א כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה שֶׁהִיא בִּרְשׁוּתוֹ שֶׁל אָדָם שֶׁהִזִּיקָה, חַיָּבִים הַבְּעָלִים לְשַׁלֵּם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְכִי יִגֹּף שׁוֹר אִישׁ אֶת שׁוֹר רֵעֵהוּ, אֶחָד הַשּׁוֹר וְאֶחָד שְׁאָר בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף, לֹא דִבֵּר הַכָּתוּב בְּשׁוֹר אֶלָּא בַּהֹוֶה.
ב וְכַמָּה מְשַׁלֵּם, אִם הִזִּיקָה בַּדְּבָרִים שֶׁדַּרְכָּהּ לַעֲשׂוֹת תָּמִיד כְּמִנְהַג בְּרִיָּתָהּ, כְּגוֹן בְּהֵמָה שֶׁאָכְלָה תֶּבֶן אוֹ עָמִיר, אוֹ שֶׁהִזִּיקָה בְּרַגְלָהּ (אוֹ) בְּדֶרֶךְ הִלּוּכָהּ, חַיָּב לְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם מֵהַיָּפֶה שֶׁבִּנְכָסָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: מֵיטַב שָׂדֵהוּ וּמֵיטַב כַּרְמוֹ יְשַׁלֵּם. וְאִם שִׁנְּתָה וְעָשְׂתָה מַעֲשִׂים שֶׁאֵין דַּרְכָּהּ לַעֲשׂוֹת תָּמִיד, וְהִזִּיקָה בָּהֶם, כְּגוֹן שׁוֹר שֶׁנָּגַח אוֹ נָשַׁךְ, חַיָּב לְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק מִגּוּף הַמַּזִּיק עַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וּמָכְרוּ אֶת הַשּׁוֹר הַחַי וְחָצוּ אֶת כַּסְפּוֹ וְגוֹ'.
ג כֵּיצַד, שׁוֹר שְׁוֶה מָנֶה שֶׁנָּגַח לְשׁוֹר שְׁוֶה עֶשְׂרִים וְהֵמִיתוֹ, וַהֲרֵי הַנְּבֵלָה שָׁוָה אַרְבָּעָה, בַּעַל הַשּׁוֹר הַמַּזִּיק חַיָּב לְשַׁלֵּם שְׁמֹנָה. וְאֵינוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם אֶלָּא מִגּוּף הַשּׁוֹר שֶׁהִזִּיק, שֶׁנֶּאֱמַר: וּמָכְרוּ אֶת הַשּׁוֹר הַחַי.
ד לְפִיכָךְ, אִם הֵמִית שׁוֹר שְׁוֶה עֶשְׂרִים לְשׁוֹר שְׁוֶה מָאתַיִם, וְהַנְּבֵלָה שָׁוָה מָנֶה, אֵין בַּעַל הַנְּבֵלָה יָכוֹל לוֹמַר לְבַעַל הַחַי: תֵּן לִי חֲמִשִּׁים, אֶלָּא אוֹמֵר לוֹ: הֲרֵי שּׁוֹר שֶׁהִזִּיק לְפָנֶיךָ, קָחֵהוּ וָלֵךְ, אֲפִלּוּ אֵינוֹ שָׁוֶה אֶלָּא דִּינָר; וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
ה הָעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה שֶׁדַּרְכּוֹ לַעֲשׂוֹת תָּמִיד כְּמִנְהַג בְּרִיָּתוֹ, הוּא הַנִּקְרָא מוּעָד. וְהַמְשַׁנֶּה וְעָשָׂה מַעֲשֶׂה שֶׁאֵין דֶּרֶךְ כָּל מִינוֹ לַעֲשׂוֹתוֹ כֵּן תָּמִיד, כְּגוֹן שֶׁנָּגַח אוֹ נָשַׁךְ, הוּא נִקְרָא תָּם. וְזֶה הַמְשַׁנֶּה, אִם הִרְגִּיל בְּשִׁנּוּיוֹ פְּעָמִים רַבּוֹת, נַעֲשָׂה מוּעָד לְאוֹתוֹ דָּבָר שֶׁהִרְגִּיל בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: אוֹ נוֹדַע כִּי שׁוֹר נַגָּח הוּא.
ו חֲמִשָּׁה מַעֲשִׂים תַּמִּים יֵשׁ בַּבְּהֵמָה, וְאִם הוּעֲדָה לְאֶחָד מֵהֶם, נַעֲשֵׂית מוּעֶדֶת לְאוֹתוֹ מַעֲשֶׂה. וְאֵלוּ הֵם: הַבְּהֵמָה אֵינָהּ מוּעֶדֶת מִתְּחִלָּתָהּ לֹא לִגַּח, וְלֹא לִגֹּף, וְלֹא לִנְשֹׁךְ, וְלֹא לִרְבֹּץ עַל הַכֵּלִים גְּדוֹלִים, וְלֹא לִבְעֹט; וְאִם הוּעֲדָה לְאֶחָד מֵהֶם הֲרֵי זוֹ מוּעֶדֶת לוֹ. אֲבָל הַשֵּׁן מוּעֶדֶת מִתְּחִלָּתָהּ לֶאֱכֹל אֶת הָרָאוּי לָהּ, וְהָרֶגֶל מוּעֶדֶת מִתְּחִלָּתָהּ לְשַׁבֵּר בְּדֶרֶךְ הִלּוּכָהּ.
ז הַבְּהֵמָה, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁהִיא מוּעֶדֶת מִתְּחִלָּתָהּ לִרְבֹּץ עַל פַּכִּים קְטַנִּים וּלְמַעֵךְ אוֹתָם, וְיֵשׁ חוֹלְקִין עָלָיו.
ח חֲמִשָּׁה מִינֵי חַיָּה מוּעָדִים מִתְּחִלַת בְּרִיָּתָן לְהַזִּיק, אֲפִלּוּ אִם הֵם בְּנֵי תַרְבּוּת, לְפִיכָךְ, אִם הִזִּיקוּ אוֹ הֵמִיתוּ בִּנְגִיחָה אוֹ בִּנְשִׁיכָה וּדְרִיסָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, חַיָּב נֶזֶק שָׁלֵם. וְאֵלוּ הֵם: הַזְּאֵב, וְהָאֲרִי, וְהַדֹּב, וְהַנָּמֵר, וְהַבַּרְדְּלָס; וְכֵן הַנָּחָשׁ שֶׁנָּשַׁךְ, הֲרֵי זֶה מוּעָד וַאֲפִלּוּ הָיָה בֶּן תַּרְבּוּת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא נָחָשׁ מוּעָד לְכָל מִינֵי הֶזֵּק, אֲבָל הָאֲחֵרִים אֵינָן מוּעָדִין אֶלָּא מַה שֶּׁדַּרְכָּן בְּכָךְ, כְּגוֹן אֲרִי לִדְרֹס וּזְאֵב לִטְרֹף, אֲבָל לֹא אִפְּכָא (טוּר ס"ג בְּשֵׁם ר"י וְהָרֹא"שׁ).
ט כָּל מוּעָד מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם מֵהַיָּפֶה שֶׁבִּנְכָסָיו; וְכָל תָּם מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק מִגּוּפוֹ.
י בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁנִּכְנְסָה הַבְּהֵמָה לִרְשׁוּת הַנִּזָּק וְהִזִּיקַתְהוּ. אֲבָל אִם נִכְנַס הַנִּזָּק לִרְשׁוּת הַמַּזִּיק וְהִזִּיקַתְהוּ בְּהֶמְתּוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, הֲרֵי זֶה פָּטוּר עַל הַכֹּל, שֶׁהֲרֵי הוּא אוֹמֵר לוֹ: אִלּוּ לֹא נִכְנַסְתָּ לִרְשׁוּתִי לֹא הִגִּיעַ לְךָ הֶזֵּק. וַהֲרֵי מְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה, וְשִׁלַּח אֶת בְּעִירוֹ וּבִעֵר בִּשְׂדֵה אַחֵר. הַגָּה: כָּל זֶה לְשׁוֹן הָרַמְבַּ"ם וְצָרִיךְ עִיּוּן, דְּמִקְרָא זֶה בְּשֵׁן וְרֶגֶל הוּא דִכְתִיב לְפָטְרָן בִּרְשׁוּת שְׁנֵיהֶם, אֲבָל בִּרְשׁוּת הַמַּזִּיק דְּפָטוּר אֲפִלּוּ בְקֶרֶן אֵין עִנְיָן מִקְרָא זֶה טַעַם אֵלָיו, אֶלָּא דְּפָטוּר מִכֹּחַ דְּאָמַר לֵהּ: אִלּוּ לֹא נִכְנַסְתָּ כו'; וְהָא דְּפָטוּר בִּרְשׁוּת הַמַּזִּיק, דַּוְקָא שֶׁנִּכְנָס שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת, אֲבָל נִכְנַס בִּרְשׁוּת, כְּגוֹן פּוֹעֲלִים הַנִּכְנָסִין לִתְבֹּעַ שְׂכָרָן, וּנְגָחָן שׁוֹרוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, חַיָּב (טוּר ס"ה בְשֵׁם הָרֹא"שׁ).
יא הִזִּיקָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים אוֹ בְּחָצֵר שֶׁאֵינָה שֶׁל שְׁנֵיהֶם, לֹא לְמַזִּיק וְלֹא לַנִּזָּק, אוֹ בְּחָצֵר שֶׁהִיא שֶׁל שְׁנֵיהֶם וַהֲרֵי הִיא מְיֻחֶדֶת לְהַנִּיחַ בָּהּ פֵּרוֹת וּלְהַכְנִיס לָהּ בְּהֵמָה, כְּגוֹן הַבִּקְעָה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ, אוֹ שֶׁהִיא שֶׁל שְׁנֵיהֶם לְהַכְנִיס בָּהּ בְּהֵמָה וְאֵין שׁוּם אֶחָד מֵהֶם רַשַּׁאי לְהַכְנִיס בָּהּ פֵּרוֹת, אִם בְּשֵׁן וְרֶגֶל הִזִּיקָה כְּדַרְכָּהּ, הֲרֵי זֶה פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לָהּ רְשׁוּת לְהַלֵּךְ בְּכָאן, וְדֶרֶךְ הַבְּהֵמָה לְהַלֵּךְ וְלֶאֱכֹל כְּדַרְכָּהּ וּלְשַׁבֵּר בְּדֶרֶךְ הִלּוּכָהּ. וְאִם נָגְחָה אוֹ נָגְפָה אוֹ רָבְצָה אוֹ בָּעֲטָה אוֹ נָשְׁכָה, אִם תַּמָּה הִיא מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק; וְאִם מוּעֶדֶת, נֶזֶק שָׁלֵם.
יב הָיָה הֶחָצֵר שֶׁל שְׁנֵיהֶם מְיֻחֶדֶת לְפֵרוֹת וְלֹא לְהַכְנִיס בָּהּ בְּהֵמָה, וְהִכְנִיס שָׁם אֶחָד מֵהַשֻּׁתָּפִים בְּהֵמָה, וְהִזִּיקָה, חַיָּב אֲפִלּוּ עַל הַשֵּׁן וְעַל הָרֶגֶל.
יג וְכֵן אִם הָיְתָה מְיֻחֶדֶת לִבְהֵמָה לִשְׁנֵיהֶם, וְהָיָה רְשׁוּת לְאֶחָד מֵהֶם בִּלְבַד לְהַכְנִיס לָהּ פֵּרוֹת, וְהִזִּיקָה פֵרוֹתָיו, חַיָּב אַף עַל הַשֵּׁן וְעַל הָרֶגֶל.
יד אִם הוּא שֶׁל אֶחָד מֵהֶם לְפֵרוֹת וְלֹא לִשְׁוָרִים, וְלַשֵּׁנִי לִשְׁוָרִים וְלֹא לְפֵרוֹת, וְהִזִּיקָה בְּהֶמְתּוֹ שֶׁל אוֹתוֹ שֶׁמְּיֻחֶדֶת לוֹ לִשְׁוָרִים וְלֹא לְפֵרוֹת לְאוֹתוֹ שֶׁמְּיֻחֶדֶת לוֹ לְפֵרוֹת; בְּשֵׁן וְרֶגֶל חַיָּב, דִּלְגַבַּיְהוּ הֲוָה לֵהּ חָצֵר הַנִּזָּק; בְּקֶרֶן פָּטוּר, דִּלְגַבֵּי דִידֵהּ הֲוָה לֵהּ חֲצַר הַמַּזִּיק. וְאִם הִזִּיקָה בְּהֶמְתּוֹ שֶׁל אוֹתוֹ שֶׁמְּיֻחֶדֶת לוֹ לְפֵרוֹת לְאוֹתוֹ שֶׁמְּיֻחֶדֶת לוֹ לִשְׁוָרִים; בְּקֶרֶן חַיָּב, דִּלְגַבֵּי דִידֵהּ הֲוָה לֵהּ חֲצַר הַנִּזָּק; בְּשֵׁן וְרֶגֶל פָּטוּר, דִּלְגַבַּיְהוּ הָוֵי חֲצַר הַמַּזִּיק:
טו שֵׁן וְרֶגֶל, אֵין חַיָּבִין אֶלָּא אִם כֵּן הִזִּיקוּ בִּרְשׁוּת הַנִּזָּק; אֲבָל בִּרְשׁוּת הָרַבִּים פְּטוּרִים. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בִּרְשׁוּת הַמַּזִּיק. וּמִיהוּ, אִם הִתִּיז אֲבָנִים בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְהָלְכוּ וְהִזִּיקוּ בִּרְשׁוּת הַנִּזָּק, אוֹ עֵץ אָרֹךְ, מִקְצָתוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וּמִקְצָתוֹ בִּרְשׁוּת הַנִּזָּק, וְדָרְסָה עָלָיו בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְשִׁבְּרָה כֵּלִים בִּרְשׁוּת הַנִּזָּק, חַיָּב.
טז רְאוּבֵן שֶׁהִכְנִיס פֵּרוֹתָיו לַחֲצַר שִׁמְעוֹן שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּתוֹ, וְנִכְנַס שׁוֹרוֹ שֶׁל לֵוִי שָׁם וַאֲכַלְתָּם, פָּטוּר. הַגָּה: אֲבָל אִם הִכְנִיס רְאוּבֵן פֵּרוֹתָיו בִּרְשׁוּת, וְנִכְנַס שׁוֹרוֹ שֶׁל לֵוִי שֶׁלֹּא בִרְשׁוּת, חַיָּב, דְּהָוֵי כְּחָצֵר שֶׁל שֻׁתָּפִים וְנִכְנַס שָׁם שׁוֹר שֶׁל אֲחֵרִים לְהַזִּיק, דְּחַיָּב (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי שם).
יז חָצֵר שֶׁהִיא שֶׁל שְׁנֵיהֶם לִשְׁוָרִים, וְלָאֶחָד מֵהֶם לִשְׁאָר דְּבָרִים, וְהִכְנִיס בָּהּ טַלִּיתוֹ, וַחֲבֵירוֹ שֶׁמְּיֻחֶדֶת לוֹ לִשְׁוָרִים הִכְנִיס בָּהּ שׁוֹרוֹ, וְהִזִּיק הַשּׁוֹר לַטַּלִית וְגַם הַטַּלִּית לַשּׁוֹר, אֵין אוֹמְרִים יֵצְאוּ זֶה בְּזֶה, אֶלָּא שָׁמִין הַנִּזָּקִין בְּבֵית דִּין, וְכָל מִי שֶׁהִזִּיק יוֹתֵר, יְשַׁלֵּם:
יח ג' אָבוֹת נְזִיקִין בְּשׁוֹר: הַקֶּרֶן וְהַשֵּׁן וְהָרֶגֶל. וְנִקְרְאוּ אָבוֹת מִפְּנֵי שֶׁהֵם כְּתוּבִים בַּפָּסוּק; וְלָהֶם תּוֹלָדוֹת, שֶׁכָּל דָּבָר הַדּוֹמֶה לְאֶחָד מִכָּל אֵלּוּ נִקְרָא תּוֹלָדָה וְדִינוֹ כָּמוֹהוּ, חוּץ מִנֶּזֶק צְרוֹרוֹת כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר
יט כֵּיצַד, שׁוֹר הָאָמוּר בַּתּוֹרָה הוּא שֶׁנָּגַח בְּקֶרֶן, וְאֵין דַּרְכּוֹ בְּכָךְ אֶלָּא דֶרֶךְ מִקְרֶה, וְאֵין לוֹ הֲנָאָה בְּהֶזֵּקוֹ; וְכָל הַדּוֹמֶה לוֹ דִּינוֹ כְּמוֹתוֹ, כְּגוֹן שֶׁנָּגְפָה בְּגוּפָהּ אוֹ נָשְׁכָה אוֹ בָעֲטָה אוֹ רָבְצָה עַל כֵּלִים וְשִׁבַּרְתָּם; וְכֵן אִם אָכְלָה כְּסוּת אוֹ כֵּלִים, דִּינָהּ כְּקֶרֶן וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא חֲצִי נֶזֶק, בֵּין בִּרְשׁוּת הַנִּזָּק בֵּין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. וְעוֹד יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁמָזִּיקָה בְּרַגְלָהּ אוֹ בְפִיהָ וְדִינָם כְּקֶרֶן, וְיִתְבָּאֲרוּ בְּסִימָן ש"צ.
כ פָּרָה שֶׁרָבְצָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְהָלְכָה פָרָה אַחֶרֶת דֶּרֶךְ עָלֶיהָ וּבָעֲטָה בָּהּ, אַף עַל פִּי שֶׁזֹּאת שִׁנְּתָה וְרָבְצָה, אֵין לַמְּהַלֶּכֶת לִבְעֹט בָּהּ. אֲבָל אִם הִזִּיקָה דֶרֶךְ הִלּוּכָהּ, פְּטוּרָה:
א סָעִיף א כל נפש חיה שהיא ברשותו של אדם. ודוקא כגון בהמ' שאינ' בר דעת אבל עבד שיש לו דעת אין רבו חייב על נזקיו שאם הי' חייב על נזקו אם יקניטנו רבו ילך ויזיק את רבו בכל יום ב"כ הטור בסי' שמ"ט וגם בסי' זה כתבו בקיצור.
ב סָעִיף א אחד השור וא' בהמה. דילפי' שור שור משבת ועד"ר שכתבתי בשם ב"י לימוד אחר אבל זה נ"ל עיקר:
ג סָעִיף ב מהיפה שבנכסיו. כבר נתבאר דאם משלם לו במטלטלין משלם לו המזיק במה שירצה שהרי כתיב ביה כסף ישיב ללמד שנפרע אפי' בסובין וכמ"ש לקמן בסי' ת"ג ובסי' תי"ט בדברי הטור והמחבר אלא שבאם משלם לו קרקעות צריך לשלם בו מהיפה מנכסיו וגם בא לו' שבדברים כאלו שהוא בהן מועד אינו משתלם מגופו של שור המזיק לחוד ושבאם נגנב או נאבד לא יצטרך לשלם לו המזיק מביתו או לא ימלא לו דמי נזקו על דמי השור המזיק וכדין תם אלא צריך לשלם מכיסו וכמו שמבאר והולך ומ"ה כ' הטור שמשלם מהעלייה וזהו ג"כ דעת הרי"ף שכ' שמשלם לו מהעידית ועפ"ר:
ד סָעִיף ב וחצו את כספו: וכתיב בתריה וגם את המת יחצון והתור' איירי בשווין שור שוה עשרים שהזיק שור שוה עשרים והמיתו והנבילה שוה עשרה שכשיחצו ויטלו כל א' חצי החי וחצי המת נמצא שנשתלם זה חצי נזקו דמעיקרא דאף שלא נחסר לו מעיקרא אלא עשרה והוא נוטל מהחי שוה עשרה מ"מ הרי המזיק נוטל מהנבלה חמשה ואותן חמש' שהוא כדי חצי נזקו דמעיקרא הוא אשר יחסר לו והתשלומין דחצי נזקו יהא בענין זה דחמש' גובה מגוף המזיק וה' השניים המזיק ישלם לו אותו במה שירצה או משורו החי או מהנבילה שזיכה לו התורה מהניזק וזהו בשוים דאיירי בו התורה ומהשווי' נלמד לשאינו שוים וכמ"ש ואזיל בסעיף שאחר זה (והוא ג"כ מדברי הרמב"ם) שכשנגח שור שוה מנה לשור שוה עשרים והנבילה שוה ארבע' כשיחצה הניזק הנבילה עם המזיק וקיבל ממנו שתים והמזיק צריך לחצות עמו שור השוה כ"כ כמו שהי' שוה שור הניזק דהיינו עשרים ויתן ממנו עשרה לניזק ועל אותן עשר' משלם לו המזיק בדמי חצי נבילתו דהיינו שתי' שהרי על הניזק לטפל בנבילתו כדלקמן ונמצא דלא נשאר על המזיק ליתן לו אלא שמנה וק"ל:
ה סָעִיף ד לפיכך אם המית כו'. פי' לפיכך כיון דאינו משלם המזיק מביתו אלא מדמי שור המזיק לפיכך לפעמים אומר לו קחהו ולך:
ו סָעִיף ו ואם הועד' לאחד מהן פי' שהותרו בבעליו לשומרו אחר שעשתה כן ג' פעמים:
ז סָעִיף ח כגון ארי לדרוס כו'. לשון הטור בשם ר"י כגון ארי לדרוס ולאכול או לטרוף ולהניח לפיכך באחד מאלו הוא מועד וחייב עליו ברשות הניזק נ"ש ופטור בר"ה כדין רגל אבל אם טרף ואכלו לאו אורחיה הוא וה"ל כקרן תמה וחייב ח"נ אפילו ברשות הניזק וזאב ושאר חיות דרכם בטריפה ולזה הן מועדין וכו'. אבל בדריסה לאו אורחייהו וה"ל כקרן תמה ונחש נמי מועד מתחילתו ודרכו בכל מיני היזקות כו' עכ"ל וכוונתו מפני שהארי הוא מלך בחיות ולא ישוב מפני כל אין ממתין להבהמה שדורס עד שתמות אלא דורס עליה ברגלו ואוכלה או טרפה ברוגזו לשני חתיכות ומניחה ואינה אוכלה אבל זאב ושאר חיות מפני מורך לבבם אינם אוכלים בעוד טורפם חי ומנענע וזהו זאב טורף ואוכל כ"כ הרא"ש ונחש שהמית אע"פ שאינה נהנית כיון שדרכה בכך ולא בזה רוגזה ה"ל מועד לכל דבר ועד"ר:
ח סָעִיף י והרי מפורש בתורה ושילח את בעירה וביער ובגמ' דרשו "דושלח היינו היזק רגל ע"י הליכתו וביער היינו היזק דשן דביערו על ידי אכילתו:
ט סָעִיף י לפטרן ברשות שניהן דבשדה אחר משמע שדה של אחר והיינו כשהיא מיוחדת להניזק ולא כשהיא של שניהן וכ"ש כשהזיק בר"ה שהוא מקום שכל הבהמות הולכין שם ברשות דפטור בעל המזיק מתשלומי שן ורגל דכיון דאורחתא דהבהמה היא לאכול בשן הראוי לאכול ולדרוס ברגל את כל המונח בדרך והניזק היה לו לשמור את הדבר שהיזק מלהניחו בדרך שהכל דשין בו משא"כ כשהזיק בקרן והדומה לו דלאו אורחיה היא דלא ה"ל לניזק לשמור מדבר דלאו אורח הבהמות להזיק בו מ"מ חייב ח"נ אפי' בר"ה כמ"ש המחבר בסעיף שאח"ז. ונראה לישב תמיהת מור"ם ז"ל והוא דגם דעת הרמב"ם והמחבר שכתבו והרי מפורש בתורה כו' לא אדסמיך ליה קאי אלא באו ליתן טעם אמ"ש ברישא בד"א כשנכנס' לרשות הניזק דממעט גם כשנכנס לרשות שניהן דהיינו מהאי קרא וכדי שלא תאמר מנ"ל דהאי קרא אתא למעט גם כשנכנס לרשות שניהן דלמא לא אתא למעט אלא כשנכנס לרשות המזיק מ"ה הקדים וכ' דלזה ודאי לא אתא דלרשות המזיק לא צריך קרא דסברא הוא דפטו' שהרי מצי א"ל אילו לא נכנסת כו' וק"ל:
י סָעִיף י והא דפטו' ברשות המזיק כו' ענין בפני עצמו הוא וגם הטו' כתבו אמ"ש לפני זה דאם הניזק נכנס לרשות המזיק והוזק דפטו' המזיק אם הפועלים נכנסים לרשותו ופעמים חייב ופעמים פטור ע"ש ומסיק וכתב עליה בשם הרא"ש דבזמן הזה דאין בעל הבית רגיל להמחות פועליו לחנוני אלא לפורעם במזומנים ואין רגיל לשלם להם בשוק כי אם בביתו ששם יש לו מעות מ"ה לעולם נקראו נכנסים ברשות וחייב בניזקן ע"ש:
יא סָעִיף יא הזיקה בר"ה כו'. סעיף זה וסעיף שלאחריו נתבא' ממ"ש בסעיף שלפני זה ע"ש:
יב סָעִיף יג והזיקה פירותיו חייב כו'. דאף דיש להמזיק רשות להכניס שם שורו מכל מקום כיון שניתן להניזק רשות לבד להכניס שם פירותיו חצר הניזק קרינן ליה לענין היזק פירות ועפ"ר מ"ש עוד מזה ומדכתב חייב אף על השן והרגל ר"ל וכל שכן אם הזיקה בקרן דהא אקרן חייב בכל מקום ועיין מ"ש בסמוך:
יג סָעִיף יד לאותו שמיוחדת לו לפירות בשן ורגל כו' בפריש' ודריש' הוכחתי דכל שהזיק הבהמה להפירות קרי לה שן ורגל על שם המקרא שנא' ושלח את בעירה וביער כו' דמיירי הבהמה הזיק' בשן ורגל וכל שהזיק' בהמה לבהמה קרי לה קרן ע"ש המקרא שנא' כי יגח שור איש את שור רעהו והשתא אתי שפיר דסתם המחבר וכתב והזיקה בשן ורגל ר"ל לפירות. בקרן פטור ר"ל שהזיק בהמה דבעל השוורים לבהמה דבעל הפירות שהכניס' שלא ברשות ומ"ש אח"כ שאם הזיק' בהמתו דבעל הפירות לבעל השוורים בקרן ר"ל לבהמתו דבעל השוורים גם מ"ש בסוף בשן ורגל פטור ר"ל ששניהן שינו דבעל הפירות הכניס הבהמה ובעל השוורים הכניס פירות והזיקה הבהמה להפירות פטור ואבהמתו הנזכר לפני זה קאי וקאמ' דאם אותה הבהמה הנזכרת הזיקה לבעל השוורים בשן ורגל פטור. אבל אין לפרש דמ"ש ברישא בקרן פטור דר"ל אם הזיק שורו של זה שניתן לו רשות לשוורים לפירותיו של השני בבעיט' או ברביצה דמקרי ג"כ קרן דפטו' דאם כן קשה מ"ש מהי' מיוחד לשניהן לשוורים ולא' מהן לשאר דברים והכניס בו טליתו והזיק השור להטלית בדריסתו עליו שכ' הטור והמחב' בסמוך בסי' ז' דחייב בעל השור על היזק הטלית וכתבתי שם דמוכח דל"ד במיוחד לשניהם לשוורים איירי אלא ה"ה במיוחד לזה לשוורים ולזה לטלית ע"ש. וגם בסי"ג כתב בסופו ז"ל חייב אף על השן והרגל ור"ל וכ"ש על הקרן ש"מ דאם הזיקה הבהמה לפירות בקרן דחייב מיהו לפי מ"ש פי' דשן ורגל וקרן גם שם בס"ס י"ג יש לפרש דמ"ש דחייב אף על השן והרגל דר"ל וכ"ש אם הזיק' בהמה דקה בקרן דחייב ומשלם דאקרן חייב בכל מקום אפי' ברה"ר ודוק ועפ"ר מ"ש עוד בהוכחות פירוש זה שכתבתי ודו"ק:
יד סָעִיף יד דלגבייהו ה"ל חצר הניזק. ר"ל לגבי שן ורגל וטעמו כיון שיש לו רשות להכניס פירותיו ומ"ש בסיפא דלגבייהו ה"ל חצר המזיק כ"כ ג"כ הטו' ול"ד קאמ' אלא ר"ל דל"ה חצר הניזק כיון שלא הי' מיוחד לו לפירות אלא להמזיק גם מ"ש הטו' והמחב' לפני זה בחיובו דקרן משום דהוי לגבי דידי' חצר הניזק ל"ד קאמ' דהא קרן חייב גם בר"ה ובחצר של שניהן או שאינן של שום א' מהן אם לא בחצ' המזיק וכנ"ל אלא משום דהאי חצר אינו מיוחד אלא לאחד מהן או למזיק או לניזק מ"ה כתב האמת וק"ל ועפ"ר מ"ש לכל זה עוד הוכחות וראיות:
טו סָעִיף טו או עץ ארוך כו'. כל' זה כתב ג"כ הטו' ובפרישה כתבתי דאין חיובן שוה דבדרכו על עץ ארוך כו' חייב עליו נזק שלם ובהתיז אבנים בר"ה אינו חייב אלא ח"נ דהיינו נזק צרורות וכמ"ש הטו' והמחב' בסי' שאחר זה:
טז סָעִיף טו ושיברה כלים ברשות הניזק חייב. ול"ד לדרס' ע"ג כלים ונתגלגל למקום אחר ושבר דקי"ל דבתר מעיקרא אזלינן דשאני הכא דהנזק נעשה ברשות הניזק והניזק מעולם הי' שם:
יז סָעִיף טז דהוי כחצר של שותפין פי' דבעל החצר וזה שנתן לו רשות להכניס הן שותפין בהחצ' ונקרא חצר הניזק לגבי זה שנכנס שם שלא ברשות:
יח סָעִיף יז אין אומרים יצאו זה בזה פי' שלא תימא כיון דשניהם שוים בהכנסתם ה"ל לכל אחד לשמור את שלו שלא יהא ניזק ולא יזקקו ב"ד להן:
יט סָעִיף יח כמו שיתבאר. בסימן שאחר זה:
כ סָעִיף יט וכן אם אכלה כסות כו' דאע"ג דבשן הוה מועד מעיקרא ה"מ בדבר שדרכו לאכול ולא כסות וכה"ג:
כא סָעִיף כ אע"פ דזאת שינתה פי' וקי"ל כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור וכמ"ש בסי' שצ"ה מ"מ אין להאחרת רשות לבעוט בה:
א סָעִיף יד ורגל. ר"ל דכל שהזיקה הבהמה להפירות קרי לה שן ורגל על שם המקרא ושלח את בעירה וגו'. וכל שהזיקה בהמה לבהמה קרי לה קרן ע"ש הכתוב כי יגח שור איש את שור רעהו והשתא א"ש דסתם המחבר וכתב והזיקה בשן ורגל ר"ל לפירות ובקרן פטור ר"ל שהזיקה בהמה דבעל השוורים לבהמת בעל הפירות שהכניסם שלא ברשות ומ"ש בסוף בשן ורגל פטור ר"ל ששניהן שינו דבעל הפירות הכניס בהמה ובעל השוורים הכניס פירות והזיקה הבהמה להפירות כו'. סמ"ע:
ב סָעִיף טו ארוך. ומש"ה אין חיובן שוה דבדרכה על עץ ארוך כו' חייב עליו נ"ש ובהתיז אבנים בר"ה אינו חייב אלא ח"נ דהיינו נזק צרורות וכמ"ש הטור והמחבר בסי' שאח"ז. שם:
ג סָעִיף טו חייב. ול"ד לדרסה ע"ג כלים ונתגלגל למקום אחר ושבר דקי"ל דבתר מעיקרא אזלינן שאני הכא דהנזק נעשה ברשות הניזק והניזק מעולם שם היה. שם:
ד סָעִיף טז שותפין. פירוש דבעל החצר וזה שנתן לו רשות להכניס הן שותפין בהחצר ונקרא חצר הניזק לגבי זה שנכנס שם שלא ברשות. שם:
ה סָעִיף יז יצאו. פירוש דל"ת כיון דשניהם שוין בהכנסתן ה"ל לכל אחד לשמור את שלו שלא יהא ניזוק ולא יזדקקו ב"ד להן. שם:
ו סָעִיף יט חצי. ואע"ג דבשן הוי מועד מתחלתו ה"מ בדבר שדרכו לאכול ולא כסות וכה"ג. שם:
ז סָעִיף כ שינתה. פירוש וקיי"ל כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור וכמ"ש בסי' שצ"ה מ"מ אין רשות להאחרת לבעוט בה. שם:
א סָעִיף א כל כו'. רפ"ב במתני' וגמ' ועתוס' שם יז ב' ד"ה קמ"ל כו' ועבה"ג וכן שם יט ב' וש"מ:
ב סָעִיף א (ליקוט) שהיא ברשותו כו'. מתני' ריש ב"ק ושמירתו עליך ושם ט' ב' כל שחבתי כו' (ע"כ):
ג סָעִיף א (ליקוט) א' השור כו'. תוספתא פ"ו א' שור וחמור וא' שאר בהמה חיה ועוף לנזקין מועד משלם נ"ש ותם משלם ח"נ א' שור כו' להרבעה כו' (ע"כ):
ד סָעִיף ב אם הזיקה כו'. שם:
ה סָעִיף ב או שהזיקה כו'. מתני' בפ"א וברפ"ב:
ו סָעִיף ב ברגלה דרך כו'. כצ"ל כמ"ש ברפ"ב וכאן לא נחית לפרושי התולדות:
ז סָעִיף ג כיצד כו'. ל"ד ב' א"ל רב אחא בר תחליפא כו':
ח סָעִיף ד לפיכך כו'. מתני' ל"ה ב' א' גדול כו':
ט סָעִיף ד (ליקוט) הרי השור כו'. כולו כמש"ש ל"ג א' שור שוה כו' (ע"כ):
י סָעִיף ה (ליקוט) העושה כו'. ספ"א ורפ"ב יז יח יט כ כא (ע"כ):
יא סָעִיף ה אם הרגיל כו'. גמ' שם טז א' ואם הועדו כו' וכמ"ש בס"ו ושם ב' דאייעד כו':
יב סָעִיף ו (ליקוט) לאותו מעשה. עבה"ג ופשוט הוא דהא אמרינן מ"ה ב' א"ר מועד לקרן כו' וערש"י שם ד"ה אליבא דמאן כלומר כו' וכ"ש כה"ג (ע"כ):
יג סָעִיף ז הבהמה יש כו'. כלישנא בתרא שם ועוד דלי' קמא נמי ס"ל כן ומסייעא מברייתא ולא דחיא ליה אלא בדלמא. רשב"א ומ"מ ודברי כ"מ תמוהים וכבר השיגו בלח"מ וכ"פ הג"א בשם א"ז:
יד סָעִיף ז ויש כו'. כיון דלישנא לא חידש אלא בלשון הוי חד עם לי' קמא ולישנא מציעא הוי לישנא בתרא ועוד דמתני' וברייתא סתמא קתני ולא חילקו. הרא"ש וכ"ז דחוק מאד: (ליקוט) וי"ח עליו. ממש"ש כ"ד ב' כל המשנה כו' איתמר משמיה דר"ל כוותך אלמא נקרא רבוצה בר"ה על הארץ משנה וכ"ש על כלים אפי' קטנים. נ"י בשם הרמ"ה שם (ע"כ):
טו סָעִיף ח אפי' אם כו'. דלא כר"א:
טז סָעִיף ח (ליקוט) בנגיחה או כו'. ז"ש הזאב כו' הרי כו' וערש"י שם ד"ה הרי כו' (ע"כ):
יז סָעִיף ח ואפי' כו'. בזה אפי' ר"א מודה כמש"ש:
יח סָעִיף ח וי"א דוקא כו'. ט"ז ב': (ליקוט) וי"א כו'. עתוס' ט"ז א' ד"ה והנחש כו' (ע"כ):
יט סָעִיף ח לדרוס. ולאכול ולטרוף להניח. שם וברא"ש:
כ סָעִיף ח וזאב כו'. כמ"ש בב"מ צג ב' בא זאב וטרף ארי ודרס ועתוס' ד"ה והנחש כו' וכ"פ הרשב"א וכ' הרא"ש דכל חיה דינה כזאב דדוקא ארי שהוא מלך כו'. והרמב"ם פ' דלא כשמואל משום דאקשינן עליה טובא וכולהו שינויי דחיקי נינהו וכן הרי"ף השמיט וז"ש חמשה כו' בנגיחה כו' וכיוצא כו':
כא סָעִיף ט (ליקוט) כל כו' וכל כו'. כמש"ש י"ח א' דלא אשכחן כו' דלא אשכחן כו' (ע"כ):
כב סָעִיף י פטור על הכל. ברייתא יד א':
כג סָעִיף י וצ"ע כו'. וכה"ג פריך בגמ' כ"א ב' ועבה"ג:
כד סָעִיף י והא כו'. עבה"ג והוי כשכיח בבית:
כה סָעִיף יא וה"ה מיוחדת כו'. כאוקימתא דגמ' להני ברייתות:
כו סָעִיף יא או שהיא כו'. מדאיצטריך לדחוקי לא לזה כו' אלא דחד לפירות להוציאו ממשמעות ול"ק לא לזה ולא לזה כלל לפירות:
כז סָעִיף יא מפני כו'. קאי אדסמיך לה ברמב"ם שהיא של שניהם ולא כמו שדחק המ"מ:
כח סָעִיף יב היה כו'. ברייתא דרב יוסף וכאביי ורב חסדא:
כט סָעִיף יג (ליקוט) וכן אם כו'. הרא"ש ורמב"ם וטור וכגי' שלנו דלא כתוס' שם ד"ה לא כו' והרשב"א ועסי"ז ועתוס' ד"ה כולה כו' תימא כו' וכן דחק הרשב"א בזה ותוס' שם לא רצו לפרש כפי שיטתו אבל מה שהקשו שם ולספרים כו' ק"ו פריכא הוא (ע"כ):
ל סָעִיף יד אם היא כו'. שם אלא פשיטא לא לזה ולזה אלא דחד. והיינו כה"ג דכפשטיה א"א לומר כמו שהקשה הרשב"א דא"כ מאי לא לזה ולא לזה: (ליקוט) אם היא כו'. דז"ש אלא דחד דא"א לומר כפשטה מאי לא לזה כו' ועוד היינו רישא רשות לניזק ומאי ד' כללות (ע"כ):
לא סָעִיף יד (ליקוט) בקרן פטור דה"ל כו'. מדפריך שם אתאן לרבנן ואם איתא לוקמה בכה"ג וכ"ש בשן ורגל וז"ש בשן ורגל כו' (ע"כ):
לב סָעִיף יד בקרן כו' חצר הניזק. ל"ד אלא דלא הוי חצר המזיק ולישנא דגמ' שם נקט אלא פשיטא כו' וקתני סיפא כו':
לג סָעִיף טו ואצ"ל כו'. שם י"ד א' כא ב':
לד סָעִיף טו או עץ כו'. כ"כ הרא"ש בשם התוס' תי' שני על קושייתם ו' א' בד"ה תאמר כו' וא"ת כו' וערא"ש ס"א:
לה סָעִיף טז דהוי כחצר כו'. רש"י שם:
לו סָעִיף יז חצר כו'. כמ"ש בסי"ג וכן י"ל בכה"ג דסי"ד: (ליקוט) חצר כו'. הרא"ש וכנ"ל סי"ג ותוס' שם נדחקו לשיטתן דלא ס"ל כמ"ש בסי"ג (ע"כ):
לז סָעִיף יח (ליקוט) ונקראו אבות כו'. רש"י בריש מכילתין (ע"כ):
לח סָעִיף יט ואין דרכו כו' ואין כו'. ב' ב' (ע"כ):
לט סָעִיף יט (ליקוט) בין כו'. י"ד א' וכר"י (ע"כ)
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.