שולחן ערוך, אורח חיים תעה
א יִטֹּל יָדָיו וִיבָרֵךְ עַל נְטִילַת יָדָיִם, וְיִקַּח הַמַּצּוֹת כַּסֵדֶר שֶׁהִנִּיחָם, הַפְּרוּסָה בֵּין שְׁתֵּי הַשְּׁלֵמוֹת, וְיֹאחֲזֵם בְּיָדוֹ וִיבָרֵךְ הַמּוֹצִיא וְעַל אֲכִילַת מַצָּה, וְאַחַר כָּךְ יִבְצַע מֵהַשְּׁלֵמָה הַעֶלְיוֹנָה וּמֵהַפְּרוּסָה, מִשְּׁתֵּיהֶן בְּיַחַד, וְיִטְבְּלֵם בְּמֶלַח. הַגָּה: וְאֵין הַמִּנְהָג לְטַבְּלָהּ בְּמֶלַח בְּלַיְלָה רִאשׁוֹנָה, דְּפַת נָקִי אֵין צָרִיךְ מֶלַח. וְיֹאכְלֵם בַּהֲסַבָּה בְּיַחַד כַּזַּיִת מִכָּל אֶחָד, וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לֶאֱכֹל כִּשְׁנֵי זֵיתִים בְּיַחַד, יֹאכַל (שֶׁל) הַמּוֹצִיא תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ שֶׁל אֲכִילַת מַצָּה, וְאַחַר כָּךְ יִקַּח כַּזַּיִת מָרוֹר וִישַׁקְּעֶנּוּ כֻּלּוֹ בַּחֲרוֹסֶת, וְלֹא יַשְׁהֶנּוּ בְּתוֹכוֹ שֶׁלֹּא יְבַטֵּל טַעַם מְרִירוּתוֹ, וּמִטַּעַם זֶה צָרִיךְ לְנַעֵר הַחֲרֹסֶת מֵעָלָיו, וִיבָרֵךְ עַל אֲכִילַת מָרוֹר וְיֹאכְלֶנּוּ בְּלֹא הֲסַבָּה, וְאַחַר כָּךְ נוֹטֵל מַצָּה שְׁלִישִׁית וּבוֹצֵעַ מִמֶּנָּה וְכוֹרְכָהּ עִם הַמָּרוֹר וְטוֹבְלָהּ בַּחֲרֹסֶת. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין לְטָבְלוֹ, וְכֵן הוּא בַּמִּנְהָגִים וְכֵן רָאִיתִי נוֹהֲגִין. וְאוֹמֵר: זֵכֶר לַמִּקְדָּשׁ כְּהִלֵּל, וְאוֹכְלָן בְּיַחַד בַּהֲסַבָּה. וּמִשֶּׁבֵּרַךְ עַל אֲכִילַת מַצָּה לֹא יַסִיחַ בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ מֵעִנְיַן הַסְעֻדָּה עַד שֶׁיֹּאכַל כְּרִיכָה זוֹ, כְּדֵי שֶׁתַּעֲלֶה בִּרְכַּת אֲכִילַת מַצָּה וּבִרְכַּת אֲכִילַת מָרוֹר גַּם לִכְרִיכָה זוֹ.
ב אִם אֵין לוֹ יְרָקוֹת לְטִבּוּל רִאשׁוֹן אֶלָּא מָרוֹר, יְבָרֵךְ עָלָיו בְּטִבּוּל רִאשׁוֹן: בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה וְעַל אֲכִילַת מָרוֹר, וּבַטִּבּוּל הַשֵּׁנִי יִטְבְּלֶנּוּ בַּחֲרֹסֶת וְיֹאכְלֶנּוּ בְּלֹא בְּרָכָה.
ג בָּלַע מַצָּה, יָצָא; אֲבָל אִם בָּלַע מָרוֹר, לֹא יָצָא דְּטַעַם מָרוֹר בָּעֵינָן וְלֵיכָּא. וַאֲפִלּוּ אִם בָּלַע מַצָּה וּמָרוֹר כְּאֶחָד, יְדֵי מַצָּה יָצָא, יְדֵי מָרוֹר לֹא יָצָא. וְאִם כְּרָכָם בְּסִיב, וּבְלָעוֹ, אַף יְדֵי מַצָּה לֹא יָצָא לְפִי שֶׁאֵין דֶּרֶךְ אֲכִילָה בְּכָךְ.
ד אָכַל מַצָּה בְּלֹא כַּוָּנָה, כְּגוֹן שֶׁאֲנָסוּהוּ עַכּוּ"ם אוֹ לִסְטִים לֶאֱכֹל, יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ כֵּיוָן שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁהַלַּיְלָה פֶּסַח וְשֶׁהוּא חַיָּב בַּאֲכִילַת מַצָּה; אֲבָל אִם הָיָה סָבוּר שֶׁהוּא חֹל, אוֹ שֶׁאֵין זוֹ מַצָּה, לֹא יָצָא.
ה אָכַל כַּזַּיִת מַצָּה וְהוּא נִכְפֶּה, בְּעֵת שְׁטוּתוֹ, וְאַחַר כָּךְ נִתְרַפֵּא, חַיָּב לֶאֱכֹל אַחַר שֶׁנִּתְרַפֵּא, לְפִי שֶׁאוֹתָהּ אֲכִילָה הָיְתָה בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה פָּטוּר מִכָּל הַמִּצְוֹת.
ו אָכַל כַּחֲצִי זַיִת, וְחָזַר וְאָכַל כַּחֲצִי זַיִת, יָצָא, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִשְׁהֵה בֵּין אֲכִילָה לַחֲבֶרְתָּהּ יוֹתֵר מִכְּדֵי אֲכִילַת פְּרָס. וְע"ל סִימָן תרי"ב (ס"ג).
ז אֵין חִיּוּב אֲכִילַת מַצָּה אֶלָּא בַּלַּיְלָה הָרִאשׁוֹן בִּלְבַד. הַגָּה: וְנָהֲגוּ לַעֲשׂוֹת שָׁלֹשׁ מַצּוֹת שֶׁל סֵדֶר מֵעִשָּׂרוֹן, זֵכֶר לְלַחֲמֵי תּוֹדָה, וְעוֹשִׂים בָּהֶם סִימָן לֵידַע אֵיזֶה רִאשׁוֹנָה אוֹ שְׁנִיָּה אוֹ שְׁלִישִׁית, וּמַנִּיחִים הָרִאשׁוֹנָה עֶלְיוֹנָה וְהַשְּׁנִיָּה בָּאֶמְצַע וְהַשְּׁלִישִׁית בַּתַּחְתּוֹנָה לִכְרִיכָה, וְאִם שִׁנָּה לֹא עִכֵּב (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ). וְאוֹפִין אוֹתָם גַּם כֵּן כַּסֵּדֶר (כָּל בּוֹ וְאַבּוּדַרְהַם), וְאִם נִשְׁבְּרָה אַחַת מֵהֶן לוֹקְחִין אוֹתָהּ לַשְּׁנִיָּה, דִּבְלָאו הָכֵי פּוֹרְסִין אוֹתָהּ (אָגוּר). וְאַף בַּלַּיְלָה הָרִאשׁוֹן יוֹצֵא בְּכַזַּיִת. וְשִׁעוּר כַּזַּיִת עַיֵּן לְקַמָּן סִימָן תפ "ו.
מִשְׁנָה בְּרוּרָה
סָעִיף א
א (א) יטול ידיו וכו' - ר"ל אע"ג שנטל להירקות כמ"ש בסימן תע"ג ס"ו מ"מ כיון דאמר בינתים הגדה והלל חיישינן שמא הסיח דעתו ונגע במקום מטונף שהידים עסקניות הן: ש"ע סָעִיף א
ב (ב) ויאחזם בידו - כל שלשתן העליונה והתחתונה בשביל לחם משנה והפרוסה ע"ש לחם עוני ויברך ברכת המוציא ויניח השלישית להשמט מידו ויברך על הפרוסה עם תפיסת העליונה על אכילת מצה ויברך שתי הברכות טרם ישברם וכמו שמסיים המחבר ואח"כ וכו': ש"ע סָעִיף א
ג (ג) משתיהן ביחד - דהא לכתחלה צריך לאכול משניהם בבת אחת וכדלקמיה וע"כ נכון שיהיה הבציעה ג"כ בבת אחת ולא בזה אחר זה כדי שלא יהיה הפסק בין בציעה ראשונה לאכילה: ש"ע סָעִיף א
ד (ד) ואין המנהג לטבלם וכו' - ר"ל אף שבכל ימות הפסח מטבילין במלח אע"פ שהיא נקיה ואינה צריכה טיבול מן הדין וכדמבואר לעיל סימן קס"ז ס"ה מ"מ בלילות ראשונות של פסח אין נוהגין כן דטפי הוא נראה לחם עוני כשאינו טבול במלח: ש"ע סָעִיף א
ה (ה) בלילה ראשונה - ר"ל בלילות ראשונות: ש"ע סָעִיף א
ו (ו) ויאכלם וכו' - לפי שבירך שתי הברכות וכונתו היה על השלמה ועל הפרוסה לפיכך צריך לאכול משניהם: ש"ע סָעִיף א
ז (ז) בהסיבה - עיין לעיל בסימן תע"ב ס"ז ובהג"ה שם: ש"ע סָעִיף א
ח (ח) ביחד - שאם יאכל מתחלה כזית של המוציא דהיינו מן השלמה הרי הוא כמפסיק בין ברכת על אכילת מצה לאכילת הפרוסה שעלה קאי הברכה ואם יאכל הפרוסה מקודם ואח"כ השלמה ג"כ הוא כמפסיק להני פוסקים דסברי דברכת על אכילת מצה קאי על השלמה וע"כ יאכלם ביחד: ש"ע סָעִיף א
ט (ט) כזית מכל אחד - מן הפרוסה בודאי צריך כזית דהא מברכין על אכילת מצה ואין אכילה פחותה מכזית אבל פרוסת המוציא הלא קי"ל דהמוציא מברכין אפילו על פחות מכזית וכנ"ל בסימן ר"י אלא משום דיש פוסקין שסוברין דברכת המוציא קאי על הפרוסה וברכת על אכילת מצה קאי על השלמה לכך צריך מכל אחת כזית. והסכימו האחרונים דצריך רק להכניס לפיהו את שני הזיתים בבת אחת ולרסקם אבל אין מחויב לבולעם בבת אחת אלא די שיבלע כזית לערך בבת אחת ואח"כ יבלע השאר ובדיעבד אפילו בלע הכזית מעט מעט יצא כל שלא שהה מתחלת אכילתו עד סופה יותר מכדי אכילת פרס: ש"ע סָעִיף א
י (י) של המוציא תחלה - היא השלמה העליונה שמעיקר הדין עלה קאי ברכת המוציא ולא הוי כהפסק בדיעבד מה שאוכלה בין ברכת אכילת מצה לאכילת הפרוסה כיון שהיא באה לצורך אותו כזית דהיינו לצורך ברכת המוציא שצריך לברך גם על כזית של הפרוסה. וכתבו הפוסקים שצריך לאכול גם כזית ראשון של המוציא בהסיבה: ש"ע סָעִיף א
יא (יא) ואח"כ של אכילת מצה - ובדיעבד אם אכל כזית אחד בין מהשלמה ובין מהפרוסה יצא: ש"ע סָעִיף א
יב (יב) כזית מרור - ואפילו אכל קלח שלם עם העלין כברייתה לא יצא כל שאין בו כזית [תה"ד]: ש"ע סָעִיף א
יג (יג) וישקענו כולו - כדי להמית ארס שבתוכו. ויש מקומות שאין נוהגין לשקע כולו אלא בטיבול מקצתו: ש"ע סָעִיף א
יד (יד) ויאכלנו בלא הסיבה - שהוא זכר לעבדות ומ"מ אם רוצה לאכול בהסיבה רשאי: ש"ע סָעִיף א
טו (טו) מצה שלישית - כדי לקיים מצוה בשלשתן: ש"ע סָעִיף א
טז (טז) וכורכה עם המרור - וצריך כזית מצה וכזית מרור. וטעם כריכה זו כדי לצאת דעת הלל דס"ל דקרא דעל מצות ומרורים יאכלהו בהדי הדדי משמע ומ"מ לצאת רק בזה ידי אכילת מצה ואכילת מרור אי אפשר בזה"ז אפילו להלל דכיון דמרור בזה"ז דליכא פסח אינו רק מדרבנן וע"כ כשיאכלם ביחד אתי טעם מרור ומבטל לה לטעם מצה שהוא מדאורייתא אפילו בזה"ז ומשום זה צריך לאכול מתחלה כל אחד בפ"ע ואח"כ אוכל שניהם ביחד כדי לעשות זכר לזמן שהיה מקדש קיים והקריבו פסח ואז לפי דעת הלל היו אוכלים מצה ומרור ביחד: ש"ע סָעִיף א
יז (יז) וטובלה בחרוסת - שהרי כריכה זו היא זכר למקדש כהלל והלל היה מקיים מצות חרוסת במרור זה שבכריכה שהרי לא היה אוכל מרור כלל קודם כריכה זו וגם בזה צריך לנער החרוסת כמו במרור שאכל מקודם [מאמר מרדכי]: ש"ע סָעִיף א
יח (יח) דאין לטובלו - טעמם שכבר קיים מצות חרוסת בטיבול ראשון וגם אין לחוש לארס שבמרור זה כיון שאוכלו עם מצה בכריכה: ש"ע סָעִיף א
יט (יט) וכן ראיתי נוהגין - עיין באחרונים שהסכימו דהעיקר כדעה הראשונה ומ"מ היכי דנהוג נהוג: ש"ע סָעִיף א
כ (כ) ואומר - עיין בה"ל: ש"ע סָעִיף א
כא (כא) כהלל - והנוסחא אצלנו בהגדה כן עשה הלל בזמן שבית המקדש וכו' היה כורך מצה ומרור ואוכלם ביחד ויש שכתבו שצ"ל היה כורך פסח מצה ומרור: ש"ע סָעִיף א
כב (כב) ואוכלן ביחד - עיין לעיל סק"ט שכתבנו שאין צריך לבלוע ביחד רק להכניסם בפיהו בב"א וה"ה הכא: ש"ע סָעִיף א
כג (כג) בהסיבה - משום מצה שאוכל: ש"ע סָעִיף א
כד (כד) כדי שתעלה - ר"ל דהא עושין אנו זכר למקדש ואז היה עיקר המצוה רק בכריכה ולכן צריך שלא להפסיק כדי שתחול הברכה על הכריכה. ומ"מ אין זה אלא לכתחלה ובדיעבד אם סח בינתים א"צ לחזור ולברך על הכריכה: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
כה (כה) אם אין לו ירקות וכו' - דלכתחלה צריך להיות הכרפס ממין שאינו מה' מיני מרור וכדלעיל בסימן תע"ג במ"ב ס"ק כ': ש"ע סָעִיף ב
כו (כו) ועל אכילת מרור - דא"א בזה לנהוג כמו בשאר פעמים לאכול בלי ברכה ולברך על אכילת מרור אחר כזית מצה דאחר שכבר מילא כריסו ממנו קודם לכן בלי ברכה אינו הגון לברך אח"כ ע"כ יברך בתחלה על אכילת מרור ואוכל ממנו מעט לשם כרפס (ואינו יכול לאכול לשם מצות מרור דלכתחלה בעינן מצה והדר מרור כדכתיב על מצות ומרורים וכו') ומ"מ הברכה אינה לבטלה שמברך אותה כדי לאכול המרור שאחר המצה והגדה לא חשיב הפסק ובלבד שלא יפסיק בדבורים אחרים: ש"ע סָעִיף ב
כז (כז) ובטיבול השני יטבלנו וכו' - היינו אכילת מרור שאחר כזית מצה יטבלנה בחרוסת דכיון שמרור זה אוכל כדי לקיים מצות מרור צריך לטובלו בחרוסת וכדין מרור בעלמא. וצריך לאכול ג"כ כזית מטעם זה: ש"ע סָעִיף ב
כח (כח) בלא ברכה - שיצא בברכת בפה"א ועל אכילת מרור שבירך על אכילת מרור הראשונה. ודע דהרבה פוסקים חולקים על זה ולדידהו טפי עדיף בזה לכוין באכילת מרור הראשונה לקיים מצות מרור כיון שמברך אז אשר קדשנו וכו' ולדידהו חייב לאכול אז כזית ולטבול בחרוסת כדין מרור. ומרור השני שאוכל בלא ברכה הוא לשם כרפס בעלמא ואינו מחויב לאכול כזית ואין צריך לטבול ג"כ דוקא בחרוסת ובחומץ או מי מלח נמי סגי וכדלעיל בסימן תע"ג לענין כרפס: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
כט (כט) בלע מצה יצא - בדיעבד דגם זה מיקרי אכילה אע"פ שלא לעסה ולא הרגיש טעם מצה ואע"ג דלעיל בסימן תס"א ס"ד פסקינן דאין יוצאין במבושל ומשום דנתבטל טעם מצה אלמא צריך טעם מצה יש לומר דהתם גרע משום דהפת בעצמה אבדה טעם מצה אבל הכא יש בה טעם אלא שהוא לא הרגיש הטעם בפיו ומ"מ כ"ז בדיעבד אבל לכתחלה יש ללעוס אותה עד שירגיש הטעם בפיו: ש"ע סָעִיף ג
ל (ל) דטעם מרור בעינן - שירגיש המרירות בפיו זכר לוימררו את חייהם: ש"ע סָעִיף ג
לא (לא) ידי מצה יצא - ולא אמרינן דמבטל ליה המרור למצה וכנ"ל בסקט"ז דלא שייך ביטול אלא כשלועסן ומתערבין ביחד אבל בזה שלא לעסן כל חד וחד לחודיה קאי: ש"ע סָעִיף ג
לב (לב) בסיב - היא הקליפה הגדל סביב הדקל: ש"ע סָעִיף ג
לג (לג) לפי שאין וכו' - ואם כרך המצה בדבר מאכל ובלע יצא אע"פ שיש הפסק בין המצה לגרונו כיון ששניהם מיני מאכל דרך אכילה בכך [פר"ח]: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
לד (לד) בלא כוונה - ואע"ג דמצות צריכות כונה כדלעיל בסימן ס' ס"ד וכ"ש הכא דאינו רוצה לאכול הרי בודאי אינו מתכוין לצאת ידי המצוה תירצו המפרשים דבמידי דאכילה שע"כ נהנה גרונו עדיף טפי וכמתכוין דמי. ודע דכמה פוסקים חולקין ע"ז וס"ל דלפי מאי דקי"ל דמצות צריכות כונה אין לחלק בין מידי דאכילה לשאר מצות וכל שלא נתכוין באכילה לצאת ידי המצוה לא יצא וכן פסק הפר"ח: ש"ע סָעִיף ד
לה (לה) כגון שאנסוהו נכרים וכו' - וכ"ש היכא שכפאוהו ישראל לאכול כדי לקיים מצות מצה דיצא: ש"ע סָעִיף ד
לו (לו) יצא ידי חובתו כיון וכו' - ומ"מ היכא שאומר בפירוש שמכוין שלא לצאת ידי המצוה בזה אפשר דגרע טפי אף שנהנה גרונו ולא יצא: ש"ע סָעִיף ד
לז (לז) אבל אם היה סבור וכו' - כיון שלא ידע כלל שהוא עושה מעשה המצוה ואפילו בלא כפאוהו עכו"ם ומעצמו טעה ג"כ לא יצא: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
לח (לח) ואח"כ נתרפא - ר"ל באותו הלילה דלמחר בודאי אינו מברך שוב ברכת אכילת מצה דביום אינה אלא רשות וכדלקמיה ואין תשלומין למצוה זו [אחרונים]: ש"ע סָעִיף ה
לט (לט) בשעה שהיה פטור וכו' - ר"ל שהיה אז בכלל שוטה ואינו איש: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
מ (מ) וחזר ואכל וכו' - וה"ה אפילו לא הפסיק בינתים אלא ששהה באכילתו את הכזית יותר מכדי אכילת פרס אין מצטרף יחד ואינו יוצא: ש"ע סָעִיף ו
מא (מא) יצא - היינו בדיעבד אבל לכתחלה צריך לאכול כזית ביחד ולבלוע: ש"ע סָעִיף ו
מב (מב) בין אכילה לחברתה - הלשון אינו מדוקדק כ"כ דצריך שלא ישהה מתחלת אכילה ראשונה עד סוף אכילה אחרונה יותר מכדי אכילת פרס דזה אין נחשב בכלל אכילה: ש"ע סָעִיף ו
מג (מג) וע"ל סימן תרי"ב - היינו שיעור פרס: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
מד (מד) אלא בלילה הראשון - דכתיב בערב תאכלו מצות אבל שאר כל הלילות וכל הימים אינו מוזהר אלא שלא לאכול חמץ ואף דמחוייב לאכול פת ביו"ט כדמוכח בסי' קפ"ח יכול לצאת במצה עשירה דהיינו שנילושה במי פירות אבל לחם עוני אינו מחוייב מן התורה כ"א בלילה הראשון ומשום ספיקא דיומא חייב לדידן אף בלילה שניה: ש"ע סָעִיף ז
מה (מה) בלבד - ובשם הגר"א כתבו דעכ"פ מצוה איכא לאכול מצה כל שבעה אלא שאינו חיוב: ש"ע סָעִיף ז
מו (מו) ונהגו לעשות וכו' - עיין בספר בית מאיר שמפקפק על המנהג ובכמה מקומות כהיום נשתקע המנהג: ש"ע סָעִיף ז
מז (מז) סימן - ואין לעשות אותיות להכירא שכששוברין אותה הוי מוחק ביו"ט: ש"ע סָעִיף ז
מח (מח) אחת מהן - פי' אפילו אם השלישית נשברה ואם כן מקדימין עכשיו השלישית קודם לשניה מ"מ משום הקדמה למצוה א"צ לאפות אחרת: ש"ע סָעִיף ז
מט (מט) יוצא בכזית - עיין בס"א ובמ"ב סק"ט:כר ש"ע סָעִיף ז
מָגֵן אַבְרָהָם
סָעִיף א
א יטול ידיו. ואף על גב שנטל להירקות כמ"ש רסי' תע"ג מ"מ כיון דאמר ההגדה חיישי' שמא הסיח דעתו ונגע במקום מטונף (גמ') וכ' המרדכי שאם נתכוין בראשונה לגמור בה כל סעודתו בלא היסח הדעת א"צ ליטול שנית עכ"ל ול"נ שלא יכוין לכך שלא לבטל תקנת חכמים שתיקנו ליטול ב"פ בלילה זו (ב"י) ולא ידעתי היכן מצינו תקנה זו דהא אמרינן נטל ידיו בטיבול ראשון צריך שיטול ידיו בטיבול שני וכתוב טעמא בצידו דלמא אסח דעתיה וא"כ כשלא הסיח דעתו א"צ ליטול ומיהו היה צריך לברך תכף בנטילה ראשונה עסי' קנ"ח ס"ז דצריך שיכוין שנוטל לאכיל' וע"ש ס"ב: ש"ע סָעִיף א
ב ויאחז' בידו. כל שלשתן כדי שיהיה לחם משנה ופרוסה משום לחם עוני (ב"ח רש"ל של"ה): ש"ע סָעִיף א
ג העליונה. אפי' חל בשבת כ"כ בד"מ עסי' רע"ד: ש"ע סָעִיף א
ד כזית מכל א'. דגם פרוסת המוציא צריך כזית וכ"מ בטור עמ"ש סי' קס"ז סס"א: ז"ל ד"מ בת"ה סי' קל"ט כתוב דצריך לאכול הכזית ביחד ולבלוע וכ"כ הב"י בשם התו' עכ"ל משמע מלשונו דדי כשיבלע כזית א' בבת אחת וכ"מ בת"ה שם שכ' אהא דאמרי' כורך שלשתן בבת א' מקשה המרדכי האיך מחזיק בית הבליעה כולי האי הא כזית הוא חצי ביצה וי"ל דכשמגיע לבית הבליעה הוא מרוסק ולכך מחזיק כולי האי ע"כ מכאן מוכח דאין לבלוע הזית של מצה מעט מעט דאל"כ לא הוי קשה מידי דשפיר יוכל להכניס כל הג' זתים ביחד לפיהו ולכוס ביחד ולבלוע מעט מעט אע"כ מצוה לבלוע ביחד להלל ה"ה לדידן זית א' של מצה או של מרור עכ"ל, משמע דס"ל דדי כשבולע זית א' בבת א', ומ"ש בש"ע דיאכלם ביחד דהיינו שיכניסם לפיהו בבת אחת ומהרי"ל כתב דיכול לאכול מעט מעט ובלבד שלא ישהה באכילתו יותר מאכילת פרס אבל בסעיף ו' משמע דוקא בדיעבד יצא אבל לכתחילה צריך לאכול ביחד וכ"מ בחולין ספ"ז דצריך לבלוע ביחד מיהו במרור יכול לסמוך על מהרי"ל אם קשה עליו לבלוע ביחד ועסי' קע"ב סס"ט: ש"ע סָעִיף א
ה כזית מרור. ואפי' אכל הברי' שלם לא מקרי ברי' לצאת בפחות מכזית (כמ"ש סי' ר"י) דהא אין יוצאין בשרשים (פסקי מהרא"י סימן רמ"ה): ש"ע סָעִיף א
ו בלא הסיבה. ואם אכלו בהסיבה יצא (כ"מ בגמרא): ש"ע סָעִיף א
ז וטובלה בחרוסת. וכ"פ ב"ח ומהר"ל מפראג וט"ז והיכא דנהוג נהוג: ש"ע סָעִיף א
ח לא יסיח. ואם סח א"צ לחזור ולברך (ב"ח) עסי' תקצ"ב בס"ג: נ"ל דבזה צריך לבלוע השני זתים ביחד כמש"ל אא"כ קשה עליו: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ט אם אין לו ירקות וכו'. וטוב לחזור אחר שאר ירקות לאפוקי נפשיה מפלוגתא שבגמרא (כ"ה בהג"מ) ונ"ל דאם אין לו ירקות יקח דבר אחר שברכתו בפ"הא אפילו מין לפת: ש"ע סָעִיף ב
י בטיבול ראשון בפ"הא. צ"ע לדידן שאנו נוהגין ליקח קרי"ן למרור א"כ היאך מברכין עליו בפה"א דהא אין ראוי לאכול כשהוא חי (כמ"ש סי' ר"ה) בשלמא כשמברך על שאר ירקות בפה"א לא קשה היאך נפטר הקרי"ן בזה דהא צריך לברך עליו שהכל י"ל כמ"ש קצת פוסקים דברכת המוציא פוטרתו ועוד נ"ל שהאוכל קרי"ן אין מברך עליו כלל שאין דרך לאוכלו כמות שהוא כמ"ש סי' ר"ב גבי פלפלין לכן נ"ל דאם אין לו שאר ירקות אומר מתחלה ברכת על אכילת מרור לבד כנ"ל: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
יא בלע מצה יצא. אבל לכתחלה צריך ללועסו דטעם מצה בעינן (רשב"ם) וא"ת א"כ אפי' בדיעבד לא יצא כמ"ש סי' תס"א ס"ד דלא יצא במבושל משום דליכ' טעם מצה י"ל דשאני התם כשבישל לא הוי תורת מצה עליה והוי כאלו אכל מין אחר שאינ' מצה אבל הכא איכא מצה רק שהוא אינו מרגיש' בפיו לפיכך יצא: ש"ע סָעִיף ג
יב דטעם מרור בעי'. שירגיש המרירות בפיו: ש"ע סָעִיף ג
יג ידי מצה יצא. ולא אמרי' דמבטל ליה המרור למצה כיון שלא לעסן כאחד אבל הלועס מצה ומרור כא' לא יצא דמרור בזמן הזה דרבנן ואתא מרור ומבטל ליה למצ' ובהכי' מתיישבת הא דאכלי' בתחל' כל א' בפ"ע ואח"כ לכורכן יחד דהא סגי כשכורכן ביחד אלא הטעם שלא יבטל המרור למצ' וא"ת א"כ די שיאכל מצה תחל' ואח"כ מצה ומרור י"ל דאז תהי' המצה רשות והמרור מצוה דרבנן ומבטל המצ' המצ' למרור (כל זה בגמ' ובר"ן): ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
יד בלא כוונה. אף על גב דמצות צריכות כוונה כמ"ש סי' ס' ס"ד במידי דאכילה שאני שהרי אכל ונהנ' בכך ומה"ט אפי' ידע שהוא מצה ולא רצה לאכול ואנסוהו לאכול יצא עבב"י ועסי' ר"ד ס"ח ור"ס קצ"ו: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ו
טו בין אכילה לחברת'. אינו מדוקדק דצריך שלא ישהא מתחילת אכילה ראשונ' עד סוף אכילה אחרונ' יותר מכא"פ כמ"ש סי' תרי"ב: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
טז בלילה הראשון. ומ"מ מחויב לאכול בכל יום פת אלא שיוצא במצה עשירה (ר"ן פ"ב דסוכ') עסי' קפ"ח ס"ז ועמ"ש סי' תע"א ס"ב: ש"ע סָעִיף ז
יז מעשרון. ז"ל ד"מ כ' מהרי"ו דאם יש לו בנים הרבה שאין מספיק לו שיעור חלה מותר ללוש ב' עיסות פחות משיעור ולצרפן ומהרי"ל אוסר אלא יצמצמם ליקח עשרון עכ"ל ד"מ וצ"ע דהא מהרי"ו כתב לצרפם בשעת חלה ולעשות משניהם ג' מצות כדי שיוכל ליתן כזית לכל אחד ובזה ליכא איסורא כלל וכ"כ בהגהות סמ"ק וכן יש לנהוג ועסי' תנ"ו: ש"ע סָעִיף ז
יח יוצא בכזית. עסי' תפ"ב והע"ש לא ע"ש: ש"ע סָעִיף ז
אֵשֶׁל אַבְרָהָם — פרי מגדים על המגן אברהם
סָעִיף א
א יטול עמ״א. דאם רצה נוטל ידיו מיד ומברך ענ״י ומכוין לצאת ושומר ידיו מהיסח הדעת והגדה לא הוי הפסק דבגמרא קט״ו ב׳ דלמ״א אסוחי ונגע במקום מטונף משמע דהגדה לא הוי הפסק ועח״י א׳ הנכון שלא לברך ענ״י מיד דלמא מסח דעתיה ונגע במקום מטונף. עסי׳ קנ״ח במ״א י״ב השיג על הנ״ץ דהבין הב״י מתוס׳ ד״ה אסוחי הוציא דבריו אלו מתוס׳ ד״ה כל פסחים קט״ו א׳ הוציא כן ובקנ״ט אות כ״ה הביא גם כן דאף דיעבד צריך לחזור וליטול יע״ש ויראה דלא יברך ענט״י דמתוס׳ ד״ה אסוחי משמע דיעבד יצא ומ״א שם הביא ד״ה הכ״ל שסותר דבריו ועד״מ בקנ״ח ומגמרא נטל בטיבול א׳ יטול בטיבול ב׳ יש לומר דה״ה אפי׳ מי שאין רק כזית מצת שמורה שאוכל תחלה המרור בחרוסת כבסי׳ תפ״ב א״ש מ״ש כפשוטו טיבול ב׳ (ע״ש תוס׳ ד״ה צריך) ושפיר נקיט רבותא אפי׳ מטיבול א׳ לב׳ צריך נטילה ואף דשניהם לדבר שטיבולו במשקה וכ״ש לנט״י דהמוציא דזה צריך מטעם כוונה וכאמור וצ״ע: ש"ע סָעִיף א
ב ויאחזם עמ״א משום לחם משנה ועמ״ש בט״ז אות א׳ בזה: ש"ע סָעִיף א
ג העליונה עמ״א י״ל דבשבת יש טעם ע״פ קבלה לבצוע מתחתונה עמ״א רע״ד דיבצע משתיהן יחד וא״כ כאן דבוצע משתיהן יחד א״כ פשיטא דאין חילוק בין שבת לשאר ימים בזה. מ״ש רמ״א דאין נוהגין לטבל במלח בלילה ראשונה יראה קצת סתירה והיל״ל אין נוהגין לטבל כו׳ ובלבוש כתב בלילה ראשונה אין מטבלין במלח דליהוי לחם עוני ובשאר הימים מצריכין מלח עכ״ל והיינו אע״ג דפת נקי וכו׳ מ״מ אין נאכל לתיאבון שאין בה מלח מש״ה בשאר הימים נותנין מלח ועסי׳ קס״ו ס״ה דמ״מ מצוה לתת מלח אף בפת נקיה יע״ש וי״ל דברי רמ״א כן דבלילה א׳ אין ליתן מלח דפת נקי כו׳ והואיל וכן אע״פ שבשאר הימים נותנין או עכ״פ מצוה איכא בלילה א׳ אין נותנין הואיל ואין עיכוב דנקי הוא תו מקיימין ביה לחם עוני ומיהו דיעבד יצא ולא הוי מצה עשירה בשביל זה: ש"ע סָעִיף א
ד כזית עמ״א תירץ בזה קושי׳ הב״ח עט״ז אות ב׳ ועסי׳ קס״ז אות ז׳ בשאר הימים אין נוהגין לאכול כזית מהמוציא ומ״ש המ״א בשם תה״ד עט״ז אות י״א דמ״ש בר״ו אכל כחצי זית ואח״כ כחצי זית יצא דיעבד ומ״ש כ״מ מחולין ספ״ז לא הבינותי דבק״ג ב׳ לריש לקיש באמ״ה בעינן שלא יהא נחלק בפיו ואמ״ה חידוש הוא דמצטרף גיד ועצם לכזית מש״ה בעינן אותם תנאים לר׳ יוחנן מבחוץ ולר״ל מבפנים משא״כ בשר מן החי ושאר איסורין כל שאכל כזית כא״פ חייב וא״כ ה״ה כאן. ואי״ה בס״ו יבואר עוד (עמ״ש בפריי לי״ד גיד הנשה אי מצטרף כא״פ הואיל ואין בנ״ט וכל עצמו חידוש הוא) ומ״ש מתה״ד משמע דא״צ לבלוע כ״א כזית א׳ בב״א יש לעיין ביה דהתה״ד למד ממרדכי דצריך לבלוע הזית בב״א ולטעם הב״ח דאין ראוי שיאכל תחלה מהמוציא קודם שיצא ידי מצה א״כ ראוי לבלוע ב׳ זיתים ביחד ומ״מ מי שקשה עליו לבלוע כזית בב״א פשיטא דיוצא כל שאוכל כזית כא״פ. עיין פרישה תפ״ו בשם מהר״י ז״ל בפסקיו קכ״ב דכזית המוציא א״צ הסיבה היינו מי שאוכל זא״ז ולדידן אף שאוכל זא״ז צריך היסבה דמספקא לן אהי מברך אכילת מצה וכ״ש לכתחלה ראוי שכל הסעודה בהיסבה עסי׳ תע״ב ס״ז לבד בהלל יהא יושב באימה ויראה כמ״ש השל״ה ז״ל הביאו המ״א ז״ל. ודיעבד אם אכל כזית א׳ בהיסבה יצא כדכתיבנא. ערש״י חולין ז׳ ב׳ ד״ה בצע ציינתיו בקס״ז אות ז׳ יע״ש: ש"ע סָעִיף א
ה כזית עמ״א כוונתו דהשורש לא נחשב עמו וא״כ ע״כ מיקרי אין הבריה שלם דהשרשים כמאן דליתנהו דמי עפר״ח ויש לי קצת קושיא מה״ת שיוצא בבריה דבסי׳ ר״י בברכה אחרונה דמדרבנן הוא וקבעו אכזית דבר חשוב מסתפק שפיר י״ל ה״ה בריה חשוב משא״כ מרור בזמן המקדש ד״ת ואכילה בכזית בין במניעה ובין בציווי פשיטא דבריה לא מהני ובאיסור לא יאכל שרץ העוף משמע בין קטן וגדול ע׳ תוס׳ חולין צ״ו ב׳ ד״ה ורבי יהודה ובי״ד ק׳ משא״כ כאן וצ״ע: ש"ע סָעִיף א
ו בלא עמ״א עפר״ח מדאמר א״צ היסבה אבל אי בעי אוכל בהיסבה והלשון קצה קשה ועב״י. ומכריכה אין ראיה: ש"ע סָעִיף א
ז וטובלם עמ״א עב״י בשם האגור בשם מהר״י מולין ז״ל החרוסת ינער מן המרור (כמ״ש המחבר) ובכריכה א״צ לנענע וי״ל טעמא מאי ואפשר כריכה לאו מצוה כלל אף להלל אלא רק זכר למקדש כמ״ש הב״ח דהאידנא ליכא פסח עמ״ש בט״ז ז׳ ומ״מ קשה הואיל ועושין זכר כו׳ ודע שמ״ש המחבר מנער החרוסת שלא יבטל החרוסת רשות למרור דרבנן כ״מ במרדכי בסדר פסח ולפ״ז לראב״צ דחרוסת מצוה הוי דרבנן ואין מבטלין אלא דמספקא לן אי הלכה כראב״צ עלח״מ ה׳ מצה פ״ז הי״א ועב״ח ס״ה הקשה במאי פליגי ת״ק וראב״צ ומה נ״מ כיון דאין מברכין על החרוסת וי״ל דנ״מ לראב״צ א״צ לנער חרוסת מעליו ואפשר חרוסת יש בו קיוהא וחריפות ומבטל לטעם מרור ולכ״ע צריך לנער בזה: ש"ע סָעִיף א
ח לא עמ״א והסדר הוא מצה ומרור וכריכה ואם שינה הסדר הנה אם אכל מצה ואח״כ כריכה ובירך על המרור אז אח״כ אוכל מרור דמצה רשות מבטל למרור דרבנן ואין מברך על המרור ולא הוי הפסק מה שאכל מצה ומרור בכריכה ולא יצא כלל ידי מרור מ״מ לא הוי הפסק ועוד מסתמא ליקח קצת יותר מכזית מכ״א ואין מבטל זא״ז עתוס׳ זבחים ע״ח א׳ ד״ה אלא וע״ט א׳ ד״ה אמרו יע״ש וע״ש ברש״י ומידי ספיקא לא נפקא. ואם אכל תחלה מצה ומרור בכריכה אתי מרור דרבנן ומבטל מצה ד״ת וצריך לאכול אח״כ מצה לחוד ואח״כ מצה ומרור בכריכה דמצה ד״ת לא מבטל למרור דרבנן וה״ה בראשונה צריך אח״כ הכריכה וכאמור. ואם אין לו רק שני זיתי מצה משומרים זית לכל לילה ואירע בליל א׳ שאכל בראשונה מצה ומרור בכריכה פשיטא דחוזר ואוכל מצה דמרור דרבנן ביטל למצה ד״ת משא״כ אם יש לו שלש זיתים וטעה ואכל אחר המצה מיד הכריכה פשיטא שיניח זית שלישי לליל ב׳ והבן זהו הנראה לי ההדיוט בכאן וע׳ מ״ש בט״ז אות ז׳: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ט אם עמ״א פסחים קט״ו א׳ ויכוין שלא לצאת במרור זה עד אחר המצה וברכה זו עולה למרור שאח״כ עתוס׳ שם וט״ז ח׳ ופר״ח כאן: ש"ע סָעִיף ב
י בטיבול עמ״א עח״י אות ט״ז מביא מתפ״ט ועט״ז שם ויש לדחות התם מוציא אחרים י״ח משא״כ כאן איך יברך על חרי״ן שהוא קשה לגוף ואין ראוי לאכילה ומזיק לגוף ע״כ נראה כמ״ש המ״א כאן ועכ״פ מוכח דמרור אע״פ שאין ראוי כלל לאכילה יי״ח עמ״ש תע״ג ס״ה: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
יא בלע עמ״א עמ״ל פ״ה מיסודי התורה ה״ח ד״ה יש לחקור אם אכל מצה שלא כדרך אכילה (שעירב דברים המרים) העלה דלא יצא וכתב שלא מצא מפורש דין זה ומהא דמרור דרבנן מבטל מצה ד״ת הא לא״ה יצא י״ל בחזרת וכדומה דראוי לאכילה או י״ל באופן אחר ומיהו בפסחים קט״ו ב׳ כרכן בסיב לא יצא ופרשב״ם כזורק לחמת דמי משמע הא בלא״ה יצא וצ״ע: ש"ע סָעִיף ג
יב דטעם עמ״א זכר לוימררו חייהם משא״כ מצה כה״ג אכילה מיקרי עיין פסחים קט״ו ב׳: ש"ע סָעִיף ג
יג ידי ע׳ מ״א ועט״ז ז׳ ואם כרך המצה במרור או בשאר אוכלין משמע דיצא אף ע״פ שלא נגע בגרונו וראיה ממ״ש הרשב״ם ז״ל שם בלע מצה ומרור ידי מצה יצא אע״פ שהמרור חוצץ וזה מבואר ושוב ראיתי להפר״ח הביא ראיה מה׳ אבות הטומאה פ״ג בדרכו הטוב בכ״מ ברוב חריפתו ובקיאותו ז״ל וע״ש פ״ג ה״ה ופי״ד מה׳ מ״א הי״ב ובמ״ל יע״ש: עיין מהרש״א ז״ל פסחים קט״ו ב׳ בתוס׳ ד״ה ידי מצה כתב קושטא קאמרי וע״ש עמוד א׳ בתוס׳ ד״ה אתי והנה י״ל ה״פ בלע מצה ומרור בכריכה דתרוייהו מצוה דרבנן בזה״ז להלל שכבר אכל מצה דאורייתא עמ״ש בט״ז ז׳ לזה מקשו דמרור זה אפי׳ מצוה דרבנן ליכא כיון שלא יצא בו ולזה תירצו כל שאין לועס לא מבטל כו׳: מצה של איסור דבריהם ויין סתם יינם או מרור כלאים ע׳ פסחים ל״ט א׳ ובר״מ ה׳ כלאים פ״ה ה״ו אם יאכל אותם או איסור תורה במצה ד״ת אם אין לו אחרת ומפסחים לא בטבל י״ל דיש לו אחרת עתוס׳ קידושין ל״ח א׳ ד״ה דאקרוב ב׳ תירוצים ובמ״א תמ״ו א׳ ובתנ״ד כתבנו מזה ובחשוד על הדבר עי״ד קי״ט דאין לאכול עמו מיבעיא לי אם אין לו יין וסועד אצל מי שחשוד סתם יינם בדרבנן כה״ג מהו בספק: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
יד בלא עמ״א זה בפי׳ הב״י כאן והב״ח יש לו שיטה אחרת די״ל בד״ת מצות צריכות כוונה ועמ״ש בס׳ סמ״ך ומשמע ממ״ש ידע שהוא מצה ולא רצה לאכול משמע אף שכיון שלא לצאת יצא וצ״ע ועי״ד בסי׳ א׳ בחולין אם כיון שלא להתיר בשחיטה זו: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ו
טו בין עמ״א ועסי׳ תרי״ב שיעור אכילת פרס: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
טז בליל הראשון עמ״א ועח״י כ״ד בסוכה אע״פ שכל ז׳ רשות מ״מ אין לצורך גופו מברך והפר״ח בשם הרז״ה דא״א לג׳ ימים בלא שינה וא״א בלא סוכה ועסי׳ תרל״ט בזה. עפר״ח מצה בזה״ז ד״ת וספק אי אכל כזית צריך לחזור ולאכול ומרור ספק לקולא ואי מברך שנית כתבתי בסי׳ ס״ז. אין ידו משגת כ״א לזית מצה או לזית מרור יקנה מצה ד״ת ואף ספק אי אכל זית או לאו ומרור ודאי לא אכל ל״מ למ״ד ספק מ״ה לחומרא יקנה מצה אף למ״ד מדרבנן עדיף ספק תורה מודאי דרבנן כבסי׳ תקצ״ה של תקיעות ספק ומוסף ודאי ע״ש. ומרור לליל א׳ ומצה לליל ב׳ צ״ע די״ל מצוה מוקדם עדיף טפי א״ד ליל ב׳ יותר חמור מזה: ש"ע סָעִיף ז
יז מעשרון עמ״א והאופין בליל י״ט אי אופין ספקות עסי׳ תנ״ו: ש"ע סָעִיף ז
יח יוצא עמ״א השגתו על הע״ש דהעתיק לדין אבן הירחי והביאו הר״ב לקמן בתפ״ב ואי״ה יבואר: ש"ע סָעִיף ז
מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל
סָעִיף א
א (ס"ק א) יטול כו' ומיהו היה צ"ל כו' עסי' קנח סעיף י' דצריך שיכוין דהנטילה שנוטל לצורך דבר שטבולו במשקה אם נמלך ורוצה לאכול פת יש אומרים דצריך לחזור וליטול ש"ע סָעִיף א
ב (ס"ק ב) ויאחזם כו' כל שלשתן מלשון ש"ע משמע דדי כשאוחז העליונה והפרוסה דעל א' מברך המוציא ועל השני ע"א מצה וכיון די"א לברך על השלימה המוציא ועל הפרוסה ע"א מצה וי"א להיפך לכן יאחז שתיהן ויברך שתי הברכות זא"ז (ומה"ט כ' ט"ז דמ"ש בש"ע ואם אינו יכול כו' יאכל של המוצי' תחלה הוא לאו דוקא דהא לא ידעי' איזה של המוציא) אבל ב"ח ורש"ל ושל"ה כ' דצריך לאכול שלשתן משום לחם משנה דלמה יגרע ליל פסח משאר י"ט בזה אלא דבעי' פרוסה ג"כ משום דדרכו שנ עני בפרוסה ש"ע סָעִיף א
ג (ס"ק ג) העליונה אפי' חל בשבת דמבואר בסי' רעד דיש לבצוע בלילה על התחתונה: ש"ע סָעִיף א
ד (ס"ק ד) כזית כו' ז"ל ד"מ כו' דדי כשיבלע כזית כו' וא"צ לבלוע זית של מצה וזית של המוציא בבת אחת: כורך שלשתן ר"ל הלל היה. כורך פסח מצה ומרור דאמרי' דאין בית הבליעה מחזיק יותר מביצ' תרנגולת והא ג' זיתים ה"ל ביצם ומחצה. משמע דס"ל דדי כשבולע זית א' כו' מדכתב ה"ה לדידן זית א' של מצה ושל מרור והל"ל ה"ה לדידן שני זית מצה ומרור (אם כי דיוק קלוש הוא) אע"ג דלדידן דכורכים מצה ומרור כמו שעשה הלל ה"ל עכ"פ לאכול גם השני זיתים של מצה ומרור בב"א דומי' דהלל צ"ל דס"ל כיון דלדידן אינו אלא משום חומרא וכמ"ש להבא בשם הב"ח די כשבולע זית א' בב"א. אבל מ"א באמת חולק בס"ק א' אבל הכא בשני זיתי מצה ומוציא אפשר מודה מ"א דסגי אם אוכל זית א' בבת אחת: וכ"מ בחולין ספ"ז כו' לענ"ד צריך לדחוק בראי' זו ולשיטת התוס' שם אין ראיה כלל אך לשיטת רש"י יש קצת ראיה דהכי אי' שם חלק לאבר מן החי מבחוץ (פירש"י שחלקו קודם שנתנו לתוך פיו ואכל כל חלק לבדו זה אחר זה) לכ"ע פטור דכ' רש"י אע"ג דכל איסורים מצטרפים תוך כדי אכילת פרס תי' רש"י דסתם אכילה היא בבת אחת אלא דבכל אסורים גלי לן הל"מ דמצטרפים תוך כדי א"פ אבל אבר מ"ה כיון דחידוש הוא דגם עצמות וגידין מצטרפים לכזית ואין לך בו אלא חדושו וצריך לאכלו בבת א' אבל אם חלקו מבפנים פירש"י שאחר שבא סמוך לבית בליעתו בלעו לחצאין ר"י אמר חייב דהרי נהנה גרונו בכזית ור"ל אמר פטור אכילה במעיו בעי' וליכא עכת"ד. וס"ל למ"א דע"כ לא שמעי' ההלכה למ"מ להצטרף כ"א באיסור אבל במצות עשה נשאר משמעות הקרא דכתיב בערב תאכלו מצות ואכילה בבת א' משמע דהא אפי' באמ"ה כיון דחידוש הוא אמרי' דלא קאי עלה ההל"מ. וניהו דר"י ס"ל אם חלקו בפנים חייב דנהנה גרונו בכזית. מ"מ הכא מודה לר"י דבעי' אכילה במעיו. דהא מה"ט קי"ל לעיל סי' ריו"ד דמגמע ופולט א"צ ברכה ע"ש בב"י ומ"א לכן מודה ר"י דצריך לבלוע בבת אחת ואע"ג דבאמ"ה צריך לבלעו שלם ולא ע"י לעיסה. שאני הכא גבי מצה דהא לכתחלה בעי' טעם מצה בפיו ודוקא דיעבד יצא אם בלע מצה וכמ"ש סעיף ג' כך יש לדחוק לענ"ד: ש"ע סָעִיף א
ה (ס"ק ה) כזית מרור. ואפי' אכל הברי' שלם דכה"ג י"א בסי' ריד דאפי' פחות מכזית דינו כזית לברך עליו ברכה אחרונה: דהא א"י בשרשים וא"כ א"א לאכלו עם השרשים דאתי שרשים דרשות ומבטלים מרור דמצוה כמ"ש ס"ק י"ג וכיון דצריך לחסור ממנו השרשים תו לא מיקרי ברי' כמ"ש סי' ריו"ד: ש"ע סָעִיף א
ו (ס"ק ו) בלא כו' כ"מ בגמרא. ר"ל ניהו דאמרי' בגמרא מרור א"צ הסיבה משום דמורה על העבדות מ"מ אם מיסב אין בכך כלום דהא הלל כרך פסח מצה ומרור יחד. ופסח ומצה ע"כ צריכים הסיבה ואיך אכל עמהם המרור בהסיבה א"ו דדיעבד יצא וגבי הלל מיקרי דיעבד כיון דא"א בענין אחר: ש"ע סָעִיף א
ז (ס"ק ז) וטבלה וכ"פ הב"ח דהא עושי' בזה כהלל והלל ע"כ טבלו בחרוסת ודעת האומרים דאין לטבלה. דחז"ל לא תקנו כ"א ב' טבולי' ולא שלשה. והמצריכים טיבול ס"ל דשני טבולי מרור כחד' חשבי' כיון דעושים מספק' לצאת דעת הלל שכרכן. ודעת החכמים דס"ל דאין לכרכן: ש"ע סָעִיף א
ח (ס"ק ח) לא יסיח כו' ב"ח. וכ' הטעם דמשום דהכריכה גופה אינה אלא חומרא ואפי' להלל בזמן הזה דליכא פסח א"צ כריכה מצה ומרור כיון דא"א לקיים קרא כדכתיב על מצות ומרורים יאכלהו דהיינו שלשתן יחד פסח מצה ומרור ולכן אין מקפידים בברכה: עסי' תקצ"ב סעיף ג' ר"ל מ"א נתן טעם אחר כדמצינו גבי תקיעה אם סח בין התקיעות א"צ לחזור ולברך דהוי כאלו הפסיק באמצע סעודה. כיון דכל התקיעות חד מצוה הן. דוקא בסח בין תפילין לתפילין דב' מצות הן צ"ל ולברך. וה"ה הכא המצה ומרור שאכל כ"א לבד והכריכה חדא מצוה הן וח"י כתב בשם של"ה לכתחלה אין להסיח בכל הסעודה כדי שתעלה הברכה גם לאפיקומן וח"י כ' דקשה ליזהר. נ"ל דבזה צריך כו' דלא כדמשמע בת"ה שהביא לעיל סס"ק ד' ע"ש: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ט (ס"ק ט' ) אם כו' לאפוקי נפשיה מפלוגתא ר"ל דבדף קט"ו פליגו רב הונא ור"ח אם אין לו ירקות לטיבול א' וצ"ל גם לטיבול א' מרור איך יעשה ותרוייהו ס"ל מצות צריכות כונה. לכן ס"ל לר"ה דיאכל תחלה מרור לא לשם מצוה כ"א נשם טיבול א' ויברך בפה"א לבד. ואח"ז אוכל לשם מצות מרור ומברך על אכילת מרור. ור"ח אמר ניהו דמצו' צריכות כונה ואינו יוצא בכזית א' אם אינו אוכלו לשם מצוה ומ"מ כיון דעכ"פ אכל מרור איך יברך אח"ז על כזית שני אכילת מרור וכבר מילא כרסו מן המרור. לכן יברך על כזית א' שני ברכות בפה"א וגם על אכילת מרור. ואע"ג דאינו יוצא ידי מצות מרור בזית ראשון מ"מ עולה ברכת ע"א מרור לזית שני שיאכל אח"כ לשם מרור. ולא הוי הפסק. ואוכל אח"כ לשם מצות מרור כזית בלא ברכה כלל והכי קי"ל כר"ח. מ"מ לכתחלה היכי דאפשר למצוא שאר ירקות לטיבול א' עדיף לצאת גם ידי רב הונא: אפי' הוא מין לפת ר"ל אע"פ שכתב לעיל סי' תע"ג ס"ק ד' לכתחלה ראוי ליקח ירק שהוזכר בגמרא ולא לפת: ש"ע סָעִיף ב
י (ס"ק י) בטיבול כו' י"ל כמ"ש קצת פוסקים כו' הוא דעת ר"י שהבאתי לעיל סי' תעג ס"ק י"ח: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ד
יא (ס"ק יד) בלי כוונה כו' במידי דאכילה שאני כדאמר שמואל בעלמא אע"ג דדבר שאינו מתכוין פטור מ"מ המתעסק בחלבים ועריות (ר"ל בלא מתכוין) חייב דהא נהנה. וה"ה לענין קיום מ"ע: ומה"ט אפי' ידע כו' דברים אלו קשין להולמן דמשמע כ"ש אם לא ידע והא בש"ע כתב להיפך דוקא בידע. והוא דעת הר"ן וה"ה ועיין בב"י. וי"ל ניהו דדעת הר"ן וה"ה דוקא בידע. אבל דעת רי"ו הוא להיפך דאפי' למ"ד מצוה א"צ כונה דוקא בסתם אבל אם אינו רוצה לצאת אינו יוצא ועיין בב"י וא"כ כ"ש לדידן דקי"ל מצו' צריכות כונה דבידע לא יצא. אך קי"ל כהר"ן וה"ה מ"מ שייך שפיר ל' ואפי' ידע דלרי"ו אפי' למ"ד א"צ כונה כה"ג לא יצא וניהו דאנן קי"ל בלא ידע לא יצא למ"ד צריכות כונה מ"מ יש צד סבר' דבידע פשיטא דלא יצא כסבר' רי"ו אלא משום דאכל ונהנה: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ז
יב (ס"ק יז) מעשרון כו' (זכר ללחמי תודה כמ"ש רמ"א ר"ל דבתודה היו ד' מינים וג' מינים היו מצה והיו נעשים מי' עשרון וכל מין היו י' חלות. נמצא הי' מגיע על י' חלות ג' עשרון ושליש א"כ מגיע לכל חלה שליש עשרון א"כ ג' חלות היו נעשי' מעשרון לכן יש לעשות ג' מצות מעשרון): ב' עיסות פחות מכשיעור דאם יעשה כל עיסה כשיעור יהיה מרובה יותר ממה שצריך: וצ"ע דהא כו' ר"ל דאין טעם שיחלוק מהרי"ל דאי משום שעושה כל עיסה ופוטרו מחלה. הא אח"ז מצרפן וחייבת בחלה ואי דשניהם יחד הוי יותר משיעור חלה. ומבואר לעיל סי' תנ"ו דאין לעשות כן: היינו דוקא אם לש מיד יותר משיעור חלה דא"א להתעסק יפה בשעת לישה שלא תחמיץ. אבל הכא הא אין לש כ"א פחות משיעור אלא אח"ז מצרפן: ועכשיו שהמנהג לעשות ד' ואחד מהן נקרא ספקא. אם נשברה א' א' כיצד יעשה עיין ט"ז וח"י: ש"ע סָעִיף ז
ט״ז
סָעִיף א
א ויאחזם בידו. הטעם דיש פוסקים לברך על השלימה המוציא ועל הפרוסה שהוא לחם עוני על אכילת מצה ויש פוסקים להיפך ע"כ יאחז שתים בידו ויברך שני הברכות ואח"כ יבצע מהשלימה: וכתוב בטור ויקח הקערה כו' פי' שאין להוציא המצה השלימה מן הקערה ויאחזנ' בידו דא"כ נתפרד' מהמצ' שלישית ואנן בעינן לחם משנה כמו בכל י"ט אלא יהיו מונחים בקערה ויקרבנה אליו או יקח כל הג' מצות בידו ויניח ידו עליהם ואח"כ יוציא השלימ' ויבצע ואח"כ יבצע מן הפרוסה וכתב רש"ל שתחלה מברך המוציא וישבר השלימה ולא יבצע השלימה תחלה לגמרי ויתפוס השני' ויברך על אכילת מצה ויפרוס משתיהן עכ"ל ואיני יודע מהך שביר' תחלה ולא יבצע למה גם מה שמחלק הברכות המוציא על השלימה ועל אכילת מצה על הפרוסה הוא תופס בחד סברא אבל משמעות הטור הוא לצאת ידי שניהם ולומר ב' ברכות תכופות זה אח"ז בעודם בקערה ואח"כ יבצע אותם בזה אח"ז וכ"כ הטור בסימן תפ"ו שהביצוע יהיה כאחד: ש"ע סָעִיף א
ב ויאכלם בהיסבה ביחד. לפי ששני הברכות הם שייכים להדדי ואפילו אם לא היה לו אלא א' אלא שאין עושין מצות חבילות ע"כ נוטל לכל ברכה מצה א' שתהא אכילה כאחד כאלו היה ממש מצה א' ומהר"ל מפראג הקשה הא אמרי' בפ' האיש מקדש כל שאינו בזה אח"ז אפי' בבת אחת אינו ולא הבנתי מאי קושיא דכאן שניהם הם כאלו הם גוף א' ממש כמ"ש מה שאין שייך בפ' האיש מקדש. ובזה מתורץ נמי מ"ש מו"ח ז"ל למה הוצרך כזית לההיא דהמוציא הא ק"ל בסי' קס"ז דלא בעינן כזית לאכילת המוציא דלא קשה מידי דכאן חלו ב' הברכות על שני המצות ואין כאן חלוקה אלא שניהם כא' אכילה אחת. וי"ל א"כ למה צריך ב' כזית הלא די בכזית א' משניהם וי"ל כיון שהוא עושה כן כדי לצאת ידי שניהם הוי כל א' עליהם שם המוציא ושם על אכילת מצה ע"כ צריך שיאכל מכ"א כזית בשביל על אכילת מצה אלא דא"כ קשה הרי הטור הביא תחלה שעל השלימה יברך המוציא ועל הפרוסה על אכילת מצה ואפ"ה כ' שיאכל מכ"א כזית ולק"מ גם על אותה דיעה דהתיקון הוא שעל כל מה שיאכל באותה שעה יחולו עליו שני הברכות כא' ואם יאכל מזו כזית ומזו פחות מכזית לא תהיה האכילה שוה דבתחילתה יקיים שני מצות ובסופה מצוה א' כנלע"ד בזה: ש"ע סָעִיף א
ג יאכל של המוציא תחלה. כ"כ הטור סי' תפ"ו. ולפי הנראה שאין שייך לומר כן אלא לדיעה הראשונה שבטור שמברך על השלימ' המוצי' ועל הפריסה על אכילת מצה א"כ אנו יודעין איז' של המוציא. וע"כ היא קודמת לאכילה באם א"א לאכול ביחד אבל לפי מ"ש אח"כ שיש לברך על שניהם ביחד המוציא ועל אכילת מצה א"כ אין לנו לחלק אי זה הוא של המצה או של המוציא וא"כ לא ה"ל לש"ע וטור לכתוב זה לפי דיע' זאת דלפ"ז אין קפידא איזה יאכל תחל' אלא שי"ל כיון שהשלימ' מונחת לפניו תחילה כדי שלא יעבור על המצות יאכל אותה תחילה ולפ"ז אם מניח הפרוסה מהשלימ' מידו ונשאר בידו הפרוסה מהפרוסה לא יניח אות' וליקח את הפרוסה מהשלימה שבזה הוא ג"כ מעביר על המצות כנלע"ד: ש"ע סָעִיף א
ד וישקענו כולו בחרוסת. משום קפא פי' מין תולעת יש בתוכו וימות בחרוסת: ש"ע סָעִיף א
ה מצה שלישית. כדי לקיים בה מצוה א': ש"ע סָעִיף א
ו וטובלה בחרוסת. דהלל הי' טובלה בחרוסת. דהא עיקר מצות מרור שלו היתה בזה דהלל ס"ל דעל מצות ומרורים יאכלוהו פי' הכל ביחד ורבנן ס"ל כל א' בפ"ע וא"כ אם עושין לצאת ידי שניהם למה לא יקח חרוסת להכריכ' והי"א שמביא רמ"א היא דעת אבי עזרי בטור. וכ' הטור שרש"י והרא"ש הסכימו לטובלו בחרוסת וכן פסק הרש"ל וכן נהג מהר"ל מפראג ואף שכתוב במנהגים וכ"כ רמ"א וכן ראיתי נוהגים דהיינו שלא לטבול הכריכ' בחרוסת מ"מ כתב מו"ח שאין לנהוג כן ע"כ נכון הדבר לטבל בחרוס' גם הכריכה ומ"ש אבי עזרי מצינו רק ב' טיבולים לא ג' וכ"כ רמ"א בסוף סי' תע"ו וי"ל דאלו שנים של חרוסת הם נחשבים לא' דאין עושין כן אלא משום ספיקא: ש"ע סָעִיף א
ז כדי שתעל' ברכת וכו'. פי' להלל יהי' זה עיקר מצוה בזו ע"כ היא שייכא לברכת דאכילת מצה דע"ז קאי ג"כ ולא הוי הפסק אלא במה דלא צריך ליה אבל במה שצריך כגון טול כרוך לא הוי הפסק ולכאורה הי' נראה שאם הפסיק בין הברכה לכריכה שצריך לחזור ולברך המוציא ועא"מ בשביל הכריכה כמו בהמוציא בשאר השנה כמ"ש סי' קס"ז ס"ו וכאן נמי צריך לצאת ידי הלל דהא אמרינן בגמ' השתא דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר עבדי' כחומרא דתרוייהו אלא שהטור כ' הרוצ' לקיים מצוה מן המובחר לא יסיח עד שיעשה כריכה כו' משמע בדיעבד אין לחוש לחזור ולברך: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ח ועל אכילת מרור. דא"ל שיברך על אכילת מרור פעס השני' דהיאך יברך וכבר מילא כרסו ממנו בראשונה אין מברכין ברכ' אחרונה על המרור והטעם נתבאר בסימן תע"ג במחלוקת שבין ר"י לרשב"ם: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ט דטעם מרור בעי' פי' בפה שירגיש במרירו' דהוא זכר למרירות ואם לא ירגיש אין זכר משא"כ במצ' אע"ג דבעי' ג"כ טעם מצה דמ"ה לא יצא אם בישל' כמ"ש סי' תס"א התם לא בעינן שירגיש בפה טעם מצה דלא צוותה התורה על הרגש' בזה אלא על אכילה לחוד ובליעה אקרי אכילה ובלבוש האריך בתי' קושיא זו ובמ"ש לק"מ: בנוסח דזכר למקדש כהלל י"ל היה כורך פסח מצה ומרור וכן פירש"י בגמרא על הלל שהיה כורכן בבת אחת דהיינו פסח עמהם: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ה
י חייב לאכול אחר שיתרפא. ולא אמרינן הואיל ואידחי אידחי כיון שהזמן עדיין הוא ולא הוי תשלומין ולא תקשה ממ"ש בי"ד סי' שצ"ו בקטן והגדיל תוך ימי אבילות דפטור כמו שכתבתי שם בביאורי ע"ש: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
יא כחצי זית כו' בת"ה סי' קל"ט כתוב דמצוה מן המובחר לבלוע ביחד כל הכזית מצה וכן של המרור כשהוא מרוסק: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
יב נשברה אחת מהן. פי' אפי' אם השלישי נשבר דמשום הקדמה למצוה לא יאפה אחרת: ש"ע סָעִיף ז
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז
סָעִיף א
א ויאחזם בידו עט״ז. מ״ש יאחז שתיהן בידו כ״כ הטור וי״ל דרא״ש פסחים קי״ו כתב יבצע משלימה ופרוסה כא׳ ולא הזכיר שיאחז שנים דלשיטתו דבעי לחם משנה מהראוי שיאחז שלשתן בשעת אמירת המוציא ואח״כ יניח השלישית ויברך (המוציא ו) אכילת מצה על השלימה ופרוסה ויכוין שיוציא ידי אכילת מצה בא׳ מהן כדבעינן למימר לקמן אי״ה אות ב׳ (עח״י בשם מהרי״ל וישמט השלישית מידו ונכון הוא שלא לזלזל בה) וא״כ קשה למה כתב הטור יאחז שתיהן כו׳ וממ״ש הט״ז אח״ז יראה דאחר לאו דוקא הוא אלא יאחוז כל הג׳ יחד או יקרבם עם הקערה אליו ונכון שיאחז בידיו כל השלשה וכאמור ומ״ש הט״ז בשם רש״ל והקשה עליו קשה למה לו להביא מתפ״ו הא הטור כתב כאן בפי׳ שיבצע משתיהן יחד הרוצה לצאת ידי שניהם אלא כוונת רש״ל הוא דהלכה ודאי כהרא״ש דעל שלימה המוציא דבעי לחם משנה הלכך יאחז שלשתן ויאמר המוציא ויפרור קצת להראות שכן הלכה ויהיה עדיין מחובר קצת עסי׳ קס״ז במ״א ה׳ ועטרת זקנים שם בשם הב״ח ורש״ל בשבת ירשום בסכין קודם הברכה יע״ש ואפשר כ״ה ה״נ כן וכיון שעדיין מחובר הוא שפיר דמי מ״מ המנהג הנכון כמ״ש הח״י בשם מהרי״ל דתופס שלשתן בידו ומברך המוציא וישמט התחתונה מידו ויכוין שאכילת מצה יוציא או בעליונה או בפרוסה ויאכל מכל אחת כזית כיון דספק הוא ויכוין על שתיהן וכאמור משא״כ למי שסובר עיקר דהמוציא כזית על שלימה א״צ לאכול מהמוציא כזית ועיין דרישה תפ״ו פירש לא יבצע פי׳ לא יפרידנה עכ״ל וזה כמ״ש מהרש״ל דלא יפרידנה לגמרי וכשאוכל ב׳ זיתים ביחד או זא״ז אם א״א לאכול יחד אפ״ה צריך בשניהם היסבה דספק הוא ויבואר אי״ה עוד באות ב׳ ועד״ר תפ״ו: ש"ע סָעִיף א
ב ויאכל עט״ז הנה בברכות ל״ט ב׳ ה״מ בפסח מניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע ויש שלשה פירושים א׳ הרא״ש פסחים קי״ו א׳ דעל השלימה המוציא דבעי לחם משנה עם השלישית ועל הפרוסה אכילת מצה כדרכו של עני ולפ״ז צריך שלשה מצות. ושיטה הב׳ בהגמי״י בשם סמ״ג דהמוציא על הפרוסה כעני ואין לעשות מצות חבילות חבילות ואין ראוי לברך ב׳ ברכות על הפרוסה מברך אכילת מצה על השלימה ועב״ח מ״ש שכ״כ התוס׳ ז״ל בזה ע׳ תוס׳ ברכות ל״ט ב׳ ד״ה הכ״ל. שיטה הג׳ יראה דהוא שיטת הרי״ף ז״ל בע״ש דעל הפרוסה מברך ב׳ ברכות המוציא ואכילת מצה וכ״כ הר״ן שם וע׳ תוס׳ פסחים שם ד״ה מה ולפ״ז מ״ש הרי״ף בפסח בצע על חדא ופרוסה ה״פ מניח פרוסה על השלימה כדאמר בברכות ה״מ בפסח שמניח פרוסה תוך השלימה היינו מונחת על השלימה היינו תוך עב״י כדי שיהיה נראה דבוצע על השלימה אבל מ״מ ב׳ ברכות קאי על הפרוסה להרי״ף ז״ל ולרי״ף והגמי״י א״צ כ״א שתי מצות חדא שלימה וא׳ פרוסה ולדידן שלש מצות ב׳ שלימות לחם משנה ופרוסה באמצע מספיקא אי המוציא עליה או אכילת מצה ויעשה כמ״ש באות א׳ בשעת המוציא יאחז שלשתן בידו ואח״כ ישמט השלישית תחתונה מידו ויברך אכילת מצה על שתיהן פרוסה ועליונה מספק והמחבר פסק שיאכל מכ״א כזית מספק שמא אכילת מצה על השלימה או על הפרוסה ולכתחלה יתן שניהם בפיו ב׳ זיתים יחד לא מיבעיא להרא״ש דשלימה המוציא ופרוסה אכילת מצה ע״כ המוציא יאכל תחלה דתדיר ובירך עליה מקודם ולאחר שמילא כריסו חיך יאכל כזית מצה כמ״ש הב״ח. ואפילו להמחבר דמספק עושין כן יאכל שניהם יחד דא״י איזה מהם הוא שאוכל בברכת אכילת מצה וצריך שיאכל ב׳ זיתים יחד תוך שיעור אכילת פרס ואם א״י לאכול מהר כ״כ ב׳ זיתים תוך שיעור אכילת פרס מ״מ יאכל של המוציא תחלה דגם בה יוצא ידי אכילת מצה עב״ח ופרישה. אבל מדברי הלבוש משמע דמש״ה אוכל שניהם יחד שניהם מצוה א׳ הוא שאין המוציא בלא מצה ואין מצה בלא המוציא יע״ש: ומהר״ל מפראג הקשה כל שאינו בזא״ז אף בב״א אינו י״ל עמ״ש הטור דיאכלם יחד דאי יאכל המוציא תחלה ולא יכוין לאכילת מצה כו׳ א״כ ה״ה בב״א אינו ועיין בע״ז וכבר התבאר ויראה שכיון הט״ז למ״ש הלבוש וכמ״ש: ש"ע סָעִיף א
ג יאכל עט״ז למ״ש המחבר אין קפידא לאכול מאיזה שירצה אלא דהשלימה למעלה וכי בוצע כו׳ השלימה למעלה ואין מעבירין על המצות אבל אם אירע שהניח מקצת הפרוסה שפרס מהשלימה ונשאר בידו חתיכה שפרס מהפרוסה פשיטא שיאכל אותה חתיכה תחלה שאין מעבירין על המצות ואף דעיקר כהרא״ש דהמוציא על השלימה א״כ צריך שיאכל המוציא תחלה מ״מ אין מעבירין על המצות וצ״ע: ש"ע סָעִיף א
ד וישקענו עט״ז כ״פ ר״ח פסחים קט״ו ב׳ ד״ה קפא וצ״ל דעפ״י הרוב אין שם תולע כמ״ש התוס׳ שם ובסכנה חיישינן למיעוטא ורש״י ז״ל פי׳ קפ״א ארס שבמרור יע״ש והלבוש הבי׳ תרוייהו ועמ״א תע״ג אות י״ט אי הברכה קודם טיבול או אח״כ ועח״י כאן אות ח׳: ש"ע סָעִיף א
ה מצה שלישית לקיים בה מצוה בכריכה ט״ז. וכ״כ הרא״ש ז״ל פסחים קי״ו א׳. וכבר כתבנו לרי״ף סגי ב׳ מצות שלימות ופרוסה ואנו עושין שלש כמ״ש ס״ז בהג״ה ואף להרא״ש המוציא בשלימה א״כ שנים סגי ויהיו שלימות עד המוציא ויברך המוציא על לחם משנה ואח״כ יפרוש השנייה ויברך עליה אכילת מצה י״ל דצריך לפרוס קודם שיאמר כהא לחמא עניא כבסימן תע״ג ס״ו ובלבוש שם שיאמר הגדה על לחם עני וישאלו התינוקות מפני מה מטמינים חציה לאפיקומן ועדיין לא אכלנו כלום וכ״ש אנו שעושין לצאת כל הדיעות ולברך אפרוסה ואשלימה אכילת מצה והמוציא פשיטא דצריך שלש מצות וכאמור: יראה לי שאם אין לו בליל א׳ כ״א שתי מצות שלימות יניחם שלימות עד המוציא דבעי לחם משנה דהכין הלכתא לדידן כמ״ש הרא״ש פסחים קי״ו א׳ דמ״ש פסח משאר י״ט והא דפורסין קודם כהא לחמא עניא מנהגא הוא כמ״ש הלבוש והוא מב״י בתע״ג בשם הכל בו ובתלמוד לא נזכר מזה כלום והרי הר״מ ז״ל פ״ח ה״ו מה׳ מצה כתב שפורס בשעה שאומר המוציא ואף שלא נהגו כן עב״ח תע״ג מ״מ היכא דלא אפשר ודאי לחם משנה עדיף טפי וכדאמרן. ועסי׳ תפ״ב מי שאין לו אלא שלש מצות יניח שתים לליל ב׳ ועט״ז ולבוש שם דבעינן לחם משנה והיינו נמי שאין פורס בליל ב׳ עד שיאמר המוציא תחלה כי אנו תופסין עיקר כהרא״ש המוציא על השלימה ואכילת מצה על הפרוסה וכ״ד המחבר ומש״ה לוקחין שלש מצות (דלהרי״ף בחדא ופלגא סגי) ומש״ה בליל א׳ יעשה הכל מפרוסה היינו ג״כ שפורס לאחר ברכת המוציא וז״ש יעשה הכ״ל מפרוסה הכוונה ממצה זו שפורסה אח״כ בשעת אכילת מצה והכריכה תהיה הכל ממנה. ולפ״ז בשלש מצות יברך המוציא על עליונה דאין מעבירין על המצות ובה מסיים אכילת מצה שפורסה קודם ברכת אכילת מצה כו׳ משא״כ כשיש לו לכל אלה שלש מצות אז אכילת מצת על פרוסה האמצעית ועח״י תפ״ב הקשה על הט״ז ולבוש ולמ״ש א״ש ואי״ה שם יבואר עוד: ש"ע סָעִיף א
ו וטובלה עט״ז וע׳ לבוש כתב קפא ל״ש בכריכה כיון דאוכל עמו מצה מחליש כח האדם ואין מזיק ומ״מ כיון דזכר למקדש כהלל ואיהו היה מטבל גם בכריכה. ולא ראיתי נוהגין לטבל בכריכה עמ״ש אי״ה באות שאח״ז: ש"ע סָעִיף א
ז כדי עט״ז. הנה בפסחים קט״ו א׳ פלוגתא. להלל בזמן המקדש מצוה לכתחלה לאכול פסח ומצה ומרור ביחד (לרש״י ורשב״ם שם אבל להר״מ ז״ל פ״ח ה״ו ממצה כורך רק מצה ומרור בירד) ודיעבד יצא בכ״א בפ״ע ולרבנן לכתחלה בעינן מ״ה כ״א בפ״ע ודיעבד יצא ביחד כ״ה בתוס׳ שם ד״ה אלא וכ״כ הע״ץ אות ז׳ יע״ש ומסיק שם בזמן הזה אוכל תחלה מצה בפ״ע ומרור בפ״ע והדר בהדדי זכר למקדש כהלל והב״ח כתב דהאידנא ליכא מצוה כלל אפי׳ מדרבנן אף להלל לאכול מצה מרור ביחד כיון דליכא פסח יע״ש והיינו לרש״י ורשב״ם דכורך שלשתן יחד מ״ה להלל משא״כ עתה דליכא פסח מש״ה אומרים זכר למקדש כהלל כו׳ ופשיטא דאם סח בין ברכה לכריכה דאין חוזר ומברך ואמנם התוס׳ שם ד״ה אלא ב׳ כתבו דמש״ה צריך עתה כ״א לבדו ואח״כ שניהם יחד דאם יאכל שניהם כאחד אתי מרור דרבנן עתה ומבטל מצה ד״ת ואם יאכל תחלה מצה לחוד ואח״כ מצה דרשות מבטל מצה למרור דרבנן בזה״ז וכתבו אח״כ ומיהו אי הוי קיימי לן כהלל כו׳ דרבנן ודרבנן כו׳ ירצו בזה דהם כתבו דיראה דהלכה כהלל בזמן המקדש כורך מצה ומרור (בלא פסח) וה״ה עתה בעי כריכה מדרבנן וא״א עכשיו גם להלל דמרור דרבנן מבטל מצה ד״ת מש״ה אף להלל צריך עתה לכתחלה כ״א בפ״ע ואח״כ שניהם יחד מדרבנן כמו בשל תורה כו׳ וע״ז כתבו ומיהו אי הוי ברירא לן דהלכה כהלל היה תקנה אחרת יאכל תחלה מצה ואח״כ מצה ומרור בכריכה ולא הוי מצה רשות דמדרבנן בעי כריכה כר״מ ז״ל דכורך היינו מצה ומרור בלא פסח וממילא לדידן בעי כריכה מדרבנן כעין של תורה אלא דמספקא לן כמאן הלכה ושמא כרבנן ואתי מצה דרשות ומבטל למרור דרבנן לכך צריך תחלה כ״א בפ״ע ואח״כ שניהם יחד שמא כהלל ואי קשיא זכר למקדש הא מדרבנן מצוה הוא וא״י דאה״נ קאמר מדרבנן זכר למקדש א״כ יאמר כן באוכל מרור לחוד זכר למקדש דהיה אוכל המרור סמוך לפסח כו׳ ואפשר שאומרים זכר למקדש בכריכה להודיע שעתה אין רשאים לצאת בכריכה לחוד דהוי מבטל מרור דרבנן למצה ד״ת ומשום זכר למקדש דשם היו יוצאין לכ״ע בכריכה לחוד דשניהם ד״ת וכאמור. ומיהו אף האידנא מצה דרבנן הוי לכרוך להלל. ודוקא לכתחלה כ״א בפ״ע ואח״כ הכריכה אבל להיפך לא דאיך יברך על אכילת מצה ומרור מבטל ליה הלכך א״א אלא תחלה לצאת ידי מצה ד״ת (אף להלל בזמן הזה) וידי מרור דרבנן ובזה נתבארו גם דברי הט״ז ועפר״ח וח״י והנלע״ד כתבתי: וראיתי להמרדכי בפרק ערבי פסחים בסדר פסח כתב ואם תאמר איך כורך זית מצה וזית מרור וזית חרוסת ואוכלם הא אין ביה הבליעה מחזיק יותר משתי זיתים ויש לומר במרוסק מחזיק יותר והנה זית חרוסת א״י מהו וא״ת חרוסת מצוה כראב״צ וכ״פ הר״מ ז״ל פ״ז הי״א ממצה א״צ כזית כיון שאין מברכין עליו דטפל היא למרור ואי לאו דמסתפינא הייתי מגיה זית פסח במקומו אלא דבתה״ד סי׳ קל״ח העתיק זית חרוסת יע״ש ועא״ר ו׳ ואי גרסי׳ פסח י״ל דיש הוכחה להר״מ ז״ל דאין כורכין פסח עמו מחמת קושיית המרדכי ומחרוסת אין קושיא דמנער אח״כ וכאמור גם מ״ש המרדכי שם השתא דלא איתמר הלכתא כהלל כו׳ י\ע״ש קשה אי נמי הלכתא כהלל כו׳ ובזה אפשר לפרש מ״ש התוס׳ ומיהו ואפשר דה״פ השתא דלא איתמר הלכה כהלל דאי הוי כרבנן לחוד כו׳. והוי יודע דמספקא לן אי הלכה כהלל או כרבנן עבדינן תרווייהו קשה הא כל עצמו דרבנן הוא דמרור בזה״ז דרבנן וכ״ש הכריכה אמאי לא אמרינן ספק דרבנן לקולא א״כ יעשה כל אחד בפ״ע ותו לא וכ״ת דעקרינן תקנתא דרבנן אליבא דהלל וכה״ג לא אמרינן ספק דרבנן לקולא עמ״ל פ״א ממגילה הי״א דמש״ה אף דעביד היסבה בתרי כסי קמאי אפ״ה צריך אח״כ נמי ול״ד לעיר שיש ספק יע״ש אכתי כיון דיעבד יצא בכ״א לבדו להלל לא מיעקרא תקנה דרבנן אלא משמע דברירא לן דהלכה כהלל וחומרא עבדינן ג״כ כרבנן לאכול גם המרור תחלה ועם זה נתיישב קצת מ״ש הר״מ ז״ל פ״ח ה״ו וז׳ ממצה יע״ש בלח״מ ואי״ה במ״א ח׳ יבואר עוד: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ח ועל עט״ז דאף שאוכל תחלה כזית בשביל מרור אפ״ה אין מברך ברכה אחרונה אחריו עסי׳ תע״ג ובמ״א אות ח״י. והוי יודע שהרמב״ן ז״ל בספר הזכות וכ״ה דעת הר״ן ז״ל דיצא ידי מרור בראשונה וטיבול ב׳ להיכרא עפר״ח (וקשה למה לא הביא דעת רש״י ורשב״ם כן פסחים קט״ו א׳ דבעי ב׳ טיבולים יע״ש) ולפ״ז א״צ אח״כ כ״א לאכול מצה ואח״כ הכריכה ומטבלו די״א בלא״ה לטבל הכריכה ולתוס׳ שם ד״ה מתקיף עיקר לצאת אחר המצה כי כן כתיב על מצות והדר מרורים וברכה ראשונה שבירך עולה לכאן ולפ״ז עיכוב הוא לאכול המרור אח״כ בפ״ע תחלה וזה עיקר המצוה ולזה הסכים הפר״ח והע״ץ אות ח׳ ואם אין לו אלא זית מרור בצימצום צ״ע היאך יעשה ויראה שלא לעשות טיבול א׳ דחיובא לדרדקי ויעשה אחר המצה טיבול במרור דזה עיקר המצוה כדכתיבנא ומה שכתב הפר״ח אם בירך ברכה אחרונה על מרור ראשון מברך אח״כ על מרור ב׳ עא״ר לתוס׳ וטור צ״ע לדינא: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ט דטעם עט״ז פסח מצה ומרור זה דעת רש״י אבל דעת הר״מ ז״ל מצה ומרור אף בזמן המקדש בפ״ח ה״ו ולכאורה זה סותר למ״ש באות ד׳ המצוה להלל בזה בכריכה הא האידנא ליכא פסח וי״ל: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ה
י חייב עט״ז ולא הוי תשלומין ואם נתרפא בליל ב׳ פשיטא דיאכל בליל ב׳: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
יא כחצי זית עט״ז ועמ״א: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
יב נשברה עט״ז ועח״י ונהגו לאפות מצות ספיקות שמא נשברה א׳ מהם ואופין בליל י״ט אין לאפות ספיקות שלא לצורך: ש"ע סָעִיף ז
בְּאֵר הֵיטֵב
סָעִיף א
א ויאחזם. כל שלשתן העליונה למוציא והשלישית ללחם משנה והפרוס' על שם לחם עוני ויברך ברכת המוציא ויניח השלישית להשמט מידו ויברך על הפרוסה עם תפיסת העליונה על אכילת מצה ויברך שתי ברכות טרם ישברם. מהרי"ל והאחרונים: ש"ע סָעִיף א
ב העליונ'. ואפי' חל בשבת ד"מ ע"ל סי' רע"ד: ש"ע סָעִיף א
ג במלח. וכן הוא בכתבים: ש"ע סָעִיף א
ד המוציא. עמש"ל בסי' תע"ב ס"ק ח'. וכתב המ"א עכ"פ לכתחלה יש לבלוע כזית מרוסק בבת אחת ובדיעבד אף אם אוכל מעט מעט ובלבד שלא ישהה ביניהם כדי אכילת פרס וכן במרור אפי' לכתחל' אם קשה עליו לבלוע ביחד עכ"ל: ש"ע סָעִיף א
ה בחרוסת. להמית הארס שבתוכו ואינו מברך עד אחר הטיבול קודם אכילה: ש"ע סָעִיף א
ו טעם. וכן אין לשרות המרור מעל"ע במים דכבוש הוא מ"א בסי' תע"ג ס"ק י"ד. והח"י מיקל בזה ע"ש: ש"ע סָעִיף א
ז הסיבה. ואם רוצה להסב רשאי: ש"ע סָעִיף א
ח בחרוסת. וכ"פ הב"ח ומהר"ל מפראג וט"ז וח"י והאחרונים לטבול בחרוסת והמ"א כתב היכי דנהוג נהוג: ש"ע סָעִיף א
ט כהלל. הנוסחא שלנו כך הוא כן עשה הלל בזמן שבית המקדש קיים היה כורך מצה ומרור ואוכל וכו'. והט"ז כתב די"ל היה כורך פסח מצה ומרור ואוכל כו' וכן פרש"י. וכ"כ האר"י ז"ל. והח"י כתב דעכשיו אין פסח אין להזכיר פסח דאיך יאמר שקר כיון שאין לו פסח ע"כ אין לשבש הנוסחא שלנו ע"ש: ש"ע סָעִיף א
י יסיח. ואם סח א"צ לחזור ולברך. ב"ח ט"ז מ"א: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
יא ירקות. וטוב לחזור אחר שאר ירקות לאפוקי נפשי' מפלוגתא שבגמרא ואם אין לו ירקות יקח דבר אחר שברכתו בפה"א אפילו הוא מין לפת. מ"א: ש"ע סָעִיף ב
יב האדמה. וכתב המ"א דוקא אם לוקח מאותו מין מרור שראוי לאכול חי מברכין עליו כך אבל מה שאין דרך לאכלו חי כמו תמכא שקורין קרי"ן אין לברך עליו רק על אכילת מרור ולא בפה"א כמו בפלפלין שנתבאר בסי' ר"ב דאין מברכין עליו עכ"ל ע"ש. והח"י חולק עליו וכתב דבכל מיני מרור מברכין בפה"א אף שאינו נאכל חי ע"כ מברכין בשעת הטיבול בפה"א ועל אכילת מרור. ע"ש: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
יג יצא. אבל לכתחלה יש ללעסו עד שהוא מרוסק ואח"כ יבליע כמו במרור ועמ"א: ש"ע סָעִיף ג
יד יצא. ולא אמרינן דמבטל ליה המרור למצה כיון שלא לעסן כא'. אבל הלועס מצה ומרור כאחד לא יצא דמרור בזמן הזה דרבנן ומצה דאורייתא ומבטל מרור למצה כ"מ בגמרא. מ"א ע"ש: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
טו לא יצא. אפי' בליל שני לא יצא ובמרור אף אם לא ידע שהוא מרור או שהוא סבור שהוא חול ג"כ יצא. ח"י ע"ש: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ו
טז פרס. היינו מתחלת אכילה ראשונה עד סוף אכילה אחרונה. וכ' הט"ז דאף שכל שלא הפסיק כשיעור זה יצא מ"מ מצוה מן המובחר לבלוע כזית מצה וכן מרור כשהוא מרוסק בפעם א' כמש"ל ס"ק י"ג ובס"ק ד' ע"ש: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
יז בלבד. ומ"מ מחויב לאכול בכל יום פת אלא שיוצא במצה עשירה. ר"ן: ש"ע סָעִיף ז
יח סי'. ואין לעשות אותיות להכירא שכששוברין אותה הוי מוחק בי"ט רמ"א בתשו' סי' קי"ט וע"ל סי' ש"מ ס"ג מש"ש: ש"ע סָעִיף ז
יט לשניה. ובמדינות אלו נוהגין לעשות מהעיס' ד' מצות וקורין לרביעי מצת ספיקא כדי שאם יארע תקלה בא' מהן לוקחין אותה ועח"י: ש"ע סָעִיף ז
בִּיאוּר הַגְרָ״א
סָעִיף א
א ס"א ויקח המצות כו' ויאחזם. עמ"א. וכמש"ל בסי' תע"ג וכמ"ש בגמרא נקיט תרתי כו': ויברך כו' ואח"כ. כדעת הראשון בתוס' דברכות ל"ט ב' ד"ה הכל שיברך המוציא על השלימה ועא"מ על הפרוסה לחם עוני אבל הכל על הפרוסה לא משום שאין עושין מצות חבילות חבילות כמ"ש פ' ע"פ ק"ב ב' ור' מנחם היה מברך הכל על הפרוסה ואומר שאין נקרא בכה"ג חבילות כמו בכוס של קידוש שמברך ברכת היין וקידוש וכן אם אין לו רק חזרת שמברך בפ"א ועל אכילת מרור בטיבול ראשון והר"י היה מפיק נפשיה מפלוגתא והיה עושה כמ"ש כאן וכ' הרא"ש בע"פ ובסה"פ כסברא ראשונה וכ' ג"כ להוציא עצמו מפלוגתא כנ"ל ועבהג"מ ומרדכי: ואח"כ יבצע. כמ"שו ובצע חדא והפרוסה כנ"ל: העליונה. כמ"ש בסי' רע"ד: ויטבלם במלח. ירושלמי וטמיש ליה במלחא: ואין המנהג. כמ"ש בברכות מ' א' לית ד ן כו': ויאכלם בהסיבה. ע"פ ק"ח א': ביחד כו'. שאם יאכל של המוציא תחלה. יצא בה י"ח וצריך בפרוסה כנ"ל ב"ח: ואם אינו. דצריך לאכול לכתחלה כל הכזית ביחד כמ"ש שם קי"ד ב' אכלן לחצאין יצא דוקא דיעבד: ואח"כ. קט"ו א': מצה ג'. ממש"ש קי"ז ב' כל חד כו' וכמ"ש בירושלמי פ"ג דשקלים הלכה ד' גבי תרומת הג' קופות נוטל מן הראשונה אע"פ שיש בראשונה חוזר לשניה נוטל מן השניה אע"פ שיש בשני' חוזר לשלישית שלמה שלישית חוזר לשני' כו': בחרוסת. משום מרור וכן היה הלל ע"כ עושה: וי"א. שאין בו משום קפא כמ"ש בירושלמי כל דאית ביה נהמא לית ביה משום קפא וע' הג"מ: בהסיבה. משום מצה. דמרור אינו מעכב הסיבה כמש"ש מרור א"צ הסיבה וכן היה הלל ע"כ עושה: ומשבירך כו' כדי כו'. עט"ז דהא להלל לא יצא אלא בזו והוי הפסק: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ד
ב ס"ד אכל כו'. כגון שאנסוהו כו' אע"ג דקי"ל כר"ז דמצות צריכות כוונה לא קי"ל כמ"ש רבא שם זאת אומרת כו' אלא כמ"ד התם כו' וערש"י שם ר"ן: כיון כו' אבל כו'. מדלא נקט בהני גווני. שם: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ז
ג ס"ז ונהגו. כמ"ש בפ' התודה דג' מצות באות מעשרון א': זכר כו'. דהיוצא מבית האסורין צריך להודות כמ"ש בפ"ט דברכות ואמרינן בתודה שאם אפאן ד' חלות יצא א' לחמץ וג' למצות: ועושים בהם כו'. כמ"ש בקופות השקלים והיה כתוב בהן א' ב' ג' לידע כו': ואם שינה. כמ"ש מגילה כ"א ב' שני שקרא כו' שלישי שקרא כו': ש"ע סָעִיף ז
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Eshel Avraham, Mishbetzot Zahav): Warsaw 1877 edition. באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org (GNU FDL 1.3)