א הבכור נוטל פי שנים בנכסי אביו בין אם הניח בנים מרובין או מועטין לעולם הוא נוטל פי שנים כאחד מן הבנים ואלו ב' החלקים חשובין לו כחלק אחד וצריכין ליתנם לו שניהם ביחד כאשר ביארתי למעלה:
ב ודוקא שנולד בחיי האב אבל אם נולד אחד מיתתו כגון שמת והניח אשתו מעובדת וילדה תאומים או שהיו לו ב' נשים ומת והן מעוברות אין הבכור נוטל פי שנים:
ג ואם יצא רוב פדחת בחיי האב הרי הוא כילוד ונוטל פי שנים אע"פ שלא יצא כל ראשו לאויר העולם:
ד בכור שנולד טומטום ואח"כ נקרע ונמצא זכר אינו נוטל פי שנים דבעינן שיהא זכר משעת לידה:
ה בכור שילדה אמו נפל תחלה אפילו שיצא רוב הנפל חי לאויר העולם זה שנולד אחריו הוא בכור לנחלה:
ו אבל בן ט' חדשים שיצא ראשו חי אין הבא אחריו בכור לנחלה:
ז המפלת כמין בהמה חיה ועוף אפילו שיש בה צורת אדם או סנדל או שליא או שפיר מרוקם או שיצא העובר מחותך באיבריו הנולד אחר כל אחד מאלו הוא בכור לנחלה ואצ"ל המפלת שפיר מלא מים או מלא גוונין או מלא דם או כמין דגים שקצים ורמשים והמפלת למ' יום שהבא אחריהם הוא בכור לנחלה:
ח יוצא דופן והנולד אחריו שניהם אינם בכור לנחלה:
ט הבכורה תלויה באב לפיכך אם אין לאב בנים אפילו נשא אשה שילדה כבר וילדה לו הוא בכור לנחלה אבל אם היו לו בנים אפילו נשא אשה שלא ילדה וילדה אינו בכור לנחלה:
י כותי שהיו לו בנים בגיותו ונתגייר ונולדו לו בנים אין לו בכור לנחלה:
יא אבל ישראל שיש לו בן משפחה או מכותית בן הנולד לו אח"כ מישראלית הוא בכור לנחלה:
יב היה הבכור ממזר אפ"ה נוטל פי שנים ואצ"ל אם היה בן גרושה או בן חלוצה:
יג ספק בכור כגון שילדו ב' נשיו ביחד ואין ידוע איזו ילדה תחילה אם הוכרו ולבסוף נתערבו כותבין הרשאה זה לזה ונוטלים בין שניהם חלק בכורה לא הוכרו מעולם לא מהני להו שיכתבו הרשאה זה לזה:
יד מי שלא שהתה אחר מיתת בעלה שלשה חדשים ונשאת וילדה לסוף ז' חדשים ואין ידוע אם הוא בן ט' חדשים לראשון או בן ז' לאחרון אין לו כלום מנחלת שניהם אפילו כפשוט והנולד אחריו נוטל בנכסי שני כפשוט אבל חלק בכורה אין לו אפילו ע"י הרשאה שיכתבו זה לזה:
טו ג' נאמנין על הבכור חיה אמו ואביו חיה נאמנת מיד אחר שנולד לומר זה יצא ראשונה ומשיצא מתחת ידה אינה נאמנת אמו כל ז' ואביו לעולם:
טז אפילו אומר על מי שלא הוחזק שבנו הוא זהו בכורי נאמן ונוטל פי שנים אפילו בנכסים שיפלו כשהוא גוסס:
יז וכן אם אמר על המוחזק לנו בבכור שאינו בכור נאמן פי' רשב"ם לאו בעדים מיירי שאם יש עדים עליו שהוא בכור אין האב נאמן להכחישם אלא בקול בעלמא והרמב"ן פירש דאיפכא מסתברא דאי הוי מוחזק ע"י אביו שהיה רגיל לומר בוכרא הוא כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אבל אי איכא עדים שנולד קודם לאחיו נאמן שהוא מעיד על זה שהוא בכור (והאחד) [והאב] אומר שאינו בנו:
יח שמעו עדים שאמר פלוני בני בכורי הוא נוטל פי שנים פלוני בני בכור הוא אינו נוטל פי שנים דשמא בכור לאמו הוא דקאמר:
יט אבל אם אמר דברים שמוכיחים עליו שהוא בכור לאב אע"פ שלא פירש נוטל פי שנים כגון שאמר פלו' בני בכור הוא ורוקו מרפא חולי העינים דגמרינן שרוק של בכור לאב מרפא ולא רוק בכור לאם:
כ מי שנשתתק בודקים אותו כדרך שבודקים לגיטין כמפורש בא"ה אם רומז בני בכורי הוא נוטל פי שנים:
כא טומטום שנקרע ונמצא זכר אינו ממעט בחלק בכורה כגון אם יש שם ו' מנים ובכור ופשוט וטומטום חשבינן לענין חלק בכורה כאילו אינו ונוטל הבכור בחלק הבכורה שני מנין וד' מנין הנשארים יחלקו ביניהם ויגיע לבכור ג' מנים ושליש ואילו היה ממעט לא היה מגיע לחלקו אלא שלשה מנים וכן בן הנולד לאחר מיתת האב אינו ממעט בבכורה אם יש שם ו' מנים ובכור ופשוט ובן הנולד אחרי מות אביו ומת נוטל הבכור ב' מנים בחלק בכורה וד' מנים הנשארים חולקין ביניהם נמצא שיש לו ד' מנים:
כב ואם נולד בחיי האב שממעט אינו נוטל בחלק הבכורה אלא מנה וחצי ולכל אחד מנה וחצי הרי שיש לו ג' מנים וכשימות האח חולקין המנה וחצי הרי שאין מגיע לחלק הבכור אלא ד' מנים פחות רביע:
כג מת הבכור בחיי האב יורשיו עומדין במקומו ליטול חלק בכורתו כדרך שנוטלים חלק פשיטותו כגון ראובן שהיו לו ב' בנים בכור ופשוט ומתו בחייו ולזה בן ולזה בן כשימות ראובן יטול בן הבכור פי שנים בנכסיו כאילו היה הבכור קיים ובן הפשוט יטול השליש:
כד לשון הרמב"ם ז"ל וכן הדין בבני אחין ובבני אחי האב ובכל היורשין אם היה אבי אחד (מהאחין) (ס"א מהיורשין) בכור נוטל חלק הבכורה שלו זה היורש מחמתו עד כאן ואיני מבין דבריו דלא שייך בכורה אלא בבן היורש את אביו ולא בשאר היורשין:
א סָעִיף א הבכור נוטל פי שנים בנכסי אביו בין אם הניח בנים מרובים או מועטים לעולם הוא נוטל פי שנים כאחד מן הבנים בפרק י"נ (קכב:) ת"ר לתת לו פי שנים פי שנים כאחד או אינו אלא פי שנים בנכסים ת"ל והיה ביום הנחילו התורה ריבתה נחלה אצל אחין. ופר"ש פי שנים כאחד. כנגד אחד מן האחין נוטל פי שנים שאם היו חמשה אחים חולקים הנכסים בששה חלקים ונוטל הבכור פי שנים מהם: בכל הנכסים. שנוטל פי שנים בכולם שחלקו עם האחין יהא דומה כחלקו עם אחד כשאין שם אלא בכור ופשוט נוטל פי שנים בכל הנכסים: ריבתה נחלה. שלא יטול פי שנים בכל הנכסים היכא דאיכא שנים ושלשה אחין מלבדו: ומ"ש ואלו ב' החלקים חשובים לו כחלק אחד וצריכים ליתנם לו שניהם ביחד כאשר בארתי למעלה בסימן קע"ד:
ב סָעִיף ב ודוקא שנולד בחיי האב אבל אם נולד אחר מיתתו כגון שמת והניח אשתו מעוברת וילדה תאומים או שהיו לו ב' נשים והן מעוברות אין הבכור נוטל פי שנים בפרק מי שמת (קעב:) ובפ' יוצא דופן (נדה מד:) אמר מר בריה דרב יוסף משמיה דרבה בכור שנולד לאחר מיתת אביו אינו נוטל פי שנים מ"ט יכיר אמר רחמנא והא ליתיה דיכיר ופר"ש יכיר בעינן וכיון דנולד בחייו אפילו לא ראהו אביו ולא הכירו מימיו הואיל וראוי להיכירא אין היכירא מעכבת בו כדרבי זירא דכל הראוי לבילה וכו' כפר"ח עכ"ל. וכתוב בנ"י שדקדקו בתוס' מדנקט יכיר ולא מוילדו למעוטי אם נולד כשהוא גוסס דאינו בר היכירא וכ"כ הראב"ד בשם רש"י עכ"ל:
ג סָעִיף ג ומ"ש ואם יצא רוב פדחת בחיי האב הרי הוא כילוד ונוטל פי שנים אע"פ שלא יצא כל ראשו לאויר העולם כ"כ הרמב"ם פ"ב מהל' נחלות וכתב ה"ה בפרק יש בכור (בכורות מו:) אמר ר"ל פדחת פוטרת בכל מקום חוץ מן הנחלה שנאמר יכיר ור"י אומר אף לנחלה וידוע דהלכה כר"י לגבי ר"ל עכ"ל ואע"ג דההיא דר"י לענין מילתא אחריתא איתמר מ"מ יש ללמוד ממנה לענין זה: (ב"ה) מ"מ לא דקדק רבינו במה שכתב רוב פדחתו דמלישנא דהרמב"ם משמע דבעינן שיצא כל פדחתו:
ד סָעִיף ד בכור שנולד טומטום ואח"כ נקרע ונמצא זכר אינו נוטל פי שנים דבעינן שיהא זכר משעת לידה בפ' י"נ (דף קכו:) א"ר אמי טומטום שנקרע ונמצא זכר אינו נוטל פי שנים דאמר קרא והיה הבן הבכור לשנואה עד שיהא בן משעת הויה:
ה סָעִיף ה (ו) בכור שילדה אמו נפל תחילה אפילו שיצא רוב הנפל חי לאויר העולם זה שנולד אחריו הוא בכור לנחלה אבל בן ט' חדשים שיצא ראשו חי אין הבא אחריו בכור לנחלה מבואר במשנה פרק יש בכור (בכורות מו.) וכתב הרמב"ם בהלכות נחלות שבן ט' שהוציא רוב ראשו חי דינו כהוציא כל ראשו. ופי' רש"י הבא אחר נפלים שיצא ראשו של נפל חי כגון שהיו תאומים אחד נפל ואחד כלו לו חדשיו והוציא נפל ראשו חי והחזירו ובא חבירו וקדמו ויצא זה האחרון בכור לנחלה דראשון לא הפסידו ואע"ג דראשו שהוציא חשיב לידה מעליא מ"ט דגבי נחלה כתיב ראשית אונו מי שלב אביו דוה עליו אם מת יצא נפל שהוציא ראשו ראשון והוי כילוד דלאו קיימא הוא ואין לבו דוה עליו:
ו סָעִיף ז המפלת כמין בהמה חיה ועוף אפילו שיש בה צורת אדם בפרק יש בכור (שם) תנן איזהו בכור לנחלה ואינו בכור לכהן הבא אחר נפלים וכו' המפלת כמין בהמה חיה ועוף דר"מ וחכמים אומרים עד שיהא בו מצורת אדם ופרש"י המפלת בהמה וכו'. ולמיפטר מנחלה לא חשיבא דאין הלב דוה עליהם אבל פטר רחם מיהו הוו: עד שיהא בו מצורת האדם. לא חשוב פטר רחם והבא אחריו בכור אף לכהן עכ"ל. הרי בהדיא דלענין נחלה אף ע"פ שיש בו צורת אדם לא מפסיד נחלה לבא אחריו לכ"ע:ומ"ש או סנדל או שליא או שפיר מרוקם או שיצא העובר מחותך באיבריו הנולד אחר כל אחד מאלו הוא בכור לנחלה שם במשנה:ומ"ש רבינו שיצא העובר מחותך באיבריו לישנא דמתני' הכי איתא היוצא מחותך ופרש"י מחותך איברים איברים:ומ"ש ואצ"ל המפלת שפיר מלא מים או מלא גוונים או מלא דם או כמין דגים שקצים ורמשים והמפלת למ' יום שהבא אחריהם הוא בכור לנחלה שם במשנה (מו.) והרמב"ם בפרק ב' מהלכות נחלות השמיט כל זה לפי שכל אלו הם נפלים והם בכלל מ"ש הבא אחר נפלים אפילו יצא ראש הנפל חי הבא אחריו בכור לנחלה:
ז סָעִיף ח יוצא דופן והנולד אחריו שניהם אינם בכור לנחלה בפ' יש בכור (בכורות מז:) תנן יוצא דופן והבא אחריו שניהם אינם בכור לא לנחלה ולא לכהן ר"ש אומר הראשון לנחלה והשני לחמשה סלעים ובגמרא ראשון לנחלה לא וילדו לו בעינן כלומר דרך לידה שני לנחלה לא ראשית אונו בעינן ור' שמעון לטעמיה דאמר תלד לרבות יוצא דופן וידוע דהלכה כת"ק ולשון רבינו אינו מכוון שהוה ליה למימר יוצא דופן והבא אחריו שניהם אינם בכור לנחלה:
ח סָעִיף ט הבכורה תלוייה באב לפיכך אם אין לאב בנים אפילו נושא אשה שילדה כבר וילדה לו הוא בכור לנחלה אבל אם היו לו בנים אפילו נשא אשה שלא ילדה וילדה אינו בכור לנחלה משנה שם:
ט סָעִיף י כותי שהיו לו בנים בגיותו ונתגייר ונולדו לו בנים אין לו בכור לנחלה שם ופ' הבע"י (יבמות סב.) פלוגת' דר"ל ור"י והלכה כר"י דאמר הכי:
י סָעִיף יא ומ"ש אבל ישראל שיש לו בן משפחה או מכותית בן הנולד לו אח"כ הוא בכור לנחלה כן משמע במשנה שם ובפרק ב' דיבמות (כב.) תנן דבנו משפחה וכותית אינו חשוב בנו כלל ומינה איכא למשמע דאינו מפסיד את הבא אחריו את בכורתו:
יא סָעִיף יב ומ"ש היה הבכור ממזר אפילו הכי נוטל פי שנים בפרק שני דיבמות (שם) תנן מי שיש לו בן מ"מ בנו הוא לכל דבר חוץ ממי שיש לו מן השפחה ומן הכותית ובגמרא מ"מ לאתויי מאי לאתויי ממזר לכל דבר למאי הלכתא לירשו וליטמא לו. וכיון דאמרינן סתם לירשו לכל דיני ירושה ואף לבכורה משמע וכן פסק הרמב"ם בפ' ב' מהלכות נחלות היה הבכור ממזר נוטל. פי שנים שנאמר כי את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים זו ששנואה בנישואיה ואצ"ל אם היה בן גרושה או בן חלוצה עכ"ל:ומ"ש ואין צ"ל אם היה בן גרושה או בן חלוצה פשוט הוא:
יב סָעִיף יג ספק בכור כגון שילדו ב' נשיו ביחד ואין ידוע איזו ילדה תחלה אם הוכרו ולבסוף נתערבו כותבין הרשאה זה לזה וכו' לא הוכרו מעולם לא מהני להו שיכתבו הרשא' זה לזה מימרא דר' ינאי בפרק יש נוחלין: וכתב רבינו ירוחם בנתיב כ"ג חלק ה' הני מילי בשטוענים על ענין בכורה אבל בחלק פשוט ובשאר זכיות כותבין הרשאה זה לזה אפילו לא הוכרו מתחלה ופשוט הוא:
יג סָעִיף יד מי שלא שהתה אחר מיתת בעלה שלשה חדשים ונשאת וילדה לסוף שבעה חדשים [כו'] אין לו כלום מנחלת שניהם אפילו כפשוט משנה בפ' נושאין (דף ק:) ומ"ש והנולד אחריו נוטל בנכסי שני כפשוט אבל חלק בכורה אין לו אפילו ע"י הרשאה שיכתבו זה לזה: (ב"ה) נלמד ממה שנתבאר בסמוך שכל שלא הוכרו מעולם לא מהני להו שיכתבו הרשאה זה לזה ולכך השמיטו דהיינו ספק בכור:
יד סָעִיף טו שלשה נאמנין על הבכור חיה אמו ואביו וכו' בפ' י' יוחסין (קידושין עד.) אמר רב נחמן ג' נאמנים על הבכור חיה אביו ואמו חיה לאלתר אמו כל שבעה אביו כדתניא יכיר יכירנו לאחרים מכאן אמר ר' יהודה נאמן אדם לומר זה בני בכור ופרש"י אמו כל שבעה שעדיין אין אביו מכיר בו שלא יצא מתחת ידי אמו ליכנס לברית מכאן ואילך מוטל על אביו להכירו כדכתיב יכיר וגרסינן תו התם (קכח:) שלח ר' אבא לרב יוסף בר חמא האומר על תינוק בין הבנים בכור הוא נאמן כר' יהודה ור' יוחנן אמר אינו נאמן ומסיק בגמרא דהלכה כדשלח ר' אבא:
טו סָעִיף טז ומ"ש אפילו אמר על מי שלא הוחזק שבנו הוא זהו בכורי נאמן נראה שכתב כן מהא דתנן בההוא פירקא (קלד.) האומר זה בני נאמן ומשמע לרבינו דכיון שהוא נאמן לומר שהוא בנו ה"ה שנאמן שהוא בכורו לרבי יהודה דקיי"ל כוותיה ובסימן רע"ט אכתוב בההוא מתני' דהאומר זה בני נאמן:ומ"ש ונוטל פי שנים אפילו בנכסים שיפלו כשהוא גוסס בפ' י"נ (קכז.) ובפ' עשרה יוחסין (קידושין עט.) א"ל רב נחמן בר יצחק לרבא בשלמא לרבי יהודה היינו דכתיב יכיר אלא לרבנן יכיר למה לי למאי הלכתא לתת לו פי שנים פשיטא למה לי קרא מגו דאי בעי מיתבא ליה מתנה מי לא יהיב ליה בנכסים שנפלו לאחר מכאן ולר"מ דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם יכיר למה לי שנפלו כשהוא גוסס ופרש"י וצריך היכרא קרא לבכור הוא דאתא וכגון שבאו ממד"ה ולא הוחזק לנו בבכור אלא על פי אביו. לאחר מכאן לאחר שאמר בפנינו בכור הוא נפלו לו נכסים והוא רוצה לילך לדרך רחוקה ומעיד עליו שאם יפלו לו נכסים של אב או של אחד ממורישיו לפניו בחייו יטול זה בהם חלק בכורה דלהכי אי לאו דאשמועינן קרא ליכא מגו דאי בעי למיתבינהו השתא לא מצי יהיב דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם והשתא שקיל להו בתורת ירושה כשהוא גוסס. לאחר שהעיד כך אהני ליה שאם יפלו לו נכסים כשהוא גוסס יטול זה בהם חלק בכורה ואי לאו דהימניה קרא לאב להכירו משום מגו לא זכי בהו דמודה ר"מ באומר נכסים שיבואו לי כשאהיה גוסס נתונים שלא אמר כלום הואיל ובשעה שבא לעולם לאו בר מתנה הוא ולהכי נקט כשהוא גוסס ולא נקט לאחר מיתה דהנהו אפילו בתורת בכורה לא מהני ליה דיבוריה דאין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק עכ"ל וכיון דלרבנן מהני אפילו לנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס כ"ש דמהני לר"י: כתב נ"י השתא דקיי"ל כרבי יהודה לא קיי"ל האי דרשה דרבנן דיכיר הילכך בכור אינו נוטל פי שנים בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס אבל חלק פשיטותו יטול בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס:
טז סָעִיף יז ומ"ש וכן אם אמר על המוחזק לנו בבכור שאינו בכור נאמן בפרק י"נ (קכז.) שלחו ליה בני אקרא דאגמא לשמאל ילמדנו רבינו היו מוחזקים בזה שהוא בכור ואמר אביו על אחר שהוא בכור מהו שלח להו כותבין הרשאה זה לזה מני אי כרבנן ס"ל לישלח להו כרבנן אי כר"י ס'ל לישלח להו כר"י מספקא ליה אי כר"י אי כרבנן וא"כ לדידן דקיי"ל כר"י נאמן האב:ומ"ש שפירש רשב"ם לאו בעדים מיירי וכו' וכן מ"ש שהרמב"ן פירש דאיפכא מסתבר וכו' על הא דשלחו ליה לשמואל היו מוחזקים בזה שהוא בכור פירשו כן והר"ן כתב כדברי הרמב"ן ז"ל:
יז סָעִיף יח שמעו עדים שאמר פלוני בני בכורי הוא נוטל פי שנים פלוני בני בכור הוא אינו נוטל פי שנים דשמא בכור לאמו הוא דקאמר מימרא דרב יוסף שם (קכו:):
יח סָעִיף יט ומ"ש אבל אם אמר דברים שמוכיחים עליו שהוא בכור לאב אע"פ שלא פירש נוטל פי שנים כגון שאמר פלוני בכור הוא ורוקו מרפא חולי העינים וכו' שם עובדא דאתא קמיה דרבי חנינא: [%א] כתב מהרי"ק בשורש קמ"ה שאם מת בנו והניח בנים והיה האב מספיד עליו אוי על בני בכורי הרי הוא מוחזק לבכור ונוטלים בניו פי שנים. וז"ל נ"י אם קורהו אביו בכור גמור במסל"ת בכור הוא ונוטל פי שנים הריטב"א ז"ל עכ"ל וכתב עוד אמר על זה שהוא בכור וחזר ואמר על אחר שהוא בכור אינו נאמן דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ואפילו תוך כדי דיבור: כתוב בתשובות הגאונים האומר לאחיו אני בכור והלה כופר והביא הטוען כתב אחד שכתוב בו נולד פלוני ד' לניסן שנת י"ד והוציא כתובת אמו והיה זמנה בשנים בכסליו שנת י"ג. תשובה אין סומכין על זכרון זמן הלידה עם זמן הכתובה כי אינה צוואה וי"ל טעה או שהיה לו חפץ לכתוב מה שכתב שלא באמת עכ"ל:
יט סָעִיף כ מי שנשתתק בודקין אותו כדרך שבודקין אותו לגיטין וכו' אם רומז בני בכורי הא נוטל פי שנים בפ' מי שאחזו (גיטין עא.) תניא כשם שבודקין אותו לגיטין כך בודקין אותו לירושה ומפרש בגמרא לירושת בנו בכור ופירש"י שרצה להשוות את הבכור לפשוט והתוס' כתבו דאין נראה לר"י אלא היינו שאומר על בן בין הבנים שהוא בכור:ומ"ש כמפורש באבן העזר הוא בסימן קכ"א:
כ סָעִיף כא טומטום שנקרע ונמצא זכר אינו ממעט בחלק בכור: וכו' מימרא דאמימר בפרק י"נ (קכו:) ומקרא יליף לה: וכן בן הנולד לאחר מיתת האב אינו ממעט בחלק בכורה וכו' בר"פ מי שמת (בבא בתרא דף קמב:) אמר מר בריה דרב יוסף משמיה דרבא בן שנולד לאחר מיתת אביו אינו ממעט בחלק בכורה מאי טעמא וילדו לו אמר רחמנא והא ליכא:
כא סָעִיף כג מת הבכור בחיי האב יורשים עומדים במקומו ליטול חלק בכורתו כדרך שנוטלין חלק פשיטותו כגון ראובן שמת והיו לו ב' בנים בכור ופשוט ומתו בחייו ולזה בן ולזה בן כו' מבואר במשנה פרק י"נ (קטז:) בנות צלפחד נטלו שלשה חלקים בנחלה חלק אביהם שהיה עם יוצא מצרים וחלקו עם אחיו בנכסי תפר ושהיה בכור ונוטל ב' חלקים (כד): לשון הרמב"ם וכן הדין בבני האחין ובבני אחי האב ובכל היורשים אם היה אבי אחד מהאחין בכור נוטל חלק הבכורה שלו זה היורש מחמתו בפ"ב מהלכות נחלות:ומ"ש רבינו ואיני מבין דבריו דלא שייך בכור אלא בבן היורש את אביו ולא בשאר היורשים כבר היה עולה על הדעת לפרש דברי הרמב"ם דה"ק אם מת ראובן בלא בנים ובלא אחים וירשוהו בני אחיו אם היה אחד מאחיו בכור בנו נוטל חלק בכורתו לפי שאלו יורשים את ראובן מכח אבי אביהם שאנו רואים כאילו היה חי וירש את ראובן בנו ואחר כך מוריש לבניו ובניו לבניהם ואם כן דין הוא שיחלקו בנכסי ראובן כדרך שחולקין בנכסי אבי אביהם שהרי מכחו נפלה להם ירושה זו וע"ד זה בבני אחי האב אבל אי אפשר לומר כן משום דנכסי ראובן לגבי אביו שכבר מת הוה ליה ראוי וקיימא לן דאין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק ומיהו איפשר ליישב דמיירי כשהיה אביו חי כשמת ראובן וירש אותו ואח"כ מת והוריש לבני בניו וקאמר שאם היה א' מאחי ראובן בכור כשם שבני בכור זה נוטלים חלק בכורה בנכסי הזקן כך נוטלים חלק בכורה בנכסים שירש הזקן מראובן דכיון שירשם הו"ל כנכסיו וע"ד זה בבני אחי האב שהיה אבי אביו של ראובן חי בעת שמת ראובן וירשו אביו ואח"כ מת והוריש לבני בני בניו אם היה אחד מאחי ראובן בכור בן בנו נוטל חלק בכורתו וכך פי' דבריו ה"ה אלא שהוקשה לו מה צורך היה להרמב"ם להשמיענו כן דמילתא דפשיטא הוא ובסוף דבריו כתב ואולי רצה רבינו לבאר הדין בכל צדדיו ועוד צריך לי לשונו עיון עכ"ל והחכם המרשים כתב אולי נתכוין הר"מ לומר דאין אבי היורש דודו וכן בן האח האב יורש הבן דודו כגון שמעון בן יעקב היורש את אליפז בן עשו אפילו מתו בחיי האב והיה בכור זה היורשו יורשו ולשון בכור אגב שיטפא נקטיה והכוונה האמיתית לירושה עכ"ל ואינו מחוור:
א סָעִיף א הבכור וכו'. ברייתא פ' יש נוחלין (סוף בבא בתרא דף קכ"ב):
ב סָעִיף ב ודוקא שנולד בחיי האב וכו'. בפ' מי שמת (בבא בתרא ד' קמ"ב) ופ' יוצא דופן (נדה דף מ"ד) מ"ט יכיר אמר רחמנא והא ליתיה דיכיר ופירש"י דבראוי להכירו סגי דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו:
ג סָעִיף ג ואם יצא רוב פדחת וכו'. ר"פ יש בכור אמר ר"ל פדחת פוטרת בכל מקום חוץ מן הנחלה מ"ט יכיר אמר רחמנא ור' יוחנן אמר אפילו לנחלה ופירש"י דלר"ל ליכא יכיר במצח אלא בפרצוף פנים ור"י ס"ל דבפדחת נמי הוי היכרא וכתב הרא"ש לשם והלכתא כרבי יוחנן וכן פסק הרמב"ם רפ"ב דנחלות וכתב ב"י ואע"ג דההיא דר"י לענין מילתא אחריתא איתמר מ"מ יש ללמוד ממנו לענין זה עכ"ל פי' אינהו פליגי בבא אחריו אם בכור לנחלה וכיון דקיי"ל כר' יוחנן דמשהוציא פדחתו בלבד והחזירו ויצא אחיו הראשון הוה בכור לנחלה וכדפרישית ממילא ודאי ידעינן דבהוציא פדחתו בחיי האב בלבד ה"ה כילוד דקרינן ביה יכיר דראוי להיכרא אלא דצ"ע אמ"ש רבינו רוב פדחתו דבגמרא קאמר פדחתו משמע דבעינן כולו וכ"כ הרמב"ם ואם יצא פדחתו בחיי אביו אע"פ שלא יצא כל ראשו לאחר מיתת האב הרי זה נוטל פי שנים עכ"ל משמע דפדחת כולו בעינן לכך נראה למחוק מלת רוב והכי משמע מדמסיק בסוף לשונו אע"פ שלא יצא כל ראשו לאויר העולם דכל ראשו לא בעינן אבל פדחת כולו בעינן אבל ברוב פדחת ליכא היכרא כיון דליכא רוב ראשו דפדחת כולו הו"ל רוב ראשו כמ"ש בסמוך והכי תנן בפרק המפלת (נדה דף כ"ח) בדין טומאת לידה יצא כדרכו עד שיצא רוב ראשו ואיזהו רוב ראשו משיצא פדחתו מיהו בגמ' (ד' כ"ט) בברייתא תניא ואיזה רוב ראשו ר יוסי אומר משיצא צדעיו אבא חנן משום רבי יהושע אומר משיצא פדחתו וי"א משיראה קרני ראשו ופי' רש"י קרני ראשו גובה ראשו שאצל העורף עכ"ל:
ד סָעִיף ד בכור שנולד טומטום וכו'. פרק י"נ (סוף דף קכ"ו) מ"ט דאמר קרא והיה הבן הבכור עד שיהא בן משעת הויה ופי' ר"ש והיה קרא יתירא הויה לידה והיינו דכתב רבינו דבעינן שיהא זכר משעת לידה אבל ברמב"ם שם משמע דמוילדו לו בנים נפקא לן בין לבכור בין לפשוט עד שיהא בן משעת לידה וה"א בסמ"ג להדיא בעשה צ"ו:
ה סָעִיף ה בכור שילדה עמו נפל תחלה אפי' שיצא ראש הנפל חי וכו' כצ"ל. והוא משנה ר"פ יש בכור ומוכח בגמ' דה"ה אפי' נולד הנפל כולו או רובו נמי זה שנולד אחריו הוי בכור לנחלה דטעמא דגבי נחלה כתיב ראשית אונו מי שלב אביו דוה עליו אם מת יצא נפל דלאו בר קיימא הוא ואין לבו דוה עליו אלא לפי דלענין כהן פטור האי ולד אחרון דבפטר רחם תליא מילתא והרי הראשון פטר את הרחם להכי קמ"ל דאפי' הראש בלחוד חשיב לענין כהן דאין הבא אחריו בכור לכהן ולאפוקי מדשמואל וע"ש: וכן בן ט' שיצא ראשו מת זה שנולד אחריו בכור לנחלה. כל זה חסר במקצת ספרים והוא משנה לשם ומביאו גם הרמב"ם לשם:
ו סָעִיף ו אבל בן תשעה שיצא ראשו חי וכו'. מבואר במשנה לשם והרמב"ם כתב שם בן ט' שהוציא רוב ראשו חי הבא אחריו אינו בכור ולמד כך מדתנן בפ' המפלת יצא כדרכו עד שיצא רוב ראשו ואיזהו רוב ראשו משתצא פדחתו אלמא דברוב ראשו חשבינן ליה כילוד והיינו משתצא פדחתו כולו וכן כתב הסמ"ג ותימה מפני מה לא כתב כך רבינו ולפע"ד נראה דמלת רוב שנכתב למעלה בטעות ראוי שיהא נכתב כאן וטעה הסופר וכתבו שלא במקומו:
ז סָעִיף ז המפלת כמין בהמה וחיה ועוף אפי' שיש בה צורת אדם. בס"א כתוב אפי' שיש בחציים צורת אדם וכן הוא בי"ד סי' קצ"ד בדין טומאת לידה וכן גבי פדיון הבן ופשוט הוא דליכא למימר דבכולה הוי צורת אדם שהרי הפילה כמין בהמה חיה ועוף א"כ בע"כ אין בה צורת אדם אלא במקצתו וצ"ל דכאן איירי אפילו הוא בן ט' חדשים ויצא ראשו חי נמי הנולד אחר כל אלו הוי בכור לנחלה דאילו בשאינו בן ט' אי נמי בן ט' שהוציא ראשו מת אפילו ולד גמור הבא אחריו בכור לנחלה כדלעיל ותו לא איצטריך למיתני הני והא דקתני המפלת זהו דלפי שאינו מין אדם אין שייך בו לשון לידה:
ח סָעִיף ח יוצא דופן והנולד אחריו שניהם אינם בכור לנחלה כצ"ל. והכי איתא במשנה פ' יש בכור:
ט סָעִיף ט הבכורה תלויה באב וכו'. ג"ז משנה שם:
י סָעִיף י כותי שהיו לו בנים בגיותו וכו' אבל שיש לו בן משפחה או מכותית בן הנולד לו אח"כ מישראלית הוא בכור לנחלה ואפילו נתגיירה הגיורת מעוברת וכן השפחה נשתחררה בעודה מעוברת וילדה אח"כ אין הולד בכור לנחלה כצ"ל. ובס"א נמצא חסר וכל זה הוא משנה ר"פ יש בכור:
יא סָעִיף יב היה הבכור ממזר וכו'. כ"כ הרמב"ם מדכתיב כי את הבכור בן השנואה יכיר זו ששנואה בנישואיה וה"א ביבמות פרק שני ולא תימא דוקא דחייבי לאוין אלא אפילו בחייבי כריתות ומיתות ב"ד דסתמא קאמר ששנואה בנישואיה והיינו דמסיק ואצ"ל אם היה בן גרושה או בן חלוצה דליכא אלא חייבי לאוין:
יב סָעִיף יג ספק בכור וכו' וטעמא משום דכתיב יכיר דבעינן שהוכרו מתחלה ולפיכך. בחלק פשיטות יכולין לכתוב הרשאה אפילו לא הוכרו מתחלה דיכיר לא כתיב אלא גבי חלק בכורה וכ"כ ב"י בשם ר' ירוחם:
יג סָעִיף טו שלשה נאמנין על הבכור וכו'. מימרא דרב נחמן בפרק י' יוחסין (קידושין דף ע"ד):
יד סָעִיף טז ומ"ש אפילו אומר על מי שלא הוחזק שבנו הוא זהו בכורי נאמן. כ"כ הרמב"ם בפ"ב מהלכות נחלות אבל רשב"ם לא פירש כך אלא דוקא היכא דידעינן שהוא בנו נאמן לומר שהוא בכורו ויתבאר בסי' רע"ט בס"ד: ומ"ש ונוטל פי שנים אפי' בנכסים שיפלו כשהוא גוסס. בפרק י' יוחסין (קידושין דף ע"ח) ופ' י"נ (ד' קכ"ד) וע"פ פר"ש הוי הטעם לומר דאע"פ דכשנותן עכשיו הנכסים שיפלו לו כשהוא גוסס אינו כלום דגוסס אינו יכול לדבר מ"מ קרא דיכיר גלי לן דנאמן לומר זהו בני בכורי ונוטל פי שנים אפילו בנכסים שיפלו כשהוא גוסס אבל בנותן נכסים כשהוא גוסס ויכול לדבר מתנתו מתנה ולזה הסכים ר"י בתוספות והרא"ש בפ' י' יוחסין אבל לפרש"י לשם וכן פר"ח הוי טעמו כפשוטו דאע"פ דגוסס אין מתנתו מתנה אע"פ שמדבר אפ"ה אתא קרא דיכיר דנאמן לומר זהו בכורי ונוטל פי שנים אפילו בנכסים שיפלו כשהוא גוסס ועיין בתוס' פרק י' יוחסין ובאשיר"י לשם ולעיל בסימן ר"ן סעיף י' ולקמן תחלת סי' רע"ט:
טו סָעִיף יז ומ"ש וכן אמר על המוחזק לנו בבכור וכו'. בפ' י"נ (דף קכ"ז סוף ע"א) היו מוחזקין בזה שהוא בכור פי' רשב"ם וז"ל לאו בעדים שמעידין שראו שנולד קודם לאחיו דא"כ אין האב נאמן אלא בקול בעלמא כעין שאמרנו למעלה דהוה קרי ליה בוכרא עכ"ל וס"ל דהקול היה ע"פ האב דהוה קרי ליה בוכרא כדאיתא התם:
טז סָעִיף כא טומטום שנקרע וכו'. פ' י"נ (תחלת דף קכ"ז): וכן בן הנולד לאחר מיתת האב וכו'. פ' מי שמת (בבא בתרא דף קמ"ב) ופרק יוצא דופן (נדה דף מ"ד) וכדי לפרש המיעוט בחלק בכורה ולא בחלק פשיטות בין נולד בחיי האב לנולד אחר מיתת האב נקט רבינו ומת וכן הוא בפרשב"ם לשם:
יז סָעִיף כג מת הבכור בחיי האב וכו'. משנה פרק יש נוחלין בנות צלפחד נטלו ג' חלקים (סוף דף קי"ו) ומה שתלה רבינו חלק בכורה בחלק פשיטות וכתב יורשיו עומדים במקומו ליטול חלק בכורתו כדרך שנוטלין חלק פשיטותו דאלמא דחלק פשיטותו פשוט הוא וחלק בכורתו יליף ליה בהיקשא מחלק פשיטותו נראה דע"פ הירושלמי פי"נ כ"כ דאיתא התם ואם היה אביו בכור כשם שנוטל מנכסי אביו כך נוטל בנכסי אבי אביו ר"ל בשם אבא (בר דלייה) [כהן ברדלא] נאמר משפט לענין כפילה ונאמר משפט לענין פשוטה מה לענין פשוטה אתה רואה את הבן כאילו קיים ליטול פשיטות אביו אף לענין כפילה אתה רואה את הבן כאילו קיים ליטול כפילת אביו ומייתי לה רשב"ם במשנת בנות צלפחד ע"ש ולענין פשיטות יליף התם דאפילו בת בן ובת בת מ"מ ובתלמוד שלנו יליף ליה מאין לו עיין עליו והדר יליף בהיקישא בכורה מפשיטות:
יח סָעִיף כד לשון הרמב"ם וכן הדין וכו' ואיני מבין וכו'. נראה שרבינו הבין מלשון הרמב"ם דרצונו לומר כשימות איש ואין לו לא בן ולא בת ולא אב ולא אח ולא אחי אב אלא בני אחין יורשין אותו א"נ בני אחי האב אזי אם אחד מן האחין של מת היה בכור הנה אותו הבן של אותו האח הבכור נוטל חלק הבכורה שלו מעזבון של המת וכן הדין בבני אחי האב ובכל היורשין וע"ז השיג רבינו דלא שייך בכורה אלא בבן היורש את אביו ולא בשאר היורשין ויש לתמוה הפלא ופלא איך עלה על דעת רבינו לפרש כך לשונו של הרמב"ם דאפי' בר בי רב דחד יומי לא טעי בכך וה' המגיד גם הוא האריך בזה ופירש דבריו בדוחק כאשר העתיק בב"י מקצתו ומהר"א שטיין בביאורו לעשה (דף קפ"ה ע"א) האריך בקושיא שהקשה ה' המגיד ולא כתב שום ישוב על דבריו ע"ש ואני תמה על הגדולים כי לפע"ד לשון הרב הוא דבר ברור ופשוט וראשר כתב בפ"א בחלק הפשיטות דאין חילוק בין ירושה שנייה לירושה ראשונה כ"כ בפ"ב בחלק הבכורה דאין לחלק בין שנייה לראשונה דהוקש כפילה לפשוטה לכל דבר וכדאיתא בירוש' שהבאתי וז"ל הרב בפ"א מי שהיו לו ב' בנים ומתו הב' בנים בחייו והניח הבן האחד ג' בנים והניח הבן השני בת אחת ואח"כ מת הזקן נמצאו ג' בני בנו יורשין חצי הנחלה ובת בנו יורשת החצי שכ"א ואחד מהן יורש חלק אביו וע"ד זה חולקין בני האחים ובני אחי האב עד ראש הדורות עכ"ל וכתב כן על פי ההיקש דהוקשו הירושות להדדי ופי' ירושה ראשונה ושנייה הוא כמו שפי התוס' דירושה ראשונה הוי אותן המפורשין בכתוב וירושה שנייה הוי בן הבן ובת הבן בן הבת ובת הבת והיקשא קאי אכולהו אכל הנך דכתיבי בקרא בפירוש וקאי נמי אהנך דאינן מפורשים אע"ג דמדברי ה' המגיד נראה שלא פירש כן דברי התוס' עיקר כל זה ברור ופשוט לדעת הרב בחלק הפשיטות וכך היא דעתו בחלק הבכורה וז"ש בפ"ב מי שהיו לו ב' בנים בכור ופשוט ומתו שניהם בחייו והיניחו בנים הבכור הניח בת והפשוט הניח בן הרי בן הפשוט יורש בנכסי זקן שליש הוא חלק אביו ובת הבכור יורשת ב' שלישים שהוא חלק אביה וכן הדין בבני אחין ובני אחי האב ובכל היורשין אם היה אבי אחד (מן היורשין) (ס"א מן אחין) בכור נוטל חלק בכורה שלו זה היורש מחמתו עכ"ל וכוונתו לומר שאם היה לו לזקן בנים הרבה ואחד מהן בכור ומתו כולם ובאו בני האחין מזרעו של כל אחד מבניו ובאו גם שאר יורשין משאר בנים של זקן אפילו עד עשרה דורות לירש יחד בנכסי זקן שמת עתה ולחלוק בנכסיו אי נמי באו בני אחי האב מזרעו של אחד מבניו או שאר יורשין שלו לירש ולחלוק בנכסי זקן עם שאר יורשין שבאו ג"כ משאר בניו הנה אם היה אחד מבני הזקן בכור נוטל זה היורש שבא מחמתו ומזרעו של בכור חלק בכורה שלו מנכסי זקן דהוקשו הירושות להדדי בחלק בכורה כמו שהוקשו להדדי בחלק פשיטות דהיקשא קאי אכולהו כדפרישית ועיין בתוספות לשם בד"ה מקיש ירושה (דף קי"ג) והסמ"ג בעשה צ"ו העתיק לשון הרמב"ם במ"ש בפ"א בחלק פשיטות גם מ"ש בפ"ב בחלק הבכורה ולא השיב עליו כלום ולא הוקשה לו דבר כי היו בעיניו דברים פשוטים כדפי' והוא האמת באין ספק:
א וכ"כ הרמב"ם פ"ב מהלכות נחלות ודלא כהגהות אלפסי פ' הבא על יבמתו שנסתפקו אם הבן הנולד אחר הממזר הוי בכור מכלל דפשיטא להו דממזר לא הוי בכור:
א סָעִיף א בין אם הניח כו' קמ"ל דפי שנים האמור בתורה אין פי שנים בכל הנכסים קאמר ואם הניח ו' מנים ויש לו ב' אחין יטול הוא ד' מנים דהיינו פי שנים בנכסים וכל א' מהפשטים מנה אלא פי שנים כאחד מן האחין שאם הניח ה' בנים וא' מהן בכור מחלקין הנכסים לו' חלקים וכל א' מהפשוטים נוטלים שתות והבכור נוטל שני שתותים דהיינו פי שנים בחלקם וכן עד"ז לעולם רמב"ם וש"ע והטעם מפורש פי"נ דכתיב והיה ביום הנחילו את בניו דכתבה תורה נחלה אצל האחין ופר"ש דכתבה תורה נחלה שלא יטול פי שנים בכל הנכסים היכא דאיכא ב' ג' אחים עכ"ל: שניהן ביחד פי' במצר א': כאשר ביארתי למעלה סימן קע"ד ס"ה ועמש"ר שם דה"מ בשכל השדה שוה ועוד שאר חילוקים ע"ש:
ב סָעִיף ב וילדה תאומים פי' נמצא שהוא בכור לאותו שנולד עמו שהוא אחיו מן האב וק"ל: אין הבכור נוטל פי שנים ב"ב יליף לה מדכתיב יכיר לתת לו פי שנים והא ליתא לאב שיכירו ואפילו נולד כשהוא גוסס אינו בכור לנחלה דלהכי יליף לה מיכיר ולא מוילדו לו לאשמועינן דגוסס לאו בר היכרא הוא תוס' ור"ן אבל נולד בחייו אפילו לא ראהו אביו מעולם כל הראוי לבילה כו':
ג סָעִיף ג ואם יצא כו' כ"כ הרמב"ם בפ"ב מה"נ: פדחת בחיי האב פי' יצא כשהיה אביו בריא וחזר לאחוריו ואח"כ מת האב ונולד אחר מותו חי וכר"י דאמר פ' יש בכור פדחת כילוד אף לנחלה וכי יכיר קרינן ביה או שיצא פדחתו ומת אביו פתאום קודם שנולד אבל אין לומר שהוציא רוב פדחתו כשהיה אביו גוסס ונוטה למות ומת אביו קודם שנולד דהא כתבו התוספות והר"ן דגוסס לאו בר היכרא הוא וק"ל:
ד סָעִיף ד בכור שנולד כו' דוהיה בן הבכור כתיב משעת הוויה יהיה בן כן איתא פרק י"נ ומלשון רבינו דכתב משעת לידה כו' משמע דמוילדו לו בנים יליף לה אבל זה אינו דמהתם ילפינן שאינו ממעט חלק בכורה כמש"ר בסמוך סכ"א:
ה סָעִיף ה אפילו שיצא כו' וכן הוא בפרק יש בכור ובס"א כתב רוב הנפל וגם זו גירסא נכונה היא ועד"ר: ה"ג זה שנולד אחריו הוא בכור לנחלה וכן בן ט' שיצא ראשו מת זה הבא אחריו בכור לנחלה אבל כו':
ו סָעִיף ו בן ט' שיצא ראשו כו' ל"ד נקט ראשו דיציאת פדחת גם כן מיקרי ראש לענין זה כמש"ל א"נ הכא דאיירי כשנמצא אח"כ מת אי לאו שהוציא כל ראשו א"א להכיר ולעמוד על הדבר שהוא חי בבירור:
ז סָעִיף ז המפלת כמין בהמה כו' אפילו שיש בחציים בס"א כתוב אפילו שיש בה וכן נקט ב"י בלשונו וכן הוא לשון המשנה פרק יש בכור אבל שם כתב הרא"ש ז"ל מה שאמרו חכמים במשנה עד שיהא בה מצורת אדם ל"ד כל צורה אלא אפי' חצי צורה כו' ע"ש וכן כתב רבינו בי"ד לענין טומאת לידה סימן קצ"ד ובסימן ש"ה לענין בכור לכהן ע"ש אבל מ"מ נראה דגירסת בה היא עיקר הגירסא כאן והא דבי"ד כתב רבינו חצי הוא לרבותא דקמ"ל דאפילו אין לה אלא חצי צורה מספק טמאה לידה י"ד ימים כדין בת ולענין פדיון ג"כ קמ"ל רבותא דהבא אחריו א"צ ליתן חמשה סלעים אע"פ דהנולד לפניו לא היה אלא חצי בני אדם והם המה דברי הרב בפרק המפלת (ומשה"נ כתב הרא"ש הנ"ל דל"ד כל צורה כו' דקאי שם גם כן אבכור לכהן) וכאן כ"ר סתם לאשמועינן דאפילו יש בה כל צורת אדם אפ"ה הנולד אחריו הוא בכור לנחלה כנ"ל וכתב ב"י ע"ז ז"ל הרמב"ם בפ"ב מה"נ השמיט כל זה לפי שבכלל נפל המה: ואצ"ל המפלת שפיר כו' והא דכ"ר זה משום דהתם במשנה נשנית לרבותא דאפ"ה הוי בכור לכהן וק"ל:
ח סָעִיף ח ה"ג יוצא דופן והנולד אחריו שניהן אינן בכור כו' ומשנה הוא בפ' יוצא דופן והטעם דזה לא נקרא ילוד והשני מפני שקדמו אחר:
ט סָעִיף ט הבכורה תלויה באב כו' משנה שם: לפיכך אם אין לאב בנים כלומר לא היו מעולם בנים וכמו שכתב רבינו מיד אח"ז אבל היו לו בנים:
י סָעִיף י כותי שהיו לו בנים כו' שם ובפ' הבע"י פלוגתא דר"ל ור"י: בגיותו ונתגייר כו' לרבותא כ"כ דאפילו אם הבנים נולדו לו בגיותו אפ"ה הבא אחריו אינו בכור לנחלה ולעיל בר"ס ער"ה נתבאר שהבן הנזרע בגיותו אע"פ שנולד אחר שנתגייר שאינו בר ירושה ומכ"ש שאינו נחשב לבכור:
יא סָעִיף יא אבל ישראל כו' כן משמע במשנה שם בפ"ב דיבמות: הנולד אח"כ מישראלית כו' כצ"ל והטעם דבנו משפחה וכותית אינו חשוב בנו כלל וכמ"ש בס"ס שלפני זה וממילא אינו מפסיד את הבא אחריו בבכורתו: אין הולד כו' והנולד אחריו מהגיורת נראה דג"כ אינו בכור דהא לפני זה כתב כותי שהיה לו בנים בגיותו ונתגייר ונולדו לו בנים אין לו בכור לנחלה ומה לי גר מגיורת או ישראל מגיורת:
יב סָעִיף יב היה הבכור ממזר משנה בפ"ב דיבמות ונלמד מדכתיב כי את [הבכור] בן השנואה יכיר זו ששנואה בנישואיה וכ"כ הרמב"ם בפ"ב מה"נ: ואצ"ל בן גרושה גם הוא ל' הרמב"ם שם פי' גרושה לכהן ואף שהוא כ"ש מממזר מ"מ כתבו הרמב"ם ורבינו לואצ"ל כדי שלא תאמר מנ"ל דילמא שנואה דקרא לבן גרושה דוקא אתיא לא לממזרות לכך כתב דזה ואצ"ל הוא דכיון דקדושין תופסין בחייבי לאווין לא איצטריך קרא לרבויי וכי אתא קרא לממזר אתא אף דקדושין אין תופסין בה ואסור לבוא בקהל וק"ל:
יג סָעִיף יג ספק בכור כו' מימרא דר' ינאי בפי"נ דף קכ"ז ובבכורות דף מ"ז: לא הוכרו כו' לא מהני כו' ודוקא בבכור דינא הכי דכתיב ביה יכיר אבל בן ראובן פשוט ובן שמעון פשוט שנתערבו אפילו לא הוכרו מעולם איזה של מי כותבין הרשאה זה לזה וק"ל:
יד סָעִיף יד מי שלא כו' ביבמות דף ק': אפילו כפשוט כו' ואפילו תפס מפקינן מיניה כיון שהוא עצמו אינו יכול לטעון ברי וכן הוא בהג"א: אפילו ע"י הרשאה דבעינן שיכיר הבכור:
טו סָעִיף טו ג' נאמנין כו' מימרא דר"נ פ' י' יוחסין (קידושין דף ע"ד:) אמו כל ז' ואביו לעולם פי' מז' ימים ואילך דקודם ז' אין אביו מכיר בו דעדיין לא יצא מתחת ידי אמו ומכאן ואילך דמכניסו לברית מוטל על אביו להכירו דכתיב ביה [יכיר] רש"י:
טז סָעִיף טז אפילו אומר על מי כו' ז"ל ב"י נ"ל שלמד כן מהא דתנן בפי"נ (דף קל"ד) האומר זה בני נאמן (וכתבו רבינו לקמן ר"ס רע"ט ועמ"ש שם) ומשמע לרבינו דכיון שהוא נאמן לומר שהוא בנו ה"ה שנאמן שהוא בכורו לר"י דקיי"ל כוותיה עכ"ל ר"ל ולא אמרינן דר"י ל"ק כן אלא אמי שמוחזקין בו אנו שהוא בנו לומר שהוא בכורו ולא אמי שאין אנו מוחזקין בו שהוא בנו קמ"ל ודקדק רבינו וכתב ז"ל אפילו אומר על מי שלא הוחזק לנו שבנו הוא ולא כתב אפילו על מי שמוחזקין אנו בו שאינו בנו משום דאהא ודאי א"נ דחזקה זו ממ"נ ע"י מי באה אם ע"י אביו שהיה רגיל לומר שאינו בנו הא כ"ר בסמוך דבזה אינו נאמן כיון שהוגד אינו חוזר ומגיד ואם ע"י עדים שמעידים שנולד מאשה אחרת ודאי בכה"ג ג"כ א"נ להכחיש העדות וק"ל: ומ"ש שנאמן אפילו לענין נכסים שיפלו לו בפ' י"נ שם ובפ' י' יוחסין (קידושין דף ע"ח) מימרא דר"נ: כשהוא גוסס ר"ל גוסס וגם אינו יכול לרמוז דאז אינו בר מתנה וכן פר"ש שם דאל"כ קשה הא כבר כתב לעיל סי' ר"ן ס"י הסכמת הרא"ש דגוסס שיכול לדבר הוי בר מתנה ע"ש ועד"ר:
יז סָעִיף יז וכן אם אמר על כו' בב"ב דף קכ"ז ע"א אינו כן אלא ז"ל היו מוחזקים בזה שהיא בכור ואמר אביו על אחר שהוא בכור כו' ומש"ה א"ש מש"ר בשם הרמב"ן ע"ז ז"ל והוא מעיד על זה שהוא בכור פי' השני ועמ"ש שם: נאמן שהוא מעיד כו' פי' שאינו מכחיש העדים אלא שעל אותו שאמרו העדים שנולד תחילה הוא אומר שאינו בנו וזהו במאי שאומר שהשני הנולד אחריו הוא בכור שלו וממילא הראשון אינו בנו:
יח סָעִיף יח שמעו עדים שאמר פלוני כו' ב"ב דף קכ"ו
יט סָעִיף יט דגמירי שרוק כו' שם דף קכ"ו כן הוא והוא עובדא דאתא קמיה דר' חנינא:
כ סָעִיף כ מי שנשתתק כו' ברייתא היא בפ' מי שאחזו: ומ"ש כמפורש בא"ע הוא בסימן קכ"א גם לעיל סי' רל"ח:
כא סָעִיף כא טומטום שנקרע כו' ב"ב ד' קכ"ז: חשבינן לענין חלק בכורה כו' פירוש לגבי חלק שנוטל הבכור יתר על אחיו חשבינן לזה כאילו אינו והטעם משום דכתיב וילדו לו בנים עד שיהיה בן משעת לידה וכ"כ ברמב"ם זה הטעם בפירוש: ונוטל הבכור בחלק הבכורה ב' מנים ר"ל שהרי הבכור נוטל חלק אחד כפשוט ועוד חלק אחד משום בכורה ואילו לא היה שם אלא הבכור והפשוט היו חולקים לג' חלקים והיה הבכור נוטל שליש בראש משום חלק בכורה והשליש הוא ב' מנים וישארו ד' מנים ואם היו חולקין אותו בין שלשתן לא היה מגיע לחלקו אלא ג' מנים שהיו חולקין מתחילה לד' חלקים והבכור היה נוטל ב' חלקים דהיינו ג' מנים דכל חלק הוא מנה ומחצה: וכן בן הנולד כו' ב"ב ד' קמ"ב: ומת נוטל הבכור כו' פי' בן הנולד ג"כ אינו ממעט וכיון שאינו ממעט נמצא דאם יש שם ו' מנים ויש שם בכור ופשוט ובן הנולד כו' נוטל הבכור כו' ומ"ש ומת וכן בסוף דבריו כתב וכשימות האח כו' זה לא נזכר ברא"ש ולא ברמב"ם (בפ"ב מה"נ) ולא בש"ע ואפשר דרבינו סירכא דלישנא דגמרא נקט דז"ל שם על הברייתא דתני תינוק בן יום א' נוחל ומנחיל ופריך בן יום אחד אין עובר לא כו' עד מר בריה דר"י משמיה דרבא אמר לומר שממעט בחלק בכורה ודוקא בן יום א' אבל עובר לא מ"ט וילדו לו אמר רחמנא ע"כ ופר"ש דתינוק שהיה בן יום אחד כשמת אביו ואח"כ מת הבן ג"כ מיד נוטל חלק עם אחיו וממילא נתמעט חלק הבכורה של הבכור וכשמת אח"כ הבכור חוזר ויורש עם אחיו חלק זה האח המת אבל אינו נוטל חלק בכורה מאותה ירושה משא"כ בעובר שלא היה נולד בשעת מיתת האב אינו נוטל עם אחיו כלל לענין שימעט חלק בכורה כו' ע"ש וגם אפשר לומר דרבינו כתב ברישא מת אגב סיפא ובסיפא בא לאשמועינן דשעה אחת מעלה ומורדת בדין נחלה ואם היה בעולם רק שעה אחת בפני אביו אע"פ שמת מיד אחר מיתת אביו הוא ממעט בחלק בכורה וק"ל:
כב סָעִיף כג מת הבכור כו' ב"ב דף קי"ו:
כג סָעִיף כד לשון הרמב"ם ז"ל וכן הדין כו' בפ"ב מה"נ כ"כ: אם היו אבי אחד מהיורשים בכור כצ"ל וכן הוא במיימוני: ואיני מבין דבריו עבד"ר:
א סָעִיף ה אפילו שיצא ראש הנפל חי כן הוא ר"פ יש בכור (בכורות דף מ"ו) ושמואל מוקי לה בגמרא דראשו ל"ד אלא ר"ל רובו (של נפל) ובגמרא דחי לה ולכאורה משמע דוקא ראשו קאמר הא נולד כל הנפל הבא אחריו אינו בכור לנחלה וכן משמע מפי' רש"י דפי' שם הבא אחר נפלים שיצא ראשו של נפל חי כגין שהיו תאומים אחד נפל ואחד כלו לו חדשיו והוציא נפל ראשו חי והחזירו ובא חבירו וקדמו ויצא זה האחרון בכור לנחלה דראשון לא הפסידו ואע"ג דהוצאת ראש חשוב לידה מעליא מ"ט גבי נחלה כתיב ראשית אונו מי שלב אביו דוה על מיתתו יצא נפל שהוציא ראשו ראשון דהוי כילוד דלאו בר קיימא הוא ואין לבו דוה עליו עכ"ל ומדהוצרך לפרש שהיו תאומים ולא פי' שנולד זא"ז משמע דאם יצא כולו ס"ל דלא הוי בכור וגם מוכח כן ממש"ר בסמוך המפלת כמין בהמה כו' משמע דוקא בכה"ג הוה הנולד אחריהן בכור לנחלה הא הבא אחר נפל גמור אינו בכור לנחלה וגם מצאתי כך בשארית יוסף בתשובותיו סימן כ"ה ע"ש שהאריך אבל אחר הדקדוק נראה שזה אינו דזיל בתר טעמא דהא גם כשנולד כולו אין לב האב דוה עליו ומגמרא דדחי דברי שמואל אין ראיה לומר דוקא ראשו ולא רובו וכ"ש כולו דהמשנה קתני יש בכור לנחלה ואינו בכור לכהן וקחשיב בכור שילדתו אמו אחר נפל אפילו יצא ראש הנפל חי וע"ז קאי שמואל ובעי למימר דהא דאין בכור לכהן היינו דוקא בהוציא רובו הא הוציא ראשו לחוץ הוה בכור גם לכהן וזה נדחה בגמרא אבל לענין בכור לנחלה ליכא מ"ד לחלק בין ראשו לרובו וכן מאי שפירש"י ילדה תאומים ג"כ משום הא דקתני ואין בכור לכהן נקט ליה וקמ"ל רבותא בכה"ג דאפילו לא הוציא אלא ראשו הבא אחריו אינו בכור לכהן וכן הא דקתני המפלת כמין בהמה כו' נמי משום בכור לכהן נקט ליה ובתשובה שיחדתי ע"ז הארכתי ושם כתבתי את כל הויכוח אשר היה לי בדין זה עם השארית יוסף הנ"ל ועם הגאון מהר"ל מפראג ז"ל ע"ש:
ב סָעִיף טז אפילו אמר על מי שלא הוחזק שבנו כו' פלוגתא דר"י ורבנן היא בי"נ דף קכ"ז ז"ל יכיר יכירנו לאחרים מכאן אמר ר"י נאמן אדם לומר זה בני בכורי כו' וחכ"א אינו נאמן ופריך בשלמא לר"י היינו דכתיב יכיר (פי' ר"ש קרא יתירא הוא) אלא לרבנן יכיר ל"ל בצריך היכרא (ופר"ש כגון שבאו מחדש לכאן ולא הוחזק לן באחד מהן מי הבכור התם ודאי האב מהימן) למאי הילכתא דצריך לתת פי שנים פשיטא ל"ל קרא מגו דאי בעי מיתבה ליה במתנה מי לא קיהיב ליה בנכסים שנפלו לו לאחר מכאן ולר"מ דאמר אדם מקנה דשלב"ל יכיר ל"ל שנפלו כשהוא גוסס ע"כ ופר"ש דאודי ר"מ באומר נכסים שיביאו לי כשאהיה גוסס נתונים לפלוני שלא אמר כלום הואיל ובשעה שנופלים לפניו לאו בר מתנה הוא שאינו יכול לדבר ולהכי נקט כשהוא גוסס ולא נקט לאחר מיתה דהנהו אפילו בתורת בכורה לא מהני ליה דיבוריה דאין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק עכ"ל וכתב הב"י ז"ל וכיון דאפילו לרבנן מהני כ"ש לר"י עכ"ל ור"ל דכיון דאפילו לרבנן שא"נ לומר זה בני בכורי על המוחזק לנו שאינו בכור אפ"ה מודים דנתנה לו התורה כח להכיר בכורו במי שאין אנו יודעין אם הוא בכורו או לא לענין שיטול פי שנים אפילו מנכסים שיפלו לו כשהוא גוסס וכ"ש לר"י שהאמינתו התורה אפילו לומר זה בני בכורי על המוחזק שאינו בכור שנתנו לו כח זה לענין נכסים שיפלו לו כשהוא גוסס וסברא זו כתב הנ"י ג"כ על משנה האומר זה בני נאמן בשם המפרשים ובכאן בפלוגתת ר"י ורבנן כתב הנ"י ז"ל השתא דקיי"ל כר"י לא קיימא לן להאי דרשה דרבנן דיכיר (דאליבא דר"י יכיר אינו מיותר לזה) הילכך בכור אינו נוטל פי' שנים בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס ע"כ ותימה על ב"י שהביא דברי נ"י על דברי רבינו כאילו לא פליגי ומבואר בדבריהם שחולקין וכ"כ בד"מ ועיין מ"ש עוד מזה בדרישה ר"ס רע"ט:
ג סָעִיף כד לשון הרמב"ם כו' ואיני מבין דבריו כו' הרמב"ם כ"כ בפ"ב מה"נ וז"ל שם אם היה אבי א' מהיורשים כו' וכתב עליו המ"מ ז"ל ואפשר דמיירי כשמת ראובן בלא בנים ובלא אחים אבל יעקב אבי ראובן חי כשמת ראובן (דאי לא היה חי הו"ל נכסי ראובן ראוי לבני יעקב ואין הבכור נוטל פי שנים בראוי) וירש אותו ואח"כ מת והוריש יעקב לבני בניו (דהיינו בני אחין של ראובן (וקאמר שם שאם היה א' מאחי ראובן בכור כשם שבני אותו בכור נוטלין חלק בכורה בנכסי יעקב כך נוטלין חלק בכורה בנכסים שירש יעקב מראובן דכיון שירשם הו"ל כנכסיו ועד"ז בבני אחי האב שהיה אבי אביו של ראובן חי בשעה שמת ראובן וירשו אבי אביו ואח"כ מת והוריש לבני בניו (דהיינו בני אחי אבי המת) אם היה א" מאחי אבי ראובן בכור (כגון עשו אחי יעקב אבי ראובן המת) בנו נוטל בכורתו אלא דק' דזה פשיטא הוא ואולי רצה הרב לבאר הדין בכל צדדיו עכ"ל המ"מ בקיצור ובשינוי לשון לתוס' ביאור ופי' זה יתכן לפי הנוסח שנדפס ברמב"ם אם היה אבי א' מהיורשים בכור כו' וכנ"ל אבל לפי הנוסח שכתב רבינו בשם הרמב"ם אם היה אבי א' מן האחים בכור כו' לא א"ש אם לא שנדחק טובא לפרשו דהו"ל כאילו אמר אם היה אביו של א' מהנמצאים דהיינו א' מהאחין בכור כו' והוא דוחק ואפשר דמש"ה כ"ר עליו ואיני מבין כו' דלפי הנוסח שהיה לפניו לא א"ש האי פירוש דהמ"מ ודוק. עוד הביא הב"י דברי המרשים והה קשין להבין וחפשתי אחר דבריו ולא מצאתי עיין בקרית ספר הל' נחלות בפ"ב מה שפי' בזה שיטה לנפשו ולפי סברתו דברי הרמב"ם ג"כ לא יכוונו לדברי הפוסקים ע"ש:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.