א אָסוּר לִשְׁחֹט אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ (וַיִּקְרָא כב, כח) בְּיוֹם אֶחָד, לֹא שְׁנָא הָאֵם וְאַחַר כָּךְ הַבֵּן אוֹ הַבַּת, לֹא שְׁנָא הַבֵּן אוֹ הַבַּת וְאַחַר כָּךְ הָאֵם.
ב אִסוּר " אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ" נוֹהֵג בִּנְקֵבוֹת, שֶׁזֶּה בְּנָהּ וַדַּאי; וְאִם נוֹדַע וַדַּאי שֶׁזֶּה הוּא אָבִיו, אֵין שׁוֹחֲטִין שְׁנֵיהֶם בְּיוֹם אֶחָד, וְאִם שָׁחַט אֵינוֹ לוֹקֶה, שֶׁהַדָּבָר סָפֵק אִם נוֹהֵג בִּזְכָרִים אוֹ אֵינוֹ נוֹהֵג.
ג עָבָר וְשָׁחַט אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ בְּיוֹם א', מֻתָּר לְאָכְלָם; וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹסֵר בּוֹ בַּיּוֹם לֶאֱכֹל הָאַחֲרוֹן.
ד יוֹם אֶחָד הָאָמוּר בְּאוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ, הַיּוֹם הוֹלֵךְ אַחַר הַלַּיְלָה. כֵּיצַד, הֲרֵי שֶׁשָּׁחַט רִאשׁוֹן בִּתְחִלַּת לֵיל ד', לֹא יִשְׁחֹט הַשֵּׁנִי עַד תְּחִלַּת לֵיל ה'; וְאִם שָׁחַט הָרִאשׁוֹן בְּסוֹף יוֹם ד' קֹדֶם בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, שׁוֹחֵט הַשֵּׁנִי בִּתְחִלַּת לֵיל ה'; וְאִם שָׁחַט הָא' בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת שֶׁל לֵיל ה', לֹא יִשְׁחֹט הַשֵּׁנִי עַד לֵיל ו', וְאִם שָׁחַט בְּיוֹם ה' אֵינוֹ לוֹקֶה.
ה אִם הוּא כָּרוּךְ אַחֲרֶיהָ, חֲזָקָה שֶׁהִיא אִמּוֹ. אֲבָל מִן הַסָּפֵק אֵין חוֹשְׁשִׁין (טוּר).
ו הַלּוֹקֵחַ בְּהֵמָה אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא נִשְׁחֲטָה אִמָּהּ אוֹ בְּנָהּ הַיּוֹם, אֲבָל עַל הַמּוֹכֵר לְהַזְהִיר הַלּוֹקֵחַ וּלְהוֹדִיעוֹ אִם שָׁחַט הָאֵם אוֹ הַבֵּן הַיּוֹם, אוֹ אִם מְכָרָהּ לְאַחֵר לְשָׁחֲטָהּ הַיּוֹם; וְאִם הוּא בְּאֶחָד מִן ד' זְמַנִּים שֶׁדֶּרֶךְ שֶׁכָּל מִי שֶׁקּוֹנֶה בְּהֵמָה שֶׁשּׁוֹחֲטָהּ מִיָּד, וְהֵם: עֶרֶב פֶּסַח; וְעֶרֶב עֲצֶרֶת; וְעֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה; וְעֶרֶב יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל חַג, צָרִיךְ לְהוֹדִיעוֹ שֶׁמָּכַר הַיּוֹם הָאֵם אוֹ הַבַּת; וְאִם לֹא הוֹדִיעוֹ, שׁוֹחֵט וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ, בֵּין קָנָה מִיִּשְׂרָאֵל בֵּין קָנָה מֵעוֹבֵד כּוֹכָבִים. וְאִם נוֹדַע לוֹ אַחַר כָּךְ שֶׁנִּשְׁחֲטָה אִמָּהּ אוֹ בִּתָּהּ הַיּוֹם, הָוֵי מִקָּח טָעוּת; וְדַוְקָא שֶׁמּוֹכֵר שְׁנֵיהֶם בְּיוֹם אֶחָד, אֲבָל אִם מָכַר הָאֵם אוֹ הַבַּת בַּיּוֹם שֶׁלְּפָנָיו, אֵין צָרִיךְ לְהוֹדִיעוֹ; וְאִם מָכַר הָאֶחָד לֶחָתָן וְהַשֵּׁנִי לַכַּלָּה, אֲפִלּוּ אִם מוֹכֵר בִּשְׁנֵי יָמִים צָרִיךְ לְהוֹדִיעוֹ, שֶׁוַּדַּאי שְׁנֵיהֶם שׁוֹחֲטִין בְּיוֹם אֶחָד. שְׁנַיִם שֶׁלָּקְחוּ אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ בְּיוֹם אֶחָד, הַלּוֹקֵחַ תְּחִלָּה יִשְׁחֹט וְלֹא הַשֵּׁנִי; בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁלְּקָחוּם שְׁנֵיהֶם מֵאָדָם א', שֶׁמִּיָּד כְּשֶׁמָּכַר לָרִאשׁוֹן לֹא הָיָה יָכוֹל לִשְׁחֹט אֶת שֶׁנִּשְׁאַר בְּיָדוֹ, שֶׁהַלּוֹקֵחַ לָקַח עַל מְנַת לִשְׁחֹט מִיָּד, וְלָכֵן גַּם הַלּוֹקֵחַ מִמֶּנּוּ אָסוּר לִשְׁחֹט שֶׁלֹּא יָכוֹל לִמְכֹּר לוֹ רַק זְכוּת שֶׁבְּיָדוֹ, (טוּר) ; אֲבָל אִם לְקָחוּם מִשְּׁנַיִם, שְׁנֵיהֶם שָׁוִים, וְכָל מִי שֶׁיִּשְׁחֹט תְּחִלָּה זָרִיז וְנִשְׂכָּר.
ז אֵין אִסוּר אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ אֶלָּא בִּבְהֵמָה טְהוֹרָה בִּלְבַד, שֶׁנֶּאֱמַר: וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד (וַיִּקְרָא כב, כח) וְנוֹהֵג בְּכִלְאַיִם הַבָּא מִמִּין כֶּבֶשׂ וּמִמִּין עֵז.
ח צְבִי שֶׁבָּא עַל הָעֵז וְיָלְדָה וְשָׁחַט הָעֵז וּבְנָהּ, לוֹקֶה; אֲבָל הָעֵז שֶׁבָּא עַל הַצְּבִיָּה, אָסוּר לִשְׁחֹט אוֹתָהּ וְאֶת בְּנָהּ, וְאִם שָׁחַט אֵינוֹ לוֹקֶה; הָיְתָה בַּת הַצְּבִיָּה הַזֹּאת נְקֵבָה וְיָלְדָה בֵּן, וְשָׁחַט אֶת הַנְּקֵבָה בַּת הַצְּבִיָּה וְאֶת בְּנָהּ, לוֹקֶה.
ט אֵין אִסוּר אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ אֶלָּא בִּשְׁחִיטָה בִּלְבַד, שֶׁנֶּאֱמַר: לֹא תִשְׁחֲטוּ (וַיִּקְרָא כב, כח) אֲבָל אִם נִחַר (פי' עִנְיַן הַנְּחִירָה הוּא שֶׁתּוֹחֵב הַסַכִּין בִּנְחִירָיו וְחוֹתֵךְ) אֶת הָרִאשׁוֹן, אוֹ נִתְנַבֶּל בְּיָדוֹ, מֻתָּר לִשְׁחֹט הַשֵּׁנִי; לְפִיכָךְ, חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן שֶׁשָּׁחֲטוּ אֶת הָרִאשׁוֹן בֵּינָם לְבֵין עַצְמָם, מֻתָּר לִשְׁחֹט הַשֵּׁנִי אַחֲרֵיהֶם, לְפִי שֶׁרֹב מַעֲשֵׂיהֶם מְקֻלְקָלִים. הַגָּה: וְאִם אֲחֵרִים רוֹאִין שֶׁשּׁוֹחֲטִין כָּרָאוּי, אָסוּר לִשְׁחֹט אַחֲרֵיהֶם (טוּר) כֵּן נִרְאֶה לִי.
י מֻתָּר לִשְׁחֹט אֶת הַמְּעֻבֶּרֶת, עֻבָּר יֶרֶךְ אִמּוֹ הוּא; וְאִם יָצָא הָעֻבָּר חַי אַחַר שְׁחִיטַת אִמּוֹ, וְהִפְרִיס עַל גַּבֵּי קַרְקַע, אֵין שׁוֹחֲטִין אוֹתוֹ בְּיוֹם אֶחָד, וְאִם שָׁחַט אֵינוֹ לוֹקֶה.
יא עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁמָּכַר שְׁתֵּי בְּהֵמוֹת וְאַחַר כָּךְ אָמַר, מֵסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ, שֶׁהֵן אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ, אֵינוֹ נֶאֱמָן בַּמֶּה שֶּׁאָמַר לְאַחַר שֶׁמְּכָרָם וְיָצְאוּ מִתַּחַת יָדוֹ; וּמִיהוּ אִי מְהֵימָן לֵיהּ, אָסוּר.
יב בְּהֵמָה שֶׁנִּשְׁחֲטָה אִמָּהּ אוֹ בִּתָּהּ הַיּוֹם וְנִתְעָרְבָה בַּאֲחֵרוֹת וְצָרִיךְ לִשְׁחֹט מֵהֶם הַיּוֹם, כֵּיצַד תַּקָּנָתוֹ, נִכְבְּשִׁינְהוּ, דְּנַיְדֵי מִמְּקוֹם קְבִיעוּתָן, וְיִקַּח מֵהֶם אֶחָד וְיִשְׁחֹט, דְּכָל דְּפָרִישׁ מֵרֻבָּא פָּרִישׁ; וּשְׁנַיִם הַנּוֹתָרִים אָסוּר לְשָׁחֲטָם הַיּוֹם.
א סָעִיף א לא שנא האם ואחר כך הבן או הבת לא שנא הבן או הבת ואחר כך האם. ובהנך איכא נמי מלקות אם ידוע שהיא אמו דפשיטא לן דחוששים לזרע האם:
ב סָעִיף ב שהדבר ספק כו'. עיין ס"ק י"ז:
ג סָעִיף ג לאכול האחרון. אבל הראשון עכ"פ מותר דהא בשעה ששחטו לא עביד איסורא כלל והטעם שהאחרון אסור כתב הר"ן משום קנס (כמו שנתבאר בא"ח ר"ס שי"ח לענין שבת) ונראה דוקא ליה קנסינן אבל לאחרים מותר וכן משמע דעת הפרישה וכן משמע ל' בה"ג שהביא הרא"ש ששוחט אותו ואת בנו לא יאכל האחרון בו ביום עכ"ל וכן נראה מהראיה שהביא הרא"ש לדין זה מדרב יוסף ע"ש:
ד סָעִיף ד אינו לוקה. דשמא בין השמשות הוי יום ד':
ה סָעִיף ה אם הוא כרוך אחריה חזקה שהיא אמו. פי' לענין איסורא אבל לענין מלקות לא מהני כרוך עד דידעינן בודאי שהיא אמו וכ"כ מהרש"ל פ' אותו ואת בנו סי' ח' וכן הוא בהדיא בש"ס בבכורות (דף כ"ד ע"א) דאפילו כרוך אחריה ויונק ממנה אסור ואינו לוקה וזה שכתב בסעיף ב' איסור אותו ואת בנו נוהג בנקבות שזה בנה ודאי והיינו למלקות וכדמשמע שם וע"ל סימן שי"ו:
ו סָעִיף ה אבל מן הספק אין הוששין. אפילו לאיסורא אפילו הוא דומה ממש בתואר האם או בשאר סימנים שבגוף כ"כ מהרש"ל שם:
ז סָעִיף ו אינו חושש שמא נשחטה אמה או בנה היום. וא"צ לשאול אח"ז דאיכא ספיקא טובי שמא אין אם לזו ואת"ל יש לה אם שמא לא לקחה לשחיטה ואת"ל לשחיטה שמא מכאן ולאחר כמה ימים. הר"ן:
ח סָעִיף ו אבל על המוכר להזהיר הלוקח. אפילו בשאר ימים שלא בד' זמנים אם שחט כו':
ט סָעִיף ו או אם מכרה לאחר לשחטה היום. פירוש שיודע בודאי שאחר ישחטה היום אז צריך להודיעו שלא יכשל על ידו אבל מקח טעות לא הוי אם לא הודיעו דיכול לומר לו שחוט למחר אבל אם אינו יודע בודאי שאחר ישחטה היום א"צ להודיעו אף לענין איסור דשמא גם מי שלקחה לא ישחטה היום כיון שאינו בא' מהד' זמנים:
י סָעִיף ו ואם הוא כו' צריך להודיעו שמכר היום כו'. אף שאינו יודע שאחר ישחטה דמסתמא בד' זמנים הללו הכל קונים לשחיטה ועיין בח"מ סי' קצ"ט סי"ג:
יא סָעִיף ו ועי"ט האחרון של חג. שהוא רגל בפני עצמו ועי"ט הראשון העם טרודים בסוכה ולולב ואין להם פנאי להרבות בשחיטה כל כך. תוספות:
יב סָעִיף ו א"צ להודיעו. פירוש לא לענין איסור ולא לענין מקח טעות שאפשר שישחטנו קודם אלו הד' זמנים ודו"ק:
יג סָעִיף ו צריך להודיעו. והוי מקח טעות נמי אם לא הודיעו ובזמנינו שעיקר השחיטה לצורך י"ט היא קודם י"ט וכן בחתן וכלה שוחטים יום או יומים קודם א"צ להודיעו במכר בב' ימים והכי משמע בת"ה כ"כ הב"ח:
יד סָעִיף ו וכל מי שישחוט תחלה כו'. בש"ס מוכח דאף כשלקחו מאדם אחד אם קדם השני ושחט ה"ז זריז ונשכר ולכן נתקשה בב"ח וכתב דמ"ש הט"ו וכל מי שישחוט כו' מילתא באפיה נפשיה היא וקאי אלעיל אלקחו מאדם אחד ולחנם דחק דבש"ס לא קאמר אלא דאם קדם הב' ה"ז זריז ונשכר אבל לכתחלה אין ראוי לעשות כן והט"ו אשמועינן דבלקחו מב' בני אדם כל מי שישחוט ה"ז זריז ונשכר:
טו סָעִיף ח ושחט העז ובנה לוקה. משום דהא פשיטא לן דחוששין לזרע האם ויש כאן מקצת שה ודרשינן בש"ס שה אפילו מקצת שה:
טז סָעִיף ח אבל העז שבא על הצביה כו'. ומהרש"ל שם סימן ה' פסק כהרשב"א וטור דמותר לשחוט הצביה ובנה אפילו לכתחלה וכדאמרינן בש"ס שה ובנו אמר רחמנא ולא צבי ובנו ומ"ש הב"י בשם מהר"י חביב דדעת הרמב"ם דאסור לכתחלה משום מראית העין לא ידעתי מה מראית העין שייך בדבר דמי יודע שבא מן העז ואם נאמר דהרואה יחוש לזה אפילו בבן צביה דעלמא נמי ועוד דלא מצינו בשום מקום מראית העין כזה:
יז סָעִיף ח היתה בת הצביה הזאת כו'. הקשו העט"ז והב"ח דהכא ס"ל להרמב"ם והמחבר דודאי חוששין לזרע האב דאל"כ לא היה לוקה מספק ולעיל בסעיף ב' כתבו ואם נודע שזהו ודאי אביו אין שוחטין שניהם ביום אחד ואם שחט אינו לוקה שהדבר ספק אם נוהג בזכרים או אינו נוהג ותירצו דלעיל דוקא מספקא להו אי או"ב נוהג נמי באב משום דדרשינן בנו הכרוך אחריו לאפוקי האב שאין בנו כרוך אחריו אבל הכא פשיטא להו דודאי חוששין לענין זה היכא דהעז בא על הצביה וילדה בת כיון דנקבה זו יש בה מקצת שה חשוב כאלו היה כולו שה ואם נקבה זו ילדה בת או בן ושחט את הנקבה ואת ולדה לוקה ע"כ דבריהם ותימא שא"א לחלק כן כדמוכח להדיא בש"ס ר"פ או"ב (ריש דף ע"ט) גבי הא דקאמר התם ואזדא שמואל לטעמיה דתנן אמר ר"י כו' ע"ש (ועוד מנ"ל לספוקי בהך דרשא ודוק) ועוד תימא דבב"י סימן י"ג כתב דס"ל להרמב"ם דספוקי מספקא לן אי חוששין לזרע האב או לא וכ"כ בכ"מ פ' י"ב מה"ש דין י"א שטעם הרמב"ם שכתב שהדבר ספק אם נוהג בזכרים כו' הוא משום דס"ל כר' יהודה דספוקי מספקא לן אי חוששין לזרע האב או לא ועוד תימא דבפ' י"ג מהל' שחיטה דין ד' כתב הרמב"ם הבא מבהמה וחיה צריך לכסות דמן ואינו מברך וכ"כ המחבר לקמן סי' כ"ח ס"ב ואי ס"ל ודאי חוששין אמאי לא יברך ובפרישה ובב"ח סימן כ"ח נתכוונו לדבר אחד לתרץ את זה משום דדוקא בשה אמרינן שה ואפילו מקצת שה אבל בחיה מספקא לן דילמא בעי חיה גמורה ואינו עולה כלל לפי סוגית הש"ס פ' או"ב (דף ע"ט ע"ב) דמוכח התם להדיא כי היכא דאמרינן שה ואפילו מקצת שה ה"נ אמרינן צבי ואפילו מקצת צבי ע"ש ועוד תימא שהרי כתב הרמב"ם רפ"ט מהל' בכורים צבי הבא על העז וילדה הולד חייב בחצי מתנות שנאמר אם שה ואפילו מקצת שה תייש הבא על הצביה הולד פטור מן המתנות עכ"ל וכ"כ המחבר לקמן סי' ס"א ס"ח אלמא ספוקי מספקא לן ולפיכך מצי היאך למימר זיל אייתי ראייה דחוששין ואתן לך פלגא וכדאמרי' בש"ס ועוד דבפ"ט מהלכות כלאים דין ו' כתב הרמב"ם דהנולדים מן החמור אסורים עם הנולדים מן הסוס וכן כתב המחבר לקמן סי' רצ"ו ס"ט והיינו משום דספוקי מספקא לן דאי ודאי חוששין מותרין וכדאיתא להדיא בש"ס ר"פ או"ב וצ"ע ותימה על מ"ש מהרש"ל פ' או"ב סי' ב' דהלכה כחנניא דאו"ב נוהג באב עם הבן ומיד אח"כ בסי' ג' פסק דגבי או"ב אין חוששין לזרע האב ומותר לשחוט האב עם הבן ביום א' וצ"ע. ודע דנ"מ אפילו לדידן במה שלוקין דאז הוי פסול לעדות מן התורה כדקי"ל בח"מ סי' ל"ד וכן לענין קדושי אשה בא"ע ס"ס מ"ב ע"ש:
יח סָעִיף ט אלא בשחיטה. ובכלל זה אם שחט ונמצאת טרפה לוקין אם ישחוט השני דהא לא נתנבלה בשחיטה והכי איתא בש"ס ופוסקים:
יט סָעִיף ט או נתנבל כו'. כתב הב"ח מיהו אם נתנבל בידו בא' מהדברים שאנו מחמירים בו כגון שהייה במיעוט בתרא וכה"ג בפלוגתא דרבוותא אין לשחוט הבן או האם אחריו נ"ל ע"כ וכ"כ הסמ"ק סי' קס"ז דאם שהה או החליד במעוט של סימנים או בצרוף שהיות או שנמצא סכין פגומה לאחר ששחט דאסרי' להו מספיקא וכן כל כי הני נראה דאסור לשחוט השני ואם שחט אינו לוקה ע"כ:
כ סָעִיף ט לפיכך חש"ו כו'. כתב הב"ח נראה דה"ה כששוחט האם מותר למסור הבן לחש"ו לשחטו בינו לבין עצמו ואצ"ל שמותר למכרו לעובדי כוכבים אע"פ שהעובד כוכבים ינחרנו היום עכ"ל וצ"ע בחש"ו נהי דמשום אותו ואת בנו ליכא מ"מ הא אסור למסור להם לשחוט בינן לבין עצמן אפילו להשליכו לכלבים כדלעיל סי' א' ס"ה ע"ש:
כא סָעִיף ט בינם לבין עצמם כו'. אבל כשאחרים עע"ג אז דעת המחבר דשחיטתו כשרה אפילו אינו מומחה וגם אינו יודע לאמן ידיו וכמ"ש בסימן א' ס"ק כ"ה ואף שכתבתי שם לאסור מ"מ כאן יש להחמיר באיסור דאורייתא ודוק וע"ל סימן כ"ח ס"ק כ"ג:
כב סָעִיף י אין שוחטין. כיון דמפני מראית העין טעון שחיטה כשהפריס ע"ג קרקע ואין לוקין עליו כיון שמן התורה א"צ שחיטה וניתר בשחיטת אמו כדלעיל סי' י"ג ועמ"ש בס"ק ג' ובס"ס י"ד:
כג סָעִיף יא אינו נאמן. דאין עובד כוכבים נאמן בשום עדות כדלקמן סי' קכ"ז ס"ק י"ט והעט"ז כתב הטעם משום דלהשביח מקחו אומר כן ולא כוון יפה דהכא לא שייך כלל להשביח מקחו דאי הוי שייך לא היה נאמן אפילו קודם שמכרם אלא להכי נאמן קודם שמכרם במגו דאי בעי לא מזבין להו או מיקלי קלי להו אבל היכא דשייך להשביח מקחו אפילו יש לו מגו אינו נאמן וכמו שנתבאר כל זה בתשובת הרשב"א סי' קי"ח שממנו מקור דין זה מיהו מדברי הרא"ש ומרדכי והגהמ"יי שהבאתי בסי' קכ"ז שם מבואר דהיכא דבידו נאמן אפילו היכא די"ל דלהשביח מקחו אומר כן וע"ש:
כד סָעִיף יא אי מהימן ליה אסור. אפילו אינו מסל"ת הכי איתא בתשובת הרשב"א שם ועמ"ש מדינים אלו בסי' קכ"ז ס"ק י"ד:
כה סָעִיף יב נכבשינהו דניידי ממקום קביעותן. דכל זמן שהם ביחד בעלי חיים לא בטלי אפילו באלף וכדלקמן סי' ק"י:
כו סָעִיף יב אסור לשחטם היום. דהוי מחצה על מחצה וע"ל סי' ק"י ס"ו נתבאר זה בארוכה בס"ד:
א סָעִיף א ל"ש האם. בגמרא אמרי' אותו ואת בנו אין לי אלא אותו ואת בנו בנו ואותו מנין ת"ל לא תשחטו הרי כאן שנים פרש"י הזהיר את שניהם בין שחט האם בין שחט הבת ולא משכחת ב' עושין עבירה אלא בשלשה בהמות הא כיצד בת ואם ובת דאי אם וב' בנים ל"ל קרא פשיטא מה לי אחד מה לי שנים דכי היכי דמחייב האי מיחייב האי ואי בפרה ובתה ובת בתה פשיטא תרווייהו אותו ואת בנו נינהו אלא ע"כ באחד שוחט פרה והב' שוחט אמה והג' בתה וקמ"ל דאבנו ואותו נמי חייב דהיינו השני:
ב סָעִיף ב ספק אם נוהג בזכרים. דמספקא לן בגמרא אי קי"ל כחנניא דסבירא ליה חוששין לזרע אב וקי"ל חוששין לחומרא אבל לא למלקות דאין לוקין על ספק:
ג סָעִיף ג מותר לאכלם כו'. בגמרא אמרי' אף על גב דכתיב לא תאכל כל תועבה ודרשינן כל שתעבתי לך הרי הוא בבל יאכל שאני הכא מדאסרה רחמנא מחוסר זמן לגבוה דהיינו קודם יום שמיני מכלל דבהדיוט שרי כאן במחוסר זמן והי"א הוא בה"ג ס"ל לאוסרה עכ"פ בו ביום משום קנס שעשה עבירה דומה למבשל בשבת בזה ולא מיעטו בגמרא אלא שלא נאסר אותו לעולם מכח כל תועבה:
ד סָעִיף ד הולך אחר הלילה. כמו במעשה בראשית לאפוקי בקרבן הלילה הולכת אחר יום שלפניו ובגמרא נותן טעם לזה:
ה סָעִיף ה כרוך אחריה. פי' דבוק תמיד לילך אחריה אמרינן מסתמא שהיא ילדתו והניקתו וע"כ כרוך אחריה:
ו סָעִיף ו ואם הוא בא' כו'. לפי גירסא זאת הוא בא' מזמנים אלו שצריך המוכר להזהיר אפילו בסתם שלא הודיעו בפי' הלוקח הראשון שרוצה לשוחטה היום. ובטור כתוב אם הוא באחד כו' בלא וי"ו ממילא גם בא' מזמנים אלו א"צ להזהירו אא"כ אמר הלוקח הראשון בפי' שרוצה לשחוט היום והוא תמוה דא"כ ל"ל באחד מזמנים וראיתי נכנסים בדוחקים עבור זה ולי נראה דמ"ש הטור או מכרה לאחר לשוחטה היום פירושו דהיום מכרה לשוחטה דהיינו לאפוקי אם מכרה לחרישה נמצא דמכר לו סתמא לשחוט מ"מ כיון דהמכירה נעשית היום בודאי ישחטנה היום אם הוא באחד מזמנים נמצא דלענין דינא הכל עולה בקנה א"כ נ"ל נכון:
ז סָעִיף ו ועי"ט האחרון. משום דחשיב רגל בפני עצמו היה חביב עליהם ומרבין בשמחה ובעי"ט ראשון טרידי במצות סוכה ולולב וערב י"כ היו רגילים בעופות ודגים:
ח סָעִיף ו רק זכות שבידו. לכאורה יש ללמוד מזה באם נשבע אחד שלא ישחוט בהמתו רק יחזיקנה לחרישה ומכרה שגם הלוקח אינו יכול לשוחטה שהרי למוכר לא היה זכות לשוחטה ואין יכול למכור רק זכות שבידו ודבר זה אינו כלל דא"כ תקשה לך מהכא על מי שנשבע שלא למכור איזה דבר ועבר ומכרו דאמרינן בח"מ סי' ר"ח דהוה מכירה ולא כמ"ש רמ"א בי"ד סי' ר"ל וכתבתי מזה גם לקמן סי' רכ"ח סעיף ל"ה. אלא נראה דכאן לא אמרו כן שאינו יכול למכור רק זכותו אלא שלא להפקיע זכות אחר במה שזכה כבר אבל אם אין הפקעת זכות לאחר אין חיוב על הלוקח לקיים שבועת המוכר דכל זמן שהיתה בידו חלה השבועה ולא כשבא ליד אחר ואע"ג דאדם אוסר דבר שהוא שלו על חבירו אף לכשיוצא מרשותו כמ"ש בטור י"ד סי' רי"ז שאני התם דהאיסור חל על החפץ ונשאר עליו לעולם משא"כ בשבועה שהיא חלה על האדם הנשבע כמבואר בהלכות נדרים ע"כ אין עליו החיוב אלא כל זמן שהוא בידו אבל על החפץ לא חל שום דבר כנ"ל:
ט סָעִיף ו זריז ונשכר. רש"י פי' זריז דלא עביד איסורא ונשכר שיאכל בשר ונ"ל מדשבחוהו חכמים וקראוהו זריז משמע שיש מעלה באותו שקדם ושחט והיינו שא"א לו לבא לידי איסור משא"כ השני שאפשר שישכח ויעשה איסור וישחוט וע"כ אין לב"ד להכניס עצמם בדבר ולומר שיפילו גורלות מי מהם ישחוט תחלה כי אין להם להפקיע זכות של כל אחד שרוצה להקרא זריז והיינו כל שיש לכל אחד היתר לשחוט משא"כ בקנו מאחד וקדם השני ושחט קודם ללוקח ראשון דלא זו דלא נקרא זריז אלא אפילו חוטא מיקרי שגזל זכותו של לוקח ראשון כנ"ל ברור:
י סָעִיף ח העז ובנה לוקה. דשה ובנו אמר רחמנא משמע בנה אפילו כל דהו שאינו שה וכתב בטור צבי הבא על התיישה וילדה בת ואותה בת ילדה בת ושחט בתה ובת בתה חייב והטעם דקי"ל כרבנן דפליגי אר"א וס"ל שה אמרה תורה ואפילו מקצת שה מ"ה חייב מלקות שהרי הבת היא מקצת שה מכח אמו דהא בתר האם ודאי אזלינן:
יא סָעִיף ח אסור לשחוט אותה ואת בנה. הרשב"א וטור חלקו על זה והתירו אפילו לכתחלה ונ"ל טעם הש"ע ע"פ רמב"ם בזה מדאמר רב חסדא הכל מודים בהיא צביה ובנה תיש דפטור משמע אבל אסור כדאיתא בכל פטורי דשבת בר מתלת ודומה לזה הביא ב"י בסי' פ"ז במי חלב וז"ל ואפשר דאיסורא דרבנן איכא מדקתני פטור ולא קתני מותר עכ"ל והטעם כאן דלא אתי לאחלופי בתיישה ובנה:
יב סָעִיף ח בת הצביה הזאת כו'. ואת בנה לוקה. רבים תמהו ע"ז כיון דהמסקנא בגמרא דמספקא לן אי חוששין לזרע האב או לא וכמו שזכרתי בסעיף ב' למה לוקה כאן דילמא אין חוששין לזרע האב ונמצא לא היה בנקבה בת הצביה זרע האב כלל ולא הוה אפילו מקצת שה ואין להגיה כאן אין לוקה דהרמב"ם מסיים אח"ז וכן כלאים מעז וכבש לוקה ומענין זה יש מקום עיון עוד ברמב"ם שמביא ב"י סי' רצ"ז בהלכות כלאים שהרא"ש תמה על רמב"ם שפסק גם כן שלוקה משום חוששין לזרע אב וטרח ב"י למצוא דרך להגיה בדבריו:
יג סָעִיף ט לפיכך חש"ו כו'. נ"ל דה"ה בגדול שאין יודע הלכות שחיטה והא דנקט במתני' חש"ו היינו אפי' ביודעים כמ"ש סי' א' כי דבר ברור הוא דאף גדול שאין יודע הוה רוב מעשיו מקולקלים וא"ל הא אמרינן פ"ק דחולין (דף ט') בגדול שאינו יודע זמנין דשהה ודרס ולא ידע לשון זמנין משמע שספק יש בדבר ואינו ברור האי זמנין קאי על ולא ידע דבתריה דזמנין דלא ידע אבל השהייה או דרסה ברורים המה וכן מוכח מדאמרינן אח"כ ואם אחרים רואין כו' אסור כו' דאין זה חידוש כ"כ דהא בזה מותר בדיעבד השחיטה והיה לו לומר חידוש אפילו בגדול שאינו יודע ששחיטתו אסורה בדיעבד אם שחט לבדו דאפ"ה אסור לשחוט אחריו אלא ודאי מותר' אלא כיון דלא הוזכר בפירוש בפוסקים בזה אין בידי להקל להתיר אותו ואת בנו אחר שחיטת גדול שאינו יודע אלא דמ"מ נ"ל ברור באם עבר ושחט אחריו דאין כאן איסור אכילה אפילו לי"א דבסעיף ג' מודים בזה ועוד נראה פשוט דכשהבהמה שנשחטה תחלה נאסרה מכח איזה ספק טריפות בשחיטה שאין להקל בשביל זה לשחוט בנה אחריה באותו יום ובשאר טריפות פשיטא שאסור לשחוט אחריה דמחלוקת היא בגמרא (דף פ"א) והלכה כרבנן דאסרי דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה:
יד סָעִיף י אינו לוקה. דהא מן התורה א"צ שחיטה:
טו סָעִיף יא לאחר שמכרם כו'. משמע אם אמר כן בשעת מכירה נאמן לאסור וכן משמע ממ"ש הרא"ש בפ' אותו ואת בנו וז"ל ראיתי כתוב בשם רב אחאי דאם תגר עובד כוכבים מוכר בהמות צריך למיחש למילתא דשמא מכר האם היום ולא מסתבר כלל דלא שכיחא ולא מחזקינן איסורא כל כמה דלא הודיע המוכר כו' דאם יש לחוש מספק כו' עכ"ל. משמע אם אודעיה בשעת מכר יש לאסור לשחוט באותו יום הבהמה שקונה ממנו ופשוט הוא דאם יש סברא שעושה כן להשביח מקחו שאין בדבריו כלום כההיא דפ' בתרא דיבמות (דף קכ"ב) עובד כוכבים שמוכר פירות ואמר של ערלה הם אין בדבריו כלום ועי' סי' קכ"ב סעיף ו' עוד מדין עבודת כוכבים בזה:
טז סָעִיף יב נכבשינהו דניידי. פי' יכה אותם וטורדן ממקום קבוע ואז נלך אחר הרוב ומה שיש לדקדק בזה כתבתי סימן י' סעיף ו':
א סָעִיף ג לאכול האחרון. אבל הראשון מותר דהא בשעה ששחטו לא עביד איסורא. וכ' בש"ך והוא משום קנס ודוקא לדידיה אבל לאחרים מותר:
ב סָעִיף ה חוששין. היינו לענין איסורא אבל לענין מלקות לא עד דידעינן בודאי שהיא אמו. וכ' מהרש"ל אפילו אם הוא דומה בתואר האם או בשאר סימנים שבגוף אפילו הכי אין חוששין:
ג סָעִיף ו היום. וכתב בש"ך וא"צ לשאול אחר זה דאיכא ספיקא טובא שמא אין אם לזו ואת"ל יש לה אם שמא לא לקחה לשחיטה ואת"ל לשחיטה שמא מכאן ולאחר כמה ימים:
ד סָעִיף ו היום. פי' הש"ך שיודע בודאי:
ה סָעִיף ו חג. וכתב בש"ך אבל לא ערב יו"ט של חג ראשון. שאז העם טרודין בסוכה ולולב ואין להם פנאי להרבות בשחיטה כל כך:
ו סָעִיף ו להודיעו. פי' לא לענין איסור ולא לענין מקח טעות שאפשר שישחטנו קודם אלו ד' זמנים:
ז סָעִיף ו אחד. וכתב בש"ך דהוי מקח טעות נמי אם לא הודיע. ובזמנינו שעיקר השחיטה לצורך יו"ט הוא קודם יו"ט וכן בחתן וכלה שוחטין יום או יומים קודם א"צ להודיעו במכר בב' ימים וכן פסק הב"ח:
ח סָעִיף ו שבידו. וכ' בט"ז ולא אמרינן דיש ללמוד מזה באם שנשבע אחד שלא ישחוט בהמתו רק יחזיקנו לחרישה ומכירה שגם הלוקח לא יכול לשחטה. זה אינו שהרי קי"ל בח"מ סימן ר"ח אם נשבע שלא ימכור והלך ומכר מכירתו הוי מכירה. ולא כמו שכתב רמ"א בי"ד סימן ר"ל. אלא ע"כ הכא מיירי שבא להפקיע זכות אחר שהראשון כבר זכה בו אבל על החפץ לא חל שום דבר אף על גב דשלו יכול לאסור על חבירו אף לכשיוצא מרשותו עיין לקמן סימן רי"ז ס"ח דהאיסור חל על החפץ משא"כ שבועה דחלה על האדם הנשבע:
ט סָעִיף ו ונשכר. וכתב בט"ז אם קנו מא' וקדם הב' ושחט דלא זו דלא נקרא זריז ונשכר. אלא דלכתחלה אסור לעשות כן. ואפילו חוטא נקרא שגזל זכות של לוקח ראשון והוא גמ' דחולין דף פ"ד וצ"ע. ועיין בכנה"ג וש"ך:
י סָעִיף ח לוקה. והט"ז והש"ך תמהו על דין זה וכתבו והלא אמרינן בגמרא דמספקינן אי חוששין לזרע אב אם כן למה מלקין אותו בכאן דלמא אין חוששין ולא היתה בנקבה זו זרע אב כלל והוי כולה צבי. וצריך עיון ונפקא מינה אפילו לדידן במה שלוקין דאז הוה פסול לעדות מן התורה. כדקיימא לן בח"מ סימן ל"ד. וכן לענין קדושי אשה בא"ע סימן מ"ב. ובשו"ת שלי כתבתי על הגליון תירוץ נכון דדוקא גבי דין זה ס"ל להרמב"ם כן משום גזירת הכתוב:
יא סָעִיף ט תשחטו. וכתב בש"ך וה"ה אם שחטה ונמצא טריפה דהא לא נתנבלה בשחיטה:
יב סָעִיף ט השני. וכתב בש"ך מיהו אם נתנבל באחד מהדברים שאנו מחמירים בו כגון שהייה במעוט בתרא נראה דאסור לשחוט. ואם שחט אינו לוקה סמ"ק ב"ח ש"ך:
יג סָעִיף ט מקולקלים. וכ' בט"ז ובגדול שאינו יודע הלכות שחיטה אין בידינו להקל. מאחר שלא נמצא כן בפירוש וכתב בש"ך דלעובד כוכבים מותר לכתחלה למכור באותו יום. אע"פ שיודע שהעובד כוכבים ינחרנו היום אבל חרש שוטה וקטן אסור למסור להם לשחוט בינן לבין עצמן אפילו להשליכו לכלבים כדלעיל סימן א' סעיף ה':
יד סָעִיף ט כנ"ל. וכתב בש"ך אפילו אינו מומחה וגם אינו יודע לאמן ידיו כמו שכתבתי בסימן א'. ואף שכתבתי שם לאסור מ"מ יש להחמיר באיסור דאורייתא:
טו סָעִיף י לוקה. הטעם איתא בהש"ך משום דמן התורה א"צ שחיטה רק מדרבנן לכן אין מלקין אותו ועסי' י"ג:
טז סָעִיף יא ידו. וכתב בט"ז אבל כל זמן שלא מכרו נאמן משום דלא שייך כאן להשביח מקחו אמר כן. מיהו מדברי כמה פוסקים משמע כל זמן שבידו נאמן אפילו היכא שי"ל להשביח מקחו אמר כן:
יז סָעִיף יא אסור. וכתב בש"ך אפילו אינו מסיח לפי תומו. ועיין לקמן סימן קכ"ז ואם בשעת מכירה אמר כן נאמן. ואם נראה שעושה כן להשביח מקחו א"נ. ועיין סימן קכ"ז היכא דבידו נאמן מ"מ:
יח סָעִיף יב קביעותן. דכל זמן שהם ביחד בעלי חיים לא בטלי אפילו באלף. כדלקמן סי' ק"י:
יט סָעִיף יב היום. משום דהוי מחצה על מחצה:
א סָעִיף ב שהדבר ספק. עיין כו"פ סק"א שכתב דאחרי דהדבר ספק אם נוהג בזכרים א"כ מותר לשחוט השני בין השמשות משום ס"ס שמא אינו נוהג ושמא יום שלאחריו הוא והניח בצ"ע ע"ש ועיין בתשובת זכרון יצחק סימן ק"א שהשיג עליו דהא קיי"ל דבדבר שיל"מ אין להתיר מטעם ס"ס א"כ לענין איסור או"ב לא מהני ס"ס להתיר דהא יל"מ לאחר שתחשך ע"ש:
ב סָעִיף ג ויש מי שאוסר. עיין בתשובת זכרון יצחק סימן ק"א שכתב דאם שחט אב ובנו ביום אחד מותר לאכול בו ביום אותו שנשחט אחרון כיון דהדבר ספק אי נוהג בזכרים כדלעיל ס"ב א"כ הוי ס"ס שמא אינו נוהג ושמא הלכה כדעת האומרים דבעבר ושחט מותר בו ביום לאוכלם ואף דבדבר שיל"מ לא מהני ס"ס מ"מ כיון שאין איסורו לכל העולם רק להשוחט עצמו לא דיינינן ביה דשיל"מ כמ"ש מהרש"ל ביבמות פרק הערל סי' ל"ד ע"ש. ולעד"נ דאנן לא פסקינן כדברי מהרש"ל הנ"ל שהרי קיי"ל לקמן סי' ק"ב ס"ד בהג"ה דהנודר מדבר מקרי דשיל"מ והרי גם עתה אינו אסור רק להנודר ואפ"ה מקרי דשיל"מ. ועיין בזה בתשובת נו"ב תניינא חלק יו"ד סימן נ"ג [ועיין פמ"ג לקמן סימן ק"ב בשפ"ד סק"ב]:
ג סָעִיף ט [ אלא בשחיטה. גרסינן בתוספתא פ"ה דחולין השוחט לרפואה לאכילת עובד כוכבים ולאכילת כלבים אסור משום או"ב ע"כ והובא ג"כ בפר"ח ס"ק י"ח. ונראה פשוט דה"ה אם שוחט בהמת עובד כוכבים יש איסור דאו"ב משום דהאיסור הוא על השוחט וכתיב לא תשחטו סתמא וכיוצא בזה מצינו גבי לאו דלא תחסום במס' ב"מ דף צ' ישראל הדש בפרתו של עובד כוכבים עובר משום בל תחסום ע"ש וכ' בסמ"ע סי' של"ח ס"ק י"א דאפילו הדישה היא ג"כ של עובד כוכבים כו' ע"ש ומפני שמורה אחד טעה בזו הוצרכתי להזכיר זה]:
ד סָעִיף ט ששוחטין כראוי. עיין בנ"צ מה שכתבתי בכוונת הג"ה זו:
ה סָעִיף י אין שוחטין. עיין בת' זכרון יצחק סי' ק"ב שכתב דאם מכר את הבן פקוע שהפריס על גבי קרקע לחתן או לכלה ביום החופה א"צ להודיעו שלא ישחוט ביום ההוא משום דמבואר לעיל סי' י"ג דאם היה בו דבר תמוה א"צ שחיטה וממילא דמותר לשוחטו ביום שנשחט אמו ומבואר בהג"א פרק בהמה המקשה דחופה הוי מלתא דתמיהא ע"ש והניח בצ"ע:
ו סָעִיף יב נכבשינהו דניידי. קשה לי דהא או"ב הוא דשיל"מ ולא אמרינן ביה כל דפריש מר"פ כמ"ש המג"א בסי' תקי"ג ס"ק י"ג. ומצאתי בתשובת נו"ב תניינא חלק יו"ד סי' ח' בהגה מב"ה שהביא קושיא זו בשם אביו ז"ל בספרו צל"ח ביצה ד' י' והוא נר"ו כתב ליישב עפמ"ש בא"ח סימן ש"כ (וכן הוא לקמן סימן ק"ב ס"ד בהגה) דכל איסור שלא היה ניכר קודם שנתערב בטיל אף ע"פ שהוא דשיל"מ א"כ י"ל דמיירי שנתערב האם קודם שחיטת הבת דלא ניכר האיסור קודם התערובת ומ"ש בש"ע בהמה שנשחטה כו' ונתערב. הכוונה שנתערב כבר קודם השחיטה עכ"ד. אכן ראיתי בתשובת חות יאיר סי' קל"ג שכתב דבכה"ג דנתערבה האם באחרת תחלה ואח"כ שחט בתה מותר אח"כ לשחוט מן התערובות בלא נכבשינהו כי דבר שיש לו מתירין פשיטא לא הוי אלא אפילו חשיבות דב"ח לא מהני אחר דבשעה שנתערב לא היה בו שום איסור והביא דבתוס' תמורה דף ל' (בסוף ד"ה ואידך) נראה דסגי בנ"ד שמפריש בהמה אחת ושוחט כל האחרות דכיון שאיסור לא היה מבורר קודם תערובתו רק לאחר התערובת נולד האיסור סמכינן אברירה. וכ"ש אם שחט תחלה אחד מן התערובת שמותר אח"כ לשחוט הבת. וע"ש בחו"י עוד שפקפק על עיקר דין זה אף שנתערב אחר ששחט הבת ודעתו דחד בתרי בטל ולא צריך כלל לכבשינהו ואף כי הוא בעל חי גם דשיל"מ מ"מ לא החמירו חכמים רק בדבר האסור מחמת עצמו משא"כ בזה דלא אירע שום דבר בבהמה זו רק מחמת שחיטת אמה או בתה היום לא חמירא בחומרת בע"ח ודשיל"מ. ובה"ג לטעמים אזיל דס"ל לאסור האחרון באכילה בו ביום ולכך סמכן הבה"ג לשני הדינים להדדי וכך הביאם הרא"ש (פרק או"ב סימן ה') משא"כ לדעת הרמב"ם דכוותיה אזלא שיטת הש"ס פכ"ה ד' קט"ו דבאכילה שרי א"כ פשוט שאין מקום לומר בזה חשיבות בע"ח ודבר שיל"מ אחר דאין כאן דבר האסור כלל רק דרחמנא אזהר שלא לשוחטה ובאם נתערבה בטילה ברוב ולא נקרא שם איסור על דבר שנתערב כלל ועוד אחר דקיימינן כו' ע"ש ועיין עוד בנו"ב שם מ"ש ליישב דלא תיקשי אמאי הכא באו"ב פסקינן נכבשינהו ובא"ח סי' תצ"ו סי"ב פסק בזימן שנים ומצא שלשה שאסורין ולא כתב נכבשינהו וכ' כמה ישובים ע"ז [ועיין בתשובת ח"ס ס"ס ש"ז ודו"ק]:
א סָעִיף א או הבת. שם בסוגיא בכמה מקומות:
ב סָעִיף א ל"ש כו'. שם פ"ב א' מתני' וגם':
ג סָעִיף ב (סעיף ב') ואם נודע כו'. דמן הספק אין חוששין דלהכי נקט שם פ"ג א' אמה מכרתי כו'. הרא"ש ועס"ה: (ליקוט) ואם נודע ודאי כו'. דוקא כה"ג וז"ש ס"פ אמה מכרתי ול"ק אביה וכן בכולי פרקין משום דלא שכיח שיהא נודע. רא"ש ס"ב (ע"כ):
ד סָעִיף ב שהדבר ספק כו'. כמ"ש בסוף כתובות דהלכה כר"י בפרדות ואמרינן בחולין שם ע"ט א' דספוקי מספקא ליה וכן ס"ל לר"א ורבנן שם:
ה סָעִיף ג (סעיף ג') עבר כו'. כמ"ש בר"פ שניהם כשרים והשני כשר ושם קט"ו א' אותו ואת בנו ליתסר כו':
ו סָעִיף ג ויש כו'. מדקאמר שם פ"ב א' תנא אם קדם כו' משמע דאל"כ עבד תרתי איסורא ולא אכיל בישרא. ומ"ש במתני' כשר היינו מדינא דאורייתא ואף מדרבנן לאחר אותו יום אבל ליומא אסור כמו מעשה שבת וכמ"ש י"ד א' שחיטתו כשרה ואמרו בגמ' ואסורה באכילה ליומא וכן מ"ש שם קמ"ו א' היינו ג"כ מדאורייתא לעולם כמ"ש שם ג"כ על מעשה שבת אלא מעתה כו':
ז סָעִיף ד (סעיף ד') כיצד כו'. לשון התוספתא שם:
ח סָעִיף ה (סעיף ה') (ליקוט) אם הוא כו'. לאיסורא דבעיא ולא איפשיטא היא בבכורות כ"ד א' וכן היה רשבג"א הנכנס כו' זכרים תלויות כו' איבעיא להו כו' ושם א"ר יוחנן ראה כו' עד יבא כו' וכ"כ הרא"ש שם דלא איפשיטא (ע"כ):
ט סָעִיף ו (סעיף ו') על המוכר כו'. טור וס"ל דבכל השנה צריך להזהיר אלא דבד' פרקים אף אם מכר הראשונה סתם צריך להודיעו ועוד שהוא מקח טעות משא"כ בשאר ימות השנה די"ל לא מכרתי לך לשחוט היום:
י סָעִיף ו ואם (לא) כו'. מדקאמר צריך להודיעו על המוכר ולא על הלוקח ויותר יש להזהיר העושה מאותו שמכשילו אלא ודאי אין הקונה צריך לחוש דלא מחזקינן איסורא והוא ס"ס אם יש לה אם והיא קיימת ומכרה והיום מכרה וז"ש בין קנה מעובד כוכבים ואל"כ ה"ל לאסור ליקח מן העובד כוכבים לעולם ואף בכל השנה שמא מכר היום לשחוט ואין עדות לעובד כוכבים:
יא סָעִיף ו בד"א כו'. ערש"י שם ד"ה לענין דינא כו':
יב סָעִיף ז (סעיף ז') אין איסור כו'. שם ע"ט ב' ובת"כ והביאו הרי"ף והרא"ש שור ולא חיה שה ולא עופות:
יג סָעִיף ח (סעיף ח') אבל העז כו'. כבר צווחו ביה כל הפוסקים וסוגית הגמ' הוא דבבא שניה אף לכתחלה מותר וסיפא אסור ואינו לוקה ובת עז דרישא עם בנה לוקה:
יד סָעִיף ט (סעיף ט') ואם אחרים כו'. מתני' שם:
טו סָעִיף י (סעיף י') אחר כו'. שם ע"ד א' וכחכמים ובתוספתא פ"ד השוחט את הבהמה ומצא בה בן ט' חי כו' וחייב משום אותו ואת בנו דר"מ וחכ"א אין אסור משום אותו ואת בנו שנאמר אותו ואת בנו לא תשחטו את שטעון שחיטה אסור משום או"ב ואת שאינו טעון שחיטה מותר משום או"ב:
טז סָעִיף יא (סעיף י"א) עובד כוכבים כו'. שאין עדות לעובד כוכבים כמ"ש בפ"ד דיבמות (מ"ז א') לדבריך עובד כוכבים אתה כו' ומ"ש בסוף יבמות דדוקא להשביה מקחו אינו נאמן הלא"ה נאמן שם משום דמקחו בידו ונאמן מיגו דאי בעי קלתיה או לא מזבן ליה וז"ש לאחר שמכרם כו':
יז סָעִיף יא ומיחו כו'. כמ"ש בעד אחד בפ"ג דקדושין (ס"ו א') דאף שאינו נאמן אי מהימן לך כו' וה"ה לכל מי שאינו נאמן:
יח סָעִיף יב (סעיף י"ב) בהמה כו'. כדעת ר"ת בתוס' שם צ"ה א' ד"ה ה"נ דמחלק בין קדשים ועבודת כוכבים לשאר איסורים דבשאר איסורים אף לכתחלה מותר וערא"ש שם ועסי' ק"י ס"ו בהג"ה שתי' בע"א ועפר"ח שם:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.