א רֶגֶל הִיא אָב, שֶׁוְשִׁלַּח אֶת בְּעִירֹה הַכָּתוּב בַּתּוֹרָה, הוּא שֶׁהַבְּהֵמָה הוֹלֶכֶת בְּרַגְלֶיהָ וּמַזֶּקֶת בְּדֶרֶךְ הִלּוּכָהּ, וְהוּא דָּבָר שֶׁדַּרְכָּהּ בְּכָךְ וְאֵין לָהּ בּוֹ הֲנָאָה. וְכָל הַדּוֹמֶה לִדְבָרִים אֵלּוּ הוּא תּוֹלְדוֹתָיו, וְדִינוֹ כְּמוֹתוֹ. כֵּיצַד, כְּגוֹן שֶׁהִזִּיקָה בְּגוּפָהּ דֶּרֶךְ הִלּוּכָהּ, אוֹ בִּשְׂעָרָה, אוֹ בְשָׁלִיף (פֵּרַשׁ הַבַּרְטְנוּרָא בָּרִאשׁוֹן מִקַמָּא שָׁלִיף, מַשּׂאוֹי בְּאַמְתָּחוֹת וּמַרְצוּפִין) שֶׁעָלֶיהָ, אוֹ בִּפְרוֹמְבִּיָּא (פֵּרוּשׁ, רֶסֶן) שֶׁבְּפִיהָ, אוֹ בַּזּוּג שֶׁבְּצַוָּארָהּ, אוֹ בְּמַשּׂוֹי שֶׁעָלֶיהָ; וְתַרְנְגוֹלִים שֶׁהָיוּ פּוֹרְחִים מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וְשָׁבְרוּ כֵּלִים בְּכַנְפֵיהֶם, אוֹ שֶׁהָיוּ מְהַדְּסִין (פֵּרוּשׁ מְהַדְּסִין, עִנְיָן דְּרִיסָה וּרְקִידָה) עַל גַּבֵּי עִסָה אוֹ פֵרוֹת וְטִנְּפוּם אוֹ נִקְּרוּ בָּהֶם, וְכֵן כָּל דָּבָר הַמְחֻבָּר בְּגוּפָהּ, כְּגוֹן עֶגְלָה הַמּוֹשֶׁכֶת בְּקָרוֹן וְהוֹלִיכָתָהּ עַל גַּבֵּי הַכֵּלִים וְשִׁבַּרְתָּם, כָּל אֵלּוּ תוֹלָדוֹת הָרֶגֶל וְדִינָם כָּמוֹהוּ.
ב כִּשְׁכְּשָׁה בִּזְנָבָהּ כִּשְׁכּוּשׁ רַב שֶׁאֵין דַּרְכָּהּ לַעֲשׂוֹת תָּמִיד, וְהִזִּיקָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים; אוֹ שֶׁכִּשְׁכְּשָׁה בַּגִּיד שֶׁלָּהּ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְהִזִּיקָה, פָּטוּר. וְאִם תָּפַס הַנִּזָּק, גּוֹבֶה חֲצִי נֶזֶק מִמַּה שֶׁתָּפַס, שֶׁזֶּה הַדָּבָר סָפֵק הוּא אִם אֵלּוּ תּוֹלְדוֹת הַקֶּרֶן שֶׁחַיָּב עָלֶיהָ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, אוֹ תוֹלְדוֹת הָרֶגֶל שֶׁפָּטוּר עָלֶיהָ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּבְכָל סְפֵקָא דְדִינָא לָא מְהַנֵּי תְּפִיסָה, וְלָכֵן אֲפִלּוּ אִם תָּפַס מַפְקִינָן מִנֵּהּ (טוּר ס"א בְּשֵׁם ר"י) (וע"ל סִימָן שכ"א). וּלְדַעַת הָרֹא"שׁ דְּכִשְׁכְּשָׁה בִּזְנָבָהּ לָא הֲוֵי סָפֵק, וַדַּאי פָטוּר (טוּר שָׁם הֵבִיאוֹ).
ג כָּל תּוֹלָדָה כְּאָב שֶׁלָּהּ, חוּץ מִצְּרוֹרוֹת הַמִּנַּתְּזִין מִתַּחַת רַגְלֵי הַבְּהֵמָה בִּשְׁעַת הִלּוּכָהּ, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁתּוֹלְדוֹת רֶגֶל הֵם וּפָטוּר עֲלֵיהֶם בִּרְשׁוּת הָרַבִּים כְּרֶגֶל, וְאִם הִזִּיקוּ בִּרְשׁוּת הַנִּזָּק מְשַׁלֵּם מֵהַיָּפֶה שֶׁבִּנְכָסָיו כְּרֶגֶל שֶׁהוּא אָב, אַף עַל פִּי כֵּן אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא חֲצִי נֶזֶק. כֵּיצַד, בְּהֵמָה שֶׁנִּכְנְסָה לַחֲצַר הַנִּזָּק וְהָיוּ צְרוֹרוֹת מִנַּתְּזִין מִתַּחַת רַגְלֶיהָ וְשָׁבְרוּ אֶת הַכֵּלִים, מְשַׁלֵּם חֲצִי נֵזֶק מֵהַיָּפֶה שֶׁבִּנְכָסָיו; וְדָבָר זֶה הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִינַי.
ד וְכֵן אִם הָיְתָה מְהַלֶּכֶת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְנִתְּזוּ צְרוֹרוֹת מִתַּחַת רַגְלֶיהָ לִרְשׁוּת הַנִּזָּק וְשָׁבְרוּ אֶת הַכֵּלִים, מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק. וְהוּא הַדִּין לְתַרְנְגוֹלִים שֶׁהִדְּסוּ וְהֶעֱלוּ עָפָר אוֹ צְרוֹרוֹת וְשָׁבְרוּ, וְכֵן חֲזִיר שֶׁהָיָה נוֹבֵר בְּאַשְׁפָּה וְהִתִּיז צְרוֹרוֹת וְהִזִּיק, מְשַׁלֵּם חֲצִי נֵזֶק.
ה דָּרְסָה עַל הַכְּלִי בִּרְשׁוּת הַנִּזָּק וְשִׁבַּרְתּוֹ, וְנָפַל עַל כְּלִי אַחֵר וְשִׁבְּרוֹ, עַל הָרִאשׁוֹן מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם, וְעַל הָאַחֲרוֹן מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁהוּא הַדִּין לְכֹחַ כֹּחוֹ. הַגָּה: דָּרְסָה עַל הַכְּלִי וְלֹא נִשְׁבַּר, וְנִתְגַּלְגֵּל לְמָקוֹם אַחֵר וְנִשְׁבַּר שָׁם, מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם (טוּר ס"ב).
ו הָיְתָה מְהַלֶּכֶת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וּבָעֲטָה וְהִתִּיזָה צְרוֹרוֹת, וְהִזִּיקוּ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, פָּטוּר. וְאִם תָּפַס הַנִּזָּק רְבִיעַ נֶזֶק, אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ; שֶׁהַדָּבָר סָפֵק הוּא שֶׁמָּא שִׁנּוּי הוּא וְאֵינוֹ תּוֹלָדַת רֶגֶל, שֶׁהֲרֵי בָּעֲטָה.
ז בָּעֲטָה בָאָרֶץ בִּרְשׁוּת הַנִּזָּק וְהִתִּיזָה צְרוֹרוֹת מֵחֲמַת הַבְּעִיטָה וְהִזִּיקָה שָׁם, חַיָּב לְשַׁלֵּם רְבִיעַ נֶזֶק, שֶׁזֶּה שִׁנּוּי הוּא בְּהַתָּזַת צְרוֹרוֹת. וְאִם תָּפַס הַנִּזָּק חֲצִי נֶזֶק, אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ. וַאֲפִלּוּ הָיְתָה מְהַלֶּכֶת בְּמָקוֹם שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָהּ שֶׁלֹּא תַּתִּיז. וּבָעֲטָה וְהִתִּיזָה, מְשַׁלֵּם רְבִיעַ נֶזֶק. וְאִם תָּפַס הַנִּזָּק חֲצִי נֶזֶק, אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ. הַגָּה: (ר"י וְהָרֹא"שׁ) וּכְבָר נִתְבָּאֵר דְּיֵשׁ חוֹלְקִין וּסְבִירָא לְהוּ דְּלָא מְהַנֵּי תְּפִיסָה בִּסְפֵק דִּינָא:
ח בְּהֵמָה שֶׁהֵטִילָה גְלָלִים לְעִסָה, הַיְנוּ צְרוֹרוֹת. וּכְגוֹן דְּדָחִיק לָהּ עָלְמָא שֶׁאֵין לָהּ מָקוֹם לִנְטוֹת אָנֶה וָאָנָה, דְּאִי לָאו הָכִי הָוֵי שִׁנּוּי וְתוֹלָדָה דְקֶרֶן הוּא.
ט כְּשֵׁם שֶׁחַיָּב עַל כֹּחַ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַמָּשׁ שֶׁהִתִּיז צְרוֹרוֹת, כָּךְ חַיָּב עַל כֹּחַ שֶׁאֵין בּוֹ מַמָּשׁ, כְּגוֹן סוּס שֶׁצָּנַף (פֵּרוּשׁ, צְנִיפָה בְּסוּס כְּמוֹ נְעִירָה בַּחֲמוֹר וּנְבִיחָה בְכֶלֶב וּשְׁאָגָה בְּאַרְיֵה) וַחֲמוֹר שֶׁנּוֹעֵר וְשָׁבְרוּ כֵּלִים בְּכֹחַ קוֹלָם, וְתַרְנְגוֹל שֶׁשָּׁבַר כֵּלִים בְּרוּחַ כְּנָפָיו אוֹ שֶׁהוֹשִׁיט רֹאשׁוֹ לַאֲוִיר כְּלִי, וְתָקַע בּוֹ, וּשְׁבָרוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁיֵּשׁ בּוֹ זֵרְעוֹנִים, דְּהַשְׁתָּא הָוֵי אוֹרְחֵהּ; אֲבָל אִם אֵין בּוֹ זֵרְעוֹנִים הָוֵי שִׁנּוּי, וְלֹא דַּיָּנִין לֵהּ הַשְׁתָּא.
י הַתַּרְנְגוֹלִים מוּעָדִים לְהַלֵּךְ כְּדַרְכָּן וּלְשַׁבֵּר. (אוֹ) הָיָה חוּט אוֹ רְצוּעָה קָשׁוּר בְּרַגְלֵיהֶם, וְנִסְתַּבֵּךְ כְּלִי בְּאוֹתוֹ הַחוּט וְנִתְגַּלְגֵּל וְנִשְׁבַּר, מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק. הַגָּה: זֶהוּ לָשׁוֹן הָרַמְבַּ"ם, וְהוּא סָתוּם; אֲבָל אֲחֵרִים כָּתְבוּ: הָיָה חוּט אוֹ מְשִׁיחָה קְשׁוּרָה בְּרַגְלֶיהָ, אִם גָּרְרָה וְשִׁבְּרָה בּוֹ כְּלִי דֶרֶךְ הִלּוּכָהּ, מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם; זְרָקוֹ וְשָׁבַר בּוֹ, מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק. (וְאִם הִזִּיק אַחַר שֶׁנָּח, פָּטוּר) בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּחוּט שֶׁל הֶפְקֵר אוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּעָלִים וְהִצְנִיעוֹ וְנִקְשַׁר מֵאֵלָיו; אֲבָל אִם הַחוּט שֶׁל בַּעַל הַתַּרְנְגוֹל וְלֹא הִצְנִיעוֹ, אֲפִלּוּ נִקְשַׁר מֵאֵלָיו וְשָׁבַר עַל יְדֵי זְרִיקָה, חַיָּב נֶזֶק שָׁלֵם (טוּר ס"ג), דַּחֲצִי נֵזֶק דִּצְרוֹרוֹת אֵינוֹ אֶלָּא בְּהִתִּיזָה דְּבַר הֶפְקֵר, אֲבָל אִם הִתִּיזָה דָבָר (שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּעָלִים) וְלֹא הִצְנִיעוֹ, חַיָּב נֶזֶק שָׁלֵם. וְאִם הַחוּט שֶׁל אֲחֵרִים, בַּעַל הַחוּט חַיָּב, בֵּין הִזִּיק הַתַּרְנְגוֹל דֶּרֶךְ גְּרִירָה אוֹ דֶרֶךְ זְרִיקָה, הוֹאִיל וְלֹא הִצְנִיעַ חוּט שֶׁלּוֹ. וְאִם הִזִּיק הַחוּט לְאַחַר שֶׁנָּח, חַיָּב מִשּׁוּם בּוֹר הַמִּתְגַּלְגֵּל. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּתַרְנְגוֹל שֶׁל הֶפְקֵר; אֲבָל אִם יֵשׁ לַתַּרְנְגוֹל בְּעָלִים, אִם הִזִּיק דֶּרֶךְ גְּרִירָה שְׁנֵיהֶם מְשַׁלְּמִין בְּיַחַד. וְאִם הִזִּיק דֶּרֶךְ זְרִיקָה, בַּעַל הַתַּרְנְגוֹל נוֹתֵן רְבִיעַ וּבַעַל הַחוּט שְׁלֹשָׁה חֲלָקִים. וְאִם הִזִּיק לְאַחַר שֶׁנָּח, בַּעַל הַתַּרְנְגוֹל פָּטוּר וּבַעַל הַחוּט חַיָּב הַכֹּל. (וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן תי"א יִתְבָּאֵר בְּדִינֵי בוֹר). וְכָל זֶה בְּנִקְשַׁר מֵאֵלָיו, אֲבָל אִם קְשָׁרוֹ אָדָם בְּרֶגֶל הַתַּרְנְגוֹל אָז הַקּוֹשֵׁר חַיָּב בְּכָל עִנְיָן, אֲפִלּוּ יֵשׁ לַחוּט בְּעָלִים (טוּר). וְהוּא הַדִּין אִם הָיָה הַחוּט מֻנָּח בְּמָקוֹם מֻצְנָע, וְהִנִּיחַ אָדָם בִּמְקוֹם תֻּרְפָּה וְעַל יְדֵי זֶה נִקְשַׁר בַּתַּרְנְגוֹל, הָוֵי כְּאִלּוּ קְשָׁרוֹ בְּיָדַיִם (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַתּוֹסָפוֹת שָׁם וּבְשֵׁם הָרֹא"שׁ).
יא תַּרְנְגוֹל שֶׁהָיָה מְחַטֵּט בְּחֶבֶל דְּלִי וְנִפְסַק הַחֶבֶל וְנִשְׁבַּר הַדְּלִי, אִם עִסָה דְבוּקָה בַּחֶבֶל דְּהַשְׁתָּא אוֹרְחֵהּ הוּא, אוֹ אֲפִלּוּ אֵין בּוֹ עִסָה וְהוּא בָלוּי שֶׁדַּרְכּוֹ לִפָּסֵק עַל יְדֵי חַטִּיטַת הַתַּרְנְגוֹל, חַיָּב בֵּין עַל הַחֶבֶל בֵּין עַל הַדְּלִי נֶזֶק שָׁלֵם. וְאִם הַחֶבֶל חָדָשׁ וְאֵין עִסָה דְּבוּקָה בּוֹ, מְשֻׁנֶּה הוּא וְאֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא חֲצִי נֶזֶק בֵּין עַל הַחֶבֶל בֵּין עַל הַדְּלִי, וְאִם הוּא הוֹלֵךְ אַחַר הַדְּלִי וּמְגַלְגְּלוֹ עַד הַמָּקוֹם שֶׁנִּשְׁבַּר שָׁם, מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם.
יב הַכֶּלֶב וְהַגְּדִי שֶׁקָּפְצוּ מֵרֹאשׁ הַגַּג מִלְמַעְלָה לְמַטָּה וְשָׁבְרוּ אֶת הַכֵּלִים, מְשַׁלְּמִים נֶזֶק שָׁלֵם מִפְּנֵי שֶׁמּוּעָדִים הֵם לְדָבָר זֶה. וְכֵן אִם נָפְלוּ וְהִזִּיקוּ, שֶׁעֲלִיָּתָן לְרֹאשׁ הַגַּג פְּשִׁיעָה; וְאַף עַל פִּי שֶׁנְּפִילָתָן אֹנֶס, כָּל שֶׁתְּחִלָּתוֹ בִּפְשִׁיעָה וְסוֹפוֹ בְּאֹנֶס, חַיָּב. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם הָיוּ הַכֵּלִים סְמוּכִים לַכֹּתֶל, שֶׁאֵין רְאוּיִין לִשָּׁבֵר עַל יְדֵי קְפִיצָה, וְנָפְלוּ, פָּטוּר, דְּאֹנֶס הוּא. וְאִם הַכְּלִי אָרֹךְ וְרֹאשׁוֹ אֶחָד קָרוֹב לַכֹּתֶל וְרֹאשׁ הַשֵּׁנִי רָחוֹק בְּעִנְיָן שֶׁרָאוּי לִשָּׁבֵר עַל יְדֵי קְפִיצָה, וְנָפְלוּ קָרוֹב לַכֹּתֶל וְשָׁבְרוּ, חַיָּב, דִּתְחִלָּתוֹ בִּפְשִׁיעָה עַל יְדֵי קְפִיצָה. וְאִם הַכֹּתֶל צַר, אֲפִלּוּ קְרוֹבִים לַכֹּתֶל וְנָפְלוּ, חַיָּב, וְהוּא שֶׁקָּפְצוּ כְּדַרְכָּם; אֲבָל אִם קָפַץ הַכֶּלֶב בִּרְקִידָה וְהַגְּדִי נִסְרַךְ, דְּהָוֵי שִׁנּוּי גַבַּיְהוּ, אֵין מְשַׁלְּמִין אֶלָּא חֲצִי נֶזֶק (טוּר ס"א). קָפְצוּ מִלְּמַטָּה לְמַעְלָה, מְשַׁלְּמִים חֲצִי נֶזֶק. וְהוּא שֶׁנִּתְלָה הַגְּדִי וְנִסְרַךְ, וְקָפַץ הַכֶּלֶב. אֲבָל נִסְרַךְ הַכֶּלֶב, וְדִלֵּג הַגְּדִי, בֵּין מִלְמַעְלָה לְמַטָּה בֵּין מִלְּמַטָּה לְמַעְלָה, חַיָּבִים נֶזֶק שָׁלֵם. וְכֵן תַּרְנְגוֹל שֶׁדִּלֵג בֵּין מִלְמַעְלָה לְמַטָּה בֵּין מִלְּמַטָּה לְמַעְלָה, מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם. וְהוּא הַדִּין מִי שֶׁמָּסַר בֵּיתוֹ לְשָׁמְרוֹ וְהָיוּ בּוֹ חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, צָרִיךְ לְשָׁמְרָם שֶׁלֹּא יְדַלְּגוּ מִלְמַעְלָה לְמַטָּה וְלֹא מִלְּמַטָּה לְמַעְלָה:
א סָעִיף ב וי"א דבכל ספיקא דדינא כו'. וכ"פ מהרש"ל פ' כיצד הרגל סי' ה' וז' ועמ"ש לעיל סי' שפ"ח סעיף א' ועיין בסמ"ע ס"ק ז' עד דהוא ענין דקנסא דהא גופו לא הזיק וכו' אין לזה טעם כלל וכבר השיג עליו הב"ח גם מ"ש הב"ח דמיירי בב' בהמות שהזיקו לא נהירא אלא נראה אף בבהמה אחת כיון דמבעיא אי אורחא היא ואין כוונתה להזיק או כוונתה להזיק והוי קרן א"כ יכול לו' דלמא טבע הבהמה לפעמי' הוא כך ולפעמים כך ודלמא בר"ה הזיקה דרך הלוכה כי אורחא ולא הי' כוונתה להזיק וברשות הניזק היתה כוונת' להזיק וקרן הוא ודוק כן נ"ל ברור:
א סָעִיף א ה"ג שהבהמה הולכת ברגלי' ומזקת בדרך הילוכה וכ"כ הטור ר"ס זה ע"ש:
ב סָעִיף א או בשער' פי' שנסתבך כלים בשער' וגרר' ושברן:
ג סָעִיף א בשליף שעלי' הוא משאוי שנטען עליה המונח באמתחת במרצופין רש"י. ומ"ש המחבר אחר זה או במשוי שעלי' ר"ל משוי שהוא בעין הנטען עליה:
ד סָעִיף א מהדסין פי' שמרקדין:
ה סָעִיף א או נקרו בהן ומאסוהו בנקירתן אף שלא אכלוהו דאל"כ ה"ל תולד' דשן דהא יש לו הנאה באכילתו:
ו סָעִיף ב כשכשה בזנבה כו' ז"ל הטור אם כשכשה בדרך כל הבהמות (פי' ושיבר' כלי דרך כשכושה) ודאי אורחיה הוא פי' והוי דינו ברגל שפטור על מה שהזיק בר"ה ועל הזיקו ברשו' הניזק חייב נ"ש אבל בכשכש רב (פי' אם הזיק מכח כשכש רב ואי לא הוי מכשכש אלא כדרך שאר הבהמות לא הוי משתבר הכלי) מיבעיא אי הוי כאורח' וכ' הרמב"ם דלא איפשט' לי' אבל הרא"ש כ' דאיפשט' דהוה אורח' והוי תולד' דרגל ואם כשכשה בגיד שלה (ועי"ז שברה הכלי לכ"ע) הוא איבעיא דלא אפשטא כו' ע"ש ועל פי זה נתבאר לך דברי המחב' ומה שכ' מ"ו ר' משה אסרלש ז"ל עליו בהג"ה דהמחב' כ' כדברי הרמב"ם דס"ל דכשכש רב דזנבו וסתם כשכש דגיד שלה שוין הן ושניהן הן איבעיות דלא איפשט' בגמ' אי תולדה דקרן הוא או תולד' דרגל והמע"ה ומ"ה אי לא תפסו הניזק והזיקה בר"ה אין לו כלו' דיכול המזיק לומ' תולדה דרגל הוא ואם הזיקה ברשות הניזק אינו משלם אלא ח"נ ממ"נ אבל אם תפס ונעשה הנזק ברשות הניזק צריך לשלם נ"ש דיד התופס על העליונ' ויאמר תולד' דרגל הוא ואם בר"ה נעשה הנזק יאמר התופס תולדה דקרן הוא וצריך לשלם חצי נזק והיינו דוקא לדעת הרמב"ם דס"ל דמהני תפיסה אף במקום שהוא ספק לנו אי הוה קרן או רגל ועל זה כ' מור"ם די"א (והוא ר"י והרא"ש) דלא מהני תפיס' בספיק' דדינ' ועוד כ' דלדעת הרא"ש אם כשכש בזנבו כשכש (שאינו) רב אפשט' האיבעיא דהוה אורחא ותולדה דרגל היא ואם הזיקה ברשות הרבים פטור לגמרי אפי' למ"ד דמהני תפיסה לספיק' דדינא דכאן אין ספק אלא ודאי אורחא הוא ומינה דאם הזיקה ברשות הניזק דמשלם נזק שלם אפי' לדעת ר"י והרא"ש כיון דודאי אורחא הוא וה"ל למור"ם לכתוב ג"כ צד חיובו דכשכש בזנבו כשכוש שאינו רב ברשות הניזק אלא דחדא באידך תליא וצד החיוב נלמד מצד הפטור כנ"ל:
ז סָעִיף ב דבכל ספיקא דדינא לא מהני תפיסה כו'. והיינו בדבר שהוא איבעיא וכנ"ל אבל ג"כ מודים דאם הזיקה ברשו' הניזק דאינו משלם אפי' חצי נזק בלא תפיסה דכיון דלא איפשטא יש לומ' דלא הוה אורחא ותולדה דקרן הוא וקרן אינו משלם חצי נזק אלא מגופו וכמ"ש הטור והמחב' בסימן א' וגם בסימן זה כתבו הטור ע"ש ומ"ה בעינן שיתפוס גופו דהמזיק דוקא וישלם ממנו ח"נ ועד"ר והטור מסיק וכ' בזה ז"ל ואפי' אם היזק לאדם אחד בר"ה וברשות הניזק דינא הכי ואינו יכול לומ' ממ"נ אם תאמר שהוא קרן תתחייב לי גם כן ברה"ר וא"ת שהוא רגל (ומ"ה תפטר על הזיקו בר"ה אם כן) תן לי נזק שלם הזיקו דרשות הניזק אלא בשניהן להקל עד כאן לשון הטור ואע"ג דכתב הטור והמחב' בסי' א' בספיקא דדינא אי כליו של לוקח ברשות מוכר או איפכא קונים וקנה אחד מחבירו בשניהן דקנה בא' מהן ממ"נ שאני הכא דהוא ענין דקנסא דהא גופו לא הזיק אלא שורו שהוא ממונו מ"ה הולכין בשניהן להקל ועד"ר:
ח סָעִיף ג מהיפה שבנכסיו. כבר כתבתי פירושו דמשלם המזיק ג"כ מכיסו ולאו דוקא מהשור כדין קרן:
ט סָעִיף ג ודבר זה הלכה למשה מסיני פי' אע"פ שהדברים נראין כסותרין זא"ז שיש לו דין רגל לענין פטור בר"ה ולענין חיוב תשלומין מנכסיו יש לו דין קרן שאינו משלם אלא חצי נזק אף ברשות הניזק מ"ה כ' דהלכה למשה מסיני. כן הוא ואין להרהר אחריה:
י סָעִיף ד וכן אם היתה מהלכת בר"ה כו'. קמ"ל בזה דאע"ג דצרורות דין רגל יש לו ופטור על הזיקו בר"ה מ"מ כיון דהצרורות נתזו משם ברשות הניזק בתר הניזק אזלינן וחייב:
יא סָעִיף ד וה"ה לתרנגולים כו'. שכל שאורחא הוא והיזק בא מכחו דין צרורות יש לו:
יב סָעִיף ד שהדסו והעלו עפר. פי' ברשות הניזק או ברשות הרבים ונתזו לרשות הניזק והזיקו וכנ"ל:
יג סָעִיף ה על הראשון משלם נ"ש כו'. דהראשון נשבר ברגלו והשני נשבר בצרורות:
יד סָעִיף ה משלם נ"ש. כיון דהשבירה בא מכח הדריסה על הכלי עצמו הולכין אחר התחלתו והוי מרגל עצמו ולא מצרורות. משא"כ בהיתה מהלכת בר"ה והתיזה צרורות לרשות הניזק דאזלינן בתר מקום שנשבר שם וכנ"ל:
טו סָעִיף ו היתה מהלכת בר"ה ובעט' כו'. כ"מ שנזכ' התזת צרורות היינו צרורות באורחי' דהוא תולדה דרגל ומשלם ח"נ וברשות הניזק דוקא ובר"ה פטו' לגמרי כדין רגל וכנ"ל וכל היכא דנזכ' צרורו' בבעיט' ה"ל צרורות בשינוי דדרך הבהמות לילך ולהתיזו להשליך צרורות דרך הילוכה אבל לא בבעיטה דהיינו שמכה ברגליה בכח דרך אחוריה ומכח זה נתזין הצרורות למקום אחר וכבר נתבא' בטו' ובדברי המחב' בס"ס שפ"ט דהבעיטה בבהמה שינוי הוא וקמבעיא בגמ' אם יש שינוי בצרורות כיון שבאין מכח הבעיטה או אין שינוי ופירשו הרמב"ם דבכלל איבעיא זו אי יש שינוי לצרורות הוא קולא וחומרא קולא דאפי' ברשות הניזק רביע הוא דמשלם ותו לא והיינו שינוי דכמו שתם כיון שנשתנה ממועד אינו משלם אלא ח"נ דמועד ה"נ שינוי דצרורות אין משלמין אלא ח"נ מצרורות דעלמא והיינו רביע וחומרא נמי דאפי' בר"ה הוא משלם כדין קרן כיון דהוא משונה ואינו אורח' משא"כ כשאמרי' דאין שינוי לצרורות דאז יש לו דין צרורות דהוי אורחי' ופטו' בר"ה דומה לרגל וגם כן חייב עליהן ח"נ ברשות הניזק כדין צרורות ואיבעיא זו עלתה בתיקו וסבירא ליה להרמב"ם והמחב' דאזל בשיטתי' דמהני תפיסה לספיקא דדינא וכנ"ל ועל פי זה יתבארו דברי המחב' מ"ש דאם בעטה והזיק' ברשות הרבים פטו' היינו דאמרי' המע"ה ושמא אין שנוי לצרורות דבעיטה ויש לו דין רגל דפטו' בר"ה ואם תפס ידו על העליונה לו' יש שינוי לצרורות ויש לו דין קרן לחייב ברשות הרבים מיהו כיון דהתופס בא לתפוס ולילך לחומרא לו' יש שינוי א"כ עליו ג"כ לקבל צד הקולא דהיא ביש שינוי דהיינו דאינו משלם ברשות הרבים אלא רביע נזק חצי דין קרן ואפי' אותו רביע אינו משלם אלא כשתפס גוף השור המזיק דהא קרן דתם אינו משלם אלא מגופו וכנזכ' לעיל וזה שסיים המחב' בטעמו וכתב שהדב' ספק כו' שהוא טעם לכולן וכמו שכתבתי ומסיק וכתב דאם בעטה והזיקה ברשות הניזק חייב לשלם רביע על כל פנים דאף אם הוא קרן ויש שינוי לצרירות עכ"פ חצי צרורות חייב לשלם והיינו רביעית מיהו גם רביע זה אינו משתלם אלא מגופו דהמזיק וכנ"ל ואם תפס החצי ואפילו תפס דבר אחר אין מוציאין מידו דיכול לו' אין שינוי לצרורות והוה תולדה דרגל ומשתלם ברשות הניזק חציו אפילו מכיסו דהמזיק:
טז סָעִיף ז במקום שא"א לה שלא תתיז. ג"ז איבעיא בגמ' ומשום דבזה יש סברא לו' דה"ל דין רגל טפי אף שבא מחמת בעיטה כיון דאפילו בלא בעיטה ג"כ היתה מתזת צרורות כיון שהוא מקום שא"א לה שלא תתיזה ואפ"ה כיון דאיבעיא דלא איפשטא הוא דינא כאיבעיא שלפני זה בבעטה והתיזה והיה אפש' לה שלא תתיז:
יז סָעִיף ז מהני תפיסה כו' ולדעתם כתב הטור דאם היזק בר"ה מפקינן מיניה וברשות הניזק אי תפס גוף המזיק גובין לו ממנו רביע הנזק עד כאן לשונו וטעמו הוא פשוט על פי מה שאמר דהמע"ה וכיון דלא מהני ביה תפיסה לעולם הניזק ידו על התחתונה:
יח סָעִיף ח הוי שינוי דאין דרך הבהמה להטיל גללים לעיסה:
יט סָעִיף ט דהשתא הוי אורחא. פי' אורחא להושיט שם ראשו כדי לאכול וכל שאורחא להושיט שם ראשו רגיל גם כן לצעוק ולתקוע:
כ סָעִיף י התרנגולים מועדים כו'. עד ונתגלגל ונשבר משלם ח"נ זהו ל' הרמב"ם והוא סתום כו' ע"ש ברמב"ם דכת' עוד פרטי דינים בתרנגול וחוט קשר ברגליו ומחלת במי קשרו ובשל מי הי' החוט ועל רוב דבריו השיג שם הראב"ד ואפש' דמשום הכי לא העתיקם המחב' אלא שקשה דא"כ גם בבא זו דנתגלגל ונשב' משלם ח"נ לא הי' לו להעתיק דגם עליה השיג הראב"ד שם גם מור"ם לא היה לו לכתוב עליה ל' והוא סתם שהרי הרמב"ם ביאר דבריו שם וכ' עליה בד"א כו' אלא שהפוסקים חולקים על דבריו ונראה דהמחב' העתיק מדברי הרמב"ם ריש דבריו משום דנוכל לקיימן אליבא דהלכתא ולפרש' דמיירי בחוט של הפק' וכששוב' דרך זריקה דאז גם שאר הפוסקים ס"ל דמשלם בעל התרנגול ח"כ וכדמסיק מור"ם ג"כ ואף שהרמב"ם כ' שם ע"ז בד"א וגילה דלא איירי בהכי מ"מ ניחא לי' להמחב' להעתיק לשונו מאי דאפשר לקיימו ומור"ם כ' עלו והוא סתום ור"ל דהמחב' העתיק סתימת דבריו אבל פירושו זה הוא דחוק וצ"ע:
כא סָעִיף י משלם נזק שלם דהוי רגל:
כב סָעִיף י זרקו ושבר דה"ל צרורות:
כג סָעִיף י אלא בהתיזה דבר הפקר דומיא דצרורות דהם הפקר:
כד סָעִיף י בעל החוט חייב פירוש כל הנזק אם התרנגול הוא של הפקר וכדמסיק ומטעם דבעל החוט הוה ליה לשמור חוטו שלא יסתבך בו התרנגול של הפקר:
כה סָעִיף י בור המתגלגל פי' אף שלא הניחו בעל החוט במקום שהזיק מ"מ יש לו דין בור שחוטו יש לו דין בור שנתגלגל ממקום שהניחו למקום שנח עתה ע"י התרנגול והיזק שם וכ' שם הטו' דאם היזק אחר שנח פטור על הזיק כלי' שנזקו בו כמו שכ' הטו' בסי' ת"י כדין בור דדרשינן חמור ולא כלים (אבל מה דדרשינן שור ולא אדם היינו דוקא אם ימית האדם בנפילתו לבור ומכח החוט לא ימות משא"כ כלי הנשבר דשבירתו זו היא מיתתו) משא"כ בהיזק דרך גרירא או זריקה דאז חיובו מכח רגל או אשו וחייב על הכל:
כו סָעִיף י שניהם משלמין ביחד. דגם בעל התרנגול פשע דהוה ליה לשמור התרנגול:
כז סָעִיף י בעל התרנגול נותן רביע. דזריקה דתרנגול ה"ל כצרורות דשור דאינו משלם אלא ח"נ והשתא דאיכא לבעל החוט לשלם בהדיה אין עליו אלא חצי חיובו דהיינו רביע הנזק וג' חלקים על בעל החוט דהא בעל החוט אי הוה הוא לבדו כגון שהתרנגול היה הפקר היה מחויב לשלם כולו:
כח סָעִיף י ואם הזיק לאחר שנח דדרשינן כי יכרה איש בור ולא שור בור מ"ה אין צד חיוב בזה על בעל התרנגול אף אם החוט היה הפקר והזיק אחר שנח:
כט סָעִיף י אפי' יש לחוט בעלים כן הוא ג"כ לשון הטו' והו"מ למימר רבותא טפי אפילו אם יש גם לתרנגול בעלים וצ"ל דס"ל דאין בזה צד רבותא טפי דכל נזק שבא מצד התרנגול ודאי זה הקושר הוא חייב בו ולא בעל התרנגול כיון דהדר הוא ולקחו וקשרו בתרנגול נעשה בו בעל ולא אתא לאשמועינן אלא דחייב גם בחיובו דבעל חוט דהוא בעל התקלה דחוט אף שאינו תולה הזיקה בתרנגול וק"ל:
ל סָעִיף יא או אפי' אין בו עיסה כו'. פי' אף שאין בו עיסה דרך התרנגול לחטט בחבל דלי שהוא רטוב למצות מים לשתות וזהו שייך בין שהחבל הוא ישן או חדש אלא שאין דרך החדש להפסיק מכח מציצ' מים כזו אבל אם יש בו עיסה חוטט בו טובא ואף כשהוא חדש פוסק לפעמים.
לא סָעִיף יא ואם הוא הולך אחר הדלי כו'. אבל אם אינו הולך אחר הדלי אינו משלם אלא ח"נ ול"ד לדורס הכלי ונתגלגל הכלי למקום אחר דנתבאר בסי' זה דאזלינן בתר התחלת הדריס' וה"ל רגל וחייב נ"ש דשאני דריס' דאורחיה הוא משא"כ פסיקת חבל חדש בזה דשינוי הוא ועד"ר:
לב סָעִיף יב מפני שמועדין הן כו'. פי' וה"ל לבעליהן לשומרן שלא יקפצו ויזיקו:
לג סָעִיף יב כל שתחלתו בפשיע' וכו'. וזה אונס הבא מחמת הפשיעה דאילו שמרם מהפשיעה לא הוי בא לידי נפילה מהגג ומיהו אין דרכם לקפוץ אלא רחוק קצת מהכותל ומ"ה אם היו כלים סמוכים לכותל דאז לא פשע מתחל' במה שלא שמרם כיון שאין דרכן ליפול ובקפיצתן אינן יכולין להשתבר ומ"ה כתב הטור וכתבו מור"ם בהג"ה דאם נפלו והזיקו דבעליהן פטורין:
לד סָעִיף יב ומ"ש והוא שקפצו כדרכן. פי' שדרך הגדי לקפוץ בזקירה אחת מלמעלה למטה משא"כ הכלב שרגיל לסרוך ולנעץ צפרנו בצידי הכותל ומאחז בה ויורד ולבסוף קופץ:
לה סָעִיף יב אין משלמין בזה אלא ח"נ ואין אומרים בזה כיון שפשע מתחלה לענין שאם יקפצו כדרכן שיחייב נ"ש דהא מ"מ התורה לא חייבה על היזק הבא ע"י שינוי אלא ח"נ דומיא דתם שהזיק בקרן ומשום דלאו אורחיה הוא ה"ל שינוי לגבייהו:
לו סָעִיף יב והוא שנתלה הגדי כו'. כן הוא דעת הרי"ף והרמב"ם דס"ל דלמעלה למטה בכל ענין חייב נ"ש ודוקא בקפצו מלמטה למעלה בו חילקו בגמרא בין קפצו כדרכן או דרך שינוי ועד"ר שהארכתי בגרסתם בגמ' ושל הרא"ש והטור הי' ולהן גירסא אחרת בדברי הרי"ף והרמב"ם ממה שהי' בפני הב"י:
לז סָעִיף יב והי' בו חש"ו. דאלו עבדו כבר נתבאר בסי' שמ"ט ושפ"ט דאין אדם חייב על נזקי עבדו ואילו הזיקו הוא עצמו כבר נתבאר דאדם מועד לעולם בין ער בין ישן על כל מה שיזיק ודוק:
א סָעִיף ה ונתגלגל למקום אחר. בפרק כיצד הרגל בעי רבא דרסה על הכלי ולא שברה ונתגלגל למקום אחר ושברו מהו בתר מעיקרא אזלינן וגופה הוא או דלמא בתר תבר מנא אזלינן וצרורות נינהו תפשוט ליה מדרבה דאמר רבה זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל פטור דאמרינן מנא תבירא תבר כו' וכתבו תוס' ז"ל ונראה דאם זרק אבן או חץ ובא אחר ושברו דפשיטא דחייב ול"ש כאן מנא תבירא תבר דאי אזלינן נמי הכא בתר מעיקרא לא משכחת בצרורות חצי נזק וסברא פשוטה היא לחלק בין זורק אבן לזורק כלי עצמו עכ"ל. אמנם מדברי הרא"ש נראה דגם בזורק חץ אזלינן בתר מעיקר' שכת' בפרק כיצד הרגל גבי התיזה ברה"ר והזיקה ברה"י חייב וז"ל ואע"ג דגבי דרסה על הכלי ונתגלגל למקום אחר ונשבר אסיקנא לעיל כרבה דבתר מעיקר' אזלינן הכא לא אזלינן בתר מעיקר' אלא אחר המקום שנעשה בו הנזק דגלי קרא ברגל ובער בשדה אחר והביעור היה בחצר הניזק עכ"ל. ואי נימא לחלק בין זרק חץ לזרק כלי א"כ מאי קשיא ליה מדרבה דהא התם התיזה ברה"ר דאינו אלא צרורות וה"ל זורק חץ אלא ודאי דהרא"ש אינו מחלק בין זורק חץ לזורק כלי וכן מוכח מדברי הטור וש"ע בסי' תי"ח סעיף י' ז"ל עשה האחד אש ובא אחר והוסיף אם יש במה שעשה הראשון כדי שתגיע למקום שהלכה הראשון חייב ע"ש ומשמע דאינו חייב אלא הראשון ולא השני ואי נימא דזורק חץ ובא השני ושברו השני חייב א"כ באש דהוי נמי משום חיציו אמאי אינו חייב השני או עכ"פ יתחייבו שניהם כיון דלא אזלינן בתר מעיקרא בזורק חץ. ולשטת תוס' דגבי חץ לא אזלינן בתר מעיקרא א"כ הא דפריך פ"ק דב"ק דף ה' גבי מרבה בחבילות אי דבלאו איהו נמי אזלא מאי קעביד. ופרש"י ותוס' דמרבה בחבילות היינו באשו וכיון דאשו אינו אלא משום חציו לא אזלינן בתר מעיקרא. ואין לו' דהא אמרינן בזורק חץ ובא אחר ושברו השני חייב היינו דוקא אם בא ושברו בידים אבל אם השני ג"כ זרק חץ הראשון חייב ולא השני דמ"ש כיון דלא אזלת בתר מעיקרא בחץ וכן משמע מדברי הנ"י פרק כיצד הרגל גבי אשו משום חציו וז"ל ואי קשיא לך א"כ היכי שרינן עם חשיכה להדליק את הנירות כו' לא קשיא שהרי חיובו משום חציו כזורק החץ שבשעה שיצא החץ מתחת ידו באותו שעה נעשה הכל ולא חשבינן ליה מעשה דמכאן ולהבא דא"כ הל"ל למיפטריה דאנוס הוא כו' וה"נ אם מת קודם שהספיק להדליק את הגדיש ודאי משלם מזיק מאחריות נכסיו דהא קרי כאן כי תצא אש כו' אלא כמאן דאדליק מעיקרא ע"ש ומשמע מזה דגבי חץ נמי ה"ל כאלו אתעבד מעשה. ומ"ש תוס' דא"כ לא משכחת צרורות נראה לענ"ד דאכתי אינו אלא כחו ואע"ג דכמאן דנשבר דמי כיון דאינו אלא ע"י כחו הלכה דחצי נזק משלם וכמו בתרנגולים שהזיקו ברוח שבכנפיהם כיון דאינו אלא ע"י כחו חצי נזק משלם והא דאמרי' פ' כיצד הרגל דף כ"ב לריש לקיש דאשו משום ממונו מהא דתנן גמל פשתן כו' האי אש לאו ממונו דבעל הגמל היא כו' הבמ"ע במסכסכת כל הבירה ע"ש וכיון דתיכף מכי אדליק במקצת ה"ל כשריף כל הבירה וא"כ אמאי נתחייב במסכסכת כיון דכבר נגמר כל ההיזק ואזלינן בתר מעיקרא והיינו משום דע"כ לא אזלינן בתר מעיקרא אלא למ"ד אשו משום חציו וה"ל כאלו נגמר כל המעשה וכמ"ש בנ"י אבל למ"ד אשו משום ממונו וה"ל כאלו ממונו הזיק בזה ודאי לא אזלינן בתר מעיקרא כמו דלא אזלינן בתר מעיקרא בבור עשרה ובא אחר והשלימו לעשרים דשניהם חייבים ואע"ג דהבור כרוי ועומד וה"ה למ"ד אשו משום ממונו. והנה בטור כת' בסי' תי"ח וז"ל גמל טעון פשתן ועבר ברה"ר ונכנס פשתנו לתוך החנות של חנוני ודלקה בנרו של חנוני ודלקה כל הבירה בעל הגמל חייב שפשע במה שהרבה משוי עד שנכנס בתוך החנות ואם הגמל הולך ומסכסך האש בכל הבירה חייב בכולו נזק שלם ואם לא סכסך כל הבירה אלא הדליק במקום א' ומשם נתפשט בכולו חייב על מקום שהדליק נזק שלם ועל השאר חצי נזק עכ"ל. וקשיא לן לפי מה שכתב דגבי חץ נמי אזלינן בתר מעיקרא אם כן כיון שהדליק במקצת הבירה הרי הוא כשרוף כולה ואלו בא אחר ושרפו לא היה משלם כלל דאזנלינן בתר מעיקרא ואם כן איהו גופיה כשמסכסך אחר כך כל הבירה הרי כבר הוא מבוער ולא ליחייב ביה נזק שלם וצ"ע:
א סָעִיף א בשערה. פירוש שנסתבך כלי בשערה וגררתו ושברתו. סמ"ע:
ב סָעִיף א נקרו. פירוש דמאסוהו בנקירתן ולא אכלוהו דאל"כ ה"ל תולדה דשן דהא יש לו הנאה באכילתו. שם:
ג סָעִיף ב דדינא. היינו בבעיא דלא איפשטא ובזה מודים דאם הזיקה ברשות הניזק דאינו משלם כלל אא"כ תפס גוף המזיק דוקא ואז ישלם ממנו ח"נ דכיון דלא איפשטא י"ל דלא הוי אורחה ותולדה דקרן הוא וקרן אינו משלם אלא ח"נ מגופו והטור מסיק בזה וכת' וז"ל ואפילו אם הזיק לאדם אחד בר"ה וברשות הניזק דינא הכי וא"י לו' ממ"נ אם תאמר שהוא קרן תתחייב לי ג"כ בר"ה וא"ת שהוא רגל תן לי נ"ש היזקא דרשות הניזק אלא בשניהן להקל עכ"ל ואע"ג דבסי' ר' כת' הטור גבי כליו של לוקח ברשות מוכר כו' דאם קנה אחד מחבירו בשניהן דקנה אחד מהן בממ"נ שאני הכא דהוא ענין דקנסא דהא גופו לא הזיק אלא שורו שהוא ממונו מש"ה הולכין בשניהן להקל עכ"ל הסמ"ע ואין לזה טעם כלל וכבר השיג עליו הב"ח אך מ"ש הב"ח דמיירי בב' בהמות שהזיקו לא נהירא אלא נראה דאף בבהמה אחת כיון דמיבעיא אי אורחא הוא ואין כוונתה להזיק או כוונתה להזיק והוי קרן א"כ י"ל דלמא טבע הבהמה פעמים כך ולפעמים כך. ודלמא בר"ה הזיקה דרך הילוכה כי אורחה ולא היה כונתה להזיק וברשות הניזק היה כונתה להזיק וקרן הוא ודו"ק כן נ"ל ברור. ש"ך:
ד סָעִיף ג מסיני. פירוש אע"פ שהדברים נראין כסותרין זא"ז שיש לו דין רגל לענין פטור בר"ה ולענין חיוב תשלומין מנכסיו יש לו דין קרן שאינו משלם אלא ח"נ אף ברשות הניזק. מש"ה כת' דהל"מ כן הוא ואין להרהר אחריה. סמ"ע:
ה סָעִיף ד משלם. קמ"ל בזה דאע"ג דצרורות דין רגל יש לו ופטור על היזקו בר"ה מ"מ כיון דנתזו משם לרשות הניזק בתר הניזק אזלינן וחייב. שם:
ו סָעִיף ד שהדסו. שכל דאורחא הוא והניזק בא מכחו דין צרורות יש לו. שם:
ז סָעִיף ד והעלו. פירוש ברשות הניזק או בר"ה ונתזו לרשות הניזק והזיקו. שם:
ח סָעִיף ב שלם. כיון דהשבירה באה מכח הדריסה על הכלי עצמו הולכין אחר התחלתו דהוי רגל עצמו ולא מצרורות משא"כ בס"ב אם היתה מהלכת בר"ה כו' דאזלינן בתר המקום שנשבר שם כנ"ל. שם:
ט סָעִיף ו רביע. היינו כשתפס גוף השור המזיק דרביע נזק זה הוא חצי דין קרן דתם ואינו משתלם אלא מגופו. שם:
י סָעִיף ז לשלם. בזה ג"כ אינו משלם הרביע אלא מגוף המזיק רק אם תפס החצי אפילו תפס דבר אחר אין מוציאין מידו דיכול לו' אין שינוי לצרורות והוי תולדה דרגל ומשתלם ברשות הניזק חציו אפילו מכיסו דהמזיק. שם:
יא סָעִיף ח שינוי. דאין דרך הבהמה להטיל גללים לעיסה. שם:
יב סָעִיף ט אורחיה. פירוש כל שאורחיה להושיט שם ראשו רגיל ג"כ לצעוק ולתקוע. שם:
יג סָעִיף י שלם. דהוי רגל ובזרק כתב דה"ל צרורות ומשלם ח"נ. שם:
יד סָעִיף י חייב. פירוש כל הנזק דה"ל לשמור חוטו שלא יסתבך בו תרנגול של הפקר. שם:
טו סָעִיף י המתגלגל. פירוש אף שלא הניחו בעל החוט במקום שהזיק מ"מ יש להחוט דין בור שנתגלגל ממקום שהניחו למקום שנח עתה ע"י התרנגול והזיק. שם:
טז סָעִיף י ביחד. דגם בעל התרנגול פשע דה"ל לשמור התרנגול. שם:
יז סָעִיף י רביע. דזריקה דתרנגול ה"ל כצרורות דשור דאינו משלם אלא ח"נ והשתא דאיכא בעל החוט בהדיה אין עליו רק חצי חיובו דהוא רביע הנזק וג' חלקים על בעל החוט דהא אי הוה הוא לבדו כגון בתרנגול הפקר היה צריך לשלם כולו. שם:
יח סָעִיף יא הולך. אבל אם אינו הולך אחר הדלי אינו משלם אלא חצי נזק ול"ד למ"ש בס"ה בהג"ה בדרסה על הכלי ונתגלגל כו' דאזלינן בתר התחלת הדריסה וה"ל רגל וחייב נ"ש דשאני דריסה דאורחיה הוא משא"כ פסיקת חבל חדש כזה דשינוי הוא שם:
יט סָעִיף יב באונס. וזהו אונס הבא מחמת הפשיעה דאילו שמרם לא היו באין לידי נפילה ומיהו אין דרכן לקפוץ אלא רחוק קצת מהכותל ומש"ה אם היו כלים סמוכים לכותל דתו לא פשע מתחלה כיון שאין דרכן ליפול ובקפיצתן א"י להשתבר מש"ה כת' הרמ"א דאם נפלו והזיקו פטור. שם:
כ סָעִיף יב חצי. ואין אומרים בזה שיחייב נזק שלם כיון שפשע מתחלה לענין קפיצה כדרכן דהא מ"מ התורה לא חייבה בהוזק ע"י שינוי אלא ח"נ דומיא דקרן בתם ומשום דלאו אורחיה הוא ה"ל שינוי לגבייהו. שם:
כא סָעִיף יב חש"ו. דאילו עבדו אינו חייב על נזקו כמ"ש בסי' שמ"ט ס"ד ע"ש ואם הוא עצמו הזיק כבר נתבאר דאדם מועד לעולם בין ער בין ישן על כל מה שיזיק. שם:
א סָעִיף י והניחו אדם במקום תורפה. כתב בדגמ"ר וז"ל היינו בתרנגול הפקר דאל"כ בעל התרנגול ג"כ מסייע בתשלומין דלא גרע מבעל החוט עצמו שהניח חוט שלו במקום התורפה ובזה אין אנו צריכין למה שנדחק הסמ"ע בס"ק כ"ט ואף על פי כן דברי הסמ"ע נכונים שהסמ"ע קאי על דברי הטור ובטור נזכר רק ראשית דברי רמ"א שקשר אדם בידים ממש החוט ברגל התרנגול ובזה ודאי הקושר לבדו חייב אפי' יש לתרנגול בעלים אבל בסוף דברי רמ"א שהיה החוט מונח במקום מוצנע והניחו במקום תורפה בודאי אם יש לתרנגול בעלים גם בעל התרנגול חייב שזה פשע במה שהניח החוט במקום שאינו משמר וזה פשע שלא שמר תרנגול שלו עכ"ל:
א סָעִיף א בדרך הילוכה. מתני' טו ב' יז א' ב':
ב סָעִיף א והוא כו'. ב' ב' ג' א' רגל הזיקה מנוי כו':
ג סָעִיף א ואין כו'. שם ושם שהנאה להזיקה הוא שן ותולד':
ד סָעִיף א וכל כו'. ב' א':
ה סָעִיף א כגון כו'. שם וי"ז ב':
ו סָעִיף א או במשוי כו' ותרנגולים כו'. י"ז ב':
ז סָעִיף א ודינם כו'. ג' א':
ח סָעִיף ב ואם תפס כו' וי"א כו'. כמ"ש בסי' שפח:
ט סָעִיף ב ולדעת כו'. וכ"כ הרשב"א ועבה"ג. אבל הרמב"ם סובר כיון דפריך וכי מאחר כו' אלמא כשכוש יתירא לאו אורחיה הוא והדק"ל א"ה קרן נמי כו' והרא"ש כ' דפשיט ליה וכי כו' דאפילו כשכוש יתירא אורחא הוא אלא דגמ' פריך בכשכוש כדרכה האיך ס"ד למיבעי כלל:
י סָעִיף ג ופטור כו'. ג' ב' י"ט א':
יא סָעִיף ג ואם כו'. ג' ב' וכר"פ דבתרא הוא ועוד לא שבקינן פשוטותיה משום ספיקא דרבא: (ליקוט) משלם מהיפה כו'. מדקא' סתמא דגמ' שם ואמאי כו' לר"פ פשיטא ליה ואע"ג שי"ל דגם ר"פ ס"ל כרבא ולפוטרו ברה"ר (ע"כ):
יב סָעִיף ג ודבר כו'. שם:
יג סָעִיף ה יש כו'. מדלא איבעיא לרב אשי י"ט א' בכח כחו אלא לסומכוס מ' דלרבנן פשיטא ליה ולא מיבעיא לסומכוס אלא אי גמר הלכה כו' וא"ל דפשיטא ליה דלאו ככחו הוא אלא משום הלכה דהא הלכתא לגרע אתי כמ"ש בפ"ק דסוכה לכל התי' רק לחד תי' אליבא דר"ש וז"ש שם יז ב' לעולם כגופו כו' ול"ק לעולם לאו כגופו כו'. הרא"ש. וכנ"ל מדקא' שם יח א' אי סומכוס אימא סיפא כו' מ' דלרבנן ניחא ומסיפא לבד יכול לפשוט. אבל הרמב"ם לא ס"ל כן כמ"ש בסי' שצב בש"ע וכ"כ כאן הרא"ש בשם התוס' ועתוס' ך"ב א' ד"ה ור"י כו':
יד סָעִיף ה דרסה כו'. יז ב' תפשוט כו' וכמ"ש בסי' שפו ס"ד:
טו סָעִיף ז חייב לשלם כו'. ובזה"ז פטור לגמרי בלא תפס:
טז סָעִיף ט אבל כו'. ותליא בפלוגתא הנ"ל דס"ז אם תפס אי משלם ח"נ או רביע נזק. רא"ש. והרמב"ם ס"ל דאין כאן ספק אלא תולדה דקרן ומשלם ח"נ. והרשב"א כ' שדעת הרי"ף באית בזרוני שמשלם נזק שלם כמ"ש בדברי הרי"ף דלא כמו שדחק הרא"ש בדבריו וכ' דכיון דאוקמוה באית כו' לאו משום צרורות וכ"ה בירושלמי תרנגול כו' ברוח שבין כנפיו משלם ח"נ סומכוס אומר נ"ש נפח בכלי ושברה משלם נ"ש מ' דכ"ע היא. וצ"ל דהרי"ף גרס בגמ' אלא דאית כו':
יז סָעִיף י אבל אחרים כו'. כ"ז דברי הרא"ש והטור וכשיטת התוס' שם:
יח סָעִיף י אם גררה כו' זרקה כו'. שם בדאדיה אדויי מ' הא בגררה נ"ש כיון דמחובר בגופה כמו עגלה המושכת בקרון:
יט סָעִיף י ואם הזיק כו'. שם אלא חייב בעל התרנגול כו' ושם אר"ה נקשר כו' וכמ"ש תוס' בד"ה נקשר כו':
כ סָעִיף י בד"א כו' או כו'. תוס' ד"ה אלא כו'. ר"ל דמ"ש אלא מתני' קאי אאצנעיה וכן בהפקר כמ"ש בדברי ר"ה דאי בדלא אצנעיה חייב נ"ש כמ"ש ואי דלא כו' וערש"י ד"ה פושע כו' וה"ה באדיה או גרריה משום בור המתגלגל שם ו' א' דפריך אי בהדי דאזלי כו' ועתוס' שם ד"ה לאתויי כו' וז"ש אבל אם החוט כו' וכ"ש בתר דנייח כמש"ש ואי דלא אצנעיה כו':
כא סָעִיף י ואם החוט של אחרים כו'. כמש"ש ואי דלא אצנעיה כו'. וה"ה בשעת הילוך משום אש כמש"ש ג' ב' תולדה דאש כו' בהדי דאזלי כו' וה"ה כאן שהתרנגול כרוח מצוייה הוא ועתוס' ד"ה וכי. וקשה כו' ומה שפריך שם ו' א' אי בהדי דאזלי כו' כבר פי' תוס' שם דר"ל ליחייב גם בעל הבהמה ולכן לא אוקמיה מילתיה דרב הונא אמתני' כמ"ש תוס' בד"ה וכי כו' וך"ג א' סד"ה וליחייב וז"ש אבל אם יש כו' ואם הזיק כו'. דקי"ל כר"נ שם נג א':
כב סָעִיף י ואם הזיק לאחר כו'. שם ב' א"ד אמר אביי כו' הא כרבנן כו':
כג סָעִיף י וע"ל כו'. סל"ב וסל"ד:
כד סָעִיף י וכ"ז כו' אבל אם כו'. שם:
כה סָעִיף י אפי' יש כו'. דל"ק דליל הפקר אלא משום נקשר מאליו וכמש"ש ך"ט ב' בהופך את הגלל אע"פ שהחזירה למקומו דאסתלקי כו':
כו סָעִיף י בכל ענין. ר"ל במקום בעל דליל אבל בחלק של בעל תרנגול אינו חייב וכמ"ש תוס' ד"ה וכי כו' דלא מתוקמא כו' וז"ש אפי' יש כו' ר"ל לענין זה דוקא והסמ"ע שגה בזה:
כז סָעִיף י וה"ה אם כו'. תוס' ד"ה קשרו כו':
כח סָעִיף יא או אפילו כו'. כפי' הראשון בתוס' שם ד"ה והא כו' וכ"כ ש"פ:
כט סָעִיף יא בין כו'. כמ"ש בס"ה בהג"ה:
ל סָעִיף יא ואם כו'. גמ' שם:
לא סָעִיף יא ואם הוא הולך כו'. שם א"ר ביבי כו' והביאו הרי"ף וכ' מדל"ק לא דקאזיל כו' אלמא לאו לדחיה אמרה ופי' הרא"ש דבחבל שאינו דבוק בו עיסה ואינו בלוי דכה"ג לאו משונה היא וכמש"ש י"ט ב' כיון דאורחיה למיכל כו':
לב סָעִיף יא משלם נ"ש. גם על החבל כנ"ל כיון דאורחיה כו'. הרא"ש בלישנא בתרא:
לג סָעִיף יב כל שתחילתו כו'. שם וכמ"ש בסי' רצא ס"ו:
לד סָעִיף יב וי"א כו'. גמ' שם כגון כו':
לה סָעִיף יב ואם הכלי כו'. תוס' שם ד"ה הא. א"כ כו':
לו סָעִיף יב ואם כו'. שם פעמים כו'. ונ"מ לדידן במקרבי לכותל:
לז סָעִיף יב אבל כו'. גמ' שם לגי' שלנו אבל גי' הרי"ף והרמב"ם והתניא הכלב והגדי שדלגו בין כו' חייבין תרגמא כו' ור"ל דברייתא ראשונה בדאפיך כו' ובזה מתורץ קושית תוס' ד"ה והתניא כו' וז"ש בש"ע קפצו כו' אבל כו'. אבל לשיטת התוס' והרא"ש מלמטה למעלה בכ"ע פטורין לגמרי אפי' מח"נ ועתוס' שם ד"ה אדם כו' ואית דגרסי כו' וכצ"ל ג"כ לגי' הרי"ף ורמב"ם:
לח סָעִיף יב (ליקוט) קפצו כו'. כשיטת הרי"ף ולשיטתו מתי' קושית תוס' ד"ה והתניא כו' ואתי שפיר נמי מ"ש שם אי הכי כו' כמש"ש תוס' בד"ה אדם כו' דבל"ז ה"א מ"ש פטורין משום דמלמטה למעלה אונס הוא ע"ש בתוס' משא"כ לפי' תוס' דוחק לומר דמלמעלה למטה ג"כ אונס הוא (ע"כ):
לט סָעִיף יב וה"ה מי כו'. גמ' שם וכפי' תוס' בד"ה הנ"ל:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.