Genesis 39 — בְּרֵאשִׁית לט

פָּרָשַׁת וַיֵּשֶׁב

גודל הטקסט

מְפָרְשִׁים

א וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים אִישׁ מִצְרִי מִיַּד הַיִּשְׁמְעֵאלִים אֲשֶׁר הוֹרִדֻהוּ שָׁמָּה׃

רַשִׁ״י ויוסף הורד. חוֹזֵר לְעִנְיָן רִאשׁוֹן, אֶלָּא שֶׁהִפְסִיק בּוֹ כְּדֵי לִסְמֹךְ יְרִידָתוֹ שֶׁל יְהוּדָה לִמְכִירָתוֹ שֶׁל יוֹסֵף לוֹמַר שֶׁבִּשְׁבִילוֹ הוֹרִידוּהוּ מִגְּדֻלָּתוֹ, וְעוֹד כְּדֵי לִסְמֹךְ מַעֲשֵׂה אִשְׁתּוֹ שֶׁל פּוֹטִיפַר לְמַעֲשֵׂה תָמָר לוֹמַר לְךָ, מַה זּוֹ לְשֵׁם שָׁמַיִם אַף זוֹ לְשֵׁם שָׁמַיִם, שֶׁרָאֲתָה בְאִצְטְרוֹלוֹגִין שֶׁלָּהּ שֶׁעֲתִידָה לְהַעֲמִיד בָּנִים מִמֶּנּוּ, וְאֵינָהּ יוֹדַעַת אִם מִמֶּנָּה אִם מִבִּתָּהּ:

אוּנְקְלוֹס וְיוֹסֵף אִתָּחַת לְמִצְרָיִם וּזְבָנֵהּ פּוֹטִיפַר רַבָּא דְפַרְעֹה רַב קָטוֹלַיָּא גְּבַר מִצְרָאָה מִידָא דַּעֲרָבָאֵי דִּי אֲחִתוֹהִי לְתַמָּן

רַשְׁבַּ״ם שר הטבחים: על ידו נידונין הנרצחים והאסורים בבית הסוהר שלו:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ויוסף הורד מצרימה. דרשו רז"ל בן אמה מוכר בן חורים, ועבד קונה אותו. שהרי המדינים מכרו אותו שהיו בני האמה בני הגר, ופוטיפר היה עבד, ונתקיים הכתוב (קהלת י) ראיתי עבדים על סוסים. ושר הטבחים זה ממונה היה להרוג כל חייבי ההריגה בגזרת המלך והיה גבור חיל ובעל זרוע כמו נבוזארדן שהיה שר גדול, כענין שכתוב (ירמיה לט) וישלח נבוזראדן רב טבחים, וכתיב (מ"ב כה) ואת יתר ההמון הגלה נבוזראדן רב טבחים. וכן מצינו באריוך כתיב (דניאל ב) באדין דניאל התיב עיטה וטעם לאריוך רב טבחיא די מלכא. ובמדרש ויוסף הורד מצרימה, מעשה באנטונינוס המלך שבא לקסרין שלו ושלח אחר רבינו הקדוש בא רבינו הקדוש ור"ש בנו עמו ורבי חייא הגדול, ראה ר"ש שם לגיון אחד נאה ומשובח ראשו מגיע לקפיטולירין של עמודים, א"ל ר"ש לרבי חייא ראה כמה פטומים עגלים של עשו, נטלו ר' חייא והוליכו לשוק והראו סל של תאנים וסל ענבים והזבובים עליהם, אמר רבי חייא זבובים אלו ואותו לגיון שראית אי זה מהם משובח. כשעלה ר"ש אצל אביו אמר לו כך אמרתי לרבי חייא וכך השיב לי, אמר לו אביו עד עכשיו נתן לו הבבלי ממש שהשוה אותו לזבובים, לפי שלגיונים אלה אינם חשובים כלום אבל זבובים הקב"ה עושה שליחותו בהם, שנאמר (ישעיה ז יח) והיה ביום ההוא ישרק ה' לזבוב אשר בקצה יארי מצרים ולדבורה אשר בארץ אשור. וכן כתוב (שמות כג) ושלחתי את הצרעה לפניך. וכן בכנים וצפרדעים. תדע שבשעה שבקש הקב"ה לקיים גזרת ידוע תדע בקטן שבשבטים עשה שליחותו, נמכר יוסף למצרים וירדו שם אביו ואחיו ופרעו השטר, לכך נאמר ויוסף הורד מצרימה.

סְפוֹרְנוֹ ויוסף הורד. בזמן אחד בעצמו ירד יהודה מאת אחיו וקרה לו כל מה שכתב למעלה ובאותו הזמן בעצמו יוסף הורד: מיד הישמעאלים. שהיו בעלי הגמלים הנושאים והם בעצמם היו סרסורים:

ב וַיְהִי יְהוָה אֶת־יוֹסֵף וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ וַיְהִי בְּבֵית אֲדֹנָיו הַמִּצְרִי׃

אוּנְקְלוֹס וַהֲוָה מֵימְרָא דַּיְיָ בְּסַעְדֵּהּ דְּיוֹסֵף וַהֲוָה גְּבַר מַצְלָח וַהֲוָה בְּבֵית רִבּוֹנֵהּ מִצְרָאָה

סְפוֹרְנוֹ ויהי ה' את יוסף. להצילו מהמתקוממים עליו: ויהי איש מצליח. משיג כל תכלית מכוון ממנו: ויהי בבית אדוניו המצרי. עומד לשרת בחדר אדניו ולשון היה כמו עמד כמו והיה שם ויהיו שם כאשר צוני ה':

כְּלִי יָקָר . הזכיר ג"פ ויהי, לפי שיוסף עלה ג' מדריגות בזו אחר זו, ואחר כן נתן לו גם כן אדוניו ג' מיני ממשלה כפי תוספת הצלחה שראה בו, לפיהן הוסיף לו ממשלה פעמים ושלש, כי מתחלה ויהי ה' את יוסף אתו לבד ועדיין לא נתפשטה הצלחתו לזולתו, ואח"כ ויהי איש מצליח לזולתו, כי מצליח לשון מפעיל שגרם הצלחה גם לאדוניו עד שהיה ה' גם עם אדוניו, ואח"כ ויהי בבית אדוניו, ויהי ה' גם בבני ביתו של אדוניו, וכל כך דבקה ההצלחה לרגלי יוסף עד שמן יוסף נתפשטה אל אדוניו, ומן אדוניו אל שאר בני ביתו שהיו דרים אצל אדוניו, נמצא שגם אדוניו היה מצליח לאחרים. וירא אדוניו כי ה' אתו היינו אתו ממש, על זה השיעור המופלג עד שכל אשר הוא עושה ר"ל מה שהאדון עושה ה' מצליח בידו, כי ממנו נתפשטה ההצלחה גם לבני ביתו, כי ה' גם אתו עם האדון, לפיכך וימצא יוסף חן בעיניו ויפקידהו על ביתו, עשה אותו פקיד על כל בני ביתו יען כי מן יוסף באה להם ההצלחה, וכל אשר יש לאדון נתן בידו כי מן יוסף באה ההצלחה על כל אשר יש לו.

אוֹר הַחַיִּים ויהי בבית אדוניו וגו'. הנה יסדר הכתוב הדרגות המעלות אשר העלה ה' אותו, כי מקודם כשקנאו נתנו לעבוד עבודת עבדים העובדים עבודת חוץ כי הגדולים לא יעמידו לשרת בבתיהם אלא אשר יהיה איש ראוי ומצליח, ולזה צוה ה' אתו את ההצלחה ובזה היה בבית אדוניו המצרי משומרי הבית, והוא אומרו ויהי בבית אדוניו ולא בשאר עבודות, ועוד לו מדרגה אחרת כשראה אדוניו וגו' וישרת אותו פירוש יחדו לשרת אותו ביחוד שבזה יהיה חשוב ולא יחיה חיי צער כחיי העבדים השפלים. ועוד לו ויפקידהו על ביתו הרי זה קנה מעלה על כל קנין אדונו. ועוד לו ויעזוב כל אשר לו וגו', ועוד לו שלא ידע אתו וגו' שלא היה יודע הנכנסים והיוצאים ונעשה הוא שליט פירוש מיירדומ"ו בלע"ז בכל קנין המצרי:

ג וַיַּרְא אֲדֹנָיו כִּי יְהוָה אִתּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר־הוּא עֹשֶׂה יְהוָה מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ׃

רַשִׁ״י כי ה' אתו. שֵׁם שָׁמַיִם שָׁגוּר בְּפִיו:

אוּנְקְלוֹס וַחֲזָא רִבּוֹנֵהּ אֲרֵי מֵימְרָא דַּיְיָ בְּסַעְדֵּהּ וְכֹל דִּי הוּא עָבֵד יְיָ מַצְלַח בִּידֵהּ

רַמְבַּ״ן כי ה' אתו שם שמים שגור בפיו לשון רש"י (רש"י על בראשית ל״ט:ג׳) ואינו נראה אבל וירא אדוניו כי ה' אתו כי יצליחו מעשיו בכל עת יותר מכל אדם וידע כי מאת אלהים הוא לו וכן (בראשית כ״ו:כ״ח) ראה ראינו כי היה ה' עמך וימצא חן בעיניו ושמו משרת לעצמו ופקיד על ביתו:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי כי ה' אתו. היה ראוי שיאמר כי אלהים אתו, אבל אדני יוסף היה מצרי לא ידע ה', וע"כ יאמר כי בראותו הצלחתו הגדולה היה סבור כי דרך חכמת הכשפים הוא, כמעשה ארץ מצרים שהם נהוגים בהם, עד שראה שהיה מאת עליון במראה שנראית לו בחלום או בעמוד ענן לכבוד יוסף. וזהו שאמרו במדרש וירא אדוניו כי ה' אתו. היה רואה אותו מלחש ונכנס מלחש ויוצא, אמר מזוג רותחין והיו רותחין מזוג פושרין והיו פושרין, ומה אמר, יוסף תבן בעפריות, חרשין במצרים. עד היכן, עד שראה שכינה עומדת על גביו, הדא הוא דכתיב וירא אדניו כי ה' אתו.

ד וַיִּמְצָא יוֹסֵף חֵן בְּעֵינָיו וַיְשָׁרֶת אֹתוֹ וַיַּפְקִדֵהוּ עַל־בֵּיתוֹ וְכָל־יֶשׁ־לוֹ נָתַן בְּיָדוֹ׃

רַשִׁ״י וכל יש לו. הֲרֵי לָשׁוֹן קָצָר, חָסֵר "אֲשֶׁר":

אוּנְקְלוֹס וְאַשְׁכַּח יוֹסֵף רַחֲמִין בְּעֵינוֹהִי וְשַׁמֵּשׁ יָתֵהּ וּמַנְיֵהּ עַל בֵּיתֵהּ וְכָל דִּי אִית לֵהּ מְסַר בִּידֵהּ

רַמְבַּ״ן וכל יש לו נתן בידו להיות פקיד ונגיד על כל אשר לו בבית ובשדה ולרבותינו בו מדרש (ב"ר פו ה) אמרו מלחש ונכנס מלחש ויוצא אמר לו מזוג רותחין והא רותחין מזוג פושרין והא פושרין מה יוסף תבן בעפריים חרשין במצרים עד היכן עד שראה שכינה עומדת על גביו הדא הוא דכתיב וירא אדוניו כי ה' אתו והענין כי בעבור היות אדניו מצרי לא ידע את ה' אמרו כי בראותו הצלחתו הגדולה היה חושש כי דרך כשפים הוא כאשר בבני ארצו עד שראה שהיה מאת עליון במראה שנראית לו בחלום או בהקיץ בעמוד ענן וכיוצא בו לכבוד הצדיק:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי וישרת אותו. בנקיות ובזריזות. ויפקידהו על ביתו. מנהו בן ביתו, כענין שכתוב (מ"א יח) ויקרא אחאב אל עובדיהו אשר על הבית. וכל יש לו נתן בידו. מנהו שר האוצר כענין שכתוב (ישעיה כב) לך בא אל הסוכן הזה על שבנא אשר על הבית.

סְפוֹרְנוֹ וישרת אותו. בדברים הצריכים לגופו:

ה וַיְהִי מֵאָז הִפְקִיד אֹתוֹ בְּבֵיתוֹ וְעַל כָּל־אֲשֶׁר יֶשׁ־לוֹ וַיְבָרֶךְ יְהוָה אֶת־בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלַל יוֹסֵף וַיְהִי בִּרְכַּת יְהוָה בְּכָל־אֲשֶׁר יֶשׁ־לוֹ בַּבַּיִת וּבַשָּׂדֶה׃

אוּנְקְלוֹס וַהֲוָה מֵעִדַּן דְּמַנִּי יָתֵהּ בְּבֵיתֵהּ וְעַל כָּל דִּי אִית לֵהּ וּבָרִיךְ יְיָ יָת בֵּית מִצְרָאָה בְּדִיל יוֹסֵף וַהֲוָה בִּרְכְּתָא דַּיְיָ בְּכָל דִּי אִית לֵהּ בְּבֵיתָא וּבְחַקְלָא

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ויברך ה' את בית המצרי בגלל יוסף. המשילו הכתוב לארון הברית שכתוב בו (שמואל ב ו) וישב ארון ה' בית עובד אדום הגתי ג' חדשים ויברך ה' את עובד אדום ואת כל ביתו. בבית זו ברכת הבית בממון ובכלים. ובשדה. בתבואות ובפירות ובנטיעות, עד עכשיו היה ממונה בחשבון מכאן ואילך בלא חשבון, שנאמר ויעזוב את כל אשר לו ביד יוסף. ובמדרש בבית ובשדה, בבית ששה חדשים בחורף, ובשדה ששה חדשים בקיץ, מכאן אתה למד שעמד יוסף בביתו של פוטיפר שנה אחת, ובבית האסורים שתים עשרה שנה, שכן מצינו שלש עשרה שנים משפירש מאביו עד שמלך במצרים, והיה זמנו לצאת מרשות פוטיפר לסוף י"א שנים לפי חשבון י"א אלומות בחלום ראשון וי"א כוכבים בחלום שני, אלא שנתוספו לו שתי שנים בעונש שתי מלות, שהם והזכרתני והוצאתני.

כְּלִי יָקָר ויהי מאז וגו'. הזכיר ג' מיני ממשלה שנתן לו בזה אחר זה, כי מאז היינו בראשית הצלחתו כשדבקה השכינה, וההצלחה במעשה ידי יוסף לבד, בפעם ההוא הפקיד אותו בביתו, אבל לא על ביתו כי לא נתן לו עדיין ממשלה על כל בני ביתו, רק היה פקיד בביתו על מעשה ידי עצמו. עוד מעט כי ראה אדונו שממנו נתפשטה ההצלחה אליו עד שהיה ה' אתו עם האדון, אז עשאו פקיד על כל אשר יש לו וזה חלוקה שנייה. ועל חלוקה ג' אמר ויברך ה' את בית המצרי בגלל יוסף ויהי ברכת ה' בכל אשר יש לו בבית ובשדה, ולפנים לא היתה בשדה כי אם בבית, על כן ויעזוב כל אשר לו ביד יוסף וגו'. ועל חלוקה שלישית זו כבר אמר ויפקדהו על ביתו שהשליטו על כולם. ד"א ויהי בבית אדוניו המצרי, היה דרכו להיות יושב אהלים כי כל איש מוצלח יש לו אוהבים רבים ודרכו לילך בסעודות ושמחות, וזה מחמת צער של אביו לא הלך אנה ואנה והיה תמיד בבית אדוניו ולא הלך אחר אחוזת מרעיו, על כן הפקידו אדוניו על ביתו, ואע"פ שהיה בביתו מ"מ בירך ה' לרגלו אפילו מה שבשדה אע"פ שלא דרכו שם רגליו, ובראותו גודל הצלחתו על כן ויעזוב כל אשר לו ביד יוסף.

ו וַיַּעֲזֹב כָּל־אֲשֶׁר־לוֹ בְּיַד־יוֹסֵף וְלֹא־יָדַע אִתּוֹ מְאוּמָה כִּי אִם־הַלֶּחֶם אֲשֶׁר־הוּא אוֹכֵל וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה־תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה׃

רַשִׁ״י ולא ידע אתו מאומה. לֹא הָיָה נוֹתֵן לִבּוֹ לִכְלוּם: כי אם הלחם. הִיא אִשְׁתּוֹ, אֶלָּא שֶׁדִּבֵּר בְּלָשׁוֹן נְקִיָּה: ויהי יוסף יפה תואר. כֵּיוָן שֶׁרָאָה עַצְמוֹ מוֹשֵׁל, הִתְחִיל אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה וּמְסַלְסֵל בְּשַׂעֲרוֹ, אָמַר הַקָּבָּ"ה אָבִיךָ מִתְאַבֵּל וְאַתָּה מְסַלְסֵל בִּשְׂעָרְךָ, אֲנִי מְגָרֶה בְךָ אֶת הַדֹּב, מִיָּד:

אוּנְקְלוֹס וּשְׁבַק כָּל דִּי לֵהּ בִּידָא דְיוֹסֵף וְלָא יְדַע עִמֵּהּ מִדַּעַם אֶלָּהֵן לַחְמָא דִּי הוּא אָכֵל וַהֲוָה יוֹסֵף שַׁפִּיר בְּרֵיוָא וְיָאֵי בְחֶזְוָא

רַשְׁבַּ״ם ולא ידע אתו מאומה בבית כי אם הלחם אשר הוא אוכל: לא היה מעיין ומביט כלל בכל צורכי ביתו מהיכן בא לו עד שעה שרואה את מאכלו על השולחן ואוכלו. כל מיני מאכל קורא אותו לחם כדכתיב עבד לחם רב, וכן, כי לפני לחמי אנחתי תבא מאכלי:

אִבְּן עֶזְרָא ולא ידע אתו מאומה כי אם הלחם. יש אומרים שהוא כנוי לשכיבת אשתו וזה רחוק. ועוד כי אדוני יוסף סריס היה. והנכון בעיני שכל אשר לו היה בידו חוץ מן הלחם שלא היה אפילו נוגע בו בעבור היותו עברי כי הנה מפורש כי לא יוכלו המצרים לאכול את העברים לחם. כי פוטיפר ידע שיוסף עברי הוא וכן אשתו אומרת ראו הביא לנו איש עברי: ויהי יוסף יפה תאר. כאמו:

רַמְבַּ״ן כי אם הלחם אשר הוא אוכל לשון נקיה כדברי רבותינו (ב"ר פו ו) ורבי אברהם אמר (אבן עזרא על בראשית ל״ט:ו׳) כי כל אשר לו היה ביד יוסף חוץ מן הלחם אשר הוא אוכל שלא היה אפילו נוגע בו בעבור היותו עברי כי כן היה משפט המצרים את העברים שלא יגעו במאכלם כי תועבה היא למצרים ואפשר שהוא כן או יהיה פירוש הכתוב כי לא ידע אדוניו את יוסף מאומה שיקח מכל אשר לו רק את הלחם לבדו אשר יאכל יוסף לא לשאר הנאות כאשר יעשו הבחורים ולא לאסוף לו עושר ונכסים כענין שנאמר (שמואל א כט ג) ולא מצאתי בו מאומה מיום נפלו עד היום הזה ו"לא ידע אתי מה בבית" (בראשית ל״ט:ח׳) ענין אחר שלא ישגיח לדעת מה אתו בבית כי "לא ידע אתו מאומה" לשון שולל ו"מה בבית" יקיים: ויהי יוסף יפה תאר ויפה מראה הזכיר זה בכאן לומר כי בעבור יפיו נשאה אשת אדוניו אליו את עיניה ורש"י כתב (רש"י על בראשית ל״ט:ו׳) כי בעבור שראה עצמו מושל התחיל אוכל ושותה ומסלסל בשערו וכו':

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ולא ידע אתו מאומה. לא היה יוסף נמלך עמו כי אם במטעמי סעודתו, שנאמר כי אם הלחם אשר הוא אוכל. ועוד יכלול הלחם ההיא כנוי על אשתו, כענין שכתוב (שמות ב) קראן לו ויאכל לחם. וכתיב (משלי ל) אכלה ומחתה פיה. וכן באר בסמוך כי אם אותך באשר את אשתו. ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה. גלה לנו הכתוב על יופיו אשר בעבורו תבעתו גבירתו. ואמר.

סְפוֹרְנוֹ ויעזב כל אשר לו. בלי שיצטרך לכוין חשבון: ויהי יוסף יפה תאר ויפה מראה. אחר שהפקיד אותו באופן זה על הפך שהיה מתחלה שהיה עובד בעבודה קשה כאמרו הסירותי מסבל שכמו כו':

כְּלִי יָקָר . פירש רש"י היא אשתו, כמ"ש ולא חשך ממני מאומה כי אם אותך באשר את אשתו, וקרא לאשתו בכנוי לחם כי כמו שהלחם משביע לכל חי יותר מן כל דבר הזן, כך בעילות של היתר משביעים אותו אבר, לאפוקי בעילות של איסור אינן משביעים, כמרז"ל אבר קטן משביעו רעב וארז"ל שניטל טעם ביאה וניתן לעוברי עבירה, כי אין יצרו תוקפו כי אם בדבר איסור, ולכך אמרו רז"ל כל הבא על אשה זונה לסוף מבקש ככר לחם ואינו מוצא שנאמר כי בעד אשה זונה עד ככר לחם, וענשו מדה כנגד מדה לפי שעזב את אשתו שנקרא לחם ודבק בזונה שאינה לחמו על כן יחסר לחמו. ויש אומרים, לחם זה הוא לחם ממש, כי תועבה למצרים לאכול לחם את העברים, ולפי זה נוכל לפרש מה שנאמר ולא ידע אתו מאומה שקאי על יוסף כי אע"פ שעזב כל אשר לו ביד יוסף והיה יוסף יכול לאכול מכל מיני מעדנים ומי ימחה בו שהרי הכל היה בידו, מ"מ לא ידע יוסף אתו מאומה שלא נהנה מכל פת בג אדוניו כ"א הלחם אשר הוא אוכל, פת במלח לבד אכל כדרכה של תורה, ואע"פ כן ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה כבראשונה וזיו אפוהי לא אשתני, כמו שקרה לדניאל וחביריו, ובזה מתורץ מה שמקשים וכי עכשיו נעשה יפה תואר ומראה והלא כבר היה לעולמים כן, אלא שלרבותא נקט כאן שלא נשתנה מחמת שלא רצה להתגאל בפת בג אדוניו.

ז וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת־אֲדֹנָיו אֶת־עֵינֶיהָ אֶל־יוֹסֵף וַתֹּאמֶר שִׁכְבָה עִמִּי׃

רַשִׁ״י ותשא אשת אדוניו וגו'. כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר אַחַר סָמוּךְ:

אוּנְקְלוֹס וַהֲוָה בָּתַר פִּתְגָּמַיָּא הָאִלֵּין וּזְקָפַת אִתַּת רִבּוֹנֵהּ יָת עֵינָהָא לְיוֹסֵף וַאֲמֶרֶת שְׁכוּב עִמִּי

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ויהי אחר הדברים האלה. להגיד מעלת יוסף כי אחר שהשליטו האדון ושמו אדון לביתו ומושל בכל קנינו כענין הנזכר והיה רואה עצמו אדון תבעתו גבירתו ולא קבל. ובמדרש כיון שראה יוסף את עצמו בטובה הזאת התחיל לאכול ולשתות והיה מסלסל בשערו ואמר ברוך המקום שהשכיחני מבית אבי. אמר לו הקב"ה אביך מתאבל עליך ואתה מסלסל בשערך הרי אדונתך מזדווגת לך ומצירה לך.

סְפוֹרְנוֹ ותשא אשת אדניו. בשביל יופיו שאמר למעלה:

ח וַיְמָאֵן וַיֹּאמֶר אֶל־אֵשֶׁת אֲדֹנָיו הֵן אֲדֹנִי לֹא־יָדַע אִתִּי מַה־בַּבָּיִת וְכֹל אֲשֶׁר־יֶשׁ־לוֹ נָתַן בְּיָדִי׃

אוּנְקְלוֹס וְסָרֵיב וַאֲמַר לְוַת אִתַּת רִבּוֹנֵהּ הָא רִבּוֹנִי לָא יְדַע עִמִּי מָה דִּבְבֵיתָא וְכֹל דִּי אִית לֵהּ מְסַר בִּידִי

רַשְׁבַּ״ם לא ידע אתי: מכל צורכי ביתו לא היה רואה עד שעת אכילה:

רַמְבַּ״ן וימאן ויאמר אל אשת אדניו סיפר הכתוב כי מאן לעשות כרצונה אף על פי שהיא גברתו אשת אדוניו והוא ירא ממנה כי היה ירא את השם יותר וזה טעם אל אשת אדניו:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי וימאן ויאמר הן אדוני. תחלת דבורו אמר לה הן אדני, כלומר והלא אדני מצוי לך ומה את עושה לי. והטעם שבמילת וימאן מורה על אסור הדבר ועל היותו נמנע אצלו ממאן בו בתכלית המיאון, שהרי מתוך הטעמים שבתורה אנו מבינים מה שלא נכתב בה, כענין התנועות שבאדם שמתוכם נדע כוונת לבו. ובמדרש הן אדני, ראה איקונין של יעקב אביו ואמר לו יוסף עתידים אחיך שיכתבו באבני אפוד רצונך שתהיה חסר מהם ותהיה רועה זונות. ותאמר שכבה עמי. דברה דרך פריצות וחציפות כענין שכתוב (משלי ז) והנה אשה לקראתו שית זונה ונצורת לב וגו'. וזאת שיחה מאשה מנאפת, אבל אשה כשרה כגון רות בלשון נקיה אמרה (רות ג) ופרשת כנפיך על אמתך. ויאמר אל אשת אדוניו. היה אפשר לומר ויאמר לה, אבל הוסיף לומר אשת אדוניו לבאר כי עם היותה גברת אשת אדוניו והיה ירא אותה, את ה' היה ירא יותר.

ט אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה מִמֶּנִּי וְלֹא־חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה כִּי אִם־אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ־אִשְׁתּוֹ וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵאלֹהִים׃

רַשִׁ״י וחטאתי לאלהים. בְּנֵי נֹחַ נִצְטַוּוּ עַל הָעֲרָיוֹת:

אוּנְקְלוֹס לֵיתוֹהִי רַב בְּבֵיתָא הָדֵין מִנִּי וְלָא מְנַע מִנִּי מִדַּעַם אֶלָּהֵן יָתִיךְ בְּדִיל דְאַתְּ אִתְּתֵהּ וְאֶכְדֵּין אֶעְבֵּיד בִּישְׁתָא רַבְּתָא הָדָא וְאֵחוֹב קֳדָם יְיָ

רַשְׁבַּ״ם ולא חשך ממני: מלהיות שליט על הכל כי אם אותך:

רַמְבַּ״ן וחטאתי לאלהים בני נח נצטוו על העריות לשון רש"י (רש"י על בראשית ל״ט:ט׳) ונכון הוא רק בעבור חסרון דעת הנשים הקדים אליה כי הדבר בגידה באדוניו אשר בוטח בו ואחרי כן אמר כי יש בענין עוד חטא לאלהים ויתכן לפרש עוד וחטאתי לאלהים בבגידה הזאת כי רעה גדולה היא שיהיה בה לי חטא לפני האלהים כי עיניו בנאמני ארץ (תהלים קא ו) ולא לפניו בוגד יבא ודברו אמת רק לא הזכיר אסור הערוה כי דבר עמה כדרך הנשים:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלהים. הגיד כי יעשה שתים רעות, האחת שיהיה בוגד באדוניו הבוטח בו, זהו הרעה הגדולה הזאת היא הבגידה שיבגוד לאדוניו. השנית שיהיה חוטא לאלהים, וזהו כלשון הכתוב שאמר עלי לבניו (שמואל א ב) אם יחטא איש לאיש ופללו אלהים ואם לה' יחטא איש מי יתפלל לו.

סְפוֹרְנוֹ כי אם אותך באשר את אשתו. בענין האשות בלבד חשך אותך ממני: הרעה הגדולה הזאת. לשלם רעה תחת טובה: להיות עמה. ביחוד:

אוֹר הַחַיִּים באשר את אשתו. פי' לא שחשך אותך ממני בצו לצו אלא לצד שאת אשתו הוא הדבר המחשיך אותך ממני. או לשלול צד המעלה: ואיך אעשה וגו'. פי' כי בזה אני מפסיד כל הטוב המושג אצלי: ועוד אני מחסיר עצמי ממקור הנשמות כי דבר זה הוא אסור גם לבני נח, והוא אומרו וחטאתי לאלהים: ועוד ירצה כי אין לה לטעון כי תסתיר הדבר ולא ידע אדונו ונמצא עומד במצבו באין מחסור, לזה אמר וחטאתי לאלהים והוא שעשאני במצב זה וממנו לא יסתר דבר ונמצא מפסיד מצבו הטוב:

י וַיְהִי כְּדַבְּרָהּ אֶל־יוֹסֵף יוֹם יוֹם וְלֹא־שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ לִהְיוֹת עִמָּהּ׃

רַשִׁ״י לשכב אצלה. אֲפִלּוּ בְלֹא תַשְׁמִישׁ: להיות עמה. לָעוֹלָם הַבָּא:

אוּנְקְלוֹס וַהֲוָה כַּד מַלֵּילַת עִם יוֹסֵף יוֹם יוֹם וְלָא קַבִּיל מִנַּהּ לְמִשְׁכַּב לְוָתַהּ לְמֶהֱוֵי עִמַּהּ

רַשְׁבַּ״ם להיות עמה: נזהר היה אפילו להתייחד עמה עד שארע מעשה שנשאר יחידי בעל כרחו לעשות מלאכת צורכי הבית כדרכו, ואירע באותו יום שלא נותר איש בבית. ומדרש אגדה שהלכו לראות נילוס נהר מצרים שעלה על כל גדותיו:

אִבְּן עֶזְרָא לשכב אצלה. אפי' לשכב במקום קרוב ממנה. או להיות עמה. לדבר שיחות:

רַמְבַּ״ן וטעם לשכב אצלה כדברי רבי אברהם אפילו שישכב אצלה בסמוך היא בבגדה והוא בבגדו או להיות עמה לדבר שיחות כי לא מצאנו "אצלה" על המשגל רק עמה או אותה שכבה עמי אם שכוב ישכב איש אותה (ויקרא טו כד) והנשים תשכבנה (זכריה יד ב):

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ולא שמע אליה לשכב אצלה. ע"ד הפשט אפילו בלא תשמיש. להיות עמה, בתשמיש שכן מצינו ביאה בלשון הויה, כענין שכתוב (רות א) גם הייתי הלילה לאיש. וע"ד המדרש אמרה לו למה אין אתה שומע לי אין אדם יודע אותנו, אמר לה הפנויות שבכם אסורות לנו אשת איש על אחת כמה וכמה. משל למה הדבר דומה לנכרי אחד שאמר לישראל יש לי מאכל נאה ומשובח להאכילך, אמר לו ומהו, אמר לו בשר חזיר, אמר לו ריקה שבעולם שחוטה שלכם בבהמה טהורה אסורה לנו בשר חזיר עאכ"ו. כך אמר יוסף פנויות שלכם אסורות אשת איש עאכ"ו. ולא שמע אליה לשכב אצלה בעוה"ז, להיות עמה בגיהנם. ג' נאמנין הם, בעל הבית המפריש מעשרותיו כראוי אינו נחשד על התרומה והמעשרות ואין לך נאמן גדול מזה. רווק הדר בשכונת זונות ואינו חוטא אין לך נאמן גדול מזה. עני שהפקידו לו פקדון ולא נחשד עליו אין לך נאמן גדול מזה. אי אתה מוצא נאמן כיוסף שהיה במצרים שכתוב בהם (יחזקאל כג) אשר בשר חמורים בשרם, והוא בן שבע עשרה שנה והיא משדלתו בכל יום ולא נחשד על העריות. שלשה כבשו את יצרם ואלו הם. יוסף, בועז, פלטי בן ליש. ודרשו רבותינו ז"ל בסנהדרין תקפו של יוסף ענותנותו של בועז, דאלו גבי יוסף ביום ואלו גבי בועז בלילה, דכתיב (רות ג) ויהי בחצי הלילה ויחרד האיש וילפת והנה אשה שוכבת מרגלותיו. וכבש את יצרו שלא קרב אליה כלל עד אחר הנישואין. תקפו של בועז ענותנותו של פלטי בן ליש, דאלו בועז חדא ליליא ואלו פלטי בן ליש כמה זמן. שהרי בשעה שבעתתו רוח רעה לשאול נתן לו את מיכל בתו, שנאמר (שמואל א כה) ושאול נתן את מיכל בתו אשת דוד לפלטי בן ליש אשר מגלים, והיה יודע פלטי בן ליש שלא היו קדושין תופסין באשת איש ושאול אנס את בתו ונתנה לו, ומפני שנתירא משאול הראה עצמו שלקחה כי לא היה חפץ בה, וכיון שנתברר לדוד שאנסה שאול ושלא היה חפץ פלטי בן ליש בה, שלח לבנו של שאול אחר שמת שאול ואמר (ש"ב ג) תנה את אשתי את מיכל אשר ארשתי לי במאה ערלות פלשתים. ולפיכך פירש ואמר (שם) ויקחה מעם איש ולא אמר מעם אישה. ומה שכתוב (שם) וילך אתה אישה, פירושו שהלך פלטי ללוותה לילך אל דוד אישה. ומה שכתוב (שם) הלוך ובכה אחריה עד בחורים, מפני שהיה מתירא מדוד שמא לא יאמינהו ויגמלהו רעה.

כְּלִי יָקָר . פירש"י לשכב אצלה אפילו בלא תשמיש, כי אולי יש חילוק בין אצלה לעמה ומ"מ היא תבעה זה דאל"כ מי בקש זאת מידו, ואולי יש סמך לזה ממה שנאמר ויהי כדברה אליו יום יום ולא פירש מה דברה, אלא ודאי כך פירושו כי מתחלה אמרה שכבה עמי ממש וימאן וגו', ואח"כ בקשה לפחות לשכב אצלה בלא תשמיש, ואם תירא שמא קריבה זו תביא לידי מעשה, על זה אמרה הרי יום עכשיו ואין דרך העולם לשמש ביום ולא שמע אליה, ואח"כ בקשה לפחות יתיחד עמה בחדר כי אין לחוש למעשה כי יום הוא כאמור, זה"ש כדברה אליו יום יום, ששאלה שני שאלות בזו אחר זו ותלתה שניהם ביום, ולא שמע אליה לשאלה ראשונה לשכב אצלה בלא תשמיש, וגם לא לשאלה שניה להיות עמה בחדר אחד. ויהי כהיום הזה בעצומו של יום שלא היה ירא פן תבקש ממנו המעשה כי כבר אמרה שאין דרכם לשמש ביום, לפיכך ויבא הביתה לעשות מלאכתו, אע"פ שלא רצה אפילו להתייחד עמה היינו בהיותו בטל ממלאכה, אבל עכשיו שהלך לעשות מלאכתו חשב יוסף שלא תבקש ממנו דבר כדי שלא יתבטל ממלאכת הבית, כי בעלה יתלה בה לאמר למה לא זרזת את העבד על המלאכה, ואפ"ה ותתפשהו בבגדו, וחזרה לשאלה הראשונה לאמר שכבה עמי ממש.

יא וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ וְאֵין אִישׁ מֵאַנְשֵׁי הַבַּיִת שָׁם בַּבָּיִת׃

רַשִׁ״י ויהי כהיום הזה. כְּלוֹמַר וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִגִּיעַ יוֹם מְיֻחָד, יוֹם צְחוֹק, יוֹם אֵיד שֶׁלָּהֶם, שֶׁהָלְכוּ כֻּלָּם לְבֵית עֲ"זָ, אָמְרָה אֵין לִי יוֹם הָגוּן לְהִזָּקֵק לְיוֹסֵף כְּהַיּוֹם הַזֶּה, אָמְרָה לָהֶם חוֹלָה אֲנִי וְאֵינִי יְכוֹלָה לֵילֵךְ (תַּנְחוּמָא): לעשות מלאכתו. רַב וּשְׁמוּאֵל, חַד אָמַר מְלַאכְתּוֹ מַמָּשׁ, וְחַד אָמַר לַעֲשׂוֹת צְרָכָיו עִמָּהּ, אֶלָּא שֶׁנִּרְאֵית לוֹ דְּמוּת דְּיוּקְנוֹ שֶׁל אָבִיו וכו' כִּדְאִיתָא בְּמַסֶּכֶת סוֹטָה (דף ל"ז):

אוּנְקְלוֹס וַהֲוָה כְּיוֹמָא הָדֵין וְעַל לְבֵיתָא לְמִבְדַּק בְּכִתְבֵי חָשְׁבְּנֵהּ וְלֵית אֱנַשׁ מֵאֲנָשֵׁי בֵיתָא תַּמָּן בְּבֵיתָא

אִבְּן עֶזְרָא ויהי כהיום הזה. משבוע אחד מהיום שהחלה לדבר לו שכבה עמי או מחדש אחד או אחר שנה תמימה והוא הנכון בעיני: לעשות מלאכתו. מלאכת הבית או הממון כי פקיד היה על הכל. ודרש ואין איש דברי יחיד:

סְפוֹרְנוֹ כהיום הזה. שנתנה עיניה והתאותה לו: ויבא הביתה. נכנס לחדר שלא ידע שהיתה היא שם: שם בבית. באותו החדר:

יב וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר שִׁכְבָה עִמִּי וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה׃

אוּנְקְלוֹס וַאֲחִדְתֵּהּ בִּלְבוּשֵׁהּ לְמֵימַר שְׁכוּב עִמִּי וְשָׁבְקֵהּ לִלְבוּשֵׁהּ בִּידַהּ וַעֲרַק וּנְפַק לְשׁוּקָא

רַמְבַּ״ן ויעזוב בגדו בידה לכבוד גברתו לא רצה להוציאו מידה בכחו הגדול ממנה והסיר אותו מעליו כי היה בגד שיתעטף בו כמעיל וצניף והיא בראותה כי הניח בגדו בידה פחדה פן יגלה עליה לבני הבית או לאדניו והקדימתו אליהם לאמר כי הפשיט בגדו לשכב עמה ובראותו כי הרימותי קולי נבהל לברוח וזה טעם ויהי בראותה כי עזב בגדו ולכן לא הגידה היא ויעזוב בגדו בידי רק אמרה לאנשי ביתה ולבעלה ויעזב בגדו אצלי:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ויעזוב בגדו אצלה. למד הכתוב מעלתו שלא רצה להתעצם עם אדונתו ולקחת בגדו ממנה אבל הניחו אצלה לכבודה. וינס ויצא החוצה. יצא לחוץ כדי שתתיאש ממנו ולא תתבענו. או אולי מפני שרצה הצדיק לכבוש את יצרו נתחכם למצוא דרך ויצא החוצה להתקרר מפני שנתחממו לו כחות הגוף. ובמדרש וינס ויצא החוצה. אמר לו הקב"ה אתה נסת היום, הים ינוס מפני ארונך, שנאמר (תהלים קיד) הים ראה וינוס מה ראה ארונו של יוסף.

סְפוֹרְנוֹ וינס. מן החדר פן יגבר עליו יצר הרע: ויצא החוצה. בהיותו חוץ מן החדר יצא לאטו בלתי תנועת ניסה שלא ישאלוהו מה לך כי תנוס ומי רודפך אבל היא שראתה שיצא מן החדר בתנועת ניסה יראה שמא עשה כך חוץ לחדר ושאלוהו והגיד לפיכך:

כְּלִי יָקָר . לא נאמר וינס החוצה לפי שההולך ברחובות קריה במרוצה מרגישין בו העולם למה רץ ועל מה הוא רץ, ע"כ לא הלך במנוסה כי אם בבית עצמו, וכשיצא מן הפתח יצא כדרכו בלא מרוצה. ודרז"ל הים ראה וינוס מה ראה, ראה ארונו של יוסף שנאמר בו וינס ויצא החוצה לפי שארז"ל אע"פ שד' מיתות ב"ד בטלו דין ד' מיתות לא בטלו מי שנתחייב חנק או טובע בנהר או מת בסרונכי, וידוע שהבא על אשת איש מיתתו בחנק, ומטעם זה היה משפט דור המבול בטביעת המים בעבור הזנות, וכתיב על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא ארז"ל זו אשה וסמיך ליה רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו, לפיכך יוסף שהיה גדור מעריות שנאמר וינס ויצא החוצה, היה כדאי להציל את ישראל מן שטף מי הים, וזה שאמר הים ראה וינס שראה מנוסתו של יוסף מפני אשת אדוניו, ע"כ ראוי הוא שלא ישטפו מי הים ארונו של יוסף, ואגבו נצולו כל נושאי ארונו וכל ישראל שהלכו אחר ארונו, ונטבעו המצרים שטופי זימה. ויכול להיות שמאמר ויצא החוצה היינו חוץ לאצטגנינות שלו, דוגמת ויוצא אותו החוצה הנאמר באברהם, כך יצא יוסף חוץ למערכה עד שלא היה כח ביד המערכה לשלוט בו, ואדרבה הוא שלט בדברים הטבעים והמה נסו לקולו, וזהו קריעת ים סוף מפני ארונו של יוסף.

אוֹר הַחַיִּים ותתפשהו וגו' לאמר וגו'. פי' התורה מגדת כוונתה בתפיסת הבגד שכוונתה לאמר וגו', אבל היא לא אמרה כלום אלא שלחה ידה לתופסו להכריחו קום עשה:

יג וַיְהִי כִּרְאוֹתָהּ כִּי־עָזַב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס הַחוּצָה׃

אוּנְקְלוֹס וַהֲוָה כַּד חֲזַת אֲרֵי שָׁבְקֵהּ לִלְבוּשֵׁהּ בִּידַהּ וַעֲרַק לְשׁוּקָא

יד וַתִּקְרָא לְאַנְשֵׁי בֵיתָהּ וַתֹּאמֶר לָהֶם לֵאמֹר רְאוּ הֵבִיא לָנוּ אִישׁ עִבְרִי לְצַחֶק בָּנוּ בָּא אֵלַי לִשְׁכַּב עִמִּי וָאֶקְרָא בְּקוֹל גָּדוֹל׃

רַשִׁ״י ראו הביא לנו. הֲרֵי זֶה לָשׁוֹן קְצָרָה – הֵבִיא לָנוּ, וְלֹא פֵּרֵשׁ מִי הֱבִיאוֹ, וְעַל בַּעֲלָהּ אוֹמֶרֶת כֵּן: עברי. מֵעֵבֶר הַנָּהָר, מִבְּנֵי עֵבֶר (בראשית רבה):

אוּנְקְלוֹס וּקְרַת לַאֲנָשֵׁי בֵיתַהּ וַאֲמֶרֶת לְהוֹן לְמֵימָר חֲזוֹ אַיְתִי לָנָא גַּבְרָא עִבְרָאָה לְחַיָּכָא בָנָא עַל לְוָתִי לְמִשְׁכַּב עִמִּי וּקְרֵית בְּקָלָא רַבָּא

רַשְׁבַּ״ם ואקרא בקול גדול: לפי שאתם רחוקים ממני, שאילו לא הרימותי קולי היה שוכב עמי בעל כרחי:

אִבְּן עֶזְרָא הביא לנו. בעלי:

רַמְבַּ״ן וטעם ראו הביא לנו איש עברי כי העברים שנואי המצרים המה ולא יוכלו לאכל אתם לחם כי תועבה היא להם (בראשית מ״ג:ל״ב) ולא יקנו מהם רק לכורמים וליוגבים ולא יבאו בביתם ולכן אמרה הנה עשה עמנו רעה להביא בביתנו עברי ועשאו פקיד ונגיד וראוי לו שיצחק בנו כענין שנאמר (משלי כט כא) מפנק מנוער עבדו וגו' וזה טעם אשר הבאת לנו כי הבאתו בביתם היתה קשה בעיניהם ואמרה הביא לנו על בעלה לא הזכירתו לכבודו או בדרך מוסר לנשים או בעבור שהמביא ידוע וכן בספר איוב במקומות רבים ידבר על השם הנכבד בסתם בעבור דעתם שעליו ידברו וכן ויאמר אל אבנר מדוע באת אל פילגש אבי ( ג ז) לא יזכיר האומר ולא דבר בו כלל בעבור היותו ידוע שהוא איש בשת:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ראו הביא לנו איש עברי. ולא פירשה מי, והכונה על בעלה. ומה שלא הזכירתו אותו הנה זה דרך מוסר בנשים. ומה שאמרה איש עברי שהיה מוחזק בארץ הוא ואבותיו כאנשים עברים על שם שהיו מעבר הנהר. לצחק בנו. כלשון הכתוב (משלי י) כשחוק לכסיל עשות זמה. בא אלי לשכב עמי. תפח רוחה היא אמרה לו שכבה עמי ואומרת בא אלי לשכב עמי. ובמדרש בא אלי לשכב עמי, זהו שאמר הכתוב (קהלת ז) ומוצא אני מר ממות את האשה אשר היא מצודים וחרמים לבה אסורים ידיה. רבי יהודה בר שלום אומר אין לך קשה מן האשה, תדע כי במעשה העגל נאמר (שמות לב) ויפול מן העם ביום ההוא כשלשת אלפי איש. ובמעשה זמרי ע"י אשה נפלו (במדבר כה) ארבעה ועשרים אלף. (קהלת ז) טוב לפני האלהים ימלט ממנה, זה יוסף. וחוטא ילכד בה זה זמרי. מהו אסורים ידיה, היו תופשות לאדם בשוק. כשברא הקב"ה לחוה אמר מאיזה מקום אבראנה, אם מן הראש תהיה רוחה גסה, אם מן העין תהיה סקרנית, אם מן הפה תהיה פטפטנית, אם מן האוזן תהיה צייתנית, אם מן הידים תהיה גנבת, אם מן הרגלים תהיה פדרנית. מה עשה הקב"ה בראה מן הצלע שהוא מקום צנוע כדי שתהא צנועה ויושבת בבית. ואע"פ שלא בראה מן הראש רוחה גסה שנאמר (ישעיה ג) יען כי גבהו בנות ציון ותלכנה נטויות גרון. לא בראה מן העין והיא סקרנית שנאמר (שם) ומשקרות עינים. וכתיב (בראשית ג) ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים. לא בראה מן הפה והיא פטפטנית שנאמר (בראשית ל) המעט קחתך את אישי. לא בראה מן הידים והיא גנבת שנאמר (בראשית לא) ותגנוב רחל את התרפים. לא בראה מן האוזן והיא צייתנית שנאמר (בראשית יח) ושרה שומעת פתח האהל. לא בראה מן הרגלים והיא פדרנית שנאמר ( בראשית ל) ותצא לאה לקראתו. (בראשית לד) ותצא דינה בת לאה.

סְפוֹרְנוֹ ותקרא לאנשי ביתה. לזכות את עצמה אמנם כאשר ראתה שחוץ לחדר לא רץ וזה ראו גם אנשי ביתה אמרה להם וינס ויצא החוצה כמו שהיה באמת אבל לבעלה שלא ראה הדבר אמרה וינס החוצה להורות שעשה תנועת הניסה גם בחוץ להמלט מאנשי ביתה וזה לאמת ענין השקר שלה: לצחק בנו. בעניני צחוק שמתוכם נכר שבא אלי לשכב עמי:

אוֹר הַחַיִּים ותקרא לאנשי וגו'. לצד שידעה צדק יוסף בעיני אדונו ולא יאמין לדבריה, לזה נתכוונה ותקרא להם שהם יאמרו בבוא אדוני יוסף, והוא אומרו לאמר, ובערה בם אש הקנאה להעיד והוא אומרו ראו הביא לנו וגו' לצחק בנו שתפתם בצרתה כי גם עליהם גדלו והוא איש נכרי: או ירצה באומרו ראו כי יעידו על הדברים כי כן ראו, והוא אומרו לאמר ראו, גם נתחכמה להתרעם נגד הבעל שבזה אם יליץ טובה עליו תאמר אף זו מן התוכחות עליך תלונתי:

טו וַיְהִי כְשָׁמְעוֹ כִּי־הֲרִימֹתִי קוֹלִי וָאֶקְרָא וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ אֶצְלִי וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה׃

אוּנְקְלוֹס וַהֲוָה כַד שְׁמַע אֲרֵי אֲרֵימִית קָלִי וּקְרֵית וְשָׁבְקֵהּ לִלְבוּשֵׁהּ לְוָתִי וַעֲרַק וּנְפַק לְשׁוּקָא

טז וַתַּנַּח בִּגְדוֹ אֶצְלָהּ עַד־בּוֹא אֲדֹנָיו אֶל־בֵּיתוֹ׃

רַשִׁ״י אדניו. שֶׁל יוֹסֵף:

אוּנְקְלוֹס וַאֲחִתְּתֵהּ לִלְבוּשֵׁהּ לְוָתַהּ עַד דְּעַל רִבּוֹנֵהּ לְבֵיתֵהּ

יז וַתְּדַבֵּר אֵלָיו כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר בָּא־אֵלַי הָעֶבֶד הָעִבְרִי אֲשֶׁר־הֵבֵאתָ לָּנוּ לְצַחֶק בִּי׃

רַשִׁ״י בא אלי. לְצַחֶק בִּי הָעֶבֶד הָעִבְרִי אֲשֶׁר הֵבֵאתָ לָּנוּ:

אוּנְקְלוֹס וּמַלֵּילַת עִמֵּהּ כְּפִתְגָּמַיָּא הָאִלֵּין לְמֵימָר עַל לְוָתִי עַבְדָּא עִבְרָאָה דִּי אַיְתֵיתָא לָנָא לְחַיָּכָא בִי

אוֹר הַחַיִּים ותדבר אליו וגו' לאמר. פי' אומרו לאמר כי כן יאמרו אנשי הבית עדים בדבר, ולזה תמצא שלא חרה אפו על יוסף אלא על מה שנתנה חוזק לדבריה מהודעות הזולת והוא אומרו כשמוע אדוניו וגו' לאמר כדברים וגו' כי לא היה צריך הכתוב לומר אלא כשמוע אדוניו דברי אשתו, אלא נתכוין לומר שלא חרה אפו אלא כשמוע שיש מגידים על הדברים, והוא אומרו לאמר כדברים וגו'. עוד יתבאר בסמוך: לאמר כדברים וגו'. פירוש לא שהאמין בה כי כדבריה כן היה אלא לצד שאמרה אשתו כן עשה תנועה קטנה, ולזה לא יסרו ולא עשה לו דבר כמשפט הנעשה לעבד הנותן עיניו באשת אדונו:

יח וַיְהִי כַּהֲרִימִי קוֹלִי וָאֶקְרָא וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ אֶצְלִי וַיָּנָס הַחוּצָה׃

אוּנְקְלוֹס וַהֲוָה כַּד אֲרֵימִית קָלִי וּקְרֵית וְשָׁבְקֵהּ לִלְבוּשֵׁהּ לְוָתִי וַעֲרַק לְשׁוּקָא

יט וַיְהִי כִשְׁמֹעַ אֲדֹנָיו אֶת־דִּבְרֵי אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר דִּבְּרָה אֵלָיו לֵאמֹר כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה עָשָׂהּ לִי עַבְדֶּךָ וַיִּחַר אַפּוֹ׃

רַשִׁ״י ויהי כשמע אדניו וגו'. בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ אָמְרָה לוֹ כֵן, וְזֶהוּ שֶׁאָמְרָה כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה עָשָׂה לִי עַבְדֶּךָ, עִנְיְנֵי תַשְׁמִישׁ כָּאֵלֶּה:

אוּנְקְלוֹס וַהֲוָה כַד שְׁמַע רִבּוֹנֵהּ יָת פִּתְגָּמֵי אִתְּתֵהּ דִּי מַלֵּילַת עִמֵּהּ לְמֵימַר כְּפִתְגָּמַיָּא הָאִלֵּין עֲבַד לִי עַבְדָּךְ וּתְקֵף רָגְזֵהּ

אִבְּן עֶזְרָא ויחר אפו. ואע"פ כן לא הרגו כי בספק היה הדבר אצלו:

רַמְבַּ״ן ויהי כשמוע אדוניו בשעת תשמיש אמרה לו כדברים האלה עשה לי עבדך עניני תשמיש כאלה רש"י (רש"י על בראשית ל״ט:י״ט) וכך אמרו (בראשית רבה פ״ז:ט׳) רבי אבהו אמר בשעת תשמיש ואני תמה כי אדוני יוסף סריס היה ואשתו בנעוריו נשאה והם דרשו (שם פו ג) סריס פרעה מלמד שלא לקחו אלא לתשמיש וסרסו הקב"ה בגופו ועוד כי איך תפגום את עצמה ותמאס בעיני בעלה לאמר לו כי זנתה באונס או ברצון וראוי היה שיהרגנה כי למה לא צעקה מתחילה ויברח כאשר עשתה בסוף והנה לאנשי ביתה אמרה בא אלי לשכב עמי לא ששכב אלא שבא לעשות כן וצעקתי וברח וכל שכן שתסתיר הדבר מבעלה ואם תאמר כדי שיחר אפו ויהרגהו ודי חיוב מיתה לעבד שיבוא לאנוס אשת השר אדוניו ואפשר שרצו לפרש כדברים האלה עניני תשמיש בגלוי ערוה ומשמוש ידים לא תשמיש ממש שהיה אדוניו סריס בגופו שבא אליו חולי שלא יתאוה כענין השחוף ועל דרך הפשט אין צורך כי אין הכ"ף לדמיון בדבר אחר ופתרונו הדברים האלה וכמוהו (בראשית כ״ד:כ״ח) ותגד לבית אמה כדברים האלה וכן ובדברו עמי כדברים האלה נתתי פני ארצה (דניאל י טו) וכן רבים או יאמר כי בשמוע אדוניו את דברי אשתו שאמרה לו עשה לי עבדך כדברים האלה שהגדתי מיד לאנשי הבית חרה אפו ויתכן ששמוש הכ"ף בזה להפלגה וכן (בראשית מ״ד:ז׳) למה ידבר אדוני כדברים האלה ותקראנה אותי כאלה (ויקרא י יט) והנה מאהבת אדוניו את יוסף לא הרגו או שהיה נס מאת השם או שנסתפק בדבריה מדעתו צדקת יוסף וכן אמרו (בראשית רבה פ״ז:ט׳) אמר לו ידע אנא דלית הוא מינך אלא שלא לערב פסולת בבני:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי כדברים האלה עשה לי עבדך. זה ראיה למה שדרשו ז"ל שהיה סריס ולא היה יכול לשמש, ומזה דרשו ז"ל בשעת תשמיש אמרה לו. ואין הכוונה תשמיש ממש שהרי סריס היה, אבל התשמיש היה במיני המשמוש בחבוק ונשיקה, כי אלו היה תשמיש ממש איך אפשר שתודה במה שלא היה ותהיה נמאסת בעיני בעלה, ואלו היה הדבר אמת היה ראוי לה להסתירו, איך תכזב להעליל עליו לפגום את עצמה, אבל באור כדברים האלה במיני משמושין, כי הרשעה הזאת העלילה על יוסף שבא כנגדה וקם עליה לאנוס אותה במיני משמושים וחבוקין כמוהו.

סְפוֹרְנוֹ ויחר אפו. על שהתרעמה מפני שהביא לה איש עברי לצחק בה כי אמנם לא חרה אפו על יוסף בזה שהאמין יותר לדברי יוסף אבל נתנו בבית הסהר להראות שהאמין לה לכבודה ונשתמש ביוסף בבית הסהר כאמרו ויפקוד שר הטבחים את יוסף אתם:

כ וַיִּקַּח אֲדֹנֵי יוֹסֵף אֹתוֹ וַיִּתְּנֵהוּ אֶל־בֵּית הַסֹּהַר מְקוֹם אֲשֶׁר־אסורי [אֲסִירֵי] הַמֶּלֶךְ אֲסוּרִים וַיְהִי־שָׁם בְּבֵית הַסֹּהַר׃

אוּנְקְלוֹס וּנְסִיב רִבּוֹנֵהּ דְּיוֹסֵף יָתֵהּ וִיהָבֵיה לְבֵית אֲסִירֵי אֲתַר דִּי אֲסִירֵי מַלְכָּא אֲסִירִין וַהֲוָה תַמָּן בְּבֵית אֲסִירֵי

רַמְבַּ״ן ויתנהו אל בית הסוהר מקום אשר אסירי המלך אסורים שם אמר רבי אברהם כי הכתוב יפרש שבית הסוהר הוא מקום אשר אסירי המלך אסורים שם ולכך אמר כי הוא שם מצרי כי דרך הכתוב לפרש לשון נכריה כמו הפיל פור הוא הגורל ולא אמר כלום אבל ויתנהו אל בית הסהר הידוע למלך שהוא מקום אשר יאסרו שם אסירי המלך לומר כי היה זה סיבה שיכנסו עמו המשקה והאופה ויתכן כי טעם אסירי המלך עבדיו ומשרתיו החוטאים לו במשפט המלוכה כי שאר האסורים לעם ביד השופטים והשוטרים בבית סהר אחר ינתנו וסיפר הכתוב ששמו שם יוסף מאהבת אדוניו אתו והכל סיבה מאת ה' ובעלי הלשון (רד"ק בספר השרשים שורש סהר) יפרשו "סהר" כיפה עגולה מלשון אגן הסהר (שיר השירים ז ג) ולפי דעתי שהוא הבור (רמב"ן על בראשית מ׳:ב׳) בית בנוי תחת הקרקע ולו פתח קטן מלמעלה יכניסו בו האסורים וממנו להם אורה והוא מלשון סיהרא בארמית כאשר אמר (בראשית ו׳:ט״ז) צהר תעשה לתבה מלשון צהרים ושנו בהם זה לרוב אורו וזה למיעוט:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ויתנהו אל בית הסוהר. הוא הבור והוא בית בנוי בקרקע שקורין לו שיג"א בלע"ז אשר לו פתח קטן מלמעלה יכניסו בו האסורים וממנו בא להם האורה, והוא מלשון (בראשית ו) צוהר תעשה לתיבה, בחלוף סמ"ך בצד"י. ואחר כך פי' שהוא בית הסוהר המיוחד לגדולי המלכות, זהו שאמר מקום אשר אסירי המלך אסורים. כי שני בית הסוהר היו שם, אחד לגדולי המלכות גדול האורה, ואחד לשאר העם קטן האורה. ומה שהוסיף ואמר ויהי שם בבית הסוהר, כדי להסמיכו אל ויהי ה' את יוסף, ולמד שבתוך בית הסוהר היתה שכינה עמו. ויתכן שגם הרמזים מורים בעתיד, וענוי יוסף בבית הסוהר רמז לגלות ישראל שהוא נמשל לבור, ומזה תקנו לנו בתפלה לשון יעלה ויבא, כי העומד בבור צריך שיעלה משם, וכשם שהשכינה שרויה עמו בתוך הסוהר כן ישראל השרויים בגלות שכינה עמהם, וכשם שכתוב ביוסף (תהלים קה) ברזל באה נפשו, כן בגלות ישראל כתיב (שם קז) יושבי חשך וצלמות אסירי עני וברזל. וכשם שכתוב ביוסף ויט אליו חסד, כן ישראל בגלות כתוב בהם (עזרא ט) ובעבדותנו לא עזבנו אלהינו ויט עלינו חסד. וכתיב (ישעיה נד) וחסדי מאתך לא ימוש, וכתיב ביוסף ויתן חנו בעיני שר בית הסוהר, כן ישראל בגלות כתיב בהם (תהלים קו) ויתן אותם לרחמים לפני כל שוביהם. וכשם שיצא יוסף מבית האסורים כן ישראל מן הגלות עתידים לצאת ולהגאל, שנאמר (ישעיה מט) לאמר לאסורים צאו. וכשם שכתוב ביוסף (תהלים קה) עד עת בא דברו אמרת ה' צרפתהו, כן כתוב בגאולת ישראל (דניאל יב) ואתה דניאל סתום הדברים וחתום הספר עד עת קץ ושוטטו רבים ותרבה הדעת.

כא וַיְהִי יְהוָה אֶת־יוֹסֵף וַיֵּט אֵלָיו חָסֶד וַיִּתֵּן חִנּוֹ בְּעֵינֵי שַׂר בֵּית־הַסֹּהַר׃

רַשִׁ״י ויט אליו חסד. שֶׁהָיָה מְקֻבָּל לְכָל רוֹאָיו, לְשׁוֹן "כַּלָּה נָאָה וַחֲסוּדָה" שֶׁבַּמִּשְׁנָה:

אוּנְקְלוֹס וַהֲוָה מֵימְרָא דַּיְיָ בְּסַעְדֵּהּ דְּיוֹסֵף וּנְגַד לֵהּ חִסְדָּא וִיהָבֵהּ לְרַחֲמִין בְּעֵינֵי רַב בֵּית אֲסִירֵי

אִבְּן עֶזְרָא בית הסהר. לא נדע אם הוא לשון הקדש או לשון מצרים בעבור שפירש אחריו ואמר מה הוא. כמו האחשתרנים שהוא לשון פרס ופירש שהם בני הרמכים:

אוֹר הַחַיִּים ויהי ה' את יוסף ויט וגו'. פי' כי בהשראת שכינה על האדם יושפע הנסמך מהמשרה שכינתו ממה שבו, וידוע הוא חן המקום ברוך הוא כי הוא מקור החן, והוא אומרו ויהי ה' את יוסף ובזה ויט אליו חסד פירוש ממילא, ואומרו ויתן חנו להיות כי לא תרגיש בחינת הרע במתק החן לזה הוצרך ה' להרכיב בעין שר בית הסוהר אמצעי לערב אליו חן צדיק, והוא אומרו ויתן חנו בעיני וגו' והבן:

כב וַיִּתֵּן שַׂר בֵּית־הַסֹּהַר בְּיַד־יוֹסֵף אֵת כָּל־הָאֲסִירִם אֲשֶׁר בְּבֵית הַסֹּהַר וְאֵת כָּל־אֲשֶׁר עֹשִׂים שָׁם הוּא הָיָה עֹשֶׂה׃

רַשִׁ״י הוא היה עושה. כְּתַרְגּוּמוֹ בְּמֵימְרֵהּ הֲוָה מִתְעֲבֵיד:

אוּנְקְלוֹס וִיהַב רַב בֵּית אֲסִירֵי בִּידָא דְיוֹסֵף יָת כָּל אֲסִירַיָּא דִּי בְּבֵית אֲסִירֵי וְיָת כָּל דִּי עָבְדִין תַּמָּן עַל מֵימְרֵהּ הֲוָה מִתְעֲבֵד

אִבְּן עֶזְרָא ואת כל אשר עושים. יש אומרים כי הי' מתעסק באומנות שיחיה ממנו כאשר היו עושים האסורים והקרוב אלי כפירושו כל אשר היו צריכים כאילו היה הוא העושה כי פקיד היה עליהם והפסוק הבא אחריו לעד:

אוֹר הַחַיִּים הוא היה עושה. תרגום פי' על מימריה. ולדבריו למה לא ידבר הכתוב צחות ויאמר בפירוש על פיו היו עושים. ואולי שנתכוין הכתוב בשנותו את טעמו להודיע גם כן שהגם שהיה הוא המנהיג לא היה מתנהג בשררה ומונע עצמו מתשמיש דבר אשר היו עושים שם האסורים אלא ידו כיד כולן שוה, וזה יגיד מזג טבעו כי טוב הוא ומצא חן ושכל טוב בעיני ה' ואדם:

כג אֵין שַׂר בֵּית־הַסֹּהַר רֹאֶה אֶת־כָּל־מְאוּמָה בְּיָדוֹ בַּאֲשֶׁר יְהוָה אִתּוֹ וַאֲשֶׁר־הוּא עֹשֶׂה יְהוָה מַצְלִיחַ׃

רַשִׁ״י באשר ה' אתו. בִּשְׁבִיל שֶׁה' אִתּוֹ:

אוּנְקְלוֹס לֵית רַב בֵּית אֲסִירֵי חָזֵי יָת כָּל סָרְחָן בִּידֵהּ בְּדִי מֵימְרָא דַּיְיָ בְּסַעְדֵּהּ וְדִי הוּא עָבֵד יְיָ מַצְלָח

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.