שולחן ערוך, יורה דעה טז
א אָסוּר לִשְׁחֹט אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ (וַיִּקְרָא כב, כח) בְּיוֹם אֶחָד, לֹא שְׁנָא הָאֵם וְאַחַר כָּךְ הַבֵּן אוֹ הַבַּת, לֹא שְׁנָא הַבֵּן אוֹ הַבַּת וְאַחַר כָּךְ הָאֵם.
ב אִסוּר " אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ" נוֹהֵג בִּנְקֵבוֹת, שֶׁזֶּה בְּנָהּ וַדַּאי; וְאִם נוֹדַע וַדַּאי שֶׁזֶּה הוּא אָבִיו, אֵין שׁוֹחֲטִין שְׁנֵיהֶם בְּיוֹם אֶחָד, וְאִם שָׁחַט אֵינוֹ לוֹקֶה, שֶׁהַדָּבָר סָפֵק אִם נוֹהֵג בִּזְכָרִים אוֹ אֵינוֹ נוֹהֵג.
ג עָבָר וְשָׁחַט אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ בְּיוֹם א', מֻתָּר לְאָכְלָם; וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹסֵר בּוֹ בַּיּוֹם לֶאֱכֹל הָאַחֲרוֹן.
ד יוֹם אֶחָד הָאָמוּר בְּאוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ, הַיּוֹם הוֹלֵךְ אַחַר הַלַּיְלָה. כֵּיצַד, הֲרֵי שֶׁשָּׁחַט רִאשׁוֹן בִּתְחִלַּת לֵיל ד', לֹא יִשְׁחֹט הַשֵּׁנִי עַד תְּחִלַּת לֵיל ה'; וְאִם שָׁחַט הָרִאשׁוֹן בְּסוֹף יוֹם ד' קֹדֶם בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, שׁוֹחֵט הַשֵּׁנִי בִּתְחִלַּת לֵיל ה'; וְאִם שָׁחַט הָא' בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת שֶׁל לֵיל ה', לֹא יִשְׁחֹט הַשֵּׁנִי עַד לֵיל ו', וְאִם שָׁחַט בְּיוֹם ה' אֵינוֹ לוֹקֶה.
ה אִם הוּא כָּרוּךְ אַחֲרֶיהָ, חֲזָקָה שֶׁהִיא אִמּוֹ. אֲבָל מִן הַסָּפֵק אֵין חוֹשְׁשִׁין (טוּר).
ו הַלּוֹקֵחַ בְּהֵמָה אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא נִשְׁחֲטָה אִמָּהּ אוֹ בְּנָהּ הַיּוֹם, אֲבָל עַל הַמּוֹכֵר לְהַזְהִיר הַלּוֹקֵחַ וּלְהוֹדִיעוֹ אִם שָׁחַט הָאֵם אוֹ הַבֵּן הַיּוֹם, אוֹ אִם מְכָרָהּ לְאַחֵר לְשָׁחֲטָהּ הַיּוֹם; וְאִם הוּא בְּאֶחָד מִן ד' זְמַנִּים שֶׁדֶּרֶךְ שֶׁכָּל מִי שֶׁקּוֹנֶה בְּהֵמָה שֶׁשּׁוֹחֲטָהּ מִיָּד, וְהֵם: עֶרֶב פֶּסַח; וְעֶרֶב עֲצֶרֶת; וְעֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה; וְעֶרֶב יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל חַג, צָרִיךְ לְהוֹדִיעוֹ שֶׁמָּכַר הַיּוֹם הָאֵם אוֹ הַבַּת; וְאִם לֹא הוֹדִיעוֹ, שׁוֹחֵט וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ, בֵּין קָנָה מִיִּשְׂרָאֵל בֵּין קָנָה מֵעוֹבֵד כּוֹכָבִים. וְאִם נוֹדַע לוֹ אַחַר כָּךְ שֶׁנִּשְׁחֲטָה אִמָּהּ אוֹ בִּתָּהּ הַיּוֹם, הָוֵי מִקָּח טָעוּת; וְדַוְקָא שֶׁמּוֹכֵר שְׁנֵיהֶם בְּיוֹם אֶחָד, אֲבָל אִם מָכַר הָאֵם אוֹ הַבַּת בַּיּוֹם שֶׁלְּפָנָיו, אֵין צָרִיךְ לְהוֹדִיעוֹ; וְאִם מָכַר הָאֶחָד לֶחָתָן וְהַשֵּׁנִי לַכַּלָּה, אֲפִלּוּ אִם מוֹכֵר בִּשְׁנֵי יָמִים צָרִיךְ לְהוֹדִיעוֹ, שֶׁוַּדַּאי שְׁנֵיהֶם שׁוֹחֲטִין בְּיוֹם אֶחָד. שְׁנַיִם שֶׁלָּקְחוּ אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ בְּיוֹם אֶחָד, הַלּוֹקֵחַ תְּחִלָּה יִשְׁחֹט וְלֹא הַשֵּׁנִי; בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁלְּקָחוּם שְׁנֵיהֶם מֵאָדָם א', שֶׁמִּיָּד כְּשֶׁמָּכַר לָרִאשׁוֹן לֹא הָיָה יָכוֹל לִשְׁחֹט אֶת שֶׁנִּשְׁאַר בְּיָדוֹ, שֶׁהַלּוֹקֵחַ לָקַח עַל מְנַת לִשְׁחֹט מִיָּד, וְלָכֵן גַּם הַלּוֹקֵחַ מִמֶּנּוּ אָסוּר לִשְׁחֹט שֶׁלֹּא יָכוֹל לִמְכֹּר לוֹ רַק זְכוּת שֶׁבְּיָדוֹ, (טוּר) ; אֲבָל אִם לְקָחוּם מִשְּׁנַיִם, שְׁנֵיהֶם שָׁוִים, וְכָל מִי שֶׁיִּשְׁחֹט תְּחִלָּה זָרִיז וְנִשְׂכָּר.
ז אֵין אִסוּר אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ אֶלָּא בִּבְהֵמָה טְהוֹרָה בִּלְבַד, שֶׁנֶּאֱמַר: וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד (וַיִּקְרָא כב, כח) וְנוֹהֵג בְּכִלְאַיִם הַבָּא מִמִּין כֶּבֶשׂ וּמִמִּין עֵז.
ח צְבִי שֶׁבָּא עַל הָעֵז וְיָלְדָה וְשָׁחַט הָעֵז וּבְנָהּ, לוֹקֶה; אֲבָל הָעֵז שֶׁבָּא עַל הַצְּבִיָּה, אָסוּר לִשְׁחֹט אוֹתָהּ וְאֶת בְּנָהּ, וְאִם שָׁחַט אֵינוֹ לוֹקֶה; הָיְתָה בַּת הַצְּבִיָּה הַזֹּאת נְקֵבָה וְיָלְדָה בֵּן, וְשָׁחַט אֶת הַנְּקֵבָה בַּת הַצְּבִיָּה וְאֶת בְּנָהּ, לוֹקֶה.
ט אֵין אִסוּר אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ אֶלָּא בִּשְׁחִיטָה בִּלְבַד, שֶׁנֶּאֱמַר: לֹא תִשְׁחֲטוּ (וַיִּקְרָא כב, כח) אֲבָל אִם נִחַר (פי' עִנְיַן הַנְּחִירָה הוּא שֶׁתּוֹחֵב הַסַכִּין בִּנְחִירָיו וְחוֹתֵךְ) אֶת הָרִאשׁוֹן, אוֹ נִתְנַבֶּל בְּיָדוֹ, מֻתָּר לִשְׁחֹט הַשֵּׁנִי; לְפִיכָךְ, חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן שֶׁשָּׁחֲטוּ אֶת הָרִאשׁוֹן בֵּינָם לְבֵין עַצְמָם, מֻתָּר לִשְׁחֹט הַשֵּׁנִי אַחֲרֵיהֶם, לְפִי שֶׁרֹב מַעֲשֵׂיהֶם מְקֻלְקָלִים. הַגָּה: וְאִם אֲחֵרִים רוֹאִין שֶׁשּׁוֹחֲטִין כָּרָאוּי, אָסוּר לִשְׁחֹט אַחֲרֵיהֶם (טוּר) כֵּן נִרְאֶה לִי.
י מֻתָּר לִשְׁחֹט אֶת הַמְּעֻבֶּרֶת, עֻבָּר יֶרֶךְ אִמּוֹ הוּא; וְאִם יָצָא הָעֻבָּר חַי אַחַר שְׁחִיטַת אִמּוֹ, וְהִפְרִיס עַל גַּבֵּי קַרְקַע, אֵין שׁוֹחֲטִין אוֹתוֹ בְּיוֹם אֶחָד, וְאִם שָׁחַט אֵינוֹ לוֹקֶה.
יא עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁמָּכַר שְׁתֵּי בְּהֵמוֹת וְאַחַר כָּךְ אָמַר, מֵסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ, שֶׁהֵן אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ, אֵינוֹ נֶאֱמָן בַּמֶּה שֶּׁאָמַר לְאַחַר שֶׁמְּכָרָם וְיָצְאוּ מִתַּחַת יָדוֹ; וּמִיהוּ אִי מְהֵימָן לֵיהּ, אָסוּר.
יב בְּהֵמָה שֶׁנִּשְׁחֲטָה אִמָּהּ אוֹ בִּתָּהּ הַיּוֹם וְנִתְעָרְבָה בַּאֲחֵרוֹת וְצָרִיךְ לִשְׁחֹט מֵהֶם הַיּוֹם, כֵּיצַד תַּקָּנָתוֹ, נִכְבְּשִׁינְהוּ, דְּנַיְדֵי מִמְּקוֹם קְבִיעוּתָן, וְיִקַּח מֵהֶם אֶחָד וְיִשְׁחֹט, דְּכָל דְּפָרִישׁ מֵרֻבָּא פָּרִישׁ; וּשְׁנַיִם הַנּוֹתָרִים אָסוּר לְשָׁחֲטָם הַיּוֹם.
ש״ך
סָעִיף א
א לא שנא האם ואחר כך הבן או הבת לא שנא הבן או הבת ואחר כך האם. ובהנך איכא נמי מלקות אם ידוע שהיא אמו דפשיטא לן דחוששים לזרע האם: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב שהדבר ספק כו'. עיין ס"ק י"ז: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ג לאכול האחרון. אבל הראשון עכ"פ מותר דהא בשעה ששחטו לא עביד איסורא כלל והטעם שהאחרון אסור כתב הר"ן משום קנס (כמו שנתבאר בא"ח ר"ס שי"ח לענין שבת) ונראה דוקא ליה קנסינן אבל לאחרים מותר וכן משמע דעת הפרישה וכן משמע ל' בה"ג שהביא הרא"ש ששוחט אותו ואת בנו לא יאכל האחרון בו ביום עכ"ל וכן נראה מהראיה שהביא הרא"ש לדין זה מדרב יוסף ע"ש: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ד אינו לוקה. דשמא בין השמשות הוי יום ד': ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ה אם הוא כרוך אחריה חזקה שהיא אמו. פי' לענין איסורא אבל לענין מלקות לא מהני כרוך עד דידעינן בודאי שהיא אמו וכ"כ מהרש"ל פ' אותו ואת בנו סי' ח' וכן הוא בהדיא בש"ס בבכורות (דף כ"ד ע"א) דאפילו כרוך אחריה ויונק ממנה אסור ואינו לוקה וזה שכתב בסעיף ב' איסור אותו ואת בנו נוהג בנקבות שזה בנה ודאי והיינו למלקות וכדמשמע שם וע"ל סימן שי"ו: ש"ע סָעִיף ה
ו אבל מן הספק אין הוששין. אפילו לאיסורא אפילו הוא דומה ממש בתואר האם או בשאר סימנים שבגוף כ"כ מהרש"ל שם: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ז אינו חושש שמא נשחטה אמה או בנה היום. וא"צ לשאול אח"ז דאיכא ספיקא טובי שמא אין אם לזו ואת"ל יש לה אם שמא לא לקחה לשחיטה ואת"ל לשחיטה שמא מכאן ולאחר כמה ימים. הר"ן: ש"ע סָעִיף ו
ח אבל על המוכר להזהיר הלוקח. אפילו בשאר ימים שלא בד' זמנים אם שחט כו': ש"ע סָעִיף ו
ט או אם מכרה לאחר לשחטה היום. פירוש שיודע בודאי שאחר ישחטה היום אז צריך להודיעו שלא יכשל על ידו אבל מקח טעות לא הוי אם לא הודיעו דיכול לומר לו שחוט למחר אבל אם אינו יודע בודאי שאחר ישחטה היום א"צ להודיעו אף לענין איסור דשמא גם מי שלקחה לא ישחטה היום כיון שאינו בא' מהד' זמנים: ש"ע סָעִיף ו
י ואם הוא כו' צריך להודיעו שמכר היום כו'. אף שאינו יודע שאחר ישחטה דמסתמא בד' זמנים הללו הכל קונים לשחיטה ועיין בח"מ סי' קצ"ט סי"ג: ש"ע סָעִיף ו
יא ועי"ט האחרון של חג. שהוא רגל בפני עצמו ועי"ט הראשון העם טרודים בסוכה ולולב ואין להם פנאי להרבות בשחיטה כל כך. תוספות: ש"ע סָעִיף ו
יב א"צ להודיעו. פירוש לא לענין איסור ולא לענין מקח טעות שאפשר שישחטנו קודם אלו הד' זמנים ודו"ק: ש"ע סָעִיף ו
יג צריך להודיעו. והוי מקח טעות נמי אם לא הודיעו ובזמנינו שעיקר השחיטה לצורך י"ט היא קודם י"ט וכן בחתן וכלה שוחטים יום או יומים קודם א"צ להודיעו במכר בב' ימים והכי משמע בת"ה כ"כ הב"ח: ש"ע סָעִיף ו
יד וכל מי שישחוט תחלה כו'. בש"ס מוכח דאף כשלקחו מאדם אחד אם קדם השני ושחט ה"ז זריז ונשכר ולכן נתקשה בב"ח וכתב דמ"ש הט"ו וכל מי שישחוט כו' מילתא באפיה נפשיה היא וקאי אלעיל אלקחו מאדם אחד ולחנם דחק דבש"ס לא קאמר אלא דאם קדם הב' ה"ז זריז ונשכר אבל לכתחלה אין ראוי לעשות כן והט"ו אשמועינן דבלקחו מב' בני אדם כל מי שישחוט ה"ז זריז ונשכר: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ח
טו ושחט העז ובנה לוקה. משום דהא פשיטא לן דחוששין לזרע האם ויש כאן מקצת שה ודרשינן בש"ס שה אפילו מקצת שה: ש"ע סָעִיף ח
טז אבל העז שבא על הצביה כו'. ומהרש"ל שם סימן ה' פסק כהרשב"א וטור דמותר לשחוט הצביה ובנה אפילו לכתחלה וכדאמרינן בש"ס שה ובנו אמר רחמנא ולא צבי ובנו ומ"ש הב"י בשם מהר"י חביב דדעת הרמב"ם דאסור לכתחלה משום מראית העין לא ידעתי מה מראית העין שייך בדבר דמי יודע שבא מן העז ואם נאמר דהרואה יחוש לזה אפילו בבן צביה דעלמא נמי ועוד דלא מצינו בשום מקום מראית העין כזה: ש"ע סָעִיף ח
יז היתה בת הצביה הזאת כו'. הקשו העט"ז והב"ח דהכא ס"ל להרמב"ם והמחבר דודאי חוששין לזרע האב דאל"כ לא היה לוקה מספק ולעיל בסעיף ב' כתבו ואם נודע שזהו ודאי אביו אין שוחטין שניהם ביום אחד ואם שחט אינו לוקה שהדבר ספק אם נוהג בזכרים או אינו נוהג ותירצו דלעיל דוקא מספקא להו אי או"ב נוהג נמי באב משום דדרשינן בנו הכרוך אחריו לאפוקי האב שאין בנו כרוך אחריו אבל הכא פשיטא להו דודאי חוששין לענין זה היכא דהעז בא על הצביה וילדה בת כיון דנקבה זו יש בה מקצת שה חשוב כאלו היה כולו שה ואם נקבה זו ילדה בת או בן ושחט את הנקבה ואת ולדה לוקה ע"כ דבריהם ותימא שא"א לחלק כן כדמוכח להדיא בש"ס ר"פ או"ב (ריש דף ע"ט) גבי הא דקאמר התם ואזדא שמואל לטעמיה דתנן אמר ר"י כו' ע"ש (ועוד מנ"ל לספוקי בהך דרשא ודוק) ועוד תימא דבב"י סימן י"ג כתב דס"ל להרמב"ם דספוקי מספקא לן אי חוששין לזרע האב או לא וכ"כ בכ"מ פ' י"ב מה"ש דין י"א שטעם הרמב"ם שכתב שהדבר ספק אם נוהג בזכרים כו' הוא משום דס"ל כר' יהודה דספוקי מספקא לן אי חוששין לזרע האב או לא ועוד תימא דבפ' י"ג מהל' שחיטה דין ד' כתב הרמב"ם הבא מבהמה וחיה צריך לכסות דמן ואינו מברך וכ"כ המחבר לקמן סי' כ"ח ס"ב ואי ס"ל ודאי חוששין אמאי לא יברך ובפרישה ובב"ח סימן כ"ח נתכוונו לדבר אחד לתרץ את זה משום דדוקא בשה אמרינן שה ואפילו מקצת שה אבל בחיה מספקא לן דילמא בעי חיה גמורה ואינו עולה כלל לפי סוגית הש"ס פ' או"ב (דף ע"ט ע"ב) דמוכח התם להדיא כי היכא דאמרינן שה ואפילו מקצת שה ה"נ אמרינן צבי ואפילו מקצת צבי ע"ש ועוד תימא שהרי כתב הרמב"ם רפ"ט מהל' בכורים צבי הבא על העז וילדה הולד חייב בחצי מתנות שנאמר אם שה ואפילו מקצת שה תייש הבא על הצביה הולד פטור מן המתנות עכ"ל וכ"כ המחבר לקמן סי' ס"א ס"ח אלמא ספוקי מספקא לן ולפיכך מצי היאך למימר זיל אייתי ראייה דחוששין ואתן לך פלגא וכדאמרי' בש"ס ועוד דבפ"ט מהלכות כלאים דין ו' כתב הרמב"ם דהנולדים מן החמור אסורים עם הנולדים מן הסוס וכן כתב המחבר לקמן סי' רצ"ו ס"ט והיינו משום דספוקי מספקא לן דאי ודאי חוששין מותרין וכדאיתא להדיא בש"ס ר"פ או"ב וצ"ע ותימה על מ"ש מהרש"ל פ' או"ב סי' ב' דהלכה כחנניא דאו"ב נוהג באב עם הבן ומיד אח"כ בסי' ג' פסק דגבי או"ב אין חוששין לזרע האב ומותר לשחוט האב עם הבן ביום א' וצ"ע. ודע דנ"מ אפילו לדידן במה שלוקין דאז הוי פסול לעדות מן התורה כדקי"ל בח"מ סי' ל"ד וכן לענין קדושי אשה בא"ע ס"ס מ"ב ע"ש: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
יח אלא בשחיטה. ובכלל זה אם שחט ונמצאת טרפה לוקין אם ישחוט השני דהא לא נתנבלה בשחיטה והכי איתא בש"ס ופוסקים: ש"ע סָעִיף ט
יט או נתנבל כו'. כתב הב"ח מיהו אם נתנבל בידו בא' מהדברים שאנו מחמירים בו כגון שהייה במיעוט בתרא וכה"ג בפלוגתא דרבוותא אין לשחוט הבן או האם אחריו נ"ל ע"כ וכ"כ הסמ"ק סי' קס"ז דאם שהה או החליד במעוט של סימנים או בצרוף שהיות או שנמצא סכין פגומה לאחר ששחט דאסרי' להו מספיקא וכן כל כי הני נראה דאסור לשחוט השני ואם שחט אינו לוקה ע"כ: ש"ע סָעִיף ט
כ לפיכך חש"ו כו'. כתב הב"ח נראה דה"ה כששוחט האם מותר למסור הבן לחש"ו לשחטו בינו לבין עצמו ואצ"ל שמותר למכרו לעובדי כוכבים אע"פ שהעובד כוכבים ינחרנו היום עכ"ל וצ"ע בחש"ו נהי דמשום אותו ואת בנו ליכא מ"מ הא אסור למסור להם לשחוט בינן לבין עצמן אפילו להשליכו לכלבים כדלעיל סי' א' ס"ה ע"ש: ש"ע סָעִיף ט
כא בינם לבין עצמם כו'. אבל כשאחרים עע"ג אז דעת המחבר דשחיטתו כשרה אפילו אינו מומחה וגם אינו יודע לאמן ידיו וכמ"ש בסימן א' ס"ק כ"ה ואף שכתבתי שם לאסור מ"מ כאן יש להחמיר באיסור דאורייתא ודוק וע"ל סימן כ"ח ס"ק כ"ג: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
כב אין שוחטין. כיון דמפני מראית העין טעון שחיטה כשהפריס ע"ג קרקע ואין לוקין עליו כיון שמן התורה א"צ שחיטה וניתר בשחיטת אמו כדלעיל סי' י"ג ועמ"ש בס"ק ג' ובס"ס י"ד: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
כג אינו נאמן. דאין עובד כוכבים נאמן בשום עדות כדלקמן סי' קכ"ז ס"ק י"ט והעט"ז כתב הטעם משום דלהשביח מקחו אומר כן ולא כוון יפה דהכא לא שייך כלל להשביח מקחו דאי הוי שייך לא היה נאמן אפילו קודם שמכרם אלא להכי נאמן קודם שמכרם במגו דאי בעי לא מזבין להו או מיקלי קלי להו אבל היכא דשייך להשביח מקחו אפילו יש לו מגו אינו נאמן וכמו שנתבאר כל זה בתשובת הרשב"א סי' קי"ח שממנו מקור דין זה מיהו מדברי הרא"ש ומרדכי והגהמ"יי שהבאתי בסי' קכ"ז שם מבואר דהיכא דבידו נאמן אפילו היכא די"ל דלהשביח מקחו אומר כן וע"ש: ש"ע סָעִיף יא
כד אי מהימן ליה אסור. אפילו אינו מסל"ת הכי איתא בתשובת הרשב"א שם ועמ"ש מדינים אלו בסי' קכ"ז ס"ק י"ד: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
כה נכבשינהו דניידי ממקום קביעותן. דכל זמן שהם ביחד בעלי חיים לא בטלי אפילו באלף וכדלקמן סי' ק"י: ש"ע סָעִיף יב
כו אסור לשחטם היום. דהוי מחצה על מחצה וע"ל סי' ק"י ס"ו נתבאר זה בארוכה בס"ד: ש"ע סָעִיף יב
שִׂפְתֵי דַעַת — פרי מגדים על הש״ך
סָעִיף א
א ל"ש כו'. עש"ך וא"י מה בא ללמדנו דלוקין אכתי לא שמעינן אם ובנה לקי וחנניא הוסיף שנוהג אף בזכרים ובט"ז אות א' כתבנו דה"א לחנניא בן דווקא ולא בת והוה ספק ואין לוקין ולכך כתב דבן בת נמי במשמע כמ"ש הב"ח או דיליף מ"מ או מק"ו משילוח הקן כמ"ש הרא"ם פ' אמור והבכור שור והוה גילוי מלתא. ומ"מ סיום דבריו דפשיטא דחוששין לזרע אם אין מורין כך ואולי דל"ת לחנניא אותו זכר משמע ופשטיה דקרא קאי על בן ואב ובנו מי שכרוך אחריו היינו מוי"ו דריש לה ומריבוין אין לוקין כמ"ש הר"מ ז"ל פ"ג ממ"א דכל שלא בא מפורש אין לוקין כמ"ש המ"מ שם קמ"ל דהיו לוקין ומה דנ"מ אי היו לוקין עיין אות י"ז בש"ך: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב שהדבר ספק. הש"ך הראה מקום לאות י"ז ושם נאמר דהדבר ספק היינו אי חוששין לזרע אב או לאו לא כמ"ש הב"ח ולבוש דחוששין וודאי לזרע אב אלא אם דרש' דבנו דרשה גמורה היא. והנה הלבוש לא כתב כב"ח אלא כתב בס"ב דאב עם בן לא הוה איסור תורה כלל כ"א מדרבנן דמ"ה בנו מי שכרוך אחריו ומלשון הש"ע וודאי משמע דעכ"פ איסור תורה הוה מספיקא דאי הלכה כרבנן או כחנניא דדריש נמי אותו ועיין מ"ש אות י"ז. ואולי סובר דהוה כעין ס"ס שמא אין חוששין לזרע אב ושמא אותו דווקא כי הוא סובר שאין זה תלוי בזה דאף אי חוששין לזרע אב באו"ב גלי קרא דאין נוהג בזכרים: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ג לאכול. עש"ך דמסיק דראשון וודאי שרי אף לדידיה והאחרון לאחרים מותר דהא הרא"ש מביא ראיה מגמרא אמר רב יוסף זריז ונשכר דקאכיל בישרא אלמא אי שחט באחרונה אין אוכל בו ביום ולא מוכח אלא לו הא לאחרים אין מוכח ועיין תב"ש אות ז'. ולענין הלכה קיי"ל כבה"ג וכן פסקו כל האחרונים ומשמע דבמזיד אין חילוק ולו אסור ולאחרים מותר ועיין ל"ח באו"ב ועיין ב"ח דלבה"ג מ"ה אסור מכל שתעבתי לך ומתחלה רצה הגמרא לומר דלעולם יהא אסור ומשני מדאסר רחמנא מחוסר זמן לגבוה מכלל להדיוט שרי הא בו ביום אסור ודעת האחרונים דהוה רק קנסא מדרבנן: וראיתי בספר ידי אליהו למהר"א גאליפאפה ז"ל שפלפל בסוגיא דאי עביד לא מהני והביא קושיא בשם מהרימ"ט אמאי השוחט בשבת שחיטתו כשירה ואף בשוגג הא כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני יע"ש שתירץ בזה והכי נמי כאן יש להקשות כן והתי' נמי שייך כאן דמעשה גופא לא אסרה תורה אלא יום הוא שאסור ולא שייך לומר כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד דאי עביד לא מהני ובס' שושנת עמקים אבאר ומיהו בלא"ה ל"ק מדאסר רחמנא מחוסר זמן לגבוה מכלל להדיוט שרי: כתב התב"ש אות ז' דנראה לו עיקר אף לאחרים אסור בו ביום דלא להני מעשיו הרעים ולאורתא מותר אף לו ול"ד לשבת דאיסור סקילה אסרו לו לעולם ולא בשאר אסורין ומ"מ אסור בין לו ולאחרים בכדי שלא יהנו מעשיו הרעים והא דאין מבטלין איסור ואם ביטל שרי לאחרים דלא עבר אדאורייתא עכ"ל הנה סובר כל שעבר על איסור תורה קנסינן ליה שלא יהנו מעשיו הרעים וכל היכא שלעולם אסור אה"נ דהרי הוקשה לו ממבטל איסור ואלו היה אסור לאחרים לעולם הוא וחמיר טפי ממעשה שבת אלא כיון דהטעם שלא יהנה מעבירה הלכך בשבת למ"ש ליכא הנאה שרי ולדידיה אסור משום דאיסור סקילה ובשאר עבירות בין לו ולאחריני קונסין דלא לתהני מעבירה ומבטל איסור לא עבד כ"א אדרבנן. והנה להראב"ד אין מבטלין איסור הוא מן התורה עיין רשב"א בתה"א תחלת בית ד' ש"ג דף קכ"ב ואפ"ה כתב שם על שמו דלאחרים מותר אלמא אף בדאורייתא לא קנסינן לאחרים וכמ"ש הש"ך בסי' צ"ט אות ז' וכמ"ש הכסף משנה בפט"ו מהל' מ"א הלכה כ"ג דלמד ממעשה שבת דלאחרים מותר אלמא דאפילו דאורייתא כה"ג דומיא דמעשה שבת ואף שיש הנאה מעבירה לא קנסו לעולם עכ"פ כאמור. ובבן פקועה שהפריס על הקרקע דמדרבנן טעון שחיטה יראה להקל לעת הצורך אם עבד ושחט דבאיסור דרבנן לא קנסו כולי האי ועיין בסי' צ"ט בעבר וביטל איסור דרבנן שם משמע דאף איסור דרבנן עכ"פ אסור למבטל עצמו מ"מ כאן המחבר סובר דאין איסור אף בו ביום ואף באיסור תורה וה"ט דל"ד למבטל איסוד דקנסו שלא יעשה פ"א כן משא"כ לענין או"ב דבשביל יום אחד לא יבוא לעשות כן וכעין זה חילקו בין הא דסימן ק"י דלא גזרינן כאן שמא יקח מקבוע עיין פרישה בשם ר"פ מבריסק יע"ש וה"ה כאן. ולפ"ז יש לפסוק בשאר דברים הדומים לזה ואי"ה בסי' צ"ט אבאר זה באורך ✍עוד כ' התב"ש באות א' ובשמ"ח ס"ג דאם שניהם שחטו כא' שניהם עברו ואסורים בו ביום וכתב דאף דא' גמר קודם חבירו מ"מ ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף כמ"ש הר"מ מהל' גניבה פ"ב והקשה אמאי לא מוקי הגמרא לא תשחטו שניהם חייבין בכה"ג ותי' דמוקי אליבא דכ"ע אף למ"ד אין לשחיטה אלא לבסוף עכ"ל ולא אבין דא"כ לדידן דישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף ואף דא"א לצמצם ומנלן דאותו ואת אמו חייב דלמא קרא להכי אתא ששניהם שוחטין ואמאי לא אמר דלהכי לא צריך קרא דפשיטא הוא כיון דישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף ששניהם עושין איסורא ולענין מ"ש מפ"ב דהלכות גניבה אין כאן מקומו: הכה"ג בהגהות ב"י אות ה' הביא דברי דמש"א פי' על מ"ש בה"ג דקמא שרי למיכל ביומא ובתרא אסור למיכליה ביומא על השוחט קאי הא' מותר לאכול השניה ובתרא אסור למיכל אף הראשונה יע"ש וסתימת האחרוני' לא משמע כן ✍דראשונה אמאי תהיה אסורה לשוחט בתרא כיון דבשעה ששחטה הא' היתרה היתה ואין טעם לזה: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ד אינו לוקה. לשון הש"ך דשמא ביה"ש יום ד' עכ"ל ור"ל דספק יום וספק לילה הוא. וג"כ כל רגע ממנו יש ספק שמא א' יום וזו לילה. ובשמ"ח ס"ד ותב"ש אות א' ביאר דינים אלו כך. אם שחטו שניהם ביה"ש לא היו לוקין דביה"ש ספק מקצתו יום ומקצתו לילה ואם שחט הא' ביום והשני ביה"ש של אחריו מותר בליל של אחריו ממ"נ אי ביה"ש לילה לא עביד איסורא ואי יום לא מצינו שקנסו אלא אותו יום ומיהו היו משמתין ליה כמ"ש בא"ח במכוין מלאכתו במועד דאם אי אפשר לקונסו היו משמתין לי. ואם שחט הא' ביה"ש של יום ה' לא ישחוט הב' ביה"ש של ליל וי"ו אף דאי שחט ב' בזמן מאוחר מן הראשון ממ"נ שרי דאם הב' יום כ"ש הראשון יום אלא דלמא אתי למיטעי דלמא ישחוט הב' מוקדם בזמן הביה"ש ודלמא הא' לילה והב' יום. אמנם מ"ש דאי שחט ביה"ש אין לאסור לאכול אח"כ יש לעיין דהא בין השמשות כל רגע ספק ועד"מ זמן משך השחיטה עכ"פ נמשך זמן מה ב' רגעים ואם כן מתחלת השחיטה היה יום ועביד איסורא ובגמר שחיטה נמי איסורא עביד דאי לא גמרה לשחיטה הוה כנתנבלה ולא עביד איסורא למפרע משא"כ כשגמר בלילה עביד איסורא והוה כאילו עביד כל האיסור ביום שלאחריו ודאוי למיקנס כל יום שלאחריו וכבר התבאר דישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף וכאמור. ולא שייך כאן ספק דרבנן להקל כיון שהכניס עצמו לספק איסור תורה כמ"ש הוא ז"ל בס"ג וס"ד דאסור לאכול בו ביום. ועל מ"ש שאם שחט הא' ביה"ש של ליל ד' לא ישחוט הב' ביה"ש של ליל ה' דשמא הא' לילה והב' יום אם שחט הא' מאוחר לשני בזמן ואמאי הא הוי ס"ס שמא הא' יום ושמא השני לילה וכל כה"ג לכתחלה שרי ואפשר דמ"מ לכתחלה אסור ומ"מ וודאי אין לשמתו כה"ג כמ"ש וגם אין לאסור הבשר ביום שלאחריו כיון דאיכא ס"ס: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ה אם כו'. עש"ך דספק הוא אם כרוך אחריה ואפילו יונק ממנה לא הוה אלא ספק ובסימן שי"ו ס"ב דפטור' מבכור' הוא לומד דוודאי ילדה ול"ג בטור יולדתו כו' שם יע"ש ומש"ה בס"ב כאן דפסק המחבר לענין מלקות דסיים באביו אינו לוקה הא באם לוקה הוצרך שיהא בנה וודאי. ומיהו באביו לא מהני כרוך אחריו וכן העלו האחרונים ועיין דרישה ואף די"ל בלא"ה דהוה ס"ס מ"מ א"צ לכך אלא בלא"ה לא מהני באביו כרוך אלא דווקא וודאי שזה אביו שהיה בחדר א' עם הפרה אז אסור ולא היו לוקין באביו כה"ג הא כרוך לחוד אין איסור ועיין סימן ע"ט: ש"ע סָעִיף ה
ו אבל מן הס'. עש"ך דמספק אין חוששין אפילו לאיסורא דהא לענין איסור מיירי כאן ואפילו דומה בתואר ובשאר סימנים שבגוף אפ"ה אין חוששין מספק ומותר לשחוט. ויש לעיין אי נולד לו בעדרו וולד מפרה אחת והיו שם כמה פרות אי שרי לשחוט את הוולד עם אחד מהפרות ביום א' והנה נראה לאסור מספיקא כה"ג ועיין לעיל: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ז אין חושש כו'. הש"ך העתיק לשון הר"ן ז"ל דאיכא ספיקא טובא אפשר לומר דבס"ס לחוד צריך לשאול ודאי כמבואר לקמן סי' ק"י דאף דס"ס היכא דיכול לברורי אפ"ה שרי היינו ע"י טורח אבל כל היכא דאיכא לברורי בקל יש לשאול דלא עדיף מרוב מצויין מומחין הן ואפ"ה צריך לשאול אלא דהכא איכא שלש ספיקות טובי משום הכי לא צריך לשאול ועיין במנחת יעקב הלכות נדה סימן קפ"ה אות א' דס"ס עם חזקה דאין צריך לשואלו ובסי' ק"י יבואר זה באורך וכאן אין מקומו להאריך: ש"ע סָעִיף ו
ח אבל על המוכר להודיע ללוקח אפילו בשאר ימות השנה אם שחט כו' ש"ך וירצה בזה דלא כגי' בטור אם הוא באחד מד' זמנים אלא כגי' שלפנינו בש"ע ואם בוי"ו דאם שחט האם היום ליכא כ"א ב' ספיקות שמא לאו לשחיטה ושמא לא לשחטה היום צריך להודיע דבס"ס היכא דאיכא לברורי בקל מבררינן ומ"מ יש לראות דרובא לרדיא זבני וכיון דס"ס עם חזקה א"צ לשואלו כמ"ש באות הקודם כ"ש רוב עם הס"ס ומיהו התם כתב עוד דדרכה לטבול וע"ש בכלל נ"ט אות ה' ובקונטריס הספיקות יבואר זה על נכון בעז"ה: ש"ע סָעִיף ו
ט או אם מכרה לאחד לשוחט' היום. פי' שודאי ישחוט היום הא מספק א"צ להודיע כיון שאין בד' זמנים ש"ך. ומשום דבטור גריס בלא וי"ו צריך לומר כמ"ש הט"ז כאן אות וי"ו משא"כ בש"ע הפירוש שודאי לשוחטה צריך הוא להודיע. ומ"מ מקח טעות לא הוה דיאמר לו שחוט למחר כיון שאין בד' זמנים: ש"ע סָעִיף ו
י ואם כו'. דבד"ז הללו אף בספק צריך להודיע ואם לא הודיע מקח טעות נמי הוה: ש"ע סָעִיף ו
יא ועי"ט האחרון של חג אבל עי"ט הראשון של חג אין מרבים דטרידי בסוכה ולולב תוספות ש"ך ועי"ט אחרון של פסח אין רגל בפ"ע ועי"כ בעופות: ש"ע סָעִיף ו
יב א"צ להודיע. פי' לא לענין מקח טעות ולא לענין איסור ש"ך וירצה בזה דלענין איסור איכא ספיקא טובא שמא הראשון לאו לשחיטה קנה כיון דלאו בד"ז קנה ושמא אתמול ומיהו כבר כתבנו בס"ס צריך לשואלו כו' דהא ודאי האחרון שקונה היום לשחיטה קונה אותה ויש ליישב: ש"ע סָעִיף ו
יג צריך להודיע. כ' הש"ך בשם הב"ח בזמנינו שהכל שוחטין קודם יו"ט וכן בחתונה א"כ במכר בב' ימים א"צ להודיע והנה בזמנינו שדרך הקצבים לשחוט הכל ביום ה' לצורך ע"ש ודאי אם מכר האם לאחד והבן לשני ביום א' הוה מקח טעות וכן כתב השמ"ח סעיף ה' ואות כ"ד: ש"ע סָעִיף ו
יד עש"ך הביא קושית הב"ח ומפרש דמ"ש הט"ו ואם קדם א' קאי נמי ארישא אפילו בלקחו מאדם אחד והש"ך מתרץ דברישא הוה זריז ונשכר לא משובח דגדול זכותיה דחבריה משא"כ בסיפא הר"ז משובח ובדין הוא עושה וכבר כתבנו בט"ז אות ט' דמגמרא משמע אף בלקחו מאדם א' הר"ז זריז ומשובח דאלת"ה לא הוה קראו ליה זריז ועוד דא"כ העיקר חסר מן הטור ומחבר שלא הביאו כ"א לישנא דגמרא עיין בבכו"ש: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ח
טו ושחט העז ובנה היה לוקה דשה אפי' מקצת שה ש"ך וכן העתיק הפר"ח אות ט"ו ותמה התב"ש אות ל"א דהטעם הוא דבנו כל דהו כדמסיק בגמרא ועיין שם ואין לדחוק ולומד דהש"ך מפרש ושחט העז ובנה היינו הבת עם הבן שילדה והוא אוקימתא דגמרא ובת ילדה בן דודאי השמיט הר"מ והש"ע האי דינא אמנם נראה ודאי דלר"א הוא דאמרינן הכי משא"כ לרבנן אית טעם פשוט יותר דאפילו אי אמרינן דבנו דומיא דאמו מ"מ שה ואפי' מקצת שה וכ"ת דנ"מ לדינא באב עם הבן ואמו צביה דאי שה אפילו מקצת שה יכול לשחוט לצורך גדול דהוה ס"ס שמא בנו כרוך אחריו ואת"ל דהלכה כחנניא דאותו כתיב אכתי דלמא אין חוששין לזרע אב והוה בנו כולו צבי ולא מקצת שה דהא הש"ך באות י"ז האריך ואמר דהא בהא תליא דאי אותו זכר ודאי חוששין ואי אין נוהג בזכרים אין חוששין ואין לחלק ביניהן כלל א"כ נקט דרשא היותר פשוט דלר"א צ"ל בנו כל דהו ולא לרבנן דדרשי שה ואפילו מקצת שה וכדאמרן: ש"ע סָעִיף ח
טז אבל העז כו'. הש"ך כתב דאין בו משום מראית העין ושרי לכתחלה ועיין תבו"ש אות ל"ב כתב דגי' הר"מ ז"ל עז שבא על הצביה וילדה תייש דמשמע שדומה בתואר לתייש יש מראית העין ופר"ח כתב משום סרך בתה ובת בתה וזה לשיטת הר"מ דלוקה ודאי ומיהו אף לדידן נמי דספיקא מן התורה אסור ודאי דלא הוי גזרה לגזרה וכבר כתבנו מזה בט"ז וסבור הייתי לומר דאיכא למיגזר שמא ישחוט הבן תחלה ואח"כ אמו דאם נאמר בנו כל דהו ה"ה בנו ואותו אותו כל דהו וכפי הנראה לכאורה מדברי מי"ט בפרק או"ב במ"ש לכתוב בנו ואותו ומה אעשה שהרי הרב אומר בס"א הוא הרב המובהק הגאון אמיתי בעל תבו"ש דעיקר בנו כל דהו ואמו צריך שתהיה שה או מקצת שה עכ"פ: ש"ע סָעִיף ח
יז הש"ך האריך ומסיק דבשום אופן אין לחלק בין נוהג בזכרים ובין חוששין לזרע אב דאי נוהג בודאי חוששין ואי חוששין ודאי נוהג ואין לחלק ביניהם כלל ע"כ תמה על הר"מ והש"ע כאן יע"ש עוד הקשה דברי מהרש"ל אהדדי בפרק או"ב דבסימן ב' כתב דנוהג בזכרים ובסימן ג' לא כתב כן יע"ש ונ"מ בזמן הזה לענין מלקות הוא דמן התורה אין פסול לעדות כ"א עבירה שיש בה מלקות כמבואר בח"מ ל"ד ובא"ע סי' מ"ב ס"ה המקדש בפסולי עדות דאורייתא אין צריך גט כלל ובפסולי עדות דרבנן צריך גט ומיהו מה שכתב בהג"ה דיש אומרים דחוששין שמא חזרו בתשובה אין כל כך נפקא מינה אלא לענין ברכה ועיין שם בחושן משפט אות י"ז ובבית שמואל אות ט' ועיי"ש ✍נסתפקתי באם שחט אב ובנו ועוד שחט ולד הנולד מבן פקועה על בהמה דעלמא וקשחיט לה ולבדה ביום אחד אי מיפסל לעדות מן התורה או לאו. ולכאורה ממה נפשך האי גברא עביד עבירה שיש בה מלקות דאי חוששין לזרע אב א"כ הרי נתחייב מלקות דשחט אב ובן ביום אחד ואי אין חוששין לזרע אב א"כ אותו ולד יש לו תקנה דבהמה מעליא הוא דדין דרב משרשיא לא נאמר אלא אם חוששין וחייב משום אם ובנה ואי חוששין ואין תקנה לאותו ולד ואין חייב דהבן הוה כנתנבלה כמ"ש לעיל א"כ חייב משום אב ובנו. אמנם כל זה להש"ך ז"ל דסובר אי חוששין ודאי חייב באב ובנו משא"כ להלבוש והב"ח דכתבו אף דחוששין שמא אותו מיעוט הוא למעט זכרים א"כ אין כאן ממ"נ ופטור הוא ממלקות ויש לי להאריך בזה ואין כאן מקומו ועיין בספרי ראש יוסף יע"ש ודע דהתראת ספק שמיה התראה כמ"ש הר"מ ז"ל בהל' סנהדרין ודברי הלח"מ שם צ"ע עוד כ' הש"ך דמוכח דלהר"מ ספוקי מספקא ליה אי חוששין דפסק כוי מבהמה והיה מכסה בלא ברכה וכן פסק המחבר לקמן ואי ודאי חוששין לכסוי ולברך ואי דמעורב דם הבהמה מה בכך כל טפה וטפה יש דם חיה ובהמה ואין בה ביטול עיין תוס' חולין ע"ט ב' ד"ה בין יעו"ש: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
יח אלא בשחיטה וטריפה הוה שחיטה ראויה באו"ב ש"ך מיהו ניקב הוושט הוה נבילה: ש"ע סָעִיף ט
יט כתב הש"ך בשם סמ"ק דה"ה צירוף שהיות או נמצא הסכין פגום הוה ספק ואסור לשחוט אחריו הבן יע"ש והנה אמאי לא אוקמיה אחזקה בשלמא בצירוף שהיות י"ל דבעיא דלא איפשטא אין שייך לומר אוקי אחזקה כמו שאבאר בסימן ח"י וכן מצאתי בתבו"ש סימן ל' אות א' דאטו משום חזקה איפשוט בעיא דילן ועיין בהכה"ג בסי' ח"י וכ"ה ושם אבאר וסכין פגום איכא ספיקי טובא אלא דלא מהני ס"ס במקום חזקה ומש"ה פשיטא הוה וממ"ש הר"מ ז"ל בפי"ב מה"ש הלכה ה' דספק נבילה אסור לשחוט אחריהן אין ראיה דמיירי כמו סכין פגום או ספיקא דדינא או בעיא דלא איפשטא דלא מוקמי אחזקה: ש"ע סָעִיף ט
כ לפיכך. הש"ך הקשה על הב"ח במה שכתב דאם שחט האם רשאי למסור הבן לחש"ו דאין רשאי אפילו להשליך לכלבים כמבואר בסי"א וי"ל דמיירי בטריפה הניכרת דליכא למיטעי ועיין שמ"ח ותב"ש דהם ודאי רוב מעשיהם מקולקלים: ש"ע סָעִיף ט
כא בינם לבין עצמן אף בא"י לאמן וא"י ה"ש אפ"ה באחרים רואין ודאי אסור לשחוט אחריהם אם שחטו כהוגן אף דלעיל סי' א' העלה דשחיטתן פסולה מ"מ מידי ספיקא לא נפקא והלכך לענין או"ב אזלינן לחומרא ש"ך: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
כב הש"ך הראה מקום לאות ג' ולס"ס י"ד הנה בס"ס י"ד כתב השוחט עובר במעי אמו הוה בעיא דלא איפשטא ולחומרא ולענין או"ב ג"כ לחומרא ובאות ג' כאן כתב דאסור לאכול האחרון לו ואולי יאמר גם כאן אף באיסור דרבנן אסור או כוונתו להיפך כיון דמטעם קנס הוא הכא לא קנסו: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
כג הש"ך מסופק כאן אי נאמן במיגו כל שבידו היכא דמתכוין להשביח מקחו ולפי שעיקר דינים אלו אין כאן מקומו ואי"ה במקום אחר אבאר: ש"ע סָעִיף יא
כד אי מהימן ליה. אפי' אינו מסל"ת כיון דמהימן ליה אסור ש"ך: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
כה דבעלי חיים לא בטלו ש"ך ולבוש כתב הטעם דהוה דשיל"מ ולכך לא בטילי. ואם שחט ונתערב אח"כ חשר"ל כמו כבש בצמרו וכדומה יש לעיין לבה"ג דאוסר בו ביום אי אמרינן דהוה דשיל"מ או כיון דמשום קנס הוא כמבואר באות ג' כי קנסו בעיניה ולא ע"י תערובות עי' פסחים בהא דר"ש קנס חמץ שעבר בב"י ✍וצ"ע: ש"ע סָעִיף יב
כו אסור לשוחטם היום הב' הנותרים דהוה מחצה על מחצה ולא שייך לומר כל דפריש מרובא פריש ואי"ה בסימן ק"י אבאר באורך: ש"ע סָעִיף יב
ט״ז
סָעִיף א
א ל"ש האם. בגמרא אמרי' אותו ואת בנו אין לי אלא אותו ואת בנו בנו ואותו מנין ת"ל לא תשחטו הרי כאן שנים פרש"י הזהיר את שניהם בין שחט האם בין שחט הבת ולא משכחת ב' עושין עבירה אלא בשלשה בהמות הא כיצד בת ואם ובת דאי אם וב' בנים ל"ל קרא פשיטא מה לי אחד מה לי שנים דכי היכי דמחייב האי מיחייב האי ואי בפרה ובתה ובת בתה פשיטא תרווייהו אותו ואת בנו נינהו אלא ע"כ באחד שוחט פרה והב' שוחט אמה והג' בתה וקמ"ל דאבנו ואותו נמי חייב דהיינו השני: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב ספק אם נוהג בזכרים. דמספקא לן בגמרא אי קי"ל כחנניא דסבירא ליה חוששין לזרע אב וקי"ל חוששין לחומרא אבל לא למלקות דאין לוקין על ספק: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ג מותר לאכלם כו'. בגמרא אמרי' אף על גב דכתיב לא תאכל כל תועבה ודרשינן כל שתעבתי לך הרי הוא בבל יאכל שאני הכא מדאסרה רחמנא מחוסר זמן לגבוה דהיינו קודם יום שמיני מכלל דבהדיוט שרי כאן במחוסר זמן והי"א הוא בה"ג ס"ל לאוסרה עכ"פ בו ביום משום קנס שעשה עבירה דומה למבשל בשבת בזה ולא מיעטו בגמרא אלא שלא נאסר אותו לעולם מכח כל תועבה: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ד הולך אחר הלילה. כמו במעשה בראשית לאפוקי בקרבן הלילה הולכת אחר יום שלפניו ובגמרא נותן טעם לזה: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ה כרוך אחריה. פי' דבוק תמיד לילך אחריה אמרינן מסתמא שהיא ילדתו והניקתו וע"כ כרוך אחריה: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ו ואם הוא בא' כו'. לפי גירסא זאת הוא בא' מזמנים אלו שצריך המוכר להזהיר אפילו בסתם שלא הודיעו בפי' הלוקח הראשון שרוצה לשוחטה היום. ובטור כתוב אם הוא באחד כו' בלא וי"ו ממילא גם בא' מזמנים אלו א"צ להזהירו אא"כ אמר הלוקח הראשון בפי' שרוצה לשחוט היום והוא תמוה דא"כ ל"ל באחד מזמנים וראיתי נכנסים בדוחקים עבור זה ולי נראה דמ"ש הטור או מכרה לאחר לשוחטה היום פירושו דהיום מכרה לשוחטה דהיינו לאפוקי אם מכרה לחרישה נמצא דמכר לו סתמא לשחוט מ"מ כיון דהמכירה נעשית היום בודאי ישחטנה היום אם הוא באחד מזמנים נמצא דלענין דינא הכל עולה בקנה א"כ נ"ל נכון: ש"ע סָעִיף ו
ז ועי"ט האחרון. משום דחשיב רגל בפני עצמו היה חביב עליהם ומרבין בשמחה ובעי"ט ראשון טרידי במצות סוכה ולולב וערב י"כ היו רגילים בעופות ודגים: ש"ע סָעִיף ו
ח רק זכות שבידו. לכאורה יש ללמוד מזה באם נשבע אחד שלא ישחוט בהמתו רק יחזיקנה לחרישה ומכרה שגם הלוקח אינו יכול לשוחטה שהרי למוכר לא היה זכות לשוחטה ואין יכול למכור רק זכות שבידו ודבר זה אינו כלל דא"כ תקשה לך מהכא על מי שנשבע שלא למכור איזה דבר ועבר ומכרו דאמרינן בח"מ סי' ר"ח דהוה מכירה ולא כמ"ש רמ"א בי"ד סי' ר"ל וכתבתי מזה גם לקמן סי' רכ"ח סעיף ל"ה. אלא נראה דכאן לא אמרו כן שאינו יכול למכור רק זכותו אלא שלא להפקיע זכות אחר במה שזכה כבר אבל אם אין הפקעת זכות לאחר אין חיוב על הלוקח לקיים שבועת המוכר דכל זמן שהיתה בידו חלה השבועה ולא כשבא ליד אחר ואע"ג דאדם אוסר דבר שהוא שלו על חבירו אף לכשיוצא מרשותו כמ"ש בטור י"ד סי' רי"ז שאני התם דהאיסור חל על החפץ ונשאר עליו לעולם משא"כ בשבועה שהיא חלה על האדם הנשבע כמבואר בהלכות נדרים ע"כ אין עליו החיוב אלא כל זמן שהוא בידו אבל על החפץ לא חל שום דבר כנ"ל: ש"ע סָעִיף ו
ט זריז ונשכר. רש"י פי' זריז דלא עביד איסורא ונשכר שיאכל בשר ונ"ל מדשבחוהו חכמים וקראוהו זריז משמע שיש מעלה באותו שקדם ושחט והיינו שא"א לו לבא לידי איסור משא"כ השני שאפשר שישכח ויעשה איסור וישחוט וע"כ אין לב"ד להכניס עצמם בדבר ולומר שיפילו גורלות מי מהם ישחוט תחלה כי אין להם להפקיע זכות של כל אחד שרוצה להקרא זריז והיינו כל שיש לכל אחד היתר לשחוט משא"כ בקנו מאחד וקדם השני ושחט קודם ללוקח ראשון דלא זו דלא נקרא זריז אלא אפילו חוטא מיקרי שגזל זכותו של לוקח ראשון כנ"ל ברור: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ח
י העז ובנה לוקה. דשה ובנו אמר רחמנא משמע בנה אפילו כל דהו שאינו שה וכתב בטור צבי הבא על התיישה וילדה בת ואותה בת ילדה בת ושחט בתה ובת בתה חייב והטעם דקי"ל כרבנן דפליגי אר"א וס"ל שה אמרה תורה ואפילו מקצת שה מ"ה חייב מלקות שהרי הבת היא מקצת שה מכח אמו דהא בתר האם ודאי אזלינן: ש"ע סָעִיף ח
יא אסור לשחוט אותה ואת בנה. הרשב"א וטור חלקו על זה והתירו אפילו לכתחלה ונ"ל טעם הש"ע ע"פ רמב"ם בזה מדאמר רב חסדא הכל מודים בהיא צביה ובנה תיש דפטור משמע אבל אסור כדאיתא בכל פטורי דשבת בר מתלת ודומה לזה הביא ב"י בסי' פ"ז במי חלב וז"ל ואפשר דאיסורא דרבנן איכא מדקתני פטור ולא קתני מותר עכ"ל והטעם כאן דלא אתי לאחלופי בתיישה ובנה: ש"ע סָעִיף ח
יב בת הצביה הזאת כו'. ואת בנה לוקה. רבים תמהו ע"ז כיון דהמסקנא בגמרא דמספקא לן אי חוששין לזרע האב או לא וכמו שזכרתי בסעיף ב' למה לוקה כאן דילמא אין חוששין לזרע האב ונמצא לא היה בנקבה בת הצביה זרע האב כלל ולא הוה אפילו מקצת שה ואין להגיה כאן אין לוקה דהרמב"ם מסיים אח"ז וכן כלאים מעז וכבש לוקה ומענין זה יש מקום עיון עוד ברמב"ם שמביא ב"י סי' רצ"ז בהלכות כלאים שהרא"ש תמה על רמב"ם שפסק גם כן שלוקה משום חוששין לזרע אב וטרח ב"י למצוא דרך להגיה בדבריו: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
יג לפיכך חש"ו כו'. נ"ל דה"ה בגדול שאין יודע הלכות שחיטה והא דנקט במתני' חש"ו היינו אפי' ביודעים כמ"ש סי' א' כי דבר ברור הוא דאף גדול שאין יודע הוה רוב מעשיו מקולקלים וא"ל הא אמרינן פ"ק דחולין (דף ט') בגדול שאינו יודע זמנין דשהה ודרס ולא ידע לשון זמנין משמע שספק יש בדבר ואינו ברור האי זמנין קאי על ולא ידע דבתריה דזמנין דלא ידע אבל השהייה או דרסה ברורים המה וכן מוכח מדאמרינן אח"כ ואם אחרים רואין כו' אסור כו' דאין זה חידוש כ"כ דהא בזה מותר בדיעבד השחיטה והיה לו לומר חידוש אפילו בגדול שאינו יודע ששחיטתו אסורה בדיעבד אם שחט לבדו דאפ"ה אסור לשחוט אחריו אלא ודאי מותר' אלא כיון דלא הוזכר בפירוש בפוסקים בזה אין בידי להקל להתיר אותו ואת בנו אחר שחיטת גדול שאינו יודע אלא דמ"מ נ"ל ברור באם עבר ושחט אחריו דאין כאן איסור אכילה אפילו לי"א דבסעיף ג' מודים בזה ועוד נראה פשוט דכשהבהמה שנשחטה תחלה נאסרה מכח איזה ספק טריפות בשחיטה שאין להקל בשביל זה לשחוט בנה אחריה באותו יום ובשאר טריפות פשיטא שאסור לשחוט אחריה דמחלוקת היא בגמרא (דף פ"א) והלכה כרבנן דאסרי דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
יד אינו לוקה. דהא מן התורה א"צ שחיטה: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
טו לאחר שמכרם כו'. משמע אם אמר כן בשעת מכירה נאמן לאסור וכן משמע ממ"ש הרא"ש בפ' אותו ואת בנו וז"ל ראיתי כתוב בשם רב אחאי דאם תגר עובד כוכבים מוכר בהמות צריך למיחש למילתא דשמא מכר האם היום ולא מסתבר כלל דלא שכיחא ולא מחזקינן איסורא כל כמה דלא הודיע המוכר כו' דאם יש לחוש מספק כו' עכ"ל. משמע אם אודעיה בשעת מכר יש לאסור לשחוט באותו יום הבהמה שקונה ממנו ופשוט הוא דאם יש סברא שעושה כן להשביח מקחו שאין בדבריו כלום כההיא דפ' בתרא דיבמות (דף קכ"ב) עובד כוכבים שמוכר פירות ואמר של ערלה הם אין בדבריו כלום ועי' סי' קכ"ב סעיף ו' עוד מדין עבודת כוכבים בזה: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
טז נכבשינהו דניידי. פי' יכה אותם וטורדן ממקום קבוע ואז נלך אחר הרוב ומה שיש לדקדק בזה כתבתי סימן י' סעיף ו': ש"ע סָעִיף יב
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז
סָעִיף א
א לא שנא. עט"ז הביא גמ' דחולין והנה מדכתיב לא תשחטו בוי"ו משמע אף שב' שוחטין השני עביד איסורא ומדלא כתיב ישחטו ביו"ד וכתיב בתי"ו לומר שפעמים שניהם עוברים. ולכאורה הפירוש דיו"ד נסתר לזכר ומדכתיב תי"ו נוכח ש"מ לתרוייהו מזהיר וז"א אמנם הלבוש ז"ל ס"א יפה פירש דהוה למיכתב ישחטו בקמ"ץ תחת השי"ן והחי"ת בשוא נח דהוה קאי אנשחטין שלא יהיו נשחטין בין ע"י אדם אחד או ב' אלא מדמזהיר לגברי ש"מ תרוייהו עבדי איסורא דאל"כ עדיף טפי לכתוב ישחטו דתשחטו משמע יותר דב' עבדי איסורא ומדיוק ל' רש"י פ"ב ד"ה לא ישחטו כו' נשחטין וד"ה מאי כו' דמשמעות תרוייהו עבדי איסורא. עוד כתב הלבוש דמהכא מוכח נמי דבן לאו דווקא ה"ה בת דאי שור ובנו ואביו של שור הא בנו מי שכרוך אחריו ואי פרה וב' בניה ושחט א' הבן ושנים אחרונים א' פרה והב' בנה חייבים דהוה או"ב ובנה ואותה דא"כ לכתוב בניו ביו"ד הרבים ומדכתב בנו משמע יחיד לאמו וע"כ בת ואם ובת ומוכח דבן לאו דווקא ה"ה בת זה תוכן דבריו ויש לראות לחנני' דנוהג בזכרים אה"נ דבן דווקא דלדידיה משכחת שור ואב ובן ולא לישתמיט בשום דוכתא לומר כן. אמנם הב"ח כתב דבן נקיבה במשמע מפי השמועה וכן כתב הסמ"ג והפר"ח אות א' כתב בפשיטות דבן משמע נמי בת. ועיינתי בסמ"ק לאוין קמ"ט ולא מצאתיו ואולי הוא בסמ"ג. ועיין במי"ט ק"צ כתב דלא כלבוש וכתב דרש"י אסביר לה בבת דהאמת כן הוא. וא"י דהא בגמרא נמי נקיט הכין פרה ובת כו' ש"מ כלבוש דמהכין הוא דדאיק ליה בן לאו דווקא. וראיתי להבכור שור חולין פ"ב דאמר דמק"ו יליף לה ומה שילוח הקן דאין נוהג במזומן עשה נקיבות כזכרים דאף ביצים חייב בשילוח כ"ש או"ב והרא"מ פ' אמור יליף במ"מ ולא ק"ו עכ"ל ויש להשיב קצת מה לשלוח הקן שכן נוהג בטריפה אפי' ניקב הוושט דנבילה מחיים לא הוי דנהי דנוהג בהני דהוה נבילה מחיים וכי מתה עומד ושולח מ"מ בהני דניקב הוושט דלא הוה נבילה מחיים נוהג משא"כ או"ב וכדבעינן למימר לקמן וכ"ש לר"ש דאין או"ב נוהג בטריפה כלל א"כ איכא למיפרך ולא מישתמיט לומר כן ודע דמש"ה כתב הש"ך אות א' דבכל הני איכא איסור מלקות פשיטא מי לא ידע דאו"ב לוקה אלא דל"ת בת ואם אין מלקות שמא הלכה כחנניא וליכא הוכחה דבת נמי חייב כמ"ש הלבוש ואיסורא איכא לז"א דאיסור מלקות נמי איכא דבן בת במשמע ולקמן אבאר: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב עט"ז שהדבר ספק אי חוששין לזרע אב לא שהדבר ספק אי דרשא דבנו הוה דרשא גמורה כמ"ש הלבוש והב"ח הביאו הש"ך אות י"ז יע"ש ועיין ט"ז אות י"ב אלא הספק הוא בין כאן ובכל דוכתא אי חוששין לזרע אב. ויש לראות כיון שספק הוא מה האי שכתבו אחרונים בסימן י"ד בדין דרב משרשיא אי החלב אסור או מותר דדמי לאבר היוצא דהוה בעיא דלא איפשטא✍והא ל"ד דהוה ס"ס שמא אין חוששין לזרע אב ושמא החלב מותר דהוה בעיא דלא איפשטא ולא משם א' הוא דספק הא' מתיר יותר אף הוולד וספק הב' רק החלב ובעיא דלא איפשטא הוה ספק כמבואר סימן נ"ט בגלודה ואף למאן דאוסר שם היינו דהוה משם א' והר"מ ז"ל דמתיר שם לשיטתיה דמשם א' מהני כמבואר בהלכות א"ב דפיתוי קטנה לאו אונס הוא כדמוכח מסוגיא דפ"פ כקושית התוספות ובקונטריס הספיקות אבאר זה. ומיהו למ"ש הש"ך סימן י"ד אות י"א דדין דרב משרשיא הוה ודאי החלב אסור הוה א"ש משא"כ להט"ז שם אות ו' והתב"ש אות ח"י דדין אחד עם יוצא קשה דהוה ס"ס: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ג מותר לאכלם. עט"ז דמ"ה מותר מדאסר רחמנא מחוסר זמן לגבוה קודם ח' ימים כו'. ופליגי אי קנסו לזה כמו בשבת. והנך רואה מדבריו דסובר מה דאמרו בחולין מדאסר מחוסר זמן לגבוה היינו קודם ח' ימים כמו שפירש הפר"ח בסימן ט"ו אות ה' וכ"פ הלבוש כאן בס"ג והמ"ל בהל' איסורי מזבח פ"ג ה"ח תמה על הפר"ח ולא תמה על הט"ז ולבוש ועיין מ"ש באורך בסימן ט"ו בט"ז אות ג' ועיין ת"כ פרשת אמור פ"ח לא ירצה וסמיך ליה שור ושה לומר שהוא בלא ירצה וי"ל קצת דברי מ"ל וצ"ע: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ד היום הולך. עט"ז דבגמרא יליף לה. דל"ת הואיל ובענינא דקדשים כתיב הלילה הולך אחר היום שלפניו יליף בג"ש יום א' ממעשה בראשית ורבי דאמר התם יום המיוחד טעון כרוז אסמכתא הוא ועיקר לגז"ש עיין ס"פ או"ב. והא ליכא למימר דלחייב בין ביום אחר הלילה כמו במעשה בראשית מג"ש ואהני היקשא דקדשים דגם לילה אחר היום דזה טעות דיום אחד כתיב משמע או זה או זה אלא הא קשיא למ"ש התוספות בגיטין מ"א ב' ד"ה דכ"ע דהיקשא עדיפא ושאני התם דעיקר שטר מג"ש מפיק א"כ קשה גם זה אינו דמיותר הג"ש והיקשא דקדשים איצטריך לשום דרשא כמ"ש התוספות ריש או"ב ד"ה מנין ועיין לבוש ס"ו כתב דשור ולא חיה ושה ולא עוף והא איצטריך להפסיק דא"כ לכתביה בעלמא והא התוס' כתבו לשום דרשא כתיב בקדשים. ולקושייתו י"ל דלכתוב ובהמה או"ב לא תשחטו ביום א' וצ"ע: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ה אם הוא כרוך אחריה והולך תמיד אחריה מסתמא ילדתו ט"ז והיינו לענין איסור: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ו עט"ז ותוכן כוונתו בש"ע הגיה ואם בוי"ו ותרתי קאמר בשאר ימות השנה א"צ המוכר להודיע אלא א"כ מכר האם לשוחטה היום ובד' זמנים אף שמכר היום בסתמא צריך להודיע דכולם קונים לשחוט ביום אחד גם בשאר זמנים לא הוה מקח טעות ובד"ז הוה מקח טעות ובטור כתב שצריך להודיע אם מכר האם לשוחטה היום אם הוא בא' מד"ז בלא וי"ו והקשה דמאי איריא בד"ז בשאר השנה נמי כן והנה הפרישה אות ט' לא הוקשה לו אלא דבד' זמנים אף בלא מכר היום לשוחטה אלא בסתמא נמי כן הוא יע"ש ותי' הט"ז דהוה כאלו כתוב בטור אם מכר לשוחטה היום מסורס הדברים ור"ל אם מכר היום בסתמא וודאי לשוחטה הוא ובשאר זמנים דווקא אם מכר בפי' לשוחטה היום אז צריך להודיע ללוקח שני וכמ"ש בש"ע ואין מחלוקת בין הטור וש"ע ועמ"ש בש"ך אות ח': ש"ע סָעִיף ו
ז ועי"ט. כתב הט"ז דהוא רגל בפ"ע משא"כ י"ט אחרון של פסח ועי"כ לא דרגילין בעופות ועי"ט א' של חג דטרודים במצות סוכה ואין שוחטין בו: ש"ע סָעִיף ו
ח כתב הט"ז דווקא להפקיע זכות אחרים אמרינן כל מה שבידו מכר ולא יותר הא לא"ה מוכר יותר ממה שיש לו כח וה"ה בנשבע שלא למכור חפץ זה שאין כח בידו מכח השבועה אפ"ה אם עבר ומכר ש"ד וממילא אם נשבע שלא לשחוט אלא לחרישה דהלוקח יכול לשוחטו גם לא שייך אדם אוסר שלו על חבירו דהכא לא אסר החפץ כי השבועה אקרקפתא דגברא מונח: ש"ע סָעִיף ו
ט זריז ונשכר. עט"ז הנה בגמרא אמרו בפי' אף בלקחו מאדם א' אם קדם הב' הר"ז זריז ונשכר כמ"ש הש"ך אות ד' אלא דר"ל דהגמרא מיירי קודם בואם לב"ד רשאי הב' לשחוט כי שמא הראשון לא ישחוט היום ועיין שמ"ח משא"כ בלקחו משנים אף באו לב"ד אין להפיל גורלות מאחר דהגמרא קראו לזה זריז דלא יבוא לידי מכשול אין להפקיע זכותו וז"ש הש"ע אסיפא הך דינא ומתורץ קושית הב"ח ואם רואין הב"ד שאחד צריך לשחוט היום והב' אין צורך לו כגון זו כופין על מדת סדום ועיין תב"ש: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ח
י העז. עט"ז וירצה דזה אף אי חוששין לזרע האב והוה בנו רק מקצת שה בנו כל דהו והש"ך אות ט"ו כתב שה אפי' מקצת שה ואין צורך דאפי' לא אמרינן מקצת שה בנו כל דהו ושם אבאר. ובטור כתב צבי על התיישה וילדה בת ובת ילדה בת (או בן) ושחט לה ולבתה חייב דמצד אמה שה ואפי' מקצת שה דוודאי חוששין לזרע האם והמחבר השמיט זה דכתבו רבותא יותר תיש על הצביה וילדה בת ובת ילדה בן וקשחיט לה ולברה היה לוקה והוא לשון הר"מ דסובר דמילקא כה"ג היה לקי דוודאי חוששין לזרע האב כמו שיתבאר לקמן אות י"א וש"ך אות י"ז וא"כ כ"ש בצבי על התיישה כה"ג דשה אפי' מקצת שה והט"ז כתב דלדידן דלית לן דלוקה בכה"ג דש"ע אמנם לדינא דטור אנו מודים: ש"ע סָעִיף ח
יא עט"ז דכתב מדאמר ר"ח ה"מ דפטור משמע אבל אסור והטעם דלא אתי לאיחלופי בתיישה ובנה עכ"ל ור"ל אי שרית לה באביו תייש יאמרו העולם ה"ה אמו תיישה ישחטו ביום א' והפר"ח אות ט"ז כתב משום סרך בתה ובת בתה דאית בה מלקות כדבסמוך עכ"ל הנה אל תטעה דאי לאו שיש מלקות אלא ספיקא הוה כמ"ש הטור אי חוששין לזרע אב והוה מקצת שה או לאו לא היו גוזרין משום ספיקא דמ"ש אלא דהוא ז"ל לשיטת הר"מ אמרה והוא פסק כן בסימן ק"י דכל ספיקא מ"ה שריא ומדרבנן אסור א"כ תו הוה גזירה לגזירה אי לאו דלוקין על בת ובת בתה דהוה וודאי משא"כ לדידן דספיקא דאורייתא לחומרא מ"ה אלא שאין לוקין עליו וודאי דגזרינן אטו ספיקא ולא הוה גזירה לגזירה וכאמור ומיהו בספק פלוגתא אי הוה מדרבנן יבואר בסימן ק"י מזה (וכאן אין להאריך): ש"ע סָעִיף ח
יב בת הצביה. עט"ז הניח דברי הש"ע בצ"ע דוודאי מלקות ליכא דספיקא הוא אם חוששין וליכא איסור תורה כ"א דרבנן לשיטת הר"מ ז"ל וכפי מה שפירש הט"ז באות י"א יע"ש והל"ח בפרק או"ב הגיה בר"מ ז"ל היתה בת העז נקיבה וזה לחכמים דשה ואפי' מקצת שה ובש"ע לא הגיה כלום: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
יג כתב הט"ז ה"ה גדול דלא גמיר דרוב מעשיו מקולקלים ולמעשה לא החליט ומ"מ כתב דאם עבר ושחט אחר גדול דלא גמיר אין לאסור אף לי"א בס"א והטעם דלא הוה אלא מטעם קנס וספק דרבנן להקל וכתב עוד דאפי' ספק בשחיטה אין לשחוט עוד אף דאוקמיה אחזקה ונימא דהוה כוודאי נבילה וכן כתב הש"ך אות י"ט בשם סמ"ק אם נמצא הסכין פגום יע"ש ובסימן ח"י וכ"ה אבאר אמאי לא אמרינן ספק בשחיטה הוה ודאי ולא ספק דאוקמיה אחזקה: והנה✍אם ניקב הוושט במקום שחיטה דמבואר לקמן סימן ל"ג דהוה נבילה עכ"פ לאחר שחיטה פשיטא דמותר לשחוט אחריו דהוה נתנבלה בידו ופשוט הוא ואם ניקב התורבץ אסור לשחוט אחריו: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
יד אינו לוקה דהא מ"ה א"צ שחיטה ט"ז והיא תוספתא הביאה הכ"מ פי"ב מה"ש ה"י דאו"ב לא תשחטו את שטעון שחיטה חייב משום או"ב ואת שאינו טעון שחיטה פטור. ויראה לי אם הפריס ושחט בו ביום אף לי"א בס"א אין לאסור הבשר בו ביום ל"מ אם הטעם כל שתעבתי כמ"ש הב"ח פשיטא אלא אפי' אם מטעם קנס אפשר דלא קנסו כ"א באיסור תורה ועיין סימן צ"ט לקמן ובשמ"ח ס"ג יראה כן דווקא באיסור תורה קנסו בו ביום: ודע אם בא בן פקועה על בהמה דעלמא וילדה שאותו וולד אין לו תקנה כמבואר סי' י"ג✍אסור לשחוט האם והבן מ"ה ומלקות ליכא איסורא איכא שמא אין חוששין לזרע אב והוה שחיטה מעליא ומלקות ליכא דשמא חוששין לזרע אב וחצי סימן כשחוט ולא מהני שחיטה דידיה ומטמא והוה נתנבלה בידו ואפי' אי תאמר דאי מת אין מטמא כמ"ש התב"ש סימן י"ג אות י"ז א"כ פשיטא דלא מהני האי שחיטה מידי והוה כמו נתנבלה ומיהו איסור תורה אית ביה מספיקא ואם שחט הבן ואח"כ האם אסור לאכול הבשר בו ביום דהכניס עצמו לספק איסור תורה כמ"ש השמ"ח ס"ג באם שחט האב ובן דאסור ה"ה כאן. ומיהו בהמה דעלמא על בת פקועה וילדה בת ובת ילדה בן וקשחיט לה ולברה איסור תורה ליכא ממ"נ אי חוששין לזרע אב א"כ הוה אמו נתנבלה ואי אין חוששין א"צ שחיטה מ"ה דבת פקוע היא ומדרבנן אסור דהפריס ע"ג קרקע ומיהו הבשר של שניהם בלא"ה אסור לאכול מספיקא. ויראה דמותר לשחוט הבן של הבת דמ"ה ליכא איסור ממ"נ וספיקא דרבנן לקולא אף בהפריס דלמא חוששין לזרע האב והוה הבת נתנבלה ומותר לשחוט הבן שחיטה הגונה ולאו למשתרי הבשר באכילה אלא לומר דאין איסור או"ב וה"ה בהמה דעלמא על בת פקועה ונשחטה ונמצא וולד או הפריס אין איסור מצד או"ב לשחוט הבן דספק דרבנן להקל וכדאמרן וזה להש"ך ולהב"ח אסור לשחוט הוולד מדרבנן אם הפריס עיין סימן י"ג: שוב ראיתי להכה"ג בהגהות הב"י אות ל"ג ול"ד ול"ה ול"ו כתב ד' דינים משמיה דנפשיה ואבארם. האחד בן פקועה על בהמה דעלמא או על בת פקועה כיוצא בו יש איסור או"ב וזה אמת ויציב דשוין הם שאין בהם מלקות ולענין איסורא יש חילוק דאלו בן פקועה אבהמה מעליא אסור מ"ה שמא אין חוששין ושחיטה מעליא ועל בת פקועה כיוצא אין איסור כ"א מדרבנן דכולם צריכים שחיטה מדבריהם כמבואר סי' י"ג הדין השני כתב בן פקועה מטריפה על בהמה דעלמא והוליד הוולד ניתר בשחיטת עצמו יש איסור או"ב הנה מה שהתיר הולד כ"כ הש"ך בסי' י"ג אות י"א וכבר דברנו מזה ומ"מ היה לומר דכאן יש מלקות ג"כ משא"כ דין הא' אין בו מלקות וכמ"ש. הדין השלישי הוא בן פקועה על בהמה דעלמא ונשחטה אמו דמותר לשחוט הבן אח"כ זה ג"כ ברור דניתר בשחיטת אמו כשירה ודווקא הוליד אסור כמבואר סי' י"ג אמנם הוה ליה להתנות בלא הפריס דאי הפריס אסור לשחוט מדרבנן. הרביעי הוא בהמה דעלמא על בת פקועה ונשחטה ונמצא וולד לדעת הב"ח סימן י"ג דהוולד ניתר בשחיטת אמו מותר לשחוט הבן ולש"ך דוולד אין תקנה אסור לשחוט הבן עכ"ל. לא ידענא אי הפריס להב"ח צריך שחיטה מדרבנן ואסור לשחוט אחר אמו בו ביום אי כלו חדשיו ולש"ך אדרבה נהפוך הוא ממ"נ אין בו איסור תורה אי חוששין לזרע אב הוה נתנבלה דאין תקנה ואי אין חוששין ויש איסור מדרבנן בהפריס וכבר כתבנו ספק דרבנן להקל דלמא חוששין ואין תקנה והוה נתנבלה ואין איסור לשחוט בו ביום ומיהו הבשר בלא"ה אסור לאכול ולענין איסור או"ב איירינן כאן ומיהו מ"ש ספק דרבנן להקל י"ל דשיל"מ לא אמרינן ספק דרבנן להקל. ועיין סימן י"ג מ"ש: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
טו כתב הט"ז דאם יש לומר להשביח מקחו אומר כן אין נאמן אף קודם שמכר. והש"ך אות כ"ג פקפק בזה ושם אבאר: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
טז מכה וטורדן וכל דפריש מרובא פריש ואף שהוא דשיל"מ כמ"ש הלבוש דאו"ב מיקרי דשיל"מ מ"מ איסורא ברובא איתיה וה"ה בשאר דשיל"מ הדין כן ובסי' ק"י אאריך בעז"ה. כתב השמ"ח סי"ט אות נ"א אם נתערבה אב של בהמה באחרים אי יש להתיר מכח ס"ס עי' סי' קי"ו הנה לא זכינו לאורו שם באות נ"א כתב אמ"ש רי"ו נט"ו ח"ה או"ה יש פוסקים דחוששין לזרע אב וי"א אם הוא וודאי אביו נוהג וקשה דעה א' נמי סוברת דווקא ביודעין שהוא וודאי אביו נוהג אלא בנתערב מיירי יע"ש ויפה פי' ומיושב זאת הקושיא וכן בכה"ג בהגהות הטור אות ד' הקשה קושיא זו וא"ש כי דעה א' סוברת דוודאי חוששין והוה ספיקא דאורייתא ודעה שניה סוברת דהוה ספק והוה ס"ס אמנם לדידן דשיל"מ אוסרין ס"ס אם לא לצורך גדול כמבואר סימן ק"י יע"ש ולפ"ז ה"ה בן פקועה על בת פקועה והוליד והפריס ונתערב אב ומכ"ש לא נתערב אין אומרים ספק דרבנן להקל בדשלי"מ ומ"ש פר"ח סי' ק"י בכללי דס"ס אות י"א לא משמע הכי ואבאר קצת דע שהפר"ת סי' ק"י בכלל ה' ובקיצור ס"ס אות י"א כתב דמאי דבעיא בגמרא ולא איפשטא אין נכנס בגדר ס"ס וכן כתב בסימן למ"ד אות ב' והשיג על הריק"ש בענין רוב גולגולת שרצה להתיר מחמת ס"ס ובסי' כ"ט אות ב' השיג על המחבר מה שרצה להתיר ס"ס מחמת בעיא דלא איפשטא. ומה שהביא ראיה מתחת מטלית דאסור י"ל דהוה משם א' ספק שמא עור כשירה ושמא מטלית כשירה וכל שאין הספק הא' מתיר יותר מחבירו בנדון ההוא דווקא לא הוה ס"ס אלא דאיהו לשיטתיה דלהר"מ לא חייש לשם א' כמו שביארנו לעיל ומההיא דסימן נ"ט שהט"ז וש"ך סתמו דבריהם אין ראיה דהתם יש סניף סברת הרא"ש כמ"ש הפר"ח אות א' ועיין מ"י כלל א' אות ו' ובקונטריס הספיקות מחודש א' וט' ובתב"ש בסי' למ"ד אות א' ובפ"ת בסי' כ"ד ונ"ט האריך לחלק על פר"ח ועיין בלח"מ פ"ג מה"ש ה"י שהניח בצ"ע יע"ש ומהא דלעיל דכתבו חלב של וולד הנולד מבן פקועה ובהמה דעלמא אסור יש קצת ראיה להפר"ח ובסימן נ"ט אכתוב ואי"ה בסימן ק"י אבאר אי ספק בעיא דלא איפשטא הוה ספק הן לענין ספק דרבנן להקל הן לענין ס"ס וכאן אין להאריך: ש"ע סָעִיף יב
בְּאֵר הֵיטֵב
סָעִיף ג
א לאכול האחרון. אבל הראשון מותר דהא בשעה ששחטו לא עביד איסורא. וכ' בש"ך והוא משום קנס ודוקא לדידיה אבל לאחרים מותר: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ה
ב חוששין. היינו לענין איסורא אבל לענין מלקות לא עד דידעינן בודאי שהיא אמו. וכ' מהרש"ל אפילו אם הוא דומה בתואר האם או בשאר סימנים שבגוף אפילו הכי אין חוששין: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ג היום. וכתב בש"ך וא"צ לשאול אחר זה דאיכא ספיקא טובא שמא אין אם לזו ואת"ל יש לה אם שמא לא לקחה לשחיטה ואת"ל לשחיטה שמא מכאן ולאחר כמה ימים: ש"ע סָעִיף ו
ד היום. פי' הש"ך שיודע בודאי: ש"ע סָעִיף ו
ה חג. וכתב בש"ך אבל לא ערב יו"ט של חג ראשון. שאז העם טרודין בסוכה ולולב ואין להם פנאי להרבות בשחיטה כל כך: ש"ע סָעִיף ו
ו להודיעו. פי' לא לענין איסור ולא לענין מקח טעות שאפשר שישחטנו קודם אלו ד' זמנים: ש"ע סָעִיף ו
ז אחד. וכתב בש"ך דהוי מקח טעות נמי אם לא הודיע. ובזמנינו שעיקר השחיטה לצורך יו"ט הוא קודם יו"ט וכן בחתן וכלה שוחטין יום או יומים קודם א"צ להודיעו במכר בב' ימים וכן פסק הב"ח: ש"ע סָעִיף ו
ח שבידו. וכ' בט"ז ולא אמרינן דיש ללמוד מזה באם שנשבע אחד שלא ישחוט בהמתו רק יחזיקנו לחרישה ומכירה שגם הלוקח לא יכול לשחטה. זה אינו שהרי קי"ל בח"מ סימן ר"ח אם נשבע שלא ימכור והלך ומכר מכירתו הוי מכירה. ולא כמו שכתב רמ"א בי"ד סימן ר"ל. אלא ע"כ הכא מיירי שבא להפקיע זכות אחר שהראשון כבר זכה בו אבל על החפץ לא חל שום דבר אף על גב דשלו יכול לאסור על חבירו אף לכשיוצא מרשותו עיין לקמן סימן רי"ז ס"ח דהאיסור חל על החפץ משא"כ שבועה דחלה על האדם הנשבע: ש"ע סָעִיף ו
ט ונשכר. וכתב בט"ז אם קנו מא' וקדם הב' ושחט דלא זו דלא נקרא זריז ונשכר. אלא דלכתחלה אסור לעשות כן. ואפילו חוטא נקרא שגזל זכות של לוקח ראשון והוא גמ' דחולין דף פ"ד וצ"ע. ועיין בכנה"ג וש"ך: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ח
י לוקה. והט"ז והש"ך תמהו על דין זה וכתבו והלא אמרינן בגמרא דמספקינן אי חוששין לזרע אב אם כן למה מלקין אותו בכאן דלמא אין חוששין ולא היתה בנקבה זו זרע אב כלל והוי כולה צבי. וצריך עיון ונפקא מינה אפילו לדידן במה שלוקין דאז הוה פסול לעדות מן התורה. כדקיימא לן בח"מ סימן ל"ד. וכן לענין קדושי אשה בא"ע סימן מ"ב. ובשו"ת שלי כתבתי על הגליון תירוץ נכון דדוקא גבי דין זה ס"ל להרמב"ם כן משום גזירת הכתוב: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
יא תשחטו. וכתב בש"ך וה"ה אם שחטה ונמצא טריפה דהא לא נתנבלה בשחיטה: ש"ע סָעִיף ט
יב השני. וכתב בש"ך מיהו אם נתנבל באחד מהדברים שאנו מחמירים בו כגון שהייה במעוט בתרא נראה דאסור לשחוט. ואם שחט אינו לוקה סמ"ק ב"ח ש"ך: ש"ע סָעִיף ט
יג מקולקלים. וכ' בט"ז ובגדול שאינו יודע הלכות שחיטה אין בידינו להקל. מאחר שלא נמצא כן בפירוש וכתב בש"ך דלעובד כוכבים מותר לכתחלה למכור באותו יום. אע"פ שיודע שהעובד כוכבים ינחרנו היום אבל חרש שוטה וקטן אסור למסור להם לשחוט בינן לבין עצמן אפילו להשליכו לכלבים כדלעיל סימן א' סעיף ה': ש"ע סָעִיף ט
יד כנ"ל. וכתב בש"ך אפילו אינו מומחה וגם אינו יודע לאמן ידיו כמו שכתבתי בסימן א'. ואף שכתבתי שם לאסור מ"מ יש להחמיר באיסור דאורייתא: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
טו לוקה. הטעם איתא בהש"ך משום דמן התורה א"צ שחיטה רק מדרבנן לכן אין מלקין אותו ועסי' י"ג: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
טז ידו. וכתב בט"ז אבל כל זמן שלא מכרו נאמן משום דלא שייך כאן להשביח מקחו אמר כן. מיהו מדברי כמה פוסקים משמע כל זמן שבידו נאמן אפילו היכא שי"ל להשביח מקחו אמר כן: ש"ע סָעִיף יא
יז אסור. וכתב בש"ך אפילו אינו מסיח לפי תומו. ועיין לקמן סימן קכ"ז ואם בשעת מכירה אמר כן נאמן. ואם נראה שעושה כן להשביח מקחו א"נ. ועיין סימן קכ"ז היכא דבידו נאמן מ"מ: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
יח קביעותן. דכל זמן שהם ביחד בעלי חיים לא בטלי אפילו באלף. כדלקמן סי' ק"י: ש"ע סָעִיף יב
יט היום. משום דהוי מחצה על מחצה: ש"ע סָעִיף יב
פִּתְחֵי תְשׁוּבָה
סָעִיף ב
א שהדבר ספק. עיין כו"פ סק"א שכתב דאחרי דהדבר ספק אם נוהג בזכרים א"כ מותר לשחוט השני בין השמשות משום ס"ס שמא אינו נוהג ושמא יום שלאחריו הוא והניח בצ"ע ע"ש ועיין בתשובת זכרון יצחק סימן ק"א שהשיג עליו דהא קיי"ל דבדבר שיל"מ אין להתיר מטעם ס"ס א"כ לענין איסור או"ב לא מהני ס"ס להתיר דהא יל"מ לאחר שתחשך ע"ש: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ב ויש מי שאוסר. עיין בתשובת זכרון יצחק סימן ק"א שכתב דאם שחט אב ובנו ביום אחד מותר לאכול בו ביום אותו שנשחט אחרון כיון דהדבר ספק אי נוהג בזכרים כדלעיל ס"ב א"כ הוי ס"ס שמא אינו נוהג ושמא הלכה כדעת האומרים דבעבר ושחט מותר בו ביום לאוכלם ואף דבדבר שיל"מ לא מהני ס"ס מ"מ כיון שאין איסורו לכל העולם רק להשוחט עצמו לא דיינינן ביה דשיל"מ כמ"ש מהרש"ל ביבמות פרק הערל סי' ל"ד ע"ש. ולעד"נ דאנן לא פסקינן כדברי מהרש"ל הנ"ל שהרי קיי"ל לקמן סי' ק"ב ס"ד בהג"ה דהנודר מדבר מקרי דשיל"מ והרי גם עתה אינו אסור רק להנודר ואפ"ה מקרי דשיל"מ. ועיין בזה בתשובת נו"ב תניינא חלק יו"ד סימן נ"ג [ועיין פמ"ג לקמן סימן ק"ב בשפ"ד סק"ב]: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ט
ג [ אלא בשחיטה. גרסינן בתוספתא פ"ה דחולין השוחט לרפואה לאכילת עובד כוכבים ולאכילת כלבים אסור משום או"ב ע"כ והובא ג"כ בפר"ח ס"ק י"ח. ונראה פשוט דה"ה אם שוחט בהמת עובד כוכבים יש איסור דאו"ב משום דהאיסור הוא על השוחט וכתיב לא תשחטו סתמא וכיוצא בזה מצינו גבי לאו דלא תחסום במס' ב"מ דף צ' ישראל הדש בפרתו של עובד כוכבים עובר משום בל תחסום ע"ש וכ' בסמ"ע סי' של"ח ס"ק י"א דאפילו הדישה היא ג"כ של עובד כוכבים כו' ע"ש ומפני שמורה אחד טעה בזו הוצרכתי להזכיר זה]: ש"ע סָעִיף ט
ד ששוחטין כראוי. עיין בנ"צ מה שכתבתי בכוונת הג"ה זו: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
ה אין שוחטין. עיין בת' זכרון יצחק סי' ק"ב שכתב דאם מכר את הבן פקוע שהפריס על גבי קרקע לחתן או לכלה ביום החופה א"צ להודיעו שלא ישחוט ביום ההוא משום דמבואר לעיל סי' י"ג דאם היה בו דבר תמוה א"צ שחיטה וממילא דמותר לשוחטו ביום שנשחט אמו ומבואר בהג"א פרק בהמה המקשה דחופה הוי מלתא דתמיהא ע"ש והניח בצ"ע: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יב
ו נכבשינהו דניידי. קשה לי דהא או"ב הוא דשיל"מ ולא אמרינן ביה כל דפריש מר"פ כמ"ש המג"א בסי' תקי"ג ס"ק י"ג. ומצאתי בתשובת נו"ב תניינא חלק יו"ד סי' ח' בהגה מב"ה שהביא קושיא זו בשם אביו ז"ל בספרו צל"ח ביצה ד' י' והוא נר"ו כתב ליישב עפמ"ש בא"ח סימן ש"כ (וכן הוא לקמן סימן ק"ב ס"ד בהגה) דכל איסור שלא היה ניכר קודם שנתערב בטיל אף ע"פ שהוא דשיל"מ א"כ י"ל דמיירי שנתערב האם קודם שחיטת הבת דלא ניכר האיסור קודם התערובת ומ"ש בש"ע בהמה שנשחטה כו' ונתערב. הכוונה שנתערב כבר קודם השחיטה עכ"ד. אכן ראיתי בתשובת חות יאיר סי' קל"ג שכתב דבכה"ג דנתערבה האם באחרת תחלה ואח"כ שחט בתה מותר אח"כ לשחוט מן התערובות בלא נכבשינהו כי דבר שיש לו מתירין פשיטא לא הוי אלא אפילו חשיבות דב"ח לא מהני אחר דבשעה שנתערב לא היה בו שום איסור והביא דבתוס' תמורה דף ל' (בסוף ד"ה ואידך) נראה דסגי בנ"ד שמפריש בהמה אחת ושוחט כל האחרות דכיון שאיסור לא היה מבורר קודם תערובתו רק לאחר התערובת נולד האיסור סמכינן אברירה. וכ"ש אם שחט תחלה אחד מן התערובת שמותר אח"כ לשחוט הבת. וע"ש בחו"י עוד שפקפק על עיקר דין זה אף שנתערב אחר ששחט הבת ודעתו דחד בתרי בטל ולא צריך כלל לכבשינהו ואף כי הוא בעל חי גם דשיל"מ מ"מ לא החמירו חכמים רק בדבר האסור מחמת עצמו משא"כ בזה דלא אירע שום דבר בבהמה זו רק מחמת שחיטת אמה או בתה היום לא חמירא בחומרת בע"ח ודשיל"מ. ובה"ג לטעמים אזיל דס"ל לאסור האחרון באכילה בו ביום ולכך סמכן הבה"ג לשני הדינים להדדי וכך הביאם הרא"ש (פרק או"ב סימן ה') משא"כ לדעת הרמב"ם דכוותיה אזלא שיטת הש"ס פכ"ה ד' קט"ו דבאכילה שרי א"כ פשוט שאין מקום לומר בזה חשיבות בע"ח ודבר שיל"מ אחר דאין כאן דבר האסור כלל רק דרחמנא אזהר שלא לשוחטה ובאם נתערבה בטילה ברוב ולא נקרא שם איסור על דבר שנתערב כלל ועוד אחר דקיימינן כו' ע"ש ועיין עוד בנו"ב שם מ"ש ליישב דלא תיקשי אמאי הכא באו"ב פסקינן נכבשינהו ובא"ח סי' תצ"ו סי"ב פסק בזימן שנים ומצא שלשה שאסורין ולא כתב נכבשינהו וכ' כמה ישובים ע"ז [ועיין בתשובת ח"ס ס"ס ש"ז ודו"ק]: ש"ע סָעִיף יב
בִּיאוּר הַגְרָ״א
סָעִיף א
א או הבת. שם בסוגיא בכמה מקומות: ש"ע סָעִיף א
ב ל"ש כו'. שם פ"ב א' מתני' וגם': ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג (סעיף ב') ואם נודע כו'. דמן הספק אין חוששין דלהכי נקט שם פ"ג א' אמה מכרתי כו'. הרא"ש ועס"ה: (ליקוט) ואם נודע ודאי כו'. דוקא כה"ג וז"ש ס"פ אמה מכרתי ול"ק אביה וכן בכולי פרקין משום דלא שכיח שיהא נודע. רא"ש ס"ב (ע"כ): ש"ע סָעִיף ב
ד שהדבר ספק כו'. כמ"ש בסוף כתובות דהלכה כר"י בפרדות ואמרינן בחולין שם ע"ט א' דספוקי מספקא ליה וכן ס"ל לר"א ורבנן שם: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ה (סעיף ג') עבר כו'. כמ"ש בר"פ שניהם כשרים והשני כשר ושם קט"ו א' אותו ואת בנו ליתסר כו': ש"ע סָעִיף ג
ו ויש כו'. מדקאמר שם פ"ב א' תנא אם קדם כו' משמע דאל"כ עבד תרתי איסורא ולא אכיל בישרא. ומ"ש במתני' כשר היינו מדינא דאורייתא ואף מדרבנן לאחר אותו יום אבל ליומא אסור כמו מעשה שבת וכמ"ש י"ד א' שחיטתו כשרה ואמרו בגמ' ואסורה באכילה ליומא וכן מ"ש שם קמ"ו א' היינו ג"כ מדאורייתא לעולם כמ"ש שם ג"כ על מעשה שבת אלא מעתה כו': ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ז (סעיף ד') כיצד כו'. לשון התוספתא שם: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ח (סעיף ה') (ליקוט) אם הוא כו'. לאיסורא דבעיא ולא איפשיטא היא בבכורות כ"ד א' וכן היה רשבג"א הנכנס כו' זכרים תלויות כו' איבעיא להו כו' ושם א"ר יוחנן ראה כו' עד יבא כו' וכ"כ הרא"ש שם דלא איפשיטא (ע"כ): ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ט (סעיף ו') על המוכר כו'. טור וס"ל דבכל השנה צריך להזהיר אלא דבד' פרקים אף אם מכר הראשונה סתם צריך להודיעו ועוד שהוא מקח טעות משא"כ בשאר ימות השנה די"ל לא מכרתי לך לשחוט היום: ש"ע סָעִיף ו
י ואם (לא) כו'. מדקאמר צריך להודיעו על המוכר ולא על הלוקח ויותר יש להזהיר העושה מאותו שמכשילו אלא ודאי אין הקונה צריך לחוש דלא מחזקינן איסורא והוא ס"ס אם יש לה אם והיא קיימת ומכרה והיום מכרה וז"ש בין קנה מעובד כוכבים ואל"כ ה"ל לאסור ליקח מן העובד כוכבים לעולם ואף בכל השנה שמא מכר היום לשחוט ואין עדות לעובד כוכבים: ש"ע סָעִיף ו
יא בד"א כו'. ערש"י שם ד"ה לענין דינא כו': ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
יב (סעיף ז') אין איסור כו'. שם ע"ט ב' ובת"כ והביאו הרי"ף והרא"ש שור ולא חיה שה ולא עופות: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
יג (סעיף ח') אבל העז כו'. כבר צווחו ביה כל הפוסקים וסוגית הגמ' הוא דבבא שניה אף לכתחלה מותר וסיפא אסור ואינו לוקה ובת עז דרישא עם בנה לוקה: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
יד (סעיף ט') ואם אחרים כו'. מתני' שם: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
טו (סעיף י') אחר כו'. שם ע"ד א' וכחכמים ובתוספתא פ"ד השוחט את הבהמה ומצא בה בן ט' חי כו' וחייב משום אותו ואת בנו דר"מ וחכ"א אין אסור משום אותו ואת בנו שנאמר אותו ואת בנו לא תשחטו את שטעון שחיטה אסור משום או"ב ואת שאינו טעון שחיטה מותר משום או"ב: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
טז (סעיף י"א) עובד כוכבים כו'. שאין עדות לעובד כוכבים כמ"ש בפ"ד דיבמות (מ"ז א') לדבריך עובד כוכבים אתה כו' ומ"ש בסוף יבמות דדוקא להשביה מקחו אינו נאמן הלא"ה נאמן שם משום דמקחו בידו ונאמן מיגו דאי בעי קלתיה או לא מזבן ליה וז"ש לאחר שמכרם כו': ש"ע סָעִיף יא
יז ומיחו כו'. כמ"ש בעד אחד בפ"ג דקדושין (ס"ו א') דאף שאינו נאמן אי מהימן לך כו' וה"ה לכל מי שאינו נאמן: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
יח (סעיף י"ב) בהמה כו'. כדעת ר"ת בתוס' שם צ"ה א' ד"ה ה"נ דמחלק בין קדשים ועבודת כוכבים לשאר איסורים דבשאר איסורים אף לכתחלה מותר וערא"ש שם ועסי' ק"י ס"ו בהג"ה שתי' בע"א ועפר"ח שם: ש"ע סָעִיף יב
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Siftei Da’at, Mishbetzot Zahav): Lemberg 1888 edition, Public Domain.