א מי שהוציא ב' שטרות על שדה אחת בין של מכר בין של מתנה וזמנו של זה אחר זמנו של זה ביטל אחרון את הראשון והמוכר או הנותן נוטל הפירות עד זמן שטר השני וכן אם לוה המוכר או הנותן בין זמן שטר הראשין לזמנו של שני בעל חוב גובה ממנו ואם יש שום תוספת בשני לא ביטל שני את הראשון וגובה התוספות מזמן השני ואת העיקר מזמן הראשון ואפי' אם לא כתב לו ואוסיפית לך על מה שמכרתי או שנתתי לך תחילה:
ב ואם הראשון של מכר והשני של מתנה אם נוכל לתלות שכיון ליפות כחו במתנה משא"כ במכר כגון דינא דבר מצרא שנוהג במכר ואינו נוהג במתנה אז לא נתבטל הראשון ונפקא מינה בשני שאם יבא בעל המיצר לסלקו יראהו שטר המתנה ולא יוכל לסלקו וצריך שלא יראה שטר של מכר כשמראה שטר של המתנה שאם יראה שניהם הראשון קיים והשני בטל כיון שלא נעשה אלא ליפוי כח ואפי' אי לא שייך ביה יפוי כח דדינא דבר מצרא כגון שהלוקח או המוכר עצמן מצרנים רואים אם יש בו שום יפוי כח אחר דשייך במתנה ולא במכר כגון לעניין דרך דקיי"ל מוכר בעין רעה מוכר ונותן בעין יפה נותן לא ביטל אחרון את הראשון ואם לאו ביטל אחרון את הראשון וכ"ש אם הראשון של מתנה והשני של מכר שכיון ליפות כחו שאם יטרפנה בעל חוב ממנו שיחזור עליו משא"כ במתנה ולא נתבטל הראשון וגם בזה כתב א"א הרא"ש ז"ל שצריך להראות שטר השני לבדו שאם יבא בע"ח ויראה שניהם ביחד אין האחרון כלום שלא כתבו אלא ליפוי כח ולא נתבטל הראשון והרמ"ה ז"ל כתב ודאי כשהראשון של מכר והשני של מתנה ואיתחזיק תרווייהו בבי דינא בהא אמרינן כיון שמוכח שלא כתב השני אלא ליפות כחו אזלינן בתר קמא ובתרא לאו כלום הוא ושייך ביה דינא דבר מצרא אבל אם הראשון מתנה והשני מכר דאמרינן משום יפוי כח דבעל חוב כתביה לא ביטל שני את הראשון ושניהם קיימים דהוה ליה כמאן דאוסיף ליה דיקלא שהרי הוצרך לכתוב השני בשביל אחריות ואי בעי בהאי גבי ואי בעי בהאי גבי ע"כ וטעמא דמסתבר הוא כי כשהראשון במכר לא שייך אחרון במתנה על מה שמכר כבר לפיכך ניכר שלא נעשה אלא ליפוי כח ואם יראה שניהם ביחד אין האחרון כלום אבל כשהראשון של מתנה וכותב אחריות של מכר אין בו נפקותא לזה הקרקע אלא שכותב לו אחריותא על שאר נכסיו והוי כתוספת דקל:
ג שני שטרות שיוצאים על שדה אחת של מכר או מתנה ואין בהם קנין אלא כתב לכל אחד שדי מכורה לך או נתונה לך וזמנם ביום אחד ואינו ידוע למי נמסר תחילה קיי"ל שודא דדיינא שרואין לפי הענין שאם יראה לדיינין שלאחד אוהב יותר או כיוצא בו ודאי לו מסרו תחילה ויחזיקוהו בקרקע וכתב ר"ח דלא אמרינן שודא דדיינא אלא במקרקעי ובדיין מומחה ור"י כתב דאף במטלטלי נמי אמרינן שודא דדייני ואי שטרי הקנאה נינהו שהקנה בקנין לשניהם ואין העדים לפנינו או שהם לפנינו ואין עדי שטר זה חתומים על שטר זה שלא יוכל להתברר למי הקנה תחלה דיינינן בהו שודא דדייני ואם העדים לפנינו החתומים על זה חתומים על זה דיינינן ע"פ עדותן:
ד כתב הרמ"ה הני מילי דדיינינן שודא כגון שנתן או מכר לשנים ויצא הממון מרשות המוכר או מרשות הנותן והוא ברשות אחד ממקבלי מתנה או הלקוחות דכיון שהוא לאחד משניהם ואין לאחד מהם זכות או ראיה בו יותר מלחבירו דנוכל לומר נוקי ממונא בחזקת מריה הלכך דיינינן בהו שודא אבל היכא שהקנה ראובן כל נכסיו לשמעון וחזר שמעון בו ביום והקנה כל נכסיו לראובן ואין אנו יודעים מי הוא האחרון שזוכה בכל הנכסים לא דיינינן ביה שודא דלא דיינינן שודא אלא היכא שהספק בין מקבלי המתנות שאין לאחד מהם יותר זכות בו מלחבירו אבל היכא שהספק בין הנותן למקבל וכל אחד ואחד היה מוחזק בנכסין תחילה מוקמינן לנכסי דכל חד וחד ברשותיה דהיינו חזקתו הראשונה וה"מ במקרקעי אי נמי במטלטלי ולא קיימי ברשותיה דחד מינייהו אבל אי קיימי ברשותיה דחד מינייהו מוקמינן להו בחזקתיה:
א סָעִיף א מי שהוציא ב' שטרות על שדה א' בין של מכר בין של מתנה וזמנו של זה אחר זמנו של זה ביטל האחרון את הראשון וכו' בפ' נערה שנתפתתה (כתובות מד.) א"ר נחמן ב' שטרות היוצאים בזה אחר זה ביטל שני את הראשון א"ר פפא ומודה רב נחמן דאי אוסיף ליה דיקלא לתוספת כתביה פשיטא ראשון במכר ושני במתנה ליפות כחו הוא דכתב ליה משום דב"מ וכ"ש ראשון במתנה ושני במכר דאמרינן משום דינא דב"מ הוא דכתב כן אי שניהם במכר שניהם במתנה ביטל שני את הראשון. מ"ט רפרם אמר אימור אודויי אודי ליה רב אחא אמר אימור אחוליה אחליה לשיעבודיה מאי בינייהו איכא בינייהו אורועי סהדי לשלומי פירי ולטסקא. ופירש"י שני שטרות. של שדה אחד של מכר או מתנה וכתבן ראובן ושמעון אחד בניסן ואחד בסיון: ביטל שני את הראשון. ואם כתב לו אחריות וטרפיה ממנו אין גובה אלא מזמן שני דאי מוסיף בה דקל בשטר בתרא לתוספת כתביה ולא לבטולי קמא אלא דאי מזמן שני אתי למיגבי ליקני עיקר ותוספת ואי ניחא ליה בקמא משום דקדים לא ליקני תוספת: מ"ט ביטל: אודי ליה. בעל השטר שהראשון מזוייף היה ונתרצה על האמת לקנות מזמן שרי: אורועי סהדי. החתומים בראשון ולשלומי פירי שאכל לוקח בין זמן ראשון לשני: לרפרם משלם. ולטסקא לפרוע מס הקרקע למלך מזמן ראשון לזמן שני לרפרם על המוכר לפרוע לרב אחא על הלוקח לפרוע. וכתב הרא"ש אמר רב פפא ומודה רב נחמן דאי אוסיף ביה דיקלא לתוספת כתביה ולא ביטל השני את הראשון אלא השטר הראשון קיים וקנה הדקל בשטר השני לכאורה משמע דכיון דאיכא למיחש לתוספת כתביה לא ביטל השני את הראשון ושניהם קיימים וקשה מ"ש מהא דאמר רב הונא הוציאה עליו ב' כתובות א' של ק"ק וא' של ש' באת לגבות ק"ק גובה מזמן א' ש' גובה מזמן שני אלמא אע"פ שהוסיף בכתובה שנייה לא אמרינן שתיהן קיימות ותגבה ק"ק מזמן ראשון וק' מזמן שני אלא מדלא כתב לה ואוסיפי' לך מאה אמאתי' אחילה לשיעבודא קמא אם באת לגבות השני וכן הכא לישנא דאי אוסיף בה דיקלא לא משמע דכתב לה ואוסיפית לך אשטר הראשון אלא שטר אחר כתב לו ממש ויש בו דקל יותר מבשטר הראשון וא"כ אמאי שניהם קיימים ומיהו פרש"י גם כאן לתוספת כתביה לא שיהו שניהם קיימים אלא אם ירצה בשטר הראשון יגבה השדה בלא הדקל ואם ירצה שטר השני יגבה גם הדקל וכ"כ רב אלפס בתשובה ולישנא דאי אוסיף בה דיקלא לתוספת כתביה משמע דבהא מודה רב נחמן דלא ביטל שני את הראשון ושניהם קיימים והר"י ברבי ברוך תירץ דלא דמיין אהדדי דבכתובה שדרך העולם כשמוסיפין על עיקר כתובה שכותבין ואוסיף לה מדילי' כך וכך והשתא לא עבד הכי אלא כתב לה ב' כתובות סתם ולא הזכיר באחרונה לשון תוספת כמנהג העול' מוכחא מילתא דלא נתכוון להוסיף על הראשון אלא שאם תרצה לזכות בשניה שתבטל הראשון אבל במכר שאין דרך המוכרים ב' דברים לכתוב בשטר ב' ואוסיפית לך דבר זה על המכר הראשון סתמא דמילתא אנו אומרים שלא ביטל שני את הראשון אלא השני לתוספ' הדקל נכתב והשטר הראשון קיים ויגבה הדקל בשטר השני וכן עיקר עכ"ל. וסתם דברי רבי' כדעת הרא"ש ז"ל. וז"ל הר"ן דאי אוסיף בה דיקלא בשטרא בתרא לתוספת כתבי' ולא לבטולי לקמא אלא דאי מזמן שני אתי למיגבי ליקני נמי ההוא דיקלא ואי ניחא ליה בקמא משום דקדים לא ליקני דיקלא כך נראה מדברי רש"י ולפי' זה איכא מ"ד דשניהם במתנה דליכא אחריות כמאן דלא כתב ואוסיפי' לך דיקלא אקמא מיבטיל שטרא קמא לגמרי דהא ליכא למימר הכא אי מזמן ראשון גבית ואי מזמן שני גבית ולא ניחא לי בהכי דהכא נמי איכא למימר דכוותה אי ניחא לך דתזכה מזמן ראשון כדי שלא יטרפו מינך מלוים שלי לא תקנה ההוא דיקלא ואי בעית למקניי' לא תזכה בגוף הקרקע עד זמן שני ונפקא מיניה דב"ח קודם גובה ממנו ומיהו כי איכא למימר הכי ה"מ היכא שלא זכה עדיין בשטר ראשון והוא שיזכהו בשניהם בבת אחת הא לאו הכי כיון שכבר זכה בגוף הקרקע בשטר ראשון א"א שיבוא ב"ח מאוחר ויטרוף ממנו שאין גוף הקרקע יוצא מרשותו במחילה ובתנאי דברים בעלמא הילכך בכה"ג מודינא דביטל השני את הראשון אבל הרמב"ם ז"ל כתב פ"ה מהלכות זכייה היו ב' שטרות במכר אם הוסיף בשני כלום הרי הראשון קיים שלא כתב השני אלא מפני התוספת משמע דס"ל ז"ל דלא אמרינן אי מזמן ראשון גבית אי מזמן שני גבית אלא דוקא בשטרי חוב אבל בשטרי מכר כל שבא לגבות מחמת האחריות גובה עיקר מזמן ראשון ותוספות מזמן שני עכ"ל. וגם הרב המגיד כתב על דברי הרמב"ם פי' ואם הוא שטר מכר ובא לגבות מחמת האחריות גובה העיקר מזמן ראשון ותוספת מזמן שני כן כתבו רוב המפרשים עכ"ל: ומ"ש רבינו וצריך שלא יראה שטר של מכר כשמראה שטר המתנה וכו' כן כתבו שם התוספות והרא"ש ז"ל וז"ל הר"ן וה"מ בשלא נודע שכתב לו שטר א' של מכר דאילו נודע ודאי לא מהני ולא מידי ואית בה משום דינא דבר מצרא דלא גרע ממתנה באחריות דאית בה משום דינא דבר מצרא ואע"פ שהגאון רב נטרונאי כתב שאף על פי שנודע שטר המכר ליה בה משום דינא דבר מצרא כיון שכתב לו שטר מתנה לא נתחוורו דבריו והרשב"א כ' דשמא נאמר לפי דבריו דשטר מתנה באחריות שאני לפי ששטר זה בעצמו נדון כמכר ואין כאן מתנה כלל אבל כתב לו שטר מתנה מוחלט לכך כתב לו אם יערער עליו בן המצר שלא יהא המכר מכר ויזכה בו מחמת מתנה זו וצ"ע ע"כ ואין זה מספיק עכ"ל ודברים אלו כתב ג"כ הרב המגיד בפ"ה מהלכות זכיה: ומ"ש רבינו ואפילו אי לא שייך ביה יפוי כח דדינא דבר מצרא וכו' רואין אם יש בו שום יפוי כח אחר דשייך במתנה ולא במכר כגון לענין דרך וכו' ג"ז כתבו שם התוס' והרא"ש ז"ל: ומ"ש וגם בזה כתב א"א הרא"ש ז"ל שצריך להראות שטר השני לבדו וכו' שם כתב כן ומ"ש רבינו בשם הרמ"ה וכתב עליו וטעמא דמסתבר היא דברים נכונים הם וצריך לתת טעם למה שכתב הרא"ש דגם בזה צריך להראות שטר השני לבדו וכולי: ולענין פלוגתא דרפרם ורב אחא כתב הרא"ש שהרמ"ה פסק כרב אחא והר"ן כתב שכן פסק הרמב"ן אבל הרמב"ם בפרק ה' מהלכות זכיה פסק כרפרם משום דקרקע בחזקת בעלים הראשונים עומדת ולא ידעתי למה השמיט רבינו זה : אם כתב לו שדי מכורה לך שדי נתונה לך עיין בפ"ק דקידושין (כו:) גמרא נכסים שיש להם אחריות כתב הריטב"א שנשאל על יעקב שנתן בק"ג מעכשיו לראובן מקום אחד בב"ה בסימניו ובמצריו ונתן במתנת ש"מ לשמעון שני מקומות שיש לו בב"ה ולא מצר אותם ושני השטרות זמנם יום אחד ושמעון טוען כי המקום שכתב לראובן הוא אחד מהמקומות שכתב לו וראובן טוען מקומות אחרים הוא שנתן לו והשיב כיון שאין המקום ממיצר במתנת שמעון טענת ראובן טענה היא והמקום בחזקתו שאין ספק מוציא מידי ודאי ועל שמעון להביא ראיה שהוא המקום הנתון לו וראיה בעדים ואפילו בעידי השטר עצמו יכולים הם לפרש. ואין בהם משום כיון שהגיד עכ"ל :
ב סָעִיף ג שני שטרות שיוצאים על שדה אחד של מכר או של מתנה ואין בהם קנין וכולי ואינו ידוע למי נמסר תחילה קי"ל שודא דדייני וכו' בס"פ מי שהיה נשוי (כתובות צד.) איתמר שתי שטרות היוצאים ביום א' רב אמר חולקין ושמואל אמר שודא דדייני וידוע דהלכה כשמואל בדיני ופירש"י ב' שטרות מכר שדה אחד לשני בני אדם ביום אחד. ומה שפירש רבינו בשודא דדייני כן פירש"י והתו' כתבו בפ' הכותב (כתובות פה:) בשם ר"ת דשודא דדייני היינו שהדיין יתן למי שירצה: ומ"ש רבינו ואין בהם קנין משום דביש בהם קנין איכא לפלוגי בהו כדמפליג בסמוך: ומ"ש ואינו ידוע למי נמסר תחלה היינו למי נמסר יום א' או יותר קודם חבירו דאילו נמסרו לשניהם יום אחד אפי' ידוע שנמסר לזה בבקר ולזה בערב אין בהם דין קדימה וכדאיתא בפ' הנזכר (שם:) אימיה דרמי בר חמא כתבתינהו לנכסא לרמי בר חמא בצפרא לאורתא כתבתינהו למר עוקבא בר חמא אתא רמי בר חמא לקמיה דרב ששת אוקמיה בנכסים אתא מר עוקבא לקמיה דרב נחמן אוקמיה בנכסיה אתא רב ששת לקמיה דר"נ א"ל מ"ט עבד מר הכי א"ל ומ"ט עבד מר הכי א"ל דקדים א"ל אטו בירושלים יתבינן דכתבי שעות אלא מר מ"ט עבד הכי א"ל שודא דדייני א"ל אנא נמי שודא דדייני א"ל חדא דאנא דיינא ומר לאו דיינא יעוד מעיקרא לאו בתורת הכי אתית לה ועיין במרדכי סוף פ"ק דמציעא וס"פ מי שהיה נשוי :ומ"ש רבינו וכתב ר"י דלא אמרינן שודא דדייני אלא במקרקעי ובדיין מומחה ט"ס הוא וצריך להגיה ר"ח במקום ר"י כי כן כתבו שם התוס' והרא"ש ז"ל ופי' ר"ח קבלה היא בידינו דשודא דדייני דוקא במקרקעי ודוקא דיין מומחה כרב נחמן בדורו דהא רב ששת גברא רבא הוא וא"ל ר"נ אינך דיין לעשות שודא דדייני וכן כתב הרא"ש בתשובה סוף כלל ק"ז בשם הירושלמי לאי זה שירצו בית דין מחליטין לו ובלבד שיהא ב"ד מומחה:ומ"ש רבינו בשם ר"י דאף במטלטלין אמרינן שודא דדייני שם כתבו התוס' על דברי ר"ח ולי נראה שודא נמי במטלטלי דגבי שליח מייתי לה בפ"ק דגיטין וז"ל הרא"ש על דברי ר"ח ונראה דגבי מטלטלי נמי שייך שודא דדייני כי ההיא (גיטין יד.) וכאן אמרו מה שירצה שליש יעשה וקרי ליה בשמעתין שודא דדייני ונ"ל דר"ת קאמר בשודא דדייני הבא לפני הדיין אבל ההיא דשליש עליו היה מוטל לעשות שודא דדייני עכ"ל:ומ"ש רבי' ואי שטרי הקנאה נינהו שהקנה בקנין לשניהם וכו' דברים פשוטים הם הרי"ף כתב על עובד' דאימיה דרמי בר חמא האי עובד' מתנת בריא הוה בשטר בלחוד בלא קנין כדתנן נכסים שיש להם אחריות נקנים בכסף בשטר דאי אית ביה קנין הוה קיימא בידא דמאן דקדם אפי' שעה אחת. וז"ל הרמב"ם בפ"ה מהלכות זכיה ב' שטרות שזמנן ביום אח' והם כתובים על שדה אחת בין במכר בין במתנה אם דרך אנשי המקום לכתוב שעות כל הקודם זכה ואם אין דרך המקום לכתוב שעות הרי הדבר מסור לדיינים כל שדעתם נוטה להעמיד שדה זו בידו יעמידו בד"א בשטר שאין בו קנין אלא קנה שדה זו בשטר זה שאין אנו יודעים מי הוא משניהם שהגיע שטרו לידו תחלה אבל אם היה בכל שטר מהם קנין כל שקדם לו הקנין זכה וישאלו העדים וכן אם היו שם עדים שזה הגיע לידו שטר מתנתו תחילה קנה הראשון עכ"ל וכתב ה"ה אם דרך אנשי העיר לכתוב שעות כל הקודם זכה פי' וכשנכתבו בשטרות אלו שעות ואע"פ שאין אנו יודעים למי מסר ראשון תלינן שהמוקדם נמסר לו קודם והרי קדימת השעות במקום שנהגו לכתוב כקדימת הימים בכל מקום ואם אין דרכן לכתוב שעות וכו' אע"פ שידענו איזה מכם נכתב ראשון כיון שלא ידענו שעת המסירה הרי הדבר מסור לב"ד עכ"ל. וכך הם דברי הרא"ש שר' אעובדא דרמי בר חמא מתנת בריא בשטר בלא קנין היה ולא נודע למי נמסר תחלה א"ל משום דקדים לכתיבה ומסתמא כיון שנכתב תחלה גם נמסר תחלה. א"ל אטו בירושלים יתבינן דכתבינן שעות והואיל ואין ניכר זמן הכתיבה בשטר לא תלינן המסירה בכתיבה עכ"ל. כתב הרשב"א בתשובה על ב' שטרי המתנה לחוד רואה אני שהמתנה שנעשית בט' בתמוז שהיא מתנה גמורה לעשות ממנו כל חפצה מעכשיו בין יושבת תחתיו בין מורדת ובמתנה השנית הכתובה אחרי זאת נאמר בה בהפך כל זה שלא עשה לה מתנה זו אלא לחיזוק התנאי שהתנה עמה שאם תמות בחייו תהיה רשאה לתת נדוניתא לאביה או ליורשיו אלא שהתנה עוד שאם יגרשנה שלא לרצונה תגבה הכל ולפי שטר זה אין לה בנכסים כלום לתת ולמכור מעכשיו עד שיגרשנה שלא מדעתה וגם שטר זה נכתב בט' בתמוז ונחתם מידי עדים אחרים אם ידעתם והיה שטר זה מוקדם ואחר כך קנו העדים ממנו על השטר שכתב ראשון ועל תנאיו היא קנתה הכל מעכשיו שהרי חזר והקנה לה קנין גמור מוחלט מהיום ואפי' אם היה שטר זה מוקדם וחזר וגרע בשטר זה השני מן הדין קנתה היא בשטר הראשון משעה שקנו ממנו דקנין קונה וגומר מיד בין נכתב בין לא נכתב כמ"ש בפ"ק דמציעא ואפי' לא הגיע השטר לידה מעולם וכדברי רש"י וכן עיקר וכיון שכן אפי' נתרצית היא לבטל אותו קנין ראשון ולהעמיד ענינה על זה השני לא נתבטל הקנין הראשון וצריכה היא שתחזור ותתן לו ולכתוב לו שטר מתנה מכל זה שנתן לה וכדאיתא בפ"ק דמציעא גבי שטרי חליטאתא ואדרכתא אלא שאני רואה שהיא מודה בשטר שני זה אלא שטוענת טענות אחרות ונראה מתוך הדברים שהקנין ההוא שעומד את הכל לכבוד בעלמא אתם רגילים לכתוב כן ולא לחלוטין והשטר הוה השני עיקר שמגלה עיקר התנאים ואם כן אינה יכולה ליתן ולא להקנות מכח שטר זה שני עד שתתגרש שלא מדעתה:
ג סָעִיף ד כתב הרמ"ה ה"מ דדיינינן שודא כגון שנתן או מכר לשנים ויצא הממון מרשות המוכר או מרשות הנותן וכו' עד סוף הסימן דברי טעם הם:
א סָעִיף א מי שהוציא ב' שטרות וכו' מימרא דר"נ פרק נערה שנתפתתה ב' שטרות היוצאים בזא"ז ביטל השני את הראשון ומפרש בגמרא דהיינו דוקא בשניהם במכר או שניהם במתנה מ"ט רפרם אמר אימור אודויי אודי ליה בעל השטר שהראשון מזויף היה ונתרצה על האמת לקנות מזמן שני רב אמר אימור אחולי אחליה לשיעבודיה מאי בינייהו א"ב אורועי סהדי ולשלומי פירי ולעסקא ופרש"י אורועי סהדי החתומים בראשון לרפרם פסולים לרב אחא כשרים ולשלומי פירי שאכל לוקח בין זמן ראשון לשני לרפרם משלם ולטסקא לפרוע מס למלך מזמן ראשון לזמן שני לרפרם על המוכר לפרוע לרב אחא על הלוקח לפרוע וכתב ב"י דהרא"ש כתב ע"ש הרמ"ה דהלכה כרב אחא וכ"כ הר"ן ע"ש הרמב"ן אבל הרמב"ם פ"ה מה' זכייה פסק כרפרם משום דקרקע בחזקת בעלים הראשונים עומדת ולא ידעתי למה השמיט רבינו זה עכ"ל ושגגה יוצאה מתוך הקולמוס דהלא מדכ"ר והמוכר או הנותן נוטל הפירות עד זמן שטר השני בזה הודיע שהלכה כרפרם וכדפסק הרמב"ם ומ"ש רבינו נוטל הפירות לאו דוקא נוטל דמשמע שהן בעין אלא אפילו אכלן הלוקח והמקבל צריכין לשלם וכדקאמר תלמודא לשלומי פירי שאכל הלוקח וכדפי' רש"י להדיא וכ"כ הרמב"ם כל הפירות שאכל וכו'. אלא דאיכא לתמוה למה לא כ"ר גם כן דאתחזקו העדים החתומי' בראשון בפסולים ושהמוכר או הנותן ישלמו המס מזמן הראשון לשני כיון דפסק כרפרם וי"ל דרבינו נמשך אחר הרמב"ם דפסק כרפרם ואפ"ה לא כתב הך דאורועי סהדי נראה שלא היה כתוב בגירסתו וכן נראה ממ"ש הרב המגיד לישנא דתלמודא איכא בינייהו לשלומי פירי ולטסקא ולא הביא הך דאורועי סהדי בהך דלטסקא אע"ג דכתבו הרמב"ם לא כתבו רבינו משום דכל שכן הוא כיון דאפילו פירות שאכל משלם הלוקח והמקבל מזמן ראשון עד זמן שני כ"ש שאין חיוב תשלומי מס אלא על המוכר והנותן שאין חיוב המס אלא בשביל אכילת פירות ותלמודא דקאמר לטסקא אף על גב דשמעינן לה מכלל לשלומי פירי דהא בהא תליא ניחא לה לפרושי כל מאי דנפקא מינה בין רפרם לרב אחא. ועי"ל בהא דלא הביא רבינו הך דאורועי סהדי אליבא דרפרם והוא משום דהתוספות בשם ר"י כתבו דתימא גדול הוא לפסול העדים בענין זה לרפרם כפירוש הקונטרס ונראה לר"י דאם יש למקבל מתנה שום שטר אחר שהעדים אלו חתומין בו מרעין ליה לשטרא הואיל והוא הודה שהן פסולין אי נמי לפסול חתימתן קאמר משום דאימור זיופי זייף הואיל והוא מודה שהשטר הוה מזויף עכ"ל וכ"כ הרא"ש אבל הר"ן לא כתב אלא כתירוץ השני של תוספות ומפני הספק בין פרש"י לתוספות והתוספות גופייהו איכא ספק בין שינויא קמא לשינויא בתרא על כן השמיט רבינו דין אורועי סהדי אליבא דרפרם ולא כתבו כלל כי כן דרכו של רבינו להשמיט בכל מה שנסתפק בו כמ"ש כמה פעמים: ומ"ש וכן אם לוה המוכר וכו' כ"כ התוספת והרא"ש לשם ובין לרפרם ובין לרב אחא דינא הכי ולא ידעתי למה לא כתב רבינו עוד מ"ש התוס' והרא"ש דאם קנה המוכר או הנותן שדה אצל שדה זו בין זמן ראשון לשני דלא מצי הלוקח והמקבל לסלקו מטעם שהוא בן המצר כיון דביטל השני את הראשון: ואם יש שום תוספת וכו' שם מימרא דרב פפא וע"פ פי' הרא"ש ודלא כפרש"י והאלפסי בתשובה אלא כפי' הר"ר יצחק ב"ר ברוך וכך הוא דעת הרמב"ם לשם וכתב ה' המגיד שכ"כ רוב המפרשים וב"י הביאם ואם הראשון של מכר והשני של מתנה וכו' שם בגמרא: ומ"ש וצריך שלא יראה וכו' כ"כ התוס' והרא"ש אבל הר"ן וה' המגיד כתבו ע"ש רב נטרונאי גאון וע"ש הרשב"א דאפילו מראה אותו לית לן בה ע"ש ובית יוסף מביאו ומיהו משמע מדבריהם דהעיקר דצריך שלא יראה אותו וכו': (ב) ואפילו אי לא שייך ביה יפוי כח דדינא דבר מצרא וכו' כ"כ התוס' והרא"ש אלא דאינהו כתבו דנ"מ לענין דרך אפילו למ"ד מוכר בעין רעה מוכר נותן בעין יפה נותן ורבינו כתב כגון לענין דרך דקי"ל מוכר בעין רעה מוכר ונותן בעין יפה נותן והא ליתא דהא קי"ל כר"ע דמוכר בעין יפה מוכר וכמבואר בסימן רי"ד סעיף י"ד וט"ו ויש ליישב דכל מאי דמצינן לפרושי דלא ביטל השני את הראשון ולא נתכוון במתנה אלא ליפוי כח טפי ניחא לן ולפיכך אף על גב דאנן קי"ל דמוכר בעין יפה מוכר מ"מ תלינן דאיהו דנתן במתנה בשטר שני הוה סבירא ליה דקי"ל מוכר בעין רעה מוכר כחכמים דפליגי אר"ע ולכך כתב לו במתנה ליפות כחו דכולי עלמא מודו דנותן בעין יפה נותן והקנה לו גם את הדרך ומשום הכי לא ביטל שני את הראשון: ומ"ש וכל שכן אם הראשון של מתנה וכו' ג"ז שם בגמרא ורבינו כתב דהוי כל שכן משום דהשני של מכר אינו יפוי כח בלחוד אלא הוה לי' כאילו הוסיף לו דקל כדמסיק ע"ש הרמ"ה: ומ"ש בשם הרא"ש דגם בזה צריך שלא יראה וכו' שם כ"כ ומ"ש בשם הרמ"ה וכו' כתב ב"י דברים נכונים הם וצריך לתת טעם למ"ש הרא"ש דגם בזה צריך להראות השטר שני לבדו וכו' עכ"ל ואפשר כיון דגם האחריות אינו אלא ספק באם יבא ב"ח לטרוף ממנו אינו אלא יפוי כח בלבד כמו יפוי כח דדינא דב"מ אם יצטרך לכך ולא דמי להוסיף דקל דהוא ודאי הוספת דררא דממונא:
ב סָעִיף ג שני שטרות שיוצאים על שדה א' וכו' ס"פ מי שהיה נשוי אתמר ב' שטרות היוצאים ביום אחד רב אמר חולקים ושמואל אמר שודא דדייני ופסקו הפוסקים כשמואל בדיני דלא כמ"ש במרדכי דר"ב כתב בשם גאון דכאן הלכה כרב מדקי"ל ממון המוטל בספק חולקין וכו' וע"ש וכתב הרא"ש דבשטר מכר או מתנה על שדה א' מיירי אבל שטרי הודאו' והלואות היוצאים ביום א' חולקין דהתם שעבודא איכא ואינו חל אלא משעה שמוכח מתוך השטר שחל השעבוד דהיינו ממחרת יום שנכתב בו וביום שנכתב השטר אין הוכחה בו מתי התחיל השעבוד בבקר או בערב הלכך חולקין אבל קניית מכר או מתנה כל הקודם בקנין זכה עכ"ל וזש"ר ואין בהם קנין משום דאי הוה בהו קנין כל הקודם בקנין ע"פ בירור עדים זכה כמו שכתוב בסמוך והיינו עובדא דאימיה דרמא בר חמא ומר עוקבא בר חמא דאיתא התם דאמר בה ר"נ שודא דדיינא דלא היה שם אלא כתיבה בשטר במתנת בריא בלא קנין לזה בבקר ולזה בערב ולא נודע למי נמסר השטר תחלה דאי אית בה קנין הוה קיימא בידיה דמאן דקדים קניינו אפילו שעה אחת וכמו שכתבו הרי"ף והרא"ש והרמב"ם לשם: וכתב ר"ח דלא אמרי שודא דדייני אלא במקרקעי כו' פי' אבל במטלטלי לא אמרינן שודא אלא אמרינן ממון המוטל בספק חולקין וכ"כ בערוך ערוך שד. ונראה דטעם דבר זה משום דבמטלטלין איכא למימר אי איתא דלאותו שהוא אוהבו יותר בודאי לו מסר השטר תחלה לא הו"ל לנותן לעשות בכתיבת שטר אלא הו"ל ליתן המטלטלין ביד אוהבו ולהחזיקם ברשותו ולכך מספק חולקים אבל במקרקעי א"א אלא בשטר ואמרינן שפיר שודא:
ג סָעִיף ד וכתב הרמ"ה וכו' והוא ברשות אחד ממקבלי מתנה וכו' כלומר השתא כיון שאין המוכר והנותן טוענים כלל שתחזור המתנה לידם אלא אדרבה יצאת המתנה מרשות המוכר או הנותן והוא עומדת ביד א' ממקבלי המתנה לאותו שנמסר השטר בידו תחלה אלא שאין אנו יודעין למי נמסר תחלה הלכך כיון דאין זה מוחזק בה יותר מזה דשניהם שוין שכ"א מתנה בידו ואין שום אחד מהם מוחזק בנכסים אמר בהו שודא וכו': כתב ב"י ומ"ש ואינו ידוע למי נמסר תחלה היינו למי נמסר יום אחד או יותר קודם חברו דאילו נמסרו לשניהם ביום אחד אפילו ידוע שנמסר לזה בבקר ולזה בערב אין בהם דין קדימה וכדאיתא בפ' הנזכר אימיה דרמי בר חמא וכו' עכ"ל. נראה מדבריו שהבין מ"ש למי נמסר תחלה פירושו למי נמסר הכתיבה תחלה כלומר למי כתב תחלה ולכך כתב לפרש דהיינו למי נמסר יום אחד או יותר וכו' דאילו ביום אחד אין בהם דין קדימה בכתיבה דלאו בירושלים יתבינה דכתבינן שעות וכדאמר רב נחמן בהך עובדא דאימיה דרמי בר בר חמא וכו' ושרא ליה מאריה דהדבר פשוט דפירוש אינו יודע למי נמסר תחלה היינו למי נמסר השטר בידו תחלה דאם היה ידוע בעדים היה זוכה בו אותו שנמסר בידו השטר תחלה אפילו נכתב לבסוף ואפילו נמסר לכל א' השטר שלו ביום אחד אותו שידוע בעדים שנמסר לו תחלה זכה בה דדוקא בכתיבה אין חלוק מי קודם בכתיבה אפילו ידוע בעדים שנכתב לו בבקר ולחברו בערב דלאו בירושלים יתבינן דכתבי שעות אבל במסירת השטר אפילו היה נמסר לזה ולזה ביום אחד אותו שנמסר השטר בידו תחלה זכה בנכסים והכי משמע להדיא מדברי הפוסקים אבל היכא דאיכא קנין אותו שקדם קניינו אפילו שעה אחת זכה בנכסים אפילו ידוע שנמסר השטר לחבירו תחלה דקנין אינו חוזר לאחר שאינן עסוקין באותו ענין:
א סָעִיף א ולא ידענא למה אמר דהשמיט רבינו דין זה דהא כתב בהדיא כדברי הרמב"ם ז"ל. כתב הר"ן פרק נערה דף תפ"ה ע"א וכ"ש אם כתב לו בראשונה שדה שלם ובאחרונה כתב לו חצי שדה דביטל שני את הראשון וכתב שם המרדכי בשם ר"ת על ש"מ שאמר תנו מנה לפלוני ולאחר שעה אמר פעם שני תנו מנה לפלוני והשיב דאין לו אלא מנה אחת כיון דלא אמר תנו עוד מנה אחת וכ"פ רבינו שמואל מבוניבורג עכ"ל וכ"ה בהגהות מרדכי דב"ב דף רס"ב ע"ב. ועיין בתשובת הריב"ש סימן תע"ח מדין שוברים היוצאים על שטר אחד וע"ש:
ב סָעִיף ב אבל ב"י כתב לקמן ס"ס רנ"ג מתשובות הרשב"א דחולק על זה וס"ל דלא אמרינן שמא כיון על מקומות אחרים אלא חזקה הידוע נתן לו וכן ש"מ שנתן אחד בית לא חיישינן שמא יש לו בית במקום אחר אלא נתן לו הידוע מיהו כתב דזכה ראובן במקומות אלו מאחר שנתן לו במתנת בריא ובקנין לא יוכל לחזור בו:
ג סָעִיף ג בשם תשובת מוהר"ם דלא אמרינן שודא אלא בדיין מומחה וגדול הדור ולא אמרינן ג"כ שודא דדיין אלא במקום דאתמר בגמרא ובמקום דלא אתמר המ"מ ע"ה ועיין שם בהגהות דף תק"ן ע"ד שו' דינין הם בתלמוד דאמרינן בהו שודא ועיין במרדכי ריש י' יוחסין וריש שבועת העדות מדין שודא וכתב הר"ן בריש שבועת העדות דיש גורסין שוחדא דדיינא בחי"ת כי מותר ליקח שוחד בענין זה כי הדיין מותר לעשות מה שירצה וכ"כ נ"י פרק חזקת הבתים דקע"ג ע"א ונ"ל דדברי הר"ן ונ"י אינם אלא לפי' התוס' פרק מי שהיה נשוי דפי' שביד הדיין לעשות מה שירצה אבל כפרש"י דפי' שצריכין לראות למי היה אוהב יותר ודאי אסור ליקח שוחד כמו בדין אחר כנ"ל. מיהו בתוס' פרק הכותב כתבו דאם נטל שכר על זה דינו לאו דין כב"י ס"ס ס"ה שכתב הריטב"א דהאומר ר' זוז לפלוני והיו ב' ששמותיהן שוות יחלוקו וצ"ע דהא בגמרא גבי נכסי לטוביה משמע שדנין ביה דין שודא וע"ל סימן רנ"ג:
ד סָעִיף ד וכ"כ בשם מהר"מ הלכה למעשה:
א סָעִיף א והמוכר או הנותן כו' כתבתי ל' הגמרא בדרישה ודקדק רבינו וכתב נוטל הפירות ור"ל הפירות שהן בעין נוטלם אבל מה שכבר אכל א"צ לשלם ועד"ר: וגובה התוספת כו' עד"ר:
ב סָעִיף ב וצריך שלא יראה שטר של מכר כ"כ גם התוס' והרא"ש וכתבו שאפילו שטר מתנה שכתוב בה אחריות אית ביה דינא דב"מ כו' ע"ש וא"ל כיון שכשמראה שטר מכר לבעל המצר יכול לסלק א"כ למה נתנו חז"ל עצה לרמות ולדחות בעל המצר מזכותו שזכתה לו התורה וי"ל כיון שאילו היה רוצה בעל השטר היה נותן לזה המוכר דמי השדה במתנה וקיבל השדה ממנו במתנה. ולא היה שייך דינא דב"מ. השתא נמי דלא עשה וקנה ממנו כדי שיהיה לו אחריות ולקח ממנו שטר מתנה בפני עצמו לא עשה בזה שלא כהוגן רק שזה יכול לבא עליו בטענה דועשית הטוב והישר כיון שרואה בידו שטר קניין ולכך מותר להשיאו עצה שלא יראה אותו: ואפילו אי לא שייך כו' כ"כ התוס' והרא"ש שם ומש"ה חילקן ג"כ רבינו ולא כלל יחד הנ"מ דדיני דב"מ ודרך כיון דדב"מ לא שייך בכל ענין וק"ל: ומ"ש כגון שהלוקח או המוכר עצמן מצרנים ר"ל כל חד כפי דינו דהיינו הלוקח כשהוא מצרן בצד א' משדה זו שוב לא יוכל לסלקנו שום א' מהמצרנים דהג' צדדים האחרים וכמש"ר בסימן קע"ה משא"כ כשאין הלוקח מצרן בשום צד אלא שהמוכר מצרן אז לא ינצל הלוקח זה מסילוק המצרנות אם לא שאין שם מצרן לשדה זו כלל והיינו שהמוכר יש לו שדות אחרות סביב שדה זו שמכר לזה מכל צד וק"ל: ומ"ש כגון לענין דרך כו' עד"ר שהארכתי ועמ"ש בסי' רי"ד עוד מזה: שאם יבוא ב"ח כו' פי' שאם יבוא ב"ח של הנותן המוקדם לו ויטרוף ממנו כדינו ואז ילך המקבל בשטרו לב"ד לכתוב לו טרפא אזי יראה שלא יוחזק בב"ד שטר של המתנה דא"כ יראו שהשטר מכר לא נכתב אלא ליפוי כח ולא יכתבו לו טרפא משום פסידא דמשועבדים אחריני וכן פירוש מ"ש אח"כ בדברי הרמ"ה משום יפוי כח דב"ח כתבינן ר"ל שאם יטרוף ממנו ב"ח אזי ילך לב"ד ויכתבו לו טירפא ע"י השטר מכר וק"ל והא דהצריכו שלא להראותו נראה פשוט דהיינו דוקא כשבא המקבל לטרוף משועבדים שקנו מהנותן אחרי שבאו ב' השטרות לידו אבל כשיש בנ"ח להנותן עצמו ובא לגבות ממנו באחריות השטר נגד השדה שטרפו ממנו אף שיראו הב"ד שני השטרות בידו ודאי יגבו ממנו דהא מש"ה כתבינן לו מתחלה שטרא אחריות וגם בכאן אין צד איסור במה שמשיאו עצה לזה ולחוב למשועבדים שאחריו כיון שנתן ב' שטרות קודם ששעבד לזה הבא אחריו ומי ימחה ביד הנותן במה שיחייב עצמו לזה באחריות ואינהו הן דאפסידו אנפשייהו דהא קלא אית ליה להאי שטרא איך שמכרו וקיבל עליו אחריות וק"ל: לא ביטל שני את הראשון פי' אין לו דין הנ"ל בריש הסימן דשטר האחרון מבטל הראשון: אי בעית בהאי גובה כו' ואין שייך לומר דגובה בשניהן כיון דהראשון היה של מתנה ויש בו יפוי כח דמצרן ושאר עניינים והשני אינו אלא אם יבוא ב"ח ויקחנה מידו ואז אין מועיל לו של מתנה כלל ויגבה ויטרוף בהשני מה שאין כן שהראשון של מכר דאז מהני ליה שניהן בזו השדה וק"ל: לא שייך אחרון במתנה כו' פי' כיון שאין מוסיף במתנה זו בגוף השדה על מה שמכר כבר וגם במקום אחר לא הוסיף לו כלום לפיכך כו' משא"כ כשהראשון במתנה והשני במכר דאז בכלל מכר הוא שיש לו אחריות על שאר נכסיו לא מיקרי יפוי כח דראשון להיות טפל ובטל אצלו וק"ל:
ג סָעִיף ג שני שטרות שיוצאים כו' ואין בהן קנין דאם היה בהן קנין בעדים היה זוכה זה שהקנה לו תחלה ואע"פ שאין הקדימה מבוארת בשטר השטר אינו אלא לראיה והקנין נגמר תיכף בשעת הקנאה וכמש"ר ואזיל והא דכתב רבינו אלא כתב לכל אחד שדי מכורה או נתונה לך נראה דה"ה אם היו עדים חתומים בכל אחד לא אמרינן בכה"ג מוקדם משעת החתימה וכ"כ התוס' דף צ"ד וכמש"ר בסימן ל"ט אלא שבאם אינו מקנה לו השדה בהקנאה דרך לזכות לו השדה ע"י השטר שכותב לו שדי מכורה או שנתונה לך מש"ה כתב רבינו כן וכן מוכח שם בגמרא דקאמר טעמא דשמואל דאמר שודא משום דס"ל כר"א דלא אזיל בתר עדי חתימה אלא בתר עדי מסירה ע"ש מיהו לפי מאי דקיי"ל כאביי דאמר עדים בחתומיו זכין לו אף שלא בא לידו עד לאחר זמן ומכרו בנתיים אפ"ה יכול זה להוציא מיד הלוקח וכמש"ר לעיל סימן ל"ט ה"נ בכה"ג ואפשר דמש"ה נקט רבינו בלשונו שטר דשדי נתונה לך דלכ"ע אין בו דין קדימה בכה"ג ושטר הקנאה דלכ"ע יש בו קדימה ובפלוגתא לא קמיירי כאן וסמך אמ"ש בסימן ל"ט ובאינך מקומות שכתב שם דין דעדים בחתומיו זכה לו ועמ"ש בסמוך בדרישה מזה וק"ל: ואינו ידוע למי נמסר תחלה כו' פי' אינו ידוע למי נמסר שעה אחת קודם לחבירו דאם היה ידוע שנמסר לזה שעה אחת לפני השני היה זוכה בה הראשון ודלא כב"י ועד"ר: קיי"ל שודא דדייני פי' השלכת דעת הדיינים וע"ל סימן קל"ח ולקמן ס"ס רנ"ג וא"ת כיון דאפשר דבבת אחת נמסרו שטרות שניהן וזכות שניהן ביחד הול"ל דיחלוקו י"ל משום דהוא מלתא דלא שכיחא ודיני דשודא שכיחי טפי ר"ן. ודין זה דוקא בשטרי מקח ומתנה אבל בשטרי הודאות והלואות קיי"ל יחלוקו כמ"ש לעיל סימן ק"ד וכמ"ש בדרישה בשם ר"ן: ור"י כתב דאף במטלטלי כו' אבל מומחה ג"כ בעי דהא רב ששת גברא רבה הוא וא"ל ר"נ לאו דייני את לעשות שודא תוס' ורא"ש:
ד סָעִיף ד ויצא הממון כו' פי' המתנה או המכר: והיא ברשות אחד ממקבלי מתנה פי' מיד שכתב שדי מכורה לפלוני מיד יצא מרשות המוכר או הנותן ובא לרשות הלוקח או המקבל מתנה והספק הוא ביניהן שאינו ידוע מי קודם ולא שייך למימר בהו העמד השדה על חזקתו הראשונה שהרי לא היה עד עתה לשום אחד מהן בו זכות ודין [ומה] שאחד מהן קדם עכשיו ועשה בה חזקה אין חזקתו חזקה כיון שזכות שניהם בשטרות שווים וחזקתו כגזילה נעשה: וחזר שמעון בו ביום כו' ל' וחזר ל"ד דהא מסיק וכתב דמיירי דאינן יודעים מי הוא האחרון ונראה דה"ק שמתחלה בא בפני ב"ד כתב שכתוב בו שראובן הקנה לשמעון ואח"כ חזר ובא כתב לפני ב"ד שכתוב בו ששמעון הקנה לראובן ואין הבית דין יודעין לאיזהו הקנה תחילה וק"ל: אבל אי קיימי ברשותיה דחד מינייהו מוקמינן ליה בחזקתיה ובטעם דחזקת המוחזק עדיף מחזקת מרא קמא וכמש"ר לעיל ר"ס רכ"ג ע"ש:
א סָעִיף א מי שהוציא כו' עד ביטל השני את הראשון כתובות דף מ"ד אר"נ ב' שטרות היוצאים בזא"ז ביטל שני את הראשון א"ר פפא ומודה ר"נ דאי אוסיף בה דיקלא לתוס' כתביה פשיטא ראשון במכר ושני במתנה ליפות כחו הוא דכתב ליה משום דינא דב"מ וכ"ש ראשון במתנה והשני במכר דאמרינן משום דדב"מ הוא דכ"כ שניהם במכר כו' [עב"ח שהביאו] ופי' התוס' והרא"ש אורועי סהדי דאם יש לזה המקבל מתנה או לוקח שום שטר אחר ועדים הללו חתומים בו מרעין ליה לשטרא לרפרם הואיל והוא הודה שהן פסולין א"נ לפסול חתימתן קאמר דאימר שהוא זייף אותו שטר שיוצא עוד מתחת ידו הואיל והוא מודה שהשטר זה הראשון מזויף ולשלומי פירי שאכל מזמן ראשון לזמן השני לרפרם משלם ולטסקא לרפרם המוכר משלם למלך המס מזמן הראשון לזמן השני לרב אחא על הלוקח לפרוע וכתב הרא"ש שם ז"ל וכתב הרמ"ה דהלכתא כר"א דכיון דאיכא פלוגתא ולא ידעינן כמאן הלכתא לא מרעינן סהדי דאוקי סהדי אחזקתייהו וגם נוקי המקבל בחזקת אדם הגון ולא זייף העדים וגם לענין פירי וטסקא קרקע בחזקת המקבל עומד ע"י שטר הראשון ולא מבטלינן האי חזקה מספק כו' ע"ש דמסיק הרא"ש כהרמ"ה דהלכתא כר"א אבל הרמב"ם בספ"ה דהל' זכייה כתב ז"ל ביטל שטר שני את הראשון לפיכך כל הפירות שאכל הלוקח מזמן ראשון עד זמן שני מחזיר אותן ואם יש על אותה שדה חוק למלך בכל שנה המוכר או הנותן צריכין ליתן אותו חוק עד זמן השני עכ"ל וכתב המ"מ שפסק כרפרם מפני שהקרקע בחזקת בעלים הראשונים עומדת עכ"ל ויש לדקדק למה לא כתב נמי שהשטרות שיוצאין מתחת ידו שעדים של שטר הראשון חתומין עליהן הן פסולים וכנ"ל לכ"נ דגם הרמב"ם מסופק הלכתא כמאן מש"ה פסק בכל חד שמעמידין אותו על חזקתו וכמ"ש גם הרא"ש אלא שמחולקין בפירות שאכל דלהרמב"ם מעמידים הקרקע בחזקת בעלים הראשונים וצריך לשלם הפירות למוכר והרא"ש והרמ"ה ס"ל כיון שהלוקח מוחזק בקרקע עד השתא מעמידין הפירות שאכל בחזקתו והנה נראה פשוט דרבינו בשיטת הרא"ש אזיל לפסוק כר"א אלא שס"ל דר"א ג"כ מודה שהפירות שעדיין בעין ולא אכלם שיקחם המוכר או הנותן כיון דמחיל ליה וביטל שעבודא דמזמן הראשון וכמו שס"ל לענין גביית גוף השדה דאם לוה המוכר או הנותן בין זמן ראשון להשני דב"ח גובה ממנו וכמ"ש התוספות והרא"ש שם בהדיא דר"א מודה בזה משום דמחיל ליה השעבוד מזמן הראשון עד זמן השני וא"כ ה"ה וגם כ"ש הוא דאם הפירות עדיין בעין שיקחו המוכר או הנותן ומש"ה דקדק רבינו וכתב והמוכר או הנותן נוטל הפירות משמע דוקא כשהן עדיין בעין אבל כשכבר אכלם א"צ לשלם הלוקח להמוכר וק"ל. והא דלא כ"ר דאין העדים פסולים ושהטסקא יפרע הלוקח ה"ט משום דלפסול העדים ממילא נשמע דאינן פסולין דמהיכי תיתי כל זמן שלא נזכר ולענין טסקא י"ל משום דרבינו איירי משדה שהוא מיוחד לחלוטין לראובן ומכרה או נתנה לשמעון ואין עליו טסקא והא ראיה שהרמב"ם כתב בלשונו הנ"ל ז"ל אם יש על אותה שדה חוק למלך כו' דמלשון אם יש מוכח דלא על כל שדה יש חוק למלך ועוד דע"כ ל"ק הגמרא דלר"א יפרע הלוקח הטסקא אלא כשכבר אבל הלוקח הפירות והיה עומד השדה בחזקתו ומאן דאכל פירות משלם טסקא להמלך אבל בכה"ג דמיירי ביה רבינו שהפירות עדיין בעין ולקחם המוכר פשוט בעיני דגם לר"א המוכר הנוטל הפירות צריך לשלם הטסקא וק"ל: וגובה התוספת כו' עיין בהרא"ש שם מה שהקשה שם מהא דאמר רב הונא הוציאה עליו שתי כתובות וכו' ומה שתירץ שם וכך הם דברי רבינו וז"ש בסוף ואפילו אם לא כתב לו ואוסיפית ודוק:
ב סָעִיף ב כגון לענין דרך דקיי"ל מוכר בעין רעה מוכר כו' כדברי רבינו הוא ג"כ ל' התוספות והרא"ש שם ותימה הא קיי"ל כר"ע דפליג עם רבנן בפ' המוכר את הבית (בבא בתרא דף ס"ד) וס"ל דגם מוכר בעין יפה מוכר וכמש"ר סי' רי"ד סט"ו וי"ו ע"ש והתוספות דקדקו וכתבו בשמעתין דפ' נערה הנ"ל בד"ה משום דינא דב"מ ז"ל דאפילו אי ליתא משום דינא דב"מ כגון שהלוקח עצמו הוא מצרן מ"מ יש נ"מ לענין דרך דאפילו למ"ד מוכר בעין רעה מוכר נותן בעין יפה נותן עכ"ל הרי שכתבו דאפילו למ"ד כו' ור"ל דנ"מ זו היא דוקא לרבנן דפליגי עם ר"ע ולמאן דפסק כוותייהו אבל להרא"ש ורבינו שסתמו וכתבו כן כאילו הוא אליבא דהלכתא וקיי"ל כן ק' ונראה דגם אליבא דהלכתא יש נ"מ בזה כגון שראובן שמכר מתחלה שדה זו לשמעון קנה אח"כ שדה אחרת בצד שדה הראשונה ולא היה לשמעון רשות מתחלה לילך לשדהו דרך אותה שדה שקנה ראובן עתה וגם עתה אחר שקנאה ראובן אין לו רשות אחר שלא היתה של ראובן מתחלה בשעת מכירה לשמעון אח"כ בשעה אחת מכר ראובן שדה זו השניה ללוי ולשמעון נתן שטר מתנה על השדה שקנה ממנו כבר ובכה"ג יש לשמעון רשות לילך דרך שדה של לוי דהו"ל כאילו מכר שדה ללוי ונותן שדה שלפנים ממנו לשמעון בבת אחת דעדיפא כח הנותן ויכול לעבור דרך עליו וכמש"ר בסי' רי"ד סי"ו ע"ש וא"ת א"כ גם בשניהן שטרי מכירה מצינו שיש נ"מ בהשני לענין דרך בכה"ג דכתיבנא והיינו שמכר ראובן לשמעון שדהו ואח"כ קנה ראובן שדה אחרת ונשארה בידו וחזר ונתן שטר מכירה אחר לשמעון על שדהו הראשון שמכר לו דאז יש לו דרך ג"כ על שדהו השני די"ל דבכה"ג אין רגיל ליתן לו שטר מכר אחר אלא נותן לו רשות לילך גם דרך שדהו השני א"נ לרבותא כ"כ דאפילו אם מכר גם השני אפ"ה יש להראשון דרך עליה והיינו דוקא ע"י שטר מתנה וק"ל וע"ש בתוס' בד"ה אימור אחולי אחליה כו' דכתבו ג"כ נ"מ לענין מחילה באם קנה הנותן שדה אחרת ביני ביני ומ"מ יש לתמוה דאם כן היה כוונת רבינו לא הו"ל לסתום אלא לפרש כיון דבסתם דרך קי"ל דגם במוכר קנהו הלוקחים לכן היותר נראה דרבינו דקדק לכתוב כגון דרך ולא כתב דיש נ"מ לענין דרך כמ"ש התוספות כדי ליישב זה ולמדנו דודאי לדידן דקיי"ל כר"ע אין לנו נ"מ לענין דרך ומ"מ יש כמה עניינים דיש בהן יפוי כח במתנה ולא במכר והן הן שכתבן רבינו בס"ס רט"ו ס"ט דכתב שם ז"ל וכל אלו שאינן נמכרין בכלל בית חצירו ושדה וכל הנך אחריני אם נתנן לאחר במתנה הכל בכלל כו' ושם כתבתי הטעם דמ"ש מדרך והנה רבינו בא לכתוב ל' התוספות מש"ה נקט בל' דרך והוסיף עליו תיבת כגון להיות בו נ"מ לדידן בשאר דברים דקיי"ל בהן דמתנה עדיף ממכר וק"ל:
ג סָעִיף ג שני שטרות שיוצאים על שדה א' כו' עד וזמנם ביום א' ואינו ידוע למי נמסר תחלה כו' ז"ל ב"י היינו למי נמסר יום א' או יותר קודם לחבירו דאילו נמסרה לשנים ביום א' אפילו ידוע שנמסר לזה בבקר ולזה בערב אין בו דין קדימה וכדאיתא בס"פ מי שהיה נשוי אימיה דרמי בר חמא כתבתינהו לנכסיה לרמי בר חמא בצפרא לאורתא כתבתינהו למר עוקבא בר חמא אתא רמי בר חמא לקמיה דרב ששת אוקמיה בנכסיה אתא מר עוקבא לקמיה דר"נ אוקמיה בידיה אתא ר"ש לקמיה דר"נ א"ל מ"ט עבד מר הכי א"ל ומ"ט עבד מר הכי א"ל דקדים א"ל אטו בירושלים יתבינן דכתבי שעות אלא מר מ"ט עביד הכי א"ל שודא דדייני א"ל אנא נמי שודא דדייני א"ל חדא דאנא דיינא ומר לאו דיינא את ועוד מעיקרא לאו בתורת הכי אתית לה עכ"ל. ודברי הב"י תמוהים המה בעיני דהא הר"ן שם בפ' מי שהיה נשוי בסימן שס"א אהאי דינא דב' שטרות היוצאים ביום אחד דרב אמר חולקין ושמואל אמר שודא דדייני כתב ז"ל ומפרשינן בגמרא דרב ס"ל כר"מ דאמר לענין גט דעדי חתימה כרתי כלומר שהם עיקר הכריתות וכן לענין שטרות ואילו שניהם נחתמו ביום אחד ובמקום שאין כותבין שעות גלי דעתייהו דאין מקפידין על הקודם לחבירו ואפילו זה שחרית וזה מנחה אין זה זוכה יותר מזה הילכך מאי שודא דדייני איכא למימר הרי אין אדם יכול ליפות כחו של זה משל זה ושמואל כר' אליעזר דאמר דאפילו אין עליו עדים אלא שנתנו לה בפני עדים כשר וגובה מנכסים משועבדים שאין העדים חותמין על הגט אלא מפני תיקון העולם שמא ימותו עדי מסירה או ילכו למד"ה אלמא עדי מסירה עיקר הילכך אילו באו עדים ואמרו שלזה נמסר בבוקר ולזה נמסר בערב זה שנמסר לו ראשון קנה ולפיכך י"ל שמא הא' היה חביב עליו יותר וקדם ומסרו לו ואת השני הטעה ואף על גב דאפשר נמי דבבת אחת נמסרו שטרות שניהן וזכות שניהן שווין הא מלתא דלא שכיחא היא ודינא דשודא שכיח טפי והארכתי בביאור הלכה זו בפ' בתרא דגיטין בס"ד עכ"ל. הרי לפנינו שכתב בהדיא דלמי שנמסר לו תחלה אפילו ביום א' קודם לחבירו זכה בו וכדבריו כתב המ"מ בהדיא בפ"ה דזכייה ע"ש בדין ו' וכן מוכח מלשון רש"י שם בפרק מי שהיה נשוי שהרי אמ"ש שם בגמרא ז"ל רב דאמר יחלוקו ס"ל כר"מ דאמר עדי חתימה כרתי ושמואל דאמר שודא דדייני ס"ל כר"א דאמר עדי מסירה כרתי פירש"י ז"ל ע"ח כרתי ואלו שניהם נחתמו ביום אחד במקום אחד אין מקפידין על הקדום לחבירו ואפילו זה שחרית וזה במנחה ומאי שודא איכא כי' ע"ש מוכח מזה דשמואל דס"ל כר"א דאמר עדי מסירה כרתי אמר בכה"ג שזה נמסר שחרית וזה במנחה שודא דדייני וכן מוכח שם מהתוס' ע"ש ומה שהביא הב"י ראיה לדבריו מאימיה דרמי בר חמא הנ"ל לא ידעתי מהו ראייתו דאדרבה ראיה לסתור דבריו יש משם דהא כתב הרא"ש שם אההוא עובדא ז"ל א"ל ומר מ"ט עביד הכי א"ל משום דקדים לכתיבה ומסתמא כיון שנכתב תחלה גם נמסר תחלה כי היה ירא מאחיו שיקדמנו א"ל אטו בירושלים יתבינן דכתבי שעות והואיל ואין ניכר זמן הכתיבה בשטר לא תלינן המסירה בכתיבה כו' עכ"ל הרי לפנינו דטעמא דר"ש הוה כיון שנמסר לזה תחלה מש"ה הוא לבדו זכה בו ואע"ג דגם לשני מסר בו ביום מיד אחר הכתיבה דהא מה"ט גופא דכתב דהיה ירא מאחיו כו' ודאי גם השני הוה מקדים ליקח השטר בידו מיראתו מאחיו וא"ל כיון דהשני נכתב בפניא נמשך מסירתו עד הלילה והו"ל כשני ימים דז"א דפניא ר"ל מחצות ואילך היפך מצפרא והכל ביום א' וכן משמע ג"כ לשון הרמב"ם שם בפ"ה דזכייה דכתב שם ז"ל ב' שטרות שזמנם ביום א' כו' אם דרך אנשי המקום לכתוב שעות כל הקודם זכה ואם אין דרך אנשי המקום לכתוב שעות הרי הדבר מסור לדיינים כו' עד מפני שאין אנו יודעים מי הוא משניהם שהגיע שטרו לידו תחילה אבל אם היה בכל שטר מהם קנין כל שקדם לו הקנין זכה וישאלו העדים וכן אם היו שם עדים שזה הגיע שטר מתנתו לידו תחלה קנה הראשון עכ"ל הרי מדכתב וכן אם היו שם עדים כו' משמע ומוכח דאפילו אם הקדימה היתה ביום אחד דומיא דאם יש בשטרות קנין וכתב דזכה הראשון אפילו לא קדים אלא שעה א' וכן מוכח ג"כ מלשון רבינו דס"ס קל"ח סי"ד ע"ש מדכתב שם שא"א לעמוד על הדבר כו' גם כתב אח"כ שאין לעמוד על הדבר כי לא ישימו העדים לב לזמן המסירה משמע דשניהן הוציאו השטרות באותו יום שנכתב או לאחר זמן אלא שידוע שנמסר לשניהן באותו יום שנכתב דבזה דוקא שייך למימר שא"א לעמוד על הדבר מטעם כי לא ישימו העדים לב אבל להב"י דכתב דביום אחד אפילו ידוע הקדימה לא זכה בו הראשון כ"א בקדימת יום לפני השני א"כ לפי פירושו צ"ל דלא ישימו לב לאיזה נמסר יום לפני חבירו וק' הא סתם עדים נותנים לב ליום המסירה בפרט לשמואל דאמר שודא דדייני וקיי"ל כוותיה כר"א דאמר עדי מסירה כרתי וכיון שהם כרתי מסתמא שמין לב ליום המסירה ועוד מדכתב כי לא ישימו לב לזמן המסירה ולא כתב ליום המסירה ש"מ דבשניהן נמסרו ביום אחד מיירי רק שאחד מהן קודם לחבירו איזה שעות ביום ובהא דוקא אמרינן שודא אם לא במקום שכותבין שעות והטעם שאם נכתב בו שעות דאזלינן בתר הקדימה משום דבאותו מקום נחשבה קדימת השעות כקדימת הימים בכל מקום ומדקדקים למסור לו מיד באותה שעה שנכתב כדי שלא יהא כשטר מוקדם שהרי אם לוה המוכר באותה שעה מאחר יהיו נכסי הלוה משועבדים לאותו המלוה מאותה השעה וכשלא ימסור ללוקח השטר מכירה מיד אלא לאחר שעה יפסיד הלוה שלא כדין (מיהו נ"ל דלמ"ד עדיו בחתומיו זכין לו הוא זוכה למפרע ואף ששניהן נחתמין ביום א' וע"ש בתוס' בד"ה כתב לא') וכ"כ המ"מ והר"ן שם במקומן הנ"ל וכ"מ מדסתם רבינו כאן וכתב ז"ל וזמנם ביום אחד ואינו ידוע למי נמסרו תחילה משמע הא ידוע הקדימה אפילו באותו יום זכה בו הראשון דאל"כ לא הו"ל לסתום אלא לפרש גם בש"ע סתם המחבר ב"י לכתוב בלשון רבינו וגם מור"ם ז"ל לא כתב עליו כלום לפרשו דמיירי דוקא במסר להשני ביום אחר משמע דהב"י עצמו הדר ביה ולא מצאתי בשום מקום יסוד וראיה לדברי הב"י כ"א מפי' רשב"ם דפ' ח"ה בסוף דף ל"ד ע"ש שכתב שם בהדיא שאף שיבואו העדים ויעידו שזה נכתב ונמסר בבוקר וזה בערב אין בקדימתו כלום ולפני זה נמי כתב שם ז"ל ומ"ש מב' שטרות כו' עד ואפילו נתברר שמעון בשחר ולוי אחריו בערב אין הקדמה בשעות אלא בירושלים וכדאמרינן בכתובות בהדיא עובדא דאימיה דרמי בר חמא כו' ע"ש הרי דהשוה הרשב"ם דכמו דלא מהני הקדמת כתיבה כיון שהיא ביום אחד כך לא מהני הקדמת מסירתו ביום אחד וזהו כמ"ש ב"י הנ"ל מיהו מדברי נ"י מוכח שם דלא פי' כרשב"ם ע"ש ובודאי רבינו בשיטת כל הנך רבוותא הנ"ל אזיל ומש"ה סתם דבריו וכמ"ש ולא חש לדברי רשב"ם כלל אפילו להביא בפלוגתא מפני שבטלים דבריו ברוב דברי רבוותא הנ"ל: ומש"ר בשודא דדייני כתב הנ"י שם בפ' חוקת בשם הירושלמי ז"ל שוחדא דדייני כלומר צריך ליתן שוחד לדיינים כיון שיכולים לעשות כל מה שירצו ואם אוהבים לזה יותר מפני שהוא עמית בתורה ובמצות יתנו לו כדאמרינן בפרק שבועת העדות עולא חברינו עמית בתורה ובמצות הוא ונ"מ לשודא דדייני עכ"ל אבל התוס' בשם ר"ת והרא"ש כתבו דכל דיינא דמקבל אגרא לאו דיינא הוא ומש"ה אסור לדיין ליטול ממון ליתן לו ומ"ש הנ"י ראיה שיתנו למי שירצו הדיינים מההוא דעולא דשלח שהוא עמית בתורה כו' אין ראיה די"ל דה"ק דמש"ה ודאי כוונת הנותן היה ליתנו לזה כיון שהוא עמית בתורה ובמצות וזהו ודאי דעת רבינו שתלה השודא דוקא בדעת הנותן וק"ל:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.