטור דהא דפטר ליה בירושלמי בשלא עשאו ערמה איירי בפטרו בפירוש ואעפ"כ אם עשאו ערמה שהמחהו לו בחזקת שהוא עשיר ונמצא שהיה עני באותה שעה חייב וכן פי' בנ"י לדעת הגאון: ומ"ש וכן כתב א"א הרא"ש בפרק המקבל וכו'. כתב ב"י איני מבין דבריו שהרא"ש לא כתב שם כן אלא כשאין לב"ה ביד השולחני כלום ועוד שהרא"ש כתב שם דבההוא גוונא אפי' פטרו בפירוש לא נפטר עכ"ל ולפעד"נ דרבינו דק היטב בדברי הרא"ש שפירש פלוגתא דרב ששת ורבה בדאמרו פועלים אנחנו סומכים על שולחני במעמד שלשתן דבלשון זה לא פטרוהו לבעה"ב בפירוש כדאיתא להדיא בתוספות ומיירי דהשולחני אינו חוזר בו כי אם הפועלים חזרו ותבעו לבעל הבית רב ששת אמר אינו חוזר לפי שמחלו לבעה"ב כל זמן שהשולחני אינו חוזר בו שהרי אמר אני סומך על השולחני ומחילה א"צ קנין ורבה אמר חוזר לפי שבלשון זה שאמר אני סומך על השולחני לא חשיב ליה מחילה כיון שלא פטרו בפי' לגמרי אפי' לא יתן לו השולחני והלכה כרבה וכן פי' התוספות והמרדכי לשם והשתא הכריח רבינו דס"ל להרא"ש דבהמחאת חוב לא נסתלק אם לא שפטרו בפי' דאי הוי ס"ל דנסתלק מן הסתם לגמרי וכהרי"ף א"כ גם בהמחאת שולחני אף ע"פ דליכא שם המחאת חוב כיון שאין לו לבעל הבית ביד השולחני כלום ולא פליגי אלא אי הויא המחאת שולחני מחילה לזמן או לא הויא מחילה כל עיקר מ"מ המחאתו זאת בסתם ודאי מחילה לזמן היא דכל זמן שהשולחני אינו חוזר גם פועל לא יוכל לחזור כיון שכבר מחל לזמן זה ומחילה א"צ קנין ואמאי קאמר רבה דחוזר אלא ודאי בהמחאה סתם לגבי חוב לא נסתלק לגמרי אם לא שפטרו בפירוש והלכך גם בהמחאת שולחני בסתם סבירא ליה לרבה דלא הויא מחילה כל עיקר ואפילו לזמן ולכן דברי רבינו בהבנתו לדברי הרא"ש אין בהם נפתל ועקש ומן התימה על דברי ב"י שהבין מדברי הרא"ש דאפילו פטרו בפירוש לא נפטר דהלא מבואר ומפורש בדבריו דאינן אלא בהמחאה סתם בשלא פטרו בפירוש ועיין במ"ש רבינו בסי' צ"א ס"ד ע"ש הר"י הלוי משמע דתופס סברת רב אלפס כדפירש' שם וכן פי' ב"י כאן אבל מהרו"ך שדא ביה נרגא עיין עליו ואין מתקבל לענ"ד:
יא סָעִיף יג ומ"ש וי"א ודאי אם העני שמעון וכו'. כתב ב"י לא ידעתי למה כתב סברא זאת בשם י"א דהיינו הירושלמי שכתב רבינו בשם הרי"ף עכ"ד ואפשר משום דמדברי הרי"ף משמע דוקא בנודע שעשו ערמה שהיה יודע שהיה עני באותה שעה והמחהו בחזקת שהוא עשיר אבל כשלא נודע אף על פי שהוא ספק אין כאן טענה ולא שבועה ולא חרם ולסברת י"א איכא טענה ואיכא חרם ושבועה. ומ"ש אבל אם היה עני באותה שעה וכו'. ר"ל אם היה בבירור שהיה עני באותה שעה ולא ידע לוי בודאי היה המקח טעות וחוזר על ראובן אע"ג דגם ראובן לא ידע אפ"ה הוי מקח טעות כדלקמן בסי' רל"ב סעיף י"ז אלא לפי שהוא ספק וטענת לוי היא שמא היה עני באותה שעה לפיכך לוי מחרים סתם אבל אי טוען לוי ברי שהיה עני באותה שעה והטעהו דעכשיו נודע לו שהטעהו וראובן טוען עשיר היה והעני וכו' ויש נוסחאות שהגיהו וראובן מחרים וכו' דאע"פ שלוי מברר שהיה עני באותה שעה מ"מ דגם לוי ידע שהיה עני וסבר וקיבל ולכך מחרים ראובן על מאן דידע ליה דעני הוא וכו': ומ"ש אם יש נאמנות בשטר וכו'. אע"ג דהנאמנות אינו אלא על הפרעון ה"נ ודאי כשהיה עשיר פרעון הוה ואם עני הוה אין כאן פרעון: ואיכא למידק לעיל בשאלת הרא"ש סעי' ד' בהעני מי שהיה חייב ליתן המעות דפסק הרא"ש דחייב הממחה מטעם דלא היה המנה ביד המומחה תיפוק ליה כיון דהעני חוזר על הממחה. ואפשר לומר דהשיב תשובה זו אליבא דדברי הכל דאף להרי"ף דנסתלק הממחה לגמרי אפילו העני המומחה אפילו הכי חייב. א"נ אתא לומר דאפילו פטרו בפירוש אינו כלום דמחילה בטעות היא כיון שלא היה בידו כלום משל הממחה דאף ע"פ דהיכא דפטרו לגמרי אפי' לא היה המנה ביד המומחה אינו חוזר על הממחה כדפרישית לעיל ע"ש המרדכי היינו דוקא בדידע שלא היה המנה בידו אפ"ה משתעבד מדין ערב בשעת מתן מעות אבל היכא דטעה דקסבר שהיה לו בידו מחילה בטעות הוא ועוד נ"ל נכון דלפי דהשואל לא נסתפק בשאלה אלא לפי שהעני מומחה השיב לו הרא"ש להוציא מלבו שלא הרגיש במה שלא היה המנה בידו ולכן אמר אפילו לא העני מאחר שלא היה המנה ביד המומחה חוזר על הממחה. ותו דמטעם העני היה צריך לתבוע תחלה את המומחה כי הוא עיקר החייב כדכתב הרא"ש בסמוך אבל מטעם שלא היה המנה בידו אין צריך לתבעו כלל דאין כאן מעמד ג' וחוזר על הממחה מיד:
יב סָעִיף יד ואם אינו יכול לברר הטעות כתב בעה"ת אם המחהו בפני עדים וכן אם קבע זמן וכו'. כך הוא הנוסחא ברוב הספרים ובמקצת כתוב וגם קבע זמן אבל בעה"ת שער כ"ה סימן ה' כתוב וכן אם קבע זמן וכו' וז"ל בשם ספר הזכות להראב"ד אם המחהו בעדים ובמעמדן של עדים חזר ואמר טעיתי בחשבון אינו נאמן וכן אם קבע זמן לפרעון ואמר ליה בתוך זמן המחאה בטעות היתה אינו נאמן אם היתה המחאה שלא בעדים ובא בטענת מגו דלהד"ם ודאי נאמן וכן אם בא במגו דפרעתיך אחר זמני נאמן עכ"ל ולפי זה צריך לפרש הלשון שהועתק בדברי רבינו ג"כ דהכי קאמר אם המחהו בפני עדים ולא קבע זמן ושוב במעמדן של עדים שלא זזה ידי עדי המחאה מתוך ידו חזר ואמר טעיתי דלית ליה מגו כלל לא מגו דלהד"ם ולא מגו דפרעתי אח"כ אמר וכן אם קבע זמן וכו' כלומר ועוד בדרך אחר נמי ליכא מגו דפרעתי אפילו לא אמר טעיתי אלא לאחר כמה ימים כגון שהוא בתוך זמנו ולפי זה ניחא הא דכתב אח"כ ואם לא המחהו בעדים נאמן לומר טעיתי במגו דלהד"ם פי' אע"ג דליכא מגו דפרעתי כגון דלאחר המחאה מיד במעמדן של עדים אמר מיד טעיתי דבזה ודאי נאמן אח"כ אמר או במגו דפרעתיך פי' או אפילו איכא עדים ולא אמר טעיתי אלא לאחר כמה ימים אלא דאית ליה מגו דפרעתיך אם הוא אחר הזמן נמי נאמן וקאמר דהיכא דאית להו מגו דלהד"ם פשיטא דנאמן משום דמימר אמר וכו' אלא אפילו במגו דפרעתי נמי נאמן והיינו דכתב בעה"ת ובא בטענת מגו דלהד"ם דודאי נאמן וכן בבא במיגו דפרעתיך כלומר לא מיבעיא היכא דאית ליה מיגו דלהד"ם דודאי נאמן אלא אפי' במיגו דפרעתי נמי נאמן והיינו דהכא אית לן טעמא דמימר אמר וכו' וכ"כ הר"ן להדיא ע"ש הראב"ד האי טעמא דמימר אמר וכו' אע"ג דבסה"ת שבידינו עכשיו לא נמצא הך טעמא דמימר אמר וכו' אין ספק שכך היתה הנוסחא לפני רבינו אח"כ כ' רבינו דהרא"ש חולק אכל זה מדכתב דאינו נאמן לומר טעיתי במיגו דפרעתי דהוי כאן מיגו במקום עדים וכו' פי' אנן סהדי דלא טעה אלמא משמע דאמגו דלהד"ם נמי חולק אבעל התרומות ולא סבירא ליה טעמא דמימר אמר וכו' ונראה דמשום הכי הביא רבינו דבריו בתשובה אע"ג דגם בפסקיו כתב כך משום דבפסקיו כתב כך אעובדא דגינאי דהמחאה בעדים הוי דהא קנו מיניה ולא הוי התם אלא מיגו דפרעתי ואיכא למימר דילמא סבירא ליה להרא"ש היכא דאית ליה מיגו דלהד"ם פשיטא דנאמן לומר טעיתי מטעמא דמימר אמר וכו' אבל בתשובה משמע דאתא להורות דאינו נאמן כלל לומר טעיתי בשום מיגו דלא שכיח שיטעה אדרבה אדם מדקדק היטב קודם שיודה ואנן סהדי דלא טעה ויש הוכחה ברורה לזה דבאותה תשובה השיב על מעמד ג' שלא היה שם קנין ומשמע שגם עדים לא היו שם דלא הוזכר כל עיקר שהיו לשם עדים עיין בכלל ס"ט סימן ו' ומדלא פסק דנאמן לומר טעיתי במיגו דלהד"ם אלמא דס"ל דאינו נאמן לומר טעיתי כל עיקר ומה שהזכיר הרא"ש מיגו דפרעתי ולא הזכיר מיגו דלהד"ם היינו משום דהראיה שהביא באותה תשובה לדבריו היתה מההיא דגינאי דהוי המחאה בעדים ולא היה שם אלא מיגו דפרעתי אבל ה"ה במיגו דלהד"ם כדפרישית כנ"ל ודלא כמו שפירש ב"י גם לא כמ"ש מהרו"ך דהרא"ש מיירי בהודה בפני עדים דליתא אלא כדפי' עיקר:
יג סָעִיף טו ומ"ש והמקבל הוא חוזר לתבוע לנותן לסברת א"א הרא"ש וכו'. פירוש לפי דעת בעה"ת דנאמן לומר טעיתי במיגו יש חילוק בדין כשהמקבל חוזר לנותן דלהרא"ש לא נסתלק ולהרי"ף נסתלק וקשיא דמנ"ל לרבינו הא ודילמא לא אמר הרי"ף אלא כשהעני דמזליה דידיה קא גרים א"נ דקאמר לא יהבינא ליה או דוחהו מיום ליום אבל באומר טעיתי דאיגלאי מילתא למפרע דלא הוה בידיה כלום אפי' פטרו בפירוש וקנו מיניה מחילה וקנין בטעות הוא והו"ל כדין היה עני באותה שעה דמודה בה הרי"ף דחוזר על הממחה דכך לי אם לא היה אצלו כלום כמו עני היה באותה שעה וי"ל דודאי אם היה מודה הממחה דטעה היה חוזר עליו כמו שיתבאר בסמוך אבל הכא הנותן אמר דלא טעה והמקבל איהו דאפסיד אנפשיה שלא ייחד עדים בשעת המחאה ושלא התרה בו לומר אל תפרעני אלא בעדים שאילו עשה כן לא הוה ליה מיגו ולא היה נאמן לומר טעיתי וק"ל ולעיל נמי כתבתי דלהרי"ף אינו חוזר על הממחה אלא היכא שנודע בבירור דעשו ערמה אבל מספק אינו חוזר על הממחה דכבר נסתלק:
יד סָעִיף יז ואם הנותן מודה וכו' עד לאו כל כמיניה לחוב בהודאתו. כ"כ הרא"ש ספ"ק דגיטין והביא ראיה מהא דאין מלוה נאמן לומר שטר אמנה הוא בדחב לאחרים כדלעיל בסי' מ"ז: ומ"ש ואפילו אם יש לו נכסים והוא גברא אלמא וכו'. כן כתב שם הרא"ש ולא הביא ראיה ואפשר שלמדו מדאיתא התם להא דאמר רב הולך מנה לפלוני חייב באחריותו ואם בא לחזור אינו חוזר סמוך לדין מעמד ג' ואיתא נמי התם עובדא דהני גברי אלמי בנהרדעי דהוו מצערי ליה לרבי יוסי בן כיפר עד שהוצרך להחזיר להם וכדכתב רבינו בסימן קכ"ה סעיף ג' ולמד משם הרא"ש גם לדין מעמד ג' ותו דהא אשכחן דמהך טעמא דגברא אלמא הו"ל נוגע בעדות כדאיתא בפ' חזקת דהשני נוח לי והראשון קשה לי וע"ל בסימן ל"ז סעיף י' וה"א בסימן קכ"ט לגבי ערב ע"ש בסעיף י"א כי האריך ב"י בשם כמה גאונים בדין אלם ולפע"ד דהכא אתיא ליה במכ"ש דאינו נאמן בהודאתו אם הוא גברא אלמא ואיכא למידק אמאי לא כתב רבינו בסימן מ"ז גם כן האי דינא דגברא אלמא אינו נאמן לומר שטר אמנה הוא אפילו יש לו נכסים דהא מסתמא ודאי דאינו נאמן כיון דמדמי להו הרא"ש וצ"ל דנמשך אחר דברי הרא"ש שכתב דין דגברא אלמא הכא:
טו סָעִיף יח ומ"ש ואם המקבל מודה שטעה כו' עד והרי הוא מודה לו מדכתב רבינו דין זה בסתם משמע להדיא דסבירא ליה דאף להרא"ש ובעל העיטור דלא נפטר הנותן מיד המקבל כשלא פטרו בפירוש מ"מ כאן פטור דכיון שהמקבל הוא שגורם שאינו יכול להוציא מן הנפקד שוב אין יכול להוציא מן הנותן ודלא כמו שכתב הר"ן סוף פ"ק דגיטין ובית יוסף נסתפק בזה בדברי רבינו ולפע"ד אין כאן ספק:
טז סָעִיף יט שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן קנה סחורה מלוי וכו' מטעם ערב לא מיחייב וכו'. איכא למידק מהיכא תיתי למימר במעמד ג' דאומר מנה לי בידך תנהו לפלוני דליחייב מדין ערב דלית ליה גביה כלום אבל המעיין בתשובתו יראה דהמעשה היה שלא אמר ליה מנה לי בידך והיה נראה כערבות ולכך השיב מטעם ערב לא מיחייב כיון שהיתה הסחורה כבר ביד ראובן ואחר כך נדר שמעון לשלם בעבורו ללוי אם כן היה זה כערב שלא בשעת מתן מעות בלא קנין וע"ש כי מה שפטר את שמעון גם מדין מעמד ג' אינו אלא מטעם שלא אמר ליה מנה לי בידך והשמיטו רבי' כאן לפי שכבר הביא דבריו בזה בסוף סעיף ו' עי' שם: ומ"ש ומשום מעמד שלשתן לא מיחייב כיון שלא הוה ליה בידו כלום. איכא למידק הלא הרא"ש בפסקיו ובתשובה סבירא ליה דאינו נאמן לומר טעיתי במיגו דלהד"ם או במיגו דפרעתי ואם כן למה פטרו ע"פ טענתו שאמר טעיתי כי עיינתי בחשבוני ומצאתי שאין לו בידי כלום ונראה דהשתא לא קאמר הרא"ש אלא להיכא דיכול לברר בעדים שטעה והילכך קאמר דפטור משום מעמד ג' כיון שלא היה בידו כלום ואפ"ה מה שנתן כבר ללוי אינו יכול להוציא מידו דאנן סהדי דנתן לו כדי דליקום בהימנותיה: ומ"ש ועוד דלא מהימן וכו'. היינו לפי האמת דלא היה יכול לברר בעדים שטעה בהודאתו הילכך פשיטא דאינו נאמן לומר שטעה כדי להוציא מה שכבר נתן ואע"ג דגם במה שלא נתן אינו נאמן לומר טעיתי וחייב ליתן מ"מ פוטרו הרא"ש מטעם שלא א"ל מנה לי בידך כדפרישית וזה לא הביאו רבינו אע"פ שמטעם זה היה עיקר הפטור וע"ש בכלל ס"ט וכל זה דלא כמ"ש מהרו"ך ע"ש:
יז סָעִיף כא ראובן חכר חכירות כו'. כתב בס' בדק הבית וז"ל וצ"ל דהאי עובדא דהרא"ש ז"ל שנתחייב החוכר לקהל בקנין כך וכך זהובי' לפרעם לזמן פלוני שהחוב חל מיד דאל"כ כיון דחכירות אינה משתלמת אלא לבסוף עדיין לא נתחייב להם כלום כמ"ש בתשובה דלקמן גבי ראובן השכיר חפץ לשמעון וכו' בסעיף כ"ד וכן דקדק בש"ע שכתב וז"ל ראובן חכר חכירות מהקהל ונתחייב להם בסך דמי החכירות לפרוע לזמן פלוני וכו' ע"ש:
יח סָעִיף כב ראובן תבע מנה משמעון וכו' ואינו נאמן בשבועתו שפרע לו הוא או אחר וכו'. המעיין בתשובה בכלל ס"ט סימן ח' נראה שהנתבע טען תחלה פרעתיך שהעמדתיך אצל לוי ונתרצה ליתן לך וגם נתן לך בפני מקצת פרעון בשבילי וכאשר ראובן השיב שתקתי לפי שלא חששתי לדבריך חזר הנתבע ואמר שרוצה לישבע שפרע לו זה המנה הוא או אחר בעדו והיתה התשובה שאינו נאמן בשבועה שפרע לו הוא או אחר בשבילו דאנן סהדי דלא פרעו כיון שהעמידו אצל לוי אבל במה שטען ברי שגבית מקצתו בפני נאמן בשבועה כיון שראובן בא להוציא מידו ונראה דנשבע ש"ד שהרי הודה במותר:
יט סָעִיף כג סוחר שאמר לסרסור. בכלל ס"ט סימן ד' ולפע"ד הדברים ברורים ופשוטים שהסוחר לא היה חייב כלום לסרסור אלא ששאל ממנו בינו לבין עצמו דרך חסד שיהא שלוחו לקבל לו מעות מהשולחני ושיביאם לו ואחר כך העמידו אצל השולחני וא"ל בסתם מנה שיש לי בידך תנהו לפלוני והשולחני עיכבם מחמת חוב שהי"ל על הסרסור ופסק הרא"ש דאם היה הסרסור חייב לשולחני הרי עיכבם בדין אע"פ דהמעות אינן של הסרסור מ"מ מאחר שהשולחני אינו יודע מזה כי הסוחר המחהו בסתם במעמד שלשתן מנה שיש לי בידך תנהו לפלוני ואין אחד מהם יכול לחזור דדברים הללו לא ניתנו לחזרה א"כ מעתה נסתלק השולחני מעל הסוחר ואין לו עסק אלא עם הסרסור ויכול לעכבם בשביל החוב שעל הסרסור דהו"ל כאילו מסר השולחני המעות ליד הסרסור וחייב הסרסור לשלם לסוחר אבל אם הסרסור אומר שאינו חייב לשולחני וזה מעכבן שלא כדין ישבע הסרסור כנגד הסוחר שאינו חייב לו כלום ויפטר מן הסוחר דהסרסור לא פשע כלום בשליחותו והסוחר הפסיד מעותיו לאחר שישבע גם השולחני שהסרסור חייב לו והסוחר איהו הוא דאפסיד אנפשיה שהמחהו אצל השולחני בסתם ולא הודיעו שהסרסור הוא שלוחו בלבד שאז לא היה יכול לעכבם בשביל חוב שהיה לו על הסרסור וב"י הרבה בכאן קושיות לפי הבנתו והניחם בצ"ע אבל אין כאן קושיא כל עיקר כי הדבר פשוט: כדפרישית:
כ סָעִיף כד ראובן השכיר חפץ וכו'. לפי תשובה זו צריך לומר דאותה תשובה דחזן העיר לעיל בסעיף ה' לא פטרו הרא"ש אלא לפי שלא הודה בסתם נ' זהובים שאתה חייב לי או שיש לי בידך תנם לפלוני וכך מפורש לשם בסימן י': ומ"ש אפילו דמי השכר שנשתמש באותו חפץ עד אותו היום וכו'. נראה דלפי שיש לפרש שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף היינו במכוש אחרון דלפי זה היה חייב לשלם דמי השכר שכבר נשתמש באותו חפץ עד אותו היום דבמכוש האחרון התחייב לו למפרע משעת המחאה והוה ליה מנה לי בידך ועל כן קאמר הרא"ש דליתא להך פירושא אלא לבסוף הוי לאחר שיחזיר לו החפץ כדילפינן בפרק איזהו נשך (בבא מציעא דף ס"ה) מקרא כשכיר שנה בשנה ששכירות של שנה זו אינה משתלמת אלא בשנה אחרת ובהמקבל (סוף דף ק"י) נמי מוכח מהכא דלא תלין מדבר בשכיר יום וביומו תתן שכרו לא תבא עליו השמש מדבר בשכיר לילה ולא איפכא משום דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף דהיינו בשכיר יום אחר שתשקע החמה ובשכיר לילה בבקר ע"ש:
כא סָעִיף כח ונראה דאפי' לפי דברי א"א הרא"ש וכו'. ונראה דדוקא בלשון זה לא זכה בו יהודה אבל אם בשעת המחאה אמר בסתם תנהו ללוי אע"פ שמתחלה העמיד עם לוי שיזכה בו ליהודה כבר זכה לוי מתורת מעמד שלשתן בסתם בשביל יהודה ולא מצי הדרי בהו לא זה ולא זה דדברים הללו לא ניתנו לחזרה והכי מוכח מעובדא דסוחר וסרסור ופשוט הוא:
כב סָעִיף כט כתב הרי"ף בתשובה וכו' ואין לו לחזור עליו וכו'. הרי"ף לטעמיה דנסתלק הממחה לגמרי אבל להרא"ש יש לו לחזור על הממחה אם לא פטרו בפי' ורבינו לא ביאר זה בכאן לפי שנסמך על מה שכתב תחלה:
א סָעִיף א וכן דעת המרדכי ספ"ק דגיטין ופרק מי שמת.
ב וכ"כ המרדכי פרק מי שמת בשם תשובת מוהר"ם דלא יכול להקנות חובותיו ובקנין אפילו בקנין אגב לא מהני וע"ל סימן קנ"ב מדין זה:
ג מיהו אם פטרו בפירוש לכ"ע לא יכול לחזור על הנותן ודלא כתשובת מהרי"ו סימן ל"ג דכתב דאפי' פטרו בפירוש יכול לחזור מיהו אם היה ערמה בדבר כגון שהיה בתחילה עני או שלא היה חייב לו כלום לכ"ע יכול לחזור אף אם פטרו בפירוש וכן הוא בנ"י שאכתוב בסמוך ועיין בתשובת מהרי"ו סימן ל"ג.
ד סָעִיף ד וכתב נ"י פרק המקבל דף קנ"ט ע"ב דאפי' אם פטרו בפירוש בכה"ג חוזר עליו משום דהוה טעות מעיקרו והוי מקח טעות וע"ל סימן ס"ו אם הקנה לחבירו שטרות במעמד ג': אם קנה.
ה וע"ל סימן ע"ט כתבתי תשובת מוהר"ם ומהרי"ק אימת יכול לטעון טעיתי וכתב מהרי"ק שורש קצ"ג דאם נתן כתב ידו עליו אינו נאמן לומר אח"כ טעיתי במגו דפרעתי והביא ראיה ממה שאינו נאמן לומר טעיתי כשהודה לפני עדים במגו דפרעתי ואין הנדון דומה לראיה דכתב ידו אינו נראה כהודאה בעדים דהרי יכול לומר על כתב ידו אמנה הוא כמבואר לעיל סימן ס"ט. כתב הר"ר אליה מזרחי ועוד מאחר שנאמן לומר על כתב ידו שחתם עצמו על המגילה אף על גב דאסור לעשותו ואפ"ה נאמן במגו דפרעתי כ"ש דנאמן לומר טעיתי כנ"ל.
ו נראה דמעשה שהיה כך היה שהסוחר צוה לסרסור לקבל מעותיו וא"ל לשולחני שיתן מעותיו לסרסור ולכן מיד שקבלן הסרסור נפטר השולחני מן הסוחר ולכן אם הסרסור מודה שחייב לשולחני הוי כאילו קבלן מן השולחני ולכן הוא חייב לשלם לסוחר מעותיו דהרי הסוחר צוה לשולחני ליתן לסרסור ומאחר שהסרסור היה חייב לשולחני הרי כאילו קבלן ולכן הסרסור חייב והשולחני פטור אבל אם אין הסרסור מודה שחייב לשולחני א"כ לא עשה השולחני שליחותו של סוחר וצריך לשלם לו והסרסור פטור דהרי לא קבל כלום משל סוחר כן נ"ל לפרש דברי תשובה זו ופשוט הוא בעיני אך שראיתי בי"ש גמגם בפירוש תשובה זו והקשה עליו קושיות ופירשה בפירושים זרים לכן כתבתי מה שנ"ל:
ז סָעִיף ז כתב המרדכי פרק איזהו נשך ד' ק"מ ע"ב והמרדכי ספ"ק דגיטין וכתב עוד פ' מי שמת והביאו מהרי"ו בתשובה סימן ל"ג דאין אדם יכול להקנות חוב שביד עכו"ם לחבירו עד שילך אצל עכו"ם ויאמר החוב שאתה חייב לי תדור אותו לפלוני ובזה תהיה פטור ממני וזה עדיף ממעמד ג' ובענין אחר לא מיקני וע"ש ועיין בהר"ן פ"ק דגיטין ד' תקנ"ט מדינים אלו: כתב בת"ה סימן שי"ג באחד שהקנה לחבירו מעותיו שביד עכו"ם והמקבל לקח המעות מיד עכו"ם ואח"כ רצה הנותן לחזור בו ופסק דאע"ג דלא יכול להקנות מעותיו שביד עכו"ם בלי שום קנין מ"מ אם כבר קבלן שוב לא מפקינן מיניה וה"ה בכל הדברים שאין הקנין נתפס עליו אם זכה וקבל כבר שוב לא מפקינן מיניה עכ"ל וע"ש, כתב הגהות מרדכי סוף ב"ב מלמד שהלוה בבית ב"ב על משכנות והפסיד מהן ולא פישר עם העכו"ם וקצת מעותיו ביד ב"ה ורוצה לעכבם מפני שהוא צריך לפייס העכו"ם ממעותיו שבידו נ"ל דאין הבע"ה יכול לעכבם וכתב עוד בהגהות דב"ב פ"ג על ראובן שבאו אנסים בביתו ליקח משכון של שמעון ולקחו משכון של ראובן בשביל של שמעון דין הוא שיעכב ראובן של שמעון בשביל משכונו וכב' ואין דבריו נראים בעיני וכן נראה מדברי המרדכי שם שיש מי שחולק על זה עכ"ל וע"ל סי' קכ"ט מדין זה:
א סָעִיף א ראובן שהיה לו מנה ביד שמעון כו' מימרא דרב פ"ק דגיטין דף י"ג ע"ב ואסיקנא דהדין כן בין במלוה בין בפקדון ולאפוקי מסברת רבא שם דדוקא בפקדון אמרי' הכי שצבור ועומד ברשות הנפקד אבל מלוה ע"פ דלהוצאה ניתנה לא ע"ש. אלא בק"ס כו' עד אבל בשאר קניינים כגון כו' אבל חזקת כסף ושטר לא נקט משום דאינן שייכים כ"א בקרקע ובקרקעות אינו יכול לחזור גם בכסף ושטר כמ"ש בסי' קצ"ה סי"ב אף דאינן בגוף הקרקע ע"ש: ואין המומחה כו' אבל המקבל לפעמים חוזר אם לא שפטרו בפירוש לדעת הרא"ש כדלקמן סעיף י"ב:
ב סָעִיף ב ואפילו אם נולד כו' ספ"ק דגיטין איכא מ"ד כו' [עב"ח שהביאו] ומסיק דקנו דקנין מעמד שלשתן הלכתא בלא טעמא פירש"י כאילו קבלה משה הלכה מסיני בלא טעם ע"כ וכתבו התוס' פי' מה שמועיל מע"ג הוא הלכתא בלא טעם אבל טעם התקנה הוא שלא יצטרך לטרוח בקניינים עכ"ל וכמש"ר בסי' זה סי"ג:
ג סָעִיף ג ודוקא שהיה לראובן כו' לא קנה פי' כן כתב הרי"ף והרא"ש בפ' המקבל וכתבתי לשונם בדרישה ע"ש: וכל אחד משלשתן כו' מדסתם משמע דאין חילוק בין שולחני לאחר וגם שולחני יכול לחזור בו ועד"ר. ומש"ר בסי' צ"א ס"ה ז"ל והר"ר ישעיה כ' מתני' איירי דלא אמר לפועלים הפרעו מן החנוני כו' אבל אם אמר להם הפרעו כו' ל"ש בהקפה ול"ש הקדים ב"ה מעות נסתלקו מב"ה ע"כ. נראה דס"ל לר"י דשאני התם דכיון דאמר השולחני דעשה כמו שקבל עליו במ"ג ושנתן לפועלים בזה הכל מודים דאין הפועלים חוזרים על הב"ה כיון דקבלו עליהן מתחלה לקבל מהשולחני והרי אומר שנתן להן ולא קאמרי הפוסקים דחוזר על הב"ה אלא כשהנותן מודה דלא נתן לו עדיין וכבר כתבתי זה שם בסי' צ"א ועיין עוד מזה בדרישה ע"ש:
ד סָעִיף ד שאלה כו' כלל ס"ט: או לאו תשובה חייב הלוקח ליתן למוכר כצ"ל ורבי' העתיק תשובה זו בשביל מ"ש בתשובה דאם לוי לא יתן חייב כו' ללמדנו דאין זה יכול לומר כיון שלוי לא נתן לו בטל המקח כי אדעתא דהכי קניתיהו קמ"ל ועיין שם בתשובה שהאריך בזה:
ה סָעִיף ה עוד שאלה שם דין י' וק"ק מה חידש רבי' בהבאת שאלה זו וי"ל דלא תימא דוקא בתשובה ראשונה שמתחלה הודיע הממחה להמומחה שאין לו אז ביד הנותן כלום ולא סמכה דעתיה עליו מתחלה משא"כ בתשובה זו דלא גילה לו הנותן שאין לו בידו שחייב לשלם עכ"פ קמ"ל ואינו דומה למש"ר בסכ"ד בראובן שהשכיר חפץ לשמעון כו' דפסק שם דאע"ג דלא נתחייב לו כ"כ אם יצא לו בסתם דחייב ליתן לו דשאני התם דא"ל השוכר להמקבל מאה זהובים שאני חייב להממחה שהודה לו סתם שנתחייב וכמו שנתבאר שם בתשובה ע"ש משא"כ הכא דלא א"ל הגבאי מה שאני ח"ל אלא אני אתן לך בשבילו וק"ל:
ו סָעִיף ו אמר ראובן לשמעון תן מנה ללוי כו' עד שוה כסף ככסף כל זה כתב בעה"ת בשער כ"ח ע"ש: ושמעון מודה שיש כו' ל' התרומות שאל לוי יש לך מנה זה משל ראובן א"ל הן למחר אמר כיון כו'.. אלא שאלוה לו מנה כו' ואע"פ שאם נתן לו על פי הממחה היה חייב לחזור ולפרוע לו כמ"ש לעיל בס"ג מ"מ זה לא רצה ליתן לו עבורו בהלואה: הלכתא בלא טעמא כבר נתבאר בסמוך וע"ע מזה בסי"ג מ"ש הרא"ש בשם ר"י: אלא כערבות פירוש ובדין ערבות דהיינו אם כבר היה חייב ראובן ללוי מנה אע"ג דאמר שמעון ללוי הניחהו לראובן ואני אתן הו"ל ערב שלא בשעת מתן מעות ובעי קנין ואי לא לא משתעבד וכמ"ש לקמן בדין ערבות בר"ס קכ"ט דהנח לו ואני אתן או ואני ערב בעי קנין גם בסימן זה כתבו הרא"ש בסי"ט ואי הוה עתה תחילת החיוב אפילו בא ראובן ליתן ללוי במתנה ואמר שמעון ללוי אני אתן לך עבור ראובן הו"ל כערבות בשעת מתן מעות ולא בעי קנין וכמש"ר לקמן בסכ"ה וגם בעה"ת כ"כ שם בשער כ"ח דין ב' ע"ש ודוק. ובמעמד שלשתן גמור על המומחה דין לוה והממחה דין ערב כמש"ר בשם הרא"ש בסמוך סי"ג:
ז סָעִיף ז ופירש לו תן לו נ' דינרין במעות נראה דבמעות ל"ד קאמר דאפי' א"ל תן לו נ' דינרים שהרי יש לי בידך כור של חיטין דהתחיל בו רבינו הו"ל כאילו א"ל במעות והראיה דחיים וכתב ז"ל אבל אם א"ל סתם תן לו כו' דמשמע דדוקא בכה"ג דא"ל מהחיטין הוא דקנה וק"ל: והלואה להוצאה ניתנה ואם כו' כצ"ל ור"ל מש"ה אף כי אמר לו נ' דינרין במעות אין כאן דקדוק לומר שדוקא למעות נתכוין אלא משום דמתחלה כשהלוהו החיטין חשבינהו בעיניו כהלואת מעות שהרי ביד הלוה לפרוע לו דמי שוויו במה שירצה שוה כסף ככסף כשלא יהיו בידיו חיטין ולא יצטרך להשתדל להחיטין:
ח סָעִיף ח כתב ר"ת אפילו לא נתרצה כו' כ"כ התוס' והרא"ש בספ"ק דגיטין: שאין כופין הלוה או הנפקד כו' אין להקשות מ"ש משליח דאי אית ליה הרשאה כייפינן ללוה שיתן לו החוב כדלעיל ר"ס קכ"ב הן שהוא עמו בעיר הן במדינה אחרת ולולי חששא דביטול הוה כייפינן ליה אפילו כי ליכא הרשאה ובמ"ג גם כן אינו יכול לבטל ודוחק לומר דשאני התם משום דתחילת תיקונו הוה משום דלא יהא כ"א הולך במעות חבירו למה"י וי"ל דשאני התם דאמרינן ליה תן לזה השליח ואם אינך רוצה ליתן לו חזור אחר המלוה ותן אותם לידו או תפשר עמו כי להשליח אין נפקותא בזה אבל כאן שנכוף אותו ליתן דוקא אל השני זה לא מסתבר:
ט סָעִיף ט לא אמר לו במעמד ג' כו' ל"ש מתנה מועטת כן הוא שם דף י"ד וע"ל ס"ס ר"ד וסי' רמ"ט חילוק בין מתנה מועטת ומרובה לענין אמירה ליתן מתנה לעני בלא קנין דבמתנה מועטת לעני הו"ל כמו נדר ע"ש והכא לא איירי מעני ומאיסור נדר אלא לענין דלא קנה מדין מעמד ג' ובזה דין עני ועשיר שוין: ומ"ש בשם הרמ"ה דלא מהני קנין אלא היכא דקנה מההוא דאיתא לממונא גביה כו' פי' כלל דברי הרמ"ה נ"ל הכי הוא דאין שייכות ק"ס אלא בההיא הנאה שמקבל מחבירו סודרו הוא מקנה לו תחתיו מיד קנין אחר ממה שבידו ומה"ט לא מהני קנין ממארי דממונא אפילו אם הלואה הוא כיון דאינו ברשותו הוא דלהוצאה ניתנה וכל שאינו ברשותו אינו יכול להקנות מיד ליד תחת זה הסודר שקיבל מחבירו וכ"ש אם פקדון הוא ואף דפיקדון בכל מקום שהוא כמונח ברשותו הוא מ"מ כיון דפקדון מעות נינהו הרי הן מטבע מונחים בעינייהו שמטבע אינו נקנה בחליפין דק"ס ומה"ט נמי אינו מועיל הקנין אפי' ממי שהממון גביה אם הוא פקדון וכדמסיק רבי' וכתב ל"ש פקדון דאין מטבע נקנה בחליפין ונראה דהאי נתינת טעם דאין מטבע כו' לא קאי כ"א אדסמיך ליה ל"ש פקדון דקאמר דאז מטבע בעינייהו נינהו וכמ"ש אבל כשהן הלואה בידו לא שייך האי טעמא דהרי אין מטבע בעין נינהו ושם איכא חילוק אחרינא בין קונה בתורת הודאה ובין קונה בתורת מתנה דבאינו קונה מידו בתורת הודאה כ"א בתורת אתן לך מאה זהובים שאני חייב לפלוני דמחשב לקנין דברים וכמש"ר בר"ס רמ"ה דכל קנין אתן מחשב לקנין דברים לא מהני הקנין אלא צריך לקנות מידו בתורת הודאה והאי תורת הודאה ותורת מתנה מתפרש ממש"ר בשם הרמ"ה בסימן קנ"ו ומשם יתבאר דמ"ש דקנו בתורת הודאה דאית ליה לההוא שני גביה ל"ד קאמר אלא ה"ה אם קנה מידו שמתחייב ליתן לההוא שני כך וכך לא מיקרי בל' מתנה אם לא שאינו מזכיר ל' חיוב כלל אלא אומר אני קונה בק"ס שאני אתן להשני כך וכך ואז קנין אתן הוא דמיקרי קנין דברים ועד"ר מ"ש עוד מזה: ל"ש מלוה ל"ש פקדון דאין מטבע כו' כבר כתבתי דהאי נתינת טעם דאין מטבע כו' לא קאי כ"א אדסמיך ליה אפקדון ובהלואה שייך טעמא דקנין אתן הוא ובפקדון לא שייך טעמא דקנין אתן הוא דכל פקדון כיון שהוא בעין הרי הוא מקנהו לו מיד ודומה לזה כ"ר בר"ס רמ"ה דכשהוא אומר על שדה שיתננו לו מעכשיו דמהני הקנין ע"ש. ובקנין אג"ק יכול להקנות פקדון אף כשהוא מטבע ואפשר דמש"ה דקדק וקאמר לא מהני קנין גרידא ומשום פקדון דמסיק קא"ל ודוק:
י סָעִיף י ואם לאחר כו' פר"י שאינו יכול למחול כו' בספ"ק דגיטין כ"כ וכתב הרא"ש שם ז"ל אף ע"פ שהמוכר שטר לחבירו וחזר ומחלו מחול הכא אינו יכול למחול דכיון שהיו שלשתן במעמד א' נסתלק שיעבוד המלוה מעל הלוה ואפי' שיעבוד הגוף שהיה הלוה משתעבד למלוה פקע כמו שתקנו שנכסי הלוה ישתעבדו לשני בלא קנין משום תקנת השוק (כמוזכר בסמוך סי"ג) תקנו ג"כ שגופו ישתעבד לשני בלא קנין משום תקנת השוק דאל"כ בעלה עיקר התקנה שלא יסמוך הסוחר על מעמד ג' כיון שיכול למחול הלכך משתעבד לו גופו דשני ולא נשאר לראשון שום זכות בו ואין מחילתו כלום אבל מוכר ש"ח שלא בפני הלוה השיעבוד שיש למלוה על גופו של לוה אין קנין נתפס בו להקנות אותו שיעבוד ללוקח הלכך נשאר זכות למלוה בו ומחילתו מחילה עכ"ל באריכות הל' קצת והא דלא כתב הטעם בקיצור דכיון שהיו שלשתן יחד הו"ל כמוכר שטר לחבירו והלוקח פייס ללוה שנתן לו ש"ח על שמו דשוב אינו יכול למחול ההלואה כמש"ר שם דהרא"ש לטעמיה דס"ל דבמעמד שלשתן נתחייב הלוה ליתן אפי' בע"כ והרי אין כאן טעם דנתפייס וק"ל: ומש"ר והראב"ד חילק דאם אמר בשעת מתן מעות משתעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך דאם אינו יכול (למכרו) [למחלו] גם במוכר שט"ח לחבירו דקיי"ל דיכול למחלו חילק הראב"ד וכ' דהיינו דוקא דלא שיעבד נפשו למלוה ולכל הבאים מכחו וכמש"ר בשמו שם סכ"ה ושהרא"ש חולק עליו שם כמ"ש כאן וגם בתשובת אשר"י בתשובה כלל ס"ט כ' שאין דברי הראב"ד נראין לו כלל והאריך בראיות ע"ש. וא"א הרא"ש ז"ל כתב כו' הא דלא כתב וא"א הרא"ש ז"ל כ' כסברא הראשונה משום שר"י כ' סתמא וכבר אפשר דס"ל כהראב"ד:
יא סָעִיף יא ואם לאחר שהעמיד ראובן כו' עד ונתרצה לוי ליתן לו כבר נתבאר דלר"ת והרא"ש א"צ לריצויו אלא דלרבותא כ"כ וק"ל: כתב הרי"ף כו' דברי הרי"ף הם בפרק המקבל ושם הביא הירושלמי ע"ש:
יב סָעִיף יב אם לא שפטר בפירוש כלומר והירושלמי מיירי בפטרו בפירוש (ועוד יש לחלק בין דחהו או לא וכמ"ש בסמוך) ואפ"ה אם היה ערמה ביניהם חוזר וכ"כ נ"י בהדיא לדעות הללו ומש"ר בס"ד תשובת הרא"ש בראובן שהעמיד שמעון אצל לוי ליקח שכר מלאכתו והעני לוי דחוזר כיון דלא היה לו מידי גביה י"ל שמיירי אפי' אם פטרו בפירוש דאל"כ תיפוק ליה דחוזר כיון שהעני ולא פטרו. מיהו אינו מוכרח דיש לחלק בין העני לדוחה אותו לחוד דבהעני יכול ראובן לומר ללוי מזלא דידך גרם דהעני. ועוד אם לא היית מקבלו הייתי מוציא ממנו טרם שהעני ובכה"ג דוקא פטרו הירושלמי. ותשובת הרא"ש והב"ה אפי' לא פטרו המקבל בפירוש. אבל בדוחה אותו פליג הרא"ש וס"ל כיון דזה דוחה אותו מדחי אל דחי לאו אדעתא דהכי קבלו הנמחה וכל זמן שלא פטרו אותו בפירוש חוזר עליו. ובזה נתיישב נמי הש"ע בסי' זה בס"י וי"א שכתב מור"ם ז"ל בס"ט שלדעת הרא"ש אינם לצורך כלום (דמיירי בלא פטרו בפירוש) ולפי מ"ש לחלק בהעני א"ש גם לדעת הרא"ש ע"ש: ומש"ר וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל כו' עד"ר: ומ"ש וביאר עוד בתשובה כו' בכלל ס"ט דין ט' ע"ש:
יג סָעִיף יג ומ"ש ופי' ר"י שעשו אותו כו' עד שיקנה לו בקנין ע"ש בתשובה שכתב ז"ל ואף קנין לא היה מועיל לקנות הלואה ותקנה זו לתקנת המלוה היה שיוכל לקנות סחורה באותה הלואה: ועוד יפו כח כו' וי"א ודאי אם העני כו' פי' שידוע לכל או בעדים שהעני אח"כ: ומ"ש אבל אם היה עני באותה שעה כו' פי' אבל אם ידוע עתה בבירור שהיה עני באותה שעה ואע"ג דראובן ודאי לא היה יודע אותו לעת ההיא ולא שייך לומר עליו שעשהו בערמה אפ"ה חוזר על ראובן דהוא מקח טעות. ובזה נסתלקה תמיהת ב"י שכ' דהני דברים הם הם דברי הירושלמי הנ"ל שחילק בין עשהו בערמה או לא ולא הו"ל לרבינו לכתבם בל' י"א עכ"ל. וליתא אלא דברי הירושלמי לחוד ודברי רבינו לחוד אלא שקשה על י"א הללו איך הבינו את הירוש' שמצריך דוקא שעשאו בערמה וצ"ל דמפרשי להירושלמי כמ"ש לעיל בשם נ"י דהירוש' מיירי דפטר הנמחה בפירוש את הממחה ואפ"ה חייב והיינו דוקא כשעשה בערמה וק"ל: ולא ידע לוי כו' ומיירי נמי שאפילו ראובן לא ידע וכמ"ש ונקט לוי משום דאל"כ סבר וקיבל: ולוי מחרים סתם על מאן כו' ור"ל אם אין ידוע אם היה עני באותה שעה אם לאו אזי מחרים על ראובן שמא ידע מעניותו והטעהו. והא דכ' מחרים סתם על מאן דידע ולא כ' מחרים על ראובן משום דכבר נתבאר בס"ס ס"ט דכל חרם סתם אינו לנוכח. ושמעון המחויב אינו נאמן לומר עני הייתי או עשיר באותו שעה דחיישינן לקנוניא שעשה עמו א' מהן כיון שהוא הבעל דבר או שא' נוח לו מהשני. ואפילו אם יש שטר ללוי אראובן אין לו עליו אלא חרם סתם כיון דאין לוי טוען טענת ברי דמוקמינן ליה להאי לוה אחזקתיה שהיו מחזיקין אותו קודם לכן שהיה עשיר והרי שטר ונפרע בשעת המחאה וק"ל. ואם טוען לוי ששמעון היה עני פי' בבא זו מיירי כשאינו ידוע אם היה עני או לא וטוען כל אחד מהם ברי אז הדין חלוק אם הוא מלוה ע"פ כו' ודוקא שראובן טוען ג"כ ברי אבל אם לוי טוען ברי וראובן טוען שמא פשיטא דחייב לשלם לו אפילו במלוה ע"פ דהוה כאומר לויתי ממך ואיני יודע אם פרעתיך שחייב: אם יש נאמנות כו' ואף שהנאמנות אינו אלא על הפרעון הרי ה"נ אמר פרעתי בהמחאה זו שקבלת עליך להיות נפרע משמעון ומזלך גרם שהעני:
יד סָעִיף יד ואם לאחר שנתרצה כו' עיינתי בחשבוני כו' מקור דינים הללו הם מעובדא דהנהו גינאי דאיתא בגיטין דף י"ד מדברי הרא"ש והר"ן דלשם כתבתיה בדריש': ומש"ר בשם בעה"ת כ"כ בשער כ"ח ע"ש. ומש"ר אם נתנו בפרעון חובו ר"ל לאפוקי אם נתנו לו במתנה שא"צ לחזור ולשלם לו כמ"ש אח"כ בסמוך: ה"ג בספרים המדויקים כ' בעה"ת אם המחהו בפני עדים וגם קבע זמן למקבל כו' וגם בדפוס תוגרמא ובח"מ של קלף כן הוא הנוסח ופי' דתרתי בעינן להיותו אינו נאמן לומר טעיתי דהיינו שהמחאה היתה בעדים דתו לא שייכא טענת להד"ם והב' שקבעו לו זמן והוא בתוך זמנו דלא שייך טענת פרעתיך דחזקה אין אדם פורע תוך זמנו וכיון דאין לו מגו כלל א"נ לומר טעיתי כיון שכבר הודה אבל בחסרון חד מהני תרתי נאמן לומר טעיתי במגו דפרעתיך או במגו דלהד"ם ודוק ועד"ר שם כתבתי נוסחאות שאר ספרים:
טו סָעִיף טו וא"א הרא"ש ז"ל כ' בתשובה כו' בכלל ס"ט כ"כ והביא רבי' בסמוך סי"ט ראובן קנה סחורה כו' ועמ"ש שם בדרישה. ז"ל ב"י הא דפליג אבעה"ת היינו דוקא כשהודה בפני עדים אבל כשהודה שלא בעדים מודה דלא דייק אינש דמימר אמר אי טעינא הדרנא בי וכמ"ש הר"ן ספ"ק דגיטין עכ"ל ואין להקשות א"כ למה סתם רבינו מאחר דהתחיל בתרתי הו"ל לפרשו דהרא"ש פליג אהסיפא לחוד דבאמת דבריו מדויקים לומר כן מדכתב בשם הרא"ש ז"ל אע"ג דיכול לומר פרעתי ולא קאמר נמי אע"ג דיכול לומר להד"ם ש"מ דס"ל דבליכא עדים דיוכל לטעון להד"ם נאמן נמי ג"כ לטעון טעיתי מדכתב דהוה כאן מגו במקום עדים ולא כ' דהוי כמגו בכ"ף הדמיון אלא ה"ט משום דמיירי דוקא בדהודה לו ליתן בפני עדים ומש"ה כשיאמר אח"כ טעיתי מיקרי מגו במקום עדים ממש. ועיין בתשובת הרא"ש שם דלא כ' בה האי לישנא דכ"ר כאן בשמו אבל מוכח כן מיניה וביה האי חילוק דהודה בפני עדים או לא וכמ"ש בדרישה ובד"ר:
טז סָעִיף יז ואם הנותן מודה כו' כן הוא ל' הרא"ש ספ"ק דגיטין: לאו כל כמיניה לחוב כו' עיין בהוספה: ואין בזה חילוק פי' לענין חזרת הנפקד על הנותן ולא אמרי' דוקא כשנותן למקבל בשביל חוב דאף אם לא נתן הנפקד זה להמקבל עכ"פ הוה הממחה צריך לפרוע להמקבל זה חובו מש"ה מהדר עליו הנפקד כיון שפטרו מחובו משא"כ כשנתן לו בשביל מתנה קמ"ל. ואין זה כתולה תניא בדלא תניא דהא בנתן לו במתנה כ' לפני וה בהדיא דחוזר על הנותן ובנתן לו בחובו לא כתבו לפני זה דיחזור על הנותן דבנתן לו בחובו הוא פשוט דחוזר על הנפקד מטעם שכתבתי וה"ק כשם שפשוט הדין בנותנו כן הדין נמי בנותנו לו במתנה ומש"ה כתבתי לך לפני זה בנתן לו במתנה דחוזר עליו וק"ל:
יז סָעִיף יח והנותן צריך לישבע שבועה למקבל כו' עיין מ"ש ב"י בזה: אבל אם המחהו אצלו בשביל מתנה פטור כו' דהא לית ליה כר וה"ט נמי בסעיף הקודם כשהנותן מודה והמקבל אינו יודע והוא מתנה דמהדר המקבל על הנפקד ולא על הנותן: ואפי' אם יודה הנותן כו' עד אינו חייב כו' והיינו דוקא כאן דמודה גם המקבל משא"כ בבא שלפני זה וק"ל:
יח סָעִיף יט שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן כו' היינו תשובה שהזכירה רבינו לעיל בסמוך בסי"ו והיא כתובה בכלל ס"ט דין ו' ועד"ר: הדין עם שמעון פי' דנאמן לומר טעיתי מיירי דלא היו עדים בהמחאה אבל היתה בעדים כבר כ"ר לעיל בסמוך בשם הרא"ש דאינו נאמן לומר טעיתי. ואפילו בדליכא אם בא להוציא מה שכבר נתן אינו נאמן וכמו שסיים בתשובה זו ועד"ר בסעיף ט':
יט סָעִיף כ מ"מ אמרינן כו' כבר ניחא ליה כו' פירוש אנא שעתה בא לחזור וק"ל:
כ סָעִיף כא ראובן חכר חכירות מהקהל כי' שם בכלל ס"ט דין ט' עיין שם. ובשאר החכירות עשה להקהל שטר כ' זה לאשמועינן שראובן נתחייב אז מיד בחכירות להקהל בחוב גמור והראיה שעשה ש"ח עליו להקהל בהמותר וממילא הנ' זהובים שנדר ליתן לשמעון במ"ג מיחשב כאילו יש לו בידו משל הקהל ואינו דומה ג"כ לשכירות שאינה משתלמת אלא בסוף ולא מיחשב כבידו כמש"ר בסמוך בסכ"ד דכיון דקיבל עליו בחוב גמור מיחשב כבידו וכמש"ר ג"כ שם בסכ"ד: אחר כך נתבטל כו' ר"ל והביטול היה בהסכמה מדעת ראובן וכדמסיק: וכ"ש שאחר שנתבטל כו' בס"א וגם שם בתשובה ליתא לתיבת שאחר אבל א"צ למחקו והוא כמו מאחר שנתבטל: אם לא מדעת כולם דאי היה תלוי הביטול בקהל לבד היה מיחשב כאילו אין בידו משל הקהל דלא סמכה דעתיה דראובן: ואפי' אם לא ינכו כו' כלומר אפי' לא יחזירנו הקהל לראובן הנ' זהובים שיפרע הוא בשבילם: אבל הכא בשעת המעמד היה כו' פי' שהרי החכירות נגמרה כהלכתו ועשה שטר עליו להקהל כמ"ש:
כא סָעִיף כב ראובן תבע מנה משמעון כו' שם בתשובת הרא"ש דין ח': שהרי לוי יתן לך בשבילי ושתק פי' ושתיקה כהודאה דמיא: חייב שמעון לפרוע לראובן כו' פי' אע"ג דלא היה לראובן שט"ח עליו ובעלמא נאמן הלוה במלוה ע"פ בשבועה לומר פרעתיהו שאני הכא שהרי בעצמו הודה שח"ל אלא שסובר שפרעו בקבלת לוי עליו והרי אנן סהדי שלא פרעו שנית וקבלת לוי עליו אינו פרעון וכדמסיק הלכך גובה ראובן בלא שבועת זולת מה שטוען שמעון שבפניו קיבל מלוי אף שיש הכחשה ביניהן באותה הקבלה שמעון נאמן בשבועה כיון דאין שטר ביד ראובן וכדמשמע לשון התשוובה שכתב שהרי מודה שמעון שהיה חייב לו הרי דהיה צריך להודאתו ומה"ט נמי אין ראובן נאמן לומר סטראי נינהו כיון דלא היה בידו שטר ואילו בעי שמעון היה כופר החוב והיה נאמן בשבועת היסת כן נ"ל פשוט ולא כמ"ש בע"ש דמיירי שהעדים שהביא העידו שלוי נתרצה ליתנו בשבילו וג"כ ראו שנתן לוי לראובן מעות אלא שאינן יודעים כמה דאל"כ היה ראובן נאמן בשבועה ע"ש והנלע"ד כתבתי: ומ"ש שלא נתחייב כו' השיב זה אפילו לפי טענת שמעון שטוען שראובן פטרו ע"י שתיקתו כו' דאלת"ה הא ס"ל לרא"ש דכל שלא פטרו בפירוש הוא חוזר עליו ולמה ליה הך טעמא שלא היה לשמעון כו' אלא כדפרישית. א"נ השיב זה דמש"ה אין על ראובן אפילו לתבוע תחלה ללוי אולי יתנם לו עוד:
כב סָעִיף כג סוחר שאמר לסרסור כו' ביחור הדברים כו' [כמו בב"ח] וכן משמעות לשון השאלה שכתב שם סוחר שאומר לסרסור אחד שיקבל בשבילו מעות מן השולחני והעמידו אצל השולחני וכתבם על שמו הרי מדכתב לסרסור אחד משמע סרסור מאן דהו שמצא בשוק ביקש ממנו שיטריח עבורו גם מדכתב וכתבם על שמו משמע שהשולחני כתב בפנקסו שמעות אלו שייכים אל הסרסור כדין מעמד ג' ואילו היה שהזכיר לפניו ליתן לו בשליחותו ודאי לא היה השולחני כותבם ע"ש הסרסור וטען השולחני ודאי הסוחר חייב לך מעות אלו או נתנם לך במתנה והריני לוקחם בחובי שאתה חייב לי ואין הסוחר נאמן בעיני באמרו בתורת שליחות שלחת להביאם לי (היה) ומש"ה פסק הרא"ש דאין. לסוחר שום דין ודברים על השולחני שהרי מיד שא"ל במעמד ג' תן לזה נסתלק השולחני מהסוחר והסרסור נכנס תחת הסוחר וקבלתו כקבלתו ולכן אם הסרסור מודה שחייב לשולחני ישלם הסרסור להסוחר ואם הסרסור אינו מודה הסוחר הוא דאפסיד אנפשיה וישבע ליה הסרסור שלא היה חייב להשולחני כלום ומפטר גם הוא מהסוחר וק"ל. וכ"ת אמאי לא ישבע השולחני נגד הסרסור ונגד הסוחר שחייב לו י"ל דה"נ אם תבעו הסרסור על כך חייב לישבע לו אלא דלא מיירי בהכי ואף אם יתבענו הסרסור נראה דאין השולחני חייב לישבע שבועה חמורה כדין נשבע ונוטל דהא השולחני מוחזק ונפטר בהיסת במיגו שהיה יכול לומר נתתי המעות לסרסור שלוחו והוה נפטר בהיסת כמ"ש בסימן קכ"א והא דנקט בלישניה סוחר וסרסור ושולחני ולא סתם ראובן שמעון ולוי י"ל דנקט המעשה שהיה ועוד דאורחא דמילתא שהסוחר מוכר לשולחני ע"י סרסור ואח"כ שולח הסרסור אחר המעות ועד"ר:
כג סָעִיף כד ראובן השכיר חפץ לשמעון בסך ידוע ליום כו' גם זה שם בתשובת הרא"ש כלל ס"ט סי' י"א ועמ"ש לעיל ס"ה בפרישה:
כד סָעִיף כה תשובה לגאון כו' גם בעה"ת כ"כ בשם הגאון בשער כ"ח וסיים שם וכתב ז"ל וכ"ש אם היה חייב להמקבל ע"ז (פירוש אם אמרו כן במה שראובן הקנה לשמעון במתנה מה שיש לו ביד לוי דמיחשב ערב בשעת מתן מעות כ"ש אם ראובן היה חייב לשמעון המקבל והקנה לו בחובו המנה שח"ל לוי ולוי נתן ערב לשמעון דמיחשב ערב בשעת מתן מעות) ועכשיו פטרו בשביל זה שאומר שיפרענו והוא נפטר עכ"ל וב"י הביאו:
כה סָעִיף כו מעמד שלשתן על ידי שליח כגון כו' כ"כ הרא"ש ספ"ק דגיטין והביא ראיה מעובדא דאיסור גיורא עם רבא דלא חש שמא יקנה המעות לרב מרי בריה ע"י שליח שישלח לו ליתנם במעמד ג' ע"ש ומכאן נראה דאפילו אם הנתינה היא לטובת הנותן כההיא דאיסור גיורא דהוי ניחא ליה בההיא נתינה כדי שיזכה ולא אחרים אפ"ה לא מהני ע"י שליח והטעם נ"ל דלא חלקו חכמים כיון דבשאר נתינת הפקעת הממון צד חוב הוא לנותן. ועוד נראה דהא דכתב הרא"ש הטעם דאין מפקיעין ממון הנותן ע"י שליח לא משום צד חובה נגעו בה אלא דאין כח השליח להפקיע ממון ומטעם זה נראה כ"ש דאין כח בשליח הלוה או הנפקד שעמד במקומו להבטיח להמקבל שיתן לו הלוה בציווי הממחה במעמד ג' דהא ג"כ יש בו צד הפקעת ממון אע"פ שיש לחלק ולומר כיון דהלוה או הנפקד עכ"פ מחוייבים ליתן הממון מידם להממחה ומה להן אם יתנו לזה או לזה לטעמא בתרא שכתבתי אין חילוק ותדע שהרי הרא"ש כתב שנ"ל שיכול המקבל להעמיד שליח במקומו ולא כ"כ אהלוה ועיין בת"ה סימן שמ"ז שג"כ כתב דאפוטרופא דאפילו לטובת היתומים אינו יכול ליתן ע"ש:
כו סָעִיף כח עד שיבוא המנה לידו פירוש ליד לוי: ונמצא שלא זכה יהודא כו' פירוש מתורת מעמד ג' לא זכה יהודא אבל משבא ליד לוי ודאי זכה ליהודא מיד כדלעיל סימן קכ"ה ס"ט:
כז סָעִיף כט כתב הרי"ף בתשובה כו' עד אבל ר"ת כו' כ"כ גם הבעה"ת שם בשער כ"ח בשם הרי"ף. הואיל ונתרצה סילק כו' עד"ר: וכן כשהוא ממונה בענין שלטון עכו"ם כו' נראה דלרבותא נקט שלטון דאע"ג דהוא שלטון אינו יכול הישראל המומחה להתנצל ולומר מחמת יראה הוצרכתי לומר שאתן לך ואין לך בידי כלום או מתיירא אני שיחזור ויוציא מידי באלמותו. מיהו מ"ש וא"ל כן אעשה נראה דהיינו דוקא בשלטון צ"ל כן אבל באחר כבר נתבאר בס"ח דר"ת והרא"ש ס"ל דאפילו בע"כ של הלוה או הנפקד נשתעבד: ומ"ש אבל ר"ת כתב שלא תקנו כו' ור"י כתב כו' בספ"ק דגיטין בדף י"ג כ"כ ע"ש ועד"ר. כל זמן שאין הישראל הנותן חוזר יכול ליתנו לעכו"ם ובבבא קמייתא שנפקד עכו"ם וקיי"ל דאין שליחות לעכו"ם לכאורה נראה דאף אם כבר נתן לו העכו"ם לא קנהו המקבל וצריך להחזירו להממחה דהו"ל כאילו לקחו המקבל מעצמו מיד עכו"ם וכ"ש דיכול לחזור בו ולמחות ביד העכו"ם מליתן לו וראיה ממש"ר בס"ס קכ"ג בשם ר"ת דשולחין הרשאה ע"י עכו"ם משום דקנהו העכו"ם לעצמו בחליפין הא אם היה בתורת שליחות לא היה יכול להרשהו ע"ש. וגם ראיה ממש"ר בי"ד ר"ס קס"ט. (ומקור דין אין שליחות לעכו"ם לקמן בסימן קפ"ח). אכן מור"מ ז"ל כתב בש"ע סעיף כ"ב דאם כבר קבלו בכל ענין זכה בו המקבל ולא מפקינן ביה והוא מת"ה סי' שי"ג ע"ש לפיכך צ"ל דהחילוק דבין בבא קמייתא לתניינא הוא זה דבקמייתא קאמר לא קנה ור"ל דלא חל הקנין כלל ואם בא המקבל ליקחנו מיד עכו"ם ישראל אחר יכול למחות בעכו"ם שלא ליתנו לו אם לא שכבר נתן לו העכו"ם מרצונו משא"כ בבבא תניינא שכל שאין הנותן חוזר בו הרשות ביד הנפקד ליתנו לכתחילה להעכו"ם גם י"ל דלא בא לחדש ברישא כלום אלא משום סיפא נקטא וקמ"ל בהא הנותן יכול לחזור כר וק"ל: אבל אם חזר כר לא זכה העכו"ם ה"ט משום דלא תקנו מעמד ג' לתקנת העכו"ם ואם הנותן עכו"ם כו' עד שהפקיעו חכמים כו' ר"ל אע"ג דגם זה בכלל אין שליחות לעכו"ם הוא ואין באמירתו ליתן להישראל כלום הלא גם בכל מעמד ג' מישראל היה מן הדין שלא קנה המומחה באמירתו גרידתא אלא שחכמים עשו תקנה והפקיעו ממונו דהנותן שלא מן הדין כ"ש בעכו"ם וק"ל: והוא פטור מהמפקיד כצ"ל:
כח סָעִיף ל וכתב א"א הרא"ש ז"ל כו' בפסקיו שם כ"כ: אם מלוה הוא פי' שהעכו"ם הלוה לראובן: אלא שומר לשני כמו שהיה כצ"ל ועד"ר: אבל במלוה לא שייך ה"ט ר"ל דאם אנס העכו"ם הנותן מישראל הלוה דאמרינן חייב ישראל הלוה לשלם גם למלוה התם לא שייך ה"ט כיון דלהוצאה ניתנה וא"ל הא אף אם [לאו] להוצאה נתנה לא חייב הלוה דלוה חייב באונסין וי"ל דהאי מקבל לא הלוה למומחה כלום וא"כ לגבי דידיה לא מיקרי לוה להיות חייב באונסין אלא שומר הוא לגבי המקבל. והיותר נראה דשאני אונס זה דהוא בא לו מכח מלוה וכל כה"ג נראה דפטור הלוה אם לא מכח דמלוה להוצאה ניתנה ודו"ק:
א סָעִיף ג ודוקא שהיה לראובן מנה ביד שמעון בפרק המקבל (בבא מציעא דף קי"א ע"א) תנן המחהו אצל חנוני או אצל שולחני אינו עובר עליו ובגמרא שם דף קי"ב איבעיא להו חוזר או אינו חוזר (פי' הפועל על הב"ה) רב ששת אמר אינו חוזר רבה אמר חוזר. וז"ל הרי"ף שם ואי קשיא לך הא קאמר רב הונא אמר רב מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה דאלמא לא מצי למיהדר התם מנה לי בידך קאמר ליה דקא מקני ליה להאי מאי דאית ליה גביה דהאיך אבל הכא לית ליה גבי חנוני מידי דמקני ליה להאי אלא בהקנה הוא דבעי מיתן ליה הלכך כל דלא יהיב ליה חנוני מצי למיהדר על הב"ה: וז"ל הרא"ש שם איבעיא להו חוזר כו' אם השולחני אין רוצה ליתן לו פשיטא דחוזר שהרי השולחני יכול לחזור בו כיון דאין לב"ה מידי בידו אלא שולחני מקיף והא דאמרינן בירושלמי גבי חנוני על פנקסו הא דאיתמר בשלא העמיד הפועלים אצלו אבל העמידם אצל חנוני אין הב"ה חייב לפועלים כלום אלמא דקנו אף ע"ג דלית ליה לב"ה כלום אצל החנוני גמרא דירושלמי סברה כר"ש דאומר אין חוזר כי השולחני נתחייב לפועלים מדין ערב כו' ואין הלכה כר"ש וכיון שהשולחני יכול לחזור גם הפועלים חוזרים ותובעים מבע"ה ואפי' מחלו לו מחילה בטעות הוא דאטו בשופטני עסקינן שהוא לא יתן והם לא יחזרו על בעל הבית ויפסידו אלא כי פליגי כששולחני אינו חוזר אם יכול לחזור ולתבוע מבע"ה אם ירצה רב ששת סבר אינו חוזר לפי שמחל לבעל הבית כל זמן שאין השולחני חוזר ורבה אומר חוזר דלא חשיב ליה מחילה והלכה כרבה עכ"ל. וכ"כ רבינו ירוחם בנכ"ט ח"א ע"ש ועיין מ"ש עוד מזה בסמוך ועיין בש"ע בס"ב מ"ש מ"ו ר"מ בהגהותיו: ודוקא שהיה לראובן מנה ביד שמעון כו' עד לא קנה וכל אחד משלשתן יכול לחזור בו עיין בפרישה מ"ש ליישב דלא תקשה מזה על מש"ר בשם רבי' ישעיה בסימן צ"א. ולכאורה היה נ"ל ליישב בע"א ולומר דס"ל לר"י דהלכה כר"ש וכהך ירושלמי שהביא הרא"ש כמ"ש לשונו בסמוך דס"ל דפועל אינו חוזר וכיון שפועל אינו יכול לחזור ה"ה שולחני דהא בהא תליא כמ"ש התוספות שם ומש"ה כ"ר עליו ול"נ אך זהו דבר תימה שלא מצינו שום פוסק בעולם שיפסוק בזה הלכה כר"ש וגם לא היה לו לרבינו לכתוב עליו סתם ול"נ כאילו מסברא דנפשיה לא ס"ל כוותיה אלא הו"ל למכתב שאין כן דעת כל הפוסקים. ועוד היה נ"ל ליישב ולומר דודאי גם ר"י פסק כרבה הנ"ל אלא שס"ל כאותו גאון שהביא נ"י דכתב ז"ל כתב גאון בתשובה אע"ג דאינש דעלמא דלית ליה גביה ולא מידי לא מיחייב אף ע"פ שהמחהו אם לא א"ל בפירוש פטור אותו ואתחייב אני לך חנוני ושולחני אפילו רב מודה דלא מצי הדרי בהו דכיון דאומנתו הוא ומתהני דליסמכו אינשי אדכורייהו גמרי ומשעבדי נפשייהו ומיהו אף ע"ג דשולחני משתעבד ליה לשכיר ס"ל לרבה כיון דשכיר לא פטריה לבע"ה בהדיא חוזר עליו אפילו בדאית ליה גבי שולחני ההוא מידי שהמחהו עליו וגם הקנה לו במעמד ג' היינו לענין שאין המומחה יכול לחזור בו (מליתנו להמקבל) מבל המקבל יכול לעזור בו אצל הלוה כל שלא פטרו בפירוש וכן דעת ר"ת עכ"ל ברי לך דלגאון אין חילוק בשולחני בין אית ליה גביה או לית ליה גביה לעולם אינו חוזר [מליתנו להמקבל] וזו בעינה סברת ר"י דכיון דהשולחני והחנוני אפילו ליה ליה גביה צריכים ליתנו להמקבל דהוא הפועל מש"ה אמרינן דהפועל נסתלק מהבע"ה. ואע"ג דהגאון והרא"ש ס"ל דאפילו ביש להממחה ביד המומחה וצריך ליתן להמקבל אפ"ה המקבל יכול לחזור על הממחה י"ל דר"י ס"ל בהא כהרי"ף וסייעתו דהיכא דהיה לו גביה והיה במעמד ג' אפילו לא פטרו בפירוש אין המקבל יכול לחזור וההיא דרבה ור"ש מוקי לה בלא העמידו אצלו כלל רק המחהו אצל חנוני שלא בפניו. א"נ דס"ל לר"י כהרא"ש דדוקא פטרו בפירוש הוא דאינו חוזר על בע"ה ומוקים לההוא פלוגתא דרבה ור"ש בלא פטרו בפירוש דלרב ששת אינו חוזר כיון שקבל עליו במעמד שלשתן ולרבה כיון שלא פטרו בפירוש חוזר עליו ורבי ישעיה מיירי לעיל בפטרו בפירוש אבל כל זה הוא דוחק לכן נראה עיקר כמ"ש בפרישה ע"ש:
ב סָעִיף ט וכתב הרמ"ה וכי מהני קנין כו' עד בתורת הודאה כו' עיין מ"ש בפרישה והנה פה בדרישה באתי לבאר לך זה עוד ולהעתיק לשונו מש"ר בשמו בסימן קנ"ז ס"כ ז"ל וכתב הרמ"ה ומיהו דוקא דקנו מיניה דמיחייב ליתן כך וכך דדרך הודאה הוא א"נ דרך שיעבוד דשעבד נפשיה להכי ולאו קנין דברים הוא אבל אם קנו מידו לתת כך וכך או לקנות כיון שאין קנין נופל על החייב ולא על גוף הממון אלא על הנתינה עצמה והנתינה עצמה אין בה ממש אלא מעשה בעלמא הוה קנין דברים דמצי הדר ביה ואיכא מרבוותא דס"ל דקנין לתת לאו קנין דברים הוא כו' ע"ש אבל דעת הרמ"ה הוא דקנין דברים הוא וכמש"ר זה עוד בשמו בר"ס רמ"ה ע"ש. ובזה דברי הרמ"ה שבכאן ג"כ מבוארין במ"ש דקנה מידו בתורת הודאה דאית ליה לההוא שני (ר"ל המקבל) גביה כך וכך זוזי דל"ד הודאה קאמר אלא ה"ה קנו מידו דמחויב לתתו לההוא שני כך וכך זוזי גם זה מיקרי הודאה. ומ"ש אבל בתורת מתנה היינו שיקנה מידו לתת לו כך וכך ואינו מזכיר לשון חיוב. ובזה שכתבתי היושבים שני דקדוקים גדולים שיש לדקדק בפשוטה אדברי הרמ"ה חדא דאם מודה שאית לחבירו גביה כך וכך א"כ קנין למה לי הא כבר נתבאר בסימן פ"א דדעת הרמ"ה הוא כהרמב"ם דבהודאה גמורה גרידתא מתחייב אפילו בלא קנין ובלא אמירת אתם עדי ואינו יכול לומר משטה אני בך ולא להשביע ודוחק לחלק דשאני התם דמודה דס"ל הכא שהלוה לו ב' מאות זהובים וכאן מיירי שמודה דאית להשני גביה מכח הראשון דהא הודאה סתם דקאמר הכי וגם שם מיירי אפילו במתנה כשאומר בלשון הודאה. השני דהו"ל לחלק מיניה וביה דאפילו לא קנו בלשון מתנה אלא אמר אני חייב ליתן לו מה שבידי משל ראובן אינו חל הקנין וא"ת שחל הקנין אם כן למה כתב דוקא בדרך הודאה דאית ליה לההוא שני גביה כו' הוא דחל אלא ודאי ע"כ ל"ד קאמר בתרווייהו וכמ"ש ודוק:
ג סָעִיף יב וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל בפ' המקבל גבי המחהו כו' ז"ל ב"י איני מבין דבריו שהרא"ש לא כתב שם כן אלא כשאין לבע"ה ביד שולחני כלום ועוד שהרא"ש כתב שם דבההוא גוונא אפילו פטרו בפירוש לא נפטר עכ"ל. וכבר העתקתי לעיל סעיף ג' לשון הרא"ש וממנו תבין ותשכיל שלא קשה מידי ושפיר מייתי ראיה והוא דכמו דבלית ליה גביה אמרינן דאפילו פטרו בפירוש דחוזר עליו משום דאמדינן דעתיה דאדעתא דלא יקבל כלום לא פטרו ואמרינן דמחילתו היה מחילה בטעות וכיון דהולכין אחר אומדן דעתו אפילו בדבר ששמענו מפיו שפטרו בפירוש כ"ש במעמד שלשתן שלא שמענו מפיו שפטרו בפירוש אלא שחכמים עשו תקנה זו לתקנת השוק ואין סברא שעשו תקנה לטובת המוכר ולהזיק להלוקח כיון שאנו יודעים שלא נתרצה הלוקח אלא אדעת שיתן לו המחייב הלוה ואילו ידע שידחנו לא נתרצה ודאי אכהא לא תקנו חז"ל וזה ברור אצלי ודוק. כתב עוד ב"י ז"ל בשער כ"ט כתב בעה"ת שאם הלוה או הנפקד טוען פרעתי למי שהמחני אצלו כיון שבמעמד ג' המחהו נפטר ואין לו על הממחה כלום אע"פ שלא פטרו בפירוש מחובו שהרי הקנה לו ממונו עכ"ל ואזדא לטעמיה דס"ל כראב"ד שא"צ לפטרו בפירוש כן משמע מדברי בעה"ת אבל רבינו כתב דין זה בסימן צ"א ס"ד בשם ר"י הלוי סתם ולא חילק בין פטרו ללא פטרו עכ"ל ב"י. והנה לפי סברת ב"י דברי רבינו קצת סותרים זא"ו דשם לא חילק בין פטרו ללא פטרו וכאן חילק וצריכין לומר שמש"ר בסי' צ"א אחרי דברי ר' ישעיה ול"נ קאי גם אדברי ר' יוסף אבל נ"ל עיקר כמ"ש שם בפירוש דברי ר' ישעיה ור"י הלוי דכה"ג גם הרא"ש מודה דאפילו לא פטרו בפירוש אינו יכול לחזור על ב"ה כיון דס"ס קבלו עליהם השולחני לחזור בתחילה עליו והאמינוהו עליהם וכיון שאומר נתתי להם הרי הם מסולקים מב"ה אבל היכא דאינו טוען נתתי אלא אתן או לא אתן בהא ס"ל להרא"ש דחוזר כל שלא פירשו בפירוש:
ד סָעִיף יד ואם לאחר שנתרצה הלוה כו' אמר עיינתי בחשבוני כו' בספ"ק דגיטין גרסינן הנהו גינאי דעבוד חושבנא בהדי הדדי פש חמשא אסתירי גבי חד מינייהו אמרי ליה באפי מארי ארעא הב ניהו ניהליה למארי ארעא בטסקא לסוף עבד חושבנא בין דיליה לנפשיה לא פש גבי' ולא מידי ואסיקנ' דהוי קנין בטעות וכל קנין בטעות חוזר. וכתבו התוספות בשם ר"ח דהיינו דוקא בדאיתא סהדי דטעות הוא א"נ דקא מודה ליה חבריה וכ"כ הרי"ף והרא"ש ז"ל וכתב הר"ן ז"ל שיש מקשים על הרי"ף דאפי' בלא סהדי יהא נאמן במגו דפרעתי ואפשר דאה"נ דאי איכא מגו מהימן ולא בא הרי"ף אלא לומר שמן הטענה עצמה אינו נאמן ונ"מ דהיכא שלא זזו ידי עדים שהיו שם כשהמחהו ההמחאה מתוך ידו דלא מהימן לומר פרעתי א"נ דאפי' במגו לא מהימן לומר טעה דהו"ל כמגו במקום עדים דאי לאו דדייק מעיקרא לא הוה משעבד נפשיה למארי ארעא וראיה מפרק שבועת הדיינין מיהו היכא דליכא סהדי אף על פי שמודה שאמר במ"ג אי שקנו מידו נאמן לומר טעיתי בחשבון דהיכא דאיכא סהדי הוא דאמרינן דאי לאו דקים ליה לא הוה משתעבד נפשיה אבל בדליכא עדים לא דייק דמימר אמר אי טעינא הדרנא בי דליכא דמסהידי עליו וכ"כ הראב"ד ז"ל עכ"ל. [כב"י] ותירוץ שני כתבוהו התוספות והרא"ש בשם ר"י ותירוץ (אחרון) [ראשון] הוא כסברת בעה"ת דאמר דאפי' הודה בפני עדים שייך ביה מגו ולית הלכתא כבעה"ת דהו"ל יחידאה לגבי כל הני רבוותא עכ"ל. ועיין מ"ש בסמוך: ואם המחהו בפני עדים וגם קבע עפ"ר ובדפוס ח"מ שנדפס הב"י בצדו איתא נוסחא אחרת ז"ל אם המחהו בפני עדים וכן אם קבע כו' ונוסחא ההיא נדפסת ע"פ מה שמצאו הדברים בבעה"ת אלא שקצרו במקום שהיה להם להאריך דז"ל שם [עב"ח שהביאו] הרי לפניך דגם שם כתוב נוסחת וכן אם כו' הלא שבספרי רבינו השמיטו מ"ש ובמעמד של עדים כו' ור"ל שעדיין לא זזו העדים משם וראו שלא פרעו אחר ההודאה וצריכין אנו לפרש דברי רבינו לפי נוסח' זו כאילו כתוב דמי וה"ק אם ההמחאה היתה בעדים ועדי ההמחאה אומרים לא זז ידינו מתוך ידו וראינו שלא פרעו וכן אם לא אמרו העדים לא זזה ממנו אלא שקבע לו זמן והוא בתוך הזמן ואיכא עדים על ההמחאה בהני תרי אופנים אינו נאמן לומר טעיתי כיון דליכא מגו אבל אם לא היו עדים על ההמחאה כלל או שהיו עדים וזזה ידיהם ממנו והוא לאחר זמן דאז יש לו בכל אופן מיגו או להד"ם או פרעתי וזהו שסיים רבינו וכתב ואם לא המחהו כו' או במיגו כו' פי' או אפי' יש עדים בהמחאה אכתי יש לו מגו דפרעתיך אם הוא אחר הזמן כו' כלומר וכגון שהוא לאחר זמן וגם זז יד עדים ממנו ולא הוצרך רבינו להזכירו לפי שסתם לאחר זמן כבר זז יד עדים ממנו (והראיה שבעה"ת כתב ובמעמדן של עדים כו' משמע מיד בקיצור זמן) כן נ"ל לפרש נוסחא זו אבל לפ"ז העיקר חסר מן הספר לכן נ"ל יותר הנוסחא שכתבתי בפרישה ונראה דגם הב"י שהביא דברי ר"ן הנ"ל דכתב דמה שאינו נאמן לומר טעיתי במגו דפרעתי מיירי שעדי המחאה אומרים לא זזה ידינו מתוך ידו וכתב ע"ז דדעת בעה"ת הוא כתירוץ הזה והמדקדק בל' ב"י רואה שאין כוונתו בזה שבעה"ת מיירי דוקא בכה"ג אלא לומר דגם בעה"ת ס"ל דאפילו אם היתה ההמחאה בעדים נאמן לומר טעיתי במגו דפרעתי היכא דזזו משם אחר ההודאה ולאפוקי מדעת הרא"ש דס"ל דלא אמרינן מגו בזה והוא פירוש שני של הר"ן הביאו ג"כ ב"י ודו"ק:
ה סָעִיף טו דכיון שלא היה כו'. האי דכיון כו' לא כתב בעה"ת שם ע"ש וגם לכאורה נראה דלא ס"ל דמשמע מינה דלא חש להודות כיון דליכא עדים בדבר הא איכא עדי בדבר תו אינו נאמן לומר טעיתי דלא היה מודה לפני עדים מתחילה לסמוך אהמיגו דפרעתי אם לא שברור לו שחייב לו והו"ל כמגו במקום עדים ובעה"ת ס"ל דנאמן במגו דפרעתיך אם הוא לאחר זמן ורבינו כתב ה"ט לפי סברת הרא"ש דמחלק ביניהן וס"ל דבהודה לפני עדים אינו נאמן לומר טעיתי במגו דפרעתי ובהודה שלא בפני עדים נאמן במגו דלהד"ם וכמ"ש בסמוך ומשה"נ לא כ' טעם דבבא שנייה כיון דלא ס"ל להרא"ש דבעה"ת דכתב דנאמן לומר טעיתי במגו דפרעתי או להד"ם והא דלא חש להודות מתחילה אין זה קושיא בעינו וכמ"ש הר"ן בשינויא קמא אבל זה הוא דוחק דיתחיל רבינו בדברי הבעה"ת ויסיים כטעם דלא ס"ל לכ"נ עיקר כמ"ש בפרישה ודוק:
ו סָעִיף יט ומשום מעמד שלשתן לא מיחייב כיון שלא היה לו בידו כלום כו' ע"ש בתשובה כלל ס"ט דין ל' דדברי התשובה נראין סותרין אהדדי שבתחלה כתב דלא מהימן לומר טעיתי כדי להוציא משמע הא להחזיק נאמן לומר טעיתי ובסוף התשובה מהראיות שמביא שם מוכח דאפילו להחזיק אינו נאמן. ואחרי העיון לק"מ והוא דשאלה זו שנשאלה לפני הרא"ש היתה בהמחהו בלא עדים ועליה השיב בתחילת התשובה שמה שבידו יכול להחזיק בטענת טעיתי כיון דליכא עדים אבל להוציא אינו נאמן לומר טעיתי שנאמר ודאי דקדק יפה. ומביא ראיה מהנהו גינאי דפ"ק דגיטין דס"ל לר"ת ולר"ח דאינו נאמן לומר טעיתי ואפילו להחזיק והיינו כשהיד עדים בהמחאה. ולפיכך כתב שם ז"ל ואף על גב דאית ליה מגו דאי בעי למימר פרעתי ולא כתב מגו דלהד"ם אלא ש"מ דמיירי בעדים וכן הראיה שמביא מע' הדיינין מנה לי בידך א"ל הן כו' למחר אמר ליה אין לך בידי חייב מיירי גם כן כשהודה לו בפני עדים כדמוכח מדברי רבינו לעיל סי' ע"ט ס"ט שכתב מנה לי בידך א"ל הן כו' אבל אם אמר לו מעולם לא היה לך בידי הוחזק כפרן כו' וע"כ מדהוחזק כפרן ש"מ דאיירי בעדים וההיא דגט פשוט שמביא הרא"ש בפסקיו מיירי נמי בדאמר כן בפני עדים כי לשון תנו משמע שאמר כן לעדים. וע"ז סיים הרא"ש וכתב דאפילו קודם שיודה דקדק כו' כ"ש להוציא כלומר ל"מ שאם בא להוציא ממנו אינו נאמן לומר טעיתי אלא אפילו בבא להחזיק נמי אינו נאמן כיון דאיכא עדים בההמחאה אבל כי ליכא עדים אז דוקא בבא להוציא אינו נאמן אבל להחזיק נאמן וכדכתיבנא. והדברים שקולים בעיני הרא"ש כיון דמצינו דבדאיכא עדים אמרינן דלא הודה אא"כ דקדק מטעם דאיך יודה בדבר שע"י הודאתו יוציאו ממון מתחת ידו א"כ נמי יש צד כ"ש למימר דלא הוציא מתחת ידו מעות אפי' בלא עדים אם לא שדקדק יפה. וע"פ מ"ש מוכח מתשובת הרא"ש זו דיש חילוק בין היתה ההמחאה בעדים או לא. ובזה מיושבים עוד ב' קושיות גדולות הם בעיני והוא למה כ"ר וא"א הרא"ש ז"ל כתב בתשובה כו' ולא כתב שכ"כ בפסקיו. וע"ק מ"ש דכ"כ בשם הרא"ש הרי הרי"ף ותוס' כולם ס"ל הכי. ובאשר כתבתי ניחא לפי שבפסקיו הדברים סתומים ואפשר לפרשן שאפי' בהמחהו שלא בעדים נמי אינו נאמן לומר טעיתי. וכן הרי"ף והתוס' כולם סתמו דבריהם ובתשובה גילה דעתו וכמ"ש. לכן הביא רבינו דבריו שבתשובה ללמדך שמתוך דבריו ההם מוכרחים לחלק בין איכא סהדי בהמחאה בין ליכא ורבינו אף שקיצר ולא הביא כל לשון התשובה דמוכח מיניה דיש חילוק מ"מ רמזו בצחות לשונו כמ"ש בפרישה שם בסי"ו. והא דהרי"ף והרא"ש כתבו סתם אינו נאמן דמשמע לעולם אפילו ליכא סהדי י"ל דפשוט היה בעיניהן דכיון דליכא סהדי דנאמן לומר טעיתי במגו דלהד"ם וק"ל:
ז סָעִיף כג סוחר שאמר לסרסור שיקבל בשבילו כו' עיין בב"י היאך מפרש דברי רבינו ומה שהקשה עליו. והנה זולת קושייתו דב"י ותמיהתו על פירושו קמא יש לתמוה עוד סוחר אחר מאן דכר שמיה. ועוד דקיצר בלשונו ולא פירש שהסוחר קנס מהסרסור והשולחני חייב לסוחר. ועוד ק' למה יפטר הסרסור מבעל החפץ בשבועתו יאמר מי נתן לך רשות לזקוף דמי החפץ שנתתי בידך לא היה לך ליתן אלא למי שיתן לך המעות מידו לידך לכן נלע"ד דסיגנון פי' שני דב"י הוא עיקר וע"פ מ"ש בפרישה וא"ש ודוק:
ח סָעִיף כט הואיל ונתרצה כו' ל' ב"י הרי"ף אזדא לטעמיה דס"ל שהממחה את חבירו אצל אחר כבר נסתלק מהראשון ואין כן דעת הרא"ש כמבואר לעיל סימן זה סי"א וי"ב עכ"ל. ומדסתם רבי' (משים) [משמע] דישנו נ"מ להרא"ש בפטרו בפירוש אלא שקשה דא"כ לפ"ז לא הוה לרבינו להסיק ולכתוב דר"י והרא"ש פליגי אהרי"ף כיון שפטרו בפירוש וי"ל דמ"מ פליגי מצד הנותן דלר"י ורא"ש יכול לחזור אף אם המקבל פטרו בפירוש הואיל ואין לו דין מעמד ג' בעכו"ם א"נ בלא פטרו לענין שצריך לתבוע מהנפקד או הלוה תחלה וכנ"ל. אבל אין טעם לחלק ולומר הואיל ונתרצה לקבל מהעכו"ם וסתם עכו"ם בא בעקיפין ואינו פורע ש"מ דאייאש דאין זה סברא. ועוד דהרי התחיל לכתוב שאין חילוק במעמד ג' בין יהודי לעכו"ם ש"מ משום דס"ל דבכהאי גוונא דחייב בישראל חייב ג"כ בעכו"ם אם לא שתאמר שהרי"ף לסברתו כ"כ דאליביה שווים הן והרא"ש ס"ל כוותיה לדינא ולא מטעמיה וק"ל: ור"י כתב בו ג' חילוקים כו' עיין בתוס' ספ"ק דגיטין דף י"ג שכתבו הני ג' חילוקים כו' בשם ר"ת ובאשר"י כתב ז"ל והיה ר"ת אומר במעמד ג' שתקנו חכמים היינו לגבי ישראל אבל בעכו"ם לא תקנו כיון דהלכתא בלא טעמא הוא הבו דלא לוסיף עלה והוסיף ר"י לבאר דג' חילוקים יש בדבר דאם הנפקד כו' וצ"ל התוס' שכ"כ בשם ר"ת ה"ט כיון דר"י לא חידש בדבריו כ"א הא דכשהנותן עכו"ם והלוה והמקבל ישראל דתקנו בו מעמד ג' וזהו כתב ר"י בל' כ"ש דכיון דהפקיע ממון בישראל כ"ש בעכו"ם נמצא דאין חידוש בדברי ר"י מש"ה כתבו התוס' כל החילוקים בשם ר"ת. ורבינו שכתב אבל רבינו תם כתב כו' ור"י כתב כו' לא משום דסבירא ליה דר"י פליג עם ר"ת אלא מפני שרבינו כתב מתחלה דעת הרי"ף דאין חילוק בזה בין ישראל לעכו"ם וכתב תחלה אם הנותן ישראל והלוה עכו"ם וכן אם הנותן עכו"ם והלוה ישראל ומדהוצרך לכתוב האי וכן כו' משמע דס"ל דהו"א דבכה"ג דהנותן עכו"ם הוא גרע טפי משום דאית ביה תרתי גריעותא כו' קנין דמעמד ג' דאינו קנין מן הדין וגם סתם עכו"ם יחזור מדיבורו שאמר תן לו ויתחרט לומר לא תתן לו וא"כ לר"ת דפליג ארישא דהרי"ף הו"א דכליו מכ"ש אסיפא מש"ה כתב ור"י כו' ור"ל דהוא פי' דלר"ת אין הסברא כן אלא כ"ש הוא וכמ"ש וק"ל:
ט סָעִיף ל אלא שומר לשני במה שהיה כו' כך גירסת מקצת ספרים במה בבית ובה"א. ופי' באותו דבר שהיה שומר לראשון הוא עכשיו שומר לזה השני. אבל באשר"י ובספרי הטור המדויקים וגם בס"י איתא כמו שהיה שומר כו' ואין לדקדק מהאי גירסא שאם היה שומר שכיר לראשון דגם נגד השני יש עליו תורת ש"ש וכמו שסיים וכתב ופטור מהאונסין דמשמע לכאורה אבל חייב בגניבה ואבידה כש"ש דאין טעם לדבר אלא משום דאיירי באנסו העכו"ם מש"ה נקט אונסין וה"ק שאינו לכל היותר אלא שומר כמו לראשון ואוה היה פטור מהאונסין. ואינו דומה למ"ש המרדכי פ' החובל והביאו מ"ו ר"מ בהגהתו בס"ס ק"כ ראובן שלוה משמעון וכשהגיע זמן הפרעון א"ל שיתעסק בהמעות למחצית שכר ונאנסו אחר כך ביד המתעסק דחייב בכל האונסין כמו הראשונה כשהיה בידו בתורת הלואה דלא נשתנה מכח דיבור בעלמא דשאני התם דלא יצא מיד הנותן הראשון משא"כ בנדון זה דיצא מרשותו ובא לרשות המקבל ואין לומר בזה שנתן הנותן להמקבל בכל זכות שהיה לו בממון שביד הנפקד והיינו להיות עליו ג"כ ש"ש דהא סתם תן להמקבל קא"ל והו"ל ליקח הפקדון מידו מיד ואיהו דאפסיד אנפשיה וק"ל:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.