א אֶפְרוֹחַ כָּל זְמַן שֶׁלֹּא יָצָא לַאֲוִיר הָעוֹלָם, אָסוּר; וּלְאַחַר שֶׁיָּצָא לַאֲוִיר הָעוֹלָם, מֻתָּר מִיָּד.
ב בְּהֵמָה שֶיָּלְדָה, אִם יָדוּעַ שֶׁכָּלוּ לוֹ חֳדָשָיו, דְּהַיְנוּ ט' חֳדָשִׁים לְגַסָה, וְה' לְדַקָּה, מֻתָּר מִיָּד בַּיּוֹם שֶׁנּוֹלָד, וְלֹא חַיְשִׁינָן שֶׁמָּא נִתְרַסְקוּ (פי' נִכְתְּשׁוּ וְנִכְתְּתוּ) אֵבָרָיו מֵחֶבְלֵי הַלֵּדָה; וְאִם אֵין יָדוּעַ שֶׁכָּלוּ לוֹ חֳדָשָיו, אָסוּר מִשּׁוּם סָפֵק נֵפֶל עַד תְּחִלַּת לֵיל שְׁמִינִי.
ג אֵין סוֹמְכִין עַל הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים בִּגְדָיִים קְטַנִּים הַנִּקָּחִים מִמֶּנּוּ וְאוֹמֵר שֶׁהֵם בְּנֵי ח' יָמִים (תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ"א סי' רמ"ג).
א סָעִיף א אסור. משום שרץ השורץ על הארץ (טור) שגם שריצתו בתוך קליפתו מיקרי שריצה וע"ל סי' ס"ו ס"ב וסי' פ"ו ס"ח:
ב סָעִיף א מותר מיד. אפי' לא נתפתחו עיניו ב"י בשם רוב הפוסקים מיהו כתבו הג"א מא"ז דמשום דבר שקץ אין לאכלו עד שיגדלו הכנפים דהיינו נוצה גדולה שעל גופו שיש לו קנים דכל עופות שלא גדלו כנפים אסר ר' יואל משום שקץ עכ"ל וכ"כ האו"ה כלל נ"ה דין י"א וכ"כ האחרונים:
ג סָעִיף ב ולא חיישינן כו'. ואפי' איכא ריעותא שאינו הולך תוס' וכ"כ הרא"ש וטור סי' נ"ח ור' ירוחם נט"ו אות ט"ז דאפילו אינו יכול לעמוד מותר וכב"י דאפילו היא מקשה לילד וכ"כ בשלטי הגבורים בשם הפוסקים וע"ל סימן נ"ח ובא"ח סי' תצ"ח ס"ה ובמ"ש שם:
ד סָעִיף ג אין סומכין כו'. לפי שאין עובד כוכבים נאמן אלא בעדות אשה לבד וכ"ש כאן שהוא אומר להשביח מקחו כ"כ הרשב"א בתשובה סי' רמ"ג ולפ"ז אפילו העובד כוכבים מסיח לפי תומו אינו נאמן דהא בעדות אשה קי"ל דאינו נאמן אלא במסיח לפי תומו וכמו שנתבאר בא"ע סי' י"ז וע"ל סי' ט"ז סעיף י"א וסי' צ"ח ס"ק ב' מזה:
א סָעִיף א לאויר העולם. בפ"ק דביצה (דף ו') פליגי ר"א בן יעקב ורבנן דראב"י ס"ל כל השרץ השורץ על הארץ לרבות אפרוחים שלא נפתחו עיניהם ורבנן ס"ל כל זמן שלא יצא לאויר העולם ופסק רי"ף כרבנן וכתב הר"ן אע"ג דקי"ל משנת ראב"י קב ונקי מ"מ כיון דקים ליה רבי יוחנן כרבנן ורב כראב"י וקי"ל רב ור"י הלכה כר"י. וק"ל מאי אולמיה דהאי כללא מהאי כללא דמשנת ראב"י קב ונקי. ונראה דלבטל זה מפני זה והדרינן לכללא דיחיד ורבים הלכה כרבים וכ"פ הרא"ש פרק א"ט וכ"כ כאן טור וש"ע. ותימא על הרא"ש שפוסק בפ"ק דביצה כראב"י וסותר דבריו בפא"ט וכתבתי דבר זה לפי שראיתי בהג"ה אשיר"י פ"ק דביצה וז"ל וכגון שנולד עם הכנפים דהיינו נוצה גדולה שעל גופו שיש לו קנים אבל עופות שלא גדלו כנפים אסר רבינו יואל משום שקץ מא"ז עכ"ל ומו"ח ז"ל הביא הג"ה זאת להלכה ותמהני דרבינו יואל שאסר משום שקץ כמאן ס"ל ונ"ל דס"ל כראב"י ושיעור דנפתחו עיניהם ושיעור דגדלות כנפים שיעור אחד הוא וא"כ למאי דפסק הש"ע כרבנן לא קי"ל ג"כ כהך הג"ה אשיר"י:
ב סָעִיף ב ולא חיישינן שמא נתרסקו כו'. בגמרא אר"נ בית הרחם אין בו משום ריסוק איברים פרש"י שאין חוששין שמא נדחקו ונתרסקו איבריו ואין צריך להשהותו מעת לעת ובעי לאתויי סייעתא מברייתא דעגל שנולד בי"ט שמותר לשוחטו ודחי ליה דלמא התם שאני דמיירי שהפריס ע"ג קרקע פרש"י ננער לעמוד ותחב פרסותיו לעמוד דאמרי' לקמן גבי נפולה עמדה מנפילתה א"צ מעת לעת ממילא לפי האמת א"צ שיפריס ומזה תמהו רבינו ירוחם ומהר"י בן חביב ומהרי"ל בליקוטים הביא בשמו והב"י בא"ח סימן תצ"ח על מ"ש הרא"ש בפ"ק דביצה וז"ל והא דשרי לאכלו ביום הלידה היינו היכא דקים ליה שכלו לו חדשיו אבל אם לא קים ליה דכלו לו חדשיו אסור עד ליל שמיני כדאיתא פ' ר"א דמילה וגם צריך שיפריס ע"ג קרקע שיצא מספק ריסוק איברים כדאיתא פא"ט עכ"ל וכ"פ שם הטור והוא נגד ההלכה דהא באמת אין צריך להפריס ותירץ ב"י שם בשם מהר"י בן חביב דלענין י"ט החמיר הרא"ש טפי וכ"כ רמ"א שם שיש חשש שמא ימצא ריעותא באיברים פנימיים ונמצא שחט שלא לצורך ולא דק בזה שתלמוד ערוך פרק ד' דביצה (דף ל"ד) בעי מיניה ר' ירמיה מר' זירא מהו לשחוט בי"ט בהמה שנדרסה בכותל וצריכה בדיקה שמא נתרסקו איבריה מי מחזקינן ריעותא דילמא משתכח טריפה ושחט שלא לצורך פרש"י בשלמא שאר בהמות אע"ג דמחמרינן ובדקינן מיהו סמכינן ארובא שאינן טריפות הכא בי"ט מאי א"ל תנן אין מלבנין את הרעפים בי"ט מפני שצריך לבודקן וחיישינן דילמא פקעי אלמא חיישינן ומחזקינן ריעותא א"ל אנן מפני שצריך לחסמן משנינן לה פי' לא משום פקיעה אלא דודאי משוה לה כלי בהיסק זה והנה הדברים ק"ו דמה התם דבחול אסור בלא בדיקה ואין לך רוב להיתר דדוקא גבי שאר בהמות יש רוב להיתר כדפירש"י משא"כ בנדרסת ואפ"ה שחטינן בי"ט עגל זה שבחול אין צריך בדיקה ואין בו חשש כלל ורובן ככולן הויין להיתר ולמה נחמיר בי"ט טפי וא"ל דשאני התם בנדרסה דהיה לו חזקה טובה כשנולדה משא"כ כאן זה אינו דאם כן מאי פשיט ר' זירא מבדיקת הרעפים דהא שם לא היתה חזקה טובה אי פקעי אי לא. ותו דכאן בעגל אין צריך לשום חזקה כלל כי אין כאן ספק והוה כשאר בהמות שהרוב כשירות כדפרש"י ועדיף מהם שהרי א"צ בדיקה כלל. כ"ז נראה פשוט אלא שראיתי למו"ח ז"ל בא"ח סי' תצ"ד שתיקן את דברי רמ"א כאן וכתב של"ד לנדרסה בכותל שמותר לשוחטה בי"ט כמ"ש הטור דהתם יש חזקה טובה משנולדה ואזלינן בתר רוב בהמות שהם כשירות ובלי ספק שלא עיין אז בגמרא בזה מטעם שזכרתי ואדרבה מוכח שכאן בנדרסה אין רוב להיתר דא"כ מאי שנא משאר בהמות וכפרש"י להדיא ואין שום מקום לחומרא כזו. ושמעתי מי שרוצה לתרץ דההיא שצריך להפריס היינו משום חשש שמא נפלה מבית הרחם לארץ ורב נחמן מיירי שראינו שנולדה ושבוש הוא דאין נפילה אוסרת אלא בנפלה מעשרה טפחים כמ"ש סי' נ"ח סעיף א' ואע"ג דקי"ל שם דבאם הפילו אחרים אפילו בפחות מי' חוששין לו היינו שאחרים זרקוהו בכח משא"כ כאן בלידה. ומלבד זה מה נפילה שייך בלידה דהא הבהמה כורעת לילד. וראיתי לרש"ל בפא"ט סי' ס"ג וז"ל ומה אעשה שלא הבינו כולם את דברי הרא"ש וקראו בדבריו ולא עיינו ושגו וטעו כי מ"ש הרא"ש וצריך שיפריס כו' קאי אמה שכתב דאי לא כלו לו חדשיו אסור עד ליל ח' וגם צריך שיפריס כו' דלא אמר רב נחמן דלא חיישינן לריסוק איברים אפילו אית ביה ריעותא אלא בכלו לו חדשיו אבל בלא כלו חיישינן וכמ"ש הרוקח בשם רבני שפירא ואפי' שהייה מעת לעת לא מהני ליה כ"ז שיש פה ריעותא שלא עמד עכ"ל ואני אומר כבודו הגדול במקומו מונח וכאן לא דק כלל חדא דהא כתב הרא"ש כדאיתא בפ' א"ט ושם לא הוזכר מידי מן כלו לו חדשיו והיאך יביא ראייה לדייק בלא כלו חדשיו דלא מהני מע"ל אלא הפריס כו' ותו דעירבב ב' דברים להדדי שאין להם ענין זה לזה דהא דבעינן שיהיה כלו חדשיו היינו שיצא מחשש ספק נפל כדאיתא בהדיא פרק ר"א דמילה (שבת דף קל"ו) בכל ההלכה דכל שלא שהה ח' ימים הוה ספק נפל ואמרינן שם כל שכלו חדשיו יצא מספק נפל אבל אין ענין לומר כיון שלא כלו חדשיו נאמר שיש בו משום ריסוק איברים זה דבר שא"א לאומרו כיון דבית הרחם אין בו משום ריסוק איברים למה יהיה בו משום ריסוק איברים בלא כלו חדשיו וכי יש שינוי בין לידת ולד שכלו חדשיו ובין לא כלו חדשיו ומי הוא הנביא שיגיד לנו חילוק בזה אלא ודאי כל שלא כלו חדשיו ויצא מכלל ספק נפל בהמתנת ז' ימים ודאי אין צריך שיפריס כו' וכן מבואר בר"ן פ' א"ט דאין ריסוק בבית הרחם אפילו בלא כלו רק החשש משום נפל. וראייה ברורה מהא דאיתא בפרק רבי אליעזר דמילה רב פפא ורב הונא בריה דרבי יהושע אקלעו לבי בריה דרב אידי עביד להו עגלא תילתא ביום השביעי אמרו ליה אי היית ממתין עד לאורתא הוה אכלינן מיניה כו' הרי שלא הקפידו אלא על שלא המתין עד יום הח' ואלו המתין היו אוכלים אע"ג שלא ראו שהפריס ולא שאלו כלל אחר זה אלא ודאי שהוא דבר שאין צורך בו דבית הרחם אין בו משום ריסוק אברים ומה שהביא הרב ראייה מספר רוקח תמהתי על פה קדוש מה חשב בזה דשם סי' תס"ח מביא הרוקח וז"ל וכן ראיתי שאסר אבא מורי עגל שנשחט בתוך ח' ימים ואמר ודאי אם היינו יודעים בברור שכלו לו חדשיו היה מותר כו' אבל עתה שלא נודע אסור וכן הורו כל רבני שפירא עכ"ל הרי שלא אסר אלא תוך ח' ימים אבל לא זכר כלום שאחר הח' ימים צריך הפריסה על גבי קרקע שום רמז או רמיזה. ובר מכל דין תמוה על דעת הרב בזה דהא בכל מקום שיש חשש ריסוק איברים מהני שהייה מעת לעת עכ"פ כמו עמדה כמבואר בסימן נ"ח ובהדיא אמרו בגמרא עמדה אין צריך מעת לעת ש"מ דמעת לעת הוי עדיף להוציא ספק ריסוק איברים ובשום דוכתא בעולם לא מצינו שלא יועיל שהייה מעת לעת אלא דווקא עמדה זה לא עלה על דעת אדם ולא יעלה על לב לעולם וכן מבואר כאן דאחר ז' ימים אין שום דבר צורך עוד וא"כ אמאי נאסר בלא כלו חדשיו אחר ששהתה ז' פעמים מעת לעת ודוקא עמדה יעשה ההיתר ובודאי אגב ריהטיה כתב הרב כן ובאמת לא שגו הגדולים כלל בקושיא זאת והאמת כמ"ש רבינו ירוחם שיש ט"ס בדברי הרא"ש במה שהצריך הפריס כו' והטור נמשך אחריו בדרך העברה והעתקה בעלמא והאמת כמ"ש כאן שאם כלו חדשיו אין צריך שיפריס וכן אם לא כלו והמתין ז' ימים אין צורך כלל להפריס כנ"ל ברור להלכה ולמעשה והרב רש"ל לא יצא ידי חובת כל עיונו בזה:
ג סָעִיף ב עד תחלת ליל שמיני. ואע"ג דגבי קרבן כתיב מיום השמיני והלאה שאני קרבן דאין ראוי להקריב בלילה דכל קרבן הוא ביום דוקא.
ד סָעִיף ג אין סומכין על העובד כוכבים כו'. ) קשה הא הוה ספק ספיקא ספק שמא כלו לו חדשיו ואת"ל לא כלו שמא יש לו ח' ימים י"ל דס"ל כי"א בסי' ק"י סעיף ח' דדבר שיש לו מתירין לא מהני ביה ספק ספיקא אך קשה על רמ"א שכתב שם דלצורך יש להקל וכ"כ בת"ח סוף ע"ד בשם הר"ן להקל בס"ס ביש לו מתירין והיה לו להתיר גם כאן אפי' בלא נאמנות הכותי וי"ל דאין שייך כאן ס"ס דע"כ יש כאן ספק נפל או לא וא"א לך לומר אם תימצי לומר נפל ואין זה דומה לספק זינתה דפ"ק דכתובות בתוספות:
א סָעִיף א אסור. משום שרץ השורץ על הארץ שגם שריצתו בתוך הקליפה מקרי שרץ ועיין לקמן סימן ס"ו ס"ב וסימן פ"ו ס"ח:
ב סָעִיף א מיד. וכתב בש"ך ואפילו לא נפתחו עיניו מיהו יש לאוסרה משום שקץ ואין לאוכלה עד שיגדלו הכנפים דהיינו נוצה גדולה שעל גופו שיש לו קנים דכל עופות שלא גדלו כנפים אסור:
ג סָעִיף ב הלידה. וכתב הש"ך ואפילו איכא ריעותא שאינו הולך ואפילו אינו יכול לעמוד מותר ואפילו לא הפריס:
ד סָעִיף ב שמיני. וכתב בט"ז ואז מותר אפילו לא הפריס ואע"ג דגבי קרבן כתיב ומיום השמיני והלאה שאני קרבן דאינו ראוי להקרבה בלילה:
ה סָעִיף ג ימים. וכתב בט"ז ולא אמרינן דהוי ספק ספיקא כמו שכתב רמ"א בסימן ק"י ס"ח משום דאין שייך כאן ספק ספיקא דע"כ יש כאן ספק נפל או לא ואי אפשר לך לומר את"ל נפל ואין זה דומה לספק זינתה פרק קמא דכתובות. וכ' בש"ך ואפילו אם העובד כוכבים מסיח לפי תומו אינו נאמן כי אם בעדות אשה לבד מכ"ש כאן שהוא להשביח מקחו ועיין לקמן סימן ט"ז סי"א וסימן צ"ח:
א סָעִיף ב שמא נתרסקו. עט"ז מה שהשיג על מהרש"ל ועיין בתשובת ברית אברהם חלק יו"ד סימן י"א שהצדיק דברי מהרש"ל בטוב טעם ועיין בשו"ת שבסוף ס' סידורו של שבת באמצע תשובה ד':
ב סָעִיף ב תחלת ליל שמיני. עיין פמ"ג שכתב דבעינן שיעברו ז' ימים מעל"ע ואם נולד סוף יום א' אם הגיע תחלת ליל מוצאי שבת עדיין לא יצא מכלל נפל עד סוף יום המחרת ע"ש וכן משמע מלשון הט"ז סק"ב דנקיט בלשונו מעל"ע אמנם בתשובת נו"ב תניינא חלק יו"ד סי' ז' בתשובה מבן המחבר האריך בזה והביא הרבה ראיות דלא בעי מעל"ע וכתב שכן דעת התב"ש בסימן י"ד וסיים דאפ"ה אם יבא מעשה לידי קשה עלי להקל מאחר שמפורש בבעלי הוראה המפורסמים לאיסור ומ"מ המיקל לא הפסיד הואיל ובלא"ה הוא רק איסורא דרבנן (עיין בזה בדגמ"ר ובתשובת נו"ב תניינא חלק אה"ע סי' י"ט ובספרו שו"ת שיבת ציון סי' כ"ד אם זה ברור דהנך ז' ימים הוא רק מדרבנן) ע"ש. שוב ראיתי בספרי פמ"ג החדשות נדפס בשם גדול אחד שכתב על דברי הפמ"ג הנ"ל דדברי שגיאה הם [עתה ראיתי שהרב ז"ל בעצמו חזר בו בספרו פמ"ג לא"ח סי' תצ"ח במשבצות סק"ב ע"ש גם בספרו תיבת גמא פ' ראה] גם בתשובת בית שמואל אחרון חלק יו"ד סי' י"א העלה דא"צ מעל"ע ע"ש וכן העלה בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' קצ"ו וקצ"ז ע"ש וכן הסכים בתשובת רבינו עקיבא איגר סי' קנ"ז ע"ש [ובתשובת חתנו הגאון חתם סופר סי' י"ז] ובדיעבד אם שחטו תוך שמונה עיין בדגול מרבבה מה דינו. ועיין בס"ק שאח"ז:
ג סָעִיף ג אין סומכין. עבה"ט סק"ה בשם ט"ז מ"ש ולא אמרינן דהוי ס"ס כו' ועיין בספר נקה"כ שכתב דאין התחלה לקושיא זו דאיך תאמר ואת"ל לא כלו שמא יש לו ח' מה בכך כו' ועיין בשער המלך הלכות יו"ט דין כ' מה שהקשה על הנה"כ בזה ועיין בתשו' בגדי כהונה חי"ד סימן א' שתירץ קושיתו וע"ש ועיין עוד בתשו' נו"ב תניינא חי"ד סי' ו' ועיין בספר לבושי שרד בחידושי דינים אות ב' שנשאל ע"ד עיר אחת שהיו רגילים לשחוט עגלים הניקחים מעובדי כוכבים וא"י אם הם בני ח' ימים ועשו כך מפני חסרון ידיעתם ואח"כ בא חכם והודיעם שהוא אסור מה משפט הכלים שבישלו בהם עד עכשיו והורה שאותם הכלים שהיו בני יומן בעת שהודיעם החכם את האיסור אסורים לעולם אפילו אם מה שנתבשל בהם היה מעגל גדול קצת אשר למראית עין הוא בן ח'. אבל הכלים שלא היו אז ב"י מותרים (זולת כלים שהם בני הגעלה יגעילם) אפילו אם מה שנתבשל היה מעגל קטן אשר למראית עין לא היה בן ח' ע"ש:
ד סָעִיף ג על עובד כוכבים. עי' בספר תפארת למשה שכתב אבל ישראל נאמן לומר שהם בני ח' ימים אף דבדבר דאיתחזק איסורא אין עד אחד נאמן כדלקמן סי' קכ"ז סעיף ג' בהג"ה הכא שאני כו' ע"ש:
ה סָעִיף ג ח' ימים. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל ועיין בתשובת בית אפרים חלק יו"ד סי' י"ג שאין לסמוך על שום סימן מהסימנים ונתן טעם כי הטבעיות משתנות לפי הזמן ולפי הארצות ובין אם העגל חלש או בריא ע"ש וכתב עוד דאף שכתב התב"ש דגדלות לא הוי סימן היינו גדלות מעט שיש מקום לטעות אבל אומד הדעת שהוא בירור גמור אפשר להקל ולכן יש להקל לעת הצורך במי שהוא מומחה ובקי בטבע גידול העגלים של מדינה זו וברור לו דלא שכיח כלל שיהא בן ו' ימים גדול כ"כ ובלבד שיהא השוחט ירא שמים שלא יקל ראשו באומד כל דהו ע"ש [ועיין בתשובת ח"ס סי' ט"ז וי"ז כתב שם נדון העגלים או שאר בהמה דקה הניקחים ע"י סימנים דיהיב מהריק"ש. והביאום הפר"ח והסכים ע"י התב"ש. הגם כי בעל פרי תואר פקפק עליהם מ"מ נהוג עלמא כתלתא סבי ועכ"פ בצירוף מסל"ת של עובד כוכבים שאינו מתכוין להשביח מקחו יש לסמוך אי איכא תרי סימנים ביחד ואף דלכאורה למ"ש דגמ"ר דמש"ס ביצה ד' ז' מבואר דהוה ספיקא דאורייתא (עיין בט"א שם) וא"כ הא הני סימנים ודאי לאו דאורייתא נינהו ואיך נסמוך עלייהו זה אינו דהלא הדגמ"ר כתב טעמו בצדו משום דמיעוט נפלים הוה מיעוט המצוי כו' וא"כ נהי דהני סימנים ל"ד מ"מ ידעינן דרוב בני ז' ימים לית להו סימנים כי הני ועכ"פ מאותו מיעוט המצוי נפלים רוב דידהו לית להו הני סימנים ומדאשכחו הני סימנים וכבר ידענו שאינו ממיעוט המצוי נפלים כו' וע"כ יאכלו ענוים וישבעו ובפרט שיזהר להשגיח על הסימנים כמו שהזהיר בס' שמ"ח ונפילת טבור לא הוי סימן כלל וכלל ע"ש] וע' בתשובת חוט המשולש ח"ד מספר התשב"ץ בטור הראשון סימן ב' ובתשובת רדב"ז חלק ב' סימן תשכ"ו ובתשובת תפארת צבי חי"ד סימן ו' אות ד' וסימן ס"ז וס"ח:
א סָעִיף א (ליקוט) אפרוח כו'. בחולין ס"ד דתניא כל השרץ כו' דברי ראב"י (עבמה"ב) וע"כ לא פליגי רבנן עליה אלא היכא דיצא לאויר העולם אבל לא יצא לאויר העולם לא כצ"ל וכ"ה בכל ספרי הפוסקים (ואף להגי' שלפנינו מ"מ זה מבואר בפ"ק די"ט ד' א'. דלא כהב"י בס"ס פ"ו שהוצרך לדייק מדברי רי"ף ורשב"א): ולאחר כו'. כרבנן ואף שאמרו משנת ראב"י קב ונקי דוקא במתני' אבל בברייתא לא. ת"ה נ"ד א' אבל הרא"ש בפ"ק די"ט פסק כראב"י וכתב דאף בברייתא קי"ל כראב"י כמ"ש ביבמות (ל"ז) ס' א' ועוד כ' בת"ה והר"נ דרב ושמואל ס"ל כוותייהו דרבנן מדפליגי בפ"ק די"ט שם בי"ט ש"מ דבחול לר"ה מותר וסתמא בשלא נתפתחו עיניו מדקאמר ראב"י אף בחול כו' לפי כו' אבל תוס' שם ד"ה אפרוח כ' דאתרמי כו' (ע"כ):
ב סָעִיף ב (סעיף ב') דהיינו כו'. בכורות ה' א' ונדה כ"ד א' יש בעוברין כו' ותוספתא פ"ג דחולין וכל פרקין דבהמה המקשה בגסה הוא:
ג סָעִיף ב עד תחלת כו'. שבת שם:
ד סָעִיף ג (סעיף ג') אין סומכין כו'. שהעובד כוכבים אינו נאמן רק בעדות אשה במסל"ת וכן בדרבנן אבל בדאורייתא לא ועבא"ה סי' תקי"ג ס"ו בהג"ה וע"ל סי' ס"ז סי"א וכ"ש בדבר שהוא להשביח מקחו דאפי' להחמיר ומ"ש תחת ידו אינו נאמן כמ"ש שם:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.