א הפורע חובו של חבירו אין חבירו צריך לשלם לו אפילו אם המלוה היה דוחקו לפרוע ולא עוד אלא אפילו היה לו ללוה משכון ביד המלוה והלך זה ופרע למלוה ונטל המשכון צריך להחזירו ללוה:
ב ופרש"י דבכל חוב איירי וכך כתב הרמב"ם ז"ל אבל ר"ת פירש דלא איירי אלא בפורע חוב מזונות אשתו שאין חיובו כ"כ ברור אע"פ שהוא חייב במזונות אשתו דאם לא היה זה מפרנסה לא היה הבעל חייב שהיתה מצמצמת במזונותיה אם לא היתה מוצאה מי שמפרנסה אבל בשאר חובות לא וכן הוא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל מי שמשכנו אותו לפרוע בשביל חבירו פטור מלשלם לו אא"כ משכנוהו בשביל המס שעל חבירו ליתן אז צריך זה שעליו חיוב המס לשלם לו והרמב"ם ז"ל כתב דוקא שמשכנוהו בשביל מס הקצוב והוא שלקחו ממנו בפירוש בשביל פלוני ובפני עדים אבל תפשוהו בשביל חבירו על מס שאינו קצוב אינו צריך לשלם לו:
ג שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן ושמעון היו להם שטרות בשותפות והיה כל אחד ואחד מהם חייב מס לקהל והיו השטרות ביד ראובן ולקחו אותם ממנו בשביל מס שהיה חייב וגבו אותם ושואל שמעון מראובן חלקו מן השטרות ואומר כיון שפרעת בהם המס שלך תפרע לי חלקי מהם וראובן אומר כיון שגם אתה חייב במס ואותם שטרות היו של שנינו יעלה חלקי מהם בפרעון מס שלי וחלקך בפרעון מס שלך. תשובה הדין עם שמעון כיון שניכו לראובן מס שלו מפרעון אלו השטרות הרי פרע חובו בשל חבירו וצריך לשלם לו ומה שאומר לפרוע בחלקו בשבילו המס שהוא חייב אינו טענה כיון שמחויב לפרוע לו חלקו מהשטרות אינו פרעון אם לא שיתנהו ליד שמעון או למקום שצוה ליתנו
ד אבל ליתנו בעל כרחו של שמעון למי שיש לו ממון ביד שמעון לאו כל כמיניה ולאו פרעון הוא:
ה ראובן תבע מנה משמעון ואומר אמת היה לך בידי אבל אני רוצה לתפסו בשביל שמשכנו אותי בשביל מס הקהל ואני איני פורע מס בכאן והקהל חייבים לפרוע לי ואתה מפורעי המס ואני רוצה לגבות ממה שיש לך בידי. הדין עמו כיון שמשכנו אותו בשביל מס הקהל אם הוא תופס בממון אחד מהקהל יתפשנו בחובו כי אינו מחויב לגבות ע"פ הפנקס מכל אחד ואחד כי הם שותפין לפרוע חובו והם אחראין זה לזה:
א סָעִיף א הפורע חובו של חבירו וכו' משנה בסוף כתובות (קז.) מי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופרנס את אשתו חנן אומר איבד מעותיו נחלקו עליו בני כהנים גדולים ואמרו ישבע כמה הוציא ויטול ואיפסיקא הלכתא בגמרא כחנן: וגרסי' בגמרא תנן התם המודר הנאה מחבירו שוקל את שקלו ופורע לו אטו חובו פורע לו את חובו הא משתרשי ליה. אמר רב אושעיא הא מני חנן הוא דאמר איבד מעותיו ופירש רש"י חנן הוא. דאמר זה שפרנס את אשת חבירו ונתכוון לשם הלוואה שישלם לו בעלה איבד מעותיו ואין יכול לומר את חובך פרעתי שלם לי הה"נ לכל חוב שעליו ועמד חבירו ופרעו וזה לא אמר לו הלויני אינו חייב לו כלום וכיון דאילו פרעיה לשם הלואה לאו הלואה היא כי פרעיה נמי לשם מחילה לאו מידי יהיב ליה עכ"ל. וכן דעת הרמב"ם פרק כ"ו מהלכות מלוה וכן דעת הרי"ף שכתב ירושלמי רבה בר ממל הפורע שטר חוב לחבירו שלא מדעתו פלוגתא דחנן ובני כהנים גדולים. אמר רבי יוסי דטעמא דבני כהנים גדולים התם לא עלתה בדעתו שתמות אשתו ברם הכא מצי אמר ליה מפייס הוינא ליה ומחיל לי ואע"ג דהוה גביה משכון. וכתב הר"ן אין זה כשיטת גמרתינו דא"כ לא היינו צריכין להעמיד מתניתין דנדרים כחנן דאפילו לכהנים גדולים הוי מצי לאוקומי לפי הירושלמי ואפילו הכי ילפינן מיניה דחנן אפילו במלוה שיש עליה משכון דכיון דבירושלמי אמרינן בפשיטות דמודו ליה רבנן לחנן בהכי אלמא שמיע להו דחנן אפילו במלוה שיש עליה משכון אמר ובהא לא אשכחן איפכא בגמרא דילן ואמרינן בירושלמי שאפילו כשהמלוה דוחקו עד שמראה שאין דעתו קרובה אצלו למחול את חובו אפ"ה פטור עכ"ל. והתוס' כתבו סברת ר"ת והביאה רבינו אשר ז"ל בפסקיו דהאי פורע איירי דוקא במזון אשתו כההיא דחנן דאין חיובו כל כך ברור דאע"פ שחייב במזונות אשתו אפשר שאם לא היה מפרנסה לא היה בעלה מתחייב לפי שהיתה מצמצמת כי היכי דלא לקריוה רעבתנותא אבל בשטר חוב אפי' חנן מודה דלא איבד מעותיו דהנאה גמורה היא הואיל ולא היה יכול ליפטר בשום ענין והכי פירושו הא מני חנן הוא כלומר היה פורע חובו איירי באותו חוב דאיירי ביה חנן דהיינו במזון האשה דוקא וחנן הוא וכן פירש ר"ח וריב"א הביא ראיה מהירושלמי דפליגי בשאר חובות ואומר ר"ת דעל כרחך פליג הירושלמי אגמרא דידן דמוקי לההיא דפורע לו חובו אף בבני כהנים גדולים ורב הושעיא מוקי לה כחנן וגם ההיא דשוקל לו שקלו מוקי בכל ענין וגמרא דידן לא מוקי אלא באבוד וגבוי ופליג נמי בהא דלית ליה הך סברא דמפרשים אליבא דגמ' דידן דלא פליגי אלא במזון האשה עכ"ל: ומשמע לרבינו דמדכתב הרא"ש סברת ר"ת ודחייתו לראיית ריב"א נראה דסבר כר"ת ודבר ברור שאין זו ראיה כדאי להכריע דהרא"ש סבר כר"ת ואדרבה נראה בהדיא מדבריו דסבר דלית הלכתא כר"ת שהרי בפירושו למסכת נדרים כתב בפ' אין בין המו"ר עליה דחנן פרש"י ובפ' בתרא דכתובות בפסקיו אהא דאמרי' ב' דברים שאמר חנן הלכה כמותו וכיוצא בו כתב כיוצא בו דחנן דאמר לעיל הא מני חנן הוא וכו' קמ"ל דאף כיוצא בו בשאר חובות הלכה כמותו עכ"ל וה"ז מבואר כדברי רש"י וריב"א והרי"ף והרמב"ם ז"ל דסברי דחנן אף בשאר חובות איירי ויש לתמוה על רבינו איך לא שת לבו לזה וכתב מסקנת הרא"ש בחילוף מה שהוא : (ב"ה) ולענין הלכה כיון שהרי"ף והרמב"ם מסכימין לדברי רש"י וריב"א הכי נקטינן כל שכן שהרא"ש כן דעתו לפי האמת: עיין בתשובת רבי' אשר שכתבתי בסי' ע"ז: וכתב מהרי"ק בשורש קנ"ה המוציא הוצאות כדי להציל ממון חבירו מיד העכו"ם המחזיק בו שלא כדין יותר מתחייב בעל הממון לשלם לזה מה שהוציא משאם היה העכו"ם מחזיק בו בדין דאז היה ראוי לפטור משום דחשיב כמבריח ארי : כתב הרשב"א שאלת נאמני הקהל לוו מעכו"ם אלף דינרים והעכו"ם משכן בהמות היהודים ובעלי הבהמות פחדו שלא ימותו ופדו אותם והקהל טוענים שאינם חייבין לשלם. תשובה אין זה כפורע חובו של חבירו שזה מוכרח לפרוע מחמתו ומחמת כל הקהל דכשותפים הם מחמת שכולם לוו וכולן חייבים לשלם עד כאן. ובתשובה אחרת כתב אינו יכול לפטור עצמו מדין מבריח ארי מנכסי חבירו לפי שהפרנסים כאפוטרופסים או ממונים הם עכ"ל. וכחבתיה בסימן קס"ג ועוד כתבתי שם תשובה אחרת לו ז"ל שיט ללמוד ממנו כן : מצאתי כתוב על שטען ראובן ששמעון ישא עמו במה שסילק העכו"ם משלשתן ושמעון השיב שאינו שותפו וגם לא היה לו משכון מהעכו"ם שמת והעכו"ם היה לו כח מהמשפט למשכן מקצתן או כולם והעכו"ם לא משכן ממנו מאהבה או מיראה אי משמיא רחימו עליה לעניות דעתי הואיל והעכו"ם נוצח במשפט העכו"ם את שלשתן נמצא שראובן פרע חובו של שמעון ואפילו למאן דפטר פורע חובו של חבירו הני מילי בבעל חוב ישראל כדמפרש טעמא בירושלמי אבל בע"ח עכו"ם שהדבר ידוע שאינו מתפייס אלא ברצי כסף וגם אוהבים אין רגילים לפרוע אלא ב"ח דוחק ולא גזלן דוחק והיום עובד כוכבים בגזלנותא אתא עלייהו דלא הוו מחייבי מדינא אלא שהעכו"ם נצחם במה שלא באו להשיב כי כן נמוסיהם שכל מי שאינו בא להשיב תשובתו שכנגדו נוצח והיינו גזילה פשיטא שאין אוהבו פורע בעבורו ואע"ג דטען שמעון שהיה רשות לעכו"ם למשכן מקצתם או כולם לעניית דעתי אין זה אלא משום דלא מצי העכו"ם והשוטר למיטרח ואית ליה רשותא למיעבד חד אחבריה ומיהו שמעון אינו חייב לפרוע שליש החוב דאינו נוטל אלא מה שההנהו וטעמא דאינו משלם כל מה שהוציא חבירו משום דלא כיון להציל אמנם אם יבדוק שדין המשפט כן הוא שיוכל העכו"ם הנוצח לגבות ממי שירצה ולפטור האחרים לגמרי בהא לא קא אמינא דאם כן אין לראובן על שמעון כלום עד כאן: כתב בעל התרומות בשער ס"ה שנשאל הרי"ף במי שפרנס יתום בתוך ביתו וכשהגדיל היתום תבע מה שהוציא עליו כי אמר שבתורת הלואה הוציא והיתום טוען לא כי אלא בתורת מתנה והשיב שאין לו על היתום כלום לפי שלא אמר אוציא עליך משלי בתורת הלואה וכיון שלא אמר לו כן לא נתן אלא לגמילות חסדים כמו שאמרו במי שהלך למ"ה ועמד אחד ופרנס את אשתו שהניח מעותיו על קרן הצבי עכ"ל וכתב רבינו ירוחם תשובה זו בח"א ני"ט. ועיין בתה"ד סימן שי"ז ובהר"ן פרק שני דייני גזירות: ומשמע שאין דברי הרי"ף אמורים אלא בשלא היה בידו משל היתום כנגד מה שתבעו אבל אם היה בידו משל היתום פשיטא שינכה ממנו מה שהוציא עליו דלא אמרינן בכי הא דלג"ח פרנסו ונראה שאם היתום היה קטן אפילו אין לו בידו משלו כלום חייב לשלם לו דלא שייך למימר הו"ל לומר אוציא עליך משלי בתורת הלואה כיון דקטן היה ומיהו ה"מ בשהיו לו נכסים באותה שעה אבל אם לא היו לו אין לו עליו כלום דאם לא היה הוא מפרנסו היו אחרים מפרנסים אותו דחייבים ישראל לפרנס עני: כתב בעל התרומות בשער הנזכר ותו נשאל לראב"י ראובן היה מפייס לשמעון על בן אחותו יתום ואותו יתום אחי אשתו של שמעון והוא היה מפייסו שיפרנסנו השיבו שמעון פרנסהו אתה שאתה דודו אמר לו ראובן הביאי לביתך ואני אתן פרנסתו של חצי שנה ושתק כט"ו ימים ואח"כ אספו שמעון לביתו ופרנסהו שנה ולא ביקש ממנו כלום לששה חדשים אחר שיצא מביתו תובע שמעון מראובן מה שהתנה לו וראובן משיבו אני לא אמרתי אלא להשביעו בדברים אבל לא בקנין ולא בפני עדים ושתק ולא קיבל עליו דברים באותה שעה ולא הביאו לביתו כי אם אחר זמן מופלג: תשובה כן דעתי נוטה כי שמעון קא עביד שליחותיה דראובן וחייב ראובן לפרוע לו מה שהוציא עליו בחצי שנה כדתנן (שבועות מה.) חנוני על פנקסו כיצד לא שיאמר לו כתוב על פנקסי וכו' אלא אמר תן לבני סאתים חטים וכו' ומפני שאיחר שמעון תביעתו נראה שמא לא היה בדעתו לתבוע לראובן ואם יכול לומר ע"פ החרם שבשעה שהכניסו לביתו ע"ד שליחות ראובן עשה יפרע לו ע"כ: מי שמשכנו אותו לפרוע וכו' ירושלמי בפ' הגוזל כתבוהו הרי"ף והרא"ש בסוף כתובות והמרדכי פרק הגוזל ומאכיל ריב"ל אומר אין לך נתפס על חבירו וחייב ליתן אלא בארנון או בגולגולת ואע"ג דרב פליג עליה הא אסיקנא התם דרבי יוחנן כריב"ל ולית הלכתא כרב לגבייהו וכתוב בהגהות מרדכי דבבא בתרא ודוקא משנה זו אבל משנה שעברה מאחר שנתפייס המלך אין לו לעבוט אחר עליו עיין בתשובות הרשב"א שכתבתי בסמוך: והרמב"ם ז"ל כתב בפ"ח מחובל ומזיק אין לך מי שנתפס על חבירו ויהיה חבירו חייב לשלם לו חוץ מן הנתפס מפני המס הקצוב על כל איש ואיש בכל שנה או הנתפס על התשורה שנותן כל איש ואיש למלך בעברו עליהם הוא או חיילותיו הרי זה חייב לשלם לו והוא שיקחו ממנו בפירוש בשביל פלוני בפני עדים עכ"ל וכתב ה"ה שארנון האמור בירושלמי היינו ארוחת ומשאת ונראה לי בטעם אלו מפני שמחוקי המלך למשכן מחמת דברים אלו איש על חבירו ואם אינו בדין שיפסיד זה ואולי זהו שאמרו פרק הגוזל (בבא קמא קיג:) בר מתא אבר מתא מיעבט אלא שאין נראה כן מלשון הגמרא ולא כן פירשו ז"ל ואיפשר לומר שכיון שהם חוקי המלך וזה פרעם חייב לשלם אפילו לקחם המלך מזה שלא כדין ואין צריך לומר אם לקחם המלך מזה בדין מחמת חבירו שחייב לשלם לו כאותם שבפרק הגוזל קמא וגולגולת אחת מהן כמו שפירשו שם רש"י והראב"ד דהיינו כרגא דשתא האמור שם עכ"ל: (ב"ה) ונראה לי שדקדק הרמב"ם ז"ל לכתוב בכל שנה משום דאמרינן בפרק הגוזל בתרא והני מילי אבולא וכרגא דהאי שתא אבל שתא דחליף כיון דאיפייס מלכא חליף: ומה שכתב רבינו אבל תפסוהו בשביל חבירו וכו' אינו לשון הרמב"ם אלא לשון רבינו והוא מכלל דבריו הוא נלמד:
ב סָעִיף ג שאלה לא"א הרא"ש ז"ל כלל פ"ט סימן ט': (ב"ה) שאלה ותשובה אינה כתובה בדברי רבינו כהוגן ויש לטעות בה לכן יזהר המעיין מלסמוך עליה עד שיעיין בתשובה עצמה:
ג סָעִיף ד ראובן תבע מנה משמעון וכו' סוף כלל ה' ואף ע"פ שלכאורה נראה ששתי תשובות אלו סותרות זו את זו כשתעיין בתשובות עצמם התשובה ראשונה יתיישב קצת: הפודה שבויים שלא מדעתם ויש להם ממון אם חייבים לפרעו במרדכי פרק הכונס ובפרק שני דייני גזירות כתב המרדכי פ' הגוזל ומאכיל אם יש לשמעון חוב אחד וכתוב על שם ראובן ויש לראובן חותמות אחרים כתובים על שמו ובא המלך ונטל חותם של שמעון בשביל מתנת ראובן שאין לו לראובן לשלם לשמעון כלום מפני שמתנה דומה למסים:
א סָעִיף א (ב) הפורע חובו של חבירו וכו'. משנה סוף כתובות: ומ"ש וכן הוא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל. כך הוא מבואר מדבריו שכ' שם פר"ת באחרונה שכן פי' ר"ת דדוקא בחוב דמזונות אשתו וריב"א הביא ראיה מן הירושלמי דפליגי בשאר חובות ואומר ר"ת דע"כ פליג ירושלמי אגמרא דידן כו' אלמא דמסקנתו כר"ת ומה שתמה ב"י איך לא שת רבינו לבו כמ"ש הרא"ש אחר זה כיוצא בו דחנן דאמרי' הא מני חנן הוא וכו' קמ"ל דאף כיוצא בו בשאר חובות הלכה כמותו וה"ז מבואר כפירש"י והרמב"ם דלא כפר"ת נלפע"ד דאין זה כלום דלא אמר ר"ת בשאר חובות חייב לשלם אלא בשטר חוב שהחוב הוא חוב ברור שאין לו טענה להפטר ממנו וכן כתוב בתוספות ואשיר"י בפירוש בדברי רבינו תם וז"ל אבל גבי שטר חוב אפילו חנן מודה דלא אבד מעותיו וכו' אבל בשאר חובות שאינן בשטר דג"כ אין החוב ברור כמו מזונות אשתו מודה רבינו תם דאבד מעותיו ובכה"ג קאמר כיוצא בו דחנן לאורויי דאף כיוצא בה דמזון האשה דהיינו שאר חובות בעל פה שאינן ברורין נמי הלכה כמותו וראיה ברורה דכך הוא שהרי רבינו חננאל נמי מפרש כרבינו תם דפורע את חובו דוקא במזונות האשה קאמר ואפ"ה כתבו התוס' (בדף ק"ט) בד"ה שני דברים על שם ר"ח דכיוצא בו דחנן בשאר דינין הדומין לו קאמר והיינו בעל כרחך בשאר חובות וזה לשון התוספות הילכך נראה לרבי כפירוש רבינו חננאל וכיוצא בו בדינין אחרים הדומים לאלו הלכה כמותו וכו' עי' שם אלמא דצריך לחלק בין שאר חוב שבשטר לבין חוב שבעל פה כן נראה לי ליישב דעת רבינו והוא האמת ומה שטען בית יוסף עוד ממה שכתב הרא"ש בפירושו לנדרים עליה דחנן כפירוש רש"י אין מזה טענה כל עיקר כי לא כתב פירושו זה לפסק הלכה אלא דרך פי' מה שאין כן בסוף כתובות דכתבה לענין פסק ונראה דאע"פ דב"י קבע ההלכה כפי' רש"י מ"מ כיון דדברי ר"ח דברי קבלה נינהו ועמו הסכים ר"ת והרא"ש ורבינו הילכך אם תפס הלה שפרע בעד חבירו שטר חוב שהיה ברור לא מפקינן מיניה כנ"ל ודלא כפסק הש"ע והסכים עמו הרב בהגהתו ע"ש:
ב סָעִיף ג שאלה לא"א הרא"ש ראובן ושמעון הי"ל שטרות בשותפות וכו'. לכאורה יראה דראובן טוען דפרע בשבילו המס שהיה חייב ותימה דא"כ פשיטא דהדין עם ראובן דמצי א"ל אילו החזרתי לך היה גובה ממך המס וכמו שכתב הרמב"ן בנפקד שמסר הפקדון למלוה כדלעיל בסוף סימן ק"ה אלא נראה דראובן לא פרע לקהל בשטרות אלו כלום בעד המס המגיע על שמעון אלא הכל פרע בעד המגיע על ראובן אלא לפי שהיה שמעון עדיין חייב בעד מס לקהל אמר לו ראובן תחשוב חלקך בשטרות בעד פרעון מס שלך שעדיין אתה חייב ואפייס בשבילך להקהל ואפטור אותך מעתה מחיוב המס שמגיע עדיין עליך דלפי זה הדין עם שמעון דלכתחלה ודאי לא מצי ראובן לומר אני אפרע בשבילך דלאו פרעון הוא אם אינו נותנו ליד שמעון והכי משמע בתשובתו כלל פ"ט סי' ט' ע"ש: כתב המרדכי פ' בתרא דקמא אם יש לשמעון חוב אחד וכתוב ע"ש ראובן ויש לראובן חותמות אחרים כתובים על שמו ובא המלך ונטל חותם שמעון בשביל מתנת ראובן שאין לו לראובן לשלם לשמעון כלום מפני שמתנה דומה למסים עכ"ל וב"י הביאו ויש לתמוה שאדרבה מפני שמתנה דומה למסים היה ראובן חייב לשלם כדאיתא התם אמר רבא בר מתא אבר מתא מיעבט ופרש"י דיש רשות ביד ישראל גבאי המלך למשכן בן העיר על מס בן העיר חבירו דדינא דמלכותא דינא וה"מ דבורלא וכרגא דהאי שתא אבל שתא דחליף הואיל ואיפייס מלכא חלף ופירש"י דכיון דהגבאי כבר פרע למלך כל קיצבה שקיבל עליו משנה שעברה ומעתה המס שלו ולו אין כח למשכן את זה על זה ואפשר דה"ק שהמתנה דומה למסים משנה שעברה כלומר דאפי' מתנה דאותה שנה כיון שאין לה קצבה לא אמרינן בה דד"ד והו"ל כדין מסים משנה שעברה שאין כח למשכן אחד על חבירו כמ"ש הרמב"ם בפ"ק דחובל חוץ מן הנתפס מפני המס הקצוב על כל איש ואיש בכל שנה וכו' דאלמא דוקא של אותה שנה אלא דצריך להבין מה ענין החוב שביד שמעון הכתוב ע"ש ראובן למה שנטל המלך חותמו של שמעון בשביל מתנת ראובן ונראה שאין פירושו שהחוב היה חייב ראובן לשמעון אלא ה"פ אחד היה חייב לראובן והחוב נכתב ע"ש ראובן אלא שהיה פקדון ביד שמעון והחותמות שהיו ביד ראובן היו ג"כ חותמות אחרים שנשתעבדו בחתימתם לשלם לשמעון כך וכך כגון חתימות ממרני והיו ביד ראובן ג"כ בתורת פקדון ופסק הרב דאע"פ שנטל המלך החותם של שמעון מיד ראובן בשביל מתנת ראובן אין לו לשמעון לעכב הש"ח של ראובן שבידו בשביל החותם שלו שנטל המלך מיד ראובן בשביל החוב של מתנה שלו דליכא דינא דמלכותא במתנה אפילו לקח המלך חותמו ממנו פטור ראובן ושמעון יחזיר לו חוב שלו אך קשה שהרי הרמב"ם פסק בפ"ח מחובל שגם בתשורה שנותן כל איש ואיש למלך בעברו עליהם הוא או חיילותיו אם נתפש אחד על חבירו ה"ז חייב לשלם לו וי"ל דההיא תשורה דהרמב"ם מיירי בדבר קצוב על כל איש ואיש אבל מתנה פרטית של איש פרטי שהתנדב למלך ליתן לו כל שנה ושנה אין שום אדם נתפס על מתנת יחיד כנ"ל:
א סָעִיף א וכן מסקנת המרדכי ס' הכונס ע"א ופ' הגוזל בתרא ע"א דף נ' ונ"ל דהכי נקטינן ודלא כמשמעות דברי מהרי"ו סי' קס"ז בתשובה דמשמע שם מדבריו דס"ל כר"ת והרא"ש. עוד כתב מהרי"ו שם על אחד שהוצרך להתפשר נגד חבירו משום דהוה ליה של חבירו בידו לא מיקרי פורע חובו של חבירו כו' וע"ל ס"ס קל"ז וס"ס שפ"ח כתבתי מדין זה ונראה מדברי מהרי"ו דבכה"ג כל פורע חוב חייבים, ועיין בי"ד סי' רנ"ג הפודה חבירו מן השביה אם צריך לשלם לו. ובתשובת מהרי"ל סי' ע"ח כתב דאף למ"ד דפורע חוב חבירו פטור ה"מ כשפורע לישראל אבל אם פורע לעכו"ם חייב וכ"ש אם פדה משכון שלו מעכו"ם וע"ש חילוקים בזה אם ב' נתחייבו לעכו"ם בדין או שלא בדין והוא פוטר אחד מהן והכריח לחבירו עד שישלם לו הכל:
ב סָעִיף ב וע' במרדכי פ' הכונס מדין מבריח ארי:
ג וע' בב"י סימן קס"ג.
ד כתב מהרי"ק שרש ע"ד ב' שהיו שותפים בחנות הנשאר באחרונה בחנות צריך ליתן המס וכו':
א סָעִיף א הפורע חובו כו' בכתובות דף ק"ח ובפרק אין בין המודר (נדרים דף ל"ג) נלמד דין זה: ומ"ש אפילו אם היה כו' ולא עוד לא אפילו כו' תוספות ורא"ש ור"ן שם:
ב סָעִיף ב ופרש"י דבכל חוב איירי כו' הוכיחו כן מלשון הירושלמי ומטעם דמצי אמר מפייס הוינא ליה ומחיל לי וע"ל ס"ס ק"ה מ"ש שם דל"ת מדברי הרמב"ן שכ"ר שם ומש"ר כאן ועד"ר: דלא איירי בפורע חוב מזונות כו' מדלא כתב בקיצור אלא במפרנס אשתו. משמע דמיירי שראובן פרנס אשת שמעון ולוי הלך ופרע לראובן מה שהוציא בפרנסתה דזה מיקרי פורע חוב הבא ממזונות אשתו וגם הא דתנן במודר מחבירו דמותר לפרוע חובו דמוקי ליה בגמרא בכתובות ונדרים הנ"ל כחנן ר"ל כמו שחנן פוטר מלשלם להמפרנס אשתו עצמו (וז"א) [וה"ה] מה"ט נמי פטור מלשלם לאותו שפרע בשבילו למי שפרנס לאשתו דגם הוא הניח מעותיו על קרן הצבי ולא עדיף מגברא דאתי מיניה ובזה מיושב מש"ר בריש דבריו ז"ל אפילו אם המלוה היה דוחקו כו' והלך זה ופרע למלוה דלכאורה לא שייך הך בבא אלא לפירש"י ולא לפר"ת דלר"ת אין האשה קרויה מלוה וגם לא שייך לומר שהיה משכון ביד המלוה והלך ופרע למלוה ולמה הזכירה קודם שהזכיר דברי רש"י ור"ת בפרט שמסיק שהרא"ש ס"ל כר"ת אבל לדידי א"ש דגם לפירוש ר"ת שייך זה וס"ל אפילו אם ראובן שפרנס אשתו דוחק לשמעון ואשתו לשלם אלא (פי') [אפי'] שיש לו משכון הימנו והלך לוי ופרע לראובן ונטל המשכון ממנו אפ"ה פטור הבעל מלשלם ללוי שסילקו ומוציא המשכון מידו. ובפירוש זה תתיישב ג"כ קושיא גדולה הנופלת לעיל בי"ד ריש סימן רכ"א במש"ר שם במודר הנאה מחבירו ופורע חובו וכמ"ש שם ע"ש ועיין בא"ע סי' ע': וכן הוא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל עד"ר: מי שמשכנו אותו לפרוע כו' פטור ירושלמי פרק שני דייני גזירות והביאו רי"ף ורא"ש שם ונראה דאף לר"ת והרא"ש דס"ל דבשאר חובות הפורע בשביל חבירו חבירו חייב לשלם היינו כשהוא פרע מעצמו ועשה לו טובה וכדי שלא תנעול דלת בפני ג"ח אבל כאן לא שייך למימר הכי שהרי הוא לא פרע מעצמו בשבילו אלא ע"י כפייה עשה מה שעשה לכן לא תקנו חכמים בזה שישלם זה לו ועד"ר: אא"כ משכנוהו בשביל מס שעל כו' המ"מ פ"ח מחובל ומזיק כתב הטעם ע"ש: אבל תפשוהו כו' כתב ב"י אינו לשון הרמב"ם אלא לשון רבינו הוא ומכלל דבריו הוא נלמד ע"כ:
ג סָעִיף ג שאלה לא"א הרא"ש ז"ל כלל פ"ט ס"ט: והיו שטרות ביד ראובן ז"ל התשובה היו להם שט"ח ביחד על עכו"ם והיו מהם ביד ראובן כתובים על שמו כו' ונשתלמו הקהל קצת מס משמעון משטרות שהיו לו בפני עצמו ונשאר חייב קצת מס וגבו ג"כ המס מראובן מה שנתחייב מהשטרות שהיו בידו משל השותפות שהיו סבורים שהיו שלו בפני עצמו כו' ובזה נתיישב למה גבו גם הקהל מאותן שטרות מס של ראובן לחוד וג"כ נתיישב דל"ת הלא הפורע מס של חבירו חייב לחזור ולשלם לו דשאני התם דגבו ממנו מס בשביל חבירו בפירוש או בשביל הקהל ותופס לאחד מהקהל וכמ"ש בתשובת הרא"ש שכתב רבינו אחר זה ס"ה משא"כ בנדון זה שלא היה ביד הקהל כ"א שטר אחד כתוב בו שנתחייב ראובן וק"ל והב"י כתב שלכאורה נראין שסותרין תשובות הללו וכשתעיין בתשובה ראשונה תתיישב קצת עכ"ל ונ"ל דנתיישב לגמרי ודו"ק:
ד סָעִיף ה ראובן תבע משמעון כו' כן כתב בתשובות סוף כלל ה' ע"ש:
א סָעִיף א אלא אפילו היה ללוה משכון כו' בפרישה כתבתי הטעם וא'"ת לטעם זה מ"ש ממוכר ש"ח לחבירו דאמרינן שקנאו חבירו והלוה חייב לשלם לו התם נמי לימא ליה הלוה אילו לא קנית אותו ממנו הוינא מפייסי ליה והוה מחל לי כדאמרינן הכא. וי"ל דשאני המוכר שט"ח לחבירו דהעמידו בשעת מכירה במקומו במאי דמסר לו השטר וכתב ליה קני לך איהו וכל שיעבודו משא"כ בפורע חובו של חבירו אף שהלוהו לו בשטר וגם המלוה ביקש מזה הפורע שיפרע לו בשביל חבירו ויקח השט"ח לידו מ"מ כל שלא כתב לו קני לך איהו וכל שיעבודו אינו עומד במקומו. וכבר כתבתי שם בסימן ס"ו דאפילו בכתב לו קני לך איהו וכל שיעבודו מן הדין לא היה צריך לשלם לו דבשיעבוד השטר לא שייך קניין [אלא] שתקנת חכמים הוא משום פסידא דמלוה שאם יצטרך למעות שיכול למכרו וכדי שלא תנעול דלת בפני לווין וכמ"ש בסי' ס"ו והבו דלא לוסיף עליה לשלם בפרעו מעצמו ודלא כשארית יוסף דדימה הדברים וכתב במוכר שט"ח לחבירו א"צ לשלם לו כ"א בקנהו השט"ח מדעת הלוה ע"ש בסי' זה:
ב סָעִיף ב ופירש"י דבכל חוב כו' ז"ל המשנה פ"ב דכתובות מי שהלך למה"י ועמד א' ופרנס את אשתו חנן אומר איבד מעותיו נחלקו עליו בני כהנים גדולים ואמרו ישבע כמה הוציא ויטול ואיפסקא הלכתא כחנן. וגרסינן בגמרא תנן התם המודר הנאה מחבירו שוקל את שקלו ופורע לו את חובו הא משתרשי ליה אמר רב אושעיא הא מני חנן הוא דאמר איבד מעותיו. רבא אמר דברי הכל הוא וכגון שהמלוה התנה עם הלוה שלא לפרעו אלא מתי שירצה ופרש"י חנן הוא כו' כמש"ר בשמו. וכן דעת הרי"ף וריב"א והביאו ראייה מהירושלמי והרא"ש בפ"ב דכתובות הביא כל הדעות ואח"כ הביא דעת ר"ת המוזכר בדברי רבינו. וכתב ב"י ז"ל ומשמע לרבינו דמדכתב הרא"ש סברת ר"ת ודחייתו לראיית ריב"א [באחרונה] נראה דסבר כר"ת ודבר ברור שאין זה ראיה וכדאי להכריע שהרא"ש סבר כר"ת ואדרבה נראה בהדיא מדבריו דסבר דלית הלכתא כר"ת שהרי בפירושו כו' ע"ש [וקצת מנהו בב"ח] ואני תמה על תמיהתו כי לע"ד דברי רבינו מכוונים ומדוקדקים המה דמסקנת הרא"ש כר"ת ועיקר ההכרח והלימוד שלו ממ"ש הרא"ש בפסקיו בפרק אין בין המודר אהא דהמודר הנאה מחבירו שוקל לו את שקלו ופורע את חובו כו' כתב ז"ל ופורע לו את חובו מוקי לה רבא כשהלוהו ע"מ שלא לפרוע כלומר שלא יגשנו לפרוע אלא לכשירצה יפרענו עכ"ל. והשמיט מלהביא שם אוקימתא דר' אושעיא דמוקי שם בנדרים ובכתובות לההוא מתני' דפורע חובי כחנן והדבר צריך ישוב למה נתן לנו מקום לטעות במ"ש אוקימתא דרבא לחוד דהא יש ללמוד מינה דדוקא כשהלוהו ע"מ שלא לפרוע הא לאו הכי אסור לפרוע חובו של המודר וז"א לפי מאי דקיי"ל כחנן וכמ"ש לעיל באוקימתא דר"א. וא"א לומר דס"ל דחנן מודה במודר משום מראית עין או משום דעכ"פ נהנה ממנו דא"כ הגמרא דפ"ב דכתובות הנ"ל דקיהיב טעם למה רבא ל"ק כר"א הול"ל דה"ט משום דס"ל דחנן מודה במודר בשלמא אי נאמר דהרא"ש ס"ל כר"ת א"כ אין נ"מ בדין בין אוקימתא דר"ה לאוקימתא דרבא שהרי בשאר חובות גם חנן מודה דאסור לפרוע עבורו וכיון דל' ופורע חובו דקתני שם במשנה סתמא משמע דבסתם חובות איירי מש"ה ניחא ליה להרא"ש לכתוב ולהביא בפסקיו אוקימתא דרבא לחוד דאליביה בסתם חובות איירי וגם אתיא אליביה אפי' כרבנן דחנן והשתא ל"ק דא"כ הגמרא הול"ל דה"ט דרבא דל"ק כר"ה משום דרצה לאוקמי סתמא דמתני' בסתם חובות משום דגם אליביה קשה הלא מתני' סתמא קתני ואיך מוקי לה בדהתנה ע"מ שלא לפרוע דוקא מש"ה הוצרך הגמרא לומר דה"ט נמי משום דאליביה המשנה אליבא דכ"ע אלא שהרא"ש הביא אוקימתא דרבא לחוד מה"ט דכתיבנא וק"ל (שוב ראיתי שהב"י הביא דברי הרא"ש הללו בפסקיו בי"ד סי' רכ"א וכתב דה"ט משום דהרא"ש ס"ל דחנן מודה במודר הנאה ונדחק בישוב קושיא זו למה ל"ק הגמרא דמה"ט לא אמר רבא כר"ה משום דס"ל דחנן מודה במודר הנאה ע"ש שדחיתי דבריו דקשה א"כ מנ"ל להרא"ש דאליביה דרבא חנן מודה במודר הנאה כיון דלר"ה חנן אמר דינו גם במודר הנאה ע"ש שהארכתי וכתבתי ג"כ קצת דקדוקים וראיות לפי' ב"י דחנן מודה בזה ע"ש ודוק) אמור מעתה תסתיים דהרא"ש ס"ל כר"ת ולהכי נמי הביא דעת ר"ת באחרונה בפרק ב' דכתובות ומה שהביא הרא"ש בפירושו בריש אין בין המודר פירש"י זו לאו קושיא דודאי בפירוש ל' פורע חוב מתיישב פירש"י יותר אבל לדינא לא ס"ל כפירש"י וסמך אמ"ש שם בפסקיו לאוקימתא דרבא ולא הביא כלל אוקימתא דמוקי להמשנה כחנן וא"כ ליכא למטעי כלל וגם מה"ט סיים שם בפירושו וכתב ז"ל כך פירש"י רמז לך שרש"י פי' כן וליה לא ס"ל לדינא אלא שבפירושו מתיישב הל' יותר ומ"ש בכתובות בפירושא דכיוצא בו דלא תימא דוקא בפורע מזון כו' קמ"ל דאף כיוצא בו בשאר חובות כו' דמשמע דס"ל אפי' בכל החובות התם נמי לרווחא דמלתא כ"כ שפירוש זה מתיישב יותר על מלות כיוצא בו גם מפני שלפני זה הביא דברי הרי"ף מה שכתב בכיוצא מזה מש"ה סיים ג"כ בפירושו אבל באמת לדידיה ולר"ת לא אמרו בכל החובות רק ע"ד שכתבתי בפרישה דגופא דמלתא דחנן מיירי בעמד ופרנסה ועל זה קאמר חנן איבד מעותיו דאפשר שהיתה מצמצמת וקאמר ר' זירא דהלכה כחנן בזה וכיוצא בו דהיינו פורע חוב מזונות אשתו. ולא זו אלא אפי' אם היה לזה שפרנסה משכון ממנה או שהיה דוחקה וזה פרע בשבילה אפ"ה אין הבעל נותן לו מידי אע"פ דבשאר פורע חוב חייב לו לשלם. אך ק"ק דבפ' הכונס בדיני מבריח ארי כתב וז"ל ופורע חובו אין מצילו מן ההפסד כו' א"נ כדמפרש טעמו בירושלמי דכתובות ונדרים מפייסינא הוינא ליה כו' ע"ש שהאריך משמע מדבריו שם דס"ל כרש"י ומיהו אפשר דהתם נמי לאו לדינא קאמר אלא ישוב קא מיישב דלא תקשה הסוגיא אהדדי וחד מהתירוצים נקט ולפי ששם לאו מקור מקום הדין לא חש וסמך אמ"ש במקום מקור הדין בנדרים ובכתובות ועוד דכבר אפשר לפרש כל לשונו שם בפורע חוב מזונות אשתו דגם ביה במשכון שייך מפייסינא הוינא ליה וע"ד שכתבתי בפרישה. וחילוק זה שכתבתי בין פרנס אשתו לפורע חוב מזונות אשתו הוא מוכרח מתוך דברי הרא"ש דפ' אין בין המודר וכמ"ש בי"ד סי' רכ"א וב"י האריך שם בכמה דוחקות דלא צריכנא וע"ש ודוק. גם עמ"ש בתשובה כלל ע"ג סימן ט' דכתב דהא דאמרינן הפורע חובו של חבירו הפסיד מעותיו היינו היכא דמדעתו כו' השיב לדעת השואל ששאל לפי דעת הרמב"ם וכדמוכח שם סוף התשובה ודוק: מי שמשכנו אותו כו' פטור מלשלם כו' וקשה שבסמוך כתב בשם הרא"ש ור"ת דפורע בשאר חובות חייב לשלם והיה נראה לומר דכאן מיירי שמשכנו בשביל חבירו שלא כדין וכן מוכח שאמר ומשכנו על חבירו ומה לו ולחבירו שימשכנו בשבילו אם לא שהוא גזלן ואנס וא"כ נמי נאמר דמשכנו שלא כדין ולעיל מיירי שחייב בחוב גמור אבל א"א לומר כן שבהדיא כתב הרא"ש ריש הכונס דיותר חיוב לשלם כשפרע חוב שהיה עליו שלא כדין מאם פרע חוב שהוא כדין דז"ל שם ופורע חובו אין מצילו מהפסד אע"פ שהיה צריך לפרעו אם לא פרעו זה אין זה הפסד שהרי מתחייב לשלם לו אלא מצילו מצער בעלמא שהוא מצטער שאינו יכול לפרעו עכ"ל. וכ"כ פ' שני דייני גזירות וכ"כ מהרי"ק שורש קנ"ה והטעם נ"ל שחכמים לא עשו תקנה שיצטרך לשלם לחבירו שהוציא ממון עבורו שלא מדעתו אלא כדי שיהא כל אדם זריז ומהיר להציל חבירו מהפסד. אבל בדבר שאדם חייב לא זירזו את חבירו שיפטרנו מחיובו. ש"מ מיהא דפורע חוב שהוא שלא כדין יותר צריך לשלם לו מאם פרע חוב שהוא כדין ע"כ צריכין לומר כמ"ש בפרישה ודוק:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.