א האומר על אחד שלא היינו מוחזקין בו בבנו שהוא בנו או אחיו או אחד משאר יורשין הראויין לירשו נאמן בין אם הוא בריא או שכ"מ וירשנו בין נכסים שיש לו עתה בין נכסים שיפלו לו כשהוא גוסס:
ב ואפילו נשתתק ורמז שזהו היורש בודקין אותו כדרך שבודקין לגיטין ורשב"ם פי' שאינו נאמן אלא להורישו נכסים שהן עתה בידו אבל לא שיבואו לו אח"כ וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא הראשונה:
ג כתב הרמב"ם ז"ל היו מוחזקין בו שהוא אחיו או בן דודו ואמר אינו אחי ולא בן דודי אינו נאמן:
ד אבל נאמן על מי שהוא מוחזק בבנו לומר אינו בני ולא יירשנו אפילו אם יש לבן בנים אע"פ שאינו נאמן עליו לומר אינו בני לענין יוחסין ואין מחזיקין אותו ממזר על פיו נאמן הוא לענין ירושה ולא יירשנו:
ה אמר זה בני וחזר ואמר עבדי אינו נאמן במה שאמר עבדי אפילו בתוך כדי דבור שאם היה עבדו לא היה קורהו תחילה בני ואפילו אם אינו משמשו אלא כבנו כך פירש רשב"ם ונראה דוקא לאחר כדי דיבור אבל חזר בו תוך כדי דבור נאמן אמר עבדי וחזר ואמר בני נאמן שמה שקראו עבדו רוצה לומר שמשמשו כעבד ונאמן אפילו אינו משמשו תשמיש של עבד אבל אם אמר עבדי זה ששוה כך וכך או כיוצא בזה שאין אומרים אותו אלא לעבד וחזר ואמר בני אינו נאמן אפילו משמשו כעבד שאם היה בנו לא היה אומר עליו כך ואם היה עובר על המכס ואמר בני וחזר ואמר עבדי נאמן שלא אמר תחילה בני אלא לפטרו מן המכס אמר עבדי וחזר ואמר בני אינו נאמן והרמ"ה כתב הא דמהימן בבית המכס כי חזר ואמר עבדי ה"מ דלא איתחזק אימיה בבת ישראל אבל איתחזק אימיה בבת ישראל לאו כל כמיניה למימר עליה עבדי דבי הימניה רחמנא אבריה כגון דאמר בני זה ממזר הוא דאיכא למימר אולודיה מחייבי כריתות אי נמי כגון דידוע דבר אתתיה הוא ואמר עליה דלאו בריה הוא והוה ליה ממזר ממילא אבל בעלמא לא מהימן והאי כיון דאיתחזק אימיה בבת ישראל לאו כל כמיניה לאחזוקה בשפחה עד כאן:
ו כתב הרמב"ם ז"ל מי שהיתה לו שפחה והוליד ממנה בן והיה נוהג בו מנהג בנים או שאמר בני הוא זה ומשוחררת היא אמו אם תלמיד חכם הוא או אדם כשר שהוחזק בדקדוקי מצות הרי זה יירשנו ואע"פ כן אינו נושא ישראלית עד שיביא ראיה שנשתחררה אמו ואח"כ ילדה שהרי הוחזקה שפחה בפנינו ואם משאר הדיוטות הוא ואצ"ל אם הוא מהמפקירין עצמן לכך הרי הוא בחזקת עבד לכל דבריו ואחיו מאביו מוכרין אותו ואם אין אחים מאביו חוץ ממנו אשתו מתייבמת וזה הדין נ"ל שהוא [הולך] על עיקר הקבלה ויש מי שלא חילק בין כשרין לשאר העם לענין שלא ימכרו אותו אחיו בלבד ויש מי שהורה שאפילו ליורשו לא נחלוק בישראל ואין ראוי לסמוך על דבר זה [ע"כ] ורב נטרונאי כתב שהוא בנו לכל דבר ויורשו ופוטר את אשתו מן היבום אפילו אין לה גט חירות ויש אומרים שהוא בנו לחומרא שאשתו חולצת ואינה מתייבמת וצריך גט שחרור לישא בת ישראל ואם קדש בלא גט שחרור צריכה גט ממנו ואין מניחין אותו לישאנה ולענין ממון נקטינן לחומרא ולא ירית אבל איהו גופיה לא מזבני ליה ירתי וא"א הרא"ש ז"ל הסכים לדברי רב נטרונאי וכתב הרמב"ם לא נראו לי דברי הגאונים ואין דבריו נראין ע"ב [דבריו]:
א סָעִיף א האומר על אחד שלא היינו מוחזקין בו בבנו שהוא בנו או אחיו או אחד משאר יורשין הראויים לירשו וכו' בפ' יש נוחלין (בבא בתרא קלד.) תנן האומר זה בני נאמן ובגמרא למאי הלכתא אמר רב יהודה אמר שמואל לירשו ולפטור את אשתו מן היבום לירשו פשיטא לפטור את אשתו מן היבום איצטריכא ליה. ופי' ר"ש לירשו פשיטא. דמגו דאי בעי יהיב ליה במתנה כי אמר נמי בני הוא ויירשני נאמן ואי משום נכסים הבאים לאחר מכאן ודאי אינו נאמן דהא ליכא למימר מגו. וכתב הרא"ש על זה כתב רבינו מאיר פליאה גדולה היא לומר כן שאם בא אדם ממדינת הים הוא ובנו ואמר זה בני שלא יירש אותו הבן בנכסים שנפל לו לאחר מכאן ופירש הוא לירשו פשיטא דמכח דמתני' דפרק האומר דמייתי לקמן פריך פשיטא וגם הר"ן כתב שהרשב"א הקשה על פי' רשב"ם מדאמרינן לעיל בברייתא אמר בני הוא וחזר ואמר עבדי הוא אינו נאמן אלמא נאמן האב לומר בני הוא ומדקתני סתמא משמע דאפילו בנכסים שנפלו לו לאחר מכאן נאמן דאי לא הו"ל לפרושי אלא ודאי נאמן האב לומר בני הוא אפילו לנכסים שנפלו לו לאחר מכאן ומש"ה מקשינן פשיטא דכיון דלרבנן נאמן לומר זה בני בכור בצריך היכר זה וכ"ש לרבי יהודה דנפקא לן מדכתיב יכיר ה"נ לכ"ע נאמן לומר זה בני עכ"ל ומשמע לפי טעם זה דאף לנכסים שיפלו לו כשהוא גוסס מהני מאי דאמר זה בני דאע"ג דבפרק עשרה יוחסין מפליגינן בין נכסים שיפלו לו לאחר מכאן לנכסים שיפלו לו כשהוא גוסס היינו לר"מ דסבר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כדמפורש התם אבל לדידן דקיי"ל דאין אדם מקנה דשלב"ל נכסים שיפלו לו לאחר מכאן ושיפלו לו כשהוא גוסס שוין הם וכי היכי דמהימן להני מהימן להני וז"ש רבינו אפילו נכסים שיפלו כשהוא גוסס וכ"נ דעת הרמב"ם ז"ל שסתם וכתב בפ"ד מהלכות נחלות האומר זה בני וזה אחי או זה אחי אבי או שאר היורשים אותו ואע"פ שהודה באנשים שאינם מוחזקים שהם קרוביו הרי זה נאמן ויירשנו בין שאמר כשהוא בריא בין כשהוא שכיב מרע עכ"ל: (ב"ה) ומה שיש לדקדק ע"ז כתבתי בסימן רע"ז:
ב סָעִיף ב ומ"ש ואפי' נשתתק ורמז שזהו היורש בודקין אותו כדרך שבודקין אותו לגיטין בפרק מי שאחזו (גיטין ד' עא.) וכבר נתבאר זה בסימן רע"ז:ומ"ש ורשב"ם פירש שאינו נאמן אלא להורישו נכסים שהן עתה בידו אבל לא שיבואו לו אח"כ וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא הראשונה כבר נתבאר בסמוך:
ג סָעִיף ג (ד) כתב הרמב"ם היו מוחזקין בו שהוא אחיו או בן דודו ואמר אינו אחי ולא בן דודי אינו נאמן אבל נאמן על מי שהוא מוחזק בבנו לומר אינו בני ולא יירשנו אפילו אם יש לבן בנים אף ע"פ שאינו נאמן עליו לומר אינו בני לענין יוחסין ואין מוחזק אותו ממזר על פיו נאמן ואם לענין ירושה ולא יירשנו בפ"ד מהלכות נחלות ותחלת דבריו מבוארים דאפי' לרבי יהודה דאמר יכיר יכירנו לאחרים אבל בשאר קרובים לא אמר דקרא בבן כתיב ומבואר בפרק י"נ (קכז) דלרבי יהודה דקיימא לן כוותיה נאמן אדם לומר אין זה בני:ומ"ש אפילו יש לבן בנים וכו' כתב הרב המגיד פירושו נתבאר בפט"ו מה' אסורי ביאה שאינו נאמן לענין יחוס כל זמן שיש לבן בנים וכתב רבינו שאין הדין כן לענין ירושה (וכל) שיש ב' טענות (לדברי) האחד דלענין יחוס אינו מן הדין שנאמר שיהיה הוא פסול ובניו כשרים הילכך כיון דלגבי בן בנו אינו נאמן כך לגבי בנו אינו נאמן אבל לענין ירושה מה להם לבני הבן בירושתו בעוד אביהם קיים הילכך אינם מעלין ולא מורידין לענין ירושה והשנית דאפילו יהיה זכות לבני הבנים בירושה מכל מקום כבר הוא יכול להפקיעו אם נותן נכסיו לאחרים משא"כ בענין יחוס שאי אפשר לו לפסלן ואע"ג דלגבי אחיו אינו נאמן לומר זה אינו אחי במגו דאי בעי יהיב נכסיו לאחר התם הוא משום שלא נתנה לו תורה ההיכר אלא בבנו והוה ליה כאומר אחי הוא ולא יירשני שלא אחר כלום אבל בבנו אפי' יש לו בנים ודאי נאמן ומ"מ נראה שאם מת הבן בחייו ואח"כ אמר אין אלו בני בני לפי שהמת לא היה בני אינו נאמן אף לענין ירושה והוה ליה כאומר זה אחי שאינו נאמן דכל שאין דבריו לגבי בנו ממש אינו נאמן כנ"ל ואף מלשון רבינו נראה כן עכ"ל:
ד סָעִיף ה אמר זה בני וחזר ואמר עבדי אינו נאמן במה שאמר עבדי מימרא דרבי יוחנן בפרק י"נ שם ופר"ש דטעמא משום דליכא למימר האי דקרי ליה מתחלה בני משום דאוהבו כבנו דאין דרך לקרוא לעבדו בנו והילכך אחר טענה ראשונה נלך דהואיל וזאת האחרונה אינו פירוש כ"א הכחשה אין לנו לילך אחר טענה אחרונה דהודאת פיו האמינה תורה במאי דאמר בני כדכתיב יכיר וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד עכ"ל: ומ"ש רבינו בשם רשב"ם דאפילו בתוך כדי דיבור אינו נאמן כך מפורש בדבריו שם:ומ"ש רבינו ונראה דוקא לאחר כדי דיבור וכו' טעמא דמסתבר הוא לכאורה דהא בכל דוכתא תוך כדי דיבור כדיבור דמי ואיפשר ליתן טעם לדברי רשב"ם דכיון דאין דרך לקרוא לעבדו בנו כיון שיצא מפיו לקרותו בני אמרינן חזקה שאם היה עבדו לא היה קורהו כן וכי הדר ביה אפילו תוך כדי דיבור ואמר עבדי אינו יכול להוציאו מחזקתו הראשונה ונמוקי יוסף כתב בשם הריטב"א כדברי ר"ש ומשמע לי דדוקא היכא דחזר ואמר עבדי הוא סתם ולא דיבר יותר הוא דאינו נאמן אבל אם אמר אינו בני ומה שאמרתי זה בני לומר שחביב עלי כבני נאמן דאינו מכחיש דבריו הראשונים אלא מפרש:ומ"ש אמר עבדי וחזר ואמר בני נאמן שמה שקראו עבדו לומר שמשמשו כעבד שם במימרא דרבי יוחנן:ומ"ש ונאמן אפילו אינו משמשו תשמיש של עבד כן כתב שם רשב"ם:ומ"ש אבל אם אמר עבדי זה ששוה כך וכך וכו' וחזר ואמר בני אינו נאמן אפילו משמשו כעבד וכו' שם מתיב לרבי יוחנן מדתניא היה משמשו כעבד ובא ואמר עבדי הוא וחזר ואמר בני הוא אינו נאמן אמר רב נחמן בר יצחק התם דקרי ליה עבדא מצר מאה מאי מצר מאה מצר עבדא דשוה מאה זוזי. ופירש ר"ש עבדא מצר מאה. כלומר עבד גמור הוא לי שסמוכים לי עליו ק' דינר במצר שלו כלומר ששוה מאה דינר והילכך כי אמר עבדי מצר ק' וחזר ואמר בני אינו נאמן דאילו הוה בנו לא הוה קרי ליה עבדא מצר מאה ואף ע"ג דמשמש ליה כעבדא אין קורין כן אלא לעבד: (ב"ה) והרמב"ם בפ"ד נראה שהיה גורס עבדא בר מאה: ומ"ש ואם היה עובר על המכס ואמר בני וחזר ואמר עבדי נאמן שלא אמר תחלה בני אלא לפטרו מן המכס אמר עבדי חזר ואמר בני אינו נאמן שם במימרא דרבי יוחנן ופי' ר"ש וחזר ואמר בני אינו נאמן אלא ודאי עבדו הוא כדאמר מעיקרא דאילו היה בנו לא היה אומר למוכסן שהוא עבדו: ומה שאמר רבינו בשם הרמ"ה דברים נכונים וברורים הם בטעמם:
ה סָעִיף ו כתב הרמב"ם ז"ל מי שהיתה לו שפחה והוליד ממנה בן והיה נוהג בו מנהג בנים או שאמר בני הוא זה ומשוחררת היא אמו אם תלמיד חכם הוא או אדם כשר וכו' הרי זה יירשנו ואעפ"כ אינו נושא ישראלית וכו' עד ואין ראוי לסמוך על דבר זה בפ"ד מהל' נחלות וכבר האריך ה"ה ליתן טעם לדבריו: ומ"ש רבינו בשם רב נטרונאי ובשם יש אומרים עד איהו גופייהו לא מזבני ליה יורשים כל זה כתב הרי"ף בפ"ב דיבמות אהא דתנן מי שיש לו בן מ"מ פוטר את אשת אביו מן החליצה ומן היבום ובנו הוא לכל דבר חוץ ממי שיש לו מן השפחה ומן הכותית:ומ"ש וא"א הרא"ש ז"ל הסכים לדברי רב נטרונאי וכתב הרמב"ם לא נראו לי דברי הגאונים ואין דבריו נראין בפרק הנזכר כתב כן והכריע כדברי רב נטרונאי מפרק השולח. מי שזינה עם פנויה או עם א"א ונתעברה ואמרה זה העובר ממנו הוא אם הוא בנו לירושה עיין בטור אבן העזר סי' קנ"ו ובתשובות הרשב"א סי' תר"י :
א סָעִיף א האומר על אחד וכו'. משנה פ' י"נ זה בני נאמן ופריך לירשו פשיטא ופירש רשב"ם ולא מצי לאוקמי בנכסים שנפלו לו לאחר מכאן דלא מהימן כיון דליכא מגו ואע"ג דלעיל גבי בכור מוקמינן יכיר אפילו בנכסים שהוא גוסס ה"מ גבי חלק בכורה דידעינן שהוא בנו אך אינו ידוע אם בכור הוא אם לאו אבל היכא דלא ידעינן אי בנו הוא לא מהימנינן ליה אלא לנכסים שיש לו עכשיו דאיכא מגו עכ"ל (דף קל"ד) וכך פירשו התוס' בד"ה לירשו פשיטא אבל הרא"ש ע"ש רבו מהר"ם השיג עליו ופסק דאפילו לא ידעינן שהוא בנו נאמן אפילו בנכסים שנפלו לו לאחר מכאן ולפי זה כ"ש לגבי הכרת בכורה דכתיב יכיר דאפילו לא ידעינן שהוא בנו נאמן לומר שהוא בכור וכדכתב רבינו בסימן רע"ז סעיף י"ו ולא אזכיר לשם רבינו דעת רשב"ם דדוקא בידעינן שהוא בנו דס"ל דפי' זה דחוי הוא דסתמא תניא יכיר יכירנו לאחרים דמשמע להדיא אפילו לא ידעינן ליה שהוא בנו וכדכתב הרמב"ם להדיא בפ"ב מנחלות ולא הביא רשב"ם כאן אלא במה שמחלק בין נכסים שנפלו לו כשהוא גוסס דנחלק עליו הרא"ש להדיא וע"ל בסי' ר"ן סעיף י':
ב סָעִיף ה אמר זה בני וכו'. מימרא דרבי יוחנן פרק י"נ (דף קכ"ז) ואין להקשות דהא בפרק י"נ דף קכ"ט פסק הלכתא כל תוך כ"ד כדיבור דמי לבד מעכו"ם וקידושין דכבר פרשב"ם לשם דהיינו דהדר ביה בהדיא ואמר חוזרני בי אבל כשמדבר ב' דברים הסותרים זה את זה כגון מדה בחבל הן חסר הן יתר וכו' יש מהן תפוס לשון ראשון וכו' וע"ש: ומה שאמר עבדי וחזר ואמר בני נאמן וכו' ונאמן אפילו אינו משמשו תשמיש של עבד. פירוש דמאחר דסוף סוף משמשו קרי ליה עבד אבל ברמב"ם פ"ד דנחלות כתב אף על פי שהוא משמשו כעבד נאמן שזה שאמר עבדי כלומר שהוא לי כעבד ותימה לפי זה מאי פריך בגמרא אדרבי יוחנן מדתניא היה משמשו כעבד ובא ואמר עבדי הוא וחזר ואמר בני הוא אינו נאמן דילמא התם במשמשו תשמיש של עבד לפיכך אינו נאמן ורבי יוחנן דקאמר נאמן באינו משמשו תשמיש של עבד אבל לרבינו אליבא דפי' רשב"ם ניחא וצ"ע: והרמ"ה כתב וכו'. איכא למידק ומ"ש מהא דכתב הרמב"ם אפילו יש לבן בנים דאינו נאמן לענין יוחסין נאמן הוא לענין ירושה ואם כן ה"נ נימא אף ע"ג דאינו נאמן לענין יוחסין ואין מחזיקין אותו בעבד נאמן הוא לענין ירושה ולא יירשנו ואפשר דכיון שאי אפשר שיהא זה עבד אלא א"כ שאמו היא שפתה ועל אמו אינו נאמן כיון דאתחזק אימיה בבת ישראל לאו כל כמיניה לאחזוקי בבת שפחה אפילו לענין ירושה אבל באומר בני זה ממזר הוא התורה האמינתו ואינו פוסל את אמו להוציאה מחזקת יוחסין דאתחזק בה עד שאינו אומר אלא שעברה עבירה הילכך נאמן לענין ירושה אע"ג דאינו נאמן לענין יחוס הבנים:
ג סָעִיף ו כתב הרמב"ם מי שהיתה לו שפחה וכו' ויש מי שלא חילק בין כשרין לשאר העם לענין שלא ימכרו אותו אחיו בלבד. פירוש בדבר זה בלבד אין חילוק דבין כשרין ובין שאינן כשרין אין אחיו מאביו רשאין למכור אותו אבל בכל שאר הדינים מחלקין בין כשרין לאינן כשרין וכמ"ש הרמב"ם ויש מי שהורה שאפילו לירשו לא נחלוק בישראל שאפילו באינן כשרין הוא גם כן יורשו דלענין ירושה נאמן לומר בני הוא זה ובספרי הרמב"ם כתוב יש מי שלא חילק בין כשרין לשאר העם אלא לענין שלא ימכרו וכו' לפי גירסא זו ה"פ דיש מי שלא חילק כלל דאפילו בכשרין הוי בחזקת עבד לכל דבריו אלא שלא ימכרו הוא דמחלק דבכשרין אין אחיו יכולין למכרו אבל באינן כשרין יכולין למכרו ויש מי שהורה שאפילו לירשו לא נחלוק בישראל פירוש דאפי' באינן כשרין הוא יורשו כיון שאמר עליו זהו בני ומכ"ש שאין אחיו מאביו יכולין למכרו אפילו באינן כשרין:
א סָעִיף א כתב הרשב"א בתשובות סי' תר"י בא' שקלקל עם פנויה בביתו והוציאה מביתו ואח"כ החזירה ואמר על בנה שהוא בנו ופסק דנאמן ולא חיישינן דאמר בדמי ולפי אומדן דעתו. ובתשובת הרא"ש כלל פ"ב סי' א' כתב דדוקא בכה"ג שהיתה משרתת שלו ורגילה עמו לכן שדינן בתר דידיה אבל בלא"ה חיישינן שמא אמר בדדמי עכ"ל וע"ש:
א סָעִיף א האומר על א כו' משנה פ' י"נ ועד"ר: ומ"ש בין נכסים כו' כן הוא דעת הרא"ש וכדמסיק רבינו וכתבתי ל' בדרישה ומשמע מלשונו דס"ל דבלא קרא דיכיר הנכתב בבכור הוא נאמן בפשוט. מכח סברא כיון שאין ידוע לנו אם בנו הוא או לא למה לא נאמינו כשאומר שהוא בנו וא"ש דל"ת מנ"ל למילף פשוט מבכור דא"ל היכא דגלי קרא גלי ועוד דילמא דוקא בידוע לנו שהוא בנו האמינתו תורה לומר שהוא בכורו אבל באין ידוע לנו שהוא בנו אינו נאמן לומר עליו שהוא בנו וכיון דיליף לה מכח סברא לחוד נראה דלא איירי הרא"ש ורבינו אלא כשבאין לכאן מחדש ואין לנו הכרה בהן כלל אם הוא בנו או לא הא אם היו דרים כאן כמה שנים ולא היה משגיח עליו והיה בערום ובחוסר כל הו"ל כהוחזק שאינו בנו ושוב א"נ לומר עליו שהוא בנו וכן מש"ר בסימן רע"ז בבכור שנאמן אפילו באינו מוחזק שהוא בנו מיירי בכה"ג דוקא ואע"ג דבסמוך באומר זה עבדי ואח"כ אומר עליו שהוא בנו נאמן התם מיירי באין ידוע אם השגיח עליו או לא או שידוע לנו שהשגיח עליו ובדיבור פיו לחוד קראו עבד אבל איפכא ודאי נאמן על מי שאנו מוחזקין בו שהוא בנו לומר שאינו בנו דהא בזה שהאמינתו תורה לומר על בן בין הבנים שהוא בכור ממילא משוה נמי שהוא מוחזק בנו לאינו בנו ה"ה שנאמן ג"כ לומר בהדיא אינו בני וק"ל ואע"ג דהרא"ש לא כתב אלא נאמן בנכסים שיפלו לאחר מכאן ולא הזכיר שיהא נאמן בנכסים שיפלו לו כשהוא גוסס מ"מ מסתברא לרבינו דאין חילוק לדידן דקיי"ל כרבנן דס"ל דאין אדם מקנה לחבירו דשלב"ל א"כ מה לי לאחר מכאן מה לי כשהוא גוסס וכ"כ בזה הב"י:
ב סָעִיף ב ודעת רשב"ם הוא דא"נ אלא בנכסים שהן בידו ובמגו דאי בעי הוה נותנם לו במתנה ולא בנכסים שיפלו לו לאחר מכאן וכ"ש כשהוא גוסס וק"ל:
ג סָעִיף ג אינו אחי [כו'] א"נ דדוקא על בנו האמינתו תורה להכירו ואינו נאמן במגו דאי בעי היה נותן ממונו לאחרים דמגו במקום חזקה הוא זה כיון דמוחזקין אנו בו שהוא אחיו:
ד סָעִיף ד אע"פ שא"נ כו' לענין יוחסין פי' כשיש לו בנים א"נ לענין יוחסין לפסול לבנו מ"מ לענין ירושה נאמן אפילו יש לו בנים והטעם כתב המ"מ דלענין יחוס אינו מן הדין שנאמר שיהיה הוא פסול ובניו כשרים הילכך כיון דלגבי בניו דבנו א"נ גם לגבי בנו א"נ אבל לענין ירושה מה לבני הבן בירושתו בעוד אביהם קיים הילכך אינם מעלין ולא מורידין לענין ירושה ועוד דאפילו יהיה זכות לבני הבנים בירושה מ"מ כבר היא יכול להפקיעו אם נותן נכסיו לאחרים משא"כ לענין יחוס שא"א לפסול ואע"ג דלגבי אחיו א"נ לומר זה אינו אחי במגו דאי בעי יהיב נכסיו לאחר התם הוא שלא נתנה לו תורה ההיכר אלא לבנו והו"ל כאומר אחי הוא ולא יירשני שלא אמר כלום אבל בבנו אפילו יש לו בנים ודאי נאמן:
ה סָעִיף ה אמר זה בני עד והרמ"ה כתב כו' כל זה בב"ב דף קכ"ז: ומש"ר לא היה קוראו תחילה בני דחזקה אין אדם מחבב עבדו כ"כ לקרותו בן וכיון שהגיד שהוא בנו וע"ז האמינתו התורה שוב אינו חוזר ומגיד אפילו תוך כדי דיבור אע"ג דבכל התורה תכ"ד כדיבור דמי שאני הכא דכיון דחזקה דאין קורין לעבד בנו מאי שיצא מפיו מחזיקו לבנו ודאי ושוב אינו יכול להפקיעו מחזקתו דאנן סהדי דלאו עבד הוא והו"ל דומיא דקידושין וע"ז דאמרי' דאפילו תכ"ד אינו יכול לחזור בו וכ"כ ב"י ורבינו ס"ל מדלא פרטו אלא קידושין וע"ז ש"מ דבעלמא בכ"מ אמרינן תכ"ד כדיבור דמי ומשום דאין הכרח לדברי רבינו מש"ה כתב ונראה כו' ולא כתב בל' פלוגתא וק"ל ועמש"ל ס"ס קצ"ה ונלע"ד דלכ"ע אם כשאומר אח"כ מה שאמרתי תחילה בני זה עבד הוא דנאמן ואמרינן דבנו הוא אבל מן השפחה נולד לו ואף דאז לא הוה בנו דהרי ישראל הבא על השפחה הולד עבד כמוה מ"מ בנו הוא ושייך למיקרי בזה יכיר ונאמן אפילו הוא אמר בנך אני ואיני עבד כיון שגם הוא מודה שבנו הוא ודוקא כשאומר שאינו בנו אלא עבדו א"נ עליו דהא לא האמינתו התורה כ"א אבריה והרמ"ה חידש דאפילו אמר בני זה עבד הוא א"נ כשאמו מוחזקת בישראלית: ואפילו אינו משמשו תשמיש של עבד מ"מ כיון שהוא מוכן תמיד לעבודתו וסר למשמעתו לכן קראו עבד: אמר עבדי וחזר כו' פי' למוכסן אמר שהוא עבדו שאם היה בנו למה היה לו לומר למוכסן שהוא עבדו שהרי מן העבד צריך ליתן מכס ולא מן בנו: והרמ"ה כתב כו' ק"ק למה כתב והרמ"ה כתב בל' פלוגתא דאפשר דהכל מודים לדברי הרמ"ה וא"ת למה כתב הרמ"ה דינו אכשעבר אבית המכס ולא כתב בסתם הא דנאמן לומר עבדי כו' וי"ל משום דלא מצינו בגמרא דנאמן לומר עבדי כ"א בזה ובמ"ש שם דאם אמר עבדי הוא ושוה כך וכך דהוי עבד ואינו נאמן לומר אח"כ שהוא בנו וזה שעובר אבית המכס נזכר שם בגמרא ראשונה ועוד דבההוא דאם אמר עבדי הוא ששוה כך וכך וחזר ואמר בני הוא דקאמר א"נ אינו מוכח ממנו דעבד הוא ע"פ דיבורו אלא א"נ לומר שהוא בנו וק"ל: ה"מ דלא איתחזק אמו בבת ישראל כו' כלל דבריו נ"ל שנתבארו במה שהקדים וכתב שהתורה לא האמינתו כ"א אבריה וכמ"ש (כי את בנו) יכיר ולמד ממנו ר' יודא שנאמן עליו אפילו לשווייה ממזר וה"ה לשווייה עבד והיינו דוקא כשאומר בני הוא עבד ואין אמו מוחזקת בבת ישראל ואז הוי כאילו אמר אני הולדתיהו משפחה אבל כשאמו מוחזקת בבת ישראל אז א"נ לומר בני זה עבדי הוא דהרי הוא כאילו מעיד על אמו שהיא שפחה והרי היא בחזקת ישראל (ואין לומר שכוונתו הוא להעיד על נפש עצמו שהוא עבד ובא על אמו ישראלית ומצידו הוא עבד דא"כ לא הוה זה הבן עבד דעבד הבא על בת ישראל הולד כשר) אבל ודאי נאמן לומר להרמ"ה ע"ז שאנו מוחזקים בו בבנו שהוא ממזר אף שאנו מוחזקים באמו שהולידתו שהיא אשה כשרה דהו"ל כאילו אמר זה אינו בני ובזה הוא נאמן דגם זה בכלל יכיר הוא דיכיר אם הוא בנו או לא ומ"ש הרמ"ה בריש דבריו דנאמן לומר בני זה ממזר דאיכא למימר דהולידו מחייבי כריתות דמשמע דוקא כשאין אנו מכירין את אמו שהולידתו אבל כשאנו מכירין את אמו שהולידתו והיא בחזקת כשרה א"נ לומר שהוא ממזר ואצ"ל אינו בני דנעשה ממזר ממילא וכדמסיק ז"א דא"כ אדכתב הרמ"ה דכשמוחזקין באמו שהיא בת ישראל שא"נ לומר עליו שהוא עבד הול"ל נמי דכשאמו ידועה ובחזקת כשרות אינו נאמן לומר עליו שהוא ממזר אלא ה"ק כשידוע שאשתו הולידתו אז א"א לומר עליו בני זה ממזר הוא דכיון שידוע שאשתו הולידתו והוא מודה ואמר שהוא בנו א"כ אינו יכול להיות שהוא ממזר הילכך לעולם בהאי לישנא שיאמר בני זה ממזר א"נ אלא כשאין אמו ידועה דאז מצינו למימר דעם א' מחייבי כריתות שכב וילדה ממנו דבנו הוא וממזר הוא אבל כשאינו אומר בני זה ממזר אלא אומר זה שאתם מחזיקים עליו שהוא בני מפני שאשתי ילדתהו ממזר הוא ודאי נאמן כאילו אומר אינו בני הוא דגם באומר ממזר ר"ל שהוא מעם זר ולא ממני נתעברה והו"ל ממזר ממילא אבל לא כשאומר זה שאתם מוחזקים בו שבני הוא אינו בני אלא עבד הוא דאף כשאינו בנו אינו מוכרח להיות עבד אא"כ אמר שאמו שפחה היא וע"ז לא האמינתו התורה ונראה דה"ה כשאמו ידועה בבת ישראל כשרה והוא אומר בני זה ממזר הוא א"נ לעשותה ממזרת דלאו כל כמיניה לפסלה בממזרת כמו בשפחות וק"ל:
ו סָעִיף ו כתב הרמב"ם ז"ל מי שהיתה כו' כ"כ בפ"ד מה"נ ועיין בהמ"מ שהאריך ליתן טעם לדבריו: אם ת"ח הוא כו' פי' זה האב דודאי לא עבר לבעול שפחה אי לא שחררה תחילה: ה"ז יירשנו וכ"ש שאינן יכולין למכרו לעבד: מהמפקירין עצמן לכך פי' שדרכן לבעול שפחה ושייך ביה ל' הפקר שעבר על לא יהיה קדש וכן על הכזונה יעשה את אחותינו מתרגמינן שם נפקת ברא ופירש"י ל' הפקר: מוכרין אותו וכ"ש שאינו יורש: ה"ג במיימוני ואם אין לאביו בן חוץ ממנו אשת אביו מתייבמת ור"ל אשתו האחרת הכשירה בודאי וגם גירסא שלפנינו אחין מאביו מתפרשת כן ומשום דפטור יבום וחליצה תולה בבני האב: שהוא על עיקר הקבלה כלומר על עיקר דין התלמוד וקראו קבלה לפי שהכל הלמ"מ וע"ד משה קבל תורה מסיני כו': ויש מי שלא חילק בין כשרין לשאר העם לענין שלא ימכרו כו' כן הגי' לפנינו בכל הספרים והמשך לשונו הכי הוא לי נראה דבין לענין יבום בין לענין מכירה בין לענין ירושה יש חילוק בין ת"ח וכשר לאדם אחר ויש שלא חילקו בין ת"ח לשאר העם לענין מכירה וס"ל שבשניהם אינו יכול למכרו אבל לענין ירושה מודים לי דיש חילוק בין ת"ח לאיש אחר ויש מי שחולק לגמרי עלי וס"ל דאפילו לענין ירושה לא נחלוק בישראל פי' לא נחלוק בין אדם כשר לשאר אינש ובשניהן יורש כיון דמ"מ ישראל הוא ותיבת בלבד אינה נמשכת עם לענין שלא ימכרו אלא מלה עומדת לעצמה ור"ל שלענין מכירה לבד חולקין ור"ל שאין לחלק בו בין כשר להדיוט ולאפוקי היש מי שהורה שס"ל דגם לירושה אין מחלקינן וק"ל ובמיימוני איתא הגי' אלא לענין כו' אבל א"א לישבה כלל דממ"נ מה בא למעט אי ר"ל דוקא למכירה לחוד יש חילוק בין [כשר] להדיוט אבל לענין ירושה בשניהן יורשין א"כ קשה הא ודאי אם יורש כ"ש שאינו יכול למכרו ואיך כתב שלענין מכירה יש חילוק בין כשר להדיוט ואי ר"נ דוקא במכירה מחלקינן בין כשר להדיוט אבל בירושה בשניהן אינו יורש א"כ העיקר חסר מן הספר במה שסיים וכתב ויש מי שהורה כו' דהול"ל ויש מי שהורה שאפי' ליורשו לא נחלוק ויורש כו' ועוד דהו"ל למכתב דהיש מי שהורה פליג ג"כ לענין מכירה דהא לדעת הי"א יש חילוק בין כשר להדיוט ולפי היש מי שהורה דלעולם יורש מכ"ש שלעולם אינו יכול למכרו לכן נ"ל שהגי' שלפנינו עיקר דל"ג אלא: ורב נטרונאי כתב כו' ר"ל שהוא מוסיף על יש מי שהורה כו' הנ"ל וס"ל שהוא בנו גם לענין לפטור את אמו מהחליצה והרא"ש הסכים עמו וכתב מה שלא נראה להרמב"ם דברי הגאונים דכתבו דגם לענין לירשו ולמכרו הוא בנו לא נראה לי כמוהו בזה אלא אפילו עדיפא בזה נ"ל דהוי בנו לכל דבר אפילו בפטור את אמו מהיבום וכרב נטרונאי וק"ל: וכתב הרמב"ם לא נראו כו' ר"ל הרא"ש כתב איך שלהרמב"ם לא נראו לו דברי הגאונים אבל אין דבריו נראין לי אלא העיקר כמ"ש הגאונים:
א סָעִיף א האומר על אחד כו' מקור דין זה הוא בב"ב דף קל"ד דתנן שם האומר זה בני נאמן עכ"ל וז"ל הגמרא האומר זה בני נאמן למאי הלכתא אר"י א"ש לירשו ולפטור את אשתו מן החליצה לירשו פשיטא לפטור את אשתו מן החליצה איצטריכא ליה עכל"ה וז"ל ר"ש לירשו פשיטא במגו דאי בעי יהיב ליה במתנה ואי משום נכסים הבאים לו לאחר מכאן ודאי אינו נאמן (פי' באמירה זו א"נ אם לא שהוא חי בשעה שנפלו לו ואומר אז ג"כ שהוא בנו) דליכא מגו ואע"ג דדרשינן לעיל יכיר בצריך היכרא דהאב נאמן אפילו לנכסים כשהיא גוסס ה"מ גבי חלק בכורה דידעינן שהוא בנו אך אינו ידוע שהוא בכור מש"ה ילפינן מקרא דנאמן לומר שהוא בכור כיון שהוא עכ"פ ודאי בנו משא"כ כשאינו ידוע שהוא בנו עכ"ל בקיצור וכ"כ התוס' שם ע"ש והרא"ש כתב על דבריו ז"ל ור"מ תמה עליו וכתב פליאה גדולה שאם אדם בא ממדה"י הוא ובנו ואמר זה בני שלא יירש אותו הבן בנכסים שיפלו לאחר מכאן ומסיק וכתב דמקשה פשיטא מכח מתני' דהאומר כו' ע"ש וגם הר"ן בשם הרשב"א כתב דיש לתמוה הא תניא האומר זה בני וחזר לומר עבדי הוא א"נ אלמא נאמן האב לומר בני הוא ומדקתני סתמא משמע אפילו בנכסים שיפלו לו לאחר מכאן דאי לא הו"ל לפרושי ומש"ה מקשינן פשיטא דכיון דלרבנן נאמן לומר זה בני בכור בצריך היכר (זה) כ"ש לר"י דנ"ל מדכתיב יכיר ה"נ לכ"ע נאמן לומר (על פשוט) זה בני עכ"ל והנ"י כתב בשמעתין דלא מחוור ליה סברת המפרשים דכתבו דלר"י יהא נאמן בנכסים הבאים לאחר מכאן מכח כ"ש כיון דס"ל דנאמן לומר זה בני בכורי כנגד החזקה כו' די"נ דוקא כשהוא אומר על בן בין הבנים שהוא בכור אותו ס"ל לר"י דריבתה התורה דיהא נאמן דסברא הוא דאין אדם אומר על בנו שאינו בנו ומש"ה נאמן לשווייה ממזר ממילא אבל כדי להורישו אפשר שיאמר שהוא בנו על מי שאינו דהא בעבד אמר הכי משום תועלת המכס כ"ש הכא שנהנה מאוד שיירשנו זה נכסיה טפי מאחר עכ"ל ולעיל מיניה בדף קכ"ז ע"ב בפלוגתא דר' ורבנן דפליגי ביכיר כתב הנ"י ז"ל אמר המחבר השתא דקיי"ל כר"י ולא קיי"ל האי דרשה דרבנן דיכיר הילכך בכור אינו נוטל פ"ש בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס אבל חלק פשיטות יטול בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס דהפשיטות מדין ירושה זכי ביה עכ"ל ביאור דבריו דשם איירי בידוע ומוחזק לנו שהוא בנו אלא שהיינו מחזיקים אותו בפשוט והאב אומר עליו שהוא בכור ומש"ה כתב הנ"י דחלק פשיטותו לוקח אפילו בנכסים שיפלו כשהוא גוסס כדין ירושה שבאה ממילא וא"צ להיות בר מתנה וא"צ לזה ריבוי כלל אבל במי שאין מוחזקים בו שהוא בנו ס"ל להנ"י דגם חלק פשיטותו אינו נוטל בנכסים שיפלו לו לאחר זמן לר"י דקיי"ל כוותיה דבעינן קרא דיכיר לענין אחר (וכבר כתבתי דברי הנ"י הללו בדרישה בסימן רע"ז) מבואר ממ"ש דלהרא"ש וסייעתו הנ"ל בכל ענין נאמן בנכסים שיפלו לו לאחר מכאן ולהנ"י בכל ענין א"נ לענין נכסים שיפלו לו לאחר זמן לפי דקיימא לן כרבי יהודא והר"ש הנ"ל גילה דעתו דסבירא ליה דאינו נאמן בנכסים שיפלו לו לאחר מכאן שמי שאינו ידוע שהוא בנו אבל במי שידוע שהוא בנו והאב אומר עליו שהוא בכור אי יטול חלק בכורה בנכסים שיפלו לאחר מכאן או לא וכדעת נ"י הנ"ל בזה לא גילה דעתו כי אף שכתב ר"ש בפירושו הנ"ל דנאמן כשידוע שהוא בנו גבי חלק בשורה י"ל דלא כ"כ אלא לדעת רבנן דפליגי עם ר"י ומשום דקשיא ליה לר"ש מאי מקשה הגמרא פשיטא דילמא מתניתין אתיא כרבנן וקמ"ל דנאמן לענין נכסים שיפלו אחר מכאן ע"ז כתב דגם רבנן מודו דבכה"ג א"נ כיון שאין ידוע שהוא בנו ושהפסוק דיכיר אתי לרבנן אמי שידוע שהוא בנו והוא אומר שהוא בכור שנאמן אבל לפי מאי דקיי"ל כר"י י"ל דגם ר"ש ס"ל דא"נ גבי חלק בכורה אפילו בידוע שהוא בנו וכדעת הנ"י הנ"ל והכי מסתבר לומר כדי שלא להרבות בפלוגתא וכ"מ ל' נ"י שהביא תחילה ל' ר"ש ואח"כ כתב שלא מחוור לו דעת המפרשים כו' וכנ"ל ולא כתב שגם דעת ר"ש לא מחוור לו ש"מ ואיך שיהיה יש לתמוה על רבינו שכתב בסימן רע"ז סי"ו ז"ל אפילו אומר על מי שלא הוחזק שבנו הוא זהו בכורי נאמן ונוטל פ"ש אפילו בנכסים שיפלו כשהיא גוסס עכ"ל דהול"ל שם דעת רשב"ם שחילק בזה כמ"ש כאן וי"ל דע"כ צ"ל דמ"ש שם דנאמן אפילו אמר על מי שאינו מוחזק עליו שהוא בנו כו' דזהו אינו נלמד מפלוגתת ר"י ורבנן דהא י"ל דר"י איירי דוקא באומר כן על מי שידוע שהוא בנו שהוא בכור וכמ"ש רשב"ם הנ"ל אלא צ"ל שלא כ"ר כן אלא מכח הוכחת משנה הנ"ל דקתני האומר זה בני נאמן דאיירי באינו ידוע שהוא בנו ודינים היוצאים מאותה משנה כתבם רבינו בסימן זה מש"ה קיצר רבינו שם ולא כתב דינו כ"א ע"פ הסכמת הרא"ש וכאן במקומו כתב דעות החולקים וכן דרך רבינו ובכמה מקומות מצינו כיוצא בזה וק"ל:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.