א מִי שֶׁפָּרַע מִקְצָת חוֹבוֹ, אִם רָצָה הַמַּלְוֶה, בֵּית דִּין יַעֲשׂוּ לוֹ שְׁטָר מִמַּה שֶׁנִּשְׁאַר חַיָּב לוֹ וְיִכְתְּבוּהוּ מִזְּמַן רִאשׁוֹן, אֲבָל לֹא עֵדֵי הַשְּׁטָר. הַגָּה: אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מֵרְצוֹן הַלּוֶֹה (רַשְׁבָּ"ם). אֲבָל מִזְּמַן הַפֵּרָעוֹן וְאֵילָךְ יְכוֹלִים עֵדִים לַעֲשׂוֹת לוֹ שְׁטָר אַחֵר אִם הוּא מִרְצוֹן הַלּוֶֹה (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִ"י פֶּרֶק גֵּט פָּשׁוּט). וְאִם רָצָה יִכְתֹּב שׁוֹבָר. וְהַמַּלְוֶה יִתֵּן שְׂכַר הַסּוֹפֵר לִכְתֹּב הַשּׁוֹבֵר. וְאִם אֵין שְׁטָר לַמַּלְוֶה, וְהַלּוֶֹה מְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ שׁוֹבָר, הוּא יִתֵּן הַשָּׂכָר (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פֶּרֶק ג"פ).
ב הַבָּא לִפְרֹעַ חוֹבוֹ, וְאָמַר הַמַּלְוֶה: אָבַד לִי הַשְּׁטָר, אֵין הַלּוֶֹה יָכוֹל לוֹמַר: לֹא אֶפְרַע לְךָ עַד שֶׁתַּחֲזִיר לִי שְׁטָרִי, אֶלָּא הֲרֵי זֶה יִכְתֹּב לוֹ שׁוֹבָר, וְיִפְרַע לוֹ כָּל חוֹבוֹ. וְיֵשׁ לַלּוֶֹה לְהַחֲרִים סְתָם עַל מִי שֶׁכּוֹבֵשׁ שְׁטָרוֹ וְטוֹעֵן שֶׁאָבַד. וְאִם טָעַן הַלּוֶֹה טַעֲנַת וַדַּאי וְאָמַר: הַשְּׁטָר אֶצְלוֹ וְעַתָּה הִנִּיחוֹ בְּכִיסוֹ, יִשָּׁבַע הַמַּלְוֶה הֶסֵת שֶׁאָבַד הַשְּׁטָר, וְאַחַר כָּךְ יִפָּרַע חוֹבוֹ וְיִכְתֹּב שׁוֹבָר.
ג אָמַר הַמַּלְוֶה: אֵין שְׁטָרִי עַתָּה בְּיָדִי כִּי הוּא בְּעִיר אַחֶרֶת, וְאֶכְתֹּב לְךָ שׁוֹבָר, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, כֵּיוָן שֶׁהוּא בָּעוֹלָם לֹא יִפְרַע לוֹ עַד שֶׁיַּחֲזִיר לוֹ שְׁטָרוֹ. הַגָּה: וְכָל שֶׁכֵּן אִם שְׁטָרוֹ בְּיָדוֹ וְאֵינוֹ רוֹצֶה לְהַחֲזִירוֹ, דְּאֵינוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם לוֹ עַד שֶׁיַּחֲזִיר לוֹ שְׁטָרוֹ. וַאֲפִלּוּ נִשְׁבַּע לְשַׁלֵּם לוֹ, פָּטוּר מִן הַשְּׁבוּעָה (תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ"א אֶלֶף ק"י). וְאִם הַמַּלְוֶה אוֹמֵר: תִּפְרָעֵנִי תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ אַחֲזִיר לְךָ שְׁטָרְךָ, וְהַלּוֶֹה אָמַר: הַחֲזֵר לִי שְׁטָרִי וְאַחַר כָּךְ אֶפְרַע לְךָ, הַדִּין עִם הַלּוֶֹה (שָׁם וּבְסִימָן אֶלֶף קי"ג). וְנִרְאֶה לִי דְּאִם אֵינוֹ מַאֲמִינוֹ, נוֹתֵן הַשְּׁטַר בְּיַד שָׁלִישׁ עַד אַחַר הַפֵּרָעוֹן. מִי שֶׁחַיָּב לַחֲבֵרוֹ מָנֶה בִּשְׁטַר וּמוֹדֶה לוֹ בְּנ', וּבְנ' הַאֲחֵרִים יֵשׁ לוֹ טַעֲנָה עָלָיו, וּבַעַל הַשְּׁטָר אוֹמֵר: תֵּן לִי הַנ' שֶׁאַתָּה מוֹדֶה לִי בָּהֶן וְאֶכְתֹּב לְךָ שׁוֹבָר עֲלֵיהֶם, וְעַל נ' אֲחֵרִים אָבִיא רְאָיָה, וְנִתְבָּע אוֹמֵר: לֹא אֲשַׁלֵּם לְךָ כְּלוּם עַד שֶׁתַּחֲזִיר לִי שְׁטָרִי, אִם יוּכַל הַתּוֹבֵעַ לְהָבִיא רְאָיוֹתָיו עַכְשָׁיו וְלָדוּן עִם הַנִּתְבָּע (ע"ל סִימָן כ"ד), הַדִּין עִם הַנִּתְבָּע. אֲבָל אִם אִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהָבִיא רְאָיוֹתָיו עַכְשָׁיו אוֹ לָדוּן עַכְשָׁיו כְּפִי הַנִּרְאֶה לְבֵית דִּין, וְאֵין עָרְמָה בַּדָּבָר, אוֹ שֶׁהַב"ד צְרִיכִין לִהְיוֹת מְתוּנִין בַּדִּין, הַדִּין עִם הַתּוֹבֵעַ, שֶׁצָּרִיךְ לְשַׁלֵּם לוֹ מִיָּד מַה שֶּׁמּוֹדֶה לוֹ, וְיִתֵּן לוֹ שׁוֹבָר (שָׁם סִימָן תתק"ל). שְׁטָר שֶׁכָּתוּב בּוֹ שֶׁיְּהֵא בְתָקְפּוֹ כָּל זְמַן שֶׁאֵינוֹ קָרוּעַ קֶרַע בֵּית דִּין אוֹ בִּדְלָא כָתוּב עָלָיו תַּבְרָא, אֲפִלּוּ הָכִי מְהַנֵּי שׁוֹבָר (מַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ פ"ט). כְּשֶׁכּוֹתְבִים שׁוֹבָר, אִם זוֹכְרִים זְמַן הַשְּׁטָר יִכְתְּבוּ שׁוֹבָר עַל שְׁטָר שֶׁזְּמַנּוֹ כָךְ וְכָךְ. וְאִם אֵין זוֹכְרִים אוֹתוֹ, יִכְתְּבוּ סְתָם עַל שְׁטָר שֶׁסְכוּמוֹ כָךְ וְכָךְ, וְלֹא יִכְתְּבוּ זְמַן בַּשּׁוֹבֵר, שֶׁמָּא אִחֲרוּ הָעֵדִים זְמַן הַהַלְוָאָה בַּשְּׁטָר וְנִמְצָא שֶׁלִּפְעָמִים זְמַן הַשּׁוֹבֵר קֹדֶם לִזְמַן הַשְּׁטָר, וְיַחֲזוֹר וְיוֹצִיא שְׁטָר חוֹבוֹ הַמְאֻחָר וְיִטְרֹף בּוֹ. לְפִיכָךְ, אֵין לָעֵדִים לִכְתֹּב זְמַן בַּשּׁוֹבֵר, אֶלָּא אִם כֵּן זוֹכְרִים זְמַן הַהַלְוָאָה. שׁוֹבָר שֶׁנִּכְתַּב סְתָם: פְּלוֹנִי פָּרַע לִפְלוֹנִי, מְבַטֵּל כָּל שְׁטָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ עָלָיו. הַגָּה: וְכֵן אִם יֵשׁ לְזֶה עֵדִים שֶׁפְּלוֹנִי יֵשׁ לוֹ שְׁטָר פָּרוּעַ עָלָיו, אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא עָלָיו שְׁטָר וְלוֹמַר שֶׁשְּׁטָר אַחֵר פָּרוּעַ הָיָה לוֹ עָלָיו, אֶלָּא כָּל שִׁטְרוֹתָיו בְּחֶזְקַת פְּרוּעִים (הָרֹא"שׁ בִּתְשׁוּבָה כְּלָל ס"ח סִימָן י"ט).
ד אִם זְמַן הַשְּׁטָר וְהַשּׁוֹבֵר בְּיוֹם אֶחָד, נִתְבָּאֵר בְּסִימָן מ"ג (סכ"ו).
ה אִם כָּתוּב בַּשּׁוֹבֵר: דִּינָרִים, סְתָם, מְבַטֵּל כָּל שְׁטָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ עָלָיו. אֲבָל אִם הָיָה כָּתוּב בּוֹ: כָּךְ וְכָךְ דִּינָרִין, וְנִמְחַק הַסְכוּם, וְנִשְׁאַר דִּינָרִים, אוֹ שֶׁכָּתוּב הַסְכוּם עַל הַמְחָק וְלֹא נִתְקַיֵּם, אֵין דָּנִים בּוֹ אֶלָּא בַּפָּחוֹת שֶׁבַּלְּשׁוֹנוֹת:
א סָעִיף א אבל עידי השטר. אינם יכולים לעשות לו שטר מזמן הראשון עכ"ל טור. וכתב הב"ח דמשמע להדיא מדבריו דמזמן השני יכולים לעשות לו שטר אפי' שלא מדעת הלוה וליכא למימר הכא כבר עשו עדים שליחותן שאין זה שטר חדש אלא שמעתיקין אותו והטפסא בעלמא היא כו' עכ"ל ולפע"ד זה אינו דהא בהדיא כתב הטור לעיל סי' מ"א דעדים בלא ב"ד לא יעשו לו שטר אפילו מזמן שנמחק אלא נראה דלא בא אלא לומר דמזמן הראשון אינן יכולים לכתיב אפילו מרצון הלוה משום דה"ל כמוקדם ומינה דמזמן שני יכולים לכתוב והיינו דוקא מדעת הלוה וכן נראה דעת המחבר ממ"ש כאן ולעיל סי' מ"א והיינו כדברי הרב בהג"ה:
ב סָעִיף א ואם רצה המלוה יכתוב שובר. ואע"פ שיצטרך הלוה לשמור את שוברו נתנו חז"ל הברירה להמלוה בזה. וכתב הב"ח דה"ה שאין הלוה יוכל לכוף אותו שיכתוב הפרעון על השטר מיהו נ"ל דכל זה לא מייר אלא כשהגיע זמן פרעון של כל השטר לכך הברירה ביד המלו' משום שהמלו' יכול לו' פרע לי שטרי ותו לא צריך מידי אבל כשלא הגיע זמן פרעון של כל השטר כגון שהשטר לשני זמנים ופורע לו לז"פ הראשון וכי האי גונא הבריר' ביד הלוה ומחויב המלוה להחליף לו השטר או לכתוב הפרעון על גבי השטר אם ירצה הלוה:
ג סָעִיף א המלו' יתן שכר הסופר כו'. כ"מ בד"מ בשם הנ"י פ' ג"פ אבל באמת ליתא כן בנמוקי יוסף שם שלא כתב הנ"י רק דבאשה הכותבת שובר לבעלה הבעל נותן שכר השובר אם הוא במקום שאין כותבים כתובה והיא גובה בתנאי ב"ד או שיש עדים שלא כתב לה שצריך השובר כדי שלא תגבה ממנו בעדים אבל במקום שכותבי' כתובה כיון שהיא לא נזהרה בכתובת' והוא פורע לה היא פורעת שכר השובר וכן אתה דן בשטרות דעלמא שאם אבד המלו' השטר הוא נותן שכר (כלומר שכר השובר) עכ"ל וכ"כ המגיד ריש פ' כ"ד מה' מלוה בשם הרשב"א וע"ש (וע"ל ס"ס ל"ט) וא"כ נראה בהך דינא דפורע מקצת חובו כיון דהמלו' אין צריך לשובר כלל אלא הלוה צריך לו צריך הלוה לשלם שכר השובר. וגם מ"ש הרב ואם אין שטר למלו' כו' צריך לפרש דמיירי שלא הי' לו שטר כלל והי' גובה בלא שטר כגון שהתנ' עמו בפני עדים אל תפרעני אלא בעדים כדלקמן סי' ע' וכה"ג. והי' נראה לומר שטעות נפל בספרים ובדברי הרב צ"ל בסעיף ב' אבד השטר כו' יכתוב לו שובר כו' המלו' יתן שכר הסופר כו' אך מדברי הסמ"ע ס"ק ד' וכן בעיר שושן לא משמע כן וכן בד"מ כתב להדיא אפורע מקצת חובו וז"ל בנ"י פ' ג"פ דהמלו' יתן שכר כתיבת השובר ומשמע שם דוקא כשיש שטר למלו' אבל אם אין שטר למלו' והלו' מבקש ממנו שובר הלוה נותן השכר עכ"ל וא"כ דבריו צל"ע:
ד סָעִיף ב ישבע המלו' היסת ואף על פי שאין ניירו של שטר שוה פרוט' מ"מ מחמת ראיה שבו אפי' אחר שכתוב שובר יתן לו הלוה יותר מפרוט' ולפיכך כשטען טענת ברי יש לו למלו' לישבע היסת עכ"ל ה' המגיד וכתב בספ' גדולי תרומ' שער ל"א וז"ל ולא ידעתי למה הוזקק לזה שהרי אם לא ישבע שאבד השטר לא הי' פורע כלום כיון שהוא ביד המלו' עד שיתן לו שטרו כדלקמן סעיף ג' ואין לך ממין גדול מזה עכ"ל ולפע"ד הוזקק ה"ה לזה דע"כ לא קאמרי' לקמן סעיף ג' דא"צ לפרוע לו עד שיתן לו שטרו אלא משום דסוף סוף יהי' המלו' פרוע שהרי לאחר זמן יחזיר לו שטרו והלו' רוצה לפרוע לו אחר שיחזיר לו השטר אם כן אמרי' למלו' הרי אין לך היזק בזה רק המתן המעות עד אחר שתחזיר לו שטרו ואז יפרע לך אבל שיעכב הלו' המעות בידו ולא יפרע לו כלל עד שיחזיר לו שטרו זה לא מסתבר כלל כיון שכותב לו שובר ולכך דקדק ה"ה וכתב מ"מ מחמת ראיה שבו אפילו אחר שכתב שובר יתן לו הלוה יותר מפרוט' (מיהו נרא' דחז"ל הוא דאמרו כן לענין שבועת היסת דמחמת ראיה שבו הוא שוה פרוט' והיינו שראוי להשביעו היסת ע"ז דהוי כמו שוה פרוט' אבל מ"מ לא הוי ש"פ ממש דאל"כ הא דאמרי' סתמא בש"ס ופוסקים לקמן ס"ס ס"ו שטרות אין נשבעין עליהן משום דאין גופן ממון הא ה"ל לישבע עליהן דהא כי היכא דשוה ללוה פרוט' מחמת ראי' שבו שוה נמי למלו' המפקיד וכהאי גוונא וגם ה"ל לישבע על השאר משום גלגול אלא ודאי כמ"ש) ותדע שאלו הי' יכול הלו' לעכב הפרעון לגמרי מחמת זה אמאי סגי כשישבע המלו' היסת שאבד השטר ישבע הלו' שהוא מוחזק במעות שהשטר בידו ויפטר לשלם עד שיתן לו שטרו אלא ודאי כמ"ש ונפקא מיני' מזה דאין הלו' יוכל לעכב המעות עד שישבע לו דשבוע' זו לא תנוי בפרעון אלא תביע' אחרת היא על שווי השטר ובנאו הכי מוכרח לומר כן דלא מצינו בשום מקום שבוע' היסת קודם פרעון כדי ליטול וזהו ג"כ סתיר' לדברי הגדולי תרומ' ולפ"ז מ"ש הרמב"ם והמחבר ישבע המלו' היסת בכך כו' ואח"כ יפרע חובו כו' הוא לאו דוקא אלא הלשון הוא מהופך יפרע חובו כו' וישבע המלו' היסת כו' וכה"ג אשכחן בכמ' דוכתי שהלשון מהופך בענין זה. לקמן סי' ע"ב ריש סעיף י"ח נשבע הלוה כו' ופירושו ונוטל משכונו ואח"כ נשבע וכו'. לקמן סי' קל"ג בטור ובסמ"ע ס"ק י"ב וצריך להחזירו אחר שישבע המערער היסת כו' ופירושו שמחזירו ואחר כך נשבע היסת וכן לקמן ריש סי' קל"ה נשבע היסת ונוטל ופירושו נוטל ואחר כך נשבע היסת וכמ"ש בכל המקומות הנ"ל והוא הדין הכא כן נ"ל:
ה סָעִיף ג הדין עם הלו' וא"צ ליתן המעות אפי' ביד ב"ד תשובת רשב"א שם:
ו סָעִיף ג שצריך לשלם לו מיד מה שמוד' ויתן לו שובר. ובס' אגודת אזוב דף ע"ט ע"ד תמה בזה על הר"ב ונרא' לו דכיון שהשטר בעולם אין לכתוב שובר ושגם הרשב"א בתשוב' (סי' תתק"ל ע"ש בתשובות דפוס) לא אמרה על דרך הבירור ע"ש ואין דבריו מוכרחים גם בעיר שושן כתב על דברי הר"ב והכי מסתבר. ומ"מ נ"ל דאם אפשר לכתוב הפרעון ע"ג השטר או ביני שיטי יכתוב ואין המלוה יכול לעכב בזה הדין:
ז סָעִיף ג אפ"ה מהני שובר. דלאו עליו ממש קאמר וכדלקמן סי' ע"א ס"ה בהג"ה וכן הוא מבואר במהרי"ק עצמו ודלא כעיר שושן שכתב אפ"ה מהני שובר דכל זה יפוי שטרות הוא ולפ"ז אם כ' בהדיא כל זמן שלא נכתב שובר ע"ג השטר עצמו לא מהני שובר וכדלקמן סי' ע"א והע"ש גופיה כתב שם כמ"ש ע"ש:
ח סָעִיף ג כשכותבים שובר כו'. כתב בתשובת מהר"א ן' ששון סי' קמ"ה ששובר מוקדם כשר ואפי' שהקדימוהו לכתחיל' ואפילו שלא בעצת הנמחל ופשוט הוא ולחנם האריך שם בפלפולים וכתב ועדיין צ"ע שאין כאן צ"ע כלל שהיאך יעלה על הדעת לפסול השובר שהוא לתועלת הלו' בשביל שהקדימו וגרעו כחו וע"ל סי' ס"ה סעיף י"ח:
ט סָעִיף ג אם זוכרים זמן השטר כו'. משמע דלכתחל' יכתוב בשובר זמן השטר דהיינו שהוא על שטר שזמנו כ"ו כדאע"ג דבדיעבד אם לא נזכר בו זמן השטר השובר כשר וכדלעיל סי' מ"ג סכ"ד מ"מ כשזוכרים זמן השטר יש לכתוב לכתחל' בשובר זמנו וכן משמע בש"ס ופוסקים ול' בעה"ת שער ל"א סוף ח"א ושער נ"ו ח"א מגומגם בזה ונרא' עוד דאם ידוע עוד שידעו זמן השטר ואע"פ כן כתבו השובר סתם בלא זמן בלי ידיעת המלוה השובר פסול מפני שמגרעין כח המלוה שלא כדין וכמ"ש לקמן ס"ק י"א ודמי לשובר מאוחר שכתבתי לקמן ס"ק י"א דפסול:
י סָעִיף ג יכתבו סתם כו' ולא יכתבו זמן בשובר כו'. ומשמע שא"צ להודיע למלו' שכותבים את השובר סתם אע"פ שהוא מגרע כח המלו' מפני שהמלו' בעצמו יודע שיכתבו את השובר סתם כיון שאין יודע זמן השטר ולפ"ז אם הי' יודע זמן השטר בשעת הפרעון ואח"כ שכחו העדים אותו לא יכתבו השובר סתם בלי ידיעת המלו' שיש לחוש שיחזור וילו' ללוה כסכום הראשון שיחשוב שהשובר הוא על שטר שזמנו כ"וכ והלו' יוציא שובר שנכתב סתם ויפסיד המלו' שלא כדין וגם לא יכתבו בשובר הזמן ויכתבו בו שנתפרע קודם לזמן זה כגון שהפרעון הי' בר"ח אייר יכתבו בשובר זמן ר"ח אייר שנתפרע המלו' סכום כ"וכ על שטר שזמנו קודם אייר דמ"מ יש לחוש שמא יש למלו' עוד שטר שזמנו קודם אייר ומה שלא אמר כן לעידי השובר משום שחשב שיכתבו בשובר על שטר שזמנו בי"ד בניסן כיון שיודע זמן השטר בשעת הפרעון ושטר זה הוא על ט"ו בניסן וכה"ג אלא אין תקנה לזה עד שיודיעו את המלו' שכותבים את השובר בסתם בלא זמן:
יא סָעִיף ג ולא יכתבו זמן בשובר כו'. דאז השטר לעולם בטל בין הוא קודם לשובר או מאוחר הימנו דהא השובר נכתב סתם ומעת' צריך המלו' להזהר שלא ילוה עוד ללוה כסכום ממון הכתוב בשובר דהא תברא מרע ליה ואם הלוהו כסכום הממון ההוא הוא ניהו דאפסיד אנפשי' כ"כ רשב"ם (וכ"כ בעה"ת שער נ"ו ח"א) ונ"ל דמ"ש שלא ילוה עוד ללוה כסכום ממון הכתוב בשובר כו' כוונתו כסכום ממון הכתוב בשטר ומשום דמיירי התם דסכום השובר והשטר שוה. לכך לא דקדק בזה (ועוד נרא' דלכך כתב סכום ממון הכתוב בשובר משום דמשמע שם ברשב"ם שאין צריך לכתוב כלל בשובר שנכתב על שטר שסכומו כך וכך אלא כותב לו בסתם שנפרע סכום פלוני ממילא כשהוא שוה לסכום השטר כל השטר פרוע ונרא' דגם הטור מודה לזה דאם כותבים בסתם פלוני נתפרע מפלוני סך פלוני סגי וכן משמע לעיל סי' מ"ג סכ"ד וכן בסמוך סוף סעיף ה' ולא כתבו כאן שיכתבו על שטר שסכומו כך וכך אלא משום תקנת שיוכל המלו' לחזור וללות לו עוד ויזהר שלא ילוה לו כפעם הראשון או כשיש למלוה על לוה עוד שטרות אחרות מסך אחר) ואה"נ אם פרע לו סך חצי השטר כגון שהשטר ק' ופרע לו נ' וכתב לו שובר שפרע לו נ' על שטר שסכומו ק' אז צריך המלו' להזהר שלא ילוה לו עוד כסכום ממון הכתוב בשטר ואין צריך להזהר בסך הכתוב בשובר: כתב בתו' מהר"א ן' ששון סימן קמ"ה דשובר מאוחר. פסול דדמי לשטר מוקדם דשמא חזר והלוהו אחר המחיל' הזאת ואע"פ שאין דמיונו עולה יפה דל"ד לשטר מוקדם דפסול אפילו נעשה ברצון הלוה משום דטורף לקוחות שלא כדין אבל הכא אם נעש' מרצון המלו' כשר דאל"כ יפסול שובר שאין בו זמן מכל מקום דינו אמת דשובר מאוחר פסול דדמי לשטרי מקח וממכר המאוחרים דלעיל סי' מ"ג סעיף י"ג ולקמן סוף סימן רל"ט דפסולים ועוד דהכא נמי איכא למיחש שמא יש למלו' עוד שטר כזה שזמנו מאוחר מזמן הראשון ומה שלא אמר כן לעדים משום שחשב שיכתבו השובר בזמנו על שטר שזמנו כך וכך. ולפי זה מיירי שידוע שהעדים ידעו זמן השטר ואחרו זמן השובר. בלא ידיעת המלו' דאל"כ אין לפסול השובר מספק אלא אמרינן מסתמא המלו' והעדים לא ידעי זמן השובר לכך אחרו השובר או שאחרוהו ברצון המלו':
יב סָעִיף ג אא"כ זוכרים זמן ההלוא' הכתוב בשטר:
יג סָעִיף ג שובר שנכתב סתם כו' ע"ל סי' נ"ח ס"ק ט' וסי' ע"א ס"ק כ"ג:
יד סָעִיף ג אלא כל שטרותיו כו'. כלו' הבריר' ביד הלו' לו' גדול פרוע וכדלקמן ס"ס ס"ה וע"ש:
טו סָעִיף ה מבטל כל שטר שיש לו עליו הטעם איתא ברמב"ן יד בעל השטר על התחתונה ואמרינן דילמא לא ידעי עדים סכום השטר וכתבו סתם דכל מאי דליפוק לורעי' משמע דמספיק' לא מפקינן ממונא. ולפ"ז אם תפס המלו' המותר מב' דינרים מהני תפיסה וכ"כ ב"י סי' זה בשם תשו' רשב"א דליקום שטרא ביד מלוה ומעות היכא דקיימי לוקמו עד שיתגל' הדבר ואי תפס לא מפקינין מיניה עכ"ל וכן העליתי בספרי תקפו כהן סי' נ"ה והשגתי שם על ספר גדולי תרומה סוף שער נ"ג שנראה מדבריו שהרמב"ן חולק אתשובת רשב"א וליתא אלא כמו שכתבתי ע"ש
א סָעִיף א אם רצה המלוה כו' עפ"ר שם כתבתי דבשעת הפרעון נתנו חז"ל הברירה ביד. המלוה ליקח שטר חדש או לכתוב לו שובר כי פעמים ניחא למלוה יותר ליתן לו שובר כדי שיתירא הלוה שמא יאבדנו וימהר לפרוע לו המותר ופעמים ניחא ליה יותר בשטר חדש כדי שלא יהא השטר שבידו על המותר פגום וכמ"ש בסי שלפני זה טעמים אלו בניחותא דהלוה ע"ש כנ"ל ולא כמ"ש בע"ש ז"ל מי שפרע מקצת חובו ומתירא המלוה שמא יצא הקול דשטר זה פרוע הוא כו' ילך אצל בית דין ויעשה לו שטר חדש כו' וגם אח"כ כתב ז"ל ואם לא רצה המלוה לשנות ולגרוע כח שטר הראשון יכתוב לו שובר כו' ע"ש אלא העיקר כמ"ש ובע"ש בעצמו כתב בסי' שלפני זה הטעמים שכתבתי מהגמרא וק"ל:
ב סָעִיף א אבל לא עידי השטר אע"פ כו' בפרישה כתבתי דאפילו לדעת רוב הגאוני' והמחבר דס"ל דאם זוכרים העדי' זמן הקנין כותבין בשטר אותו הזמן אפילו כותבי' השטר אחר זמן טובא וכמ"ש בסי' ל"ט ומ"ג מ"מ כאן בעדי' כיון דכבר כתבו שטר אחד כשיכתבו עתה שטר מזמן הראשון יהא נראה כמוקדם אבל ב"ד או עדים ברשות ב"ד אלימי לאפוקי ממון ועד"ר מ"ש עוד מזה:
ג סָעִיף א אם הוא מרצון הלוה אבל בלא רצונו אסור דכבר עשו שליחותן בכתיבת שטר הראשון:
ד סָעִיף א והמלוה יתן שכר הסופר הטעם כיון שבחר בשובר לטובתו כדי שיפרע לו הלוה המותר מהר וכנ"ל ולא כמ"ש בעיר שושן ע"ש:
ה סָעִיף ב ויש ללוה להחרים כו' אבל לא להשביעו היסת כי אין משביעים בטענת ספק וכמ"ש בסי' ע"ה:
ו סָעִיף ג ואפי' נשבע לשלם כו' דאנן סהדי דאדעתא דהכי לא נשבע:
ז סָעִיף ג הדין עם הנתבע בר"ס כ"ד כתב הטור ג"כ בשם הרא"ש דבכה"ג אין נזקקין לתובע תחלה:
ח סָעִיף ג אלא א"כ זוכרין זמן ההלואה. פי' זמן הכתוב בשטר אימת נעשית ההלואה אבל לא שיכתבו היום שראו שהלוה לו דהא כבר כתב שיש לחשוש שמא אחרו זמן ההלואה בשטר וק"ל:
ט סָעִיף ג שפלוני יש לו שטר פרוע כו'. דומה לזה כתב הטור והמחבר בס"ס ס"ה באומר שטר בין שטרותי פרוע כו' ומשם נלמד דאם היה לו על אחד שתי שטרות הגדול בחזקת פרוע ולא הקטן ואע"ג דמסיק מור"ם וכתב כל שטרותיו פרועים כל ל"ד קאמר אלא ר"ל אף שאו' שטר אחר היה אנו אומרי' שזהו השטר שפרוע עד שיבורר וכן מוכח שם בתשוב' הרא"ש ע"ש ועיין מ"ש הטור והמחבר בסי' ס"ג בא' שמהדר אחר עדים לזייף שטר כו' ע"ש:
י סָעִיף ד נתבאר בסי' מ"ג ע"ש בסעיף כ"ו וכ"ז מ"ש שם בסמ"ע ובהגד"מ:
א סָעִיף ב היסת. ואף עפ"י שאין נייר של שטר שוה פרוטה מכל מקום מחמת ראי' שבו אפילו אחר שכתוב שובר יתן לו הלוה יותר מפרוט' לפיכך כשטוען טענת ברי יש לו למלוה לשבע היסת כ"כ הרב המגיד ובג"ת הקשה למה הוזקק לזה שהרי אם לא ישבע שאבד השטר לא הי' פורע כלום כיון שהוא ביד המלוה עד שיתן לו שטרו כדלקמן סעי' ג' ואין לך ממון גדול מזה ע"כ ובש"ך כתב דהוזקק הרב המגיד לזה דע"כ לא קאמרינן לקמן סעיף ג' דא"צ לפרוע עד שיתן לו שטרו אלא משום דסוף סוף יהי' המלוה פרוע שהרי לאחר זמן יחזיר לו שטרו והלוה רוצה לפורעו אחר שימזיר לו שטרו ואמרינן למלוה הרי אין לך היזיק בזה אבל שיעכב הלוה המעות בידו ולא יפרע כלל עד שיחזיר לו שטרו זה לא מסתבר כלל וע"ש. אבל המעיין בבעל התרומות מבואר להדיא דהיכא דאיתי' לשטרא בעולם אף על גב דליתי'. בידי' למלוה לאהדורי מפסיד הפרעון לגמרי עד שיחזיר לו שטרו עיין שם בשער נ"א ח"ד גבי מסר ולא כתב לו קני לך איהו וכל שעבודא דאית ביה דלא קנה השעבד אלא הנייר לצור וכו' ואם יאמר הלוה לא אפריעך עד שתחזיר לי שטרי מאתר שידוע שהשטר הוא ביד הלוקח וישנו בעולם אין כופין אותו לפרוע בשובר וכ"כ בשער ל"א ז"ל אבל אי ידיעה מלתא דשטרא איתי' בעולם אף על פי דליתי' בידי' דמלו' כיון דמגליא לן בידי' דמאן איתי' אמרינן לי' למלו' זיל טרח אבתרי' ואהדרי' ניהלי' ואי לא לא פרע לך מאחר שידענו השטר היכן הוא שלא אמרנו לכתוב שובר אלא היכא שאין השטר בעין כדאי' בפ' האש' שנתארמל' אבדה כתובת' הרי הוא כהטמינ' בפנינו ואין כותבין שובר ולא גבי' ואף על גב דלא קיימא לן כוותי' באבדה מכל מקום שמעינין מיני' דמפשט פשיטא לי' דהיכא שהטמינ' בפנינו אין כותבין שובר וודאי כ"ז דידיע' לן שטרא היכא הוי כהטמינה בפנינו דמי עד כאן לשונו ומבואר להדיא דאף על גב דליתי' בידי' למלוה לאהדורי וכהאי דמכרו לאחר בלא כתיבה דקנה הלוקח הנייר לצור הפסיד הפרעון דהא באביד' נמי ליתי' לאהדורי ואפילו הכי ס"ד למימר דכהטמינ' דמי אלא דאנן קיימא לן בנאבד כותבין שובר אבל הטמינ' אפילו ליתי' בידי' דמלו' לאהדורי כיון דאיתי' בעין אין הלוה צריך לפרוע. אמנם מפירש"י יראה שמיישב הא דאמרינן איבדה כהטמינה בפנינו דמשמע דהטמינה בפנינו פשיט' דאין כותבין שובר אבל רש"י פי' כהטמינ' בפנינו כדי להוציא ולגבות פעם שנית עיין שם ואם כן ראיית בעל התרומות לאו ראי' דודאי אם הטמינה כדי להוציא ולגבות פעם שנית אינו גובה עד שיחזיר שטרו אבל הטמינה סתם כותבין שובר וכדמוקי לה בש"ס שם למאן דאמר כותבין שובר אבדה הטמינה גובה עיין שם ואדרבא משמע מלשון דוקא הטמינה כדי לחזור ולגבות הא הטמינה סתם כותבין שובר אפילו איתי' בעינא וכן משמע בתוספות פרק קמא דמציעא דף י"ז ד"ה לא אמר כלום דאפילו אם הוא מודה שהכתובה בידה כותבין שובר גם מתשובת הרשב"א סימן תתק"ל הובא בבית יוסף מבואר דהא דא"צ לפרוע כשהשטר בידו הוא להלכ' לא למעשה ובשיטת הרמב"ם נראה דסובר דהיכאדאי'לשטרא בעינא ויכול להחזיר מעכבין הפרעון עד שיחזיר לו שטרו כיון דהלוה נותן שכר הסופר ואף על גב דאינו ש"פ לצור מכל מקום אם הגדול' בעין ת"י צריך הוא להחזיר כיון דשוה הוא ללוה שלא יצטרך לשמור השובר ומיהו אם המלוה כופר אין הלוה יכול לעכב הפרעון וכיוצא בזה כתב הר"ן פ' שבוע' הדיינק גבי מלוה על המשכון דנשבע המלו' שאינו ברשותו וגובה חובו ועיין שם שהקשה וניחוש שמא המשכון ת"י ואין הלוה צריך לשלם וכתב דלא מצי למעבד דינא לנפשי' דכל שידוע שהמשכון תחות ידי' מעקלין הפרעון אפילו אין המשכון שוה כדי חובו אבל אם אינו ידוע אין מעקלין ביותר מכדי שווי המשכון עיין שם וה"נ אם ידוע מעקלין ואם אינו ידוע אין מעקלין ואף על גב דאית לי' ללוה מגו דפרעתיך וטוען ברי שישנו לשטרא תחות ידו דאין השטר נכנס בגדר פרעון אלא כפי' הוא מן הבית דין שיחזיר לו שטרו ומעקלין הפרעון אבל כל שאינו ידוע ל"מ לי' המגו:
ב סָעִיף ג שצריך לשלם מה שמודה. כתב הש"ך ובס' אגודת אזוב תמה בזה על הרב ונראה לו כיון שהשטר. בעולם אין לכתוב שובר עיין שם ולענ"ד כיון דבהכחשת המלוה עם הלוה כגון שהלוה טוען ברי שהשטר ישנו בעולם והמלוה טוען שנאבד אין מעקלין הפרעון דהעיקול אינו אלא לבית דין וכשידוע לבית דין אבל הלוה אינו יכול לעקל והמלוה נשבע היסת אלמא דאין מעקלין אלא בבירור גמור לא מספיקא וה"נ כיון שהמלוה טוען שאין לו להחזיר שטרו והלוה טוען שיש לו להחזיר אין מעקלין הפרעון מספיקא והא דאין המלוה נשבע היסת כדבריו היינו משום דעומד להרברר ע"פ עדים ועיין ש"ך סימן כ"ד:
ג סָעִיף ה מבטל כל שטר. הטעם משום דיד בעה"ש על התחתונה ואמרינן דלמא לא ידעי סכום השטר. וכתבו סתם דכל מה דמפיק למרעי' כ"כ הרמב"ן אבל אם תפס לא מפקינין מיני' כ"כ הרשב"א והיינו אם תפס היותר משני דינרין ועיין ש"ך:
א סָעִיף ב ואמר המלו' אבד לי השטר. הנה בש"ס איכא פלוגתא בזה ואיכא דס"ל דאין כותבין שובר ודוקא שמביא עדים שנשרף השטר ובלא עדים אינו גובה כמבואר בכתובות ר"פ האשה שנתארמל' ומאוד תמוה לי למה יהי' השטר עדיף ממשכון הא אפי' אם נתן משכון שגופו ממון והמלו' טוען שנאנס נשבע וגוב' חובו משום דלוה הוי כאינו יודע אם פרעתיך כמבואר בסי' ע"ב א"כ ה"נ כשהמלו' טוען שנשרף השטר יהי' ג"כ מהימן בשבוע' וגוב' חובתו וא"ל דשטר גרע משום לקוחות דא"כ בשטר דלית ביה אחריות מא"ל ועוד דהא בנשבע ואבד המשכון באונס ג"כ גובה בהשטר מלקוחות. ועוד ק' אפי' בנאבד השטר במקום דאיכא למיחוש שמא יחזור וימצאנו למ"ד דאין כותבין שובר מאי שנא ממשכון דחייב לשלם כשנאבד במקום שאינו ש"ש ונרא' ליישב דשאני משכון שאינו נוטלו רק לזכרון דברים כמ"ש רש"י בב"מ דף פ"א וגם משכון אינו דינו רק כאפותקי סתם ובאפותקי סתם אין הלוה יכול לכופו לסלק אותו באפותקי שהיא זיבורית ודינו בבינונית כמ"ש התומים וכן הדין במשכון כשיש לו מעות ודינו במעות וכיוצא בזה ואז הוי ממש כשנים שיש להם חוב זע"ז שדינן זה גובה וזה גובה וכיון דראובן תובע חובו משמעון בברי ושמעון תובע מראובן החוב שלו דהיינו המשכון שמסר לו לזכרון ולא לפרעון רק שנעשה שומר עליו ותובע אותו בספק דאפי' המשכון בעין תח"י אינו נחשב לפרעון רק בדין זה וזה גובה הוא וכיון דתביע' הלוה בהמלו' במשכון אינו רק תביעת ספק תביעתו לאו כלום הוא והלו' צריך לשלם להמלו' אבל בשטר כ"ז שהוא בעין תח"י אין הלו' חייב לשלם כלל דלא נתן לו השטר שיהי' חוב על המלו' בהחזרת השטר רק שלא התחייב עצמו לשלם רק בהחזרת השטר ועיין בכנה"ג סי' פ"ב דשטר ברור שתח"י המלו' קיי"ל כגבוי דמי כיון דהנכסים משועבדים בשטר וכ"ז שהשטר בידו הוי ממש בפירעון בידו קודם הלוא' כיון דכגבוי הוא בשעת כתיב' והוי כספק חייב וכ"ז שאין מחזיר שטרו אין עליו שום חיוב לשלם ממון אחר דכבר הי' כגבוי בידי כשהשטר בידו ולכך צריך להביא ראיה שנשרף שטרו דבזה הוי טענות הלוה כא"י אם נתחייבתי לך לשלם ולמ"ד כותבין שוב אינו רק משום תקנה שאם יאבד שטרו של זה יאכל הלה וחדי כדאמר התם ואפילו למ"ש רס"י ע"ב ס"ק ל"ז דלא שייך במשכון דזה גובה וזה גובה מ"מ יש לחלק בין משכון לשטר דהנה הר"ן פ' כל הנשבעין בסוגיא קתא דמגלא הביא קושיא בשם הרמב"ן דאמאי ישבע הלוה דאם או' ג' דינרין הי' שוה הא אם המשכון הוא ת"י המלו' א"צ הלוה לשלם אפילו אין שוה המשכון כנגד החוב דא"כ הכא הלוה אינו יודע אם ישנו המשכון ת"י המלו' או שנאבד הוי כא"י אם נתחייבתי ותי' הריב"ן כיון דהחוב הוא ודאי הוי כא"י אם פרעתיך והר"ן השיג עליו וכ' דאם היה פטור מלשלם כשמשכון הוא בעין ת"י המלו' ודאי הוי כא"י אם נתחייבתי רק שדין הוא כשהמשכון אינו שוה כדי החוב אפילו אם המשכון הוא בעין ת"י המלו' ואינו רוצה להחזיר אף דהמלו' עובר על לאו דלא תחמוד מ"מ הלוה צריך לשלם היתרון ע"ש. ולכאור' ק' א"כ הא דאמר ר"א בב"מ דף פ"א דאם אבד המשכון ישבע ויטול מעותיו ושם אף דבשו' מיירי כמבואר בסוגיא שם ובשו' מודה הר"ן דאם ידוע שהמשכון ישנו ת"י המלו' דא"צ לישבע וא"כ להר"ן כשטוען א"י אם יש ת"י המלו' או שנאבד הוי כא"י אם נתחייבתי ואמאי אמר ר"א ישבע ויטול מעותיו ועכצ"ל דבשו' מודה הר"ן להרמב"ן דדמי לא"י אם פרעתיך כיון דשוה שיעור זוזי ודאי חשיב לפרעון כשאינו מחזירו משא"כ באינו שוה ע"כ הא דאין הלוה משלם היתרון אף דלאו פרעון הוא דהא אינו שוה עכצ"ל דהוי כמו תנאי שהתנ' עמו שלא יתחייב לשלם לו כשיהי' המשכון בעין ת"י ולא יחזור לו וכיון שהתנאי הוא בגוף החיוב הוי כא"י אם נתחייבתי ולפ"ז מיושב קושיא הנ"ל דגבי משכון אם שוה שיעור זוזי הוי כפרעון במקום שהמלו' חייב וממילא הלו' הוי כא"י אם פרעתיך ושפיר נשבע המלוה שנאנס וגוב' חובו משא"כ בשטר שאינו שוה ודאי דמי למשכון דלא שוה שיעור זוזי דכתב הר"ן דהוי כא"י אם נתחייבתי ובשטר אפשר דאף הרמב"ן מודה דהוי כא"י אם נתחייבתי כיון דע"כ מכח תנאי אתינן עליה דלא שייך בהנייר שם פרעון כלל:
ב סָעִיף ב ישבע המלו' היסת. עש"ך דהשטר שוה פרוט' לראיה. אין להקשות כיון דהשטר ש"פ לראי' אם כן אפילו טוען הלוה שמא גם כן יתחייב לישבע שבוע' שאינו ברשותו כיון (") שהיא ש"פ לראי' והשטר של לוה הוא אחר הפרעון ואפי' בשטרות נשבעין שאין ברשותו כמבואר בסימן ס"ו בש"ך עיין שם זה אינו דשבוע' שאינו ברשותו אין חיוב רק על מי שנעש' שומר מש"ה בהפקיד אצלו שטר של אחר שנעשה שומר לשמור הראיה של חבירו ומש"ה חייב לישבע שהראי' אינו בידו כבר אבל במלוה שיש בידו שטר על הלו' לא נעש' נגד ההלוא' שומר לשמור הראי' שלו שאם ירצה לשרוף השטר מי ימחה בידו דהא ראיה שלו היא ולא נעשה שומר על של חבירו רק על הנייר לצור עפ"י צליחתו וזה אינו שוה פרוטה ובשומרין בעינן שוה פרוטה כמבואר:
ג סָעִיף ג כשכותבין שובר. עש"ך סק"ח דהסכים דשובר מוקדם כשר וכ' שהוא פשוט ובתומים תמה ע"ז דהא בב"מ כ' הקשה דניחוש לשמא כ' בניסן ומשני איתא לדשמואל והקשו התוס' דלמא מכר במעמד ג' שאינו יכול למחול וכן מהרש"ל הק' דדילמא חייב לאחרים ובדר"נ א"י למחול ותירצו דבכתובה לא שייך מעמד ג' וגם דר"נ ע"ש ואם כן בשט"ח אין מחזירין השובר וה"ה לשובר מוקדם. ולפעד"נ דלק"מ דאם באנו למיחוש למעמד ג' ע"כ צ"ל דחיישינן לקנוניא דהא הלוה יודע ג"כ מהמכירה וע"כ אם באת לחוש צריך אתה לו' שעשו קנוניא ביניהם ולקנוניא לא חיישינן רק בנפל כמבואר בכמה דוכתי ואף דהש"ך ס"ל בסי' ל"ט סעיף כ"ד דאפילו בלא נפל חיישינן לקנוניא היינו שאו' כן בשעה שידוע שחב לאחריני אבל לחוש לשמא חב לאחריני ולקנוניא לא חיישינן דהא שובר שאין בו זמן כשר וכמו שאבאר בסמוך וגם מה שהקשה שחייב לאחריני שפיר כ' הש"ך בסימן ס"ח ס"ק י"ט דלא חיישינן לזה דהא אי בעי קלי' או קרע ליה לשטרא ומה שהקשה בתומים שם סי' ס"ה דתינח אי לא איתחזק אבל אי איתחזק החוב בב"ד ליכא מיגו וכו' לא ידעתי מאי קא קשיא לי' דהא כיון דהשתא לא ידיעי אי חייב לאחריני ודאי דהרשות ביד הלוה לפרוע ויפטור אף מהמלוה שלו כמבואר בסי' פ"ו ס"ח דכל זמן שלא התרו בו ופרע להמלוה נפטר ע"ש וא"כ כיון דהשתא לא ידוע יש לו מיגו דאי בעי החזיר לו שטרא והיה או' דעכשיו פרע לו ונפטר ומש"ה רשאי לכתוב לו שובר בלא זמן דליכא למיחוש למכירה מטעם הנ"ל ובב"מ מקשה שפיר דבנפל חיישינן לקנוניא וא"ל דהא יכול לכתוב שובר בלא זמן דלפי הס"ד דליתא לדשמואל ודאי דלא היה רשאי לכתוב שובר משום פסידא דלקוחות אבל לפי המסקנא דקיי"ל דאיתא לדשמואל וליכא חשש פסידא דלקוחות יכולים לכתוב אף שובר בלי זמן דאם ירצה להפסיד ללקוחות אף עכשיו יכול למחול ואין לחוש משום מכירה במעמד ג' דלזה צריך קנוניא ולקנוניא לא חיישינן ואי משום שחב לאחריני הלא בלא זה יכול לקרוע לשטרו וכמש"ל וכיון דיכול לכתוב שובר בלא זמן כמו כן כשר בשובר מוקדם דשובר בלא זמן ג"כ דינו כמו מוקדם ואי"ה בסי' ס"ח יבואר יותר:
ד סָעִיף ג אם זוכרין זמן עש"ך סק"ט שכ' דאם העדים יודעים זמן השטר צריכים הם לכתוב זמן השטר שלא יפסידו למלוה שלא יהיה יכול ללות סך הנזכר בשובר אם לא שיודיעו ואם לא עשה כן השובר פסול וכתומים מביא ראיה לדבריו מב"מ דפרי וניחוש דילמא מכר' כתובתה וכו' ומאי קושיא הא כשתרצה להערים תוכל לילך לעדים ולכתוב שובר בלי זמן וכו'. ולפענ"ד אין כאן ראיה דודאי לפי מה דס"ד דליתא לדשמואל ודאי אסור לכתוב שובר בלא זמן שלא להפסיד ללוקחים. ומ"ש דבמכירה לא יספיק אף שיכול למחול דהא אכתי איכא חשש דילמא מכר' במעמד ג' עיין שם שהאריך ולפמ"ש לעיל לק"מ דלמעמד ג' ליכא למיחוש דלחשש מכירה במעמד ג' צריך אתה ג"כ חשש קנוניא ולקנוניא לא חיישינן כשלא נפל וגם בלאו הכי לתי' קמא של התוספות שם לא שייך כלל החשש מכירה במעמד ג'. אך מסתברא כהש"ך דכל כמה דלית בהא דלא כתבינן זמן משום תקנת הלוה כיון שזוכרין ודאי פסול כשכותבין בגוונא דשייך פסידא למלוה כמו שטר מכירה מאוחר פסול משום חשש דלמא יחזור וימכור ה"נ בשובר פסול כיון דאיכא למיחוש שמא יחזור וילוה בו בשלמא במקום דאיכא חשש פסידא דלוה ודאי חיישינן יותר לפסידא דלוה כיון דעיקר מה שמחויב לשלם בכתיבת שובר הוא רק תקנה משום עבד לוה לאיש מלוה אבל במקום דליכא משום פסידא דלוה צריכין לכתוב ג"כ שלא יהיה בו משום פסידא למלוה ומה שהביא ראיה לסתור דברי הש"ך מתוס' ב"ב קס"ט ע"ב ד"ה בעלמא דסיימו שם וז"ל ושמא אנו גוזרין דהיינו שמא יכתבו שובר בלא זמן ושם מיירי דיודעין זמן השטר דהא כל הענין שם אי נכתוב מזמן ראשון וכיון דביודעין זמן השטר הדין כן שצריכים לכתוב זמן מה גזירה שייך בזה וכו' ע"ש. ולפענ"ד אין זה ראיה כלל דהא יש לומר דמיירי שיודעין זמן שנעשה בו השטר דהיינו יום הקנין ואין זוכרין אם כתבו אותו יום ג"כ בשטר או אפשר שאחרוהו לשטר לאיזה סבה בלא ידיעת המלוה שלא נמחל השיעבוד וכיון דאין זוכרין זמן הנכתב בשטר הדין בכתיבת שובר שלא לכתוב זמן בשובר ושייך גזירה שפיר:
ה סָעִיף ג שובר שנכתב סתם מבטל כל שטר והיינו אפילו שטר שהוא עדיין תוך זמנו ולא אמרינן גבי' חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו כמה שכ' התומים ע"ש:
ו סָעִיף ה דינרים סתם. עיין תומים שהביא תשובת הרא"ש בלוה שיש בו כת"י בקבלת רבית באופן שחייב לנכות מהשטר שהוא רבית קצוצ' רק שא"י כמה ופסק דהמלוה ישבע וכ' תומים דלא דמי לשובר שכ' בו דינרי סתם דנכתב לבטל השטר אבל הכא הוי כשני שטרות דהוי בדין זה גובה וזה גובה וכו' ע"ש:
א סָעִיף א עידי. כתב הסמ"ע דאפי' לדעת רוב הגאוני' והמחבר דס"ל דאם זוכרים העדים זמן הקנין כותבים בשטר אותו הזמן אפי' אם זמן כתיבתן הוא מאוחר לאותו זמן טובא כמ"ש בסימן ל"ט ומ"ג מ"מ כאן בעדים כשיכתבו עתה שטר חדש מזמן הראשון יהא נראה כמוקדם אבל ב"ד או עדים ברשות ב"ד אלימי לאפקועי ממון עכ"ל:
ב סָעִיף א שובר. כתב הש"ך והיינו כשהגיע ז"פ של כל השטר אז הברירה ביד המלו' משום שיכול לומר פרע לי שטרי ותו ל"צ מידי אבל כשלא הגיע ז"פ מכל השטר כגון שז"פ הוא לשני זמנים ופורע לו מה שמגיע בזמן הראשון וכה"ג הבריר' ביד הלוה ומחויב המלו' להחליף לו השטר או לכתוב הפרעון ע"ג השטר אם רצון הלוה בכך. עכ"ל:
ג סָעִיף א הסופר. כתב הש"ך דבד"מ כ"כ בשם הנ"י פ' ג"פ אבל באמת ליתא כן שם אלא באם המלו' אבד השטר אבל בדין זה דפורע מקצת חובו כיון דהמלו' א"צ לשובר כלל צריך הלוה ליתן שכר הסופר גם מ"ש הרמ"א ואם אין שטר למלוה כו' צריך לפרש דלא הי' לו שטר כלל כגון שהתנ' עמו בפני עדים שאל יפרענו אלא בעדים כמ"ש סי' ע' או בכה"ג עכ"ל:
ד סָעִיף ב ואח"כ. הלשון הוא מהופך ופירושו דיפרע חובו ואח"כ ישבע המלו' כו'. וכה"ג אשכחן בסי' ע"ב ריש סי"ח נשבע הלוה כו' ונוטל משכונו ובסימן קל"ג בטור ובסמ"ע ס"ק י"ב וצריך להחזירו אחר שישבע כו' ופירושו שמחזירו ואח"כ נשבע היסת ובר"ס קל"ה נשבע היסת ונוטל ופירוש נוטל ואח"כ נשבע והוא הדין הכא כן נ"ל. עכ"ל הש"ך:
ה סָעִיף ג נשבע. דאנן סהדי דאדעתא דהכי לא נשבע. סמ"ע:
ו סָעִיף ג הלוה. וא"צ ליתן המעות אפי' ביד ב"ד תשובת הרשב"א שם. ש"ך:
ז סָעִיף ג הנתבע. בר"ס כ"ד כתב הטור ג"כ בשם הרא"ש דבכה"ג אין נזקקין לתובע תחלה. סמ"ע:
ח סָעִיף ג שובר. ונ"ל דאם אפשר לכתוב הפרעון ע"ג השטר או ביני שיטי יכתוב ואין המלו' יכול לעכב בזה. ש"ך:
ט סָעִיף ג מהני. דלאו עליו ממש קאמר וכמ"ש סימן ע"א ס"ה בהג"ה וכן הוא מבואר במהרי"ק עצמו ולפ"ז אם כתוב בהדיא כל זמן שלא נכתב שובר ע"ג השטר עצמו לא מהני שובר ודלא כע"ש. שם:
י סָעִיף ג סתם. כתב הש"ך משמע דלכתחל' יכתבו בשובר שהוא על שטר שזמנו כך וכך דאע"ג דבדיעבד אם לא נזכר בו זמן השטר כשר השובר כמ"ש בסימן מ"ג סכ"ד מ"מ כשזוכרין זמן יש לכתבו לכתחלה בשובר וכן משמע בש"ס ופוסקים ונרא' דאם ידוע שידעו זמן השטר ואפ"ה כתבו השובר סתם בלי ידיעת המלוה פסול השובר מפני שמגרעין כח המלו' שלא כדין ודמי לשובר מאוחר שכתבתי לקמן דפסול. עכ"ל:
יא סָעִיף ג ההלוא'. פירוש זמן הכתוב בשטר אימת נעשית ההלוא' אבל לא שיכתבו היום שראו שהלוה לו דהא כבר כתב שיש לחוש שמא איחרו זמן ההלוא' בשטר כ"כ הסמ"ע וכתב הש"ך ומשמע שא"צ להודיע למלוה שכותבים את השובר סתם אע"פ שמגרע כחו מפני שהמלו' בעצמו יודע שיכתבו סתם כיון שאין ידוע זמן השטר ולפ"ז אם היו יודעים זמן השטר בשעת הפרעון ואח"כ שכחו העדים לא יכתבו סתם בלי ידיעת המלו' שיש לחוש שיחזור וילוה ללוה זה כסכום הראשון שיחשוב שמבואר בהשובר זמן השטר והלו' יוציא שובר סתם ויפסיד המלו' שלא כדין גם לא יכתבו בשובר שנתפרע קודם לזמן זה כגון שהפרעון היה בר"ח אייר ויכתבו בשובר שנתפרע המלו' סכום כך וכך בר"ח אייר על שטר זמנו קודם אייר דמ"מ יש לחוש שמא יש למלוה עוד שטר שזמנו קודם אייר ומה שלא אמר כן לעידי השובר דחשב שיכתבו בשובר זמן השטר מפורש כיון שיודעים זמן השטר אלא אין תקנה לזה עד שיודיעו להמלו' שכותבים סתם בלא זמן. עכ"ל:
יב סָעִיף ג כל. כלומר הבריר' ביד הלוה לומר הגדול פרוע כמ"ש ס"ס ס"ה וע"ש. ש"ך:
יג סָעִיף ה מבטל. מ"מ אם תפס המלוה המותר מב' דינרים מהני תפיסה וכ"כ ב"י סימן זה בשם תשובת הרשב"א. שם:
א סָעִיף ב יכתוב לו שובר ויפרע לו כל חובו. ע' בת' צ"צ סי' יו"ד שנשאל בראובן שהלוה לשמעון בשטר מחתימת ידו כאשר נוהגין האידנא שקורין ממרמ"י והיינו שהלוה חותם חתימת ידו באמצע המגילה וכותב מעל"ד מכוון נגד החתימה בזה הלשון משמעות שט"ח זה על החתום מעל"ד מסך מאה זהובים זמן פרעון ר"ח ניסן. ויש לשטר זה כל תוקף שטרות שבעולם רק שאין לו דין שטר גמור לטרוף ממשעבדי אבל מב"ח גבי ואפי' מיורשים וא"י לטעון פרעתי אם יכולים לקיים ח"י הלוה החתום בשטר זה ויכול אדם ליתן לחבירו שטר זה אפילו בלא כומ"ס ואפי' בלא הרשאה וכל המוציא גובה בו והכל כמנהג התגרים. ואח"כ נאבד השטר זה מן ראובן המלוה ורצה להתפרע משמעון הלוה ושמעון טוען שהוא ירא שמא ימצאנו אחר ויגבה בו ממנו. וכ' השואל שם דכבר אירע כן פעמים הרבה ונהגו הדיינים להכריז על שטר שהסך הוא כו"כ וזמ"פ כו"כ וחתום עליו פלו' מי שיש לו שטר יבא לב"ד תוך ל' יום או יתבטלו זכיותיו ונותנים ביד הלוה כתוב וחתום שכך הכריזו והוא חייב לשלם להמלוה שלו (וכ"כ בס' עט"צ לעיל סימן נ' ע"ש) אלא שלוה זה מוסיף לטעון דשמא ימצא אחר לשטר זה שהוא חתום בו ויטעון שלא ידע ולא שמע מן ההכרזה שלא היה במדינה או שהיה אנוס ויכחש בו ויאמר שהוא הלוה לו תחלה בשטר זה או שיכחש בהמלוה ויאמר שהוא נתן לו שטר זה בפרעון חובו וכיוצא בזה ויגבה ממנו ולכך רוצה עתה שלא לשלם לראובן המלוה עד שיעשה לו בטחון לסלק היזקו שאם יצטרך לשלם שנית למי שיוציא השטר הנאבד ישלם לו הוא והמלוה טוען שרוצה ליתן לו שובר כדין כל מי שנאבד שטרו ואין עליו שום חיוב יותר הדין עם מי. והשיב תחלה צריכין אנו לבאר אי בשטר חתימת יד בזה שאנו קורין ממרמ"י מהני שובר או לא והנה (הר"ן) הנ"י פ' ג"פ הובא בהגהת ש"ע סי' נ' כתב דמהני שובר בשטר כזה שלא נזכר בו שם המלוה כו' אך היינו דוקא ממי שידוע ששטר זה הי' כבר בידי אותו שובר מהני לכל מי שיוציאנו אח"כ דכיון ששטר זה הי' כבר בידו והוא היה יכול לגבות בו מיקרי הוא בעל השטר והוא מוחל שעבודו ומהני אותו שובר אבל בשאין ידוע ששטר זה היה כבר בידו אלא שהוא בא לב"ד עם הלוה ואמר שטר כזה היה לי על הלוה זה ואבדתיו וכותב לו שובר ודאי דאותו שובר לא מהני דאלת"ה הרי יכול הלוה להערים כו' וכן משמעות ל' הנ"י גופיה כו' וא"כ הרי דין זה מתחלק אם הוא בענין שיודעין ששטר זה הוה בידו כבר הרי השובר ממנו מהני וצריך הלוה לשלם לו רק יתן לו המלוה שובר ואין צריך יותר דהרי שובר זה מהני לכל אדם שיוציאנו אח"כ והרי דינו ככל שטר שנאבד שכותב המלוה שובר וצריך לשלם אבל אם אין ידוע ששטר זה היה בידו כבר דאז אין השובר ממנו מהני כדפירשתי אין הלוה צריך לשלם לו אלא עד שיקבל המלוה עליו אחריות הפסד הלוה מחמת אבידת השטר דהיינו באם שיוציאנו אחר ויגבה ממנו יחזיר לו הוא את מעותיו אע"ג דמכריזין עתה על כל מי שיש לו שטר כזה שיהא מראה לב"ד והוא לא בא מ"מ איכא למיחש דלמא יוציאנו אחר ויברר שהיה אנוס ולא היה יכול לבא ויכחש בלוה זה ויאמר שהוא הלוה לו מתחלה ויגבה ממנו לכך צריך המלוה לקבל עליו אחריות כו' והאריך בזה ע"ש. ועי' בתשובת גבעת שאול סי' כ"ה שנשאל גם כן על כיוצא בזה ובעובדא דידיה אחר שכבר הכריזו ונתנו ביד הלוה כתוב וחתום שכך הכריזו והוא ישלם להמלוה בתוך כך בא אחד והוציא שטר ממר"ם זה ותבע את הלוה בטענה שלוה ממנו בשטר זה ולא היה בביתו בעת הכרזה ולכן אין הלוה רוצה עתה לשלם להמלוה שלו עד שיעשה לו בטחון לסלק היזקו שאם יצא הדין לשלם שנית לזה האחר לשלם לו הוא והמלוה טוען שרוצה ליתן לו שובר כדין כל מי שנאבד שטרו ואין עליו שום חיוב יותר כיון שהלוה בעצמו יודע האמת שזהו השטר שנאבד ממנו ומה יעשה שמצא אותו אינש דלא מעלי ורוצה להוציא ממון שלא כדין והשיב שהלוה מחוייב שלם להמלוה ומלוה יתן לו שובר כתוב בו על ממר"ם כו"כ דבאמת שובר זה מהני ליה לכל מי שיוציאנו כמבואר מדברי הרמ"א בסי' נ' בהגה ומה שכתב בת' צ"צ דבשטר כזה לא מהני שובר רק דוקא ממי שידוע ששטר זה היה כבר בידו דאל"כ הרי יכול הלוה להערים כו' דבריו אינם מחוורים לי דאם באנו לחוש לרמאי א"כ אף בידוע שהיה לו שטר כזה נמי יכול להערים כו' אלא ע"כ דלא חיישינן לזה כו' ועוד דאף אם נאמר דלא מהני שובר בכה"ג לגבי אחר רק לגבי מלוה זה וא"כ אפשר שיגיעלו הפסד ע"י אחר ומכ"ש בנ"ד שכבר הוציא אחר מ"מ ראוי הוא שהלוה ישלם לו ויקח ממנו שובר משום דטפי יש לחוש על פסידא דמלוה יותר משל לוה כדאיתא בש"ס דב"ב דקע"א מתקיף לה אביי ואלא מאי כותבין שובר אבד שוברו של זה יאכל הלוה וחדי א"ל רבא אין עבד לוה לאיש מלוה כו' ומ"ש הצ"צ לחלק דהתם אין היזקו של לוה ברי משא"כ הכא זה אינו כו' ועוד דהכא ג"כ אין היזקו ברי דהא יכול לטעון פרעתי ומי יימר דמשתבע בעל השטר כדאי' בשבועות דף לב ע"ב ואפי' בשטר שיש בו נאמנות מ"מ הא יכול להשביעו היסת לאחר הפרעון וכיון דהיזקו של המלוה הוא ברי ושל הלוה אינו ברי א"כ אמאי יאכל הלוה וחדי כדקאמר בש"ס מכל הלין טעמים נ"ל דצריך לשלם לו עכ"ד ע"ש. וע' בנה"מ לעיל ס"ס נ' שהוא ז"ל חולק ג"כ על הצ"צ הנ"ל אך בהיפוך מדברי הג"ש הנ"ל דמ"ש הצ"צ דהא דמהני שובר בשטר כזה שלא נכתב בו שם המלוה היינו דוקא ממי שידוע ששטר זה היה כבר בידו כו' ומשמע דאפי' לאחר שנאבד השטר מידו כיון שהיה כבר בידו מהני שובר שלו חולק שם עליו וסובר דלא מהני שובר רק כשמעידין העדים שהיה אז השטר בידו בשעה שכ' השובר אבל בלא"ה לא מהני דשמא מכרו לו אא"כ היינו אחר הזמן שראו קודם הפרעון וכן משמע מל' הנ"י כו' ומ"ש הצ"צ דבנאבד שטר כזה מחוייב הלוה לשלם כשעושה לו ערבות שלא יבא לו היזק משטר כזה פקפק שם עליו וכ' לא ידעתי מנ"ל כיון דלא אמרי' רק כותבין שובר וכיון שא"א לכתוב שובר על שטר כזה מנא ליה שמועיל ערבות הא הלוה יכול לומר אינו בטוח לי ע"ש. ומצאתי בתשו' הרדב"ז ח"א ס"ס קצ"ג כדעת הצ"צ ולא כדברי הג"ש הנ"ל והוסיף שם דאם אין המלוה אמוד יביא לו ערב או משכון וז"ל שם והוי יודע כי חוב כזה (שכתוב בשטר שנשתעבד לפרוע לכל מי שיצא השטר מתחת ידו ואפי' בלא הרשאה) לא יוכל לגבות אותו בעל השטר אם אין השטר בידו אע"ג דכתב לי' תברח דמצי למימר שמא נתת השטר לאחר או שמא יפול וימצא אותו אחר ולא אוכל לדחותו כיון שכתוב בו תנאי זה לפיכך אם נאבד השטר אין לו תקנה ומ"מ מסתברא שאם שמעון המלוה אמוד כופין את ראובן לפרוע לו חובו ויקבל עליו כל ערעור ונזק והפסד שיבא לו מצד הפרעון הנז' ואם אינו אמוד יביא לו ערב או משכון ע"ז כדי שילא יפסיד זה שלו ויאכל הלה וחדי וכזה ראוי לדון עכ"ל (כעת ראיתי בס' ש"מ סק"ב שהזכיר דברי הצ"צ והרדב"ז הנ"ל בקצרה וכ' ואף שאין דבריהם מוכרחים כ"כ מ"מ כבר הורו זקנים ולהם שומעין ע"ש) גם בת' נ"ד סי' כ"א האריך מאד בענין זה והשיג שם על כל דברי הג"ש הנ"ל ומסיק שדברי הצ"צ הנזכר מחוורים לדינא בלי פקפוק ועוד חקר שם באם ידוע שאבד הממר"ם באונס ובענין אם יש בזה הכחשה שהמלוה חומר שאבד באונס והלוה אינו יודע ואומר אולי בלא אונס והיכא שהלוה טוען ברי שנאבד בלי אונס ובסוף כ' וז"ל העולה מכל המקובץ לדינא דממר"ם זה אם ימצאנו אדם ויוציאנו עליו יצטרך לשלם לו ולא יועיל שובר שיתן לו זה משום דנימא שמא ממר"ם אחר הוא או קנוניא (אם לא באופנים שביאר שם לעיל דליכא הך חששא כגון שעידי השובר מכירים את השטר בט"ע וכה"ג עש"ה) ומש"ה א"צ הלוה לשלם עתה עד שיתן לו כתב שאם יצטרך לשלם לאיש אחר ישבע הלוה היסת שזה הי' הממר"ם שלו ויחזור לו מה שנתן לו עתה אבל יותר ממה שנותן עתה כגון אם אין מגיע עתה רק נ' ובשטר כתוב מאה ויצטרך לשלם אח"כ ק' א"צ המלוה להחזיר לו רק נ' ואם עתה טוען המלוה ששטרו אבד באונס א"צ ליתן כ' קבלת אחריות (אלא יתן לו שובר סתם מחשש שמא ימצאנו הוא עצמו אבל אם ימצאנו אחר ויוציא ממנו ממון א"צ המלוה לשלם לו דהוי גרמא בעלמא ולא גרע משליש שהחזיר שטר כו' וכמו במשכון בסי' ע"ב ס"ב כן מבואר שם בפנים) אם נודע בעדים שבאונס אבד. ואם אינו מביא עדים והלה טוען שמא לא אבדת באונס נשבע המלוה שבאונס נאבד ומשלם לו הלוה ואם לוה מכחיש בברי נשבע הלוה ונאמן במגו דפרעתי כיון שאין שטר בידו כו' עכ"ל עש"ה. שוב ראיתי בתשו' חמדת שלמה חח"מ סי' א' נשאל ג"כ בכעין זה בא' שנתן לחבירו כת"י וברישא דמגילתא כתוב סך החוב וח"י הוא רחוק הרבה למטה כנהוג עתה בין הסוחרים ומחמת שערורית מלחמה הטמין המלוה השט"ח צרור תוך שק א' של שטרות בתוך המרתף שלו ואח"כ באו שודדים העירה וכבשוה אח"כ חיפש המלוה במרתף ולא מצא כל השק והנה המלוה בא לגבות החוב מהלוה והלוה טוען אמת שחייב לו אך ירא אולי ימצאנו איש אחר ויגבה בו ממני וע"ז לא מהני שובר מהמלוה אחרי שלא נכתב שם המלוה בשטר ואף אם ירצה המלוה ליתן לו שטר פיצוי (כמ"ש בתשו' צ"צ הנ"ל) אין שיעור לדבר כי יוכל לכתוב עליו מאי דבעי ולגוז הסך הראשון גם איך יבורר הדבר שזהו השט"ח שהיה ביד המלוה והרבה חששות שיש בזה. והאריך בזה ותמה שם על תשו' צ"צ הנ"ל הן במאי שמועיל לפי דעתו שטר פיצוי דקשה ע"ז מש"ס ב"ב קס"ט ע"ב דילמא אדהכי והכי שמיט ואכיל פירי וקשה גזל הנאכל כו' והן במה שהצריך שטר פיצוי כי ממנהג הדיינים שהעיד השואל שם שנהגו להכריז בכעין זה ולהזקיק הלוה לשלם. מזה מבואר דאין לחוש כלל שמא ימצאנו אחר דאל"כ אף אם לא טען הוא למה אנן לא טענינן ליה ומנהג זה ברור דהוא מנהג ותיקון דבאמת נראה דכל עיקר הפלוגתא אי כותבין שובר היינו רק בחששא דהוא בעצמו יגבה שנית ויפסיד לזה בידים אבל מחששא שיבא ליד אחר והאחר יגבה בו על זה אין מקום כלל לחייב המלוה כיון דאין כאן אפי' גרמא בעלמא ואין כאן דין שמירה כו' וא"כ ברור כמנהג הדיינין וא"צ ליתן אפי' שטר פיצוי דעל גרם בניזקין פטור רק הוא יתן שובר שלא יגבה בו פעם אחר רק דכתב ההכרזה הוא במקום שובר מה שנותנין לו הב"ד כו' ומסיק וכתב וא"כ ה"ה בנ"ד צריך לשלם לו אפי' בלא שטר פיצוי אלא דאכתי יש לגמגם דניחוש שמא כבר מכר המלוה את הח"י הנ"ל בשלמא בעלמא דכותבין שובר ולא חיישינן שמא כבר מכר השטר לאחר היינו כמ"ש הש"מ פ"ב דכתובות בשם הרא"ה כיון דקיי"ל המוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול א"כ לית לן בה משא"כ בממר"ני דלא מהני שובר של המלוה א"כ איכא למיחש שמכרו לאחר כבר ולמה יהי' צריך לשלם ואפ"ל דלזה מהני ההכרזה דאם קנאו אחד בדין הי' בא לב"ד כו' ובלא"ה בנ"ד לא צריכנא לכל זה חדא שאין הלוה חושד להמלוה בזה ועוד דהא דאיכא למיחש שמכר השטר היינו מחמת ריעותא שאין השטר בידו וכמ"ש הרא"ה שם משא"כ בנ"ד שהי' שערורית ועכ"פ ריעותא אין כאן ומסיים אילו לדידי צייתי ראוי להם לפשר בטוב אחרי שיש להלוה לתלות באילן גדול הצ"צ הנ"ל וכפי שדברתי עם הלוה הגיד לי שרצונו לשלם בג' או ד' ראטי"ס וכן כשר הדבר מאד כו' ע"ש. ושם בסי' ב' תשו' הג' מהר"ע איגר זצ"ל על נדון הנ"ל וכתב מתחלה בפשטא דמלתא נראה דחז"ל האלימו כח הלוה דמחשש פסידא דילי' מפסידים להמלוה דהרי למ"ד אין כותבין שובר מפסידים להמלוה מחשש פסידא דהלוה וא"כ י"ל דע"כ לא פליג ר' יוסי וקי"ל כוותיה דכותבין שובר אלא כיון דיש תקנה בשובר ומחייבין להלוה לשמור שוברו מטעם עבד לוה אבל היכא דליכא תקנה בשובר כמו בנ"ד לכ"ע מפסידים להמלוה ואף בנאבד באונס גמור היכא דל"ש לומר דהמלוה אפסיד לנפשיה דהכי משמע ברפ"ב דכתובות כו' ואח"ז כתב לתרץ תמיהת המחבר על הצ"צ הנ"ל מסוגיא דב"ב. ושוב כ' לפלפל במה שחידש הגהמ"ח לחלק דדוקא היכא שיש חשש שהוא בעצמו יגבה שנית ויפסיד לזה בידים כו' ובסוף הסכים לדבריו לדינא שצריך לשלם להמלוה אפי' בלא שטר פיצוי וכ' דאף שאין הכרח לחילוק זה מ"מ כיון דלא מצינו הדין רק היכא דהחשש שהוא בעצמו יגבה וכבר הוכחנו דיש עכ"פ מקום לחילוק זה מנ"ל להמציא להוסיף היכא דהחשש שמא ימצא אחר ובפרט דהשואל בצ"צ העיד דמנהג הדיינים להגבות ע"י ההכרזה ואף דהצ"צ הורה דמחוייב ליתן לו שטר פיצוי וזהו ל"ש בנ"ד דיכול לגוז אף שלמעלה ולכתוב מאי דבעי מ"מ באמת מסברא קשה תקנתא דשטר פיצוי דמה"ת לחייב זה להאמין למלוה אף אם איש עני הוא ולא ימצא מקום לגבות א"ו דהצ"צ כ' רק דמחייבים להמלוה במאי דאפשר להציל ללוה מידי הפסדו אבל לא שיהי' עיכוב בדבר ולזה גם דעתי העניה מסכמת להגבות החוב להמלוה ע"י ההכרזה ובאופן היכא דהלוה מאמין ליה שלא מכר השט"ח עכ"ד ע"ש וצ"ע בכל זה:
א סָעִיף א (ליקוט) ויכתבוהו מזמן ראשון. גמ' שם מזמן ראשון כו' כמש"ש קס"ח במתני' וגמ' ביום פ' וכמ"ש בסי' מ"א ור"ל דהרשות לכתוב מזמן ראשון ובדכ' דאקנה כנ"ל וז"ש בהג"ה אבל מזמן כו' (ע"כ):
ב סָעִיף א אע"פ כו' אבל כו'. עבהג"א שהן ב' פי' בגמ' עמ"ש בגמ' שם אבל עדים לא ובתוס' שם ד"ה אין כו': (ליקוט) אבל מזמן כו'. ממש"ש קע"ב א' וא"ר האי מאן כו' דמ' דמרצון הלוה כותבין וכמ"ש בסי' נג ועתוס' שם ד"ה אין הלכ' כו' (ע"כ):
ג סָעִיף א (ליקוט) המלוה כו'. מתני' קס"ז א' (ע"כ): המלוה יתן כו' ואם. מ"ש כאן ובס"ס לט ואם המלוה לא כ"כ נ"י והמ"מ רק כתבו דמ"ש והבעל נותן במקום שאין כותבין כתובה או שלא כ' אבל אם כ' ואבדה היא נותנת וכ"כ ש"ך ע"ש:
ד סָעִיף ג וכ"ש אם. כתובות רפ"ב ט"ז ב' כי הטמינה בפנינו דמי מ' דהטמינה לד"ה אין כותבין אף למ"ד כותבין שובר ומזה נלמד ג"כ הדין הראשון של ש"ע:
ה סָעִיף ג (ליקוט) נשבע כו'. דאדעתא דהכי לא נשבע וכמ"ש בב"ק פ"א וש"מ ועסי' ע"ג (ע"כ):
ו סָעִיף ג ואם המלוה כתובות פ"ה א' שקול שטרא כו' ש"מ דיכול לעכב המעות:
ז סָעִיף ג מי שחייב כו'. ב"ב קע"א ב' דאי ס"ד אין כו' אין עבד כו' משמע דוקא במקום שיש ריעותא למלוה הלא"ה לא וכ"מ מרש"י שם ד"ה עבד לוה כו' וכן שם במתני' א"ל ר' יוסי כו' ולא ירע כו':
ח סָעִיף ג (ליקוט) שטר כו'. עבסי' ע"א ס"ה בהג"ה מש"ש (ע"כ):
ט סָעִיף ג שובר שנכתב. שם כ' סתמא כנ"ל:
י סָעִיף ג וכן אם. שם קע"ג האומר לבנו כו' וכן כאן גדול פרוע וכן בשובר סתם דלעיל ועש"ך:
יא סָעִיף ה אם כ'. שם במשולשין בשטר ואין כו' ועתוס' שם ד"ה שטרו:
יב סָעִיף ה אבל. עבה"ג:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.