א (לְשׁוֹן רַמְבַּ"ם פי"א מֵהִלְכוֹת מְכִירָה) מִי שֶׁפָּרַע מִקְצָת חוֹבוֹ וְהִשְׁלִישׁ אֶת הַשְּׁטָר, וְאָמַר לוֹ: אִם לֹא נָתַתִּי לְךָ עַד יוֹם פְּלוֹנִי תֵּן לוֹ שְׁטָרוֹ, וְהִגִּיעַ הַזְּמַן וְלֹא נָתַן לוֹ, לֹא יִתֵּן הַשָּׁלִישׁ אֶת הַשְּׁטָר, שֶׁזּוֹ אַסְמַכְתָּא הִיא (פֵּרוּשׁ, שֶׁתָּלָה שִׁעְבּוּדוֹ בְּדַעַת עַצְמוֹ וּבְמִידִי דִבְיָדוֹ וְלָאו בְּיָדוֹ וְסַמְכָא דַעְתֵּהּ שֶׁלֹּא יָחוּל הַשִּׁעְבּוּד וְלָכֵן לֹא גָמַר וּמַקְנֶה), וְלָא קַנְיָא. וְאִם קָנוּ מִיָּדוֹ עֲלֵהּ בְּבֵית דִּין חָשׁוּב, הֲרֵי זֶה קָנָה, וְהוּא שֶׁיַּתְפִּיס זְכֻיּוֹתָיו בְּבֵית דִּין, וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיֶה אָנוּס. כֵּיצַד, הֲרֵי שֶׁהִתְפִּיס שְׁטָרוֹ אוֹ שׁוֹבְרוֹ בְּבֵית דִּין, וְקָנוּ מִיָּדוֹ שֶׁאִם לֹא יָבֹא בְּיוֹם פְּלוֹנִי יִנָּתֵן זֶה לְבַעַל דִּינוֹ, וְהִגִּיעַ הַיּוֹם וְלֹא בָּא, הֲרֵי אֵלּוּ נוֹתְנִים. וְאִם עִכְּבוֹ נָהָר אוֹ חֹלִי מִלָּבֹא, לֹא יִתְּנוּ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה בְּבֵית דִּין חָשׁוּב. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּלָא בָּעֵינָן שֶׁהִתְפִּיס שְׁטָרוֹ, מֵאַחַר דְּקָנוּ מִנֵּהּ בְּבֵית דִּין חָשׁוּב, דְּהַיְנוּ ג' דִּבְקִיאֵי בְּדִינֵי אַסְמַכְתָּא (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ וּמוֹהֲרַ"ם). וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן ר"ז (סט"ו). שָׁלִישׁ שֶׁהֶחֱזִיר שְׁטָר לַמַּלְוֶה, שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ לְהַחֲזִיר, מְשַׁמְתִּינָן לַשָּׁלִישׁ עַד דִּמְּקַבֵּל עָלָיו כָּל אֹנְסָא שֶׁיֶּאֱרַע לַלּוֶֹה מִזֶּה (תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ"א אֶלֶף נ"ב). וְאִם נוֹדַע לַב"ד שֶׁהֶחֱזִיר שֶׁלֹּא כְּדִין, אֵין דָּנִין עַל הַשְּׁטָר (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַשְׁבָּ"א). וְאִם לֹא נוֹדַע לַב"ד, וְהוֹצִיאוּ מִן הַלּוֶֹה כָּל הַשְּׁטָר, וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע שֶׁהֶחֱזִירוֹ הַשָּׁלִישׁ שֶׁלֹּא כַּדִּין, הַשָּׁלִישׁ פָּטוּר, דְּהָוֵי גְּרָמָא בִּנְזָקִין (תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ"א אֶלֶף נ"ב).
ב בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁנּוֹתְנִים הַשְּׁטָר לְבַעַל דִּינוֹ, כְּשֶׁאָמַר: אִם לֹא פָּרַעְתִּי בְּיוֹם פְּלוֹנִי יִהְיוּ הַמָּעוֹת שֶׁנָּתַתִּי מַתָּנָה וְיִשָּׁאֵר הַשְּׁטָר קַיָּם כְּבַתְּחִלָּה, שֶׁאִם לֹא כֵן הָוֵי שְּׁטָר שֶׁנִּמְחָל שִׁעְבּוּדוֹ כְּדֵי הַמָּעוֹת שֶׁנָּתַן, (עַיֵן סק"ד) וְאֵינוֹ גּוֹבֶה בּוֹ כְּלוּם אֶלָּא מִבְּנֵי חוֹרִין (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ).
א סָעִיף א והוא שלא יהי' אנוס כו' ואם עכבו נהר כו'. ע' בספרי שפתי כהן בי"ד סי' רל"ב ס"ק י"ט הוכחתי דדוקא אונס דשכיח ולא שכיח וכ"ש לא שכיח כלל הוי אונס לענין נדרים וממון אבל אי שכיח לא הוי אונס דה"ל לאתנויי וכתבתי שם בשם הרא"ש ור' ירוחם דעכבו נהר היינו שגדל הנהר ממי גשמים או הפשרת שלגי' דאונסא דלא שכיח הוא אבל אי פסקיה מברא וכה"ג אונס דשכיח הוא וה"ל לאסוקי אדעתיה ע"ש. ועכשיו מצאתי בתשו' מהור"ר שלמה כהן ספר שני סי' מ"ה שכ' דברים הפכים ממה שכתבתי וחלק על הרא"ש ור' ירוחם בדברים שאינה נכונים לפע"ד. ושוב מצאתי בתשוב' מהר"א ן' ששין סי' ס"א שהאריך להשיג על תשובת מהרש"ך הנ"ל והסכים כדברי ונהנתי וע"ש שהאריך וע' בתשובת מהר"מ אלשיך סי' ס':
ב סָעִיף א וע"ל סי' ר"ז שם נתבארו דינים אלו על נכון כי שם עיקר דיני אסמכת':
ג סָעִיף א ואם נודע לב"ד שהחזירו שלא כדין כו'. ע"ל סי' ס"ה ס"א וסי"ו וצ"ל דכאן הכל מודים דלא יגבה בו שודאי אינו חייב לו מה שאין כן התם דנהי דאיתרע שטרא מ"מ יכול להיות שחייב לו ע"ש:
ד סָעִיף א השליש פטור כו'. כ' בתשובת משאת בנימין סי' פ"ה דוקא כשהחזירו למלוה הוי גרמא אבל שטר שאינו פרוע שהחזירו ללוה מיקרי גרמי וחייב השליש כדמוכח בתשו' הרא"ש כלל ל"ח סי' ב' ודמי לשורף שטרות של חבירו דלקמן סי' שפ"ו ס"ב וע"ש:
ה סָעִיף ב ואינו גובה בו כלום כו'. דברי הרב והסמ"ע אינם מחוורין בכאן לפע"ד בכמה דינים ע"כ מוכרח אני להאריך קצת. בראש מ"ש הר"ב ואינו גובה כלום ממשעבדי אף שגם בפי' הרא"ש פרק ד' דנדרים נראה לכאור' כן הוא תמוה (ולקמן אכתוב שגם הרא"ש מודה במסקנא ע"ש) דלמה לא יגבה ממשעבדי מקצת חובו שלא פרע עדיין וליכא למיגזר שמא יגבה בו חצי האחר שנפרע דלא אשכחן גזירה כי האי בש"ס ופוסקי' ומנין לנו לבדות גזירה שלא נמצא בש"ס ולא מבעיא לדעת הרמב"ן וה' המגיד וסייעתם שהבאתי לעיל סי' נ"ב דאפי' בשטר שיש בו רבית גובה הקרן ממשעבדי ולא חיישינן שמא יגבה הרבית בתורת קרן כדאמרינן גבי שט"ח המוקדמים דאפי' מזמן שני לא גבי גזירה שמא יגבה מזמן ראשון דהתם אי גבי מזמן ראשון הרי הכל אסור שטרף מן הלקוחות שלא כדין כל הממון אבל כאן אפי' יגבה הרבית בקרן שבשטר לא עביד איסור ולא קנסי' היתרא אטו איסורא עד כאן דבריהם שם א"כ ה"נ פשיטא דגובה השאר ממשעבדי ולא גזרינן. אלא אפי' לדעת התוס' וסייעתם דלעיל סי' נ"ב דגזרינן בשטר שיש בו רבית כמו בשטרי חוב המוקדמין נלפע"ד דדוק' התם כיון שהשטר נכתב מתחלה בפסול א"כ איכא לדמוייה לשטר חוב המוקדמים (א"נ התם שהרבית נמשך מהקרן שייך למגזר ביה דהוי כגוף אחד משא"כ בפרע מקצתו דשני ענינים נפרדים הם א"נ שאני התם דלא יצטרך לישבע וכמ"ש לקמן א"נ שאני התם כיון שגם מהלו' גובה כו' וכמ"ש לקמן) אבל שטר שנפרע קצתו לא מסתבר לפסלו כולו לענין משעבדי והכי מוכח ממאי דאמרי' בש"ס פ' י"ל (דף קכ"ח) ובכל הפוסקים וטור לקמן ס"ס פ"ב גבי לוה אומר פרעתי מחצה ועדים מעידים שפרע לו כולו דגובה מחצה מבני חרי ואינו גובה מלקוחות דאיתא התם טעמא דאמרי הלקוחות אנן אעדים סמכינן דאמרי כולו פרוע משמע הא לא"ה כגון דאמרי כמו הלוה גובה המחצ' אף מלקוחות ולא גזרינן שמא יגבה גם חצי האחר. וכן יש עוד להוכיח בכמה דוכתי בש"ס ופוסקים. וא"כ קשה ג"כ על הרא"ש פ"ד דנדרים וז"ל יתן ויגבה כל חובו מבני חרי אבל ממשעבדי לא שכבר נמחל שעבודת חצי החוב ושטר שלוה בו ופרעו אינו חוזר ולוה בו שכבר נמחל שעבודו ואפי' חצי החוב שלא פרע אינו גובה בשטר זה ממשעבדי דחיישינן שמא יגבה בו חצי האחר שנפרע כדאמרינן בשט"ח מוקדם ומבני חרי גבי ביה דקני ליה במסיר' א"נ גבי ממשעבדי כל החוב ומיירי שכך התנה מתחל' אם לא אתן לו לזמן פלוני שיהיו המעות שנתן לו מתנה וישאר השאר כבתחל' והאי פרוש' ניחא טפי דבקניית אותיות בעי כתיבה ומסיר' עכ"ל ונראה לומר דאף הרא"ש לא כ' כן אלא בשנוי' קמא דגבי כל החוב מבני חרי א"כ כיון דלא איכפת ללוה בהכי חיישינן שמא יגבה כולו ממשעבדי ויש לדמותו לשטר מוקדם אבל לפי מה דמסיק דהיינו כשהתנה שיהיו המעות מתנה הא לאו הכי לא גבי אף מבני חרי דאותיות לא מיקנו במסירה לחוד א"כ כיון שגם מהלו' לא יגבה רק החצי לא חיישינן שיגבה כולו ממשעבדי וכדמוכח בפ' יש נוחלין דלעיל גבי לקוחות דאמרי אנן אעדים סמכינן וכן בכמה דוכתי משמע דשטר שנפרע חציו החצי האחר הוא שטר גמור אלא ודאי כיון דגם מהלוה לא יגבה לא חיישינן להכי דמסתמ' יתברר הדבר ע"י הלוה א"כ (א"נ) דוקא במוקדם ורבית וכה"ג גזרינן משא"כ בשטר שנפרע מקצתו דהא הבא ליפרע מלקוחות אינו נפרע אלא בשבועה שלא נתפרע מהלו' וכדלקמן סי' קי"ד ס"ד וא"כ תרתי לא חיישינן שיגבה מה שנפרע ושישבע ג"כ שקר אבל על מוקדם ורבית א"צ לישבע ואפי' את"ל דמצד גלגול יכול להשביעו על מוקדם ורבית מ"מ הלקוחית לא מסקי אדעתייהו להשביעו ע"ז וכ"מ בפרש"י פרק איזהו נשך שכ' וז"ל שמא יגבה מזמן ראשון דאיכא דלא מסיק אדעתיה לדקדק כל כך בזמן ההלואה ולומר למלוה שטרך מוקדם ומקחי קדם להלואתך עכ"ל וא"כ לשינוי' קמא דהרא"ש דגבי כולו מבני חרי נראה לו להרא"ש לדמותו למוקדם משום שיכול ג"כ לישבע באמת שהלו' חייב לו כולו. וא"כ קשה על. הר"ב והנמשכים לדעתו שכ' ואינו גובה כלום ממשעבדי דהא למסקנת הרא"ש אף בלא התנה גובה החצי ממשעבדי. וליכא למימר דדברי הר"ב הם על פי תירוצ' קמא דהרא"ש דהא הרא"ש גופיה לא מסיק הכי ועוד דהא טעמ' מעליא קאמר דבקניית אותיות בעינן כתיבה ומסירה והכי משמע נמי מדברי הרמב"ן והרשב"א והר"ן (ונ"י) שהביא ב' י והבאתי דבריהם בקצרה לעיל סי' מ"ח דדוקא במתנ' שיהיו המעות מתנה כו' הא לאו הכי אינו גובה אפי' מבני חרי המקצת שפרע אלא ודאי מ"ש הר"ב אלא מבני חרי היינו החצי שלא נפרע וכן פי' בסמ"ע והיינו כמסקנת הרא"ש וא"כ קשה דהא בכה"ג ס"ל להרא"ש דגובה אף ממשעבדי וכמו שהוכחתי וצ"ע (ואפי' תימא דאין דעת הרא"ש כן מ"מ לדינא נ"ל דגובה החצי שלא נפרע אף ממשעבדי ולא גזרינן בכה"ג וכמו שהוכחתי וכן נראה דעת הט"ו ושאר פוסקים שכתבו סתמ' הוי שטר שנמחל שעבודו כדי המעות שנתן משמע דלמה שלא נתן הוי שטר גמור ולמה שנתן בטל לגמרי ואינו גובה אפי' מבני חרי וכן עיקר):
ו סָעִיף ב אלא מבני חורין. כ' הסמ"ע דהיינו דוקא המותר שעדיין לא פרע דאלו מה שפרע כ' הרא"ש שם בפ"ד דנדרים (והבאתי לשונו לעיל בסמוך) דאינו חוזר וגובה ממנו אם לא בכתיב' ומסירה כדין אותיות דשטר וכמ"ש בר"ם ס"ו כו' אבל צ"ע דבד"מ כ' דגובה כולו מבני חרי והל"ל בצדו דהיינו דוקא בכתיבה ומסירה עכ"ל (ולי קשה דאפי' הי' כותב כן בצדו לא נהירא דא"כ יגבה נמי ממשעבדי אלא ודאי לא שייך הכא כתיב' ומסירה וכמ"ש לק') ולפענ"ד דלא נתכוין הרא"ש לומר דיועיל כאן כתיבה ומסירה דהא כיון דה"ל שטר שנמחל שעבודו היאך יועיל כתיב' ומסיר' דהא צריך למכתב ליה קני לך איהו וכל שעבוד' דאית ביה וכדלקמן ר"ס ס"ו והכא הא נמחל שעבודו כדי המעות שנתן (ועוד קשה דהא ה"ל מוקדם ודוק) ועוד דא"כ היאך קאמר הרא"ש והאי פירוש' ניחא טפי דבקניית אותיות בעי כתיבה ומסירה ה"ל לאוקמי דמיירי בכתיבה ומסירה אלא ודאי ה"ק והאי פירוש' שיהי' המעות מתנה ניחא טפי דבקניית אותיות בעי כתיבה ומסיר' ולא מיקמו במסיר' לחוד עד שיכתוב לו קני לך איהו וכל שעבודי' דאית ביה וזה לא שייך הכא כיון שנמחל שעבודו כנ"ל ברור (ועמ"ש לק' סי' ר"ז סי"ב עוד מזה):
א סָעִיף א הרי זה קנה כו'. עיין בטור שכתב בסעיף י"ג תשובת הראב"ד במי שלוה לחבירו ועשה לו שטר מכירה על שדהו ומכרה לאחר קודם שבא הזמן כו' ע"ש וכתבה מור"ם לקמן ס"ס רי"א ע"ש:
ב סָעִיף א משמתינן לשליש כו' היינו כשאין המלוה בכאן אבל כשהמלוה בכאן ומודה דשלא כדין בא לידו כייפינן ליה להחזיר השטר או לכתוב עליו שובר ב"י בשם רשב"א מחס"ו:
ג סָעִיף א עד דמקבל עליו כל אונסא כו' דכל כשעדיין לא גבה בו משמתינן עד שיסלקו דכל גרמא בנזקין מחייבינן הגורם לסלקו משא"כ כשכבר גבה דפטור כן הוא שם וכדמסיים מור"ם כאן וכ"כ לקמן בסי' קע"ה ס"מ בהג"ה ע"ש:
ד סָעִיף א ואם נודע לב"ד שהחזירו שלא כדין כו'. ע"ל סי' ס"ה ס"א וסי"ו ונ"ל דכאן הכל מודים דלא יגבה בו כיון שודאי אינו חייב לו סך כל השטר משא"כ התם דאיכא למימר שמיד המלוה נפל וחייב לו כו':
ה סָעִיף א השליש פטור דה"ל גרמא בנזיקין ול"ד למ"ש הטו' והמחבר לעיל בסי' מ"ו בסעי' ל"ז בהודאת עדים ששקר חתמו שצריכין לשלם מדיני דגרמי גם בסי' כ"ט ס"ב גם בסי' ל"ח כ"כ הטור והמחבר דחילוק יש בין דיני דגרמי לגרמא בניזקין כמבואר בתוס' והרא"ש והטור והמחבר כתבוהו לקמן בסי' שפ"ו והחילוק שביניהן הוא בין אם ההיזק נעשה מיד וגם אם הוא ברי הזיק' או לא ע"ש ולפי מ"ש בדריש' ובסמ"ע שם בס"ג שהרשב"א וסייעתו מחלקין בין היזק המגיע לו קודם שקיבל עליו לפרוע לו ובין לאחר שקיבל עליו מכח השמת' ושבזה המה מחולקים עם הרא"ש דהרא"ש מחייב בכל ענין וכמ"ש לקמן הטור והמחב' הי' קע"ה בסעיף מ' במוכר שדה לעכו"ם בצד שדה חבירו ומזיקו ולפ"ז היה נראה לומר דלעיל בסי' מ"ו העתיק המחבר דברי הרא"ש וכאן העתיק מור"ם דברי הרשב"א אלא שאם כן לא הוה ליה למור"ם ז"ל לסתום כאן אלא לפרש דיש פלוגתא בזה לכך מחוורתא כמ"ש בראשונה וגם הרא"ש מודה בהא ודו"ק:
ו סָעִיף ב ואינו גובה בו כלום אלא מבני חרי. נראה דהיינו דוקא המותר במה שעדיין לא פרעו דאלו מה שפרעו כתב הרא"ש שם בפ"ד דנדרים וכתבתי לשונו בדריש' דאינו חוזר וגובה ממנו א"ל בכתיב' ומסיר' כדין אותיות דשטר וכמ"ש בר"ר ס"ו (ול"ד למ"ש המרדכי והביאו מור"ם בסי' מ"ח דאם חזר ומסרו לו בעדי' חוזר וגובה בו ולא הזכיר שם כתיב' ומסירה דשאני התם דמיירי דחוזר ולוה בו ביום עד"ר) וממשועבדים אפי' אותו שלא פרע אינו גובה דחיישינן שיגב' בו ג"כ החצי שכבר פרע וכדין שטר מוקדם אלא שבגביות מבני חורין ממנו עצמו לא חששו לגזור הא אטו הא וז"ש מור"ם ואינו גובה כלום ר"ל כלום אפי' מה שלא נפרע עדיין ומ"ש אלא מבני חורין ר"ל גובה אותו שלא פרע לחוד אבל צ"ע דבד"מ כ' דגוב' כולו מב"ח והל"ל בצדו דהיינו דוקא בכתיב' עם המסיר':
א סָעִיף א שלא יהי' אנוס. כתב הבית יוסף סימן כ"ז ז"ל מצאתי כתוב בשם ספר אגודה בראשונה הי' נטמן ביום אחרון של י"ב חודש כדי שיהי' חלוט לו וכו' מכאן נראה שאדם שנדר לעשות דבר ביום בתוך ל' יום או זמן אחר ולא נאנס תוך הזמן והי' יכול לעשות וביומא דמשלם זמנין נאנס לא קרי אונם מדהוצרך הלל לתקוני דהא הכא נאנס ביום אחרון עד כאן לשונו. וקשה לי הא אמרו פ' מי שאחזו (גיטין דף ע"ד) אמר רבא מתקנה של הלל נשמע הרי זה גיטך ע"מ שתתני לי מאתים זוז ונתנה לו מדעתו מגורשת על כרחו אינה מגורשת מדאיצטריך לי' להלל לתקוני נתינה בע"כ דהוי נתינה מכלל דבעלמא נתינה בע"כ לא הוי נתינה וכו' עיין שם והא אם אינו רוצה לקבל ודאי הוי אונס שרוצה ליתן ואינו רוצה לקבל. ואם כן למה לי' להלל לתיקוני. ☜לכן נראה דבית ערי חומה שנפדה עד י"ב חודש אם ארעו אונם שלא הי' יכול לפדותו כל השנה גם כן אינו חוזר למוכר ומשום דהוי כמו מגרש ע"מ שנתת לי מאתים זוז ואירע אינם שלא היתה יכולה ליתן אפילו הכי כ"ז שלא נתנה אינה מגורשת דהוי אונס רחמנא חייבי' ולא אמרינן אונס כמאן דעבד וכמבואר בסימן כ"א עיין שם וה"נ בית בבתי ערי חומ' תיכף נקנה ללוקח אלא שציוותה התורה על תנאים שיהי' רשות ביד הלוקח לפדותו תוך שנים עשר חודש וכל שלא פדאו אפילו ע"י אונם אין השדה חוזר ללוקח והוי כמו אונס רחמנא חייבי' ולא אמרינן כן וז"ב וכן מוכח מריש פרק קמא דכתובות בהא דפריך מדתנן אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חודש ומת בתוך י"ב חדש אינו גט טעמא דמת אבל חלה לא עיין שם דהוכיחו מזה דאין אונס בגיטין ודלמא חלה לא משום דהי' יכול לבא קודם שחל' אבל מת אינו גט אף על גב דיכול לבא קודם שמת משום דאין גט לאחר מיתה אלא מוכח דכל שנאנס בסוף הזמן הוי אונם והוא ברור ועיין בשלחן ערוך י"ד סימן רל"ב סעי' י"ב:
ב סָעִיף א השליש פטור. וכתב בתשובת מ"ב סימן פ"ב דוקא כשהחזירו למלוה אבל החזירו ללוה שטר שאינו פרוע הוי כמו שורף שטר וחייב והובא בש"ך והא דכתב הרמ"א סימן שפ"ו בסופר שטע' וכתב מנה במקום מאתיים דפטור ולא הוי כמו שורף משום דשורף שטר כבר הי' לו שטר וזה שורפו הוה ליה מזיק מה שאין כן בסופר שעדיין לא הי' הזכות ואינו אלא כמונע ומתעלם עין מלהחזיר אבידת אחיו דא"צ לשלם וכמו שכתב הרמב"ן בדיני דגרמי ויודע עדות לחבירו ולא רצה להעיד דאינו חייב לשלם וז"ל וה"ה מי שראה חבירו רוצה ליתן מתנה לפ' או הולך להציל ממנו והוא מעכבו אין מן הדין לחייבו שאין זה גורם היזק אלא מונע עיין שם ואם כן הוא הדין סופר שטעה וכתב מנה במקום מאתיים אינו אלא כמו צייר פומא דסהדי דלא יסהדון דהא דשליש שהחזיר שטר למלוה פטור ועדים שחתמו בשקר חייבין משום דיני דגרמי משום דשליש שהחזיר שטר למלוה לא הוי מזיק אלא עדים שחתומים בו וה"ל כמו שוכר עדי שקר בסימן ל"ב דפטור מדיני אדם אבל עדים שחתמו בשקר אינהו דקא מזקי וזה נראה לי דה"ה שליש דנאמן כ"ז ששלישותו בידו להעיד זכות להמלוה והודה ששקר ענה באחיו דצריך לשלם מדיני דגרמי כמו עדים שהעידו שקר ואפילו העיד זכות למלוה נמי ה"ל גורם ודוקא מחזיר שטר למלוה ולא העיד פטור משום דעיקר ההיזק ע"י השטר וכמ"ש אבל אם העיד זכות למלוה והודה ששקר העיד צריך לשלם מדיני דגרמי וז"ב וראיתי בתומים נתקשה הרבה בדין זה והקשה מסימן שפ"ו בסופר שטעה ומעדים שחתמו שקר ועיין שם ולפי מ"ש ניחא:
א סָעִיף א והוא שלא יהיה אנוס בספר קצה"ח הביא כאן מחלוקת שהביא הרב בהג"ה בי"ד סי' רל"ב סעיף י"ב באם לא הי' אנוס רק ביום האחרון אי נחשב אונס ודעת האגודה דלא קרוי אונס ומוכיח זה מהא דגיטין שהיה נטמן ביום אחרון של י"ב חודש מדהוצרך להלל לתקוני דהא נאנס ביום אחרון והקשה בס' הנ"ל דבית בבתי ע"ח אפי' אירעו אונס שלא היה יכול לפדותו כל השנה ג"כ אינו חוזר והטעם כיון דתיכף נקנה ללוקח אלא שציותה התורה על תנאי שיהי' רשות ביד הלוקח לפדותו הוי כמו אונסא דרחמנ' לא חייביה וכו' ואין דבריו נכונים דבית בבתי ע"ח מוכח בערכין דהוי כמו הלואה דאמר התם רבית גמור' והתורה התירה וכן מאן דס"ל התם דהוי כמו רבית ואינן רבית היינו מטעם משום דס"ל דצד א' בריבית מותר משמע ליה דלא הוי רק הלואה ואף שכ' הרשב"א בגיטין דף ע"ה דבתי ע"ח הוי במכיר' ע"ת מ"מ הא כ' שם בעצמו דדמי לתנאי דכשיהיה לי מעות אחזיר לך והיינו דכשיתן לו מעות נתבטל המכיר' למפרע והמעות יהא הלואה למפרע דהא בהדיא אמרו דרבית גמורה הוא ודמי ממש להתנה ואמר הרי אני מוכר לך ביתי ואם אתן לך מעות עד זמן פלוני דודאי בתנאי כזה אם נאנס ולא נתן נתבטל המכירה למפרע דבכיוצא בזה שייך אונס רחמנא פטרי' דהא ודאי אם התנה המוכר או הנותן הרי אני מוכר או נותן לך ביתי אם לא באתי דאם נאנס ולא בא נתבטל המכירה דדמי לאונס' רחמנא פטריה דדוקא כשהתנאי תלוי בלוקח או במקבל מתנה כגון שהנותן התנה ואמר הריני נותן לך שדי באם שתעשה דבר פלוני והמקבל נאנס חשוב כאונסא רחמנא לא חייבי' אבל כשהנותן התנה בתנאי שעליו לעשות ונאנס חשוב כאונס רחמנא פטריה רק בגיטין מהני משום דאין אונס בגיטין אבל במכירה כשנעשה מחמת אונס נתבטל המכיר' וחשיב כעין אונסא רחמנא פטריה א"כ ה"נ נבי בתי ע"ח כיון דחשיב כאלו התנה ואמר הריני מוכר לך בית זו אם לא אתן לך דמים עד שנה אם נאנס בנתינת דמים היה ראוי שיתבטל המכירה כמו התנאי דאם לא באתי ונאנס וא"ש קושית האגודה אך לא היה צריך להוכיח זה כלל דהא אם אין לו מעות כל השני שנים אין לך אונס גדול מזה ואפ"ה אינו יכול לפדותו אחר ב' שנים דהא והשיגה ידו כתיב וכן מה שהוכיח מהא דכתובות דאע"ג דהיה יכול לבוא בתוך השני שנים כיון שנאנס ביום אחרון דהוי אונס לא היה צריך להוכיח כלל דודאי מוכח בכל הסוגיות כן דהא קאמר ואתא בסוף תלתין ומיפסקי מברא משמע דפסקו מברא בסוף וגם אין מהסברא שיהיה צריך להיות אונס מיום התנאי לכן נראה דודאי גם האגודה מודה דבגיטין וקידושין וממון אפי' נאנס בסוף סגי כדמוכח מטעם דאדעתא דהכי ודאי לא אתני ואומדנ' דמוכח הוא רק באונסי דשכיח אמרינן דה"ל לאתנויי משא"כ בלא שכיח אמדינן דלא אסיק אדעתא לאתנויי משום דלא שכיח ולא פליג רק בנדרים וגם הש"ע לא הביא הפלוגת' רק בי"ד בהל' נדרים סי' רל"ב סעיף י"ג ולא הביא פלוגת' זו גבי ממון בח"מ ולא גבי גט באה"ע ונראה דדוק' בנדרים ס"ל לאגודה סברא זו דס"ל דהא דבנדרים כשנאנס מותר אינו משום דאדעת' דהכי לא נדר דכל כה"ג דאיכא למימר אדעת' דהכי לא נדר צריך היתר חכם דכל שאלת נדרים הוא כך דמשוה ליה לנדר טעות כמבואר בנזיר פרק ב"ש ואפ"ה צריך היתר חכם רק שנדרי אונסים התירה רחמנ' מטעם דאונס רחמנא סטריה וס"ל לאגוד' דלא מיקרי אנוס שלא יהיה צריך היתר חכם רק שיהיה אנוס ולא היה אפשר לו כלל לקיים דאז שייך לומר אונס רחמנ' פטריה אבל כשהיה אפשר לו לקיים נדרו רק שפשע ודחה על יום האחרון ואז נאנס לא מיקרי אנוס לגמרי ולא שייך בזה לומר אונס רחמנא פטריה רק דאיכ' למימר אדעתא דהכי לא נדר דאי הוי ידע שיאנס ביום אחרון דהוא נתן לעצמו זמן גדול דהיינו שיהיה יום האחרון ג"כ במשך הזמן אך דזה צריך שוב היתר חכם כמו בכל נדר אדעתא דהכי לא נדר ומביא ראיה מגיטין מבית בבתי ע"ח דאף דשם לא מהני אונס אם נאנס הלוקח אפי' כל השנה ס"ל להאגודה דדוק' באונס שהיה ללוקח מחמת עצמו כיון דכתבי' רחמנא שאם לא יגאל תוך שנה שיהיה מוחלט ולא איתני באונס שלא יהיה מוחלט משמע דרחמנא הקפיד שיהי' מוחלט אפי' אם יהיה אונס דגבי רחמנא לא שייך לחלק בין אונס דשכיח ללא שכיח ולומר דלא אסיק אדעת' להתנות כיון דלא שכיח אלא אמרי' מדלא אתני רחמנא באונס ש"מ דאפי' אם לא יגאל מחמת אונס שיהיה לו שיהיה מוחלט ומ"מ ס"ל לבעל האגודה כיון דהלואה גמורה הוא והוא לא ביטל התנאי וכשנטמן הוי אונס דאתי לי' ע"י הלוקח ועל כרחך כיון דבמשך כל הזמן לא מיקרי אונס גמור מחמת הלוקח ולא שייך גבי' לומר אונס רחמנא פטריה והכא נמי דכוותיה דלא מיקרי אונס גמור להיות ניתר בלא היתר חכם אבל בהיתר חכם ודאי דניתר דהא איכ' למימר אדעתא דהכי לא נדר והכא נמי בקנין ובגיטין בתנאי ודאי דבטל אפי' נאנס ביום אחרון מטעם דאדעת' דהכי לא אתני כנ"ל:
ב סָעִיף א השליש פטור עסמ"ע סק"ה ולכאורה אינו מובן דמה הפרש יש בין שחתמו שקר או מסרו שטר פרוע שהוא שקר ונראה לפרש כשחותמין מיד יצא הקול שנשתעבדו נכסיו וא"י למכור שום נכסים ומזיקין אותו תיכף והוא גרמי כיון דההיזק נעשה מיד משא"כ בחזרת שטר פרוע אין יוצא קול ולא נעשה ההיזק מיד רק בשע' שגובה וגם לא ברי הזיקא דאימר לא יגבה והוי כגרמא בנזקין דפטור:
ג סָעִיף ב אינו גובה רק מבנ"ח עיין תומים שהקשה כיון דס"ל דבעי קנין יגבה ממשעבדי מחמת קנין. ולפענד"נ דל"ק דהא בעצמו כתב בסי' קכ"ט (ובשאר סי') הטעם דערב שלא בשעת מתן מעות דבעי קנין ומ"מ אין גובין ממשעבדי כיון שצריך הקנין לגוף החוב לא מועיל הקנין נגד משעבדי רק במקום שא"צ לגוף החוב קנין אז מהני הקנין למשעבדי וא"כ הכא דבעינן הקנין לגוף החוב לא מהני קנין נגד משעבדי אך על הסמ"ע שכתב דאפי' מבנ"ח אינו גובה קשה דיהא חייב מחמת הקנין לכן נראה דמיירי שהקנין היה באם שלא יפרע לו יתן לו השטר דבכה"ג ג"כ יכול לחייב עצמו כשכותב לו שטר חוב על עצמו ומקנה לו השטר בק"ס רק הכא לא מהני כיון דהאי שטרא כבר נמחל שיעבודו והוי חספא בעלמא לא נתחייב לו כשהקנה לו בלשון כזה כנ"ל לפרש דברי הסמ"ע:
א סָעִיף א קנה. עיין בטור שכתב בשם תשובת הראב"ד במי שלוה לחבירו ועשה לו שטר מכיר' על שדהו ומכר' לאחר קודם שבא הזמן כו' ע"ש ומביאו הרמ"א בס"ס רי"א. סמ"ע:
ב סָעִיף א נהר. עי' בספרי ש"ך י"ד סי' רל"ב ס"ק כ' הוכחתי דדוקא אונס דשכיח ולא שכיח וכ"ש לא שכיח כלל הוי אונס לענין ממון אבל אי שכיח לא הוי אונס דה"ל לאתנויי וכתבתי שם בשם הרא"ש ורבינו ירוחם דעכבו נהר היינו שגדל הנהר ממי גשמים או הפשרת שלגים דאונסא דלא שכיח הוא אבל אי פסקיה מברא וכה"ג אונסא דשכיח הוא וה"ל לאסוקי אדעתי' ע"ש ועכשיו מצאתי בתשובת רש"ך ס"ב סי' מ"ה שכתב דברים הפוכי' ממה שכתבתי וחלק על הרא"ש ור"י. שוב מצאתי בתשובת מהר"א ן' ששון סימן ס"א שהאריך להשיג על מהרש"ך הנ"ל והסכים לדברי ונהניתי וע"ש ובתשובת מהר"ם אלשיך סימן ס'. עכ"ל:
ג סָעִיף א דמקבל. דכל שעדיין לא גבה בו משמתינן עד שיסלקו דכל גרמא בנזקין מחוייב הגורם לסלקו אבל כשכבר גבה דפטור כדמסיים מור"ם וכ"כ בסי' קע"ה ס"מ בהג"ה ע"ש גם אם המלו' כאן ומוד' דשלא כדין בא לידו כייפינן ליה להחזיר השטר או לכתוב עליו שובר. עכ"ל הסמ"ע:
ד סָעִיף א נודע. ע"ל סי' ס"ה סי"א וסט"ז וצ"ל דכאן הכל מודים דלא יגבה בו שודאי אינו חייב לו משא"כ התם נהי דאיתרע שטרא מ"מ יכול להיות שחייב לו ע"ש. ש"ך:
ה סָעִיף א פטור. כתב בתשובת מ"ב סימן פ"ה דוקא כשהחזיר למלו' הוי גרמא אבל שטר שאינו פרוע שהחזירו ללוה מקרי גרמי וחייב השליש כדמוכח בתשו' הרא"ש ודמי לשורף שטרו של חבירו וע"ל סי' שפ"ו ס"ב. שם:
ו סָעִיף א גרמא. כתב הסמ"ע ול"ד למ"ש הט"ו בסי' מ"ו סל"ז בהודאת עדים ששקר חתמו שצריכין לשלם גם בסי' כ"ט ס"ב ובסימן ל"ח כ"כ. צ"ל דיש לחלק בין דיני דגרמי לגרמא כמ"ש הט"ו בסי' שפ"ו וע"ש:
ז סָעִיף ב כלום. נראה דהיינו דוקא המותר שעדיין לא פרעו דאילו מה שפרעו כ' הרא"ש שם דאינו חוזר וגובה ממנו אם לא בכתיב' ומסיר' כדין אותיות השטר כמו שכתוב בר"ס ס"ו וממשועבדים אפי' אותו שלא פרע אינו גובה דחיישינן שמא יגבה גם החצי שכבר פרע כמו גבי שטר מוקדם אלא שבגביית בנ"ח לא חששו לגזור הא אטו הא ומ"ש הרמ"א ואינו גובה כלום ר"ל אפי' מה שלא נפרע עדיין ומ"ש אלא מבנ"ח ר"ל אותו שלא פרע לחוד אבל צ"ע דבד"מ כת' דגוב' כולו מבנ"ח והל"ל דהיינו דוקא בכתיב' ומסיר' והש"ך האריך להשיג על הרמ"א והסמ"ע בדין זה ע"ש דמסיק לענין דינא דהחצי שלא נפרע גובה אפי' ממשעבדי ולא גזרינן בכה"ג והחצי שנפרע אפי' מבני חרי לא גבי וכן עיקר ומה שהקש' הסמ"ע על הד"מ דה"ל לכתוב דדוקא בכתיב' ומסיר' לק"מ דלפי דבריו יגבה נמי ממשעבדי אלא ודאי לא נתכוין הרא"ש לומר דיועיל כאן כתיב' ומסיר' דהא ס"ל שטר שנמחל שעבודו היאך יועיל כתיב' ומסיר' דצריך למיכתב קני לך איהו וכל שעבודיה כמ"ש בר"ס ס"ו והכא נמחל שעבודו כדי המעות שנתן ועוד דה"ל מוקדם אלא ודאי ה"ק שיתנה עמו שיהא המעות מתנ' משום דבקניית אותיות בעי כתיב' ומסיר' ויכתוב לו קני לך כו' וזה לא שייך הכא וע"ל סי' ר"ז סי"ב עכ"ל (גם הט"ז כת' שדברי הסמ"ע דחוקים בזה וע"ש מה שכתב הוא בדין זה):
א סָעִיף א השליש פטור. עבה"ט בשם מ"ב דוקא כשהחזיר למלוה הוי גרמא כו' עד כדמוכח בתשו' הרא"ש כו' וע' בתשו' ח"ס חח"מ שי' ק"מ שתמה ע"ד המ"ב אלו וכ' שדבריו צע"ג דלדבריו לדברי הרשב"א שליש שהחזיר שטר למלוה אינו אלא גרמא ופטור א"כ קשה מש"ס דכתובות פ"ה ע"א בעובדא דאבימי דמסיק דחייב שליח משום לתקוני שדרתיך דה"ל למישקל שטרא תחלה וצ"ע הא אי הוה שקיל שטרא תחלה ואח"כ החזירו למלוה הי' פטור והשתא שלא שקיל שטרא כלל יתחייב. זה דבר תימה לכאורה אע"כ האמת יורה דרכו דלא נאמרו דיני גרמי וגרמא אלא באינש דעלמא המזיק חבירו אבל מי שבא לידו בתורת שמירה או שליחות חייב אפי' על צד רחוקה ונפלאה וכל פשיעות השומרים ועיוות שליחות כד מעיינת בהו אינם אלא גרמא בעלמא ואפ"ה חייב וא"כ יפה פסק הרא"ש לחייב השליש שהחזיר שטר מכירת שמעון לאביו דאע"ג דאין דין שומרים בשטרות יפה כתב הרא"ש דהיינו אי הי' השטר נאבד בפשיעה אבל השתא שהאביד השטר בידים כו'. ואמנם נידון דהרשב"א שהשליש החזיר שטר למלוה שהעתיקו רמ"א סי' נ"ה קאי אמ"ש בריש הסי' שהוא מתני' דב"ב שהלוה והמלוה שניהם צוו להשליש אם לא יפרענו לזמן פ' יחזירנו להמלוה ופסקינן שם שלא ישמע לקולם ולא יחזירנו למלוה משום דהו' אסמכתא ועז"כ אם עבר השליש והחזיר למלוה פטור והיינו שהרי לא אתינן עלה מטעם שומר אי שליח שהרי לא עבר ע"ד משלחו כלל דהא הם ציווהו בכך ונהי דמ"מ לא הי"ל להחזירו מ"מ אינו אלא כמזיק דעלמא דפטור בגרמא כו' ועפ"ז כ' שם במעשה בראובן שמסר חוב עו"ג לשלוחו להוציא החוב מיד הלוה והתרה בו באם לא יגבה החוב שלא ימסור החוב עו"ג ליד שמעון שותפו ועיוות השליח ועבר ומסרו ליד שמעון ושמעון גבה כל החוב מהלוה ואינו רוצה ליתן החצי לראובן באומרו כי יש לו עליו סך כו"כ ופסק דהשליח מחוייב לשלם לראובן הפסדו כיון שהשליח עבר ע"ד משלחו במה שהזהירו פשיטא דמחוייב לשלם היזקו וכיון דחייב השליח ממילא לא מצי שמעון לתפוס של ראובן להפסיד לשליח וישבע ראובן היסת על תביעת שמעון ומסיים והדין דין אמת ע"ש. ולע"ד נ"ע כי עיקר תמיהתו מכתובות דף פ"ה כבר עמד ע"ז בנה"מ לקמן סי' נ"ח סק"ב ומתרץ בטוב דשאני התם כיון ששינה בפריעת המעות מדעת המשלח הוי כפשע והזיק הממון וחייב לשלם ע"ש וגם מסתימת ל' רמ"א לקמן סי' שפ"ו ס"ג בהגה או שליש שהחזיר שטר כו' משמע דבכל גווני פטור ועש"ך שם וצ"ע:
ב סָעִיף א דהוי גרמא. עבה"ט וע' בתומים ובקצה"ח וע' בתשו' בית אפרים חח"מ סי' ו' מ"ש בזה:
ג סָעִיף ב בו כלום. עבה"ט עד והש"ך האריך להשיג כו' דהחצי שלא נפרע גובה אפי' ממשעבדי כו' וע' בתשו' בית אפרים חח"מ סי' ע"ב מ"ש לפלפל בדין זה:
א סָעִיף א והוא שיתפיס. מדקבע הגמ' והלכתא בגמ' דנדרים ש"מ דעלי' קאי:
ב סָעִיף א נהר אי. גמ' שם וער"ן שם:
ג סָעִיף א וי"א דלא. וקביעות הגמ' שם משום דאניס וערא"ש שם:
ד סָעִיף א שליש כו' ואם לא. נלמד ממוכר לעכו"ם ועבסי' קע"ה ס"מ דכן הוכיח ראב"ד מדמשמתינן ליה עד דמקבל ש"מ דפטור:
ה סָעִיף ב ואינו גובה. כמו בשט"ח מוקדם וע"ש ברא"ש וש"ך: (ליקוט) ואינו כו'. בד"מ כ' שגובה כל החוב מב"ח וסמ"ע השיג עליו שהרי הרא"ש שם לתי' בתרא כ' דבעי כו"מ וש"ך כ' דאף כו"מ לא מהני דבעי למיכתב קני כו' וכאן ליתא לשיעבודא. אבל הרב ס"ל דכאן א"צ כו"מ וכמ"ש בסי' ס"ו ס"א בהג"ה אבל אם אמר כו'. אבל לעיקר הדין אי גבי מב"ח נראה מל' טוש"ע ס"ס נ"ז וס"ס קיז דאינו גובה וערשב"ם ל"ב ב' ד"ה לאו כו'. אבל לדעת הרמב"ם וש"ע בסי' מג ס"ז מוכח מגמ' דב"מ יז דפריך ת"ל דהוי מוקדם ואם איתא הא נ"מ דאף מב"ח אינו גובה אבל הריב"ש ס"ל בפשיטות דכאן אף מב"ח אינו גובה והכריח מזה דלא כהרמב"ם שם לענין מוקדם ע"ש סי' שפב (ע"כ):
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.