א אין הבכור נוטל פי שנים אלא בנכסי האב אבל לא בנכסי האם אפילו שהוא בכור לאב ולאם חולקין בה הוא והפשוט בשוה:
ב שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ששאלת ראובן שמת והניח בנים ואלמנה והאלמנה מתה קודם שנשבעה על כתובתה אם יש לבכור פי שנים דמספקא לן אם הנכסים קרויין נכסי האם כיון שלא נשבעה על כתובתה. תשובה כל זמן שלא נשבעה על כתובתה ולא הגבוה ב"ד את כתובתה כל הנכסים בחזקת בעלה ולא זכתה בהם כלום והבנים יורשים את אביהם ויש בהם דין בכורה:
ג ואין הבכור נוטל פי שנים אלא במה שהוא מוחזק בבית אביו כשמת אבל לא במה שראוי לבוא לו אח"כ כגון אם מת יעקב בחיי יצחק אין ראובן נוטל פי שנים במה שיורשין מיצחק:
ד ולא נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהן אלא נוטל ב' חלקים כמו שהן עם שבחן ונותן דמים בשביל השבח של חלק הבכורה לא שנא שהשביחוהו היורשין לא שנא שבחו הנכסים מחמתן לפיכך לא מיבעיא אם בנו בתים ונטעו כרמים והשביחו הנכסים שאינו נוטל פי שנים אף על פי שהוציאו עליהן מתפיסת הבית אלא אפילו היה להם פרה מוחכרת או מושכרת ביד אחרים שאין מזונותיה עליהם או שהיתה רועה באפר (וילדה) אינו נוטל פי שנים לא בולד ולא בשבח שהשביח גוף הפרה ולא בשכירות הפרה ולא מיבעיא בשכירות שעלה בה אחרי מות אביהם אלא אפילו מה שעלה בה בחיי אביהם אינו נוטל דהוי כמלוה ומיהו דוקא כי האי גוונא וכגון שחת שגדל ונעשה תבואה או תמרים קטנים שגדלו ונעשו גדולים אבל אילן דק שנתעבה ונעשה גדול נוטל בו פי שנים ואם מחמת הוצאה השביחה אינו נוטל בה פי שנים ור"ח פסק שנוטל פי שנים בשבח:
ה והרמב"ם כתב שאינו נוטל פי שנים בשבח ואפילו הכי כתב הניח להם אביהם בהמה מוחכרת או מושכרת או היתה רועה וילדה הבכור נוטל בה פי שנים ובולדה שחט אחד ממכירי אביו בהמה ואחר כך מת אביו נוטל פי שנים במתנות אותה בהמה עד כאן ודעת א"א הרא"ש ז"ל נוטה לסברא הראשונה:
ו ואם מיחה הבכור בפשוטים ואמר אל תשביחו הנכסים עד שנחלוק ולא שמעו לו והשביחום אם לא עשו בהם שינוי כגון שהיו ענבים ובצרום נוטל פי שנים בשבחם אבל אם עשו בהם שינוי כגון שדרכום קנאום כשינוי ואינו נוטל פי שנים בשבח וגם לא בהפסד שאם נתקלקלו הענבים משלמים דמי הענבים כמו שהיו קודם הבציר וכן אם לא שינו כגון שבצרום ונתקלקלו אין לו חלק בהפסד אף על פי שיש לו חלק בשבח:
ז ואינו נוטל פי שנים במלוה שהיה לאביהם ביד אחרים אפילו אם היא בשטר לא שנא גבו קרקע או מעות בד"א במלוה בלא משכון אבל במשכון פי' רשב"ם שנוטל פי שנים דכמוחזק דמי אפילו משכנו בשעת הלואתו ואם המלוה על משכונא של קרקע באתרא דלא מסלקי שקיל בה פי שנים ובאתרא דמסלקי לא שקיל ופירש ה"ר יוסף הלוי הא דשקיל באתרא דלא מסלקי דוקא בדלא מטא זמנא בחיי אבוהון דאז כקרקע דמי כיון דלא מצי לסלוקיה אבל מטא זמנא בחיי אבוהון לא שקיל ורשב"א כתב הא דלא שקיל באתרא דמסלקי היינו באתרא דמסלקי מיד אבל בסתם המקומות דסתם משכונא שתא הוי כמכר לעולם ואפילו לאחר הזמן וכשהממושכן פודה חשבינן ליה כחוזר ולוקח וכ"ש באתרא דלא מסלקי אפילו אחר שהגיע זמנו ע"כ והא דאינו נוטל באתרא דמסלקי לכאורה נראה דאפי' בגוף השדה הממושכן אבל הראב"ד פי' דלאו אגופא דמשכנתא קאמר אלא אפירי דאכיל מההיא משכנתא בנכייתא דהוי כמו שבה ואין הבכור נוטל פי שנים בשבח אבל כי גבו מהאי ארעא שקיל פי שנים ומיהו אי גבו מעות לא שקיל בהו פי שנים דזוזי לאו מוחזקים נינהו אבל באתרא דלא מסלקי כיון דקנה להו ארעא לפירי כמאן דקנה להו גופא דארעא דמי ע"כ:
ח ואם היה לאביהם מלוה ביד בנו הבכור נוטל ממנה חצי חלק הבכורה:
ט יצא עליהם שט"ח בכור פורע בו פי שנים:
י ואם אינו רוצה ליטול פי שנים ולא לפרוע פי שנים רשאי ונפקא מינה דאם שאר היורשים קטנים או אם אינן כאן שאין הבעל חוב יכול לגבות ממנו אלא כפי חלק הפשיטות:
יא כתב ה"ר יוסף הלוי דדוקא בחלק הבכורה שהוא מתנה אכל בחלק הפשיטות אינו יכול לסלק עצמו ולומר לבעלי חובות הנה הנכסים לפניכם איני רוצה לירש כלום ולא לפרוע כלום אלא כופין אותו להטפל בדבר ולמכור אותן ולהגבותן או לשומן שהוא במקום מורישו וכמו שהמוריש אינו יכול לסלק עצמו גם היורש אינו יכול לסלק עצמו וכתב הרשב"א ז"ל על דבריו אפשר שלא אמר אלא לרב הונא דאמר פריעת ב"ח מצוה וכופין אותו בשוטים כי אמר לא בעינא למיעבד מצוה אבל לדידן אין כופין בשוטים אלא בהורדת נכסים עד כאן והראב"ד כתב דאפילו בחלק פשיטות אם אמר איני רוצה בירושה ולא אפרע חובותיו אין כופין אותו אלא הכא לענין חזרה קאמר דאילו בחלק פשיטות אי אמר לא ירתינא ולא פרענא וכי פרעו אהי בזוזי הדר ואמר הבו לי מנתי ואפרע לכו זוזי מצי הדר ביה דמכי מיית אבוהי זכה בחלק פשיטות וכי אמר לא פרענא לאו זבינא הוה ולא מתנה ולא הפקר אבל בחלק בכורה אכתי לא זכה ביה דמתנה קרייה רחמנא ובמתנה כיון דאמר אי איפשי בה דבריו קיימין הילכך מכי אמר איני נוטל לא מצי הדר ביה עד כאן:
יב בכור שמכר חלק בכורתו קודם שחלקו מכרו קיים שיש בה זכות קודם הלוקח:
יג לפיכך אם חלק עם אחיו במקצת נכסים בין במקרקעי בין במטלטלי ונטל חלק כפשוט גילה בדעתו שמחל על חלק בכורתו מכל הנכסים ואינו נוטל חלק אלא כפשוט וכתב הרמב"ם ז"ל בד"א שלא מיחה אבל אם מיחה ואמר בפני שנים ענבים אלו שאני מחלק עם אחי בשוה לא מפני שאני מוחל על חלק בכורה הרי זו מחאה ולא הפסיד מחלקו כלום בשאר הנכסים אפילו מיחה בענבים כשהן מחוברים ובצרום וחלקום בשוה לא ויתר בשאר הנכסים אבל דרכן וחלק עמהם בשוה ולא מיחה בהן משנעשו יין ויתר בכל הנכסים הא למה זה דומה למי שמיחה בענבים וחלק עמהן בשוה בזיתים שויתר בכל וכן כל כיוצא בזה ע"כ:
יד כתב רשב"ם ובחלק פשיטות אין לו בו קודם חילוק למכרו או ליתנו במתנה ולא נהירא שמיד אחרי מות אביהם זכה בו למכרו או ליתנו:
טו ומיהו אינו יכול להסתלק ממנו בדיבור כדרך שמסתלק מחלק בכורה אם לא בלשון מתנה או הפקר:
א סָעִיף א אין הבכור נוטל פי שנים אלא בנכסי האב אבל לא בנכסי האם משנה בפרק יש בכור (בכורות נא:) ומפרש טעמא בגמרא דכתיב לו משפט הבכורה משפט הבכורה לאיש ואין משפט בכורה לאשה:ומ"ש אפילו שהוא בכור לאב ולאם חולקים בה הוא והפשוט בשוה פשוט הוא:
ב סָעִיף ב שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ששאלת ראובן שמת והניח בנים והאלמנה וכו' סוף כלל נ': ואין הבכור נוטל פי שנים אלא במה שהוא מוחזק בבית אביו כשמת אבל לא במה שראוי לבוא לו אח"כ וכו' משנה בפרק יש בכור שם ומייתי לה מדכתיב בכל אשר ימצא לו ואיתא נמי בפרק י"נ ודע שלא חלקו בין ראוי למוחזק אלא למוריש פירוש מה שהוא ראוי למוריש בשעת מיתתו אין בנו בכורו נוטל פי שנים ואין אנו מקפידים ביורש שהרי כשמת הבכור בניו יורשים חלק בכורתו בנכסי הזקן כמו שנתבאר בסימן הקודם לזה. המייבם אשת אחיו הבכור שמת בחיי אביהם ואח"כ מת אביהם ובאים היבם ושאר אחיו לירשו כמה חלקים נוטל היבם עיין במרדכי פ' י"נ:
ג סָעִיף ד ומ"ש ולא נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהם גם זה משנה פרק יש בכור אין הבכור נוטל פי שנים בשבח וטעמא משום דכתיב בכל אשר ימצא לו:ומ"ש אלא נוטל ב' חלקים כמו שהן עם שבחן ונותן דמים בשביל השבח של חלק בכור בפרק הגוזל עצים (בבא קמא צה:) ובפרק המקבל (בבא מציעא קי:) ג' שמין להם את השבח ומעלין אותם בדמים וחד מינייהו בכור לפשוט:ומ"ש ל"ש שהשביחוהו היורשים ל"ש שבחו הנכסים מחמתן לפיכך לא מיבעיא אם בנו בתים ונטעו כרמים שאינו נוטל פי שנים וכו' אלא אפילו היה להם פרה מוחכרת או מושכרת ביד אחרים וכו' בפרק י"נ (קכג:) ת"ר הבכור נוטל פי שנים בזרוע ובלחיים ובקיבה ובשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהם כיצד הניח להם אביהם פרה מוחכרת ומושכרת ביד אחרים או שהיתה רועה באפר וילדה בכור נוטל פי שנים אבל בנו בתים ונטעו כרמים אין בכור נוטל פי שנים האי הזרוע והלחיים והקיבה ה"ד אי דאתי ליד אבוהון פשיטא ואי דלא אתי ליד אבוהון ראוי הוא הכא במכירי כהונה ולויה עסקינן ודאשתחיט בחיי אבוהון וקסבר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמו ומפרש בגמרא דמוחכרת ומושכרת דומיא דרועה באפר דשבחא ממילא קא אתי ולא חסרי בה מזוני מני רבי היא דתניא אין בכור נוטל פ"ש בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהם ר' אומר אומר אני בכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהם אבל לא בשבח שהשביחו יתומים לאחר מיתת אביהם ירשו שט"ח בכור נוטל פי שנים יצא עליהם שט"ח בכור נותן פי שנים ואם אמר איני נותן ואיני נוטל רשאי מ"ט דרבנן אמר קרא לתת לו פי שנים מתנה קרייה רחמנא מה מתנה עד דאתיא לידיה אף חלק בכורה עד דמטיא לידיה ורבי אמר קרא פי שנים מקיש חלק בכורה לחלק פשוט מה חלק פשוט אע"ג דלא מטא לידיה אף חלק בכורה אע"ג דלא מטא לידיה אמר רב פפא דיקלא ואלים ארעא ואסיק שרטון כולי עלמא לא פליגי דשקיל כי פליגי בחפירה והוה שובלי שלופפי והוה תמרי דמ"ס שבחא דממילא ומ"ס (לא) אישתני. ופי' ר"ש ירשו שט"ח. היינו מלוה בשטר: בכור נוטל פי שנים. דכיון דמוחזק בשטר ועל פי השטר גובין את המלוה הרי הוא כאילו השטר השביח דהיינו נכסים ששבחו ממילא ומיהו אליבא דרבנן אינו נוטל פי שנים ומסקנא דמילתיה דרבי הוא: יצא עליהם שט"ח. שחייב אביהם לאחרים מילתא באפי נפשה הוא וד"ה ואפילו בלא ירשו שט"ח מיירי: דיקלא. קטן הניח להם אביהם: ואלים. שנתעבה אח"כ וכן הניח להם ארעא ואסקה אח"כ שרטון וזבל ונתייפתה בכך דכולי עלמא לא פליגי דשקיל דעדיין שמו עליו: בחפירה. שחת הניח להם ונעשו אח"כ שובלי וכן שלופפי דקלים שהפריחו פירות ונעשו אח"כ תמרים בכה"ג שבחא דממילא פליגי: ומר סבר. רבנן: אשתני. העשב להיות חטים והפרחים להיות תמרים דבר אחר ושם אחר עכ"ל. וגרסינן תו בגמרא (קכד.) אמר רב נחמן אמר רב אסור לעשות כד"ר קסבר הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו ורב נחמן דידיה אמר מותר לעשות כד"ר קסבר הלכה כרבי מחבירו אפילו מחביריו אמר רבא אסור לעשות כד"ר ואם עשה עשוי קסבר מטין איתמר ובתר הכי אמר רב פפא הלכתא אין הבכור נוטל פי שנים במלוה בין שגבו קרקע בין שגבו מעות. כלומר דמלוה הוי ראוי ואין הבכור נוטל פי שנים בראוי. ופסק רשב"ם דהלכה כרב פפא דבתרא הוא וכ"נ שהוא דעת הרא"ש שלא הביא אלא הא דרב פפא והרי"ף כתב חזינן מאן דפסק הלכתא כרבי ואייתי ראיה מדאיפסקא הלכתא דיש לבכור קודם חלוקה והאי סברא לאו דסמכא היא דלא איפסקא הלכתא דיש לבכור קודם חלוקה אלא במאי דאתא לידי אבוה ואיתיה השתא ברשותיה אבל מלוה דליתא ברשותיה לא שייכא בהאי מילתא כלל וכ"כ רבינו האי כי האי סברא עכ"ל והר"ן כתב ולענין הלכה קיי"ל כרבא בחפירי והוי שובלי שלופפי והוי תמרי דפליגי בהו ר' ורבנן אסור לעשות כדברי רבי ומיהו אם עשה עשוי וכן פסק ר"ח ואע"ג דאמר רב פפא לקמן דאין הבכור נוטל פי שנים במלוה וקיי"ל כוותיה לא פליג אדרבא ואיפשר דרב פפא לא אמר אלא במלוה דס"ל כיון דליתיה ברשותיה ראוי גמור הוא ולא מיסתבר בה טעמיה אבל בשלופפי והוי תמרי חפירי והוי שובלי דאיתיה ברשותיה אפשר דמודה לרבא דמסתבר טעמיה ואם עשה כדברי רבי עשוי אבל ראיתי להרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות נחלות שכ' שאין הבכור נוטל פי שנים בחפירי שנעשו שבלים וכפניות שנעשו תמרים וכיון שלא כתב יותר מכלל דס"ל דאפי' עשה אינו עשוי וכדבריו נ"ל דהא סוגיין רהטא דטפי מקריא מוחזק מלוה משבח דאיפליגו ביה רבי ורבנן ולפיכך נ"ל דברי הרמב"ם ז"ל עיקר אע"פ שגדולי האחרונים כתבו בהיפך עכ"ל:
ד סָעִיף ה ומ"ש רבינו שהרמב"ם כתב שאינו נועל פי שנים בשבח ואפ"ה כתב הניח להם אביהם פרה מוחכרת או מושכרת וכו' בפי"ג מהלכות נחלות כתב כן ויש לתמוה עליו דכיון דהא דתניא הניח להם אביהם פרה מוחכרת או מושכרת וכו' בכור נוטל פי שנים אוקימנא כרבי כיון שהוא ז"ל פסק דלא כרבי היאך איפשר לו לפסוק כאותה ברייתא הא הוי כמזכה שטרא לבי תרי ותירץ ה"ה שדעת הרמב"ם ז"ל דע"כ לא אוקימנא ההיא ברייתא כרבי אלא מקמי דא"ר פפא דבארעא ואסקא שרטון דיקלא ואלים אפילו רבנן מודו דשקיל והוה ס"ד מעיקרא דרבנן פליגי אפילו בשבחא דממילא ולא אשתני ולהכי אוקימנא הך ברייתא כרבי אבל בתר דאמר רב פפא דאפילו רבנן מודו בשבחא דממילא ולא אשתני ברייתא דפרה אפילו כרבנן אתיא דשבחא דממילא היא ולא אשתני והוקשה לו לה"ה מפרה וילדה דמשמע דולד הוא אשתני ומעיקרא עובר והשתא ולד וליהוי ככרמל שנעשה שבלים ותירץ דשאני עובר דירך אמו והו"ל כלא אשתני: כתב הרמב"ם בפ' הנזכר שאין הבכור נוטל פי שנים בספינה שהיתה לאביו בים וכתב הראב"ד עליו דבר זה למד ממשנת ערכין פרק השיג יד (יז:) וכתב ה"ה שיש לתמוה היכי יליף מהתם הכי ושהרשב"א בתשובה תמה על זה ואמר שלא מצא דרך שיסמכו בו הרמב"ם והראב"ד:
ה סָעִיף ו ואם מיחה הבכור בפשוטים ואמר אל תשביחו הנכסים עד שנחלוק ולא שמעו לו והשביחום אם לא עשו בהם שינוי וכו' נוטל פי שנים בשבח אבל אם עשו בהם שינוי כגון שדרכום קנאום בשינוי ואינו נוטל פי שנים בשבח וגם לא בהפסד וכו' בפרק י"נ (קכו.) אמר רב הונא אמר רב אסי בכור שמיחה מיחה אמר רבה מסתבר טעמיה דרב אסי בענבים ובצרום זיתים ומסקום אבל דרכום לא ורב יוסף אמר אפילו דרכום [דרכום] מעיקרא עינבי השתא חמרא ליתן לו דמי היזק ענביו. ופי' ר"ש אמר רב הונא אמר רב אסי. אף ע"ג דאוקימנא לדברי הכל דאין הבכור נוטל פי שנים בשבח שהשביחו יתומים לאחר מיתת אביהם ומיהו אם מיחה ואמר אל תשביחו חלקי אלא נחלוק מיד ואשביח אני את שני חלקים שלי ואטול כל שבחן והן נתייאשו מלחלוק והשביח הנכסים הרי מיחא בהם ויטול פי שנים דהא פסקינן לקמן יש לבכור פי' שנים קודם חלוקה משעה שחפץ לזכות בבכורתו והרי חפץ ליטול חלקו לאלתר וזוכה בחלק בכורתו מיד כל מקום שהוא הילכך נכסיו דידיה אשבח: מסתברא מילתיה דרב אשי. דיטול הבכור פי שנים בשבח שהשביחו היתומים בשביל מחאתו כשמיחה בענבים מחוברים ובצרום היתומים שלא מדעתו אי נמי מדעתו בע"כ שלא רצו לחלק או זיתים היו מחוברים כשמיחה בהם ומסקום והשביחום יתומים בבצירה ומסיקה בהאי שבח שקיל בכור פי שנים שנוטל ב' חלקים מן הענבים כמו שהן בצורים ולא נתן להם שבח בצירה דענבים הוו ואכתי ענבים נינהו וענבים דבכור הוא דאשבח: אבל דרכום. ע"מ לזכות הם בשבח דריכה לא שקיל בכור פי שנים דקנינהו יתמי להנך ענבים בשינוי: ליתן לו דמי היזק ענביו. כלומר הא דאמר רב יוסף אפילו דרכום לא ליטול שבח יין היתר על הענבים קאמר דודאי לא שקיל אלא דמי ענבים אלא הכא במאי עסקינן שפחת היין ונשפך או נתקלקל שאין שוה כדמי הענבים ואתא רב יוסף למימר דאפילו דרכום ופחתו בכור נוטל פי שנים בענבים בצורים כדמי שהיו שוים הענבים דכיון שמיחה בהם לא הוה ליה לדרוך ענבים שלו ומשלמים לו דמי ענביו כשעת הגזילה ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. וכתב הר"ן אכילו דרכום אסיקנא ליתן לו דמי היזק ענבים ודקאמר אפילו לומר שנוטל בשבח הבצירה אע"פ שהפסידו בסוף שאין האחין יכולים לומר מכיון שהשבחנו והפסדנו יצא הפסד כנגד שכר ונתן לך דמי ענבים מחוברים ואי שווי טפי לאחר שדרכום וממאי דהוו שוו בעודן מחוברים תזכה באותו שבח בלבד קמ"ל שמכיון שבצרים זכה בכור באותו שבח וכיון שדרכום אחר כך והפסידו משלמין כל ההפסד ומנכין לו דמי ענבים בצורים עכ"ל. וכתב עוד הר"ן ז"ל בכור שמיחה מיחה וכו' נ"ל שזה הוא עיקרו של דבר שחלק בכורה מתנה קרייה רחמנא והנותן מתנה לחבירו ומזכה לו ע"י אחר אין מקבל מתנה זוכה במתיתו עד שישמע ויתרצה בה שאילו כששמע צווח לא זכה כדמוכח לקמן בפרקין ובפ"ב דחולין (ד' ל"ט:) ולפיכך חלק בכורה נמי שהוא כמתנה לא זכה בה בכור עד שיכוין לזכות בה ואילו אמר איני רוצה בה אבד את זכותו מיד וזו היא שאמרו שאם אמר איני נוטל ואיני נותן רשאי כשם שאמרו במקבל מתנה שאם צווח בשעה ששמע לא קנה הילכך כל שבח שהשביחו הנכסים עד שגילה בדעתו שהוא רוצה לזכות בה הרי היא של אחין אבל מכיון שאמר שהוא רוצה לזכות בה זכה בה ושלו השביח עכ"ל. ור"ח פירש הא דבכור שמיחה מיחה בע"א וכדבריו כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות נחלות וכתבה רבינו בסוף סימן זה:
ו סָעִיף ז ואינו נוטל פי שנים במלוה שהיה לאביהם ביד אחרים אפילו היא בשטר לא שנא גבו קרקע או מעות בפ' יש נוחלין (בבא בתרא קכה:) מימרא דרב פפא כתבתיה לעיל בסי' זה:ומ"ש בד"א במלוה בלא משכון אבל במשכון פי' רשב"ם שנוטל פי שנים דכמוחזק דמי אהא דר"פ כתב ואי תפיס עלה משכון אפילו לר"פ נוטל פי שנים דקיי"ל ב"ח קונה משכון וכ"כ ה"ה בפ"ג מהלכות נחלות:ומ"ש אפילו משכנו בשעת הלואתו כן כתב מהרי"ק בשורש קמ"ח. וכתב עוד שם משכונות העכו"ם שכבר נחלטו לסוף הזמן המוגבל מדינא דמלכותא פשיטא שהבכור נוטל פי שנים אבל מלוות של עכו"ם שהיו על משכונות שעדיין לא הגיע זמנם נראה שאין הבכור נוטל פי שנים ואע"פ שפסק רשב"ם וכן ר"ח וגם המרדכי כתב שם דעת רבינו ברוך דבמלוה שיש עליה משכון בכור נוטל פי שנים ולכאורה אפילו במשכנו בשעת הלואתו דברו שכן דרך סתם מלוה על המשכון מ"מ מאחר שנתנו טעם לדבריהם משום דב"ח קונה משכון ושמלוה דעכו"ם אינו קונה לרבנן דרבי מאיר בפ' כל שעה : [%א] וכתב עוד שם שמה שיש לו בשותפות ביד אחרים אפילו חוץ לעיר מיקרי מוחזק ונוטל פי שנים: מי שמת והוא חייב למלך ממיני המסים על הממון אם בנו הבכור נוטל פי שנים עיין בנ"י פרק חזקת: כתב בתשובות הגאונים כך ראינו שכל אלו הקרקעות מוחזקים הם לאשה משעה שמתו קרוביה ויורשם בעלה אחר מותה ואם יש לו בן בכור נוטל בהם פי שנים כי כל קרקע משעה שמת המוריש הרי זה מוחזק ליורש אע"פ שלא בא לידו דתנן בנות צלפחד נטלו ג' חלקים בנחלה וכו' ואמאי ראוי הוא וכו' עד ירושה היא להם מאבותיהם עכ"ל: ומ"ש ואם המלוה על משכונא של קרקע באתרא דלא מסלקי שקיל בה פי שנים ובאתרא דמסלקי לא שקיל בפרק איזהו נשך (בבא מציעא סז:) רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע דאמרי תרווייהו האי משכנתא באתרא דמסלקי אין ב"ח גובה הימנה ואין הבכור נוטל בה פי שנים ובאתרא דלא מסלקי ב"ח גובה הימנה ובכור נוטל בה פי שנים: ומ"ש בשם הר"י הלוי הא דשקיל באתרא דלא מסלקי דוקא בדלא מטא זימנא בחיי אבוהון וכו': ורשב"א כתב הא דלא שקיל באתרא דמסלקי היינו באתרא דמסלקי מיד אבל בסתם המקומו' ודסתם משכונתא שתא הוי כמכר לעולם ואפי' לאחר הזמן וכו': והא דאינו נוטל באתרא דמסלקי לכאורה נראה דאפי' בגוף השדה הממושכן אבל הראב"ד פי' דלאו אגופה דמשכנתא קאמר אלא אפירי דאכיל מההיא משכנתא בנכייתא וכו': [%ב] וכתב הרשב"א שאלת משכנתא באתרא דלא מסלקי גרסינן בפרק איזהו נשך דבכורו של מלוה נוטל בה פי שנים ובס"פ השולח תניא בכור נוטל פי שנים בשדה החוזרת לאביו ביובל ומי עדיפא משכנתא ממכירה וא"א שיטלו בה פי שנים בכורו של מלוה ובכורו של לוה. תשובה כן הוא באמת כי בכורו של מלוה נוטל בה פי שנים במלוה ובכורו של לוה נוטל פי שנים בגופה של שדה אפילו פדאו לאחר מיתת אביהם :
ז סָעִיף ח ואם היה לאביהם מלוה ביד בנו הבכור נוטל ממנה חצי חלק הבכורה בפי"נ (קכה.) אמר ר"פ הלכתא אין הבכור נוטל פי שנים במלוה בין שגבו קרקע בין שגבו מעות ומלוה שעמו פלגי ופר"ש מלוה שעמו. שהבכור נתחייב לאביו: פלגי. חלק בכורה יחלקו ביניהם איהו מעכב פלגא ונותן לאחיו פלגא דהוה ליה ממון המוטל בספק וחולקין דאין ידוע אי חשוב מוחזק לאביו שהרי הבכור רוצה הוא לשעבד נכסיו לאביו לגמרי ובעין יפה גמר ומקני נכסיו לאביו כדי שיהא אביו מוחזק בהך מלוה ויטול בה פי שנים או דילמא לא שנא משאר מלוה הילכך פלגי וכן פסק הרמב"ם בפ"ג מהלכות נחלות וכתב ה"ה דברי רבינו כפירוש אחרון הנזכר בכאן בהלכות וכן הסכימו הר"י ן' מיגא"ש והרשב"א ז"ל עכ"ל:
ח סָעִיף ט יצא עליהם שט"ח בכור פורע בו פי שנים ואם אינו רוצה ליטול פי שנים ולא לפרוע פי שנים ברייתא שם כתבתיה בתחילת סימן זה יצא עליהם שט"ח בכור נותן פי שנים ואם אמר איני נותן ואיני נוטל רשאי ופר"ש אם אמר איני נוטל פי שנים מכל ירושת אבי שהריני מוחל בכורתי ואטול חלק כפשוט ולפיכך לא אשלם למלוה פי שנים אלא כנגד מה שאני נוטל רשאי:ומ"ש רבינו ונ"מ דאם שאר היורשים קטנים או אם אינם כאן שאין הב"ח יכול לגבות ממנו אלא כפי חלק הפשיטות כ"כ רשב"ם שם:
ט סָעִיף יא ומ"ש בשם הר"י הלוי דדוקא בחלק הבכורה שהוא מתנה אבל בחלק הפשיטות אינו יכול לסלק עצמו וכו' כ"כ בשמו בעל התרומות בשער ס' וכן מבואר בדברי רשב"ם. ונ"י כתב גם מחלק הפשיטות נראין הדברים שאם אמר איני רוצה ליטפל בו הורידוהו בנכסים ועשו לי שומא רשאי: ומ"ש בשם הראב"ד דלענין חזרה קאמר אי פרעו אחי בזוזי והדר אמר הבו לי מנתי וכו' כ"כ בעל התרומות בשמו בשער ס':
י סָעִיף יב (יג) בכור שמכר חלק בכורתו קודם שחלקו מכרו קיים שיש בה זכות קודם חלוקה לפיכך אם חלק עם אחיו במקצת נכסים בין במקרקעי בין במטלטלי ונטל חלק כפשוט גיל' בדעתו שמחל על חלק בכורתו מכל הנכסים ואינו נוטל חלק אלא כפשוט בפרק י"נ (קכו.) אמר רב אסי בכור שנטל חלק כפשוט ויתר מאי ויתר רב פפא משמיה דרבא אמר ויתר באות השדה רב פפי משמיה דרבא אמר ויתר בכל הנכסים כולם קסבר יש לבכור קודם חלוקה ומדאחיל בהא אחיל בכולה ור"פ משמיה דרבא אמר ויתר באות' שדה קסבר אין לבכור קודם חלוקה ומה דאתא לידיה אחיל אידך לא אחיל והא דרב פפי ור"פ לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר דההוא בכור דאזל זבין נכסיה ודפשוט אתו לקמיה דרבא א"ל לא עשה ולא כלום מ"ס לא עשה כלום בפלגא ומ"ס בכולהו ואסיקנא והלכתא יש לבכור קודם חלוקה מר זוטרא מדרישבא פלג בצנא דפלפלי בהדי אחים בשוה אתא לקמיה דרב אשי אמר ליה הואיל ויתרת במקצת ויתרת בכל הנכסים כולם. ופר"ש בכור שנטל חלק. באחד מן השדות כאחד מאחיו חלק פשיטות: ויתר. כלומר הרי מחל חלק בכורה וטעמא כדאמרינן לעיל איני נוטל ואיני נותן רשאי דכיון דמתנה קרייה רחמנא ואיהו לא בעי לה לא הויא מתנה ולא יזכה בה עוד: בנכסי דידיה ודפשוט. מכר כל הנכסים שני חלקים שלו וחלק פשוט אחיו מקמי דנפלוג בהדיא מכר כל השדה שלא ברשות אחיו. מר סבר. רב פפי: לא עשה כלום בפלגא. בחלק פשיטתו וכל שכן בחלק פשוט אחיו אבל בחלק בכורה יפה מכר דיש לו לבכור קודם חלוקה. וכתבו התוספות על זה ואין נראה דחלק פשיטותו פשיטא דמכר כדקאמר לעיל מה חלק פשוט אע"ג דלא אתי לידיה אלא נראה דלא עשה כלום בפלגא היינו בחלק פשיטות אחים אבל חלק בכורה מכר וכל שכן חלק פשיטותו וכתב נ"י שכן דעת כל המפרשים ואהההיא דאסיקנא דיש לבכור קודם חלוקה כתב הרא"ש תימה הא פסקינן לעיל דאין נוטל פי שנים במלוה והיינו כרבנן ורבנן סברי דאין נוטל פי שנים בשבח דמתנה קרייה רחמנא ועד דמטיא לידיה אלמא אין לו לבכור קודם חלוקה ויש לומר דטעמייהו דרבנן מבכל אשר ימצא לו כדתניא לעיל פרט לשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהם והא דמייתי לעיל קרא דלתת לו פי שנים משום דתרווייהו קראי צריכי דאי לא כתיב אלא לתת לו הו"א דאתא למימר שאם אמר איני נוטל ואיני נותן רשאי ואי לא כתב נמי אלא בכל אשר ימצא לו הוה מוקמינן ליה בשבח שהשביחו יורשין ומגלי השתא תרווייהו אהדדי וממעטינן דבר שאינו מצוי כגון שבח דלענין דבר שאינו מצוי קרייה רחמנא מתנה אבל דבר המצוי לא ממעטינן דשפיר הוי ברשותו קודם חלוקה כדאמרינן לעיל דדיקלא ואלים ארעא ואסקא שרטון לא מיקרי ראוי והא דויתר בדיבור בעלמא בלא קנין משום דמתנה קרייה רחמנא ובאמירה בעלמא אם אמר אני רוצה לבטלה יכול להסתלק וזכו אחין בחלקו וכן כתב רב אלפס דלא אמרו יש לו לבכור קודם חלוקה אלא במאי דאתא לידא דאבוה ואיתא השתא ברשותיה אבל מלוה דליתיה ברשותיה לא שייכא בהאי מילתא וכן כתב רב האי גאון עכ"ל: וכתב הרמב"ם בד"א שלא מיחה אבל אם מיחה בפני שנים ואמר ענבים אלו שאני מחלק עם אחי בשוה לא מפני שאני מוחל על חלק בכורה ה"ז מחאה ולא הפסיד מחלקו כלום בשאר נכסים אפי' מיחה בענבים כשהן מחוברי' ובצרום וחלקום בשוה לא ויתר בשאר נכסים אבל דרכן וחלק עמהן בשוה ולא מיחה בהן משנעשו יין ויתר בכל הנכסים וכו' בפ"ג מה' נחלות וטעמו מדגרסי' בפי"נ אמר רב הונא אמר רב אסי בכור שמיחה מיחה אמר רבה מסתבר טעמיה דרב אסי בענבים ובצרום זיתים ומסקום אבל דרכום לא ורב יוסף אמר אפי' דרכום דרכום מעיקרא עינבי השתא חמרא ליתן לו דמי היזק ענביו וכבר כתבתי לעיל בסי' זה שרשב"ם פי' פי' אחר בזה ור"ת פי' פירוש אחר ודברי הרמב"ם ע"פ פר"ח וכתב ה"ה ע"פ פי' זה דרבה ורב יוסף הלכה כרבה ויש לתמוה עליו דכיון דאסיקנא כדרב יוסף דלא אמר אפי' דרכום אלא ליתן לו דמי היזק ענביו משמע בהדיא דמחאה דענבים לא מהניא להיכא דדרכום לכ"ע דלא איירי רב יוסף אלא לענין אם דרכו הפשוטים הענבים שלא מדעת הבכור ונפחתו שמשלמין לו דמי היזק ענביו פי שנים ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי:
יא סָעִיף יד כתב רשב"ם ובחלק פשיטות אין לו בו קודם חילוק למכרו או ליתנו במתנה ול"נ שמיד אחרי מות אביהם זכה בו וכו' כבר כתבתי בסמוך שהתוס' ג"כ חלקו על דברי רשב"ם וגם הר"ן כתב על דברי רשב"ם אין זה מחוור שע"כ לא נחלקו אלא בחלק בכורה משום דכתיב לתת לו אבל חלק פשיטות כ"ע מודו דיכול למכור שהרי שותף רשאי למכור חלקו וכדאמרינן בפרק המוכר את הבית (בבא בתרא סב:) פלגא דאית לי בארעא פלגא וכ"כ הראב"ד ועיקר עכ"ל וכ"כ בתשובות מיי' דספר משפטים סימן מ"ב: כתב נ"י בס"פ חזקת (בבא בתרא נד:) אסיקנא דארעא משתעבדא לטסקא וכל היכא דמיית ולא יהיב טסקא בטלה ירושת בנו הבכור מכולהו ארעי דכולהו ארעתי משתעבדי אטסקא והוה מלכא כמאן דמוחזק בכולהו ולפיכך מי שמת והוא חייב למלך כלום ממיני המסים המוטלים על הממון אין בנו הבכור נוטל פי שנים בנכסים וכ"כ הרמב"ן עכ"ל ועיין עוד שם:
א סָעִיף א אין הבכור נוטל וכו' ולא נוטל פ"ש בשבח וכו' עד או שהיתה רועה באפר וילדה אינו נוטל פי שנים לא בולד וכו' כצ"ל. ובס"א כתוב לא בה וכו' ופי' ג"כ אינו נוטל פ"ש לא בולדה ולא בשבח שהשביח גוף הפרה ולא בשכירות הפרה שכל זה הוי שבח ששבחו הנכסים מעצמן אבל בפרה גופה בקרן שלה ודאי דנוטל פ"ש ודיקלא ואלים נמי כיון דשמו עליו חשבינן ליה קרן ולא שבח ונוטל פ"ש וכן ארעא ומסקא שירטון ותימה שלא כתבו רבינו אבל הרמב"ם בפ' ג' מנחלות כתבו:
ב סָעִיף ד ומ"ש ור"ח פסק שנוטל פ"ש בשבח. ע' בתו' פי"נ (דף קכ"ד) בד"ה מספקא ליה משמע דר"ת הוא דפסק הכי דנוטל פי שנים בשבת דהלכה כרבי ואולי ט"ס הוא בדבעי רבינו וצ"ל ר"ת במקום ר"ח:
ג סָעִיף ה ומ"ש והרמב"ם כתב שאינו נוטל פ"ש בשבח. פי' דס"ל דאין הלכה כרבי: ואפי' הכי בבהמה מוחכרת וכו'. היינו משום דס"ל דדינו כדיקלא ואלים וארעא ומסקא שירטון דאע"ג דמעיקרא קס"ד דתלמודא דהך דפרה מוחכרת רבי היא ולא רבנן אבל לבתר דשמעינן לרב פפא בדיקלא ואלים דאפילו לרבנו נוטל פי שנים ה"ה פרה מוחכרת דדמיא ליה נמי וכן כתב הרב המגיד ואפשר לומר עוד דהרמב"ם מפרש הא דקאמר מני רבי היא קוביא היא פירוש תלמודא קשיא לים דדוחק לומר דסתמא דברייתא דפרה מוחכרת רבי היא ולא רבנן ומתרץ רב פפא דדיקלא ואלים כולי עלמא לא פליגי וה"נ פרה מוחכרת דדמיא ליה אפילו רבנן מודו דנוטל בה פ"ש וברייתא ד"ה ולא רבי היא: ומ"ש שחט אחד ממכירי כהונה וכו' ה"א פרק י"ג דאשתחיט בחיי אבוהון וקסבר מתנות שלא הורמו כהורמו דמיין:
ד סָעִיף ו ומ"ש ואם מיחה וכו' מבואר בפרק י"נ (דף קכ"ו) אלא דמ"ש באם נתקלקלו הענבים הבצורים על ידי דריכה משלמים דמי הענבים כמו שהיו קודם הבציר לא משמע הכי בפרשב"ם שכתב נוטל פ"ש בענבים בצורים אלמא דנוטל בשבח הבצורים וכ"כ ב"י ע"ש הר"ן להדיא ואפשר שדעת רבינו כיון שמיחה הבכור בפשוטים ולא שמעו לו והפסידו א"כ מיד משעברו על מחאתו קנאום לשבח ולהפסד והילכך אין משלמים אלא דמי הענבים קודם בצירה ואינו נוטל בשבח הבצירה:
ה סָעִיף ז ומ"ש ואינו נוטל פ"ש במלוה וכו' אבל במשכון פי' רשב"ם וכו'. שם (בדף קכ"ד) כתב וז"ל ובזה הכל מודים דמלוה שהניח משכון עליה שקול פ"ש דב"ח קונה משכון וכן פסק ר"ח עכ"ל ואע"ג דהך דב"ח קונה משכון אינו אלא במשכנו שלא בשעת הלואתו כדאיתא פרק האומנין (בבא מציעא דף פ"ב) י"ל דהכי קאמר כיון דשלא בשעת הלואתו קונה לגמרי מדרבי יצחק בשעת הלואתו נמי דליכא קנין אלא שעבוד אלים שעבודיה ליחשב מוחזק ליטול פי שנים וכיוצא בזה פי' התוספות פרק האומנין דף פ"א בד"ה והא אידי והביאו ראיות לזה ע"ש: ומ"ש ואם המלוה על משכונא של קרקע באתרא דלא מסלקי וכו'. פי' שנוהגין לאכול המשכונא שנים הקצובות למנהגן ואילו הו"ל זוזי ללוה לא מצי מסלק ליה תוך הזמן כל אותן השני' כמכר הוא אצלו ושקיל בה פ"ש אבל באתרא דמסלקי במקום שנהגו להלוו' סתם ומלוה אוכל פירות ונהגו לסלק את המלוה ממנה בכל עת שתשיג יד הלוה למעות השתא ליכא הכא אלא מלוה ולא שקיל בה פי שנים ופי' הר"י הלוי דאפילו באתרא דלא מסלקי כיון דמטא זימנא בחיי אבוהון תו לא הוי כמכר אלא מלוה ולא שקיל פ"ש אבל רשב"א כתב כל היכא דלא הוה מצי לסלוקי ליה אם ירצה אפילו היכא דסתם משכנתא שתא דהו"ל האי שתא כמכר תו לא פקע כח המכר ואע"פ דמטא זימנא בחיי אבוהון שקיל פ"ש דהוה ליה מוחזק בנכסים שכשיבוא הממשכן לפדותם הו"ל כאילו חוזר ולוקח מיד המלוה ואצ"ל באתרא דלא מסלקי:
ו סָעִיף ח ואם היה לאביהם מלוה ביד בנו הבכור נוטל ממנה חצי חלק הבכורה. בפי"נ (דף קכ"ו) ומלוה שעמו פלגי ופירש רשב"ם דהו"ל ממון המוטל בספק וחולקין והתוספות לשם הקשו על פי דהא לא קיי"ל כסומכוס וכמו שהאריכו ע"ז דפ' חזקת (בבא בתרא דף ל"ה) בד"ה ומ"ש מהא דתנן המחליף פרה ובפ' המוכר את הבית (בבא בתרא דף ס"ב) בד"ה איתמר אלא תקנת חכמים היא ובכל דוכתא שמפורש בהדיא דחולקין [חולקין] והיכא דלא מפרש תלמודא מידי המע"ה וע"ל בסי' רנ"ג סעיף מ' ולמאי דמחלק תלמודא בפ' חזקת דהיכא דליכא למיקם עלה דמילתא אמרינן יחלוקו ה"נ בהאי ספק דליכא למיקם עלה דמילתא אמרינן דפלגי:
ז סָעִיף ט יצא עליהם ש"ח וכו'. פי' לא תימא דליכא נפקותא במ"ש איני נוטל פ"ש ואיני פורע פ"ש דבע"כ ה"ה שלו כשמת אביו עד שיפקירם או ימכרם או יתנם לאחרים וצריך לשלם פ"ש לב"ח של אביו דליתא אלא שפיר איכא נפקותא דאין ב"ח יכול לגבות ממנו חלק בכורה בע"כ אבל בחלק פשיטות יורש הוא בע"כ ואינו יכול לומר איני נוטל ואיני פורע וטעמא דמילתא דבחלק בכורה כתיב לתת לו פ"ש דמתנה קרייה רחמנא הילכך אם הוא מוחה ואינו חפץ לקבל אין מזכין לו לאדם מתנה בע"כ משא"כ חלק פשיטות דירושה היא ונראה דאפילו כשהוא מפקירה כדין הפקר או ימכרנה או יתננה לאחרים נמי הב"ח גובה ממנו כיון דהוא ירש הנכסים עליו מוטל לשלם לב"ח אינו נפטר מן החוב במה שהפקירם או מכרם ונתנם ולא כתב רבינו בסוף סימן זה דיכול למכרם או ליתנם אלא כשלא בא ליפטר מבע"ח:
ח סָעִיף יא כתב הר"ר יוסף הלוי דדוקא וכו' עד והראב"ד כתב וכו' וכי פרעו אחי בזוזי וכו'. נראה שדקדק לומר בזוזי שאם היו פורעים בקרקע לא מצי הדר לומר אפרע לכו זוזי דכיון דמעצמם אגבו ליה שומא לא הדרה אלא א"כ גבו ליה בית דין כדלעיל בסימן ק"ג סעיף י"ח: ומ"ש ובמתנה כיון דקאמר אי איפשי בה דבריו קיימין. איכא למידק דמשמע דבחלק פשיטות דאינה מתנה אפילו אמר אי איפשי בה לאו כלום הוא ולעיל בסימן רמ"ה כתוב דאי איפשי הוי לשון הפקר וי"ל דהיינו דוקא לאחר שבא לידו וקנאו כמבואר לשם אבל כאן מיירי דלא בא לידו הילכך בחלק פשיטות לאו לשון הפקר הוא וע"ל דמחלק בין מטלטלי למקרקעי:
ט סָעִיף יב בכור שמכר וכו' לפיכך אם חלק עם אחיו וכו' פירוש כיון דיש בו זכות קודם חלוקה שיכול למכור חלק בכורה אם כן ה"ה אם מחל חלק בכורתו מקמי שבא לידו אפילו רק גילה דעתו שמוחל עליה אינו נוטל אלא כפשוט וטעמא משום דמתנה קרייה רחמנא כדפרישית מצי מסתלק ממנה בדיבור בעלמא משא"כ חלק פשיטות דכיון דירושה היא לא מצי מסתלק ממנה אלא א"כ מפקירה כדין הפקר או ימכרנה ויתננה כדין לאחרים זו היא דעת רבינו והיא דעת התוספות פרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קכ"ו) בד"ה לא עשה וכל זה בשלא יצא ש"ח על אביהם דאם יצא עליהם ש"ח לא מצי להסתלק מחלק פשיטות אפילו הפקירה בדין הפקר כדפרישית:
א סָעִיף א כתב נ"י פרק חזקת דף קפ"ה ע"א דאם ירשו קרקעות אע"פ שחייבים עליהם לב"ח ולכתובת אשה קרויים היתומים מוחזקים ולא הוי אלא שעבוד בעלמא עלייהו ונכסים בחזקת יתמי קיימי אבל אי חייב למלך כלום מחמת מס ותשחורת אין הבכור נוטל פי שנים דכולהו קרקעות משתעבדי למס המלך והוי כמאן דמחזיק מלכא בהו דהוה מצי נחית ומזבין מנפשיה ואפילו משום דבר מועט הן מוחזקים לו ומיקרי ראוי לגבי יורשים עכ"ל הרשב"א והרמב"ן וכתב עוד דבמקום שנהגו שאין המלך מוכר הקרקע במס עד ד' או ה' שנים אלא שהוא משכיר הקרקע עד שיפרעוהו אם מת בעל השדה בתוך ד' שנים הבכור נוטל פ"ש עכ"ל:
ב סָעִיף ב כתב המרדכי ריש י"נ אם גנבו עכו"ם ספר ואחר מותו הוחזר דמסתמא לא נתייאשו הבעלים לא מיקרי ראוי דכל היכא דאיתא ברשות בעלים איתא וכן אי אית ליה קרקע מהיום ולאחר מיתה הוי מוחזק וע"ש וכ"כ שם בב"י ד' רי"א ע"א וכתב עו"ש דאם גזלו ממנו קרקע והחזירו לא הוי מוחזק דקרקע אינה נגזלת ונ"ל דה"ה ספרים כדברי המרדכי דלא מתייאשים מספרים כמו שנתבאר לעיל סימן רל"ו אבל שאר מטלטלים אע"ג דלא מתייאשים מינייהו קרויין ראוי:
א סָעִיף א אבל לא בנכסי האם שנאמר כי לו משפט הבכורה משפט הבכורה לאיש ולא לאשה והוא משנה וגמרא פרק יש בכור:
ב סָעִיף ב שאלה כו' סוף כלל נ":
ג סָעִיף ג ואין הבכור כו' משנה שם: אבל לא במה שראוי לבוא שנאמר בכל אשר ימצא לו ומה"ט אין לו חלק בכורה ממלוה של אביו כמ"ש בסמוך ס"ז וז"ל ב"י ודע שלא חילקו בין ראוי למוחזק אלא לגבי מוריש כי מה שהוא ראוי למוריש בשעת מיתתו אין בכורו נוטל פי שנים אבל לא לענין יורש שהרי כשמת הבכור בניו יורשין חלק בכורתו בנכסי הזקן כמש"ר בסימן שקודם לזה והטעם דגבי אביו של בכור המוריש כתיב בכל אשר ימצא לו יטול פי שנים ולא מה שאינו מצוי בידו ואע"פ שהוא מצוי אצל אבי אביו שהרי הוא בכורו לאביו ולא לאבי אביו אבל מה שהוא מצוי ביד אביו בשעת מותו בנו הבכור יורשו בקבר ומנחיל לבניו ובני בניו אחריו:
ד סָעִיף ד ולא נוטל ג"ז משנה שם וגם זה נלמד מדכתיב בכל אשר ימצא לו: אלא נוטל ב' חלקים כו' פ' הגוזל עצים גרסינן ג' שמין להן את השבח ומעלין אותן בדמים וחד מינייהו בכור ופשוט: ל"ש שהשביחו היורשים ל"ש שבחו הנכסים מחמת נכסים כן איתא הגי' בספרי רבינו המדויקים ואף של' זה ליתא בגמרא לא בבכורות ולא בפי"נ אבל בפ' מי שמת (בבא בתרא דף קמ"ג) אכיוצא בזה איתא שם האי לישנא וז"ל מי שמת והניח בנים גדולים וקטנים והשביחו הגדולים את הנכסים כל השבח לאמצע וגרסינן בגמרא ל"ש אלא ששבחו הנכסים מחמת נכסים אבל שבחו הנכסים מחמת עצמן השבח לעצמן ופי' ר"ש מחמת הנכסים שלקחו מהשותפים ושכרו פועלים והשביחן ומחמת עצמן שטרחו הגדולים בגופן או שהוציאו משלהן (וכתבו רבינו לקמן ריש סימן רפ"ז) וה"נ כוונת רבינו בכאן הן שהשביחו היורשין ר"ל שהשביחוהו בטורח גופן הן ששכרו פועלים מתפיסת הבית שירשו מאביהן ובס"א כתב ז"ל ל"ש שבחו הנכסים מחמתן ואינו ר"ל ששבחו ממילא דהא בדקל דק שנעשה עב נוטל פי שנים וכדמסיק רבינו וצ"ל דבפי' מחמתן ר"ל ג"כ מחמת הנכסים וכמ"ש: אם בנו בתים כו' ברייתא היא בפ' י"נ: אע"פ שהוציאו עליהן כו' פי' אפ"ה אינו נוטל פי שנים בשבח אלא בהוצאות וזה בלא מיבעיא קאמר משום דנתחדש ענין חדש מה שלא היה: מוחכרת או מושכרת מוחכרת למחצית שכר שאין שכירות קצוב וידוע אלא לפי מה שיהיה הן רב הן מעט יתן לו ממנו החצי ומושכרת הוא ששכרו בדבר קצוב וידוע עד זמן פלוני ר"ש וע"ל סימן ש"ך: שאין מזונותיה עליהם פי' אע"פ דהוה כשבח דאתי ממילא ועבד"ר: או שהיתה רועה באפר אינו נוטל פ"ש לא בולד ולא בשבח כו' כן היא הגירסא ברוב הספרים וכן עיקר ורבינו לא זו אף זו קתני ל"מ ולדה פשיטא דאינו נוטל פ"ש דהוי מידי אחריני דהא נולד לפנינו דבר חדש אלא אפילו שבח גוף הפרה ואפילו שכירות דהוי שבחא דממילא בלי שינוי עצמות הפרה כלל אפ"ה אינו נוטל בה פי שנים ובמקצת ספרים גרסינן שהיתה רועם באפר וילדה אינו כו' אבל מל' רבינו שבסמוך לא משמע כן כמ"ש בדרישה: ומיהו דוקא בכה"ג פי' כגון פרה שילדה או השביחה בגופה שזה הולד או השבח שהושבח בגופה מילתא אחריתי היא דלאו כל פרה עומדת להוליד או להשביח: וכגון שחת כלומר א"נ כגון שחת שגדלה ונעשה תבואה דאע"פ שכל שחת עומד לגדל וכן תמרים קטנים סופן להיות גדולים מ"מ ס"ס אשתני שמם דמעיקרא נקרא שחת והשתא תבואה וכן בתמרים כשעודם קטנים נקראי' בלשון תלמוד שלופפי וכשגדלו נקראי' תמרים אבל אילן דק דרכו להתעבה ואין לו שינויי שם הוה שבחא דממילא ממש להכי נוטל בה פ"ש ובגמרא הזכירו עוד ארעא ואסקא שירטון (וכמ"ש בדרישה) ורבינו חדא מינייהו נקט לדוגמא: ה"ג בס"א ואם מחמת הוצאה השביח אינו נוטל בה פ"ש וק"ל: ור"ח פסק משמע מל' רבינו שס"ל לר"ח דלכתחילה נוטל פ"ש בכל שבח הנ"ל וצ"ע שיגעתי ולא מצאתי לדברי ר"ח לא ברי"ף ולא ברא"ש ולא בתוס' והרמב"ן ור"ן שהזכירו דברי ר"ח אבל לא כתבו בשמו שיהא נוטל שבח לכתחילה וכמ"ש בדרישה לשונם לכן נ"ל שצ"ל ר"ת שכ"כ בשמו התוס' וכתבתי לשון הדרישה והמדפיסים טעו והחליפו ת' בח':
ה סָעִיף ה והרמב"ם כתב כו' בפ"ג מה"נ כתב כן וטעם פלוגתתם כתבתי בדרישה ע"ש והרמב"ם לא זו אף זו קאמר ל"מ בבהמה מוחכרת ומושכרת אלא אפילו בולדה דהוי שינוי גם כן נוטל פ"ש נמצא דרבינו והרמב"ם מחולקים חילוק גדול דלהרמב"ם בתרווייהו נוטל ולרבינו בתרווייהו אינו נוטל ודע שהר"ן מחלק בין שכירות ושבח ובין ולדה וכמ"ש לשונו בדרישה: ממכירי אביו כו' בגמרא מפרש להא דתניא שם בברייתא הנ"ל בדרישה דבכור נוטל פ"ש בזרוע בלחיים כו' דמיירי במכירי כהונה ופר"ש במכירי כהונה שאנשי העיר קרוביו ומכיריו של כהן זה ומזכין לו זיכוי גמור במתנות בהמותיהן מיד כשנשחטו קודם שהופרשו מהבהמה כו' ע"ש וס"ל דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמי דאל"ה הוי ראוי וגדולה מזו שם בגמרא וכ"ר בי"ד סימן ס"א ז"ל כהן שיש לו מכירין שרגילין ליתן לו מתנותיהן יכול לזכותם לישראל שיקבלם מיד מכיריו אע"ג דעדיין לא באו לידו כו' ע"ש: ודעת א"א הרא"ש נוטה כו' כלומר לא כתב בהדיא כסברא ראשונה אלא שדבריו נוטים כך כמ"ש בדרישה:
ו סָעִיף ו ואם מיחה הבכור כו' מימרא דר"ה בפ' י"נ: אם לא עשו בהם שינוי כו' הטעם דכיון דקיי"ל יש לבכור פ"ש קודם חלוקה משעה שחפץ לזכות בבכורתו (וכמש"ר סי"ב) והרי מיחה בהן ורצה לחלק מיד לכן זכה בחלק בכורתו מיד בכ"מ שהוא הילכך נכסים דידים אשבח כ"כ ר"ש ור"ן. שאם נתקלקלו הענבים כו' פי' נתקלקלו ע"י הדריכה ושווים פחות ממה שהיו שווים בעודן באילן אע"פ ששבחו בתחילה בבצירה והיה לבכור חלק בשבח הבצירה מ"מ עתה שנשתנו כיון שנתקלקלו ע"י הדריכה קנאם בשינוי והוי ככל גזלן דמשלם כשעת הגזילה ומשעת בצירת הענבים מן האילן שלא ברצונו התחילה הגזילה וכן נראה דעת רשב"ם אבל הר"ן חולק ועד"ר: וכן אם לא שינו כו' עד אע"פ שיש לי חלק בשבח נראה דר"נ אע"פ דיש לו חלק בשבח אם לא נתקלקלו אבל השתא דנתקלקלו אחר הבצירה פשיטא דא"צ לשלם חלק שבחו בבצירה ואף על גב דלא נתקלקלו מחמת הבצירה דכיון דהקלקול ממילא נעשה יכולין למימר ליה ממ"נ אי ברשותך קיימי גם לאחר הבצירה א"כ ברשותך נתקלקלו ג"כ וק"ל:
ז סָעִיף ז ואינו נוטל כו' מימרא דר"פ שם דף קכ"ה ז"ל ואין הבכור נוטל פ"ש במלוה בין שגבו קרקע בין שגבו מעות: אפילו משכנו פי' דמשכון שלא בשעת הלואה פשיטא דנוטל דקנהו מדר"י אלא אפילו בשעת הלואה מ"מ נוטל פ"ש משום דהו"ל מוחזק ועבד"ר: ואם המלוה על משכונא כו' מימרא דר"פ בפ' א"נ דף ס"ז ולשון זה משמע דאפילו גבו לבסוף האי משכונא בחובו קאמר דבאתרא דמסלקי אינו נוטל ממנה פ"ש משום דהו"ל כגבו מעות וזש"ר בסמוך ז"ל לכאורה נראה דאפילו בגוף הקרקע כו' ומסיק דהראב"ד לא כ"כ: ומ"ש דאז כקרקע דמי נראה דר"ל דבאתרא דלא מסלקי גובה הבכור ממנו פי שנים אפילו מפירות שאכל ומשום דגם הפירות מחשב כקרקע וכמ"ש בסוף סעיף זה ע"ש והא דחילקו אח"ז בסמוך בין גוף קרקע לפירות היינו דוקא באתרי דמסלקי לענין שלא לגבות ממנו פ"ש: הוה כמכר לעולם פי' ואפי' כלה הזמן בחיי אביו דאף שאח"כ צריך ליתנו לפדותו הו"ל כאילו אז חזרו ומכרו לו ונוטל פ"ש ודלא כר"י הנ"ל גם משמע קצת דרשב"א ס"ל דאף אם פדהו אחר מיתת אביהן וקבלו מעות דהבכור נוטל מהן פ"ש וזהו דלא כדברי הראב"ד דבסמוך וק"ל: וכ"ש באתרא דלא מסלקי כו' פי' וכ"ש באתרא דלא מסלקי אפילו אחר שנה ראשונה עד סוף זמן שקבעו בינייהו להלואתו לו דאמרינן אפילו כלה כבר הזמן בחיי אביו מיקרי מוחזק ולא ראוי:
ח סָעִיף ח נוטל ממנה כו' דהו"ל ממון המוטל בספק וחולקין דאין ידוע אי נחשביה להאי ממון מוחזק ביד האב שהרי בכור זה מסתמא רוצה הוא לשעבד נכסיו לאביו לגמרי ובעין יפה גמר ומקני ליה כדי שיהיה אביו מוחזק בהך מלוה ויטול בה פ"ש או דילמא ל"ש משאר מלוה הילכך פלגי כ"כ ר"ש שם דף קכ"ו והתוס' כתבו ז"ל לא משום דהוי ממון המוטל בספק וחולקין דהא קיי"ל כסומכוס אלא המע"ה אלא ה"ט שתקנת חכמים כך היתה בזה ובעניינים אחרים ידועים שיחלוקו עכ"ל ע"ש:
ט סָעִיף י ואם אינו רוצה ליטול כו' כן הוא לשון הברייתא דף קכ"ד וקמ"ל דל"ת כיון דבכור הוא זכי ליה רחמנא ובע"כ הן שלו עד שיפקירם או יתנם לאחרים בקנין וצריך להגבות להמלוה כנגד פ"ש שלו קמ"ל וה"ט דכתיב לתת לו כעין מתנה ואין מזכין לאדם בע"כ אבל בחלק פשיטותו אינו יכול לומר כן שהרי יורש הוא בע"כ עכ"ל ר"ש: ומ"ש ונ"מ דאם שאר היורשים קטנים כ"כ שם התוס' גם רבינו כתב לעיל ר"ס קי"ב דמי שמת והניח יתומים קטנים וגדולים דהמלוה לא נפרע אלא מהגדול וכפי מה שמגיע עליו דאם הקטנים שנים והגדול השלישי אינו משלם אלא השליש ואם הוא רביעי משלם רביעית וחלק הקטנים צריך המלוה להמתין עד שיגדילו הקטנים ומטעם שנתבאר שם וכתבתיהו כאן בדרישה ע"ש: ומש"ר או אם אינן כאן ר"ל או שהן גדולים אלא שאינן כאן ואז אין יורדין לנכסיהן כ"א ע"ד שנתבאר לעיל סימן ק"ו ע"ש ואז הדין שהמלוה גובה כל חלק פשיטותו דבכור וכמשר"ל בס"ס ק"ז בסכ"א ורבינו כ"כ הנ"מ לכל אחד לפי דינו והא דלא קאמר הנ"מ לענין טיפול משום דקיי"ל דאין על הלוה טיפול וכמש"ר בשם רשב"א ואפילו לר"י הלוי אין כאן טיפול דכיון דבחלק פשיטות צריך לטפל אגב הפשיטות מוכר גם חלק הבכורה וק"ל והתוס' כתבו שם בשם ר"ת עוד נ"מ דאם בכור זה היה חייב חוב דנפשו יכול לסלק נפשו ומפסיד ב"ח לגמרי ור"ל מסלק נפשו מהירושה מכל וכל ואין לו במה לפרוע משלו ע"ש:
י סָעִיף יא כתב הר"י הלוי כו' כולן אהברייתא הנ"ל קאי דר"י הלוי ס"ל דהברייתא דכתב דין זה גבי חלק בכורה משום דדוקא בחלק בכורה יכול למימר הכי אבל לא בפשיטות ול"מ דמגבין להמלוה ממנו אלא אפילו כופין אותו בשוטין ליטפל בו למכור ולהגבותן או לשומן פי' למכור הקרקע ולהגבות להמלוה המעות או שיטפל בשומת הנכסים ויגבנו להמלוה בעינו והרשב"א ס"ל ג"כ כוותיה דהברייתא דוקא בחלק בכורה קתני ולא בא הרשב"א לפלוגי אלא לפרש דברי ר"י הלוי דלא כתב כן אלא לרב פפא דאליביה דוקא הטיפול מוטל עליו אבל לדידן אין הטיפול מוטל אפילו על הלוה עצמו אלא הבית דין מורידין את הבעל חוב לנכסי הלוה וה"נ מורידין לזה הבעל חוב בחלק הפשוט דבכור זה שהוא לפנינו שיהא נפרע ממנו כפי חלקו והראב"ד פליג וסבירא ליה דהברייתא דקתני בכור לא בא לומר דפשוט אינו יכול לסלק אלא ה"ק בכור שסילק נפשו בחלק בכורתו רשאי ר"ל סילוקו מחשב סילוק מיד לגמרי וממילא אינו יכול לחזור בו אח"כ משא"כ בפשוט וק"ל ועבד"ר: ומ"ש ר"י הלוי הנ"מ דכופין אותו להטפל ולא כתב נמי הנ"מ דאם אחיו קטנים דאינו יכול לסלק נפשו גם מהפשיטות כמו מהבכורה י"ל דר"י הלוי רצה לומר הנ"מ אפילו אין לו אחין כלל וק"ל: ומ"ש רבינו בשם רשב"א דכתב על ר"י הלוי שלא אמר אלא לדברי רב הונא נ"ל שהוא ט"ס וצ"ל לרב פפא דאמר כן בפ' שום היתומים ובפ' הכותב ובס"פ ג"פ: ומ"ש אבל לדידן אין כופין ר"ל לדידן דקיי"ל כר"ה בריה דר"י דפריעת ב"ח לאו מצוה דגופיה היא אלא שהחוב מוטל על נכסיו אליביה אין כופין בשוטים אלא בהורדה לנכסיו ועד"ר שם בארתיהו יותר בראיות: וכי פרעו אחי בזוזי הדר כו' דייק הראב"ד וכתב דפרעו בזוזי מצי הדר כו' משמע הא פרעו בקרקע לא מצי הדר עליה דב"ח ואע"ג דכ"ר ל' סימן ק"ג סכ"ג דשומא הדרא ליורש היינו כשמכרו הב"ד אבל מכר היורש עצמו ודאי לא הדרא כמבואר ג"כ שם וק"ל: וכי אמר לא פרענא כו' משמע דבחלק הפשיטות אף כי אמר אי איפשי לא הוה הפקר ול"ד למש"ל סימן רמ"ה סי"ג דכשנתנו לו מתנה ולאחר שבאה לידו אמר אי איפשי הוה הפקר לדעת הרמב"ם בכל מילי ולרש"י והרא"ש נמי במטלטלין מיהא הוי אי איפשי ל' הפקר דשאני התם דלא היה הממון שלנו מעולם עד עתה אבל כאן ממונו ממש הוא וזה פשוט דהרוצה להפקיר ממונו שיש לו כבר צריך שיתננו בפי' במתנה לאחר או יפקירנו בפי' ולא מהני אמירת אי איפשי ועי"ל דשם בסימן רמ"ה דוקא באתא המתנה לידו קאמר דמהני ל' אי איפשי לכל מר כדאית ליה משא"כ כאן דהירושה עדיין לא אתא לידיה מיקרי:
יא סָעִיף יב שיש בה כו' וכתב ע"ז הרא"ש ז"ל ואע"ג דאמרינן לעיל דאין הבכור נוטל פ"ש בשבחא משום דמתנה קרייה רחמנא ועד דמטיא לידיה אלמא אין לבכור קודם חלוקה וי"ל דעיקר דין ההוא מכלל אשר ימצא לו נפקא והשבח לא היה ברשות אביו (כשמת משא"כ כאן דאיירי בחלק בכורתו שהיה ברשותו כשמת אלא שעדיין לא חלקו ומוכר לחבירו הזכות שזיכתה לו התורה מכח בכורתו) אלא כדי של"ת דההוא אינו ממעט אלא השבח שהשביחו היורשים מהני ההוא קרא דמתנה קרייה רחמנא דגם בשאר שבח הואיל ולא היה מצוי לא יטול פ"ש אבל במה שהוא מצוי ביד אביהן זכי בה מיד אפילו קודם חלוקה אשיר"י וע"ש עוד ומש"ר לפני זה בשם הראב"ד ז"ל אבל בחלק בכורה אכתי לא זכי ביה דמתנה קרייה רחמנא היינו דאכתי לא זכי ביה לגמרי ממילא אבל כאן דבא למכור חלק בכורתו הרי ראינו דניחא ליה לזכות בו:
יב סָעִיף יג לפיכך כו' פי' כיון שיש לו בו זכות קודם חלוקה לפיכך אם חילק בשוה ויתר: ובצרום וחלקום בשוה לא ויתר פי' דהו"א כיון שנשתנו מכמות שהיו לא תועיל בו מחאה ראשונה וכיון דחילק בו עמהם בשוה גילה דעתו שמחל על בכורתו גם בשאר נכסים קמ"ל וכתב ב"י וטעמו דהרמב"ם מדאמרינן בפ' י"נ אר"ה בכור שמיחה מיחה כו' וכתבתי ל' הגמרא לעיל בדרישה ס"ו ופירשו הרמב"ם לענין ויתור כשחילק בשוה וכן פי' ר"ח ע"ש ואע"פ שרבינו ורשב"ם כירשוה לענין נטילת שבח ששבחו וכמש"ל ס"ו (ועמ"ש שם בדרישה) מ"מ לדינא שני הפירושים אמת ודוק:
יג סָעִיף יד כתב הרשב"ם ובחלק פשיטות כו' עבד"ר:
א סָעִיף ד ולא נוטל פי שנים כו' עד אפילו כו' ב"ב דף קכ"ג וקכ"ד ת"ר הבכור נוטל פי שנים בזרוע בלחיים כו' ובשבח ששבחו הנכסים לאחר מיתת אביהן כיצד הניח להן אביהן פרה מוחכרת או מושכרת ביד אחרים או שהיתה רועה באפר וילדה בכור נוטל בה פי שנים אבל בנו בתים ונטעו כרמים אין בכור נוטל בה פי שנים עכ"ל הברייתא וקאמר בגמרא השתא מוחכרת או מושכרת דלאו ברשות דידהו קיימא אמרת שקיל רועה באפר מיבעיא הא קמ"ל דמוחכרת או מושכרת דומיא דרועה באפר מה רועה באפר שבחא דממילא ולא קא חסרי בה מזוני אף מוחכרת ומושכרת שבחא דממילא קאתי ודלא קא חסרי בה מזוני (ע"ש בתוס') מני ר' היא (וז"ל רשב"ם שם ה"ג מני ר' היא ול"ג ומני דלא קמהדר אדלעיל) דתניא אין בכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהן ר' אומר אומר אני בכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהן אבל לא בשבח שהשביחו יתומים לאחר מיתת אביהם כו' מ"ט דרבנן כו' אמר קרא לתת לו פי שנים מתנה קרייה מה מתנה עד דאתי לידיה אף חלק בכורה עד דמטיא לידיה כו' עד אמר ר"פ דיקלא ואלים ארעא ואסיק שירטון דכ"ע ל"פ דשקיל כי פליגי בחפירה והוה שובלי שלופפי והוה תמרי דמ"ס שבחא דממילא ומ"ס אשתני ע"ש בפירוש ר"ש וגרסינן תו א"ר בר בר חנא אמר ר"י עשה כדברי ר' עשה עשה כדברי חכמים עשה מספקא ליה אי הלכה כר' מחבירו ולא מחביריו אי הלכה כרבי מחבירו ואפילו מחביריו אמר ר"נ אמר רב אסור לעשות כדברי ר' קסבר הלכה כר' מחבירו ולא מחביריו ור"נ דידיה אמר מותר לעשות כדברי ר' קסבר הלכה כדברי ר' מחבירו ואפילו מחביריו אמר רבא אסור לעשות כדברי ר' ואם עשה עשוי קא סבר מטין איתמר עכ"ל הגמרא והנה דעת רבינו מבואר דס"ל ג"כ דגרסינן מני ר' היא ולא גרסינן ומני וכגירסת ר"ש הנ"ל ומילתא באפי נפשיה הוא דבעי תלמודא הך ברייתא מני והשיב ר' היא וכיון שאוקמא הברייתא כר' ואסקינן דאסור לעשות כדברי ר' ממילא לא קיי"ל כהברייתא ולהכי פסק דמוחכרת ומושכרת ובולד ובשחת ותמרים בכולהו אינו נוטל פי שנים כ"א בדיקלא ואלים דבדידיה מודים רבנן דנוטל וכמ"ש ר"פ ואע"פ שרבא שבתראה הוא אמר בהדיא שאם עשה כדברי ר' עשה מ"מ ס"ל לרבינו כיון דר"פ אמר אחר כך (בדף קכ"ה) הילכתא אין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק ואין הבכור נוטל פ"ש במלוה כו' פסקינן כוותיה דר"פ ושבקינן להא דרבא וכ"כ שם רשב"ם דלא סמכינן ארבא מה"ט ואהא דתני בברייתא או שהיתה רועה באפר וילדה פר"ש באפר באחו דלא מחסר מזוני וילדה בכור נוטל פ"ש בהאי ולד הואיל דשבחא דממילא הוא ודאי כאילו הוחזק בו אביהן ע"כ משמע דברייתא חדא מילתא קתני פרה שרועה באפר וילדה דהוו שבח דממילא בכור נוטל בו ומתוך כך יש שרוצים להגיה בדברי רבינו או שהיתה רועה באפר וילדה כו' כלשון הברייתא וכן נדפס בקצת ספרים אבל לא נ"ל דא"כ מש"ר ולא בשבח שהשביח גוף הפרה לא נזכר כלל בברייתא ומנין לו לכן העיקר כגי' הספרים דל"ג בתחילת דברי רבינו וילדה אלא אח"כ גורסים לא בולד ולא בשבח כו' ולא ס"ל לרבינו כפי' רשב"ם אלא ס"ל דברייתא תרתי קתני וה"ק או שהיתה רועה באפר פי' והשביח בגופה שדרך הפרות להשביח ע"י מרעה טוב וילדה כלומר או ילדה בכור נוטל בה פ"ש כלומר בהאי שכתב דאשבח הפרה נוטל פ"ש הן שבח עצמה הן שבח ולדה ונראה דגם דעת רשב"ם בפירושו הי"ל כן אלא שקיצר ודוק ולרמב"ם שיטה אחרת בכל זה וכמ"ש בסמוך: ור"ח פסק כו' בפרישה כתבתי שלא מצאתי בשום מקום שפוסק ר"ח כן שיהא נוטל לכתחילה אך זה מצאתי שכתב הרמב"ן בחידושיו ז"ל והא דאמר רבא הילכתא אסור לעשות כדברי ר' ואם עשה עשוי קסבר מטין איתמר כלומר הכי איתמר הלכה כר"י מחבירו אבל מחביריו מטין ומסקנא דשמעתתא הוא והילכתא הכי וכן פר"ח ז"ל כו' ע"ש הרי דלא פסק כן אלא בדיעבד לכן היה נ"ל להגיה ר"ת במקום ר"ח שכ"כ שם התוס' בשמו ז"ל מספקא ליה אי הלכה כר' מחבירו כו' תימה דבכולה תלמודא אומר דאין הלכה כר' מחביריו והכא מספקא ליה ותו דר"נ דידיה אמר אפילו מחביריו וקיי"ל כר"נ בדיני והא קיי"ל דאין הלכה כר' מחביריו ומפרש ר"ת דוקא הכא מספקא ליה בעלמא לא וכן לר"נ עכ"ל הרי לך דס"ל לר"ת דר"נ פסק בהך דהכא כר' והלכתא כר"נ בדיני וכ"כ הרמב"ן בשמו שם בחידושיו ואע"ג דהקשו שם בתוס' דר"נ גופיה אמר מותר לעשות כר' ולא אמר חייב לעשות כר' י"ל דר"ת ס"ל כמ"ש רשב"ם שם אמ"ש ר"נ משמיה דרב אסור לעשות כדברי ר' משום דאין הלכה כר' מחביריו והא דקאמר אסור ולא קאמר אין הלכה כרבי היינו משום דאמר לעיל עשה כדברי רבי עשה אמר איהו נמי אסור לעשות עד כאן לשונו ועל דרך זה י"ל דאמר ר"נ משמיה דידיה מותר לעשות ור"ל חייב לעשות ודו"ק:
ב סָעִיף ה והרמב"ם כתב כו' כבר כתבתי בסמוך לשון הגמרא וביאורה לדעת רשב"ם לרבינו ולפום רהיטא יש לתמוה על הרמב"ם דכיון דאוקימנא ברייתא כרבי איך פסק הוא כוותיה אחר שכבר פסק בעצמו דלא כרבי והמ"מ תירץ דס"ל לרמב"ם דע"כ לא אוקמא ברייתא כרבי אלא קודם דידענו חילוק דר"פ אבל משבא ר"פ וקאמר דבדיקלא ואלים כ"ע מודים הברייתא אתיא אפילו כרבנן (ע"ש שהאריך וב"י הביא קצת דבריו) וק' דמנ"ל לרמב"ם זה ועוד דאכתי הוקשה לו מפרה וילדה וכמ"ש ב"י לכן נ"ל להוסיף נופך משלו ולומר דגירסת ספריו דהרמב"ם היה ומני ר' היא ואדלעיל אסתם ברייתא קאי ותמה ואמר מני ר' היא כלומר בתמיה וכי תפסי הברייתא דברי יחיד במקום דרבים פליגי עליה ומימרא דרב פפא שבסוף הענין פירוקא דקושיא הוא ולומר דאתי שפיר אפילו כרבנן משום שאין דברי הברייתא דומה כלל לפלוגתת ר' ורבנן כמו שהבין המקשן דע"כ לא פליגי ר' ורבנן אלא בשבח דאשתני כגון חפירה והוה שובלי שלופפי והוה תמרי אבל כגון דיקלא ואלים וארעא ואסיק שירטון דלא אשתני שמה וגם הוי שבחא דממילא בהאי אפילו רבנן מודים דנוטל וברייתא אתיא אפילו כרבנן דפרה מוחכרת או פרה רועה באפר הוה למי שבחא דממילא ולא אישתני שמה ואפילו ילדה ולד נמי לא מיקרי שינוי דעובר ירך אמו הוא וכמ"ש המ"מ דה"ט דילדה וא"כ הך ברייתא הילכתא היא להכי פסק הרמב"ם כוותיה ואע"ג שהפסיקו שם בגמרא בין הא דאמר מני ר' היא ובין מימרא דר"פ כו' בנתינת טעמייהו דרבי ורבנן ס"ל להרמב"ם דהמקשן דפריך מני ר' היא הוא דאסוקי אסיק לטעמייהו כדי להסביר קושייתו וכאילו אמר כיון דטעמייהו דרבנן ור' כך הוא א"כ זיל בתר טעמייהו ולרבנן אינו נוטל פ"ש בשום שבח ור"פ השיב לו דאין הדברים כן והא דנקט ר"פ בלישניה דיקלא ואלים ולא נקט פרה מוחכרת או מושכרת או רועה באפר שאיתא בהו רבותא טפי משום דראה שהמקשן האריך בקושייתו למיתן טעם לדברי רבנן דס"ל דחלק בכורה מתנה קרייה ליה ובעינן שיהא דומיא דמתנה דמטי לידו ונגד זה השיב לו ר"פ דלא מטי לידו לגמרי בעינן דמדלא נקטו רבנן בלישנייהו דיקלא ואלים מסתברא למימר דבדיקלא ואלים כ"ע מודים דנוטל בו פ"ש אע"ג דג"כ לא מטי לידיה אלא ה"ט כיון דממילא ימטי לידו הו"ל כאילו בא לידו כבר א"כ ה"נ ס"ל לרבנן בפרה רועה באפר וכמ"ש וק"ל ונראה דפי' הרמב"ם כן משום דגירסת ספריו היו ומני וכמש"ל ורשב"ם הוצרך לכתוב דל"ג ומני ש"מ דכן היה גי' הספרים ועוד דקשה ליה אס"ד דר"פ מילתא באפי נפשיה קאמר הול"ל אמר ר"פ ע"כ ל"פ אלא בחפירה והוה שובלי כו' אבל דיקלי ואלים כו' או הול"ל לא שנא כו' כדרך מימראות המפרשים לדברי התנאים ועוד ק"ק לדעת רבינו דכיון דקיי"ל כר"פ דבדיקלא ואלים כ"ע מודים דנוטל מטעם דלא אישתני שמיה אם כן למה לא קיי"ל לפחות כהברייתא במוחכרת ומושכרת או רועה באפר דגם כן לא אשתני שמייהו ואע"פ שכבר כתבתי בפרישה טעם לחלק ביניהן אין החילוק מסתבר להרמב"ם: ומש"ר ודעת א"א ז"ל נוטה לסברא הראשונה היינו מדלא הביא הך ברייתא והביאה הך דר"פ לחוד משמע דס"ל דר"פ מילתא באפי נפשיה קאמר ולא לתרוצי ברייתא קאתי ואין הלכתא כהברייתא דאילו היה ס"ל כהרמב"ם לא היה (משמע) [משמיט] הברייתא וק"ל ודע דר"ן מכריע קצת כדברי הרמב"ם וקצת כדברי רבינו הטור שכתב ז"ל דפרה רועה באפר ונתפטמה כדיקלא ואלים היא ונוטל בה בכור פ"ש והא דפליגי רבנן עליה לעיל היינו כשילדה דוקא דאין לך שבח דאשתני גדול מזה עכ"ל הרי לך דס"ל דודאי הברייתא אתיא כר' ולית הלכתא כוותיה אלא שבחדא מינייהו מודו רבנן וק"ל:
ג סָעִיף ו ואם מיחה כו' בב"ב דף קכ"ו אר"ה אר"א בכור שמיחה מיחה ומוקי לה רבה בענבים ובצרום אבל דרכום לא ור"י אמר אפי' דרכום דרכום מעיקרא ענבים והשתא חמרא ליתן לו דמי היזק ענביו ומסיק ר"ש ע"ז ז"ל וכתב מר אמר חדא ומר אמר חדא ול"פ רבינו כתב כאן דין זה ע"פ פי' רשב"ם ובסמוך סי"ג כ"ר דברי הרמב"ם שהם נלמדים גם ממימרא זו ע"פ פי' ר"מ וכמ"ש שם בפרישה ע"ש: ומש"ר משלמים דמי הענבים כו' כבר כתבתי בפרישה את הנ"ל בדעת רבינו ושגם דעת רשב"ם כן הוא והשתא אפרשנו דשם אמה שאמר הגמרא ליתן לו היזק ענביו כתב ר"ש ז"ל מיירי שפחת היין ונשפך או נתקלקל שאין שוה כדמי ענבים ואתא ר"י למימר דאפילו דרכום ופחתו נוטל בכור פ"ש בענבים בצורים בדמים שהיו שווים הענבים דכיון שמיחה בהן לא הו"ל לדרוך ענבים שלו ומשלמין לו דמי ענבים כשעת הגזילה עכ"ל והנה מכפל ואריכת לשונו גם ממ"ש כשעת הגזילה משמע דס"ל דמשלם כמו שהיו שווים בעוד היותם באילן ומ"ש ונוטל פ"ש בענבים בצורים ר"ל בענבים הנבצרים ונדרכו ונתקלקלו נוטל בדמים שהיו שווים הענבים כו' כנ"ל לדעת רבינו ורשב"ם אבל ממ"ש ב"י בשם ר"ן ע"ש מוכח מדבריו דלא כרבינו והתימה על הב"י שהביא דברי הר"ן על פי' רשב"ם ועל דברי רבינו כאילו ל"פ ודע דדברי ר"ן אלו ליתנייהו בספרים שלנו ואדרבא בנ"י משמע כדעת רבינו ע"ש דף רי"ו וכן מצינו הרבה פעמים בב"י ובודאי היה ביד ב"י דברי הר"ן שאינו נמצא בידינו ומה שנדפס סביב הרי"ף בג' בבות הוא נ"י ולא ר"ן והא ראיה דבתוך הנ"י עצמו נמצא כתוב כמה פעמים שהביא דברי הרנב"ר והוא רבינו ניסן בר ראובן וק"ל:
ד סָעִיף ז פי' רשב"ם כו' שם אמימרא דר"פ כתב ז"ל ואי תפס עלה משכון אפילו לר"פ נוטל בה פ"ש דקיי"ל דבעל חוב קונה משכון עד כאן לשונו ולכאורה קשה למה שינה רבינו לשון רשב"ם וכתב דכמוחזק דמי במקום שכתב רשב"ם הטעם דקיימא לן בעל חוב קונה משכון ויש נפקא מינה גדולה בין דא לדא דלטעמא דבעל חוב קונה משכון אין נוטל פי שנים אלא במשכון שיש לו מישראל דיש בו משום טעמא דר"י דולך תהיה צדקה אבל לא במשכון שיש לו מעכו"ם דאינו קונה וכ"פ מהרי"ק שורש קמ"ה מה"ט גופיה ע"ש ואילו לטעמא דכמוחזק דמי זה שייך ג"כ במשכונא שיש לו מעכו"ם וי"ל דס"ל לרבינו כדעת התוס' דאין ב"ח קונה משכון אלא במשכנו שלא בשעת הלואתו וכמ"ש ל' סימן צ"ז וע"ב ורשב"ם מסתמא איירי במשכנו בשעת הלואה כי כן הוא סתם הלואה במשכון וכ"כ מהרי"ק וע"כ צ"ל דכוונת רשב"ם היא במ"ש דקיי"ל ב"ח קונה משכון כאילו אמר כיון דלפעמים קונה משכון לגמרי והיינו כשמשכנו שלא בשעת הלואה מש"ה אף כשמשכנו בשעת הלואה נוטל בה פ"ש משום דמוחזק בו ודייקא נמי כן לשון רשב"ם דכתב ואי תפס עלה משכון ול' תפס משמע דל"ק אלא שתפסהו בידו והיינו משהוחזק בו כמש"ר ומש"ר אפילו משכנו בשעת הלואה בזה רימז ולמד דבישראל איירי דאי בעכו"ם אין שייך חילוק בין משעת הלואה ללא משעת הלואה ושוב מצאתי כעין תירוץ זה בתוס' פ' א"נ ד' ס"ז שכתבו בד"ה ושביעית משמטת ז"ל ול"ד למלוה על המשכון דאינו משמט דשאני מטלטלין דתפיס להו וקני להו שלא בשעת הלואה מדר"י ולהכי אפילו בשעת הלואה חשיב ליה אחיך בידיך אבל קרקע לא עכ"ל ולא כע"ש שלא דק בזה בכני מקומות כמו שכתבתי בסמ"ע ע"ש:
ה סָעִיף יא וכתב הרשב"א ז"ל על דבריו כו' עד אבל לדידן אין כופין בפרישה כתבתי דנראה דצ"ל ר"פ במקום רב הונא ועתה אבוא לבאר ולהוכיח זה והוא דבפ' שום היתומים (ערכין דף כ"ב) אמרינן אהא דאין נזקקין לנכסי יתומים קטנים כו' מ"ט ר"פ אמר פריעת ב"ח מצוה ויתומים (קטנים) לאו בני מעבד מצוה נינהו רב הונא בריה דר"י אמר אומר צררי אתפסיה מאי בינייהו כו' (וכתבתי ל' ר"ס ק"ח גם בר"ס ק"ז ע"ש) ובכתובות דף כ"ו גרסי' ז"ל אמר ר"ה לר"פ לדידך דאמרת פריעת ב"ח מצוה אמר לא ניחא לי דאעבד מצוה מאי א"ל תנינא בד"א (דלוקה ארבעים) במצות ל"ת אבל במצות עשה כגון שאומרים לו עשה סוכה ואינו עושה כו' מכין אותו עד שתצא נפשו (קודם שעובר על העשה ויש בידו לקיימו) עכל"ה וכתבו התוס' שם בד"ה אמר לא ניחא לי דאעבד מצוה כו' ז"ל האי פשיטא דכופין כו' עד וי"א דאתולה מעותיו בעכו"ם קאי דבשלמא לר"ה דאמר טעמא דאין נזקקין משום צררי אבל חיובא איכא אנכסי וכיון דדין הוא שיתן כו' אבל לדידך דאמרת מצוה ואע"ג דאית להו ליתמי לא רמיא עלייהו שיעבודא אלא במקום שיש מצוה כו' ע"ש הרי לפנינו דלר"פ דאמר פריעת החוב הוה מצוה משום הן שלך צדק ממילא ס"ל דאין החיוב מוטל על נכסיו כ"א אגופו דהלוה ומכין אותו עד שתצא נפשו לקיימו משא"כ לרב הונא דס"ל דחיוב פריעת ב"ח הוא מוטל על נכסיו ואין מכין אותו אלא מורידין אותו לנכסיו ואינו דומה להא דתנן בעבר על מ"ע דלוקין אותו עד שתצא נפשו דשם מיירי במצוה המוטל על גופו כהא דקאמר עשה סוכה ולולב משא"כ פריעת ב"ח ולא מירמי אהדדי שם בגמרא אלא רב פפא דס"ל דגם פריעת ב"ח מצוה דרמי' אגופא הוא וכמ"ש ואף שהנ"י כתב בפ' מי שהיה נשוי דלר"פ כיון דכופין אותו בגופו כופין אותו ג"כ בממונו ובהורדת נכסיו הא נתבאר מדבריו שם דכפייה דממונו הוא מכח כפיית גופו דמה לי דכופין אותו בשוטין או בממון והא ראיה דבדליתא הוא שם דלית כפיית גופו כתב דליכא כפיית ממונו ג"כ משא"כ לר"ה דכפיית ממון בהורדת נכסיו היא לעולם אם לא ביתומים קטנים ומשום צררי וכפיית גופו לתשלומין אפילו בלוה עצמו ליתא וק"ל ובזה דברי הרשב"א שכ"ר מבוארין דכתב דר"י הלוי דכתב דבחלק הפשיטות כופין אותו להטפל בדבר למכור אותן ולהגבותן מפני שהוא במקום מורישו ש"מ דס"ל פשוט דמוריש דהוא הלוה עצמו פשיטא ליה דהיה מוטל עליו הטיפול בהמכירה ולשלם להמלוה זה אינו אלא לר"פ דס"ל פריעת ב"ח בלוה וה"ה ביתומים הגדולים הוא משום מצוה דגופו המוטלת עליו היא והוא דומה למצות סוכה ולולב דתנינן בה דכופין אותו עד שתצא נפשו לקיימה אבל לדידן דקיי"ל הלכה כר"ה בריה דר"י דאינו משום מצוה אלא דהחיוב מוטל על נכסיו דשיעבוד דאורייתא נ"מ לקולא דאין הטיפול מוטל על גופו כ"א על נכסיו ובהורדת נכסיו סגי ודוק: והראב"ד כתב כו' אין כופין אותו עיין מ"ש בפרישה פי' דבריו ודברי ר"י הלוי הנ"ל ועיין בבע"ת שער ס' שכתב שם דברי ר"י הלוי כאשר הביאם רבינו אבל דברי הראב"ד לא הביא שם בל' פלוגתא אדברי ר"י הלוי אלא ז"ל ויש לי לברר בכור או פשוט שאמרו אין אנו נוטלין ואין אנו נותנין ובאו שאר האחין ופרעו חוב מורישן ואח"כ רצו לחזור ולומר לאחיהם שיקבלו מהם חלקם המגיע להן כדי שיטלו חלקם בירושה אם שומעין להם או לאו ע"ז פסק הראב"ד דפשוט יכול לחזור בו בכור אינו יכול לחזור בו דפשוט כי אמר לא בעינא להאי ירושה כי הדר אמר בתר דפרעי אחוהון לב"ח בזוזי הבו לי מנתי ואתן לכו זוזי דידיה דינא הוא דמצי הדר ביה ושקלי מיניה זוזי ומהדרי ליה מנתיה דחלק הפשוט משעת מיתת אביו זכה בה והא דאמר להו מעיקרא לא שקילנא ולא פרענא לאו זביניה הוא ולא מתנה הוא ולא לשון הפקר הוא ומש"ה מהדר ומהדרי ניה אבל חלק בכור כיון דאיהו כו' עכ"ל ונראה דרבי' דייק מכלל דבריו דפליג אדברי ר"י הלוי מדכתב ויש לברר בכור ופשוט שאמרו כו' אי מצי לחזור והשיב דפשוט (אינו) יכול לחזור ש"מ דמצי מסתלק מב"ח ולומר איני נוטל ואיני משלם לך אלא דלגבי אחיו לאחר שפרעו הן מצי לחזור ביה ואף ע"ג דל' דשם מיירי באם אין נ"מ להמלוה בסילוקו כגון ששאר האחין הן לפנינו והן כולם גדולים מ"מ (מכלל) [מדכלל] בכור ופשוט יחד משמע ליה דדין א' יש להן לענין (החזרה) [הסילוק מב"ח] ודוק:
ו סָעִיף יב בכור שמכר כו' בב"ב דף קכ"ו אמר ר' אסי בכור שנטל חלק כפשוט ויתר מאי ויתר אמר רב פפי ויתר בכל הנכסים כולן קסבר יש לו לבכור קודם חלוקה מדאחיל בהא אחיל בכולהו ומסיק דהא דר"פ לאו בפי' איתמר אלא מכללא דההוא בכור דזבין נכסי דידיה ודפשוט אתו לקמיה דרבא א"ל לא עשה ולא כלום ופר"ש רב פפי סבר לא עשה כלום בפלגא בחלק פשיטותו וכ"ש בחלק פשוט אחיו אבל בחלק בכורה יפה מכר דיש לו לבכור קודם חלוקה עכ"ל ואיפסיקא הלכתא כרב פפי נמצא דס"ל לרשב"ם לפסק הלכה דבחלק פשיטותו אינו יכול למכור וליתן ומש"ר ול"נ כו' כ"כ שם התוס' עליו וז"ל פ"ה כו' ואין נראה דחלק פשיטותו פשיטא דמכר כדאמרי' לעיל מה חלק פשוט אע"ג דלא אתי לידיה אלא נראה כו' וק"ל דאמאי לא הקשו התוס' פי' רשב"ם דידיה אדידיה דבהדיא כתב אברייתא שהבאתי בסעיף י' דאם אומר איני נוטל ואיני פורע רשאי דדוקא מחלק בכורה יכול לסלק נפשו אבל מחלק פשיטות אינו יכול לומר כן שהרי מוריש הוא בע"כ עכ"ל הרי לך שהוא עצמו כתב לעיל דלחלק פשיטות הוא יורש בע"כ והוא ברשותו וממילא יכול למכרו וליתני וע"ק למה לא הביא רבינו סברת הרשב"ם לעיל בסעיף הקודם אדברי ר"י הלוי דהא ס"ל דבחלק פשיטות כופין אותו לשלם וע"ק מש"ר כאן ומיהו אינו יכול להסתלק כו' מה התלות יש להאי ומיהו עם ולא נהירא שכתב לפני זה לכן נ"ל דהתוס' לא רצו להקשות דברי רשב"ם אהדדי די"ל דודאי ס"ל לרשב"ם דחלק פשיטות אינו שלו עד דמטיא לידיה ואינו יכול למכרו וליתנו וכמש"ר בשמו כאן והא דכתב לעיל דבחלק פשיטות אינו יכול לסלק עצמו לא משום דדידיה וברשותו הוא אלא ה"ט דחלק בכורתו דהוי מתנה שניתן לו וכאילו זכה ביה דמי לכן אם אינו רוצה במתנה שנתנו לו יכול לסלק עצמו ממנו אבל חלק פשיטות דלא זכה עד דמטו לידיה היאך יסלק את עצמו ממנו כיון דאין לו עדיין כלום לא שייך ביה סילוק כדאמרינן גבי בעל דאמר לארוסתו דין ודברים אין לי בנכסייך דלא הוי סילוק כיון דעדיין לא זכה בהו ה"ה נמי הכא ולכן הקשו התוס' עליו מל' הגמרא ובזה מיושב ג"כ שלא הביא רבינו לפלוגתתן גם כן לעיל אדברי ר"י הלוי דיכול להיות דס"ל לרשב"ם ג"כ דאינו יכול לסלק עצמו מיהו לאו מטעם דזכה ביה מיד במקום מורישו כמ"ש הר"י הלוי אלא כיון שעדיין אינם שלו והשתא אתי נמי שפיר האי ומיהו שכ"ר ר"ל אע"ג דס"ל דיכול למכור וליתן דיש לו בו זכות קודם חלוקה אל תטעה לומר דלדידיה יכול לסלק עצמו כמו שס"ל לרשב"ם דהאי שאינו יכול לסלק תלי במה שלא זכה עדיין בפשיטותו אלא אדרבא דכיון שזכה ביה והיה שלו להכי אינו יכול להסתלק בלשון אי איפשי אא"כ אמר בל' מתנה או ל' הפקר וק"ל והא דכתב ר"ש שם בברייתא דבחלק פשיטות אינו יכול לומר כן מטעם שהרי יורש הוא בע"כ משום דגם לה"ט צריכין דאל"כ כיון שלא זכה בה עדיין ואין זכין לאדם בע"כ איך ב"ח גובה ממנו מש"ה כתב דאע"ג דעדיין לא זכו בו מ"מ יורש הוא בע"כ ודוק:
ז סָעִיף יג וכתב הרמב"ם כו' כן כתב בפ"ג דה' נחלות וז"ל המ"מ ע"ז שם א"ר אסי בכור שמיחה מיחה אמר רבה מסתברא טעמא דר' אליעזר בענבים ובצרום וזיתים ומסקום אבל דרכום לא ורב יוסף אמר אפילו דרכום וקיימא לן דרבה ור"י הלכתא כוותיה דרבה ופירש רבינו (הרמב"ם) בזה מובן מדבריו וכבר נזכר פי' זה בדברי רבו אבן מיגא"ש והוא פי' ר"ח ומסיק דרשב"ם פירשו בע"א ואין בא' מהפירושים הכרע בגמרא עכ"ל והב"י הביא לשון המ"מ במ"ש וקיי"ל דרבה ור"י הלכתא כוותיה דרבה וכתב עליו ז"ל ויש לתמוה עליו דכיון דאסיקנא בדר"י דלא אמר אפילו דרכום אלא ליתן לו דמי היזק ענביו (וכמ"ש לשון הגמרא לעיל בס"ו בדרישה) ומשמע בהדיא. דמחאת הענבים לא מהניא היכא דדרכום לכ"ע ודלא איירי ר"י אלא לענין אם דרכו הפשוטים הענבים שלא מדעת הבכור ונפחתו שמשלמין לו דמי היזק ענביו פ"ש ומר אמר חדא ומר אמר חדא ול"פ עכ"ל ב"י ור"ל אם כן למה כתב דהלכתא כרבה הא ל"פ אהדדי ואני אומר שהמעיין בדברי הרמב"ם ובפירוש ר"ח שהביא רשב"ם והמ"מ יראה שלא היו גורסין הקושיא דאיתא בגמרתינו על אחר דברי ר"י ז"ל דרכום מעיקרא חמרא כו' וזה מוכח בכמה הוכחות חדא דהרי לא העתיקו המ"מ ועוד שסיים שאין לאחד מן הפירושים הכרע ואי גרסו אותה ק' הא ע"כ מוכח מסיפא שמסיק וקאמר לענין דמי היזק ענביו וצ"ל כפירוש רשב"ם ומינה דגם רישא נפרש כן כי דוחק הוא לפרש דברי ר"י כפי' רשב"ם ודברי רבה כפי' ר"ח ושל"פ אהדדי גם רשב"ם הביא שם פי' ר"ח ולא הביא זה עליו וגם אם איתא דהיו גורסין אותה נמצא דמר אמר חדא ומר א"ח ול"פ ולמה השמיט הרמב"ם האי דינא שמחוייב ליתן לו דמי ענביו לאחר שמיחה או שגרסו הקושיא השייכה אף לפירוש ר"ח והרמב"ם ולא גרסו התירוץ ומכח שנשאר בקושיא אין הלכה כר"י אבל זהו ג"כ דוחק דכיון דבפי' רשב"ם נזכר שם הקושיא והתירוץ ומביא אח"כ פי' דר"ח הו"ל לרשב"ם לכתוב שלפירושו דר"ח ל"ג הקושיא או התירוץ וגם אי לא גרסו אותו אכתי קשה הא מכל מקום מר עוקבא בר חמא אמרה כדאיתא שם בגמרא אח"ז ולא הו"ל להרמב"ם להשמיטו וצ"ע:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.