א הלכות מתנה ומחילה כדרך שנקנה המקח כך נקנה המתנה כיצד נתן לו מטלטלין לא קנה עד שיגביה או ימשוך דבר שאין דרכו להגביה או באחד משאר הדרכים שהמטלטלין נקנין בהן וכל זמן שלא קנה כראוי יכול לחזור בו ממתנתו וכן עבדים וקרקעות נקנין מיד הנותן בחזקה או בשטר כדרך שנקנה במכירה:
ב וכיון שהחזיק בכל דבר ודבר כראוי לו אפילו בינו לבינו קנה אם מודים זה לזה:
ג אבל המוחל לחבירו דבר שהוא חייב לו א"צ קנין אלא מיד כשמחל לו זכה במה שבידו:
ד וכ' הרמב"ם וכן הדין בנותן פקדון לחבירו שהיה מופקד בידו קנה מיד בלא קנין:
ה היה לו מנה ביד חבירו ונתנו לו במעמד שלשתן קנה ג"כ בלא קנין ולמעלה פירשתיו יפה:
ו כתב הרמב"ם ז"ל כשם שהמוכר צריך לסיים הממכר כך הנותן כיצד הכותב לחבירו קרקע מנכסי קנויה לך או שכתב לו כל נכסי קנויין לך חוץ ממקצתן הואיל ולא סיים הדבר שנתן לו ואינו דבר ידוע לא קנה כלום ואינו יכול לומר תן לי פחות שבנכסין עד שיסיים לו המקום שנתן לו אבל אם אמר לו חלק כך וכך בשדה פלוני הואיל שסיים השדה אע"פ שלא סיים החלק נוטל אותו מן הפחות שבאותו שדה עד כאן ואני כתבתי למעלה שגם במכר יכול להקנות דבר שאינו מסויים וגם איני מבין מה שחילק בין קרקע מנכסי ובין חלק משדה כיון שלא סיים החלק מאי שנא חלק שאינו מסויים משדה ידוע או קרקע שאינו מסויים מכל נכסיו ועוד דהא אמרינן במנחות (קח:) בית בביתי אני מוכר לך נותן לו עלייה אלמא שקנה אע"פ שלא סיים לו אלא נותן לו עלייה משום דגריעא וכן השיג עליו הראב"ד ז"ל:
ז הנותן מתנה לחברו אינה מתנה אא"כ שיהיה בדעת הנותן שתהא ברשות המקבל לעשות בה כל חפצו:
ח במה דברים אמורים שנתנה לו סתם אלא שניכר מתוך מחשבתו שאינו מכוין ליתנה לו שיעשה בה כל חפצו אבל אם מפרש אפי' אם נתנה על מנת שלא ליתנה לאחר או שלא למכרה או שלא להקדיש או אפילו ע"מ שלא יעשה בו שום דבר אלא
ט דבר פלוני הויא מתנה לאותו הדבר שמפרש:
י והנותן מתנה על מנת להחזיר בין מיד או לזמן קצוב או כל ימי חיי הנותן או כל ימי חיי המקבל הויא מתנה לזמן הקצוב בין במקרקעי בין במטלטלי ואוכל הפירות עד אותו הזמן במה דברים אמורים שמחזירה לנותן בזמן הקצוב אבל אם אינו מחזירה נתבטלה המתנה:
יא לפיכך הנותן שור לחבירו וא"ל על מנת שתחזירהו והקדישו והחזירו ה"ז קדוש [שהרי קיים התנאי שהחזירו] אבל אם א"ל ע"מ שתחזירהו לי והקדישו והחזירו אינו קדוש שאם אתה אומר שהוא קדוש לא קיים תנאו שצריך להחזירו בענין שיהא ראוי לו וכיון שלא קיים תנאו נתבטלה המתנה ואין כאן הקדש:
יב וכן כל מתנה שהיא על תנאי בין שהתנה הנותן בין שהתנה המקבל אין המתנה קיימת אא"כ נתקיים התנאי והוא שיהיה התנאי כפול והן קודם ללאו ותנאי קודם למעשה ותנאי שאפשר לקיימו שאם אינו כהלכתו אינו תנאי ואף על פי שנתבטל התנאי המתנה קיימת אע"פ שרשב"ם וקצת גאונים כתבו שאין צריך כל אלו אלא לתנאי גיטין וקידושין רבינו תם פירש שצריך בכל התנאים וכ"כ הרמב"ם ז"ל ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל:
יג שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן נתן ממונו לשני בניו וריבה לזה ומיעט לזה והטיל תנאי במתנתו על מנת שלא יוכל אחד מהם למכור שום דבר עד שיהא לקטן עשרים שנה ועמד הגדול ומכר קודם שהיה לקטן עשרים שנה. תשובה יראה לי כיון שנתן להם אביהן בתנאי שלא ימכרו עד שיהא לקטן עשרים שנה זה שביטל תנאו נתבטלה מתנתו דקיימא לן כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי ואם נתקיים התנאי המתנה קיימת משעת נתינה ואם לא נתקיים המתנה מעיקרא בטלה לפיכך אותו שביטל התנאי נתבטלה מתנתו מעיקרא ונשארה ביד אביו ואחרי מות אביו ירשה הוא ואחיו הקטן ומתנת הקטן קיימת כי לא ביטל תנאו וגם זכה בחצי מתנת אחיו אמנם צריך לדקדק בלשון השטר אם נעשה כתנאי בני גד ובני ראובן:
יד אף על פי שפסק רב אלפס דלא בעינן תנאי כפול בעל מנת משום דכל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי הרי נחלקו עליו ר"ת ור"י וראיותיהן נכוחות למבין וגם רשב"ם פירש דלא בעינן תנאי כפול בממון וגם רבינו שמשון פירש דלא בעינן תנאי כפול אלא בעריות כגון קידושין וגיטין והכל דחה ר"ת:
טו וכתב דאף בממון בעינן הילכך יש לדקדק אם יש בשטר תנאי כפול או בסוף השטר וקנינא מיניה כחומר כל תנאים וקניינים העשויין כתיקון חכמים כמו שרגילין לכתוב בארצנו בכל שטר שיש בו תנאי התנאי קיים והמעשה בטל כיון שעבר על תנאו ומכר וחזרה המתנה אל אביהם וירשוה שני האחין ואם לא נכפל התנאי התנאי בטל ומעשה קיים ותשאר מתנתו בידו:
טז אע"פ שכתוב בשטר ע"מ שלא יוכל אחד מהן למכור ואין כתוב על מנת שלא ימכור האי על מנת שלא [יוכל] למכור כמו על מנת שלא ימכור הוא כמו לא תוכל לאכול בשעריך ועל כרחך צריך לפרש שלא ימכור ואם ימכור שתהא מתנתו בטלה ואינו יכול לפרש שלא יוכל למכור ואם ימכור יהא המכר בטל והמתנה קיימת שדבר זה אין בידו להתנות שאם המתנה קיימת יעשה בה כל מה שירצה:
יז וששאלת אלמנה שנתנה לאחד מבניה על תנאי שאם לא יתרצה בנה הקטן לכשיגדיל בפשרה שעשו בין הבנים שיהיה מתנה ונפטרה האלמנה ושאלו לבנה הקטן אם יתרצה באותה הפשרה ולא אבה ועתה בא אחיו הגדול בכח אותה המתנה ובאת לומר שאינה מתנה משום דהוי אסמכתא שתלתה המתנה ברצון בנה הקטן וכל דאי אסמכתא הוא ועוד כי בשעה ששאלו את בנה הקטן אם ירצה בפשרה ולא אבה כבר נפטרה האלמנה נמצא שעתה חל הקנין ואין קנין לאחר מיתה. תשובה יראה לי שאין זה אסמכתא כלל כי כל אסמכתות שבתלמוד זהו שאדם נודר לחבירו לעשות לו דבר ואם לא יעשה שמקבל עליו להפסיד כך וכך אבל בנדון זה שנתנה ממונה לבנה הגדול אם [לא] נתרצה בנה הקטן בפשרה שעשו אין ענין אסמכתא כאן כלל דאם כן כל מתנה שיש בה תנאי תהיה אסמכתא וכי מתנה שנתן משה לראובן ולגד ארץ סיחון ועוג היתה אסמכתא לפיכך אם התנאי כפול ותנאי קודם למעשה והן קודם ללאו כגון שאמרה אם לא יתרצה בנה הקטן בפשרה שאז תהיה מתנת הגדול קיימת ואם יתרצה תהיה המתנה בטלה אז התנאי קיים ואם נתרצה בנה הקטן המתנה בטלה:
יח או אם כתוב בשטר ותנאים הללו נעשו כדין התנאים המקויימים או כתנאי בני גד ובני ראובן אז התנאי קיים אבל אם אין כתוב בשטר אחד מהדברים הללו אז התנאי בטל והמעשה קיים: ומה שכתבת לבטל המתנה משום דאין קנין לאחר מיתה אינו נ"ל כי הנתינה היתה ע"מ שאם לא יתרצה בנה הקטן בפשרה וקיימא לן כל האומר על מנת כאילו אמר מעכשיו דמי:
יט ואפי' אם לא נכתב בשטר על מנת אלא אם לא ירצה בנה הקטן בפשרה אפילו הכי הוי כאילו אמר מעכשיו דקיימא לן כר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו הילכך כיון שבשטר כתוב בו זמן הוי כאילו כתוב בו מהיום ואינו קנין דלאחר מיתה:
א סָעִיף א כדרך שנקנה המקח כך נקנית המתנה כיצד נתן לו מטלטלי לא קנה עד שיגביה או ימשוך וכו' וכל זמן שלא קנה כראוי יכול לחזור בו ממתנתו וכן עבדים וקרקעות נקנין מיד הנותן בחזקה או בשטר וכולי כן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק שלישי מהלכות זכיה וכתב ה"ה דבר פשוט היא זה בהרבה מקומות וכבר נתבאר פ"ז מה' מכירה דבדברים בלבד אף על פי שלא קנה המקבל החוזר בו יש בו משום מחוסרי אמנה ובמתנה מועטת כמו שנזכר שם :
ב סָעִיף ב ומ"ש וכיון שהחזיק בכל דבר ודבר כראוי לו אפי' בינו לבינו קנה אם מודים זה לזה בקידושין פרק האומר (סה) מר זוטרא ורב אדא סבא פלוג נכסייהו אתו לקמיה דרב אשי אמרי ע"פ שנים עדים אמר רחמנא דאי בעו למהדר לא מצי הדרי בהו ואנן לא הדרינן או דלמא לא מיתוקמא מילתא אלא בסהדי א"ל לא איברו סהדי אלא לשיקרי:
ג סָעִיף ג ומ"ש אבל המוחל לחבירו דבר שהוא חייב לו אין צריך קנין אלא מיד כשמחל לו זכה במה שבידו בפ"ק דסנהדרין [%ו] ובפ' המקבל (בבא מציעא קיב.) דקדקו כן התוספות והרא"ש בכמה דוכתי וכן דקדק הר"ן בפ"ק דקידושין אמתניתין דע"ע נקנה בכסף :
ד סָעִיף ד ומ"ש בשם הרמב"ם ז"ל וכן הדין בנותן פקדון לחבירו שהיה מופקד בידו קנה מיד בלא קנין פרק שלישי מה' זכיה והטעם מבואר דכיון שהוא בידו מיד זכה בו דאין לך משיכה גדולה מזו. מחילה בטעות אימתי הוי מחילה עיין במהרי"ק שורש כ"א: [%א] דיני מחילה כתבתי בסי' י"ב ועיין בסימן ל"ג וע"ז: כתב מהרי"ק בשורש צ"ד אין מועיל במטלטלין כשהם בעין לשון מחילה אלא לשון נתינה אדם שעושה מעשה שנראה שמודה לחבירו הוי כמחילה מהרי"ק בשורש קי"ח ותשובו' הרא"ש כלל מ' סי' ב'. הזן את חבירו סתם אם חוזר ומשתלם ממנו מגיד משנה פי"ב מהלכות אישות ועיין במה שכתבתי בטור יורה דעה סי' רנ"ג. הרואה שלו ביד אחרים ולא תבעו אי הויא מחילה בפסקי הרא"ש פרק איזהו נשך. דיני מחילה בטעות עיין במישרים נט"ו חלק שלישי: כתוב בהגהות מרדכי דב"ב שלשה אחים שהתנו יחד בקנין על נכסי אחותם שנתן לה בעלה שכל מי שיקבל מתנה מאחותם שיחלקו בשוה ואחר כך נתנה מתנה לאחד מהם אע"ג דאין מקנה דבר שלא בא לעולם בההיא הנאה דסמכי אהדדי גמרי ומקני. אם אמר לחבירו מנה נותן לך והניח לו משכון עליו עיין בפרק קמא דקידושין בתוספות והרא"ש והמרדכי: [%ב] כתב הרשב"א בתשובה מה שנסתפק לך במוחל לחבירו מה שיטול מנכסיו אם מחילתו מחילה בודאי המוחל לחבירו כל מה שיטול מנכסיו יכול הוא לחזור בו קודם שיטול אבל לאחר שנטל מה שנטל נטל ודוקא מטלטלין אבל קרקע לא ואע"פ שדר בה והחזיק לפי שקרקע לא שייך בה תפיסה דקרקע בחזקת בעליה עומדת ואפי' בהקנאה כן הדברי' כמו שאמרתי דהא מוכר פירות דקל לחבירו אם שמט ואכל מה שאכל אכל משום דבשעה שאוכל ולא מיחה ולא חזר בו אותה שעה רואין אותו כמוחל עכשיו ואפילו הניחו אוכל מפני שהיה טועה בהקנאתו וסבור שקנה לוקח ואילו היה יודע שלא קנה היה מונעו אפ"ה זכה משום דמחילה בטעות הויא מחילה כדאיתא בפ' איזהו נשך (בבא מציעא סו:) עכ"ל וכתב עוד שאלת שמעון היה חייב לראובן מנה ונתפשרו ביניהם שיעשה שמעון שטר חוב בשם לוי מכ' ליטרין אחר כך נתרצה ראובן ועשה לו מחילה גמורה מכל תביעת ממון ואח"כ כתב לוי לראובן שטר הרשאה לתבוע משמעון אותם עשרים דינרים ובא ראובן ותבעו משמעון ושמעון טוען כי לוי לא הלוהו שום ממון אלא העשרים דינרים שלך הם אלא שעשית השטר בשם לוי ואתה כבר אחלת לי כל תביעת ממון תשובה אם העשרים דינרים של ראובן אע"פ שהשטר בשם לוי הכל נכנס בכלל המחילה שעשה לשמעון שאע"פ שכתב ראובן השטר בשם לוי לא הקנה המעות ללוי וכן שמעון שיודע שהמעות של ראובן אע"פ שכותבין ללוי לראובן מתחייב והכי מוכח בר"פ הגוזל עצים (בבא קמא קב:) בשמעתא דהלוקח שדה בשם חבירו וב"ד יפה יוציא הדבר לאמתו : [%ג] האוכל עם חמיו יותר מהשנים שקצב לו שתי שנים ואח"כ תבעו לשלם לו מזונות אותם שתי שנים עיין בת"ה סימן שי"ז כתב הרשב"א שאלת ראובן היה תופס קרקעו של שמעון ולא היה יכול להוציאו מידו עד שא"ל ראובן לשמעון מחול לי הקרקע ועשה לי שער מחילה ואתן לך ק' דינרים ותסתלק מהקרקע ועשה שמעון כן וכתב לו שטר מחל לו אותו קרקע בק' דינרין ואחר זמן בא שמעון וטען לראובן לא קנית בשטר זה דהו"ל כידי מסולקות ממנה דלא קנה ואפי' המעות איני חייב להחזיר לך לפי שלא קבלתי המעות אלא בשביל שאעשה לך שטר מחילה וכבר עשיתי תשובה הדין עם ראובן דכל שקנו מידו אפילו באומר דין ודברים אין לי על שדה זו קי"ל דמגופו של קרקע קנו מידו ולענין המעות להתלמד במקום אחר אם לא קנה מן הדין חייב להחזיר דאומדן דעתא הוא דלא נתן אלא ע"מ שיהא הקרקע שלו במחילה זו עכ"ל :
ה סָעִיף ה היה לו מנה ביד חבירו ונתנו לו במעמד שלשתן קנה ג"כ בלא קנין ולמעלה פירשתיו יפה בסי' קכ"ו:
ו סָעִיף ו כתב הרמב"ם ז"ל כשם שהמוכר צריך לסיים הממכר כך הנותן כיצד הכותב לחבירו קרקע מנכסי קנויה לך וכו' בפ"ג מה' זכייה: מ"ש רבי' ואני כתבתי למעלה שגם במכר יכול להקנות דבר שאינו מסויים בסימן קכ"ז:ומ"ש וכן השיג עליו הראב"ד לא קאי אלא למה שהקשה מההיא דמנחות אבל מה שהקשה תחלה דמ"ש חלק שאינו מסויים משדה ידוע או קרקע שאינו מסויים מכל נכסיו לא נזכר בדברי הראב"ד ועיקר דינו של הרמב"ם כתב ה"ה שהוא מדמייתי בפ"ק דגיטין (נח:) מתני' דפיאה הכותב נכסיו לעבדו יצא בן חורין שייר קרקע כל שהוא לא יצא בן חורין וקס"ד לאוקמי דטעמא דלא יצא לחורין משום דלא פלגינן דיבורא היא וזה לשון הרי"ף ז"ל בהלכותיו ת"ק סבר כיון דשייר קרקע כל שהו סתם לא יכול עבד לברור לההוא כל שהוא דליקני שאר נכסים הילכך לא קני בנכסים ולא מידי וכיון דלא קנה כלום עצמו נמי לא קנה דלא פלגינן דיבורא ע"כ ואע"ג דהך אוקימתא לא קיימא למסקנא דגמרא דקדק ממנה הר"י הלוי וכתב דכל דלא סיים לא קנה ושמיע ליה מינה כיון דהכי דינא מאן דמקני מידי לחבירו אגב ד' אמות קרקע צריך לסיימי ליה להנהו ד' אמות דאי לא סיים ליה ד' אמות בפירוש לא קנה ואע"ג דאמרי' (ב"ב קז:) חצי שדה אני מוכר לך משמנין ביניה' ונוטל חצי שדהו התם משום דסיים לו השדה אלו דבריו בגיטין וזאת היא סברת המחבר תלמידו וחכמי הדורות נחלקו עליהם ואמרו שטעם זה לחלק בין מסיים לו ואינו מברר החלק לאינו מסיים כלל אינו דכי היכי דכשאינו מסיים לו כלל יכול לדחותו ולומר לו בכל הקרקע לא זהו שנתתי לך ה"נ בחלקי השדה יכול לדחותו ולומר לו בכל חלק ממנו לא זהו אלא ודאי ש"מ דלא בעינן סיום כלל ועוד ראיה מדגרסי' בפ' שני דייני גזירות (כתובות קט:) ההוא דא"ל דיקלא לברת וכולי והאריך ה"ה להליץ בעד הרמב"ם ובסוף הניח הדבר בצ"ע: (ב"ה) ואני אומר דההיא דפ' שני דייני גזירות וכו' וכתב בכסף משנה מה' זכייה פ"ג: דיני מתנה עיין בסי' ס' וקי"א וקי"ב וקכ"ה וקק"ז וקק"ד. הנותן מתנה קרקע לבנו ע"מ שלא יחול שום חוב על אותו קרקע ולא היה לו בן אחר ובשעת פטירתו הניח לו קרקע או טלטל אחר ולאחר פטירתו לוה הבן ובא בעל חובו לגבות מאותו קרקע עיין בתשובת הרא"ש כלל ע"ה: הרוצה לתת לבתו מתנה ע"מ שלא יחול עליה שום שעבוד לא להבא ולא לשעבר בכלל הנזכר: האומר לחבירו הריני נותן לך כך וכך על מנת שתעשה דבר פלוני על המקבל להביא ראיה שקיים תנאו אבל אמר על מנת שלא תעשה על הנותן להביא ראיה שביטל תנאו הר"ן פרק מי שאחזו גמרא ה"ז גיטך על מנת שתתני לי ק"ק זוז:
ז סָעִיף ז (ח) הנותן מתנה לחבירו אינה מתנה אא"כ שיהיה בדעת הנותן שתהא ברשות המקבל לעשות בה כל חפצו. בד"א שנתנה לו סתם וכו' בפ' י"נ (קלד.) מייתי מתני' דמעשה בית חורון דאמרו חכמי' כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה וכ' הרא"ש ז"ל ולא דוקא להקדיש אלא ה"ה נמי אם אין יכול ליתנה במתנה ולמכה דאינה מתנה אם לא שיוכל לעשות בה כל חפצו דאל"כ מאי קא מדמי שמאי הך עובדא דיונתן בן עוזיאל למעשה דבית חורון ורצה להוציא ממנו דמתוך שלא יוכל להחזיר לבניו תתבטל המתנה אלא ודאי אין חילוק בין הקדש לשאר דברים ואינה מתנה עד שתהא ברשותו לעשות בה כל צרכי חפצו והיינו דוקא כשנותן לו בסתם אבל אם פירש דבריו אפי' נתן שלא ליתן ושלא למכור ושלא להקדיש ושלא יעשה בו דבר כ"א דבר א' הויא מתנה לאותו דבר וכן מוכח בנדרים פ' השותפין (נדרים מח:) גבי ההוא גברא דהו"ל ברא דהוה שמיט כיפי דכיתנא וכו' ורבא פריך ליה התם ממעשה בית חורון דקני ע"מ להקנות הוא ולא קני ומשני משום דסעודתו מוכיח עליו שלא היתה כ"א הערמה בעלמא א"נ ר' אליעזר הוא דאמר אפילו ויתור אסור במודר הנאה וכן משמע נמי בירושלמי דקאמר התם בעי רבי ירמיה מעתה אין אדם נותן מתנה לחבירו ע"מ שלא יקדישנה לשמים כיני מתניתין כל מתנה שהיא כמתנת בית חורון שהיתה בה ערמה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה וה"נ אמרינן לקמן (קלז:) אתרוג זה נתון לך במתנה ע"מ שתחזירהו לי אע"פ שאין יכול להקדישו הוי מתנה רק שיחזירהו לבסוף עכ"ל:
ח סָעִיף ט והנותן מתנה על מנת להחזיר בין מיד או לזמן קצוב וכו' בד"א שמחזירה לנותן בזמן הקצוב וכו' בס"פ י"נ (קלז:) אמר רבא אתרוג זה נתון לך ע"מ שתחזירהו לי נטלו ויצא החזירו יצא לא החזירו לא יצא קמ"ל דמתנ' ע"מ להחזיר שמה מתנה ועיין בהר"ן ריש קידושין: [%ד] כתב הרשב"א בסימן אלף שאלת הנותן מתנה לחבירו ע"מ להחזיר ולא קבע זמן והנותן אומר לא נתכוונתי אלא שתחזירהו מיד והמקבל אומר אין לו להחזירו כי יש לי זמן להחזירו כל ימי חיי וכל זמן שאחזירנו המתנה קיימת תשובה אם אמר על מנת שתחזירהו הדין עם המקבל וכן הדין אפילו באתרוג כשא"ל ע"מ שתחזירהו ולא אמר לי אבל אם אמר ליה ע"מ שתחזירהו לי בזה יש לחלק מה שהוא ענין שאם היתה המתנה בדבר שהדעת מכרעת שצריך לו עכשיו אנו אומרים לא נתכוין זה אלא שיחזירנו לו למה שצריך לו עכשיו לאחר שעה והיינו מה שאמרו גבי אתרוג ע"מ שתחזירהו לי לא החזירו לא יצא אבל אם אינו צריך לו עכשיו למצותו וכיוצא בזה כל שלא קבע לו זמן מקיים תנאו והולך ובלבד שיחזירהו בענין שיהא ראוי לו וכדאמרינן בשור זה נתון לך על מנת שתחזירהו הקדישו והחזירו הרי זה מוקדש ומוחזר על מנת שתחזירהו לי מאי דחזי לי קאמר ולמאן דאמר בעל מנת שתתני לי מאתים זוז ומת ניתנת לאחד מהיורשים ה"נ מחזירו ליורשיו : הנותן לחבירו מתנה ע"מ להחזיר ונאנס מידו אם הוא חייב באונסו עיין בפסקי הרא"ש פרק לולב הגזול:
ט סָעִיף י לפיכך הנותן שור לחבירו ואמר ליה ע"מ שתחזירהו והקדישו והחזירו קדוש אבל אמר ליה על מנת שתחזירהו לי אינו קדוש וכו' מימרא שם: וכתב רשב"ם בנותן שור לחבירו ע"מ להחזיר בתוך ל' ומת בתוך הזמן דפטור מלשלם דלא הו"ל שואל להתחייב באונסין ואף לא שומר להתחייב בגניבה ואבידה אלא מקבל מתנה הוא ולא יתחייב אלא בפשיעה והביא דבריו ה"ה בפ"ג מה' זכייה וכתב עוד ה"ה ויש לדקדק בע"מ שתחזירהו ולא אמר לי והמיתו והחזירו אם חייב לשלם או לא דילמא כי היכי דאקדשיה פטור הכי נמי המיתו או דילמא מת לאו חזרה היא עכ"ל ועיין במישרים נט"ו ח"ב:
י סָעִיף יא וכן כל מתנה שהיא על תנאי בין שהתנה הנותן בין שהתנה המקבל אין המתנה קיימת אא"כ נתקיים התנאי כ"כ הרמב"ם בפ"ג מה' זכייה וכתב ה"ה זה פשוט בכמה מקומות עכ"ל ודע דבפ"ק דקידושין (כז.) למיפשט בעיין דמי בעינן צבורין מייתי הא דאמר רבה בר יצחק אמר רב שני שטרות הן זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו את השטר חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה על מנת שתכתבו לו את השטר חוזר בין בשטר בין בשדה וכתב שם הר"ן בשם הרמב"ן דמהא שמעינן שאע"פ שהתנאי לתועלת המקבל תנאה הוי ואע"ג דבעלמא גמרינן מתנאי בני גד ובני ראובן והתם תנאה להנאת הנותן הוה אפ"ה תנאה דהוי להנאת המקבל כי הכא מהני ואין הלה יכול לומר הריני כאילו התקבלתי שהמוכר ג"כ לפיכך תלה הדבר בתנאי כדי שיוכל לחזור בו בכל שעה קודם שיתקיים התנאי ולפיכך האומר לחבירו שדי מכורה לך ע"מ שאתן לך ק"ק זוז חוזר בזה ובזה עכ"ל והביא דבריו ה"ה בספ"ו מה"מ ונתבאר זה בדברי רבינו סי' רמ"ג: והוא שיהיה התנאי כפול והן קודם ללאו וכו' דברים אלו נתבארו יפה בטור אה"ע סי' ל"ח:ומ"ש אע"פ שרשב"ם וקצת גאונים כתבו שא"צ כל אלו אלא לתנאי גיטין וקדושין ר"ת פי' שצריך בכל התנאים וכ"כ הרמב"ם ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל ג"ז נתבאר בסי' הנזכר דברי הרמב"ם ז"ל הם בפ"י מהל' אישות ופ"ג מהל' זכיה והסכמת הרא"ש היא בס"פ נ"י ובתשובה כתבה רבי' בסמוך:
יא סָעִיף יב שאלה לא"א הרא"ש ראובן נתן ממונו לשני בניו וכו' ברא"ש כלל פ"א ועיין בסי' קק"ז:
יב סָעִיף טז וששאלת אלמנה שנתנה לאחד מבניה על תנאי שאם לא יתרצה בנה הקטן וכו' כלל ע"א ועי' בסי' רצ"ח: [%ה] ראובן שנתן אלף זוז ללוי להתעסק בהם ושיתן פירותו לשמעון ומת ראובן ובאים היורשים ואומרים אנו רוצים המעות ושמעון מעכב עיין בתשובת הרשב"א סימן תתקי"ט דין אחד ממתנה בתשובו' הנזכרו' סי' אלף קנ"ט: [%ו] כתב עוד הרשב"א שנשאל על ראובן שהלוה לשמעון ולוי ויהודה בניו מנה ומשכנו לו בתים ואח"כ מת ראובן וקודם שיחלקו הירושה כתב שמעון ללוי שטר מתנה מכל מה שירש מאביו עמד לוי ותבע משמעון הנותן חוב זה טען שמעון ואמר כיון שמת אבי נמחל שעבוד שטר זה מעלי והשיב שהדין עם שמעון מפני שעם גמר מיתת האב זכה במה שהיה חייב לאביו ונמחל שעבודו אפי' קודם חלוקה והאריך בדבר: וכתוב במישרי' נט"ו ח"ב הנותן לחברו מנה והניח לו משכון עליהם י"א קנה אע"פ שלא קנה במכר וי"א לא קנה אא"כ הקנה לו בגוף המשכון לדמי המתנה וזה עיקר ומזה דקדקו כי הנותן מתנה באחריות ונמצאת המתנה בטל האחריות כמו מנה אין כאן משכון אין כאן בפ"ק דקידושין עכ"ל מה נקרא מתנה שכתוב בה אחריות בתשובות מיימונית דספר קנין סי' ל"ד. ראובן שטען על שמעון אחיו חלוק לי בנכסי אבינו ושמעון השיב אבינו נתן לי במתנה קרקע פלוני וראובן טען כי סתר המתנה ההיא כי שוב נתן לי ולאחיותי שטר אחר וחזר בו ממתנה ראשונה וכח היה בידו לעשות כן שהרי במתנה ראשונה כתב וכל ימי חיינו יש לנו כח בנכסינו לעשות כל חפצינו וליתן במתנה לכל מי שנרצה בחיינו ושמעון אומר לא היה יכול לחזור בו שהרי כתב בשטר מתנה ראשונה דלא להשנאה ודלא למהדר ומה שכתוב בה וכל ימי חיינו וכו' יש לפרש שר"ל שיהא אפטרופוס להכניס ולהוציא עיין בתשובות מיימוניות סי' ס"ט ראובן היה מחזיק בבית א' ושמעון היה מערער עליו לומר שלי היא והלך שמעון ונתנה במתנה ללוי ואחר כך תקפו שמעון לראובן לדין והוציא מידו ועתה תובעה לוי ממנו ושמעון אומר מתנתי לא היתה מתנה כי אז לא היתה ברשותי עיין במרדכי פ"ק דמציעא וכל בו סי' קכ"ג. עכו"ם שמשכן מטלטלין לראובן ואח"כ נתנם העכו"ם לשמעון בשטר זכה ראובן במטלטלין אלו תשובות הרשב"א בסי' אלף ול"ב עיין בתשובות הרשב"א סי' תתקס"א הרוצה לתת מתנה לבתו נשואה שלא יהיה לבעלה רשות בהם לא בחייה לפירות ולא לאחר מיתתה בגוף הנכסים עיין בהריב"ש סי' רט"ו בעל שנתן מתנה לאשתו והיא היתה חייבת לאחר מעות ובא לגבות מאותה מתנה בכלל ל"ט סי' ו': נוסח שטר מתנה שכתוב בו שאמר לעדים כתבו ותנו לה שם מי שיש לו בית ונפלו ממנו מקומות והאבנים והקורות בתוך הבית ואח"כ נתן חצי ביתו והמטלטלין לבתו אם הקורות האלו בכלל המטלטלין בכלל מ"א סימן ד' ובכלל ע"ו סי ג' דיני אלמנה שנתנה מתנות בכלל חמשים ונתבארו בטור אה"ע:
א סָעִיף א כדרך שנקנה המקח וכו' כל זה לשון הרמב"ם בריש פ"ג מהלכות זכייה: ומ"ש יכול לחזור בו ממתנתו ר"ל שאין במתנה אף משום מחוסרי אמנה אם לא במתנה מועטת לעני כדלעיל בס"ס ר"ד:
ב סָעִיף ג ומ"ש אבל המוחל לחבירו וכו' פירוש דקיימא לן מחילה אין צריך קנין וכבר נתבאר לעיל בסימן י"ב סעיף ט':
ג סָעִיף ה ומ"ש וכתב הרמב"ם וכן הדין בנותן פחדון וכו' דקדק בלשונו דאצל חוב כתב לשון מחילה ואצל פקדון שהוא חפץ בעין כתב לשון נותן משום דאין לשון מחילה מהני אלא בתוס' כדלעיל בסימן ע"ג סעיף ל"ב בתשובת הרא"ש וה"ה בקרקע לא מהני לשון מחילה ועיין במ"ש לשם בס"ד ומה שהביא בית יוסף כאן במחודשים סעיף ג' בתשובת הרשב"א שכתוב בה וכתב לו שטר שמחל לו אותו קרקע במאה דינרין וכו' צריך לומר שלא כתב לו באותו לשון אלא שמחל לו כל תביעה שהו"ל על אותו קרקע אבל לשון מחילה ודאי לא מהני בקרקע שהוא בעין כמו בחפץ שהוא בעין דמ"ש:
ד סָעִיף ו כתב הרמב"ם כשם שהמוכר צריך לסיים וכו' ואני כתבתי למעלה שגם במכר יכול להקנות וכו' איכא לתמוה דהלא רבינו העתיק לשון הרמב"ם בדין מוכר דבר שאינו מסויים בריש סימן ר"ט כל מה שבתיבה זו אני מוכר לך וכו' אין כאן קנין כלום ולא נחלק עליו הרי דסבירא ליה כהרמב"ם לחלק בין מינו ידוע לאין מינו ידוע וכמו שכתב הרמב"ם בר"פ כ"א ממכירה ואפשר דרבינו רצה לומר דבר שאינו קצוב דכתב הרמב"ם דלא משתעבד דאין כאן דבר ידוע ומצוי שנתנו במתנה דעל זה נחלק רבינו בסוף סימן ר"ז בשם הרא"ש אבל לשון רבינו לא משמע הכי ומה שאמר רבינו וגם איני מבין מה שחילק בין קרקע מנכסי וכו' גם כן תימה מה היה קשה לו מטעם סברא הא ודאי דמסתברא דבאומר קרקע מנכסי קנויה לך אין כאן דבר מסויים כלל דלא פירש כמה קרקע מקנה לו הרבה קרקע או מעט וגם לא סיים לו איזה קרקע אבל באומר חלק כך וכך משדה פלוני הרי שסיים השדה וגם נתן קצבה למתנתו חלק כך וכך כגון ט' קבין או בית כור בשדה פלוני אע"פ דלא מסיים לו במזרחו או במערבו הרי נוטל הפחות שבאותו שדה דזה סיים במתנתו קרינן ביה: ומ"ש ועוד דהא דאמרינן במנחות בית בביתי אני מוכר לך נותן עלייה וכו' נקט לישנא דתלמודא משמיה דעולא במנחות וכבר כתב רבינו המסקנא דמסקינן בנדרים מאי עלייה מעולה שבבתים לאפוקי עלייה דגריעא מיהו בית הגרוע שיש לו יכול ליתן לו כדכתב רבינו בסוף סימן רי"ד סעיף י"ח אלא דאף לפי זה השיג רבינו עליו דמכל מקום לא סיים ממכרו ואפ"ה קנה ואין זו השגה לפע"ד דזה ודאי הוי סיים ממכרו דמדאמר ליה בית מבתי אני מוכר לך סתם בית הוי ד' אמות על ד' אמות לא פחות כדתניא פ"ק דסוכה משא"כ קרקע בנכסי קנוי לך דלא סיים כלל קנייתו כדפירש' ואף לפי פשט מימרא דעולא דנותן לו עלייה משום דגריעא הוי נמי סיים ממכרו דעכ"פ נותן לו בית או עלייה ד' אמות על ד' אמות לא פחות הו"ל כמו חצי שדה אני מוכר לך דמשמנין וכו' דכונתו לומר שיעור חצי שדה דהיינו ד' קבין וחצי קב דהו"ל ג"כ סיים בקנייתו חלק כך וכך בשדה פלוני ואע"ג דלא סיים לו מצר אותו חלק במזרחו או במערבו ועיין במ"ש ה"ה ומביאו ב"י מקצתו ובספר כסף משנה הליץ ג"כ בעד הרמב"ם ליישב מה שהקשו על דבריו ע"ש:
ה סָעִיף ז הנותן מתנה לחבירו אינה מתנה וכו' כך הוכיח הרא"ש מסוגיא דפרק יש נוחלין בעובדא דיונתן בן עוזיאל ושמאי ע"ש סוף (ד' קל"ג) ובהרא"ש (דף ר"ט) ורצונו לומר דאינה מתנה כלל אפי' לא עבר על דעת הנותן במה שנזכר מתוך מחשבתו שאינו נותן לו אלא כדי שלא יעשה כך וכך דכיון דנתן לו בסתם דמשמע שיעשה בה כל חפצו וזה הפך המחשבה הניכרת מתוך מעשיו הלכך אינה מתנה אבל אם פירש שלא יעשה כך וכך הויא מתנה אם קיים התנאי ואם לא קיים המתנה בטלה כמ"ש בתשובת הרא"ש בסמוך סעיף י"ב:
ו סָעִיף ט והנותן מתנה על מנת להחזיר וכו' לפיכך הנותן שור וכו' פ' יש נוחלין סוף (בבא בתרא ד' קל"ז):
ז סָעִיף יא וכן כל מתנה שהיא על תנאי וכולי כ"כ הרמב"ם כ"ג מה' זכייה וע"ל בסימן ר"ד שכתב רבינו בסעיף ב' דצריך לחלק בדבר בין התנה המוכר לטובת הלוקח ובין התנה הלוקח ולשם בארתיו בס"ד:
ח סָעִיף יב שאלה להרא"ש וכו' ריש כלל פ"א עד שאם המתנה קיימת יעשה בה כל מה שירצה פי' דהשתא לפי זה דהאי לא יוכל למכור אינו תנאי אלא רוצה שתהא המתנה קיימת עכ"פ אלא דמתנה שאם ימכור תהא המכירה בטלה דבר זה ודאי אין בידו להתנות שאם רוצה שתהא המתנה קיימת בין ימכור בין לא ימכור היאך מתנה שתהא המכירה בטל דכיון דהמתנה קיימת עכ"פ א"כ שוב אי אפשר לומר שאם ימכור שיהא המכר בטל אלא בע"כ האי לא יוכל למכור הוא תנאי שלא תהא מתנה זו חלה מעכשיו אלא כשיקיים תנאי זה שלא ימכור אותה דאם יעבור וימכור הרי המתנה בטילה למפרע:
ט סָעִיף טז וששאלת אלמנה וכו' כלל ע"ב דין ג' ולשם הביא כל המקומות שאמרו בתלמוד דהוי אסמכתא דמיירי דמתנה עם חבירו שאם לא יעשה כך וכך שמקבל עליו הפסד כך וכך זהו אסמכתא ודאי כי לא קבל עליו הפסד בלבו ולא נתכוין בדעתו למה שאמר כי אמר בלבו לא יבא לידי כך כי ודאי אעשה דבר זה כי אפשר הוא לעשותו בקל אבל בנדון זה שלא קבל עליו הפסד אלא תנאי גרידא הוא שנתנה לאחד מבניה מתנה על תנאי אם לא יתרצה בנה הקטן בפשרה שעשו בין הבנים אין כאן ענין אסמכתא כלל וע"ל בסי' רנ"ג סעיף מ"ב השיג ג"כ רבינו על האלפסי והר"י הלוי גבי אם ילדה זכר יטול מנה דכתבו ז"ל דאסמכתא היא כיון דאמר אם ילדה וכתב רבינו דאסמכתא ליכא הכא אלא ככל מתנה שהוא על תנאי שמתנה אם תעשה כך שתהיה מתנה וכו' ואמר עוד הרא"ש וכי מתנה שנתן משה וכו' כלומר דאי איתא דכל מתנה באם יהיה כך וכו' הויא אסמכתא א"כ מתנת משה לראובן וגד דקאמר גם כן אם יעברו ואם לא יעברו תהיה אסמכתא אלא ודאי תנאי בעלמא הוא ולא הויא אסמכתא אלא במקבל עליו להפסיד בכך וכך ונראה לי דהרא"ש ז"ל רצונו לומר דלא הוי אסמכת' בשום תנאי אא"כ דהדבר ידוע ומשמעו' דבריו הוא שלא אמ' כך בדוקא ושיהי' כך כמו שאמר אלא שאומר כך דרך קנס לקבל עליו הפסד זה אם לא יעשה אבל כל תנאים שבעולם דמתנה בדוקא ורצונו הוא בקיום המעשה אין זה אסמכתא וכן היה תנאי שהתנה מרע"ה עם בני גד ובני ראובן שדעתו ורצונו היה בקיום המעשה שיעברו ושתנתן להם ארץ הגלעד והיא דעת הרמב"ם וכבר הארכתי בזה בסימן ר"ז סעיף י"ו וכתבתי לשם שלדעת רבינו צריך לפרש הך דבני גד ובני ראובן דלא הוי אסמכתא משום דהוי בב"ד חשוב אי נמי מדאורייתא אסמכתא קניא אלא דמדרבנן לא קניא וע"ש:
א סָעִיף א כתב הריב"ש בתשובה סימן ר"ז שמעון שאמר לחבירו הא לך בית של יהודה במתנה ויהודה קבל קנין לקבל דבריו של שמעון לאו כלום הוא ואינן אלא דברי הבאי וע"ש: כ' במר' רפ"ק דקדושין ע"ב אם אמר א' לחבירו מנה נתון לך במתנה ונתן לו עליו משכון לא קנה דמשכון אין כאן ומנה אין כאן ואם רוצה להקנות לו ע"י משכון יקנה לו תחילה בקניין המנה והשיעבוד על המשכון ואח"כ יתן לו המשכון ואז יחול השיעבוד על המשכון וי"א דלא אמרינן גבי מתנה מנה אין כאן משכון אין כאן והרב מרעגנשפורק כתב בשם ר"ת וז"ל שאם נתן לו משכון ע"מ שיתנו לו מנה יעכב המשכון עד שיתנו וע"ש גם בתוס' ואשר"י שם כתבו מזו ובמישרים נט"ו ח"ב כתוב כסברא הראשונה ודקדק מכאן שאם כתב לו מתנה באחריות ונתבטלה המתנה גם אחריות בטלין כמו מנה אין כאן משכון אין כאן עכ"ל:
ב סָעִיף ב המרדכי כתב חלוקים בזה ריש פ"ק דסנהדרין וע"ש כתב עוד המרדכי שם בשם מוהר"ם דמחילה אין צריכה קניין אפילו יש לו שטר או משכון עליה ולעיל ס"ס י"ב לא משמע כן וע"ש וכתב מהרי"ק שורש י"א היכא דמחילה אינה צריכה קנין וקונה לו בקנין פסול לא אמרינן דלא ליהוי מחילה הואיל וגילה בדעתו שחפץ בקנין וע"ש וכ"ה בתשובת הרא"ש שכתבתי לעיל סימן קנ"ה:
ג סָעִיף ג כ' המרדכי ריש פ"ק דסנהדרין אדם שחייב לחבירו שבועה ובקש ממנו שימחול לו וא"ל יהי כדבריך הוה מחילה אע"ג דלא מחל לו בפירוש וע"ש כתוב בתשובת ריב"ש סימן ת"ר במחילה הנעשה על אחד וכתב לו שכל תביעות שיש לו עליו עד אותו היום עד ועד בכלל ואף חובות שנכתבו באותו היום שנכתב השטר הפטור החוב נמחל וע"ש שהאריך ובמהרי"ק שורש קי"א בא' שמחל לאביו על חלק ירושתו בעבור שנתנו לו מעט מן הירושה ואח"כ נודע שאביהן הניח להן הרבה נכסים ופסק דהוי מחילה בטעות וחוזרת אפילו קנו מיניה וע"ש:
ד סָעִיף ד וכתב עוד שם על ראובן שכפר במנה שהיה חייב לשמעון והוצרך להתפשר עמו דלקח חמשים דאינו יוצא ידי שמים עד שיתן לו את שלו וע"ל סימן ע"ג בתשובות הרא"ש אדם שיש לו חפץ ביד חבירו ואמר מחול לך אינו כלום אלא צריך שיאמר לו אני נותנו לך ולא שייך לשון מחילה אלא למי שחייב מעות וכ"כ מהרי"ק שורש צ"ד דין מחילה בטעות עיין במהרי"ק שורש ך' ושורש פ"ט ובתשובת מיימון ס"ס משפטים סימן ט' ובמשרים נט"ו ח"ג והמרדכי כתב פ"ק דסנהדרין דמחילה בטעות אפילו בקניין חוזר וב"י כתב בשם תשובת הרשב"א דמחילה בטעות הוי מחילה כדאמרינן פרק איזהו נשך עכ"ל וע"ל סימן רי"ט ועיין עוד מזה לקמן בסמוך בתשובת מהר"י אדם שעושה מעשה שנראה שמודה לחבירו הוי כמחילה כ"כ מהרי"ק שורש קי"ח ובתשובת הרא"ש כלל מ' ס"ב ועיין בי"ד סימן רנ"ג מי שפרנס וזן חבירו או חתנו אי יכול לתובעו אחר כך שישלם לו או אי אמרינן דהוי מחילה גם לקמן סוף סימן רמ"ו כתבתי דין זה וע"ש:
ה סָעִיף ה וכתב תשובת ריב"ש סימן שע"ה אע"ג דמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה מ"מ הנודר לאחד מתנה לא מהני במה שנתן לו על מנת להחזיר עכ"ל:
ו וכתב נ"י פרק יש נוחלין דף רכ"א ע"א שאם שעבדו לחובו בעודו בידו י"א דב"ח גובה ממנו וי"א דאינו גובה וע"ש וע"ל סימן נ"ג איזה לשונות הם לשון מתנה:
ז וכתב מהרי"ל בתשובה סימן ע"ה בשם הב"ח א"ז דהואיל והוא פלוגתא דרבוותא לא מפקינן ממון מספיקא וע"ש ועיין כל דיני תנאי וחילוקיהן בספר א"ע סימן ל"ח וע"ל סימן ר"ז מ"ש בדיני תנאי:
ח ועיין בב"י סימן ר' משום תשובת הרשב"א דלא אמרו ע"מ במעכשיו וכו':
ט וע"ל סימן רנ"ח כתב הרשב"א בתשובה סימן אלף קנ"ט על ראובן שהיה לאביו בית ולקחו המלך וראובן כתב ללוי מת שיגיע לו הבית מן המלך ויחזירנו לו יהא במתנה ללוי ואח"כ המלך נתן הבית לשר והשר החזירו לראובן אין ראובן חייב לקיים המתנה דהא לא בא מיד המלך ליד ראובן כו' ועיין שם שהאריך בתשובה זו בדיני מתנה ועיין בתשובת מיימון שבסוף הלכות זכייה ומתנה סימן ס"ט אחין הבאין לחלוק ואחד מהן אומר שנתן לו אביו קרקע במתנה והראה שטר על זה שכתב בו שנתן לו במתנה אך שכל ימי חייו יכול לעשות בה כל מה שירצה והאחרים טוענים שאח"כ ביטל אותו מתנה ונתן הקרקע להם וע"ש חלוקים וטענות בזו כתוב במרדכי פ"ק דמציעא ד' קל"ה ע"ב ראובן שהחזיק בבית של שמעון ובעוד שהיה ביד ראובן נתנם שמעון במתנה ללוי אם יכול להוציאו בדין מיד ראובן מתנתו מתנה וא"ל אין מתנתו מתנה ואפילו אם בא בידו אח"כ א"צ לקיים ודוקא במקרקעי אבל במטלטלי אפילו יכול להוציאו בדין אין מתנתו מתנה וכן משמע לעיל סימן קכ"א ולקמן סימן רנ"ג אבל הרשב"א כתב בתשובה סי' אלף ל"ב על עכו"ם שמשכן מטלטלין אצל ראובן ונתנן לשמעון זכה בהן ראובן מטעם דנכסי עכו"ם הפקר הן ושמעון לא קנה רק במשיכה מאחר דנסתלק העכו"ם זכה בהן ראובן המחזיק משמע דבישראל או בעכו"ם וכה"ג קנה אם הקנה לו בקנין המועיל ועיין שם ובכלבו סימן קנ"ג וכתב המרדכי פרק מי שמת ד' רכ"ה ע"ד תשובת מוהר"ם על שמעון שנתן ט"ו ליטרין לראובן להלוותם בריבית ובן שמעון ישא בת ראובן ויתן להם המעות לנדוניא ועכשיו בן שמעון אינו חפץ בבת ראובן ופסק דאומדן דעת הוא דלצרכי הזוג נתנן ביד ראובן ומאחר שנתבטל הזיווג נתבטל המתנה וע"ש שהאריך עוד בתשו' זו ובתשו' הרא"ש כלל ס"ח סימן ז' ראובן נתן בית לד' בניו לכל אחד רביע מן הבית ונתן לכל א' שטר וכתב בכל שטר בל העניין מד' בניו אך שכתב בכל שטר לא יועיל אלא למי שמוציאו דהיינו לבעל השטר והג' מהן אבדו שטרותיהן ופסק דהמתנה קיימת ע"פ השטר אחד הנשאר ולא מהני מה שכתב שכל השטר לא יועיל רק לבעל השטר דהוי כאילו התנו שאם יבואו עדים לא יועיל וע"ש גם סימן נ"ז מדינים אלו וע"ש ג"כ כלל ס"ו וע"ל סימן רל"ה מי שנתן לחבירו מתנה שיש לו עליה אחריות וטרפוה מהמקבל מתנה אם צריך לשלם לו:
א סָעִיף א עד שיגביה או ימשוך דבר שאין דרכו להגביה ע"ל סי' קצ"ח שם מבואר איזה דברים שדרכם להגביה שצריך בהן דוקא קנין הגבהה ושם מבואר ג"כ דאם הגביה דבר שאין מדרכו להגביה ג"כ קונה בו ושם ובסימן קצ"ז מבואר ג"כ שיש דברים שקונין בהנהגה ויש במסירה ובסימן ר' מבואר שרשותו וכליו של לוקח קונים לו וכל זה כלל רבינו במ"ש או בא' משאר דרכים שהמטלטלין נקנין בהן ועמש"ר עוד בסימן רמ"ג: וכל זמן שלא קנה כו' וכן עבדים כו' כ"כ הרמב"ם פ"ג מהל' זכייה: וכן עבדים וקרקעות נקנין פי' במתנה בלא כסף ולכך נקט שטר וחזקה ולא נקט כסף ג"כ וע"ל סימן קצ"ב וקצ"ו שם מבואר דין קנין חזקה דעבדים וקרקעות ובסימן קצ"א כתב רבינו דאין קונין קרקע בשטר לחוד כ"א במוכר שדהו מפני רעתה ובסמ"ע כתבתי שם דהיינו דוקא במכר אבל במתנה אין לחלק בכך ע"ש:
ב סָעִיף ב אם מודים זה לזה דלא איברו סהדי אלא לשיקרא וכמ"ש בסימן קפ"ט במכירה:
ג סָעִיף ג אבל המוחל לחבירו כו' בפ"ק דסנהדרין ובפרק המקבל דקדקו כן התוס' והרא"ש מכמה דוכתי וע"ל בסימן י"ב ועיין בד"מ ובהגהותיו חילוקי דינים אלו:
ד סָעִיף ד וכתב הרמב"ם וכן הדין בנותן כו' בפ' הנ"ל כ"כ: שהיה מופקד בידו כו' פי' היה מופקד ביד המקבל והטעם מבואר דכיון שהוא בידו מיד זכה בו דאין לך משיכה גדולה מזו ב"י. והא דלא כתב משום דרשותו קנה לו וכמ"ש לעיל סימן ר' בקונה דבר שמונח ברשותו נראה שה"ט שכאן שהיה פקדון בידו הרי אותי רשות שהוא מונח בו כאילו הוא מושאל להמפקיד מש"ה כתב דמ"מ עכשיו שנתנו לו ומוחזר לרשותו לא גרע ממשיכה וק"ל ודקדק לומר וכן הדין בנותן ר"ל דוקא בל' נתינה לאפוקי בל' מחילה ועי' מ"ש בד"מ:
ה סָעִיף ה ולמעלה פירשתיו יפה בסימן קכ"ו ע"ש:
ו סָעִיף ו כתב הרמב"ם כשם שהמוכר צריך לסיים כו' עד כיצד כו' שם בפ"ג כ"כ ועבד"ר: ואני כתבתי למעלה שגם במכר יכול להקנות כו' בספרי ב"י כתוב ז"ל בסימן קכ"ז עכ"ל וק' הלא לא נזכר בסימן קכ"ז דבר מזה ונראה דט"ס נפל בהדפוסים ונחלף להן כ"ף בקו"ף וצ"ל קק"ז ור"ל בס"ס ר"ז סעיף ב"ח דשם כתב רבינו דאפילו דבר שאינו קצוב כלל יכול אדם לשעבד וחל השיעבוד עליה וכ"ש דבר קצוב אלא שאינו מסויים שיכול להקנותו גם בסימן ס' ס"ט כתב רבינו כן ודלא כהרמב"ם מ"ש ואף דבאלו מקומות לא דיבר ממכר אלא משיעבוד ושם בסוף סעיף י' חילק רבינו בין שיעבוד להקנאה שכתב שם ז"ל אע"ג דקיי"ל אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ה"מ לענין מכר או מתנה אבל בל' חיוב חל האחריות והשיעבוד ע"כ צ"ל דרבינו ס"ל דבזה שוים הן שהרי בסימן רל"ב ס"ז כתב אדברי הרמב"ם ז"ל וזה נוטה לצד דבריו שכתב שאין אדם מקנה לחבירו דבר שאין לו קצבה ואני כתבתי למעלה שלדעת א"א הרא"ש שיכול להקנותו וה"ה שיכול למחול עכ"ל הרי דס"ל בפשיטות דהדין כן לענין הקנאה וה"ה במכר ומתנה וק"ל כן נראה שהוא דעת הב"י במ"ש למעלה בסימן קק"ז אבל היותר נ"ל דמש"ר ואני כתבתי למעלה רימז למ"ש לעיל ס"ס רי"ד דהאומר בית בביתי אני מוכר לך נותן לו בית הפחות והמשך ל' רבינו כך הוא ואני כתבתי למעלה (בס"ס רי"ד) שגם במכר יכול להקנות דבר שאינו מסויים והוא מגמרא דנדרים דבית בביתי צריך ליתן לו בית גם איני מבין כו' כלומר אפילו אם נאמר דס"ל להרמב"ם דההיא דנדרים לא קיימא אליבא דהלכתא כ"א ההיא דמנחות כמ"ש ר"ן שם אכתי איני מבין מה שחילק כו' ועוד דהא כו' ר"ל ועוד הא אפילו למסקנא דמנחות צריך עכ"פ ליתן לו לפחות עלייה אע"פ שלא סיימה ובזה נתיישב דלא תקשה שדברי רבינו סותרים אהדדי ששם ס"ס רי"ד כתב שאם אמר לו בית בביתי אני מוכר לך אינו יכול ליתן לו עלייה וכאן כתב אלא ניתן לו עלייה וק"ל ובאמת צריך ליתן טעם לדברי הרמב"ם שנהירין לי שבילי דתלמודא כשבילי דמתא איך לא שת לבו לזה ולא עוד אלא שהרמב"ם גופא כתב האי דינא דהאומר בית בביתי או שור משורי אני מוכר לך דנתן לו הקטן או המת או הנפול (מיהו בזה י"ל דהרמב"ם נקט בלשונו שם וכתב ז"ל בית מביתי אני מוכר לך כו' נותן לו הקטן כו' נראה דשינה וכ"כ משום דבית מביתי הו"ל כאומר חלק משדה שלי המיוחד ומש"ה ניחא דלא הקשה רבינו דברי הרמב"ם אהדדי אבל ל' הגמרא דקאמר בית בביתי דמשמע מכל בתי מיניה מקשה להרמב"ם) וס"ל לדוחק לומר שהרמב"ם שינה גירסת כל הספרים לגרוס מביתי במקום בביתי ולכאורה היה נראה דהרמב"ם לא כתב דלא קנה אלא באומר קרקע מנכסי דשם קרקע אין לו שיעור דגם חצי אמה מיקרי קרקע ולא סמכה דעתו דהלוקח דדוקא לשדה נתנו חז"ל שיעור שהוא ט' קבין וכמ"ש לעיל סימן קע"א וסימן רי"ח ולא לקרקע משא"כ כשסיים לו קרקע וא"ל חלק שליש או רביע מקרקע זו ואז שיעורו ידוע ובאמר כל נכסי נתונים לך חוץ ממקצתו אע"פ שקנה לכל הפחות הרוב שאני התם דשם נכסי כולל כל דבר גם מטלטלין כמ"ש רבינו לעיל בס"ס רי"ח ולקמן בסימן רמ"ח וכבר כתבתי זה לעיל סימן ר"ז סעיף י"ט אבל ממ"ש המ"מ שם דדעתו דהרמב"ם כדעת ר"י הלוי וכמ"ש לשונו בדרישה ור"י הלוי כתב בהדיא דגם במקנה לו מטלטלין אגב ד"א קרקע אינו קונה עד שיהיו הד"א מסויימות ע"כ לא ס"ל כמ"ש דהא נתן לו ד' אמות בפירוש וע"ל ס"ס קי"ג מ"ש רבינו דמהני קניית מטלטלין אגב ד"א קרקע ולא כתב שם דבעי שיסיים לו הד"א ולא הזכיר שם דעת חולקת וי"ל דרבינו לטעמיה אזיל מיהו ע"כ צריכין לחלק ולומר שהקילו שם דהא התם כתב דאפילו אין ידוע שיש לו קרקע מהני ומטעם שכתבתי שם ועיין בדרישה מ"ש עוד בישובו דהרמב"ם: וכן השיג עליו הראב"ד כתב ב"י לא קאי אלא למה שהקשה מההיא דמנחות וא"ל הא לעיל סימן ר"ט הביא רבינו דברי הרמב"ם סתם בלי מחלוקת שכתב דבר שאינו מסויים אם אין מינו ידוע אינו נקנה י"ל דס"ל לרבינו דל"ד דהתם לא סמכה דעתיה של לוקח כלל דאפשר שלא יהיה בבית זה אלא תבן ולא זהב ונמצא שלא יגיע לו כלום בעד מעותיו והוה כמשחק בקוביא וכמ"ש הרמב"ם גופיה אבל כאן שכותב לו קרקע מנכסי קנויה לך או כל נכסי חוץ מקצתן דיודע זה הלוקח וסמכה דעתיה שיגיע לו עכ"פ קרקע א' במקחו אך שאינו יודע איזהו אם גדולה אם קטנה אם עידית או זיבורית בזה ודאי קנה אף ע"ג דהוה דבר שאינו מסויים וק"ל אבל הרמב"ם נ"ל שמדמה העניינים יחד וכמ"ש בדרישה ע"ש:
ז סָעִיף ז הנותן מתנה לחבירו כו' עד לעשות בו כל חפצו כו' האי דינא נלמד מהא דאמרינן פ' י"נ (דף קל"ד) כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת לאו מתנה ודייק הרא"ש שם דף י"ט ע"ב מסוגיית הגמרא דל"ד להקדיש קאמר אלא אם אינו יכול ליתן כו':
ח סָעִיף ח בד"א שנתנה לו סתם אלא שניכר פי' שנתנה לו בתחילה סתם בלא תנאי אלא שממעשיו וממחשבתו ניכר שהיה דעתו כך בתחלה וכההיא עובדא דבית חורון המוזכר שם (פ' הנ"ל) שאם נתן לחבירו ביתו במתנה והיה אומדנא דמוכח דכדי שיבוא אביו על שמחת בנו שהיה מודר הנאה ממנו נתנו לו אבל גוף המתנה היתה בסתם: אבל אם מפרש אפילו אם נתנה ע"מ שלא ליתנה כו' זה נלמד מדין שכתב רבינו אחר זה שמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה אף ע"פ שאינו יכול להקדישו ועוד הוכיחו הרא"ש הנ"ל מנדרים ס"פ השותפין וגם מהירושלמי ע"ש וטעמא נ"ל דכיון דאמר כן בפירוש הרי המתנה מבוררת וכאילו נתן לו כלי זה ע"מ שיהיה שותף בו עמו דודאי שמה מתנה ה"נ נתן לו החפץ והשאיר לעצמו שלא יהא רשות להקדישו וכל תנאי שבממון קיים משא"כ נתן לו סתם ולא התנה עמו כלום וגילה דעתו שלא נתנו לו לכל דבר דאין המתנה מבוררת וק"ל:
ט סָעִיף ט והנותן מתנה ע"מ כו' נלמד מההוא דאמר רבא אתרוג זה נתון כו' בפי"נ (דף קל"ז ע"ב ע"ש): בין מיד או לזמן קצוב כו' ואע"ג דזו ואצל"ז הוא דרך הפוסקים למנקט כן בלישנא דבין בין גם משום דהוי לא זו אף זו למ"ש בסיפא אם אינו מחזירה:
י סָעִיף י לפיכך הנותן כו' והקדישו כו' ה"ז קדוש ג"ז מימרא דרבא שם בתר מימרא דאתרוג הנ"ל ותיבת לפיכך שכתב רבינו לפי הנראה קאי אמאי דסמוך ליה לפיכך כיון שצריך להחזירה אמר ע"מ שתחזירהו לי כו' והוא קצת דוחק דא"כ הו"ל לרבינו להתחיל בסיפא ולכתוב לפיכך הנותן שור לחבירו ואמר ע"מ שתחזירהו לי כו' לכן נראה דאריש הענין קאי שכתב הנותן מתנה לחבירו סתם אינה מתנה אא"כ שיהיה בדעת הנותן שיעשה בה המקבל כל חפצו נשמע מזה שהנותן לחבירו שור סתם ע"מ שיחזירהו סתם הקדישו קדוש שהרי מסתמא היה דעת הנותן שיעשה בו כל חפצו כדין כל הנותן ואינו ממועט מסתמא אלא מה שפירש ואמר שיחזירנו והרי החזירו אבל אמר תחזירהו לי הקדישו אינו קדוש שהרי התנה שיחזירנו באופן שהיה ראוי לו וממ"ש אינו קדוש משמע דאף אם הקדישו לא חל עליו ההקדש דאין בידו להקדישו כיון דצריך להחזירו בענין שיהיה ראוי לו ומותר לשמש בו כל ימי השאלה כיון דלא חל ההקדש כלל: ומ"ש וכיון שלא קיים תנאו כו' זהו פשוט דאם לא קיים התנאי דהמעשה בטל ודוק:
יא סָעִיף יא בין שהתנה הנותן בין שהתנה המקבל כו' וע"ל ריש סימן ר"ז מ"ש רבינו בזה ובשם הרא"ש ושם מבואר דהיינו כשהתנו כל א' טובתו או שהתנו כן בתחילת הקנין ועיין לקמן בסימן רמ"ג סעיף ט' בדרישה שכתבתי שם במה שיש לדמות מתנה למכירה בעניינים אלו: והוא שיהיה התנאי כפול כו' פי' כגון שאומר אם תתן לי מנה הרי שדה זו שלך ואם לא תתן לא יהיה שלך ולא שיאמר הרי שדה זו שלך אם תתן לי מנה דזהו המעשה קודם לתנאי ועיין בא"ע סימן ל"ח שכ' רבינו פרטי דינים אלו ועבד"ר: אע"פ שרשב"ם וקצת גאונים כו' אלא לתנאי גיטין כו' עבד"ר: שא"צ כל אלו כו' אבל המ"מ כ' תנאי קודם למעשה בעינן בכל דוכתי עיין ברמב"ם פ"ו דאישות ופ"ג דזכייה ועיין בא"ע סימן ל"ח מ"ש שם:
יב סָעִיף יב שאלה כו' ראובן נתן ממונו כו' בכלל פ"א דין א' כ"כ: וריבה לזה ומיעט לזה יש לדקדק ל"ל למכתב דריבה לזה ומיעט לזה כי שוים הוי נמי דינם הכי ודוחק לומר משום שמעשה כך היה ונראה דהשואל כ"כ דאם היה נותן לשניהן בשוה והתנה ע"מ שלא ימכרו כו' לא היה מסתפק דאז ודאי דעתו דמי שיעבור שתתבטל מתנתו ויהיה להשני החצי מחלק זה שעבר וכמו שהשיב הרא"ש דאל"כ למאי נתן ולמאי אמר ע"מ והלא בלא מתנתו נמי יירשוהו שניהן בשוה (דמיירי שנתן להן בשעה שהיה שכ"מ וכמ"ש בסמוך) משא"כ עתה דריבה לזה ומיעט לזה נסתפק השואל משום די"ל דלא היתה כוונתו בתנאו אלא שאם יעבור זה שריבה לו יהיה מתנתו בטלה ויהיו שוים בנחלתו ליטול חלק כחלק וק"ל: כאומר מעכשיו דמי ואם נתקיים התנאי המתנה קיימת משעת נתינה כו' שם בתשובה הביא ראיה לזה מהא דתנן בפ' מי שאחזו האומר ה"ז גיטך ע"מ שתתני לי מאתים זוז ה"ז מגורשת ופליגי בגמרא רב אמר והיא תתן רב יודא אמר לכשתתן מאי בינייהו איכא בינייהו שנקרע הגט או (שנמכר) [שנאבד] קודם שנתנה דלרב הונא מגורשת למפרע אם תתן אח"כ משא"כ לרב יודא דאינה מגורשת למפרע אלא משעה שתתן חל הגירושין והרי באותה שעה אין הגט בעולם והלכתא כרב הונא ולמד הרא"ש מזה בנדון זה דכמו שמתחיל המתנה למפרע כן מתחיל הביטול למפרע וכדמסיק וכתב דאם לא נתקיים התנאי המתנה מעיקרא בטלה ויש נ"מ בזה וכמ"ש בסמוך: לפיכך אותו שביטל התנאי נתבטלה מתנתו מעיקרא ונשארה ביד אביו כו' שם בתשובה מבואר יותר ז"ל שם ואין לומר כיון שהגדול ראוי לירש לא יועיל שום תנאי להוציא הנחלה מידו כדאמרינן בפרק י"נ נכסי לך ואחריך לפ' אין לשני בהם כלום לפי שאין זה מתנה אלא ירושה וירושה אין לה הפסק (וכמש"ר לקמן ריש סימן רמ"ח) ל"ד דהתם המוריש הוציא הנחלה מתחת ידו בלא תנאי ולא שייר בה לעצמו כלום אלא שצוה שאחרי מות היורש תשוב הנחלה לאחר וכסבור היה שירושה יש לה הפסק ואין לה אבל בנדון זה שייר הנותן לעצמו דכיון שהטיל התנאי במתנתו ולא נתקיים התנאי נתבטלה המתנה מעיקרא ולא יצאה המתנה מרשות אביהם מעולם הילכך מתנת הגדול לשניהם עכ"ל וזהו ג"כ נרמז כאן במש"ר דנתבטלה מתנתו מעיקרא ונשארה ביד אביו ומשה"נ כתב כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי כו' וק"ל וע"ל ר"ס רמ"ח ובסי"ב שם דהוכחתי דגם הרא"ש ורבינו ס"ל דלא אמרינן דאין לה הפסק אלא כשהיה נותן בשעה שהוא שכ"מ ושכ"כ רוב הפוסקים בהדיא ושגם מדברי רבינו סימן רמ"ו ס"ב יש להוכיח כן וצ"ל דגם כאן מיירי כשהיה נותן להן בשעה שהוא שכ"מ והשתא א"ש נמי הא דסתם בתשובה וכתב ואחרי מות אביו ירשה כו' ולא כתב ואחר שימות אביו יירשנה משום דאיירי בשכ"מ ומת מיד ועמ"ש עוד מזה בסימן רמ"ח:
יג סָעִיף יג אע"פ שפסק רב אלפס כו' דכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו כו' הרי נחלקו עליו כו' גם במעכשיו פליגי עליו וכמש"ר בא"ע סימן ל"ח ע"ש: ומ"ש וגם רשב"ם פי' כו' עד"ר סי"א מ"ש מזה:
יד סָעִיף יד או בסוף השטר וקנינא כו' פי' או אם כתוב בסוף השטר וקנינא:
טו סָעִיף טו אע"פ שכתוב בשטר ע"מ שלא יוכל א' מהן למכור כו' פי' דמשמע אינו רשאי למכור ואם מכר מכירתו אינה מכירה והמתנה קיימת וכמ"ש בסמוך ואע"ג דמיירי דהתנה תנאי כפול ואמר ואם ימכור שלא תהא מתנה הו"א דה"ק לא תהא מתנה להיות שלך לענין שתוכל למכרה וע"ז מביא קרא דלא תוכל לאכול בשעריך דשם אי אפשר לפרש דתהא האכילה בטילה אלא בא להזהיר שלא יאכלנה וה"נ עיקר התנאי היה שלא ימכרנה והתנאי כפול אתא דאם ימכרנה לא תהיה מתנתו מתנה: ומ"ש וע"כ צ"ל שלא ימכור ואם ימכור כו' ומ"מ הוצרך הרא"ש לכתוב הראיה ממ"ש לא תוכל לאכול דאל"כ ק' אע"פ שצ"ל כן מ"מ אין זה במשמעות לשונו דאמר לא יוכל למכור וק"ל: עשה בה כל מה שירצה והא דאמרינן לעיל דיכול לפרש ולהתנות במתנה מה שירצה שם התנאי מי הוא דאם לא יקיימו תהיה המתנה בטילה וכדמסיק שם:
טז סָעִיף טז וששאלת אלמנה כו' בכלל ע"ב דין ג' כ"כ: ומ"ש שנתנה שלה כו" ס"א אינו לתיבת שלה ונראה עיקר כספרים שלנו דהמעשה היה דעשאה חלוקה בנכסיה לפי רצונה בין הבנים ואמרה שבאם לא יתרצה בנה הקטן בהחלוקה דאז יהיו כל נכסיה מעכשיו לבנה הגדול: ובאת לומר שאינו מתנה כו' כצ"ל ועל השואל אמר וק"ל: ואין קנין לאחר מיתה ל' קנין משמע שהיה ק"ס בדבר ויש לדקדק הא סתם קנין מעכשיו וכאומר מעכשיו דמי כדלעיל סימן ר"ז וי"ל דהיינו כשלא תלה המעשה בתנאי שהוא לאחר זמן אבל בכאן שתלתה התנאי באם לא יתרצה בנה הקטן לאחר שיגדיל דהוי לאחר זמן וכאומר מעכשיו משוך פרה וקני לאחר ל' יום דמי וכאומר קני זה לבר ברי לכשיהיה צורבא דרבנן ומשום הכי אין הקנין אלא לאחר קיום התנאי אם לא שאמר ע"מ שאז כאומר מעכשיו דמי: שמקבל עליו להפסיד כך וכך פי' ולא כיון מעולם להקנות אלא כדי להסמיך דעת חבירו שיאמינו אחר כך כ"כ הרא"ש פ' שבועת הדיינים ד' נ"ח ע"ד ועמ"ש לעיל סימן ר"ז סי"ו שכתבתי פי' תשובה זו והוא שמחלק דוקא היכא שבתנאי שמקבל עליו אם לא יקיימו יפסיד מכיסו דבר שלא היה חייב בו דבזה דוקא אמרינן דלא גמר בדעתו לקיים אותו תנאי משא"כ בתנאי זה דאין האם מפסדת מכיסה כלום דעכ"פ דעתה ליתן כל אשר לה לבניה והתנאי לא היה אלא שיקח בנה הגדול הכל ואין זה מיקרי הפסד לגבי דידה וע"ש עוד שכתבתי שנראה מדברי הב"י פי' אחר ודחיתי אותו: לפיכך אם היה התנאי כו' כגון שאמרה אם לא יתרצה בנה כו' הא דהוצרך לפרש איכות התנאי משום דתנאי זה הוא אינו כתנאי גד וראובן דשם היה התנאי אם יעברו ונתתם וכאן היה אם לא יתרצה תקוים המתנה ומשה"נ סיים וכתב ז"ל ואם נתרצה בנה הקטן המתנה בטילה ר"ל אם נתרצה דהיינו התנאי לביטול המעשה דהיינו מתנה וק"ל: אם היה התנאי כפול והן קודם ללא כו' ואילו אפשר לקיימו לא' קחשיב משום דהאי עובדא דעלה קאי אפשר לקיימו היה:
יז סָעִיף יח דקיי"ל כר' יוסי דאמר זמנו של כו' וכ"כ רבינו לקמן סימן רנ"ח:
א סָעִיף ו כתב הרמב"ם ז"ל כשם שהמוכר צריך לסיים כך הנותן כו' עיקר דינו של הרמב"ם כתב המ"מ שהוא מדמייתי בפ"ק דגיטין (דף ח') מתניתין דפאה הכותב נכסיו לעבדו יצא בן חורין שייר קרקע כ"ש לא יצא בן חורין וקס"ד לאוקמי דטעמא דלא יצא ב"ח משום דלא פלגינן דיבוריה הוא וז"ל הר"יף בהלכותיו ת"ק סבר כיון דשייר קרקע כל שהוא סתם לא יכול עבדא לברור לההוא כ"ש דליקני שאר נכסים הילכך לא קני בנכסים ולא מידי וכיון דלא קני כלום אף עצמו נמי לא קני דלא פלגינן דיבוריה עכ"ל ואע"ג דהך אוקימתא לא קיימא לפי מסקנא דגמרא דקדק ממנה ר"י הלוי דכל דלא סיים לא קני ושמיע ליה מינה כיון דהכי דינא מאן דמקנה מידי לחבריה אגב ד"א קרקע צריך לסיומי להנהו ד"א דאי לא סיים ליה בפירוש לא קני והא דאמרינן חצי שדי אני מוכר משמנין ביניהם ונוטל כחוש התם משום דסיים לו שדה כ"כ בגיטין והיא סברת המחבר תלמידו עכ"ל המ"מ וא"ת א"כ תקשה על רבינו וסייעתו החולקים על הרמב"ם מהך סוגיא דגיטין י"ל חדא דההוא טעמא דלא פלגינן דיבוריה לא קיימא לפי המסקנא וכנ"ל ועוד דס"ל דאין פי' כמו שפי' הרי"ף ז"ל הנ"ל משום דלא איברר כו' אלא כמו שכתב רש"י ז"ל שייר קרקע כ"ש כיון דנחית לשיורי אמרי' לדידיה נמי שייר וכי אמר כל נכסי לך אשאר נכסים קאמר ולאחנופי ליה קאתי ולא שחרריה כיון דלא אמר ליה עצמך ונכסי ודוק וע"ע בסמוך: וכן השיג עליו הראב"ד כו' מיהו סיים ז"ל ואולי נאמר כיון שהדין ידוע שיד בעל השטר על התחתונה כאילו פירש הגרוע או הנפול או המת ודין זה כשאין שם אלא גרוע א' או מת א' שהוא כמסויים אבל אם היו שנים גרועים או שנים מתים ל"ק לדעת הרב עכ"ל וכלל דבריו דחלק א' משדה שלו וכן בית בביתי מכור לך ואין שם אלא א' גרוע כמסויים דמי שיד בעל השטר על התחתונה וודאי היה דעתו על הגרוע משא"כ קרקע מנכסי קנוי לך שבכלל הנכסים א"א שלא יהיו שני גרועים והוה דבר שאינו מסויים וכ"ש כל נכסי קנויין לך חוץ ממקצתן שנראה להדיא שליפות כחו בא ולא ידעי' לאיזה נתכוין ליתן ולא שייך לומר יד בעל השטר על התחתונה כן נראה כוונת הראב"ד אבל המ"מ כתב על הראב"ד ואיני יודע איך עלה בזה תירוץ לדברי המחבר שא"כ אף אנו נאמר באומר קרקע מנכסי נתונה לך שיקנה המקבל הגרוע שבכל קרקעות הנותן כו' והאריך עוד וצידד ליישב להרמב"ם שאר השגות וקושיות הנופלות בדבריו ובסוף העלה דבריו בצ"ע מ"ש בפ"ג דזכייה דין ה' והכ"מ כתב שם דנ"ל דההיא דבית בביתי מיירי כשהיה לו בית חלוק לשנים א' גדול ואחד קטן וא"ל בית בביתי שבמקום פלוני אני מוכר לך דהו"ל כסיים לו שדה וכן יישב עד"ז שאר הגמרות שמהם הקשה המ"מ להרמב"ם ומסיק וכתב ז"ל ולפי שאין אלו מקומות דין זה לא חש הגמרא להאריך בכך עכ"ל ודבריו דחוקים ושוב מצאתי שכתב המגדל עוז ז"ל הכי אסיקנא במנחות משום דיד בעל השטר על התחתונה דמ"ל בית בביתי מה לי חלק בשדה פלוני שכל מין הבתים כשדה פלוני הם ובית א' מהם כחלק מן שדה א' משא"כ בקרקע מנכסי שיש כמה מיני שדות וכרמים גנות ופרדסים ברכות מים וגרנות ובורות שיחין ומערות יער וכרמל הרים וגבעות שפלה וערבה נחלים וגאיות אגמים ונהרות סלעים וטרשים שהכל נקרא נכסים וקרקע והוא סוג לכל הנכללים בו דזה הוה ודאי דבר שאינו מסויים עכ"ל ודבריו נכונים המה בעיני משום דבלאו הכי נמי קשה מה שמתחיל הרמב"ם וכתב ז"ל כמו שמוכר צריך לסיים הממכר כמו שביארנו כו' ויגעתי ולא מצאתי בשום מקום שביאר לכתוב במכר כן שצ"ל ממכרו מסויים אדרבה איפכא משמע בפכ"א דין י"ט מהלכות מכירה ששם העתיק וכתב דין האומר לחבירו בית מביתי שור משורי אני מוכר לך נותן לו הקטן או המת והנפול ע"ש ומיניה מקשה המ"מ דדבריו נראין כסותרין זה את זה כנ"ל ונראה דמ"ש הרמב"ם כמו שביארנו רמז למ"ש שם בריש פכ"א מהל' מכירה שכתב שם ז"ל המקנה לחבירו דבר שאינו מסויים אם היה מינו ידוע כו' עד אבל האומר לחבירו כל מה שיש בבית זה אני מוכר לך בכך וכך כו' ורוצה הלוקח למשוך אין כאן קנין שלא סמכה דעתו של לוקח שהרי אינו יודע מה שיש בו אם תבן או זהב ואין זה אלא כמשחק בקוביא וכן כל כיוצא בזה עכ"ל ואם כיון הרמב"ם במ"ש כמו שביארנו לזה ק' מה דמיון זה לזה דהתם אין מינו ידוע משא"כ כאן דא"ל קרקע מנכסי או כל נכסי חוץ ממקצתן אבל לפי מ"ש מגדל עוז הנ"ל ניחא כי גם שם קרקע הוא סוג ובו נכללים מינים הרבה וכ"ש באמרו נכסי דשם נכסי כולל אף מטלטלין כמ"ש הרמב"ם ורבינו לעיל ס"ס רי"ח ולקמן בס"ס רמ"ח ע"ש וכיון שכולל הרבה מיני קרקעות כאילו אין מינו ידוע כלל דמי ול"ד לחלק משדה מסויימת ולפ"ז מ"ש הרמב"ם ז"ל אבל האומר חלק כך וכך משדה פלוני הואיל שסיים לו השדה כו' ל"ד שצריך לסיים ולומר שדה פלוני אלא כיון שסיים ואמר לו חלק כך וכך ממין שדה אני מוכר לך קונה ומשום דהגמרא לא נחית שם אלא לאשמועינן דנותן לו הגרוע נקט הכי והרמב"ם ל' הגמרא נקט וכן במקנה לו אגב ר"א קרקע אס סיים לו לומר קנה אגב ד"א ממין קרקע פלוני קנה אפילו לדעת ר"י הלוי ז"ל הנ"ל והא דמסיק שם בפכ"א וכתב ז"ל כיצד ערימה זו של חיטים אני מוכר לך מרתף זה של יין כו' הוצרך לומר זה משום דאין מדרך הקונים לקנות ערימה או מרתף כשאין לפניהן למראה עיניהן מה שקונים כיון דאין מדרך הערימות והמרתפין שווים ול"ד לחלק משדה דשם פורט החלק שליש או רביע משדה ויש ג"כ שיעור לשדה דהיינו ט' קבין וק"ל מיהו כל זה דוחק קצת ואין לתרץ ולומר דמ"ש כאן דאם לא סיים לו לא קנה היינו שהמוכר יכול לדחותו מזה לזה אבל הלוקח אינו יכול לחזור כשירצה המוכר לעמוד במקחו והרשות בידו ליתן לו הקטן או הנפול והמת דז"א דהא קיי"ל בכל מקום דאין הלוקח קונה עכ"פ (כגון כאן שהמוכר יכול לדחותו מזה לזה ומזה לזה ולא יתן לו כלום) גם המוכר אין יכול להכריחו ליקחנו דאמרינן מתחילה לא סמכה דעתו לקנותו ודוק וע"ל סי' ר"ז סעיף י"ט דכתב רבינו בשם הרמב"ם ז"ל האומר קנה בית זה מעכשיו כו' דמש"ה אמר זה משום דבעינן דבר מסויים ע"ש א"ש דאין ראיה משם:
ב סָעִיף יא והוא שיהיה התנאי כפול כו' יש לדקדק למה לא מנה רבינו ג"כ דבעינן שיהיה תנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר ושיוכל לקיימו ע"י שליח וכמ"ש בא"ע סימן ל"ח וכ"פ הרא"ש בגיטין בפ' מי שאחזו וכן הוא בקיצור פסקי הרא"ש מיהו בהא דיכול לקיימו ע"י שליח י"ל דכל דבר שבממון יכול לקיים ע"י שליח ולא נזכר בגמרא כ"א בחליצה דא"א לחלוץ ע"י שליח וגם במקדש בביאה אינו שייך ומן הדין היה להיות תנאי שבו בטל אלא דאיתקשו הוויות דקידושין כסף ושטר וביאה להדדי וכמ"ש ב"י ג"כ שם בא"ע סימן ל"ח ומתמה שם על רבינו שכתבו בתנאי קידושין דבעינן שיקויים ע"י שליח וכתב דלא ניתן להכתב שם ור"ל משום דבקידושי כסף פשיטא דאפשר ובקדושי ביאה אף דא"א אפ"ה התנאי קיים משום דאיתקשו הוויות אהדדי ומש"ה לא כתבו רבינו כאן כיון דכולם נתקיימו ע"י שליח שוב מצאתי בתוס' בפי"נ (דף קל"ז) ובפ"ק דקידושין (דף ו') אהא דאמר רבא אתרוג זה נתון לך ע"מ שתחזירהו לי לא החזירו לא יצא כתבו ז"ל וא"ת אמאי לא יצא הא הוה תנאי ומעשה בד"א והתנאי בטל כדאמרינן בפרק מי שאחזו (גיטין דף ע"ה) וי"ל הא דלא מהני היינו כששניהם סותרים זא"ז כי ההיא ע"מ שתחזרי לי את הנייר לפי מאי דס"ד התם דכל האומר ע"מ לאו כאומר מעכשיו דמי ונמצא שאינה מגורשת עד שמחזרת הנייר ואז אינו שלה אבל הכא סבר דכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי עכ"ל ולפ"ז היה נראה ליישב דגם רבינו השמיט הכא לתנאי זה לפי דקאי על האומר ע"מ ואנן קיי"ל דע"מ כמעכשיו דמי וכדלקמן ואע"ג דאכתי הו"ל לרבינו למכתב דינא היכא דא"ל ה"ז לך מתנה לכשתחזירנו לי דילמא י"ל דלא רצה לכתבו כיון שאינו בכל ענין מיהו זהו דוחק והיותר נראה כיון דאיכא פלוגתא דאמוראי בהא בפרק מי שאחזו דרבה פליג על רב אדא בר אהבה בהא וגם הרמב"ם ס"ל האי דתנאי בד"א ומעשה בד"א אפילו בגיטין וקדושין ליתא שהרי בפ"ו מה"א לא מנה אלא ד' תנאים וכתב שם המ"מ טעמו משום דס"ל דההיא סוגיא דפ' מי שאחזו לא קיימא ואין טעם הברייתא אלא כדרב אשי כו' ע"ש מש"ה גם רבינו ס"ל דדוקא בגיטין וקידושין מחמירין אבל בממונא לא בעינן אלא הני ד' תנאים וכעין זה כתב המ"מ פ"ו דאישות בדין י"ד לדעת אותן הפוסקים דלא בעינן בממונא תנאי כפול שכתב דתנאי קודם למעשה בעינן לכ"ע בכל דוכתי שהרי משנה סתומה היא בפרק השוכר את הפועלים ושצ"ל לדידהו דסוגיית תלמודא מכרעת שאין כל הדברים שווים ולא נתברר הטעם ע"כ כן נאמר לדעת רבינו דאע"פ דאלו ארבעה תנאים בעינן גם בממונא תנאי אחריני לא בעינן אלא בגיטין וקידושין דחיישינן להו מספיקא שאם היה א"א לקיימו ע"י שליח או היה תנאי ומעשה בד"א כי לא קיים לתנאיה מחזיקינן לה במגורשת ואינה מגורשת מקודשת ואינה מקודשת וכמ"ש עוד מזה בסמוך בדרישה: אף על פי שרשב"ם וקצת גאונים כו'. עד לתנאי גיטין וקדושין מ"ש בשם רשב"ם היא ממ"ש בפרק י"נ (דף קל"ח ע"ב) ממימרא דרבא הנ"ל בנתן לו אתרוג לא החזירו לא יצא וכתב ז"ל ואע"ג דלגבי גיטין קיי"ל כר"מ דבעינן תנאי כפול כו' ה"מ לענין גיטין וקידושין הוא דבעינן לכתחילה לרווחא דמילתא. דילפינן מתנאי דבני גד ובני ראובן מיהו לגבי דיני ממונות לא בעינן תנאי כפול אלא גילוי דעת בעלמא דהא בממון אזלינן בתר גילוי דעת אע"ג דלא אמר כלום כגון הכותב נכסיו לאשתו כו' ומ"ש רבינו ומקצת גאונים כו' הוא מל' הרמב"ם פ"ו דאישות שכתב שם בדין י"ד ז"ל יש מקצת גאונים אחרונים שאמרו שא"צ אדם לכפול תנאו אלא בגיטין וקידושין בלבד אבל בדיני ממון א"צ לכפול תנאו ואין ראוי לסמוך על דבר זה שכפילת התנאי עם שאר הארבעה דברים למדו אותן מתנאי דבני גד כו' ותנאי זה לא היה לא בגיטין ולא בקידושין אלא בממון עכ"ל וכתב שם המ"מ ע"ז ז"ל והם ז"ל תירצו דר"מ בלחוד הוא דבעי להו ויליף להו מתנאי בני גד ואיהו ודאי בדבר שבממון נמי מצריך תנאי כפול ואנן קיי"ל כרבנן דפליגי עליה (ועיין בפ' האומר דף ס"א במשנה וגמרא דשם מפורש טעם רבנן דליכא למילף מהתם דלגופיה איצטריך ללמד דאם יעברו ינחלו בארץ ישראל כו' ע"ש) ומדינא לא בעינן תנאי כפול לא בגיטין וקידושין ולא בממון אלא דשמואל אתקין בגט של שכ"מ שיכפול תנאו כדאיתא בפ' מי שאחזו ועשה כן לרווחא דמילתא שחשש שמואל שאם היה התנאי בלא כפול הוא איכא בי דינא דס"ל כר"מ והוא מתיר אע"פ שלא נתקיים התנאי ועיקר הדין הוא דבשום מקום א"צ לכפול התנאי והילכך בגיטין וקידושין אם לא כפל ולא נתקיים חוששין לה ואין מחזיקין לא במגורשת ולא באינה מגורשת ולא במקודשת ולא באינה מקודשת והולכין בה להחמיר מדברי חכמים וכן נראה שהוא דעת הרמב"ן והרשב"א עכ"ל ואע"פ שמל' רשב"ם הנ"ל משמע דדוקא בממון לא בעינן תנאי כפול מטעם דהולכין בו אחר גילוי דעת הא בשאר איסורין בעינן תנאי כפול כגון בנדרים ושבועות וכדמוכח ל' תשובת הרא"ש שהביא רבינו בסמוך שכתב בה ז"ל וגם רשב"ם פי' דלא בעיא תנאי כפול בממון וגם רבינו שמשון פי' דלא בעינן תנאי כפול אלא בעריות כגון בגיטין וקידושין כו' ומדלא ערבינהו וכללינהו לדברי הרשב"ם ור"ש ביחד משמע דשאר איסורין איכא בינייהו מ"מ כתב רבינו כאן גם לרשב"ם דלא בעינן תנאי כפול אלא לגיטין וקידושין אגב שכ"כ בשם מקצת הגאונים א"נ משום דכתב כל אלו ד' אי אכל ד' דברים הנ"ל דבהן אפשר דגם רשב"ם ס"ל דלא בעינן להו לכולהו כ"א בגיטין וקידושין גם המ"מ מחלק שם בפ"ו דאישות בין תנאי כפול לאינך ע"ש ועוד דהרא"ש בפסקיו שם דף ר"י ע"א כתב בשם רשב"ם בל' אחר שכתב ז"ל פי' רשב"ם דלא בעינן תנאי כפול אלא בגיטין וקידושין משום חומרא דעריות אבל בממון בגילוי דעת בעלמא סגי כו' הרי שכתב בשם רשב"ם ג"כ דוקא גיטין וקידושין ומטעם חומר עריות וכתב עליו וכ"כ ר"ש כו' ש"מ דס"ל דלית בינייהו ולא מידי ומיהו הרא"ש מסיק שם דלא כדבריהם דהא בנדרים גבי לחולין לא אוכל מצריך ר"מ תנאי כפול אע"ג דליתא שם עריות ועוד הקשה שם דזהו קולא הוא בעריות הא דבעי תנאי כפול דאי לא כפל לתנאי אפילו לא נתקיים התנאי הוי גט כו' וע"ש ובגמרא דס"פ שבועת העדות דמסקינן דבאיסורי כגון פרועי ראש ושתויי יין דכתיבי בתורה וללמדנו ההן מכלל הלאו וה"ה בשאר איסורים וכתבו התוספות שם דה"ט בשבועה דחמירי טובא לא בעי ר"מ תנאי כפול כדאיתא בפ"ג דנדרים גבי שבועה לא אוכל לך אבל בנדרים דלא חמיר כולי האי מצריך ר"מ תנאי כפול בספ"ק דנדרים וכ"ש בתנאי ממון דקיל טפי ע"ש ובאשיר"י הנ"ל ובתוס' פ' האומר דף ס"א ע"א ומ"מ ממ"ש לעיל בשם הה"מ למדנו ליישב דל"ת קושיות הרא"ש ורשב"ם וסייעתיה למה הצריכו תנאי כפול בגיטין הא קולא הוא דהא כתב דלא הצריכוהו כ"א לחומרא כגון אם תקבל קידושין מאחר וכן נראה שהן מפרשין מ"ש בירושלמי חומר הוא בעריות דר"ל דהצריכו תנאי כפול במקום חומרא שם ודוק היטב:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.