א הַמַּקְשָׁה לֵילֵד וְהוֹצִיא הָעֻבָּר אֶת רֹאשׁוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁהֶחֱזִירוֹ, הֲרֵי הוּא כְּיָלוּד וְאֵינוֹ נִתָּר בִּשְׁחִיטַת אִמּוֹ; לְפִיכָךְ, אִם הוּא בֶּן ח' חַי אוֹ מֵת, אוֹ בֶּן ט' מֵת, אָסוּר; וְאִם הוּא בֶּן ט' חַי, נִתָּר בִּשְׁחִיטַת עַצְמוֹ.
ב הוֹצִיא יָדוֹ וְהֶחֱזִירָהּ פי' קֹדֶם שְׁחִיטָה, מַה שֶּׁיָּצָא מִן הָאֵבֶר לַחוּץ, אָסוּר; אֲבָל מַה שֶּׁנִּשְׁאַר מִמֶּנּוּ בִּפְנִים, וּמְקוֹם חֲתָךְ, מֻתָּר; לֹא הֶחֱזִירָהּ קֹדֶם שְׁחִיטָה, גַּם מְקוֹם הַחֲתָךְ אָסוּר, אֲבָל מַה שֶּׁבִּפְנִים, מֻתָּר אֲפִלּוּ הוּא מִעוּטוֹ. הַגָּה: וְכָל זֶה לֹא אַיְרִי אֶלָּא לְעִנְיַן שֶׁיְּהֵא נִתָּר בִּשְׁחִיטַת אִמּוֹ, כִּשְׁאָר עֻבָּר הַנִּמְצָא בָּהּ. אֲבָל אִם יָלְדָה אוֹתָהּ הַבְּהֵמָה אַחַר כָּךְ, גַּם הָאֵבָר שֶׁיָּצָא וְהֶחֱזִירוֹ, שָׁרֵי, דִּשְׁחִיטַת עַצְמוֹ מַתִּיר הַכֹּל. (כָּךְ הֶעֱלָה הַבֵּית יוֹסֵף וְר"י ן' חָבִיב וְכָל בּוֹ בְּשֵׁם י"א וְכֵן הוֹכִיחַ מַהַרְשַׁ"ל פֶּרֶק הַמַּקְשָׁה סי' א' וְכֵן מַשְמָעוּת הַפּוֹסְקִים וְהוּא פָּשׁוּט).
ג אִם יָצָא רֹב הָעֻבָּר, הֲרֵי הוּא כְּיָלוּד. וְאִם יָצָא חֶצְיוֹ בְּרֹב אֵבֶר, אוֹ שֶׁיָּצָא רֻבּוֹ בְּמִעוּט אֵבֶר, הֲרֵי הוּא כְּיָלוּד.
ד הוֹצִיא אֵבֶר א' וְהֶחֱזִירוֹ, וְחָזַר וְהוֹצִיא אֵבֶר אַחֵר וְהֶחֱזִירוֹ עַד שֶׁהִשְׁלִים לְרֹב, הַמִּעוּט שֶׁלֹּא יָצָא, מֻתָּר; וְאִם חָתַךְ כָּל אֵבֶר וְאֵבֶר בְּשָׁעָה שֶׁהוֹצִיא אוֹתוֹ, גַּם הַמִּעוּט שֶׁנִּשְׁאַר בִּפְנִים אָסוּר.
ה עֻבָּר שֶׁהוֹצִיא אֵבֶר וְנֶאֱסַר הָאֵבֶר, וְאַחַר כָּךְ נִשְׁחֲטָה הָאֵם, וְהוֹצִיאוּ הָעֻבָּר וַהֲרֵי הִיא נְקֵבָה, הֶחָלָב שֶׁלָּהּ אָסוּר לִשְׁתּוֹתוֹ, הוֹאִיל וְהוּא בָּא מִכְּלַל הָאֵבָרִים, וְיֵשׁ בָּהּ אֵבֶר א' אָסוּר, וַהֲרֵי זֶה כַּחֲלֵב טְרֵפָה שֶׁנִּתְעָרֵב בַּחֲלֵב כְּשֵׁרָה.
ו הַמּוֹשִׁיט יָדוֹ לִמְעֵי הַבְּהֵמָה וְחָתַךְ מִן הַטְּחוֹל וּמִן הַכְּלָיוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, וְהִנִּיחַ הַחֲתִיכוֹת בְּתוֹךְ מֵעֶיהָ וְאַחַר כָּךְ שְׁחָטָהּ, הֲרֵי אוֹתָן הַחֲתִיכוֹת אֲסוּרוֹת מִשּׁוּם אֵבֶר מִן הַחַי וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא בְּתוֹךְ מֵעֶיהָ; אֲבָל אִם חָתַךְ מִן הָעֻבָּר שֶׁבְּמֵעֶיהָ וְלֹא הוֹצִיאוֹ, וְאַחַר כָּךְ שְׁחָטָהּ, הֲרֵי חֲתִיכַת הָעֻבָּר אוֹ אֶבְרוֹ מֻתָּר, הוֹאִיל וְלֹא יָצָא (רַמְבַּ"ם דִּין ט'). הַגָּה: וְאִם שָׁחַט עֻבָּר בִּמְעֵי אִמּוֹ, לֹא מִקְרֵי שְׁחִיטָה. (רַ"ן וּבַעְיָא פ' בְּהֵמָה הַמַּקְשָׁה וְלָא אִפְשְׁטָא).
א סָעִיף א והוציא העובר את ראשו. בח"מ סי' רע"ז מבואר דרוב פדחתו הוי כאלו יצא כל ראשו ואע"ג דבש"ס ר"פ יש בכור וברמב"ם פ"ב מהלכות נחלות ובש"ע שם איתא דאם יצא פדחתו הוי כאלו יצא כולו פשוט הוא דלא מיירי אלא מדין פדחת דהוי כראשו אבל ודאי דרוב פדחת הוי ככולו ומחשב על ידו כאלו יצא כל ראשו וכ"כ העט"ז והסמ"ע שם ס"ק ו' והפרישה כאן וכן הוא לקמן ס"ס קצ"ד בטור ורמב"ם והב"ח בח"מ מחק תיבת רוב ולפענד"נ כמ"ש:
ב סָעִיף א אסור כולו. אבל כשהוא בן ט' חי ניתר כולו בשחיטת עצמו דוקא אפילו אמו טרפה ניתר בכך דה"ל כילוד:
ג סָעִיף ב מה שיצא מן האבר לחוץ אסור. שנאמר ובשר בשדה טרפה לא תאכלו ודרשו חז"ל כיון שיצא בשר חוץ למחיצתו דהיינו הרחם שהוא מחיצת העובר נאסר:
ד סָעִיף ב אפילו הוא מיעוטו. של אבר:
ה סָעִיף ב וכל זה כו' אלא לענין שיהא ניתר כו'. ר"ל דשחיטת אמו הוא דמגרע כחו דאם לא נולד קודם שחיטת אמו אע"פ שהוא בן ט' חי האבר אסור ולא מהני ליה גם שחיטת עצמו אח"כ וטעמא עיין בס"ק י"א:
ו סָעִיף ב אבל אם ילדה אותה הבהמה אח"כ. דוקא קודם שחיטה אבל לאחר שחיטה אפילו נולד דרך בית הרחם אסור כן מוכח בטור וב"י וכ"כ הב"ח ובזה מיושב מה שהניחו בד"מ ובדרישה דברי הב"י בצ"ע ע"ש:
ז סָעִיף ג ואם יצא חציו ברוב אבר. כגון שיצא רוב ידו וכשנשער מה שיצא מהעובר אינו אלא חציו ואם נטיל מיעוט היד שנשאר בפנים אחר רוב היד שיצא הוי רוב שדינן מיעוט היד שבפנים אחר רוב היד שיצא להשלים רוב העובר ואסור עכ"ל טור ודין זה בעיא בש"ס ולא איפשטא ופסקו הפוסקים לחומרא ולכן כתבו הט"ו בסי' שי"ט לענין בכור שהבא אחריו ספק בכור והלכך אם הוא בן ט' מת או בן ח' אפילו חי חיישינן שמא ה"ל כילוד ואסור הכל אפילו מה שנשאר בפנים ואם הוא בן ט' חי אז מה שיצא לחוץ אסור דשמא לא ה"ל כילוד וה"ל בשר שיצא חוץ למחיצתו ונאסר ולא מהני ליה נמי שחיטת עצמו כיון שלא נולד קודם שחיטת אמו אבל מה שנשאר בפנים מותר ממ"נ אפילו היתה אמו טרפה בשחיטת עצמו כמו שנתבאר בסי' י"ג ואפילו לא החזיר מה שהוציא מותר הנשאר בפנים ממ"נ ומ"ש הט"ו בסעיף ד' ואם חתך כל אבר ואבר בשעה שהוציא אותו גם המיעוט שנשאר בפנים אסור התם כיון שחתך רוב אבריו א"א שיהא ניתר בשחיטת עצמו א"נ מיירי בבן ח' או בבן ט' מת ועיין בדרישה שכ' כה"ג:
ח סָעִיף ג או שיצא רובו במיעוט אבר כו'. פשוט בש"ס דהוי כילוד והמחבר שכתב בבבא אחת ה"ה כילוד אין ר"ל להשוותן לגמרי וסמך אמ"ש לקמן סי' שי"ט דביצא רובו במעוט אבר הוי ודאי כילוד ובחציו ברוב אבר הוי ספק ותימא על העט"ז שכ' ברישא ובסיפא הטעם משום דאזלינן לחומרא והא ודאי ליתא אלא ביצא רובו במעוט אבר פשיטא לן דהוי כילוד והלכך היכא דהוא בן ט' חי ניתר כולו ע"י שחיטת עצמו דוקא והיכא דהוא בן ט' מת או בן ח' חי הרי כולו אסור אף מה שבפנים ועיין בס"ק שלפני זה:
ט סָעִיף ג רובו במעוט אבר. ז"ל הטור ואין אומרים נטיל מעוט אבר שיצא אחר רוב האבר שבפנים אלא מטילין אותו אחר רוב העובר שיצא ואסור עכ"ל וכ"כ רש"י ולכאורה אינו מדוקדק מ"ש אחר רוב העובר דהא בלאו האי מיעוט אבר שמבחוץ ליכא רוב עובר ונראה דעל שם סופו קרי ליה רוב העובר וה"ה אם היה מבפנים יותר מבחוץ בלא המיעוט אבר שדינן ליה אעובר שמבחוץ כיון שבמעוט אבר שעמו הוי רוב עובר הוא בחוץ וכן משמע מהט"ו לקמן סי' שי"ט ודוק:
י סָעִיף ד גם המעוט שנשאר בפנים אסור. זהו ג"כ בעיא דלא איפשטא בש"ס אי בעינן רובא בבת אחת או לא ולחומרא ועיין ס"ק ז':
יא סָעִיף ה החלב שלה אסור לשתותו. זהו ג"כ בעיא בש"ס (דף ס"ט ע"א) מהו לגמוע חלבו חלב דעלמא לאו כאבר מן החי דמי (וכדאיתא בסי' פ"א ס"ק י"ב וסי' פ"ז ס"ק ט') ושרי האי נמי ל"ש או דלמא התם אית ליה תקנתא לאיסוריה בשחיטה תיקו וכ"כ הרמב"ם הרי זה אסור לשתותו מספק והקשה הב"ח אמאי לא בעי ש"ס נמי הכי גבי בן פקועה שבא על בהמה דעלמא והוליד שהולד אין לו תקנה מטעם שהייה וכדלעיל סי' י"ג ס"ק י"ב ותירץ דהתם פשיטא דשרי דלאו טרפה היא אלא שאין השחיטה מתירתו ודמי למ"ש הרשב"א וכתבו הר"ב (סי' כ"ד סט"ו) גבי שמוטה דחלב שלה מותר מטעם דשמוטה לאו טרפה היא אלא שאין שחיטה מועלת בו אבל הכא אסור משום טרפה וחלב טרפה אסור עכ"ל ולא משמע לי פירושא דשמעתא הכי ועוד דל"ד לשמוטה דהתם הל"מ דשמוטה לאו טרפה היא בחייה משא"כ לעיל דהולד טרפה משום דסימן אחד שלו הוי כשחוט והגע עצמך אם שחט סימן א' ואח"כ הניחה אם חלבה מותר דנימא שיגמור אח"כ השחיטה והאי נמי דכוותה היא ועוד דבשמוטה היתה לה שעת הכושר משא"כ הכא דמיום שנולד אין לו תקנה וחילוק זה מבואר בדרישה והא דבעי ש"ס הכי דוקא באיסור יוצא היינו משום דאיסורא משום אבר מן החי וחלב דעלמא נמי כאבר מן החי דמי וכ"כ הרשב"א בחידושיו וז"ל הכי קמבעיא ליה אבר זה אין בו איסור מחמת עצמו כטרפה כלל אלא מחמת שאין לו סימנים להתירו בהן ע"י שחיטה והרי כל הגוף כבשר וכמונח בדיקולא והאבר שיצא הוא לבדו נשאר חי וא"כ מה הפרש יש בין חלב זה לשאר חלב הבא מן החי או דלמא מיגרע גרע דהתם חיותו עומד לתקן ע"י שחיטה אבל חיותו של עובר זה אין לו תקנה עולמית ע"י שחיטה עכ"ל וכ"כ הר"ן אבל לעיל שכל הבהמה אסורה מטעם שסימן אחד שלה הוי כשחוט פשיטא דאסור:
יב סָעִיף ה והרי זה כחלב טרפה כו'. כתב הב"ח דאם היה ס' בבהמה בבשר וגידין ועצמות כנגד האבר האסור כל החלב מותר מטעם תערובות שבטל בס' ע"כ וכ"כ העט"ז ואני תמה מי הגיד להם נביאות זה שמא מאבר קטן החלב מתגדל הרבה יותר מאבר אחר גדול ולעולם אינו בטל והכי משמע פשטא דש"ס ופוסקים אח"כ מצאתי שכתב הדרישה סברא זו מיהו י"ל דלא יהא אלא ספק אם יש ס' כיון דהוי מין במינו דבטל מן התורה ברוב אלא מדרבנן צריך ס' ה"ל ספק דרבנן ולקולא וכדלקמן סי' צ"ח ס"ב והכי אמרינן נמי לקמן סי' פ"א ס"ק ח' ע"ש:
יג סָעִיף ו וחתך מן הטחול וכליות. נקט הני משום דאין הבהמה נטרפת בחתוכן וכדלקמן סי' מ"ג ומ"ד ובש"ס (דף ס"ט ע"א) פריך מ"ש מעובר ומשני דכתיב אותה שלמה ולא אותה חסרה דלא כהעט"ז דאישתמיטתיה ש"ס זו וכתב טעם אחר ע"ש:
יד סָעִיף ו ואם שחט עובר כו'. זהו בעיא דלא איפשטא פרק המקשה (דף ע"ד) ומוכח שם דמיירי שיצא אחר שחיטתו קודם שחיטת אמו דאז אפילו הוא בן ט' חי שחיטתו נבלה מספק דשמא אין שחיטה אלא לאחר שיצא לאויר העולם אבל היכא דלא יצא קודם שחיטת אמו ניתר בשחיטת אמו והר"ב קיצר במובן וסמך אלמעלה (והלכך כיון שמספק לא מקרי שחיטה אסור לשחוט האם אחריו בו ביום דשמא הוי שחיטה) ובעט"ז לא ידע מקור דין זה ולכן כתב הטעם דלא הוי שחיטה משום חלדה וסוגיא דהתם לא אזלא כלל לפ"ז ע"ש אלא הטעם פשוט כמ"ש וכ"כ רש"י שם וכבר השיגו הל"ח דף קפ"ד סוף ע"א:
א סָעִיף א את ראשו. היינו רוב פדחתו כמ"ש בח"מ סי' רע"ז:
ב סָעִיף ב מן האבר לחוץ אסור. דכתיב ובשר בשדה טרפה לא תאכלו כיון שיצא חוץ למחיצתו נאסר והאי עובר מחיצתו הוא הרחם להתירו בשחיטת אמו וכיון שיצא חוץ למחיצתו דהיינו לאויר העולם נאסר מהיתר שחיטת אמו:
ג סָעִיף ב ומקום חתך. שזה הבדלה בין פנימי לחיצון וכיון שהחזירה אין צריך לחתוך לצד פנים אלא מצמצם וחותך ומקום החתך מותר דקרינן ביה בבהמה תאכלו אבל לא החזירה לא קרינן ביה בבהמה במקום החתך:
ד סָעִיף ב אפילו הוא מיעוטו. דקי"ל אין לידה לאיברים כרבי יוחנן ולא כרב דיש לידה לאיברים:
ה סָעִיף ג חציו ברוב אבר. כגון שיצא רוב ידו וכשנשאר מה שיצא מהעובר אינו אלא חציו ואם נטיל מיעוט היד שבפנים אחר רוב היד שיצא להשלים רוב העובר אסור וזהו בעיא בגמרא ולא איפשטא וקי"ל לחומרא וע"כ ברור הוא דלא מהני ליה גם כן שחיטת עצמו דאימור לאו כילוד דמי אבל הנשאר בפנים מותר בשחיטת עצמו ממה נפשך אי כילוד פשיטא דמותר ואי לאו כילוד ניתר בשחיטת האם דהא לא יצא כלל אבל חלוקה השנית שיצא רובו במיעוט אבר הוא פשוט בגמרא דאזלינן בתר רוב העובר ולא בתר רוב האבר שבפנים וא"כ אפילו לקולא קי"ל כילוד וא"כ מהני ליה שחיטת עצמו אף למה שיצא ולפ"ז לא היה לו לכתוב על שניהם לשון אחד הרי הוא כילוד גם לשון הטור שכ' וכן כו' הוא אינו מדוקדק דהא אינם עולים בקנה אחד:
ו סָעִיף ה מכלל האברים כו'. זה בעיא בגמרא מי נימא כיון דכל חלב דעלמא הוה כאבר מן החי ואפ"ה שרי ה"נ לא שנא א"ד התם אית ליה תקנתא לאיסוריה בשחיטה הכא לית תקנתא לאיסוריה בשחיטה (ועיין מ"ש בסי' כ"ד סעיף ט"ו) ולא איפשטא ולחומרא ונראה לי ברור בבן פקועה הבא על בהמה דעלמא דהולד אין לו תקנה כדאיתא בסי' י"ג סעיף ד' דחלב של אותו הולד ג"כ אסור לשתותו שהרי כולו איסור כיון דשחוט חציו וה"ל כשאר מידי שנשחט חציו ממש. והא דלא מבעיא לענין ולד בן פקועה הבא על הבהמה דאותו דין שאין לולד תקנה הוא מדברי רב משרשיא למ"ד חוששין לזרע האב והוא מחלוקת אמוראים בפרק אותו ואת בנו ע"כ ניחא ליה למבעי באיסור יוצא שהוא אליבא דכ"ע אבל לדינא ודאי חד טעמא הוא דהא לית תקנתא לאיסוריה דאותו ולד בשחיטה זה נראה לי פשוט אלא שראיתי למו"ח ז"ל שכתב מכח קושיא זו דלא איבעיא לענין בן פקועה שזכרנו דהתם באמת החלב שרי דאע"ג דאין לו תקנה לולד בשחיטה מטעם שהייה אינו אלא שאין השחיטה מתירתו אבל בחייה אין בה איסור דאין בה סרך טריפה ודימה אותו לעיקור שהביא ב"י לקמן דאין שם איסור אלא שאין השחיטה מועיל לו ע"כ ולענ"ד קשה בזה חדא דהא פרש"י בהדיא בפרק בהמה המקשה (חולין דף ס"ט) בבן פקועה שהוליד דאסור כל הולד הרי דקרי ליה אסור והיאך נתיר חלבו דהא מן האיסור בא ותו ראייה דאמרינן שם בגמרא מהו לחוש לזרעו דההוא איסור יוצא ה"ד אי דאזיל אבהמה מעלייתא מאי איריא האי דאית ביה איסור יוצא אפילו בן פקועה דעלמא נמי דאמר רב משרשיא לדברי האומר חוששין לזרע האב בן פקועה הבא על בהמה מעלייתא אותו הולד אין לו תקנה כו' ואי תימא דהאי אין לו תקנה אין בו איסור היאך מדמה לה לאיסור יוצא לענין הולד שבא ממנה הא לא דמיין להדדי דבאיסור יוצא יהיה בו איסור ובבן פקועה אין בו איסור רק אין בו היתר שחיטה אלא ע"כ דבעי לאשווינהו ממש כי היכי דבאיסור יוצא אסור ממש ה"נ בבן פקועה וכי היכי דבתחלה היה מדמה אותם לענין לאסור הולד ה"נ במסקנא דהולד שרי רק לענין החלב מיבעי' ליה ה"נ דשוין ומה שיש איסור בזה יש בזה כנ"ל ברור דהולד שאין לו תקנה הוא אסור גמור וחלבו אסור וא"ל מאי פריך מאי איריא כו' מכח ההוא דרב משרשיא הא אמרנו לעיל דניחא ליה למינקט אליבא דכ"ע י"ל דלעיל אמרנו כיון ששייך למיבעי אליבא דכ"ע כמו לרב משרשיא ע"כ טפי עדיף למיבעי אליבא דכ"ע משא"כ כאן יש איסור ברור כרב משרשיא אין שייך לומר ע"ז בעיא כיון דמצינו בזה איסור ברור:
ז סָעִיף ה והרי זה כחלב טרפה שנתערב כו'. לשון זה מיותר ומורה לכאורה ששייך כאן ביטול בס' וכ"כ מו"ח ז"ל דאם היה ס' בבהמה בבשר ובעצמות וגידין כנגד האבר האסור כל החלב מותר מטעם תערובות שבטל בס' ולע"ד אין להקל בזה כי דבר ידוע שאין האיברים שוין בזה לענין דם שבהם כי יש אבר שבו רוב בשר ומיעוט עצם אם כן יש בו ריבוי דם וכן להיפך וכן הוא לענין חלב הבא מכח דם שבאברים ואין לשער בזה בס' וכן ראיתי בדרישה וראייה עוד מסי' פ"ו סעיף ה' דבעינן ס"א ביצים מטעם דאין כל הביצים שווים ודבר זה דומה להם מאחר שא"א לעמוד על הבירור וכמ"ש סי' פ"א סעיף ב' שיש חילוק בזה ולשון המיותר כאן בש"ע ע"פ הרמב"ם הוא מורה על ענין אחר דהיינו דבגמרא איתא תחלה בעיא לענין זרע הנולד מאותו איסור יוצא אי אסור מכח שבא מאסור או לא ואסיקנא דכל מכח לא אמרינן ושרי אלא דבעיא היא לענין חלב לשתותה ע"כ נשמע מהרמב"ם דלא נטעה לומר שהחלב בא מכח האיברים שכן משמע הלשון לכאורה שכתב תחלה הואיל והוא בא מכלל האיברים א"כ הוה כמו מכח האיברים וזה אינו דכל מכח שרי אלא החלב הוא בא ממש בעין מן האיברים כאילו יונקים בפנינו חלב וזה שכתב וה"ז כחלב טרפה שנתערב כו' פי' חלב בעין ממש נתערב ולא כח בלבד כענין הולד הנולד כנ"ל נכון:
ח סָעִיף ו מן הטחול. נקט דברים שאין הבהמה נטרף בהן ואסור באכילה דכתיב אותה תאכלו ודרשינן אותה כשהיא שלימה ולא כשהיא חסירה:
ט סָעִיף ו מן העובר כו'. פי' אפילו חלב מותר דכתיב בבהמה תאכלו:
י סָעִיף ו לא מיקרי שחיטה. בגמרא הוא בעיא אי מהני ביה שחיטה כל זמן שלא יצא לאויר העולם ולא נפשטה ואזלינן לחומרא. ובלבוש לא ראה מקור דין זה והבין שהטעם הוא משום חלדה ושגגה היא ועיין מ"ש בסי' כ"ד סעיף ח':
א סָעִיף א כילוד. וכתב בט"ז וה"ה אם הוציא רוב פדחתו כמ"ש בח"מ סימן רע"ז:
ב סָעִיף א עצמו. וכ' בש"ך אפילו אמו טריפה דהוי ליה כילוד:
ג סָעִיף ב אסור. משום שנאמר ובשר בשדה טריפה לא תאכלו ודרשו חכמינו ז"ל כיון שיצא הבשר לחוץ ממחיצתו דהיינו הרחם שהוא מחיצת העובר אסור:
ד סָעִיף ב החתך. היינו הבדלה שבין החיצון לפנימי. כתב בה"י ואנו נוהגין שחותכין עד מקום כלות העצם. וכן בנשבר העצם במקום שאין טריפה בגוף הבהמה או עוף דמ"מ אותו אבר אסור שחותכים כל האבר:
ה סָעִיף ב הכל. ופי' הש"ך ודוקא אם קודם שחיטה ילדה אבל אחר שחיטה אפילו נולד דרך בית הרחם אסור ובזה מיושב מה שהניחו בד"מ ובדרישה דברי ב"י בצריך עיון. כתב בה"י דוקא שהחזיר את האבר קודם שחיטת אמו אבל בלא"ה אע"ג שילדה אח"כ אזי אותו אבר עם מקום חתך אסור כדין אבר המדולדל מאחר שהאבר הזה נשאר מדולדל בשעה שיצא ממעי אמו עדיין עומד באיסור אבר המדולדל ואינו ניתר בשחיטת עצמה. ופר"ח בק"א חולק:
ו סָעִיף ג אבר. ופי' הש"ך כגון שיצא רוב ידו וכשנשער מה שיצא מהעובר אינו אלא חציו ואם נטיל מיעוט היד שנשאר בפנים אחר רוב היד שיצא הוי רוב שדינן מיעוט היד שבפנים אחר הרוב היד שיצא להשלים רוב העובר ואסור ודין זה בעיא בש"ס ולא איפשטא ופסקו הפוסקים לחומרא ולכן כ' הטור בסימן שי"ט לענין בכור שהבא אחריו ספק בכור והלכך זה ברור דלא מהני ליה אף שחיטת עצמו דאימר לאו כילוד דמי אבל מה שנשאר מבפנים מותר בשחיטת עצמו בממה נפשך אי כילוד דמיא פשיטא דמותר ואי לאו כילוד ניתר בשחיטת אמו דהא לא יצא כלל:
ז סָעִיף ג כילוד. וכ' בש"ך דזה הוא פשוט בש"ס דהוה כילוד והמחבר שכתב הכל בבבא אחת אינו רוצה לומר להשוותם לגמרי אלא דביצא רובו במיעוט אבר הוי ודאי כילוד ובחציו ברוב אבר הוי ספק וה"ה אם היה מבפנים יותר מבחוץ בלא מיעוט האבר שדינן ליה אעובר שבחוץ:
ח סָעִיף ד אסור. וכ' בש"ך דזה הוא ג"כ בעיא בגמרא ולא איפשטא ולחומרא:
ט סָעִיף ה אסור. וכ' בש"ך וה"ה בבן פקוע הבא על בהמה דעלמא דהולד אין לו תקנה כדאיתא סי' י"ג ס"ד דחלב של אותו ולד ג"כ אסור לשתותו ודלא כהב"ח:
י סָעִיף ה כשרה. והנה הב"ח וש"ך מתירים אם יש ס' בבהמה בבשר וגידין ועצמות נגד אותו האבר דהוי ספיקא דרבנן דמין במינו מן התורה בטל ברוב מיהו הט"ז פסק שאין להקל בזה (ובנה"כ חולק עליו) שמא מהאי אבר קטן מתגדל יותר החלב מאבר גדול ומסיים הש"ך דה"ל ספיקא דרבנן ולקולא וכ"כ הפר"ח:
יא סָעִיף ו בהן. וכתב בש"ך דנקט הני דברים משום שאין הבהמה נטרפת בהם ובש"ס פריך מאי שנא מעובר דמותר באכילה וכו' ומשני דכתיב אותה שלימה ולא כשהיא חסירה:
יב סָעִיף ו שחיטה. וכתב בש"ך דזה הוא בעיא דלא איפשטא בש"ס ומיירי שיצא אחר שחיטתו מרחם קודם שחיטת אמו דאז אפילו אם הוא בן ט' חי שחיטתו נבלה מספק דשמא אין שחיטה אלא לאחר שיצא לאויר העולם אבל היכא דלא יצא קודם שחיטת אמו ניתר בשחיטת אמו והלכך כיון שמספק לא מיקרי שחיטה אסור לשחוט אחריו האם בו ביום דשמא הוי שחיטה. מיהו צ"ע דהא ע"כ הוי חלדה וק"ל:
א סָעִיף ב מה שיצא מהאבר. הנה דין איסור יוצא נאמר בש"ס בבן פקוע מכשירה שכל הולד ניתר בשחיטת אמו לכן אבר היוצא אין לו תקנה משא"כ כשהאם טרפה. אכן דעת הש"ך לקמן סק"ז מבואר דאפילו כשנמצאה האם טרפה שייך איסור יוצא ומה שבחוץ אסור. אמנם הפר"ח חלק עליו עיין בספר לבושי שרד שכתב שנראה עיקר כהפר"ח אך למעשה יש להחמיר ולומר דאם האבר שיצא הוא אבר שהנשמה תלויה בו יש לאסור כולו אפילו מה שהיה בפנים וכשהגדיל חלבו ג"כ אסור (ואם איכא עוד איזה צד היתר כגון תערובת וכה"ג יש להתיר ע"ש בביאורי סק"ז) ואם הוא אבר שאין הנשמה תלויה בו יש לחוש ולאסור אבר היוצא עכ"פ והשאר ניתר בשחיטת עצמו וכשהגדיל חלבו מותר ע"ש:
ב סָעִיף ב שיצא והחזירו שרי. עיין בתשובת בית שמואל אחרון חי"ד סי' ט':
ג סָעִיף ה בחלב כשירה. עבה"ט ועיין בספר בני חייא שחולק על הש"ך ופר"ח שהסכימו להתיר החלב אם יש ששים בבהמה נגד האבר האסור דאישתמיט להו דברי המרדכי בחולין דף תש"ס שכתב דל"ש ביטול אלא בדבר שהיה ניכר בפני עצמו תחלה ואח"כ נתערב אבל בדבר שתחלת ביאתו לעולם מעורב לא בטיל ע"ש גם המשנה למלך פ"א מהלכות מטמאי מו"מ הלכה י"ד הביא מ"ש המרדכי דדבר המעורב מתחלת ברייתו ל"ש ביטול ותמה על חכמי אשכנז האחרונים אשר נשאו ונתנו כאן אם החלב בטל בששים ע"ש שהאריך ועיין בתשובת נו"ב תניינא חלק יו"ד סי' נ"ד שיש קושיא זאת וכתב דדברי המרדכי היינו רק בביטול אשר מתורת רוב אתינן עלה אבל בדבר הבטל בששים דטעם בטולו הוא מפני שאז אין הטעם נרגש לא שייך חילוק המרדכי ע"ש:
ד סָעִיף ו ואם שחט עובר במעי אמו. עיין בתשובת תפארת צבי חי"ד סימן ס"ט באמצע התשובה שכתב דאמו עכ"פ מותרת אף בלא בדיקת איברים הפנימים ולא חיישינן שמא נגע בהם בסכין דאין לחוש לזה כשמכוין שלא ליגע בשאר אברים והוכיח כן מדברי תוס' בביצה ד' ו' ע"ש:
ה סָעִיף ו לא מקרי שחיטה. עיין בזה בתשובת שבות יעקב ח"א ס"ס מ"ה:
א סָעִיף ב (סעיף ב') הוציא ידו כו'. כרב ושמואל דר"י איתותב וכ"ש ללישנא בתרא דגם ר"י מודה וכפי' הרי"ף ורא"ש:
ב סָעִיף ב אבל מה (שבפנים) כו'. גמ' שם אי אעובר כו' וכן שם בסוגיא כמה פעמים:
ג סָעִיף ב אפי' כו'. עבה"ג וכפי' רי"ף ורא"ש:
ד סָעִיף ב וכ"ז לא כו'. מדקאמר שם ס"ט א' מהו לחוש לזרעו כו' אפי' בן פקועה דעלמא נמי כו' משמע דבבן פקועה קמיירי דאל"כ מאי פריך דאשמעינן בולד גמור ואמר שם ל"צ דאזיל אבן פקועה דכוותיה וערש"י שם ד"ה אבן פקועה כו':
ה סָעִיף ג (סעיף ג') או שיצא רובו כו'. פשיטותא דגמ' שם:
ו סָעִיף ו (סעיף ו') ואם שחט עובר כו'. שם ע"ד א':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.