Genesis 38 — בְּרֵאשִׁית לח

פָּרָשַׁת וַיֵּשֶׁב

גודל הטקסט

מְפָרְשִׁים

א וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו וַיֵּט עַד־אִישׁ עֲדֻלָּמִי וּשְׁמוֹ חִירָה׃

רַשִׁ״י ויהי בעת ההוא. לָמָּה נִסְמְכָה פָרָשָׁה זוֹ לְכָאן, וְהִפְסִיק בְּפָרָשָׁתוֹ שֶׁל יוֹסֵף? לְלַמֵּד שֶׁהוֹרִידוּהוּ אֶחָיו מִגְּדֻלָּתוֹ כְּשֶׁרָאוּ בְצָרַת אֲבִיהֶם, אָמְרוּ: אַתָּה אָמַרְתָּ לְמָכְרוֹ, אִלּוּ אָמַרְתָּ לַהֲשִׁיבוֹ הָיִינוּ שׁוֹמְעִים לְךָ: ויט. מֵאֵת אֶחָיו: עד איש עדלמי. נִשְׁתַּתֵּף עִמּוֹ:

אוּנְקְלוֹס וַהֲוָה בְּעִדָּנָא הַהִיא וּנְחַת יְהוּדָה מִלְּוַת אֲחוֹהִי וּסְטָא עַד גַּבְרָא עֲדֻלָּמָאָה וּשׁמֵהּ חִירָה

אִבְּן עֶזְרָא ויהי בעת ההוא. אין זאת העת כאשר נמכר יוסף רק קודם המכרו. וכמוהו משם נסעו הגדגדה. בעת ההוא הבדיל ה' את שבט הלוי. ושבט הלוי נבחר בשנה השנית ונסעו אל גדגד בשנת הארבעים ובמקומו אפרשנו. ולמה הזכיר הכתוב זאת הפרשה במקום הזה והיה ראוי להיות אחר והמדנים מכרו אותו פרשת ויוסף הורד מצרימה להפריש בין מעשה יוסף בדבר אשת אדוניו למעשה אחיו. והוצרכתי לפי' הזה בעבור שאין מיום שנמכר יוסף עד יום רדת אבותינו במצרים רק כ"ב שנה והנה נולד אונן שהוא שני לבני יהודה וגדל עד שהי' לו זרע וזה לא ימצא פחות מי"ב שנה ועוד וירבו הימים גם הרתה תמר והולידה פרץ והוא בא אל מצרים ויש לו שני בנים. ואל יקשה עליך דבר בצלאל כי בגעתי אל מקומו אפרשנו:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ויהי בעת ההיא וירד יהודה. היה ראוי להדביק פרשת ויוסף הורד מצרימה עם פרשה זו של מעלה שהכל ענינו של יוסף. וע"ד המדרש סמך לה פרשת יהודה ללמדך שהורידוהו אחיו מגדולתו כשראו בצרת אביהם, אמרו לו אתה אמרת לכו ונמכרנו לישמעאלים אלו אמרת להשיבו היינו שומעים לך. ועל דרך הקבלה סמך פרשת היבום לפרשת המכירה כדי לסמוך גלגול לגלגול, כי סוד היבום הוא סוד הגלגול, ומן הידוע שהחטא ההוא לא היה אפשר להתברר ולהתלבן רק בסוד הגלגול בעשרה הרוגי מלכות כי אז הפח נשבר והנפשות נמלטו, ועלו לשלום אל אביהם שבשמים. וכלל הדברים עשרה אחי יוסף אלו עשרה הרוגי מלכות, וער ואונן הם פרץ וזרח, הוא מה שכתוב וימת ער ואונן בארץ כנען ויהיו בני יהודה. והנה זה מרמזי התורה והמשכיל יבין. מה שהיו עשרה הרוגי מלכות והאחים בעלי המעשה לא היו אלא ט', שהרי ראובן לא הסכים עמהם, יש לומר לפי שגם יוסף חטא כי חטא האחים בו, הלא הוא היה הסבה כשהיה משתרר על אחיו הנכבדים הגדולים ממנו, והיה מכעיס אותם ומתפאר כנגדם בחלומותיו, וכיון שהיה בכלל החטא היה בכלל העונש, ולכך נפקד עליו גם כן. או יש לומר שלא נפקד על יוסף כלל אבל נפקד על ראובן, ולא בשביל חטא יוסף שהרי ראובן לא חטא במכירתו, אבל חטא בלהה נפקד עליו, ועל כן היו עשרה וראובן בכללם על החטא שחטא במעשה בלהה. וזה רמוז בפסוק (דברים לג) ויהיו מתיו מספר, כי היו עשרה עם ראובן ושם אכתוב בעזרת השם יתברך.

סְפוֹרְנוֹ והמדנים מכרו אותו ... ויהי בעת ההיא. באותו הזמן שנמכר יוסף למצרים בסבת עצת יהודה שאמר למכרו ולא אמר להשיבו ושכל את אביו חל על יהודה פרי מעלליו והוליד שני בני מות ונשאר שכול משניהם:

אוֹר הַחַיִּים וירד יהודה וגו'. רז"ל אמרו (סוטה י"ג) שהורידוהו אחיו מגדולתו, והגאון ראב"ע אמר כי טעמו כי הבא מפאת צפון של עולם לדרומו הוא יורד ע"כ. דבריו צודקים אם לא היה אומר הכתוב תיבת מאת אחיו שמורה באצבע כי הירידה היתה מאחיו, עוד אומרו ויט עד איש וגו', ולדברי רז"ל יבא הכתוב על נכון כי וירד לשון ירידה יכוון ותיבת ויט איצטריך לגופו:

ב וַיַּרְא־שָׁם יְהוּדָה בַּת־אִישׁ כְּנַעֲנִי וּשְׁמוֹ שׁוּעַ וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ׃

רַשִׁ״י כנעני. תַּגְרָא (בראשית רבה):

אוּנְקְלוֹס וַחֲזָא תַמָּן יְהוּדָה בַּת גְּבַר תַּגָּרָא וּשְׁמֵהּ שׁוּעַ וְנָסְבַהּ וְעַל לְוָתַהּ

רַשְׁבַּ״ם כנעני: כתרגומו תגרא, כמו כנעניה נכבדי ארץ, כנען בידו אזני מרמה. כי מבנות כנען היו נזהרים:

אִבְּן עֶזְרָא איש כנעני. יש אומרים סוחר. כמו כנען בידו מאזני מרמה ועם תוספות יו"ד ולא יהיה כנעני עוד. ויתכן להיות כמשמעו. וחכמינו ז"ל אמרו כי וירד יהודה שירד מגדולתו. וזה דרך דרש כי הבא מפאת צפון של עולם לדרומו הוא יורד ואנשי המחקר יבינו כי זה אמת:

רַמְבַּ״ן בת איש כנעני אמר אונקלוס (תרגום אונקלוס על בראשית ל״ח:ב׳) תגרא כלומר איש סוחר שבא לגור בארץ בסחורתו ודעתו לומר כי בני יעקב ישתמרו מלישא כנעניות כאשר צוה אביהם יצחק גם אברהם וכן הזכירו בגמרא במסכת פסחים (פסחים נ׳) והיו נשיהם מצריות עמוניות מואביות ומיוחסי בני ישמעאל ובני קטורה ולכך יחד הכתוב על שאול בן שמעון (להלן מו י) "ושאול בן הכנענית" כי הוא לבדו בהם וגם שם דרשו (ב"ר פ יא) שהיא דינה שנבעלה לכנעני ורבותינו (שם פד יט) נחלקו בדבר אמרו רבי יהודה אומר תאומות נולדו עם השבטים ונשאום רבי נחמיה אומר כנעניות היו ויתכן שלא הקפיד רבי נחמיה בייחוסן שלא נתכוון אלא לומר שנשאו מנשי ארץ כנען אבל היו מן הגרים והתושבים הבאים מכל הארצות או עמוניות ומואביות ומיתר העמים כי לא נתכוון רק לחלוק על רבי יהודה שלא נשאו אחיותיהם שאחותו מן האם אסורה לבני נח (סנהדרין נח) ולדעת רבי יהודה יצטרכו בני לאה לשאת תאומות ששה האחרים והם ישאו שלהם או שלא יודה ר' נחמיה בתאומות כלל ולא היתה לו בת זולתי דינה כמשמעות הכתוב ועל דרך סברא איננו נכון שישאו כלם כנעניות שיהיה בנוחלי הארץ מזרע כנען העבד הארור כמו מזרעו של אברהם והכתוב צוה להחרימו ולא תהיה לו שארית ופליטה ועל כל פנים זה האיש תגר כי למה יצטרך הכתוב לאמר כי הוא כנעני ביחוסו וכל אנשי הארץ ההיא כנענים הם מן הפריזי ומן היבוסי ואחיהם כי לכנען יתיחסו כלם ועדולם בארץ כנען היא והראוי היה שיאמר ויקח שם יהודה אשה ושמה כך כאשר הזכיר שמות הנשים בתמר ונשי עשו וזולתן (לעיל ד יט יא כט כה א) אבל פירש בו שהוא תגר שאיננו מן הארץ שהיתה לחוי או לאמורי וזה טעם וירא שם יהודה בת איש כנעני כי בעבור אביה נשאה והכתוב שאמר בני יהודה ער ואונן ושלה שלשה נולדו לו מבת שוע הכנענית (דהי"א ב ג) בעבור היותה בת איש הכנעני תקרא כן כי האיש ההוא יקרא להם הסוחר כי הוא ידוע ומובהק בסחורתו אשר בעבורה גר שם ורבי אברהם אמר (להלן מו י) כי בעבור היות האשה הזאת כנענית ועבר על דעת אבותיו היו בניה רעים ומתו ולכן הזכירו הכתוב ושאול לבדו הזכיר שהיה בן הכנענית כי לא הוצרך להזכיר כן בשלה ואם כן יהיה טעם וירא שם יהודה כלומר שראה אותה וחשק בה כענין וירא אשה בתמנתה דשמשון (שופטים יד א) ובפרשת ויחי יעקב (רש"י על בראשית נ׳:י״ג) כתב רש"י ז"ל וישאו אותו בניו ולא בני בניו שכך צום אל יטענו במטתי אחד מבניכם לפי שהם מבנות כנען (במדב"ר ב ח) ויהיה זה לפי ששאול בן שמעון ושלה בן יהודה היו מבנות כנען ולכן יוציא את כלם אבל בנסחאות שלנו בבראשית רבה מצינו בכלן אחד מבני בניכם שיש בהם מבנות כנען וכן תמר היתה בת אחת מן הגרים בארץ לא בת איש כנעני ביחוסו כי חלילה שיהיה אדוננו דוד ומשיח צדקנו שיגלה לנו במהרה מזרע כנען העבד המקולל ורבותינו אמרו (ב"ר פה י) בתמר שהיתה בתו של שם והוא כהן לאל עליון:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי בת איש כנעני. כתרגומו תגרא, לא כנעני ממש, כי יהודה הלך בדרך אבותיו וחלילה לו שישא מבנות הכנעני והיו נשיהם מצריות עמוניות מואביות ומייחוסי ישמעאל ובני קטורה, ומפני זה פרט הכתוב בשאול בן שמעון (בראשית מו) ושאול בן הכנענית. ללמדך כי זו לבדה היתה בהם, ואפילו בזו סברו רז"ל שאינה כנענית ממש ואמרו זו דינה שנבעלה לכנעני.

אוֹר הַחַיִּים בת איש כנעני. פירוש סוחר והגאון הראב"ע כתב ויתכן שהוא כמשמעו. ואני אומר כי לא יתכן שידבקו בני יעקב בדבר שהקפידו עליו אבותיהם שלשתן יחד, וכאומרם בפסחים פ"ג (נ.), והכתוב שמר את הדבר במה שדקדק לומר בת איש כנעני פי' אביה כנעני ולא היא כנענית ובאיזה אופן יהיה הדבר אם לא שתאמר סוחר, ואלו היה כנעני ממש ומודיע הכתוב כי עשה יהודה דבר בלתי הגון כן היה לו לומר וירא שם בת כנענית או אשה כנענית ושם אביה שוע. ואין בזה תוספות תיבה על המכתב אשר כתב, ולענין גילוי מלתא כזה נאמר לשתוק, ולכתוב ודאי: ויקחה. פי' כדין ליקוחי אשה:

ג וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת־שְׁמוֹ עֵר׃

אוּנְקְלוֹס וְעַדִּיאַת וִילִידַת בָּר וּקְרָא יָת שְׁמֵהּ עֵר

רַמְבַּ״ן ויקרא את שמו ער יהודה קרא לבנו ער מלשון עוררה את גבורתך (תהלים פ ג) ואשתו קראה שם השני אונן ולא סיפר הכתוב למה ויתכן שתקש בלדתה כי דרך נשים לקרא שם בניהם על זה כאם יעבץ (דהי"א ד ט) שקראה שמו יעבץ לאמר כי ילדתי בעצב וגם כן עשתה עטרה אם אונם (שם ב כו) והוא מלשון ויהי העם כמתאוננים (במדבר יא א) מה יתאונן אדם חי (איכה ג לט) כמו בן אוני דרחל (בראשית ל״ה:י״ח) ויהודה לא הקפיד לשנות שמו כיעקב אביו ובבראשית רבה (בראשית רבה פ״ה:ד׳) אמרו ער שהוער מן העולם ולא שהיתה זו כוונת יהודה אבל דרשו כי השמות יורו על העתיד:

ד וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת־שְׁמוֹ אוֹנָן׃

אוּנְקְלוֹס וְעַדִּיאַת עוֹד וִילִידַת בָּר וּקְרַת יָת שְׁמֵהּ אוֹנָן

ה וַתֹּסֶף עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת־שְׁמוֹ שֵׁלָה וְהָיָה בִכְזִיב בְּלִדְתָּהּ אֹתוֹ׃

רַשִׁ״י והיה בכזיב. שֵׁם הַמָּקוֹם. וְאוֹמֵר אֲנִי עַל שֵׁם שֶׁפָּסְקָה מִלֶּדֶת נִקְרָא כְזִיב, לְשׁוֹן הָיוֹ תִהְיֶה לִי כְּמוֹ אַכְזָב (ירמיהו ט"ו), אֲשֶׁר לֹא יְכַזְּבוּ מֵימָיו (ישעיהו נ"ח), וְאִם לֹא כֵן מַה בָּא לְהוֹדִיעֵנוּ? וּבִבְ"רַ רָאִיתִי, וַתִּקְרָא שְׁמוֹ שֵׁלָה וגוֹמֵר פְּסַקַת:

אוּנְקְלוֹס וְאוֹסִיפַת עוֹד וִילִידַת בָּר וּקְרַת יָת שְׁמֵהּ שֵׁלָה וַהֲוָה בִכְזִיב כַּד יְלִידַת יָתֵהּ

רַשְׁבַּ״ם והיה בכזיב: יהודה ושם נולד לו בן:

אִבְּן עֶזְרָא בכזיב. שם מקום:

רַמְבַּ״ן ותקרא את שמו שלה והיה בכזיב בלדתה אותו כתב רש"י (רש"י על בראשית ל״ח:ה׳) אומר אני על שפסקה מלדת נקרא כזיב לשון היה תהיה לי כמו אכזב (ירמיהו טו יח) שאם כן מה בא ללמדנו ולא ידעתי למה יקרא שם המקום על זה ואין במאורע ההוא כל חדש כי די לה שתלד שלשה בנים ובעת לדתה לא נודע אם פסקה או תוליד אחרי כן רק בעת מותה נודע הדבר ויש אומרים (הרד"ק ומהר"ם מרוטנברג) כי היה דרכם שיקרא האב שם הבכור ותקרא האם שם השני על כן הראשון ויקרא את שמו והשני ותקרא ואמר בשלישי ותקרא כי יהודה היה בכזיב בלדתה אותו ואיננו שם שיקרא לו שם ואין בזה טעם או ריח ודעת רבי אברהם שסיפר הכתוב אנה נולדו ואמר בלדתה אותו כאילו אמר בלדתה אותם כי במקום אחד נולדו כולם ועל דעתי שלה לשון דבר הפוסק והכוזב וכן לא תשלה אותי (מלכים ב ד כח) אמר בו התרגום לא תכדב פתגמך באמתך ואולי יתיחס ללשון שגגה שלו כי השוגג כוזב במחשבתו ואמר הכתוב כי קראתו שלה על שם המקום כי היה בכזיב בלדתה אותו כדרך והיה הנערה (בראשית כ״ד:י״ד) וזה מאמרם בבראשית רבה פסקת:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי והיה בכזיב בלדתה אותו. מה בא הכתוב להודיענו שהיה יהודה במקום פלוני בלדתה אותו, פי' רש"י על שם שפסקה מלדת נקרא המקום כזיב. והרמב"ן ז"ל כתב כי קראתו שלה מלשון שגגה על שם המקום כי היה בכזיב בלדתה אותו, והשוגג הוא כוזב במחשבתו. ויתכן לומר כי יש בכתוב הזה נסתר, ומלת כזיב הוא מספר המתחלף בשם הגדול המיוחד, (כוזו), והוא טוב לתפלה, בשכבר ידעת כי הוא נחקר מן השלישית ששם מקום הבנים, כידוע ממצות שלוח הקן ומתפלת חנה. וגלה לך הכתוב בזה כי אחר שילדה שלה שהוא השלישי היה יהודה מתפלל בכח השם ההוא כשילדה אותו, ושיתן לו בנים הגונים זרע אנשים כענין שנאמר (שמואל א א) בחנה ונתת לאמתך זרע אנשים, לפי שהיה יודע ברוח הקדש שאין עיקר זרעו מאותן השלשה. והנה נתגלגל הדבר בתמר כלתו וילדה לו תאומים, וזהו שדרשו רז"ל ותהר לו, צדיקים כיוצא בו גבורים כיוצא בו. והנה מלת בכזיב לעד ב"כח כ"וזו ז"כה י"הודה ב"תאומים.

סְפוֹרְנוֹ והיה בכזיב. והטעם שקראתו שלה לשון אל תשלה שהוא שם בלתי נאות מפני שיהודה היה אז בכזיב ותוחלתה נכזבה מראות פני אישה בעת לדתה והוא אם היה שם לא היה מסכים בקריאת שם בלתי נאות:

ו וַיִּקַּח יְהוּדָה אִשָּׁה לְעֵר בְּכוֹרוֹ וּשְׁמָהּ תָּמָר׃

אוּנְקְלוֹס וּנְסִיב יְהוּדָה אִתְּתָא לְעֵר בּוּכְרֵהּ וּשְׁמַהּ תָּמָר

ז וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע בְּעֵינֵי יְהוָה וַיְמִתֵהוּ יְהוָה׃

רַשִׁ״י רע בעיני ה'. כְּרָעָתוֹ שֶׁל אוֹנָן, מַשְׁחִית זַרְעוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר בְּאוֹנָן וַיָּמֶת גַּם אֹתוֹ, כְּמִיתָתוֹ שֶׁל עֵר מִיתָתוֹ שֶׁל אוֹנָן. וְלָמָּה הָיָה עֵר מַשְׁחִית זַרְעוֹ? כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּתְעַבֵּר וְיַכְחִישׁ יָפְיָהּ:

אוּנְקְלוֹס וַהֲוָה עֵר בּוּכְרָא דִיהוּדָה בִּישׁ קֳדָם יְיָ וַאֲמִיתֵהּ יְיָ

רַמְבַּ״ן ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה' לא הזכיר הכתוב פשעו כאשר עשה באחיו אבל אמר כי בחטאו מת להודיע שלא היה זה בענש יהודה על מכירת יוסף כי ההצלה עמדה על המכירה ולא היה בבית האבות שכול זולתי זה שהיה רע בעיני השם כי זרע צדיקים יבורך ועל כן היה יעקב מתאבל על בנו ימים רבים וימאן להתנחם שהיה הדבר בעיניו עונש גדול לו מלבד אהבתו אותו:

סְפוֹרְנוֹ ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה'. בלתי רע לבריות:

ח וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְאוֹנָן בֹּא אֶל־אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ וְהָקֵם זֶרַע לְאָחִיךָ׃

רַשִׁ״י והקם זרע. הַבֵּן יִקָּרֵא עַל שֵׁם הַמֵּת:

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר יְהוּדָה לְאוֹנָן עוּל לְוַת אִתַּת אָחוּךְ וְיַבֵּם יָתַהּ וַאֲקֵים זַרְעָא לְאָחוּךְ

אִבְּן עֶזְרָא ויבם אותה. טעמו אחר שאתה יבמה הראה היבום וזהו בא אל אשת אחיך. ובפרשת כי ישבו אחים יחדיו אאריך מעט אם השם יאריך ימי עד הגיעי שם:

רַמְבַּ״ן ויבם אותה והקם זרע לאחיך הבן יקרא על שם המת לשון רש"י (רש"י על בראשית ל״ח:ח׳) ואין זה אמת כי במצות התורה נאמר גם כן (דברים כה ו) יקום על שם אחיו המת ולא ימחה שמו מישראל ואין היבם מצווה לקרא לבנו כשם אחיו המת ואמר בבועז וגם את רות המואביה אשת מחלון קניתי לי לאשה להקים שם המת על נחלתו ולא יכרת שם המת מעם אחיו ומשער מקומו ותקראנה אותו עובד לא מחלון (רות ד י) ועוד שאמר וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע ומה הרעה אשר תבא עליו עד כי השחית זרעו מפניה אם יקרא שם בנו כשם אחיו המת ורוב בני האדם מתאוים לעשות כן ולא אמר הכתוב "ויאמר אונן" אבל אמר וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע כי ידיעה ברורה היתה לו בזה שלא יהיה לו הזרע אבל הענין סוד גדול מסודות התורה בתולדת האדם ונכר הוא לעיני רואים אשר נתן להם השם עינים לראות ואזנים לשמוע והיו החכמים הקדמונים קודם התורה יודעים כי יש תועלת גדולה ביבום האח והוא הראוי להיות קודם בו ואחריו הקרוב במשפחה כי כל שארו הקרוב אליו ממשפחתו אשר הוא יורש נחלה יגיע ממנו תועלת והיו נוהגים לישא אשת המת האח או האב או הקרוב מן המשפחה ולא ידענו אם היה המנהג קדמון לפני יהודה ובבראשית רבה (בראשית רבה פ״ה:ה׳) אמרו כי יהודה התחיל במצות יבום תחלה כי כאשר קבל הסוד מאבותיו נזדרז להקים אותו וכאשר באתה התורה ואסרה אשת קצת הקרובים רצה הקב"ה להתיר איסור אשת האח מפני היבום ולא רצה שידחה מפניו איסור אשת אחי האב והבן וזולתם כי באח הורגל הדבר ותועלת קרובה ולא בהם כמו שהזכרתי והנה נחשב לאכזריות גדולה באח כאשר לא יחפוץ ליבם וקוראים אותו בית חלוץ הנעל (דברים כה י) כי עתה חלץ מהם וראוי הוא שתעשה המצוה זאת בחליצת הנעל וחכמי ישראל הקדמונים מדעתם הענין הנכבד הזה הנהיגו לפנים בישראל לעשות המעשה הזה בכל יורשי הנחלה באותם שלא יהיה בהם איסור השאר וקראו אותו גאולה וזהו ענין בועז וטעם נעמי והשכנות והמשכיל יבין:

ט וַיֵּדַע אוֹנָן כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע וְהָיָה אִם־בָּא אֶל־אֵשֶׁת אָחִיו וְשִׁחֵת אַרְצָה לְבִלְתִּי נְתָן־זֶרַע לְאָחִיו׃

רַשִׁ״י ושחת ארצה. דָּשׁ מִבִּפְנִים וְזוֹרֶה מִבַּחוּץ (בראשית רבה):

אוּנְקְלוֹס וִידַע אוֹנָן אֲרֵי לָא עַל שְׁמֵהּ מִתְקְרֵי זַרְעָא וַהֲוָה כַּד עָלֵיל לְוַת אִתַּת אֲחוּהִי וּמְחַבֵּל אָרְחֵהּ עַל אַרְעָא בְּדִיל דְּלָא לְקַיָּמָא זַרְעָא לַאֲחוּהִי

רַשְׁבַּ״ם כי לא לו יהיה הזרע: ומקפידים היו בכך: נתן זרע: חטף קמץ, שכל תיבת מלא פום שטעמה באות אחרונה, ותיבה הסמוכה לה טעמה באות ראשונה הרי הם במקף, והמלא פום נהפך לחטף קמץ. וכן ארך אפים וגדול חסד, ואם שלש אלה לא יעשה לה, אבל את שלש הערים מלא פום הוא:

אִבְּן עֶזְרָא כי לא לו יהיה הזרע. לא יקרא בשמו. כטעם והיה הבכור אשר תלד: ושחת ארצה. היה משחית זרע הקרי ושופך לחוץ בארץ. ואתמה מבן תמים המזרחי שפי' ושחת ארצה שעשה לה שלא כדרך הנשים בעבור שלא תהר והנה שחת הארץ שלה. כי עליו היא יושבת בארץ וזה פי' שגעון וחלילה חלילה להתגאל זרע הקדש בטנוף הטנוף: נתן זרע. כמו השלם:

סְפוֹרְנוֹ כי לא לו יהיה הזרע. ידע שלא היה הוא לבדו הזוכה בכל אותה המצוה שהרי בקדושי אחיו יקיים הזרע ונמצא אחיו זוכה במקצתה: לבלתי נתן זרע לאחיו. שלא יזכה אחיו על ידו שיושג התכלית המכוון בקדושיו:

י וַיֵּרַע בְּעֵינֵי יְהוָה אֲשֶׁר עָשָׂה וַיָּמֶת גַּם־אֹתוֹ׃

אוּנְקְלוֹס וּבְאֵישׁ קֳדָם יְיָ דִּי עֲבָד וַאֲמִית אַף יָתֵהּ

רַשְׁבַּ״ם גם אותו: דרשו חכמים, כי בעון כזה מת ער, על שהיה משחית זרעו שלא תתעבר ותכחיש יופיה:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי וימת גם אותו. מלת גם תורה ששניהם בעבירה אחת מתו, ודרשו רז"ל בשלמא אונן כיון שאמר לו אביו והקם זרע לאחיך חשב בדעתו שאין הבנים הנולדים נקראים זרעו לפיכך שחת ארצה, אלא ער מאי טעמא עבד הכי, כדי שלא תתעבר ותכחיש יופיה. והיתה כונת יהודה כשאמר והקם זרע לאחיך, על אחיך שמת, כמו (בראשית כ) אמרי לי אחי הוא, שפירושו עלי. ומן הכתוב הזה למדו רז"ל כל המוציא שכבת זרע לבטלה חייב מיתה. והשחתה זו שאמר ושחת ארצה הוא עון דור המבול שכתוב בו (בראשית ו) כי השחית כל בשר. ונקרא ער רע בעיני ה', וכן באונן וירע בעיני ה', וכן באנשי סדום (בראשית יג) ואנשי סדום רעים וחטאים לה'.

יא וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְתָמָר כַּלָּתוֹ שְׁבִי אַלְמָנָה בֵית־אָבִיךְ עַד־יִגְדַּל שֵׁלָה בְנִי כִּי אָמַר פֶּן־יָמוּת גַּם־הוּא כְּאֶחָיו וַתֵּלֶךְ תָּמָר וַתֵּשֶׁב בֵּית אָבִיהָ׃

רַשִׁ״י כי אמר וגו'. כְּלוֹמַר, דּוֹחֶה הָיָה אוֹתָהּ בְּקַשׁ, שֶׁלֹּא הָיָה בְדַעְתּוֹ לְהַשִּׂיאָהּ לוֹ: כי אמר פן ימות. מֻחְזֶקֶת הִיא זוֹ שֶׁיָּמוּתוּ אֲנָשֶׁיהָ (כתובות מ"ג):

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר יְהוּדָה לְתָמָר כַּלְּתֵהּ תִּיבִי אַרְמְלָא בֵית אָבִיךְ עַד דְיִרְבֵּי שֵׁלָה בְרִי אֲרֵי אֲמַר דִּלְמָא יְמוּת אַף הוּא כְּאָחוֹהִי וַאֲזָלַת תָּמָר וִיתִיבַת בֵּית אָבוּהָא

אִבְּן עֶזְרָא שבי אלמנה בית אביך. בחסרון בי"ת קודם בי"ת כמו הנמצא בית ה':

רַמְבַּ״ן וטעם שבי אלמנה בית אביך שתנהגי אלמנותיך שם עד יגדל שלה רמז לה התאבלי ולבשי בגדי אבל ואל תסוכי שמן כאשה חגורת שק על בעל נעוריה עד שיגדל שלה וייבם אותך כי כן המנהג במתיבמת כי היוצאת וחפצה להנשא לאיש זר לובשת בגדי אבל ימים מעט כפי המנהג ומתנחמת ולובשת שנים ותכס בצעיף ותתעלף עד שתנשא לאיש: כי אמר כלומר היה דוחה אותה בקש שלא היה בדעתו להשיאה לו כי אמר פן ימות גם הוא כאחיו כי מוחזקת היא זו שימותו אנשיה לשון רש"י (רש"י על בראשית ל״ח:י״א) ולא ידעתי למה יתבייש יהודה המושל בדורו מן האשה הזאת ולא יאמר אליה לכי לשלום מביתי ולמה יטעה אותה והיא אסורה לשלה כמו שאמרו (יבמות סד) בנשואים בתרי זמני הויא חזקה ועוד כי בהיותו מקפיד על זנוניה לחייב אותה שריפה נראה שהיה חפץ בה להיותה בביתו ורחוק הוא שלא שמע יהודה כי בניו חטאו וישלחם ביד פשעם ואין לתמר בהם חטא והנכון בעיני שהיה שלה ראוי ליבם אבל לא רצה אביו שייבם אותה ועודנו נער פן יחטא בה כאחיו אשר מתו בנעוריהם כי נערים היו אין לאחד מהם שתים עשרה שנה וכאשר יגדל וישמע למוסר אביו אז יתננה לו לאשה וכאשר המתינה ימים רבים וראתה כי גדל שלה בעיניה והוא עודנו נער לאביו כי אין לו עשר שנים והיה ממתין לו עוד אז מהרה תמר ברוב תאותה להוליד מזרע הקדש ועשתה המעשה הזה:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי עד יגדל שלה בני. מפני שלא היה שם אח גדול ממנו אמר לה עד יגדל שלה בני, אבל אם היה שם אח גדול לא היה אומר עד יגדל שלה. מכאן אמרו רז"ל תלה בקטן עד שיגדל או בגדול עד שיבא ממדינת הים או בחרש או בשוטה עד שישתפה אין שומעין לו. ומה שאמר הכתוב (רות א) שובנה בנותי למה תלכנה עמי העוד לי בנים במעי והיו לכם לאנשים, ויש שסוברין מכלל שאילו היה לה בנים במעיה שנולדו אחר מיתת אחיהם בני יבום הם, אינו כן. שהרי בפירוש אמר הכתוב (דברים כה) כי ישבו אחים יחדו שהיתה להם ישיבה אחת בעולם, פרט לאשת אחיו שלא היה בעולמו. כי אמר פן ימות גם הוא כאחיו. כי מוחזקת היא שימותו אנשיה, שהרי אמרו בתרי זמני הויא חזקה כך פירש רש"י ז"ל. וכתב הרמב"ן על זה אם כן למה יטעה אותה יהודה והיא אסורה לשלה, וכמו שאמרו בנשואין בתרי זמני הויא חזקה. וע"כ פירש שיהיה שלה ראוי ליבם אבל לא רצה אביו שייבם אותה ועודנו נער כי חשש יהודה פן יהיה משחית זרעו ויהיה חייב מיתה כיון שהיה קטן ואיננו ראוי להוליד, וכאשר ראתה כי גדל שלה בעיניה והוא עודנו נער בעיני אביו אז עשתה המעשה הזה.

סְפוֹרְנוֹ שבי אלמנה. המתיני באלמנות כמו ימים רבים תשבי לי: פן ימות גם הוא כאחיו. פן ישגה ביופיה בילדותו כמו שעשו אחיו וימות:

יב וַיִּרְבּוּ הַיָּמִים וַתָּמָת בַּת־שׁוּעַ אֵשֶׁת־יְהוּדָה וַיִּנָּחֶם יְהוּדָה וַיַּעַל עַל־גֹּזֲזֵי צֹאנוֹ הוּא וְחִירָה רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי תִּמְנָתָה׃

רַשִׁ״י ויעל על גוזזי צאנו. וַיַּעַל תִּמְנָתָה לַעֲמֹד עַל גּוֹזְזֵי צֹאנוֹ:

אוּנְקְלוֹס וּסְגִיאוּ יוֹמַיָּא וּמִיתַת בַּת שׁוּעַ אִתַּת יְהוּדָה וְאִתְנַחֵם יְהוּדָה וּסְלִיק עַל גּוֹזְזֵי עָנֵהּ הוּא וְחִירָה רַחֲמֵהּ עֲדֻלָּמָאָה לְתִמְנָת

אִבְּן עֶזְרָא וינחם יהודה. פי' אחר שקבל תנחומין עלה: על גזזי צאנו. על תחת אל:

רַמְבַּ״ן ויעל על גוזזי צאנו היה עולה שם תמיד להתנחם שישים לבו בצאן וישכח רישו והוגד לתמר כי הוא עולה שם בכל יום תמיד וארבה לו באחד הימים או שהיה יהודה גדול בארץ והיו מתקבצים לו שם לעשות משתה בעת הגיזה כמשתה המלך והיו העניים הולכים שם והוגד לה טרם עלותו:

סְפוֹרְנוֹ ותמת בת שוע. והיה לו להכניס את כלתו לביתו תחת אשתו כמו שעשה אברהם כאמרו ויביאה יצחק האהלה שרה אמו ולכן נואשה תמר שיכניסה להיות עוד כלתו:

יג וַיֻּגַּד לְתָמָר לֵאמֹר הִנֵּה חָמִיךְ עֹלֶה תִמְנָתָה לָגֹז צֹאנוֹ׃

רַשִׁ״י עלה תמנתה. וּבְשִׁמְשׁוֹן הוּא אוֹמֵר וַיֵּרֶד שִׁמְשׁוֹן תִּמְנָתָה (שופטים י"ד)? בְּשִׁפּוּעַ הָהָר הָיְתָה יוֹשֶׁבֶת, עוֹלִין לָהּ מִכָּאן וְיוֹרְדִין לָהּ מִכָּאן:

אוּנְקְלוֹס וְאִתְחַוָּא לְתָמָר לְמֵימָר הָא חֲמוּיִךְ סָלֵק לְתִמְנָת לְמֵיגַז עָנֵהּ

יד וַתָּסַר בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ מֵעָלֶיהָ וַתְּכַס בַּצָּעִיף וַתִּתְעַלָּף וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם אֲשֶׁר עַל־דֶּרֶךְ תִּמְנָתָה כִּי רָאֲתָה כִּי־גָדַל שֵׁלָה וְהִוא לֹא־נִתְּנָה לוֹ לְאִשָּׁה׃

רַשִׁ״י ותתעלף. כִּסְּתָה פָנֶיהָ, שֶׁלֹּא יַכִּיר בָּהּ: ותשב בפתח עינים. בִּפְתִיחַת עֵינַיִם, בְּפָרָשַׁת דְּרָכִים שֶׁעַל דֶּרֶךְ תִּמְנָתָה. וְרַבּוֹתֵינוּ דָּרְשׁוּ בְּפִתְחוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ, שֶׁכָּל עֵינַיִם מְצַפּוֹת לִרְאוֹתוֹ (סוטה י'): כי ראתה כי גדל שלה וגו'. לְפִיכָךְ הִפְקִירָה עַצְמָהּ אֵצֶל יְהוּדָה, שֶׁהָיְתָה מִתְאַוָּה לְהַעֲמִיד מִמֶּנּוּ בָנִים:

אוּנְקְלוֹס וְאַעְדִּיאַת לְבוּשֵׁי אַרְמְלוּתַהּ מִנַּהּ וְאִתְכַּסִּיאַת בְּעֵיפָא וְאִתַּקָּנַת וִיתִיבַת בְּפָרָשׁוּת עַיְנִין דִּי עַל אֹרַח תִּמְנָת אֲרֵי חָזַת אֲרֵי רְבָא שֵׁלָה וְהִיא לָא אִתְיְהִיבַת לֵהּ לְאִנְתּוּ

רַשְׁבַּ״ם ותכס ראשה בצעיף שאין זה דרך אלמנות: ותתעלף: כסתה פניה, שלא יכירנה יהודה: בפתח עינים: בשער של פרשת דרכים שהכך עוברים ונראים לעינים דרך שם, והמפרשו שם עיר טועה, שהרי כתוב לפנינו היא בעינים ואילו היה שם עיר, היה לו לומר בעינים הבי"ת בחטף, שלא מצינו שיאמר בבית אל, ביריחו, בירושלים:

אִבְּן עֶזְרָא ותכס. פועל יוצא וטעמו ותכס עצמה: ותתעלף. טעמו שהסתיר' פניה וכן ויתעלף. הסתיר פניו בבגדיו. וקרוב מהם מעולפת ספירים: בפתח עינים. שם מקום. ויש אומרים כי שני מעיינות מים היו בדרך ויש להם כדמות פתח ומשם יעבור יהודה בשובו אל מקומו:

סְפוֹרְנוֹ בפתח עינים. בהתחלת שתי מסלות כי המסלה תקרא עין כמו על העין בדרך שור: אשר על דרך תמנתה. כדי שלא ימלט יהודה מלפגוש בה בבואו מתמנת: כי ראתה כי גדל שלה. וחשבה שכאשר יראנה יהודה בזולת בגדי אלמנותה וישאל מדוע ככה עשתה תשיבהו כי בא מועד להסירם שהרי אמר לה שבי אלמנה עד יגדל שלה והנה אז כבר גדל שלה:

אוֹר הַחַיִּים כי ראתה וגו' והיא וגו'. צריך לדעת למה הוצרך לומר והיא ולא הספיק לומר ולא נתנה וגו' והדבר מובן שעליה הוא אומר. ואולי כי ב' דברים אמר הכתוב האחד כי ראתה כי גדל שלה והדבר מובן שלא נתקיים מאמר חמיה שאמר עד יגדל וגו' כי עודנה בבית אביה, והב' והיא לא נתנה וגו' פירוש שראתה ברוח הקודש שאינו ראוי שתנתן היא לו לאשה, ולזה עמדה ועשתה והצליחה. וצא ולמד מה יצא ממנה לעולם מנשים באוהל תבורך:

טו וַיִּרְאֶהָ יְהוּדָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה כִּי כִסְּתָה פָּנֶיהָ׃

רַשִׁ״י ויחשבה לזונה. לְפִי שֶׁיּוֹשֶׁבֶת בְּפָרָשַׁת דְּרָכִים: כי כסתה פניה. וְלֹא יָכוֹל לִרְאוֹתָהּ וּלְהַכִּירָהּ. וּמִדְרַשׁ רַבּוֹתֵינוּ כי כסתה פניה, כְּשֶׁהָיְתָה בְּבֵית חָמִיהָ הָיְתָה צְנוּעָה, לְפִיכָךְ לֹא חֲשָׁדָהּ:

אוּנְקְלוֹס וַחֲזָאַהּ יְהוּדָה וְחַשְּׁבַהּ כְּנָפְקַת בָּרָא אֲרֵי כַסִּיאַת אַפָּאָה

רַשְׁבַּ״ם כי כסתה פניה: עכשיו, לפי הפשט, כדכתיב ותתעלף:

אִבְּן עֶזְרָא כי כסתה פניה. פי' ותתעלף. והמפרש כי כסתה פניה במיני צבעונין והביא ראיה מבתו הבל הוא. כי אין מביאין ראי' מן השוטים. גם נכון הוא מה שדרשו רז"ל שהיתה צנועה בבית חמיה:

רַמְבַּ״ן ויחשבה לזונה לפי שיושבת בפרשת דרכים כי כסתה פניה ולא יכול לראותה ומדרש רבותינו כי כסתה פניה כשהיתה בביתו היתה צנועה לפיכך לא חשדה לשון רש"י (רש"י על בראשית ל״ח:ט״ו) ופשוטו של הרב יתכן כי דרך הזונה לישב בפתח עינים כדכתיב (משלי ט יד טו) וישבה לפתח ביתה על כסא מרומי קרת לקרוא לעוברי דרך וגו' ואמר כי כסתה פניה ולא הכירה אבל מדרש רבותינו "שכסתה פניה בבית חמיה" לומר שהצניעה עצמה ממנו בביתו ולא ראה פניה מעולם ואיך יכירנה והנכון בעיני עוד לפי הפשט שיאמר שחשבה לזונה בעבור שתכסה הפנים כי אחרי כן אמר כי לא ידע כי כלתו היא והטעם כי דרך הזונה לשבת בפתח עינים מעולפת הצעיף מכסה קצת השער וקצת הפנים ומשקרת בעינים ושפתים ומגלה הגרון והצואר כי בעבור שתעיז פניה ותאמר לו ותחזק בו ונשקה לו תכסה קצת הפנים ועוד כי הקדשות היושבות על דרך בעבור שתזננה גם עם הקרובים יכסו פניהן וכן יעשו הקדשים גם היום בארצותם ובשובם לעיר לא נודעו ושנינו (כלים כד טז) שלש שבכות הן של ילדה טמאה מדרס ושל זקנה טמאה טמא מת ושל יוצאת חוץ טהורה מכלום "יוצאת חוץ" היא הזונה נפקת ברא ונותנת שבכה על קצת הראש לא שתשכב עליה ותהיה טמאה מדרס ולא לכסות בה ראשה ותטמא טמא מת אבל לקשוט קווצותיה ולהיותן מתחת השבכה נראין ואינן נראין ולכך טהורה מכלום:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי כי כסתה פניה. על דרך הפשט לפי שכסתה פניה חשבה לזונה כי כן דרך הזונות לכסות פניהן כדי שתזנינה אפילו מן הקרובים ולא יכירום. וע"ד המדרש כי כסתה פניה בבית חמיה כלומר שמעולם לא גלתה פניה בבית יהודה, ולפיכך לא היה יהודה מכירה. על זה דרשו רז"ל לעולם יהא אדם רגיל בקרובותיו.

טז וַיֵּט אֵלֶיהָ אֶל־הַדֶּרֶךְ וַיֹּאמֶר הָבָה־נָּא אָבוֹא אֵלַיִךְ כִּי לֹא יָדַע כִּי כַלָּתוֹ הִוא וַתֹּאמֶר מַה־תִּתֶּן־לִּי כִּי תָבוֹא אֵלָי׃

רַשִׁ״י ויט אליה אל הדרך. מִדֶּרֶךְ שֶׁהָיָה בָהּ, נָטָה אֶל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הִיא בָּהּ, וּבִלְשׁוֹן לַעַז דשטורנ"יר: הבה נא. הָכִינִי עַצְמֵךְ וְדַעְתֵּךְ לְכָךְ. כָּל לְשׁוֹן הָבָה לְשׁוֹן הַזְמָנָה הוּא, חוּץ מִמָּקוֹם שֶׁיֵּשׁ לְתַרְגְּמוֹ בִּלְשׁוֹן נְתִינָה, וְאַף אוֹתָן שֶׁל הַזְמָנָה קְרוֹבִים לִלְשׁוֹן נְתִינָה הֵם:

אוּנְקְלוֹס וּסְטָא לְוָתַהּ לְאָרְחָא וַאֲמַר הָבִי כְעַן אֵיעוֹל לְוָתִיךְ אֲרֵי לָא יְדַע אֲרֵי כַלְּתֵהּ הִיא וַאֲמֶרֶת מַה תִּתֵּן לִי אֲרֵי תֵיעוֹל לְוָתִי

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי הבה נא אבא אליך. היה ראוי הכתוב לומר הבי, אבל מפני שהיתה בעינו זונה תובעת בפה כמנהג הזכר לכך שנה הכתוב ודבר לה בלשון זכר. ומצינו כיוצא בזה (בראשית יט) לכה נשקה, שהיה ראוי לומר לכי ושם בארתי.

סְפוֹרְנוֹ כי לא ידע כי כלתו היא. גם אחר שנטה אליה אל הדרך לא הכירה שאם היה מכירה היה מדבר בה בשביל בנו ולאל יתברך נתכנו עלילות שרצה שיהיה זרעה מיהודה שהיה יותר שלם ורצוי משלה וממנה יהיה משיח צדקנו: מה תתן לי. התחילה לדבר כדי שיכירה כי לא היתה מכונת לשום אתנן בלי ספק אבל היתה כונתה להקים זרע מיהודה ובכן לקחה ערבון לא להנות בו אלא לעדות ואם היה נותן לה אתנן לא היתה מקבלת כי לא היה אז עמה עדות לזכות את נפשה:

יז וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֲשַׁלַּח גְּדִי־עִזִּים מִן־הַצֹּאן וַתֹּאמֶר אִם־תִּתֵּן עֵרָבוֹן עַד שָׁלְחֶךָ׃

רַשִׁ״י ערבון. מַשְׁכּוֹן:

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר אֲנָא אֲשַׁלַּח גַּדְיָא בַר עִזֵּי מִן עָנָא וַאֲמֶרֶת אִם תִּתֵּן מַשְׁכּוֹנָא עַד דְּתִשְׁלָח

רַשְׁבַּ״ם עד שלחך: רפי שתשלח שלוחך שיביא הגדי, וגם יש רגיל לומר לשון רפי בשליחות דורון כדכתיב מנחה היא שלוחה, אני שלחתי את הגדי:

סְפוֹרְנוֹ אם תתן ערבון. אם תתן אז אעשה מה שצוית באמרך הבה נא אבא אליך:

יח וַיֹּאמֶר מָה הָעֵרָבוֹן אֲשֶׁר אֶתֶּן־לָּךְ וַתֹּאמֶר חֹתָמְךָ וּפְתִילֶךָ וּמַטְּךָ אֲשֶׁר בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן־לָּהּ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַתַּהַר לוֹ׃

רַשִׁ״י חתמך ופתילך. עִזְקְתָךְ וְשׁוֹשִׁיפָּךְ – טַבַּעַת שֶׁאַתָה חוֹתֵם בָּהּ וְשִׂמְלָתְךָ שֶׁאַתָּה מִתְכַּסֶּה בָהּ: ותהר לו. גִּבּוֹרִים כַּיּוֹצֵא בוֹ, צַדִּיקִים כַּיּוֹצֵא בוֹ.

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר מָה מַשְׁכּוֹנָא דִּי אֶתֵּן לָךְ וַאֲמֶרֶת עִזְקְתָךְ וְשׁוֹשִׁפָּךְ וְחוּטְרָךְ דִּי בִידָךְ וִיהַב לַהּ וְעַל לְוָתַהּ וְעַדִּיאַת לֵהּ

רַשְׁבַּ״ם חותמך: טבעתך: פתילך: אזור: ומטך: שלשה כלים הללו מזומנים לתת כי אינן מלבוש:

אִבְּן עֶזְרָא חותמך. מרב תאותו נתן ג' דברים ערבון על דבר קל. ופי' קדשה בפסוק לא יהיה קדש אפרשהו:

רַמְבַּ״ן חותמך ופתילך עזקתך ושושיפך טבעת שאתה חותם בה ושמלתך שאתה מתכסה בה לשון רש"י (רש"י על בראשית ל״ח:י״ח) ואיננו נכון שיתן שמלתו וילך ערום ממנה ואיך תקרא השמלה פתיל ואיך יאמר הכתוב (בראשית ל״ח:כ״ה) "והפתילים" בלשון רבים ואם תאמר כי על שם פתילי הציצית תקרא השמלה פתיל חלילה שיקיים יהודה מצות ציצית ויזלזל בו לתת אותו בזמה ואולי היה בידו סודר קטן אשר יעטוף בו קצת הראש לפעמים ויקרא פתיל בעבור שהוא קצר כפתיל והוא תרגום שושיפא ולא תמצא לאונקלוס (תרגום אונקלוס על בראשית ל״ח:י״ח) בכל שמלה שבתורה שיתרגם אותה שושיפא אבל לשון כסות ומלבוש תרגום בכלם מלבד ופרשו השמלה (דברים כב יז) שאומר בו ויפרשון שושיפא לפי שהוא הסודר הידוע בתלמוד (כתובות י) שיודעו בו הבתולים וכן תרגם יונתן בן עוזיאל (ישעיהו ג כב) המעטפות "שושיפא" שהם סודרים קטנים יעטפו בהם הראש ויפרשו אותם הנכבדים על המגבעות והפארים אשר על ראשם וזה המנהג עודנו היום בארצות המזרח ויתכן עוד כי היה ליהודה חותם כצורת אריה או צורה אחרת ידועה כמושלים והיו בידו פתילים שבהם כצורה ההיא לצייר בה והמטה היה בידו כמשפט שליט ונוגש כענין שכתוב (יחזקאל יט יד) מטה עוז שבט למשול וכתיב (בראשית מ״ט:י׳) לא יסור שבט מיהודה ואלה נתן בידה:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי חותמך ופתילך ומטך אשר בידך. ע"ד הפשט חותמך טבעת שאתה חותם בה, אולי היה בחותמו של יהודה צורת אריה על שם גור אריה יהודה. ופתילך. פירש"י שמלתך שאתה מתכסה בה. וכתב עליו הרמב"ן ז"ל איננו נכון שיתן יהודה שמלתו וילך ערום ממנה, ואיך יקרא הכתוב לשמלה פתיל ויאמר עליה למי החותמת והפתילים. ואם תאמר על שם פתילי הציצית חלילה שיזלזל יהודה במצות ציצית לתת אותו אתנן. וע"כ פירש ז"ל ופתילך סודר קטן שיעטוף בו קצת הראש, ועוד היום מנהג הנכבדים בארצות המזרח שיפרשו אותו על ראשם, ויקרא פתיל על שם שהוא קצר כפתיל, והוא מתורגם שושיפא כתרגום (דברים כב) ופרשו השמלה שושיפא. ומטך המטה אשר בידו כמנהג השרים, וכענין שכתוב (יחזקאל יט) מטה עוז שבט למשול. וכתיב (בראשית מט) לא יסור שבט מיהודה. ויש שפירשו בשלשה דברים הללו ששאלה ממנו ערבון רמזה לו ענין שאר כסות ועונה. חותמך, זו עונה לפי שהאבר חתום באות ברית קדש. ופתילך, זה כסות. ומטך, זה שאר והם המזונות וכמו שכתוב (ויקרא כו) בשברי לכם מטה לחם. וע"ד המדרש חותמך ופתילך ומטך כולן נתקיימו בה, חותמך שיצא ממנו זרובבל שכתוב בו (חגי ב) ושמתיך כחותם כי בך בחרתי נאם ה' צבאות. ופתילך, שיצא ממנו בצלאל שכתוב בו (שמות לט) וקצץ פתילים. ומטך, שיצא ממנו דוד שכתוב בו (שמואל א) ויקח מקלו בידו.

סְפוֹרְנוֹ ופתילך. צמיד פתיל עליך כמו סודר שבמתניו שמנו חכמים ובחרה באלה הכלים המורים הגדולה והגבורה כחותם ושבט המושל והאזור כאמרו אזור נא כגבר חלציך וזה עשתה כדי שתהרהר במעלת יהודה וגדולתו:

כְּלִי יָקָר . כפי הפשט נראה ליתן טעם למה נתן ערבון דווקא ג' אלו, וזה לפי שכוונתו היתה לשם זנות, והיה מבזה חותם אות ברית קודש אשר בבשרו, והיה מבזה גם מטה מושלים אשר בידו אשר בו יהיה רועה ומנהיג, אשר נצטווה בלא ירבה לו נשים, כי לא יתכן שרועה ישראל יהיה רועה זונות, והיה מבזה גם מצות ציצית המצילין מן העריות, כמעשה ההוא ששכר זונה בעד ת' זוז וניצל ע"י מצות ציצית וזה לא ניצול, ובזה מיושב מה הגיד לנו הכתוב בזה שנתן ג' אלה למשכון, לפי שבא לתרץ למה לא זכר באות ברית קודש, ובמטה מושלים אשר בידו, ובציצית שבבגדיו, אלא לפי שנתן שלשתן ערבון והיו מבוזים בעיניו ע"כ לא זכר בחותם שבבשרו לפי שנתן מידו סתם חותם שבידו, ע"כ לא היה לו דבר המזכירו בחותם שבבשרו, וגם המטה אשר בידו נתן מידו, גם פתילך היינו הציצית נתן לה ע"כ לא היה לו דבר שיצילו מן הזנות. ומדרשו הוא, לפי שכל מה שאירע לאבות היה סימן לבנים אע"פ שהאבות לא נתכוונו לזה, כך בסיפור זה פרט לך ענינים הנעשים במעשה ההוא להודיע את אשר יקרה לבנים באחרית הימים, יען כי היוצא מביאה זו היא שממנה נולד הגואל לשה פזורה ישראל, לשלח מהם הצפיר והשעיר מלך יון ושאר מלכי האומות דמסגי ברישא בהצלחתם כגדי זה, כדאיתא בגמרא למה עיזי מסגי ברישא ומסיק כברייתא של עולם דברישא חשוכא והדר נהורא, ובלי ספק ששאלה זו היתה על צד הרמז למה האומות קודמין לישראל בהצלחתם, ומתרץ כברייתו של עולם שמתחלה שימש החשך ואח"כ האור, כך האומות ההולכים בחושך תשמישם בעה"ז תחלה, ואח"כ שימש אור ישראל ואין כאן מקומו להאריך מזה. זה"ש כאן מה תתן לי. מה יהיה תכלית ביאה זו, והשיב אנכי אשלח גדי עזים. היינו מלכי בבל העזים מן הצאן. שה פזורה ישראל, ע"י הגואל שיולד מביאה זו ומה הערבון במה יהיו בטוחים שיהיה כך, ושלח חותם ומטה ופתיל רמז לג' דברים ממושכנים כל זמן שישראל בגלות. משכון ראשון הוא חותמו של הקב"ה דהיינו שם של יה אשר חתם ה' על השבטים, הראובני החנוכי הפלואי, כמו שפירש"י פרשת פנחס ומה שקדמה ה"א ליו"ד במלת החנוכי, לפי שכך המדה בכל חותם שבטבעתו של הקב"ה חקוק שם יה כסדרו, ואחר שנחתם על השבטים נתהפכו האותיות כדרך כל חותם שנאמר תהפך כחומר חותם, וחותם זה ממושכן כי בכ"מ שגלו, שכינה היה עמהם, ושם של יה דהיינו החותם אינו יכול להיות במלואו עד שיגאלו הבנים ויהיו מסובים על שלחן אביהם שבשמים שנאמר כי יד על כס יה. משכון שני היינו אלף של כסא, שנאמר כי יד על כס יה. כי אין השם שלם ואין הכסא שלם עד לעתיד, והיינו פתילך הציצית כי תכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד ואם כן התכלת שבציצית מזכיר הכסא הכבוד, והיות הפתיל ערבון רמז להיות הכסא קצת ממושכן ולעתיד יהיה השם שלם והכסא שלם שנאמר אוה למושב לו כי אותיות אוה ממלאים השם והכסא. דבר אחר, פתילך רמז למה שנאמר בהם וקצץ פתילים במשכן ובכל כליו, ונתמשכנו כלם כדאיתא במדרש אלה פקודי המשכן משכן. שנתמשכן ב"פ בעונם של ישראל כו', ומטך היינו משכון וי"ו אליהו, כי צורת הוי"ו כצורת המטה, ואמרו רז"ל שנכתב ה' פעמים אליהו חסר וי"ו, וה' פעמים כתיב יעקוב מלא בוי"ו, כי אליהו נתן אותם משכון ליעקב שיבא ויגאל את בניו, ואולי שלכך לקח למשכון וי"ו רמז למטה ושבט מושלים שביד יהודה יהיה ממושכן כל ימי השמה. או רמז לוי"ו של שם הגדול הממושכנת, כי בעה"ז אין משתמשים כ"א בשם של יה. וי"א שנתן לו אליהו תקיעת כפו שיגאלם וחמשה אצבעות של הכף דומה לחמשה ווי"ן, וכל אלו הדברים ברורים למבין וכבוד ה' הסתר דבר ישמע חכם ויוסיף לקח.

יט וַתָּקָם וַתֵּלֶךְ וַתָּסַר צְעִיפָהּ מֵעָלֶיהָ וַתִּלְבַּשׁ בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ׃

אוּנְקְלוֹס וְקָמַת וַאֲזָלַת וְאַעְדִּיאַת עֵיפַהּ מִנַּהּ וּלְבִישַׁת לְבוּשֵׁי אַרְמְלוּתַהּ

סְפוֹרְנוֹ ותלבש בגדי אלמנותה. שלא היה עם לבבה להנשא אחרי שהשיגה את הזרע המכוון:

כ וַיִּשְׁלַח יְהוּדָה אֶת־גְּדִי הָעִזִּים בְּיַד רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי לָקַחַת הָעֵרָבוֹן מִיַּד הָאִשָּׁה וְלֹא מְצָאָהּ׃

אוּנְקְלוֹס וְשַׁדַּר יְהוּדָה יָת גַּדְיָא בַר עִזֵּי בִּידָא דְרַחֲמֵהּ עֲדֻלָּמָאָה לְמִסַּב מַשְׁכּוֹנָא מִידָא דְאִתְּתָא וְלָא אַשְׁכְּחַהּ

כא וַיִּשְׁאַל אֶת־אַנְשֵׁי מְקֹמָהּ לֵאמֹר אַיֵּה הַקְּדֵשָׁה הִוא בָעֵינַיִם עַל־הַדָּרֶךְ וַיֹּאמְרוּ לֹא־הָיְתָה בָזֶה קְדֵשָׁה׃

רַשִׁ״י הקדשה. מְקֻדֶּשֶׁת וּמְזֻמֶּנֶת לִזְנוּת:

אוּנְקְלוֹס וּשְׁאִיל יָת אֲנָשֵׁי אַתְרַהּ לְמֵימַר אָן מְקַדִּשְׁתָּא הִיא בְעַיְנִין עַל אָרְחָא וַאֲמָרוּ לֵית הָכָא מְקַדִּשְׁתָּא

רַשְׁבַּ״ם הקדשה: מיועדת ומזומנת לכל באיה כדכתיב וגם קדש היה בארץ, ולא תהיה קדשה מבנות ישראל:

כב וַיָּשָׁב אֶל־יְהוּדָה וַיֹּאמֶר לֹא מְצָאתִיהָ וְגַם אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם אָמְרוּ לֹא־הָיְתָה בָזֶה קְדֵשָׁה׃

אוּנְקְלוֹס וְתָב לְוַת יְהוּדָה וַאֲמַר לָא אַשְׁכְּחִיתַהּ וְאַף אֲנָשֵׁי אַתְרָא אֲמָרוּ לֵית הָכָא מְקַדִּשְׁתָּא

סְפוֹרְנוֹ וגם אנשי המקום אמרו. כמשחקים וקיקלון על כבודך:

כג וַיֹּאמֶר יְהוּדָה תִּקַּח־לָהּ פֶּן נִהְיֶה לָבוּז הִנֵּה שָׁלַחְתִּי הַגְּדִי הַזֶּה וְאַתָּה לֹא מְצָאתָהּ׃

רַשִׁ״י תקח לה. יִהְיֶה שֶׁלָּהּ מַה שְּׁבְּיָדָהּ: פן נהיה לבוז. אִם תְּבַקְּשֶׁנָּה עוֹד יִתְפַּרְסֵם הַדָּבָר וְיִהְיֶה גְּנַאי, כִּי מֶה עָלַי לַעֲשׂוֹת עוֹד לְאַמֵּת דְּבָרַי: הנה שלחתי הגדי הזה. לְפִי שֶׁרִמָּה יְהוּדָה אֶת אָבִיו בִּגְדִי עִזִּים שֶׁהִטְבִּיל כְּתֹנֶת יוֹסֵף בְּדָמוֹ, רִמּוּהוּ גַּם הוּא בִּגְדִי עִזִּים (בראשית רבה):

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר יְהוּדָה תִּסַּב לַהּ דִילְמָא נְהֵי לְחוֹךְ הָא שַׁדָּרִית גַּדְיָא הָדֵין וְאַתְּ לָא אַשְׁכְּחִתַּהּ

רַשְׁבַּ״ם תקח לה: מה שבידה, כי לא אשלח עוד אליה, פן נהיה לבוז לחזר אחר הקדשות:

אִבְּן עֶזְרָא תקח לה. עזוב אותה ותקח הערבון: פן נהיה לבוז. ללעג שנתתי חותם ופתיל ומטה ערבון על דבר קל כזה: ואני הנה שלחתי את הגדי הזה ואתה לא מצאתה. וזה אות כי תקח לה הערבון:

סְפוֹרְנוֹ הנה שלחתי. ולא שקרתי באמונתי:

כד וַיְהִי כְּמִשְׁלֹשׁ חֳדָשִׁים וַיֻּגַּד לִיהוּדָה לֵאמֹר זָנְתָה תָּמָר כַּלָּתֶךָ וְגַם הִנֵּה הָרָה לִזְנוּנִים וַיֹּאמֶר יְהוּדָה הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף׃

רַשִׁ״י כמשלש חדשים. רֻבּוֹ שֶׁל רִאשׁוֹן וְרֻבּוֹ שֶׁל אַחֲרוֹן וְאֶמְצָעִי שָׁלֵם (נדה מ"נ). וּלְשׁוֹן כְּמִשְׁלֹשׁ חֳדָשִׁים כְּהִשְׁתַּלֵּשׁ הַחֳדָשִׁים, כְּמוֹ וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת (אסתר ט'), מִשְׁלוֹחַ יָדָם (ישעיהו י"א), וְכֵן תִּרְגֵּם אֻנְקְלוֹס כִּתְלָתוּת יַרְחַיָּא: הרה לזנונים. שֵׁם דָּבָר, מְעֻבֶּרֶת כְּמוֹ אִשָּׁה הָרָה, וּכְמוֹ בָּרָה כַּחַמָּה: ותשרף. אָמַר אֶפְרַיִם מִקְשָׁאָה מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר, בִּתּוֹ שֶׁל שֵׁם הָיְתָה, שֶׁהוּא כֹהֵן, לְפִיכָךְ דָּנוּהָ בִשְׂרֵפָה:

אוּנְקְלוֹס וַהֲוָה כִּתְלָתוּת יַרְחַיָּא וְאִתְחַוָּא לִיהוּדָה לְמֵימַר זַנִּיאַת תָּמָר כַּלְּתָךְ וְאַף הָא מַעַדְּיָא לִזְנוּתָא וַאֲמַר יְהוּדָה אַפְּקוּהַ וְתִתּוֹקָד

רַשְׁבַּ״ם זנתה תמר כלתך: ואם תאמר מי יודע אם אמת שזינתה? תדע שהרי גם הרה היא כבר: ותשרף: לפי הפשט כך היה מנהגם מאחר שזקוקה ליבם:

אִבְּן עֶזְרָא כמשלש חדשים. בתוס' מ"ם קודם שלש ובימים בתוספת מ"ם אחר שלש:

רַמְבַּ״ן ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף אמר אפרים מקשאה תלמידו של רבי מאיר משום רבי מאיר תמר בתו של שם היתה שהוא כהן לפיכך דנוה בשריפה (ב"ר פה י) זה כתב רש"י (רש"י על בראשית ל״ח:כ״ד) ולא פירשו ואני לא ידעתי הדין הזה שבת כהן אינה חייבת שריפה אלא בזנות עם זיקת הבעל ארוסה או נשואה כמו שמפורש בגמרא בסנהדרין (נא) אבל בת כהן שומרת יבם שזינתה אינה במיתה כלל ובין בת ישראל ובין בת כהן אינה אלא בלאו גרידא ואם תאמר שהיה היבום נוהג בבני נח והיא להם בכלל אשת איש ואזהרה שלהם זו היא מיתתם (שם נח) והלא הם אומרים (ב"ר פה ה) שיהודה התחיל במצות יבום תחלה וכן בגמרא סנהדרין (נז) מוכיח שאין יבמה בבני נח חייבת כלל ונראה לי שהיה יהודה קצין שוטר ומושל בארץ והכלה אשר תזנה עליו איננה נדונת כמשפט שאר האנשים אך כמבזה את המלכות ועל כן כתוב ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף כי באו לפניו לעשות בה ככל אשר יצוה והוא חייב אותה מיתה למעלת המלכות ושפט אותה כמחללת את אביה לכבוד כהונתו לא שיהיה דין הדיוטות כן ועל דרך הפשט יתכן שהיה משפטם כנהוג היום במקצת ארצות ספרד שהאשה אשר תזנה תחת אישה מוסרין אותה לבעלה והוא דן אותה למיתה או לחיים כרצונו והנה היתה מיועדת לשלה בנו והיא להם כאשת איש בנימוסיהם:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי הוציאוה ותשרף. וקבלו ממנו מיד, ומכאן אתה למד שהוא היה הדיין, וכה משפטם להיות כל אשה מנאפת לשרפה. ודרשו רז"ל תמר בתו של שם היתה והוא כהן לאל עליון לפיכך דנוה בשרפה, שכן דין תורה שנאמר (ויקרא כא) ובת איש כהן כי תחל לזנות וגו' באש תשרף.

סְפוֹרְנוֹ וגם הנה הרה. ולא השתדלה לכסות קלון לכבודך כענין אמרם ז"ל אשה מזנה מתהפכת או משמשת במוך כדי שלא תתעבר:

אוֹר הַחַיִּים הוציאוה ותשרף. הטעם משום דבית דין של שם גזרו על זנות עם האומות כאומרם בע"ז דף ל"ו, ומשמע אפילו אין שם איסור ערוה לא האסורה לבני נח ולא האסורה לישראל אף על פי כן גזרו עליה, ואולי כי מסורת היתה בידם לגזור גזירות ולהרוג העובר על הגזירה. ולזה כשידע כי עמו היו הדברים נפטרה כי הגזירה היתה על זנות גוי דוקא. ואין בה גם כן איסור ערוה כי כלתו מותרת לבן נח. ולפי דבריהם שאמרו ולא יסף לדעתה שלא פסק ממנה עוד הרי זה מגיד כי האב היה מיבם לכלתו:

כה הִוא מוּצֵאת וְהִיא שָׁלְחָה אֶל־חָמִיהָ לֵאמֹר לְאִישׁ אֲשֶׁר־אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה וַתֹּאמֶר הַכֶּר־נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה׃

רַשִׁ״י הוא מוצאת. לְהִשָּׂרֵף: והיא שלחה אל חמיה. לֹא רָצְתָה לְהַלְבִּין פָּנָיו וְלוֹמַר מִמְּךָ אֲנִי מְעֻבֶּרֶת, אֶלָּא לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ, אָמְרָה אִם יוֹדֶה יוֹדֶה מֵעַצְמוֹ, וְאִם לָאו, יִשְׂרְפוּנִי, וְאַל אַלְבִּין פָּנָיו. מִכָּאן אָמְרוּ נוֹחַ לוֹ לָאָדָם שֶׁיַּפִּילוּהוּ לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ וְאַל יַלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים: הכר נא. אֵין נָא אֶלָּא לְשׁוֹן בַּקָּשָׁה – הַכֵּר נָא בוֹרַאֲךָ, וְאַל תְּאַבֵּד שָׁלֹשׁ נְפָשׁוֹת:

אוּנְקְלוֹס הִיא מִתַּפְּקָא וְהִיא שְׁלָחַת לַחֲמוּהָא לְמֵימַר לִגְבַר דִּי אִלֵּין דִּילֵהּ מִנֵּהּ אֲנָא מְעַדְּיָא וַאֲמֶרֶת אִשְׁתְּמוֹדַע כְּעַן לְמָן עִזְקְתָא וְשׁוֹשִׁפָּא וְחוּטְרָא הָאִלֵּין

רַשְׁבַּ״ם היא מוצאת: לאחר שהוציאוה שלחה הערבון, ועדיין לא רצתה לגלות אלא אמרה לאיש אשר אלה לו:

אִבְּן עֶזְרָא היא מוצאת. היה ראוי להיות כמו מודעת זאת לולי העלם האל"ף כמשפטה:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי היא מוצאת. לישרף. ודרשו רז"ל מכאן נח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים, שכך אמרה תמר אם יודה מוטב ואם לאו הריני מטיל עצמי לכבשן האש ולא אלבין פניו. ואע"פ שמלת מוצאת כתובה באל"ף יש לפרשו לפי הדרש הזה מלשון (איכה ד) ויצת אש בציון. ותמצא השם המיוחד בראשי תיבות כסדרן ויאמר י"הודה ה"וציאוה ו"תשרף ה"יא מוצאת, להודיע כי בעת שהיתה מחשבת יהודה לשרפה היתה מחשבת הקב"ה להצלה ורחמים והכל סבות מאתו יתברך. והיא שלחה אל חמיה לאמר. כלומר שיאמרו לו השלוחים בשמה. לאיש אשר אלה לו אנכי הרה. כי הם עצמם לא היו יודעים מה שבידה, ועשתה כן כדי שלא יתבייש. וכאשר ראתה שלא הודה בזה וחשבה אולי שכח הענין אמרה לו היא בעצמה פנים בפנים הכר נא למי החותמת וגו', ולכך הזכירתם בשמם, ועדיין היתה כוונתה שאם יודה בזה מוטב ואם לאו תשרף ולא תלבין פניו. ובתרגום ירושלמי של היא מוצאת הזכיר כי סמאל החביא אותם כדי שלא תמצאם ותשרף, ותמר בקשה רחמים לפני הקב"ה להמציא לה שלשה וינצלו שלשה ואז תתן לו ג', ורמז הקב"ה לגבריאל והחזירם לה והשליכתם לרגלי הדיינים, וזהו שאמרה לו הכר נא למי החותמת והפתילים והמטה.

סְפוֹרְנוֹ היא מוצאת והיא שלחה. שלא נפל לבה מהשתדל לזכות את עצמה אע"פ שהיו מוציאים אותה להשרף כי היה לבה כלב הארי: לאיש אשר אלה לו. אע"פ שהיתה באותה סכנה לא רצתה להלבין פניו כאמרם ז"ל נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים מנלן מתמר:

כו וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי כִּי־עַל־כֵּן לֹא־נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי וְלֹא־יָסַף עוֹד לְדַעְתָּה׃

רַשִׁ״י צדקה. בִּדְבָרֶיהָ: ממני. הִיא מְעֻבֶּרֶת. וְרַבּוֹתֵינוּ ז"ל דָּרְשׁוּ שֶׁיָּצְאָה בַת קוֹל וְאָמְרָה מִמֶּנִּי וּמֵאִתִּי יָצְאוּ הַדְּבָרִים, לְפִי שֶׁהָיְתָה צְנוּעָה בְּבֵית חָמִיהָ, גָּזַרְתִּי שֶׁיֵּצְאוּ מִמֶּנָּה מְלָכִים, וּמִשֵּׁבֶט יְהוּדָה גָּזַרְתִּי לְהַעֲמִיד מְלָכִים בְּיִשְׂרָאֵל: כי על כן לא נתתיה. כִּי בְּדִין עָשְׂתָה, עַל אֲשֶׁר לֹא נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי: ולא יסף עוד. יֵשׁ אוֹמְרִים לֹא הוֹסִיף, וְיֵשׁ אוֹמְרִים לֹא פָסַק. וַחֲבֵרוֹ גַּבֵּי אֶלְדָּד וּמֵידָד, וְלֹא יָסָפוּ, וּמְתַרְגְּמִינָן וְלָא פְּסָקוּ:

אוּנְקְלוֹס וְאִשְׁתְּמוֹדַע יְהוּדָה וַאֲמַר זַכָּאָה מִנִּי מְעַדְּיָא אֲרֵי עַל כֵּן לָא יְהָבִתַּהּ לְשֵׁלָה בְרִי וְלָא אוֹסִיף עוֹד לְמִידְעַהּ

רַשְׁבַּ״ם צדקה ממני: יותר ממני שאני צויתיה לשבת בית אביה עד יגדל שלה, היא השלימה תנאי שצויתיה, אבל אני לא השלמתי לה תנאי שהתניתי לה, כי לא נתתיה לשלה בני, וכן על צדקו נפשו מאלהים, יותר מאלהים, וכן בשאול, ויאמר אל דוד צדיק אתה ממני, יותר ממני: ולא יסף: לא הוסיף, שאם אתה מפרשו ולא פסק, היה לו לכתוב ולא יסף עוד מלדעתה:

אִבְּן עֶזְרָא כי על כן לא נתתיה. כמו כי על כן ראיתי פניך. כטעם חכמינו הואיל ולא נתתיה. או טעמו עשתה כן כי לא נתתיה: לדעתה. לשכב עמה:

רַמְבַּ״ן צדקה ממני צדקה בדבריה ממני היא מעוברת ורבותינו דרשו (סוטה י) שיצאה בת קול ואמרה ממני ומאתי יצאו הדברים לשון רש"י (רש"י על בראשית ל״ח:כ״ו) והנכון שהוא כמו צדיקים וטובים ממנו (מלכים א ב לב) ויאמר אל דוד צדיק אתה ממני כי אתה גמלתני הטובה ואני גמלתיך הרעה (שמואל א כד יז) צדקה במעשיה יותר ממני כי היא הצדקת ואני החוטא אליה שלא נתתיה לשלה בני והטעם כי שלה הוא היבם ואם לא יחפוץ לקחת את יבמתו אביו הוא הגואל אחריו כאשר פירשתי למעלה (רמב"ן על בראשית ל״ח:ח׳) בדין היבום: ולא יסף עוד לדעתה אחרי שהקים זרע לבניו לא רצה להיות עמה עוד אף על פי שהיה ברצונו כי איננה אסורה עליו והיתה אשתו כמשפט היבמים וזה טעם האומר (סוטה י) לא פסק כתיב הכא ולא יסף וכתיב התם (דברים ה יט) קול גדול ולא יסף:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי צדקה ממני. כשהביאו לו החותמת והפתילים והמטה הודה מיד, ואמר צדקה ממני כלומר צדקה בדבריה, ממני היא מעוברת, וכן דעת התרגום. והרמב"ן ז"ל פי' צדקה ממני יותר ממני, שאני נתכוונתי לזנות והיא נתכונה למצות יבום, וזהו שאמר כי ע"כ לא נתתיה לשלה בני, כלומר על נכון עשתה כן כשלא נתתיה לשלה בני, כי שלה הוא היבם ואני הגואל אחריו אם לא יחפוץ לקחת את יבמתו. ובמדרש צדקה ממני, יצתה בת קול ואמרה ממני ומאתי יצאו הדברים. ודרשו רז"ל בשלהי מסכת מכות א"ר אלעזר בשלשה מקומות הופיע רוח הקדש, בבית דינו של שם ובית דינו של שמואל ובבית דינו של שלמה. בית דינו של שם, יהודה אמר צדקה ורוח הקדש אמרה ממני. בית דינו של שמואל שנאמר (ש"א יב) עד ה' בכם ועד משיחו היום הזה, ויאמר עד, היה לו לומר ויאמרו אלא רוח הקדש משיבה עד. בית דינו של שלמה שנאמר (מלכים א ג) תנו לה את הילוד החי והמת לא תמיתהו ורוח הקודש משיבה אליו היא אמו. ולא יסף עוד לדעתה. אחר שקיים המצוה אע"פ שהיתה מותרת לו כל ימיו. וכונת האומר ולא יסף עוד לדעתה ולא פסק, שמותרת היא לו ואשה הקנו לו מן השמים.

סְפוֹרְנוֹ צדקה ממני. אע"פ שהיא באה אלי במרמה ואני לא ראיתיה כלל כי שלחתי הגדי מכל מקום היא צדקה במרמתה שהיתה לתכלית טוב ורצוי לאל ית' שהיא קיום הזרע לא להנאת עצמה שהרי חזרה לאלמנותה תיכף יותר ממה שצדקתי אני בקיום אמונתי שהיתה הכונה בו לכבודי ולהשיג ערבוני שהוא תכלית נפסד וגרוע כאמרם ז"ל גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה:

אוֹר הַחַיִּים צדקה ממני. לפי מה שכתבנו למעלה כי מה שפסקו דינה לשריפה היה לצד שבית דינו של שם גזרו על זנות הגוי אחר שנתגלה שעם יהודה זנתה היא יותר צדקת מיהודה כי יהודה לא ידע כי כלתו היא ובחזקת גויה היתה ובא עליה ועבר על גזירת בית דינו של שם והוא אומרו צדקה ממני. וזה הוא שיעור הכתוב צדקה בדבריה וממילא צדקה בדינה ועוד לה שהיא יותר ממני בצדקות מטעם שכתבתי. ולא נתחייב יהודה על הודאתו שבא עליה בחזקת גויה כיון שכפי האמת לא גויה היתה, ודבר זה דומה למתכוין לאכול חתיכת חלב ועלה בידו חתיכת שומן. ואם תאמר סוף כל סוף בשעת מעשה שבחזקת גוי' בא עליה למה עבר על גזירת בית דין. לזה כבר תרצו רז"ל (ב"ר פ' פ"ה) כי מה' מצעדי גבר ותקן עלילות להוציא לאור תעלומות. וצא ולמד מה שפירשנו בפרשת ויחי בפסוק (מ"ט ט') גור אריה וגו': כי על כן לא נתתיה וגו'. פי' לפי מה שאמר צדקה יותר ממני גמר אומר כי גם לא עשתה פריצות. כי טעמה על אשר לא נתתיה לשלה בני ראתה כי אבדה תקותה לזה עשתה הדבר הזה: או ירצה לומר כי הוא הגורם לה לעשות כן לצד שלא נתנה לשלה, והוא אומרו צדקה היא במעשיה וממני פי' מצדי אני הייתי סיבה לה כי לא נתתיה וגו':

כז וַיְהִי בְּעֵת לִדְתָּהּ וְהִנֵּה תְאוֹמִים בְּבִטְנָהּ׃

רַשִׁ״י בעת לדתה. וּבְרִבְקָה הוּא אוֹמֵר וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ לָלֶדֶת? לְהַלָּן לִמְלֵאִים וְכָאן לַחֲסֵרִים: והנה תאומים. מָלֵא, וּלְהַלָּן תּוֹמִם חָסֵר, לְפִי שֶׁהָאֶחָד רָשָׁע, אֲבָל אֵלּוּ שְׁנֵיהֶם צַדִּיקִים:

אוּנְקְלוֹס וַהֲוָה בְּעִדַּן דְּמֵילְדַהּ וְהָא תְיוֹמִין בִּמְעָהָא

סְפוֹרְנוֹ והנה תאומים בבטנה. קודם לדתה הכירו שהם תאומים לפיכך קשרה המילדת שני להכיר הראשון:

כח וַיְהִי בְלִדְתָּהּ וַיִּתֶּן־יָד וַתִּקַּח הַמְיַלֶּדֶת וַתִּקְשֹׁר עַל־יָדוֹ שָׁנִי לֵאמֹר זֶה יָצָא רִאשֹׁנָה׃

רַשִׁ״י ויתן יד. הוֹצִיא הָאֶחָד יָדוֹ לַחוּץ, וּלְאַחַר שֶׁקָּשְׁרָה עַל יָדוֹ הַשָּׁנִי הֶחֱזִירָהּ:

אוּנְקְלוֹס וַהֲוָה בְּמֵילְדַהּ וִיהַב יְדָא וּנְסִיבַת חַיְתָא וּקְטָרַת עַל יְדֵהּ זְהוֹרִיתָא לְמֵימַר דֵּין נְפַק קַדְמָאָה

אִבְּן עֶזְרָא ויתן יד. האחד מהם ולא נזכר שמו כי עוד לא נקרא. גם אלה במעשה פלא שנבקעו השליות יחד והשיב זה ידו ויצא אחיו:

אוֹר הַחַיִּים עלידו שני לאמר. פי' נצנצה במילדת רוח הקודש ועשתה ולא ידעה מה עשתה, היא קשרה על ידו שני וזה רומז כי הוא שני לא ראשון אבל היא אמרה כי זה יצא ראשונה, והוא אומרו לאמר זה יצא ראשונה פי' היא אמרה כן אבל כפי האמת להיפך יגיד שם הסימן כי יש אם למסורת:

כט וַיְהִי כְּמֵשִׁיב יָדוֹ וְהִנֵּה יָצָא אָחִיו וַתֹּאמֶר מַה־פָּרַצְתָּ עָלֶיךָ פָּרֶץ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ פָּרֶץ׃

רַשִׁ״י פרצת. חָזַקְתָּ עָלֶיךָ חֹזֶק:

אוּנְקְלוֹס וַהֲוָה כַּד אֲתֵיב יְדֵהּ וְהָא נְפַק אֲחוּהִי וַאֲמֶרֶת מָה תְקוֹף סַגִּי עֲלָךְ לְמִתְקָף וּקְרָא שְׁמֵהּ פָּרֶץ

אִבְּן עֶזְרָא מה פרצת. כאדם שיפרוץ גדר ויצא ממנו והנה יש עליך משפט זה הפרץ. ואחרים אמרו שהוא כמו ופרצת. והגאון אמר כי מה פרצת כמשמעו רק עליך פרץ. מגזרת ויפרץ לרב:

רַמְבַּ״ן מה פרצת עליך פרץ חזקת עליך חוזק לשון רש"י (רש"י על בראשית ל״ח:כ״ט) וענין פרץ בכל מקום נתיצת הגדר ועברו מן פרוץ גדרו (ישעיהו ה ה) למה פרצת גדריה (תהלים פ יג) ובלשונם (סוכה כו) פרצה קוראה לגנב אבל יאמר בלשון הקדש על כל עובר גבול הדבר ופרצת ימה וקדמה (בראשית כ״ח:י״ד) ויפרוץ האיש מאד מאד (בראשית ל׳:מ״ג) ולכן אמר בכאן בהיות הראשון כמשיב ידו והוא מהר לצאת מה פרצת פרץ גדול בגדר למהר לצאת קודם ממנו ואמר עליך כי היה הגדר עליו והוא כלוא בתוכו כלומר מה פרצת עליך פרץ גדול בגדר ויצאת ממנו ורבי אברהם אמר (אבן עזרא על בראשית ל״ח:כ״ט) מה פרצת כאדם הפורץ גדר ויצא ממנו והנה יש עליך משפט זה הפרץ ואין בזה טעם ובמדרשו של רבי נחוניא בן הקנה (ספר הבהיר קצו) יזכיר סוד בשם אלה הילודים אמרו איקרי זרח על שם החמה שהיא זורחת תמיד ופרץ על שם הלבנה הנפרצת לעתים ונבנית לעתים והרי פרץ הוא הבכור וחמה גדולה מן הלבנה לא קשיא דהא כתיב ויתן יד וכתיב ואחר יצא אחיו והנה לדעתם היה שם הלבנה לפרץ מפני מלכות בית דוד והיו תאומים כי הלבנה מותאמת בחמה והנה פרץ תאום לזרח הנותן יד והוא בכור בכח עליון כמו שאמר (תהלים פט כח) אף אני בכור אתנהו וזהו מאמרם (ר"ה כה) בקדוש החודש דוד מלך ישראל חי וקיים והמשכיל יבין:

סְפוֹרְנוֹ ויהי כמשיב ידו. היה כמו משיב ידו לא משיב באמת כי לא בפעולת הולד נעשה כן רק בפעולת הכח הדוחה שדחה את אחיו לחוץ והוסג אחור זה עם ידו:

כְּלִי יָקָר . ארבע ידות כתובים כאן כנגד ד' חרמות שמעל עכן שיצא ממנו, רמז דבר זה כאן להורות שבעבור שיצא ממנו עכן ע"כ לא יצלח למלוכה, כי מלך במשפט יעמיד ארץ ואיש תרומות יהרסנה, כי אם יטה אחר הבצע יבא לידי קבלת שוחד, ע"כ השיב אחור ידו כדי שלא יהיה לו הבכורה והמלוכה. והנה מקום אתי, לפרש ד' ידות אלו שיש בהם רמז על איש חומד ממון ואינו נפטר מן העולם וחצי תאותו בידו, יש בידו מנה מתאוה מאתים כו', והנה כל אדם יש לו שתי ידים אשר בהם עמל וטרח להשיג מלא חפנים בכחו ועוצם ידו כפי אשר תשיג ידו, וא"כ כל אשר בכוחו מושג משתי ידיו, ואם אינו מסתפק במה שחננו אלהים מלא חפנים הרי הוא חומד עוד מלא חפנים דהיינו כדי מלאכת ד' ידים, כפל מן המושג בשתי ידיו, והוא בעצם השיעור של בעל המנה החומד מאתים, דהיינו כפל מכדי המושג לו כבר משתי ידיו וכל חומד ממון אינו בעל צדקה ע"כ לא יצלח למלוכה, לפי שארז"ל שבזכות שעשה דוד משפט לזה וצדקה לזה היה יואב מנצח במלחמה, ע"כ נאמר אצל יהודה ידיו רב לו, ירבו לו מבעי ליה, כי ידיו שתים במשמע ורב לשון יחיד, אלא שהורה שלא היה חומד ממון של שתי ידים הנוספים, כי שתי ידיו רב לו די לו, כי רב הוא משמש לשון די, כמו רב לך אל תוסף, ורמז שהיה די לו בעמל שתי ידיו, כי לא בקש עוד על שנים לפיכך עזר מצריו תהיה, כי הסתפקות זה סבה אל הצדקה אשר בזכותה אויבים נופלים לפניו, וראיה מיואב, וכמ"ש טוב איש חונן ומלוה וגו' סמוך לבו לא יירא עד אשר יראה בצריו וכן מסיק בב"ק שהעוסק בג"ח אויביו נופלים לפניו חללים, לכך נאמר שבזכות שידיו רב לו, עמל המושג משתי ידיו רב לו ואינו מבקש מותרות ואז הוא בעל צדקה, ע"כ עזר מצריו תהיה, וזה נאמר על יהודה הבא מפרץ. אבל זרח לא היה ידיו רב לו, אלא בקש עמל ד' ידות וחמד ממון שאיננו ראוי לו כמו שנאמר אצל עכן ואחמדם ואקחם. ע"כ הושב אחור ימינו כמשיב ידו, כי לא לו יהיה משפט הבכורה והמלוכה כי כל מלך צריך לנצחון האויבים והוא לאו בר הכי כאמור.

אוֹר הַחַיִּים מה פרצת וגו'. פי' כי להיות שיד הראשון תגיד כי הוא הקרוב לצאת קודם אחיו ואף על פי כן דחפו זה לראשון וסתר העמדתו קודם לו זה יגיד הדרגה גדולה, והוא אומרו מה פרצת על דרך אומרו מה רבו מעשיך וגו' ואומרו עליך פרץ מפרשת דבריה מה היא הפרצה שעשה ואמרה עליך פרץ פירוש כי הנותן יד יגיד כי הוא בא עליו בהזרעה כי הנכנס אחרון בזרע יוצא ראשון ואם כן הוא בא עליו ופרץ גדרו ויצא ראשון, והוא אומרו עליך פרץ והבן. וכפי זה פרץ ראשון בהזרעה וראשון בלידה כי לו המלוכה נסוכה תכון עולם:

ל וְאַחַר יָצָא אָחִיו אֲשֶׁר עַל־יָדוֹ הַשָּׁנִי וַיִּקְרָא שְׁמוֹ זָרַח׃

רַשִׁ״י אשר על ידו השני. אַרְבַּע יָדוֹת כְּתוּבוֹת כָּאן כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה חֲרָמִים שֶׁמָּעַל עָכָן שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה דְבָרִים שֶׁלָּקַח, אַדֶּרֶת שִׁנְעָר וּשְׁתֵּי חֲתִיכוֹת כֶּסֶף שֶׁל מָאתַיִם שְׁקָלִים וּלְשׁוֹן זָהָב, בְּרֵאשִׁית רַבָּה: ויקרא שמו זרח. עַל שֵׁם זְרִיחַת מַרְאִית הַשָּׁנִי:

אוּנְקְלוֹס וּבָתַר כֵּן נְפַק אֲחוּהִי דִּי עַל יְדֵהּ זְהוֹרִיתָא וּקְרָא שְׁמֵהּ זָרַח

רַשְׁבַּ״ם זרח: בשביל השני שהוא אדום, וזרח לשון אדמומית הוא כדכתיב והצרעת זרחה במצחו, וכן כל זריחת שמש בבקר ובערב אדום הוא וכתיב ויהי בבוקר והשמש זרחה על המים ויראו מואב מנגד את המים אדומים כדם, וכן בבבא בתרא בהמוכר את הספינה, האי שמשא סומקתי הוא והאי דלא סמקא אלא בפניא ורמשא, משום דנהורין לא ברי, בשביל מאור היום הגדול:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ויקרא שמו זרח. זרח על שם החמה, פרץ על שם הלבנה, ומלכות בית דוד בא מפרץ שהוא כנגד הלבנה. וידוע כי ימות הלבנה כ"ט יום וע"כ תמצא מפרץ בן יהודה עד צדקיהו כ"ט איש. כיצד פרץ, חצרון, רם עמינדב, נחשון, שלמון, בועז, עובד, ישי, דוד, נמצא דוד עשירי לפרץ. מדוד עד יהויכין תמצא י"ט מלכים כולם מלך בן מלך ואלו הן. שלמה, רחבעם, אביה, אסא, יהושפט, יהורם, אחזיהו, יואש, אמציה, עזיהו, יותם, אחז, יחזקיה, מנשה, אמון, יאשיהו, יהואחז, יהויקים, יהויכין, צדקיהו. הם כ"ט איש כנגד ימות הלבנה. וכשם שהלבנה שוקעת אחר כ"ט יום כן מלכות בית דוד נפסקה וחרב המקדש בימי צדקיהו שהוא כ"ט לפרץ. אבל במדרש ואלה שמות רבה סדרו חשבון זה בענין אחר, והוא שכנו ימות הלבנה בתוספת ופחת כנגד מלכי יהודה שהיו בהם מי שגברה מלכותם כנגד ימי התוספת, ומי שחלשה כנגד ימי הפחת עד שפסקה המלכות לגמרי, כמו שיארע ללבנה שהיא מוספת והולכת ואח"כ פוחתת עד ששוקעת לגמרי. והוא שדרשו (שמות יב) החדש הזה לכם, עד שלא הוציא הקב"ה לישראל ממצרים הודיע להם שאין המלכות עומדת לה אלא שלשים דור שנאמר החדש הזה לכם, הלבנה שלשים יום ומלכות שלהם שלשים דור, הלבנה מתחלת להאיר יום ראשון של חדש וכל שהיא הולכת ומאירה עד ט"ו יום דסקוס שלה מתמלא ומט"ו ואילך מתחסר ובשלשים אינה נראית. כך ישראל מאברהם עד שלמה ט"ו דור, אברהם התחיל להאיר שנאמר (ישעיה מא) מי האיר ממזרח צדק וגו'. וכן הוא אומר (ישעיה מב) אני ה' קראתיך וגו'. בא יצחק אף הוא האיר שנאמר ויזרע יצחק, וכתיב (תהלים צז) אור זרוע לצדיק. בא יעקב והוסיף אור, שנאמר (ישעיה י) והיה אור ישראל לאש, ואח"כ יהודה פרץ חצרון רם עמינדב נחשון שלמון בועז עובד ישי דוד. כיון שבא שלמה נתמלא דיסקוס של לבנה, שנאמר (דה"א כט) וישב שלמה על כסא ה' למלך, בכסאו של הקב"ה מה כתוב בו (יחזקאל א) ודמות פניהם פני אדם ופני אריה. בשלמה כתיב (מ"א ז) ועל המסגרות אשר בין השלבים אריות, וכתיב (שם) ומעשה האופנים כמעשה אופן המרכבה. בכסאו של הקב"ה אין דבר רע נוגע, שנאמר (תהלים ה) לא יגורך רע, ובשלמה כתיב (מלכים א ה) אין שטן ואין פגע רע וגו'. הקב"ה עשה ששה רקיעים והוא בשביעי, ובכסא שלמה כתיב (מלכים א ה) שש מעלות לכסא, ויושב על מעלה שביעית, הרי נתמלא דיסקוס של לבנה. ומשלמה ואילך התחילו המלכים פוחתים והולכים, רחבעם אביה וכן כולם עד צדקיה, כיון שבא צדקיהו (מלכים ב כה) ואת עיני צדקיהו עור, חסר אורה של לבנה. וכל אותם השנים אע"פ שהיו ישראל חוטאים היו האבות מתפללין עליהם ועושים שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, שנאמר (תהלים עב) ישאו הרים שלום לעם, ואין הרים אלא אבות שנאמר (מיכה ו) שמעו הרים את ריב ה' והאיתנים מוסדי ארץ, הה"ד (תהלים עב) ורוב שלום עד בלי ירח. עד ששקעה הלבנה וחרב בהמ"ק לשלשים דור, ע"כ. נמצאת למד, מאברהם עד שלמה ט"ו דור, כי המלך דוד היה י"ד לאברהם וכן דו"ד עולה י"ד, ושלמה בנו היה ט"ו לאברהם כנגד גמר המלוי מהלבנה, וכן צדקיהו היה ט"ו לשלמה, אלא ששלמה כנגד מלוי הלבנה וצדקיה כנגד שקיעתה. וידוע כי רובן של מלכים היו עובדי ע"ז עד שבא צדקיהו שהיה המלך האחרון שמלך אחרי יהויכין והרשיע כמותם, ולא היה בנו של יהויכין, ואז שקעה הלבנה שחרב בהמ"ק בימיו ע"י נבוכדנצר, הוא שכתוב בירמיה (ירמיה לט) בשנה התשיעית לצדקיהו מלך יהודה בחדש העשירי בא נבוכדראצר מלך בבל וכל חילו אל ירושלים ויצורו עליה. וכתיב (שם) בעשתי עשרה שנה לצדקיהו בחדש הרביעי בתשעה לחדש הבקעה העיר. וכתיב (שם) ובחדש החמישי בעשור לחדש היא שנת י"ט שנה למלך נבוכדרצר בא נבוזראדן רב טבחים וישרוף את בית ה' ואת בית המלך וגו', ודרשו רז"ל במסכת הוריות פרק כהן משיח, הוא שלום הוא צדקיהו, למה נקרא שמו שלום ששלמה מלכות בית דוד בימיו, ומה שמו מתניה שמו, שנאמר (מלכים ב כד) וימלך מלך בבל את מתניה דודו תחתיו ויסב את שמו צדקיהו, ולמה נקרא שמו צדקיהו, אמר לו תהי מצדיק עליך את הדין אם תמרוד בי. וכתיב (דה"ב לו) וגם במלך נבוכדנאצר מרד אשר השביעו באלהים וגו'. וע"ד הקבלה יש בכתוב הזה בב' הילודים האלה סוד גדול בסוד מלכות בית דוד, אגלה ממנו לך קצת ממסתריו והט אזניך ושמע. ידוע כי שם אלהים הנזכר בבראשית הוא מלך העולם והוא התשובה, וזה אנו אומרים בראש השנה שבו נברא העולם המלך הקדוש והמלך המשפט, לפי שהיום ההוא הוא תחלת מעשיו שאין מלך בלא עם, ואמר הכתוב (בראשית א) ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור, לבאר כי מכח מלכות שמים הנקרא אלהים נאצלו שני אורים הללו, וע"כ אמר ויהי אור, ולא אמר כן בשאר מעשה בראשית. ויש לך להתבונן שאין הכונה שהיו שני אורים ממש רק שני כחות היו בו, האחד כח זכרות והשני כח נקבות, אבל האור הראשון לא היה אלא אחד, והוא אחד כולל כח זכרות וכח נקבות, ומן האור הזה נאצלו חמה ולבנה ביום רביעי, וכמו שבארתי שם בסדר בראשית ונאצל כח הזכרות על החמה וכח הנקבות על הלבנה. ומעתה התבונן בענין יהודה ותמר ושני הילדים האלה פרץ וזרח, יתבאר לך ממנו ענין מעשה בראשית, וזהו שאמרו רבותינו ז"ל מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא, הנה נקרא יהודה בשם הזה על שם ההודאה, כענין שאמרה לאה (בראשית כט) הפעם אודה את ה', והוא הרביעי בשבטים, והשם המיוחד רשום בו, והיה מלך וראש מלכות בית דוד, וע"כ ראויה היתה תמר להזדווג ליהודה שתעשה המעשה ההוא, מפני שהיתה שמה תמר הכולל כח זכרות וכח נקבות, כי הלולב הוא הזכר והפרי שלו הוא התמר, שהוא זכר מבחוץ ובגרעינתו שבפנים הוא נקבה, מה שלא תמצא כן בשאר כל האילנות. וראוים היו פרץ וזרח להיותם נאצלים מתמר, כי הם כנגד חמה ולבנה הנאצלים מן האור הראשון הכולל זכר ונקבה, כי זרח כנגד החמה שזורחת תמיד בענין שוה, ופרץ כנגד הלבנה שהיא פעם מתמלאת פעם חסרה ונפרצת, ע"כ יתחייב מלכות בית דוד הבא מפרץ להיות בזמן מן הזמנים פעם קיים פעם בטל. ואם תשכיל בכתוב תמצא כי כשם שהחמה מותאמת בלבנה כך זרח ופרץ מותאמים בבטן אחד, ומותאמים בבכורה, כי זרח היה הבכור בנתינת היד הוא שכתוב ויתן יד, ואמר עליו זה יצא ראשונה, ואמר ג"כ ויהי כמשיב ידו, ולא אמר וישב ידו. ופרץ היה הבכור בהפטרו מן הרחם, ומזה אמר ואחר יצא אחיו אשר על ידו השני, כי היה זרח האחרון בפטר רחם אע"פ שהיה ראשון בנתינת היד. ודע כי הבכור הגמור משניהם היה פרץ שהוא הנפטר מן הרחם תחילה, כי הבכור בפטר רחם תלה רחמנא, וכן הכתוב יזכיר שמו תחלה, ומזה תמצא במלכות בית דוד (תהלים פט) אף אני בכור אתנהו עליון למלכי ארץ. ולפי שמלכות בית דוד בא מפרץ ופרץ כנגד הלבנה הזכירו חכמי האמת בחדוש הלבנה ושלח לי' סימנא דוד מלך ישראל חי וקיים. והמאמר הזה ע"ד פשוטו כי קרא הלבנה בשם דוד לפי שדוד בא מפרץ שהוא כנגד הלבנה ועוד שהלבנה נקראת המאור הקטן. וכתיב בדוד (ש"א יז) ודוד הוא הקטן. ובאמרו חי וקיים כונתו לומר נראית הלבנה. וע"ד הסוד שאנו בו ירמוז המאמר הזה לכח הלבנה שקראו דוד מלך ישראל בלשון כנסת ישראל וע"כ הזכיר חי וקיים זהו שרמוז לנו בפנימיות דבריהם (דניאל ז) עד די כרסון רמיו, שתי כסאות, ובמסכת חגיגה פרק אין דורשין גלו לנו חכמים דעתם בזה, יש מי שאמר אחד לו ואחד לדוד ויש מי שאמר אחד לצדקה ואחד לדין ויש מי שאמר אחד לכסא ואחד לשרפרף, כסא לישב עליו שרפרף להדום רגליו. והחכמים נראים כחולקים ואינו כן אבל כולן מסכימים לדעת אחת והכל ענין אחד ושורש אחד, וזהו שכתוב (הושע ג) ובקשו את ה' אלהיהם ואת דויד מלכם, הוא כנסת ישראל. ועל כח זה דרשו רבותינו ז"ל ראוים היו ישראל שלא יגלו מן מקומם לעולם, ולא נגזרה גזרה עד שכפרו במלכות שמים ובמלכות בית דוד שנאמר (ש"ב כ) אין לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי איש לאהליו ישראל. ויש לך להתבונן כי אין הכתוב כפל לשון כדעת בעלי הפשט, אבל הענין כי כפרו במלכות של מעלה וכפרו ג"כ במלכות בן ישי למטה, ועבדו ע"ז כי לכך אמרו איש לאהליו, ודרשו רז"ל איש לאלהיו, וזה מבואר. והזכיר הכתוב בזרח ארבעה פעמים יד, והוא שכתוב ויתן יד, ותקשר על ידו שני, ויהי כמשיב ידו, אשר על ידו השני. והם כנגד ארבעה חרמים שפשט ידו בהן עכן בן זרח, והם חרם עמלק, חרם סחון ועוג, חרם כנעניים, חרם יריחו.

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.