שולחן ערוך, אורח חיים רכט
א הָרוֹאֶה הַקֶּשֶׁת, אוֹמֵר: בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם זוֹכֵר הַבְּרִית נֶאֱמָן בִּבְרִיתוֹ וְקַיָּם בְּמַאֲמָרוֹ; וְאָסוּר לְהִסְתַּכֵּל בּוֹ בְּיוֹתֵר.
ב הָרוֹאֶה חַמָּה בִּתְקוּפָתָהּ, וְהוּא מִכ"ח לְכ"ח שָׁנָה, וְהַתְּקוּפָה בִּתְחִלַּת לֵיל ד', כְּשֶׁרוֹאֶה אוֹתָהּ בְּיוֹם ד' בַּבֹּקֶר, אוֹמֵר: בָּרוּךְ עוֹשֵׂה בְרֵאשִׁית; וְכֵן מְבָרֵךְ גַּם כֵּן כְּשֶׁרוֹאֶה לְבָנָה בְּטַהֲרָתָהּ, וְכוֹכָבִים בְּמִשְׁמְרוֹתָם, וּמַזָּלוֹת בְּעִתָּם, דְּהַיְנוּ כְּשֶׁתַּחֲזֹר הַלְּבָנָה בִּתְחִלַּת מַזַּל טָלֶה בִּתְחִלַּת הַחֹדֶשׁ, וְלֹא תִּהְיֶה נוֹטָה לֹא לַצָּפוֹן וְלֹא לַדָּרוֹם, וְכֵן כְּשֶׁיַּחְזְרוּ כָּל כּוֹכָב מֵחֲמִשָּׁה הַנִּשְׁאָרִים לִתְחִלַּת מַזַּל טָלֶה, וְלֹא יְהֵא נוֹטֶה לֹא לַצָּפוֹן וְלֹא לַדָּרוֹם, וְכֵן בְּכָל עֵת שֶׁיִּרְאֶה מַזַּל טָלֶה עוֹלֶה מִקְצוֹת הַמִּזְרָח.
מִשְׁנָה בְּרוּרָה
סָעִיף א
א (א) הרואה הקשת וכו' - ואין כדאי להגיד לחבירו שיש קשת מטעם מוציא דבה [ח"א]: ש"ע סָעִיף א
ב (ב) אומר וכו' - ובכאן אם ראה אותו עוד הפעם אפילו בתוך למ"ד יום חוזר ומברך ולא דמי לכל הנך דקי"ל בהו דפעם אחת בחודש די לברוכי דכאן הקשת שבירך עליו חלף והלך לו ודמי לברכת רעמים [שע"ת בשם ברכ"י]: ש"ע סָעִיף א
ג (ג) נאמן וכו' - ברמב"ם וטור הנוסח ונאמן: ש"ע סָעִיף א
ד (ד) בבריתו - ר"ל שלא יעבירנו אע"פ שרבו הרשעים וקיים במאמרו אפילו לא היה הברית כיון שאמר בדבור בעלמא ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ ברור הוא שיקיים מאמרו [אבודרהם]: ש"ע סָעִיף א
ה (ה) ואסור להסתכל וכו' - והמסתכל בו ביותר עיניו כהות [חגיגה ט"ז] אלא רואהו ומברך: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ו (ו) בתקופתה - מקום שהיא חוזרת שם לתחלת הקיפה היא שעת תליית המאורות בעת הבריאה ומאז התחילה להקיף ולשמש והוא נמשך כ"ח שנה עד שבא לאותו המקום בצמצום בתחלת ליל רביעי כבעת הבריאה: ש"ע סָעִיף ב
ז (ז) והתקופה - היינו תקופת ניסן: ש"ע סָעִיף ב
ח (ח) בבוקר - היינו לכתחלה מצותה מיד להקדים מה דאפשר וטוב לברך אותה ברוב עם ובדיעבד עד ג' שעות על היום [לבוש ומ"א] אבל הרבה אחרונים הסכימו דיוכל לברך בשעת הדחק עד חצות והיינו אפילו בשם ומלכות ואם נתכסה השמש בעבים ואין רואין אותה עיין בשע"ת. ובתשובת חתם סופר סימן נ"ו כתב דאם היתה מכוסה בעבים אך נראית רושמה מבין העבים מברכין אבל כשלא נתראה כלל לא נראה לברך. וע"ש שכתב מנהגו בענין ברכה זו קודם הברכה אמרו הללו את ה' מן השמים ואחר ברכת עושה מעשה בראשית אמרו פיוט אל אדון על כל המעשים עד וחיות הקודש ואח"כ מזמור השמים מספרים כבוד אל ואח"כ עלינו לשבח וקדיש: ש"ע סָעִיף ב
ט (ט) וכן מברך וכו' - וכהיום אין נוהגין העולם בזה: ש"ע סָעִיף ב
י (י) הנשארים - הם שבתי צדק מאדים נוגה כוכב: ש"ע סָעִיף ב
מָגֵן אַבְרָהָם
סָעִיף א
א נאמן. והאומרים נאמן וכו' קודם הברכה טועים הם (כ"ה): ש"ע סָעִיף א
ב ואסור להסתכל. והמסתכל בו ביותר עיניו כהות (של"ה): ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג והוא מכ"ח כו'. וזהו הפי' דלא כמ"ש בהג"מ וכ"כ הרב"י דלא כע"ת: ש"ע סָעִיף ב
ד לכ"ח שנה. והיה בשנת תל"ג: ש"ע סָעִיף ב
ה בבוקר. משמע מיד בהנץ החמה וכן כת' בליקוטים שמהרי"ל צוה להכריז בערב שלמחר יזהר כל אדם כשרואה הנץ החמה יברך עכ"ל, ובמ"ב כת' שבשחרית כשיוצא מבה"כ מתאספים הקהל יחד ומברכין ברכ' זו כן נהג מוהר"ש וכן דעתי לעשות אי"ה עכ"ל ונ"ל דאם לא בירך עד אחר ג' שעות לא יברך שכבר עבר' ממקום הזה: ש"ע סָעִיף ב
ו מחמשה הנשארים. הם שבתי צדק מאדם נוגה כוכב: ש"ע סָעִיף ב
אֵשֶׁל אַבְרָהָם — פרי מגדים על המגן אברהם
סָעִיף א
א נאמן עמ״א עט״ז א׳ מ״ש שם בזה: ש"ע סָעִיף א
ב ואסור עמ״א א״י למה תלה הדבר בשל״ה והוא גמרא ערוכה הביאו הב״י בפרק אין דורשין דף י״ז יע״ש: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג והוא עמ״א בהג״מ פ״י מה״ב אות ע׳ הביא פי׳ ב׳ ג״י בימות הגשמים הביאו הלבוש עמ״ש בט״ז מזה: ש"ע סָעִיף ב
ד לכ״ח שנה עמ״א גם אנו ברכנו ברבה זו וברכת הלבנה כה״ג א״י אם העולם נזהרים בה. ועמ״ש אי״ה באות ה׳ מזה: ש"ע סָעִיף ב
ה בבוקר עמ״א עי׳ שו״ת משאת בנימין סימן ק״א בכל מחזור קטן י״ט שנים חוזרת לנקודתן ומ״מ לא יהיה בתחלת ליל ד׳ משא״כ מכ״ח שנה בתקופת ניסן חוזרת בליל ד׳ כמו שהיה בשעת הבריאה שבד׳ נתלו המאורות והאריך שם והקשה דאנן פסקינן כרב אדא בתקופות וברכה זו כשמואל יע״ש ועי׳ ברכות נ״ט ב׳ ברש״י. ומ״ש לאחר ג׳ שעות לא יברך עיין לבוש כ״כ ג׳ שעות על היום ועא״ר ב׳ בשם מי״ט עד חצות ואפשר בלא שם ומלכות. וג״ש זמניות מסתברא. ולאחר ו׳ נטתה למערב עפי׳ רש״י ז״ל פסחים מ״ש וחצי שבע ומהרש״ל שם: ש"ע סָעִיף ב
ו מחמשה עמ״א ז׳ כוכבי לכת עם חמה ולבנה. ב״ה קדוש לבנה בי״ט עסי׳ תכ״ו וכאן י״ל ואף לא יצויר. עמ״ש בט״ז ועי׳ עטרת זקנים: ש"ע סָעִיף ב
מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל
סָעִיף א
א ס"ק א נאמן. והאומרים נאמן כו' קודם ר"ל שאומרים נאמן בבריתו וקיים במאמרו בא"י זוכר הברית טועה דמבואר בגמ דאין חותמין בברכ' זו. וכאן צ"ל של"ה כי של"ה כ' כן. ומה שנדפס תיבת של"ה סס"ק ב' הוא טעות דהא גמ' ערוכה בחגיגה דף ט"ז ע"א דתנן כל שלא חס על כבוד קונו ראוי לו שלא בא לעולם. ואמרי' מאי היא ר' אבא אמר זה המסתכל בקשת ואמרי' עוד שם דרש ר"י בר נחמני מתורגמניה דר"ל כל המסתכל בג' דברים עיניו כהות. בקשת כו': ש"ע סָעִיף א
ב (ס"ק ב) ואסור כו'. והמסתכל בו יותר כו' דראיה בעלמא מותר וכמ"ש הרא"ש הובא בב"י דאין איסור כ"א ההסתכלות כי המסתכל מוסיף ומדקדק בהבטתו יותר מהרואה ואסור עכ"ל: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג (ס"ק ג) והוא מכ"ח כו' דלא כמ"ש בהג"מ כו' שפיר' בשם הערוך וז"ל בימות הגשמים בימים שהיו ג' ימים מעוננים ולא נראת חמה וככבים צריכים לברך עליהם בעת שיתראו. וזולת זה העת לא עכ"ל הגמ' והרב"י פסק דלא כוותיה: ש"ע סָעִיף ב
ד (ס"ק ה) בבוקר כו' ונ"ל דאם לא בירך עד אחר ג' שעות לא יברך. ובספר א"ר כ' בשם מי"ט וז"ל ע"ד הלבוש שכ' ג"כ שיעור ג' שעות. וכ' המי"ט ומ"מ נ"ל דיכול לברך כן כל היום ולפחות עד חצות עד כאן לשונו: ש"ע סָעִיף ב
ט״ז
סָעִיף א
א נאמן בבריתו כו'. בגמ' אית' מאי מברך ברוך זוכר הברי' במתני' תנא נאמן בבריתו כו' אר"פ הלכך נמרינהו לתרוייהו כו' והעולים טועי' לומר תחלה נאמן בבריתו ואח"כ בא"י זוכר הברית וזה שלא כהלכה דאין כאן חתימה כלל אלא צריך להתחיל בא"י אמ"ה זוכר הברית ואח"כ נאמן בבריתו וכו': ש"ע סָעִיף א
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז
סָעִיף א
א נאמן עט״ז ברכות נ״ט א׳ ולית כאן חתימה כמ״ש הב״י דכ״ע מודים דאין כאן ברוך בחתימה אבל בפתיחה צריך להיות כי אינה סמוכה והעולם עושים שתי טעיות בפתיחה א״א ברוך ובחתימה אומרים ועב״ח. בגמרא ובטור ונאמן בוי״ו וכ״ה בר״מ פ״י מה״ב הט״ז ובש״ע נאמן בלא ו׳. עי׳ לבוש הביא י״א כשלא ראה ג׳ ימים בימות הגשמים חמה ולבנה וכוכבים מברך ולא נוהגין כך ואף בלא שם ומלכות א״א כלל. המעיין ברכות נ״ט ב׳ והר״מ ז״ל פ״י הי״ח מה״ב והרד״א ז״ל ה״ב ושו״ת מ״ב ק״א יראה דכר׳ יהושע פסקינן לענין זה בניסן נברא העולם ומח״ג סוף כ״ח שנה מסיים בניסן ומתחיל תחלת מח״ג אחר מיד בליל ד׳ מימי השבוע ותמיד התקופה בליל ד׳ בבקר ביום ד׳ בשנה ראשונה ממח״ג בניסן מברך בא״י אמ״ה עושה מעשה בראשית וכר״א פסקינן לשנות העולם מתשרי עמ״ב ק״א שם ועט״ז כאן: ש"ע סָעִיף א
בְּאֵר הֵיטֵב
סָעִיף א
א נאמן. והאומרים נאמן בבריתו ואח"כ בא"י זוכר הברית טועים הם. ט"ז כנה"ג: ש"ע סָעִיף א
ב להסתכל. והמסתכל בו ביותר עיניו כהות. של"ה: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג בבוקר. משמע מיד בהנץ החמה וכן מהרי"ל ציוה להכריז בערב שלמחר יזהר כל אדם כשרואה הנץ החמה יברך ומ"ב כתב שבשחרית כשיוצאים מבה"כ מתאספים הקהל יחד ומברכין ברכה זו כן נהג מוהר"ש וכן דעתי לעשות אי"ה עכ"ל וכתב המ"א ונ"ל דאם לא בירך עד אחר ג' שעות לא יברך שכבר עברה ממקום הזה: ש"ע סָעִיף ב
ד הנשארים. הם שבתי צדק מאדים נוגה כוכב: ש"ע סָעִיף ב
בִּיאוּר הַגְרָ״א
סָעִיף א
א ס"א נאמן כו'. כ"ה גי' הרי"ף ורמב"ם וטור דלא כתוס' שם וכ"ה גי' שלנו אלא שכ' ונאמן וט"ס הוא: ביותר. טור ורד"א דהא צריך לראות כדי לברך ולשון הסתכלות הוא בעיון הרבה: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב ס"ב דהיינו כו'. וכן פי' בסמ"ק בשם הערוך ותר"י בשם ר"ח ובהג"מ וש"פ: ש"ע סָעִיף ב
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Eshel Avraham, Mishbetzot Zahav): Warsaw 1877 edition. באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org (GNU FDL 1.3)