א בְּהֵמָה, חַיָּה וָעוֹף טְעוּנִין שְׁחִיטָה; דָּגִים וַחֲגָבִים אֵין טְעוּנִין שְׁחִיטָה. הַגָּה: וּמֻתָּר לְאָכְלָם מֵתִים אוֹ לַחְתֹּךְ מֵהֵם אֵבֶר וּלְאָכְלוֹ, אֲבָל אָסוּר לְאָכְלָן חַיִּים מִשּׁוּם: בַּל תְּשַׁקְּצוּ (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פֶּרֶק א' הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי ותוס').
ב הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּהֵמָה וְנִמְצֵאת כְּשֵׁרָה, וּמָצָא בָּהּ עֻבָּר בֶּן ח' בֵּין חַי בֵּין מֵת, אוֹ בֶּן ט' מֵת, מֻתָּר בַּאֲכִילָה וְאֵינוֹ טָעוּן שְׁחִיטָה; וְאִם מָצָא בָּהּ בֶּן ט' חַי, אִם הִפְרִיס עַל גַּבֵּי קַרְקַע, טָעוּן שְׁחִיטָה, אֲבָל שְׁאָר טְרֵפוֹת אֵינוֹ אוֹסֵר אוֹתוֹ; וְאִם לֹא הִפְרִיס עַל גַּבֵּי קַרְקַע, אֵינוֹ טָעוּן שְׁחִיטָה; וְאִם פַּרְסוֹתָיו קְלוּטוֹת (פי' שֶׁפַּרְסָתוֹ כֻּלָּהּ אַחַת וְאֵינָהּ סְדוּקָה), אוֹ שֶׁהָיָה בּוֹ שׁוּם שְׁאָר דָּבָר תָּמוּהַּ, (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי), אַף עַל פִּי שֶׁהִפְרִיס עַל גַּבֵּי קַרְקַע אֵינוֹ טָעוּן שְׁחִיטָה; וְיֵשׁ מְגַמְגְּמִין בַּדָּבָר.
ג אִם לֹא שָׁחַט הָאֵם, אֶלָּא קְרָעָהּ, וְכֵן אִם שְׁחָטָהּ וְנִתְנַבְּלָה בְּיָדוֹ אוֹ שֶׁנִּמְצֵאת טְרֵפָה, אִם הָעֻבָּר הַנִּמְצָא בָּהּ בֶּן ט' חַי, טָעוּן שְׁחִיטָה לְעַצְמוֹ וְנִתָּר בָּהּ; וְאִם הוּא בֶּן ט' מֵת אוֹ בֶּן ח' אֲפִלּוּ חַי, הֲרֵי זֶה אָסוּר. הַגָּה: וְעַכְשָׁו אֵין לְהַתִּיר שׁוּם וָלָד הַנִּמְצָא בִּבְהֵמָה, אִם הָאֵם טְרֵפָה, (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי בְּשֵׁם סְמַ"ג סוֹף לָאוִין קל"ו ואו"ה סוֹף כְּלָל נ"ה), וְלֹא מְהַנֵּי לוֹ שְׁחִיטַת עַצְמוֹ דְּחַיְשִׁינָן שֶׁמָּא אֵינוֹ בֶּן ט'.
ד בֶּן ט' חַי שֶׁנִּמְצָא בִּמְעֵי שְׁחוּטָה כְּשֵׁרָה, וְגָדַל וּבָא עַל בְּהֵמָה דְּעָלְמָא וְהוֹלִיד, אוֹתוֹ הַוָּלָד אֵין לוֹ תַּקָּנָה בִּשְׁחִיטָה. וְאִם בָּא עַל בַּת פְּקוּעָה כַּיּוֹצֵא בּוֹ, הֲרֵי בְּנוֹ וּבֶן בְּנוֹ עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת, כָּמוֹהוּ, וְכֻלָּם צְרִיכִים שְׁחִיטָה מִדִּבְרֵיהֶם, וְאֵין הַטְּרֵפוּת פּוֹסֵל בָּהֶם.
ה הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּהֵמָה וּמָצָא בָּהּ דְּמוּת עוֹף, אע"פ שֶׁהוּא עוֹף טָהוֹר, הֲרֵי זֶה אָסוּר בַּאֲכִילָה; לֹא הֻתַּר מִן הַנִּמְצָא בַּבְּהֵמָה, אֶלָּא מַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ פַּרְסָה. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ פַּרְסוֹתָיו קְלוּטוֹת, רַק שֶׁיְּהֵא דּוֹמֶה לִבְהֵמָה שֶׁבְּמִינָהּ מִין שֶׁיֵּשׁ לוֹ פַּרְסָה. (עי' ס"ק כ')
ו הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּהֵמָה וּמָצָא בָּהּ בְּרִיָּה שֶׁיֵּשׁ לָהּ שְׁנֵי גַּבִּין וּשְׁנֵי שִׁדְרָאוֹת, אָסוּר.
א סָעִיף ב בין וכו'. לפי שבן ח' חי הרי הוא כמת שא"א לחיות:
ב סָעִיף ב מותר באכילה. דכתיב בבהמה אותה תאכלו ודרשו חז"ל כל שבבהמה תאכלו אבל דמו אסור כשאר דם כדאיתא בש"ס ופוסקים וכן הוא לקמן ר"ס ס"ו והטעם כתבו הרא"ש והר"ן ע"ש ולענין חלבו וגידו ע"ל סי' ס"ד ס"ב ולענין אם פודין בו ע"ל סי' שכ"א ס"ד:
ג סָעִיף ב ואינו טעון שחיטה. לפי שניתר בשחיטת אמו ומוכח במשנה דכל היכא דאינו טעון שחיטה אין בו משום אותו ואת בנו ומותר לשחטו ביום שנשחט אביו או אמו וכ"כ הפוסקים:
ד סָעִיף ב אם הפריס ע"ג קרקע טעון שחיטה. מדבריהם דלמא אתי לאחלופי בשאר בהמות כשרואין שאוכל אותו בלא שחיטה כדאיתא בש"ס ופוסקים:
ה סָעִיף ב אבל שאר טרפות. כלומר שאר טרפות שאינן מחמת שחיטה דלא מיפרסם כולי האי אינם אוסרים אותו אבל טרפות שהוא מחמת שחיטה כגון ששהה או דרס או החליד או הגרים או שחט בסכין פגומה וכיוצא בזה כאלו לא שחט דמי דכיון שהצריכוהו שחיטה בעי שחיטה מעליותא כ"פ הרא"ש והר"ן והרא"ה בב"ה ושאר פוסקים וכ"פ מהרש"ל פ' המקשה סי' י':
ו סָעִיף ב אע"פ שהפריס ע"ג כו'. דכיון שהוא דבר תמוה קול יוצא מאין קלוט זה ואומרים בן פקוע הוא ומתוך שתמהין על קליטתו זוכרין את כל דבריו ולא אתי לאחלופי רש"י ופוסקים:
ז סָעִיף ב ויש מגמגמין בדבר. כלומר דפרסותיו קלוטות לחוד לא מהני כשהפריס ע"ג קרקע עד שיהא תרי תמיהי דהיינו שאמו תהיה ג"כ קלוטה והעט"ז כתב ויש אוסרים עד שיהיה ב' תמיהות כגון קלוט בן פקוע בן קלוטה שאותה קלוטה היתה ג"כ בן פקוע עכ"ל ולא ידעתי מנ"ל הא ונראה שהוציא כן מדברי רש"י (ומביאו ב"י שכתב על מאי דקאמר בש"ס איכ' דאמרי אמר אביי הכל מודים בקלוט בן קלוטה בן פקועה שמותר וז"ל בקלוט בן קלוטה ואותה קלוטה פקועה היתה וזה הקלוט נמצא בה עכ"ל) הבין דר"ל שאותה קלוטה היתה ג"כ בן פקועה (וגם הב"ח הלך בדרך הזה וכמ"ש בס"ק י"ד ע"ש) אבל ז"א שהרי לא כתב רש"י ואותה קלוטה בן פקועה אלא פקועה היתה ור"ל שנפקע כריסה ונמצא בה קלוט זה ובן פקועה דקאמר בש"ס קאי אקלוט זה שנמצא בה והיינו לישנא דבן דאל"כ הל"ל בת פקועה והרי כל בן פקועה דעלמא להכי נקרא בן פקועה לפי שהוא בן של פקועה כלומר שאמו נפקע כריסה ומצאוהו בה אבל פשוט דא"צ שתהא אמו בת פקועה דהא מדינא אפילו הפריס ע"ג קרקע מותר אלא מפני מראית העין הוא דאסור והלכך כיון דאיכא תרי תמיהי שהוא קלוט בן קלוטה מה לי אם אמו בת פקועה או לא סוף סוף איכא תרי תמיהי וכן משמע להדיא בחידושי הרשב"א דף ע"ו ע"ד ובת"ה דף נ"ח ע"ב כדפי' וכן בר"ן ורבינו ירוחם ושאר פוסקים וכ"כ מהרש"ל שם על דברי רש"י וז"ל פי' לפירושו לאו שאמו היתה נמי בת פקועה אלא כלומר פקועה שנמצא בה ולד קלוט עכ"ל והוא פשוט:
ח סָעִיף ג טעון שחיטה. מדאורייתא וכל שאר טרפות פוסלים בו כך פשוט בש"ס ופוסקים וע"ל סי' ט"ז ס"ט שלענין אותו ואת בנו יש חילוק בין שוחט ונתנבלה לנמצאת טרפה ולענין כסוי הדם בסי' כ"ח סי"ז אין חילוק כמו כאן ועיין בש"ס פרק כל הבשר (דף פ"ח):
ט סָעִיף ג הרי זה אסור. שהרי לא הועילה שחיטת אמו לטהרו וצריך הוא שחיטה וכיון שהוא בן ט' מת או בן ח' חי שחשוב כמת לא מהני ביה שחיטה ואסור:
י סָעִיף ג אם האם טרפה. אבל אם היא כשרה כשר אפילו האידנא דהא אפילו הוא בן ח' שחיטת אמו מטהרתו וכן היכא שגם אמו לא היתה צריכה שחיטה פשיטא דאפילו נמצאת טרפה אין העובר טעון שחיטה וכשר אפילו האידנא:
יא סָעִיף ג דחיישינן שמא אינו בן ט'. ) אבל ודאי כשימתין עד תחלת ח' ללידתו שאז יצא מספק נפל וכדלקמן סי' ט"ו אפילו היתה אמו טריפה ניתר בשחיטת עצמו וכ"כ בפרישה סי"ב:
יב סָעִיף ד בן ט' כו' אין לו תקנה בשחיטה. דהרי הוא כמי שאין בו אלא סימן א' מצד אמו שהסימן הב' שחוט ועומד הוא שאין שחיטה נוהגת בו ובהמה בחד סימן לא מיתכשרה והאי סימנא בתרא לא מצטרף לקמא דאין לך שהייה גדולה מזו שהראשון שחוט משנולד (רש"י ופוסקים) ואע"ג דבן פקוע מטרפה ניתר בשחיטת עצמו הכא כיון שאבי הולד בן פקוע מעליא הוא ולא היה צריך שחיטה אם כן סימנים דידיה הוי כשחוטין וא"כ הולד שבא ממנו הוי סימן א' דידיה כשחוט. הרשב"א והר"ן ומביאם ב"י ותוספות והרא"ש ורבינו ירוחם ושאר פוסקים ולפ"ז בן פקוע שבא מן הטרפה ובא על בהמה דעלמא והוליד ה"ז הולד כשאר בהמה דעלמא וניתר בשחיטת עצמו ולזה דקדק המחבר וכתב במעי שחוטה כשרה:
יג סָעִיף ד וגדל ובא על בהמה כו'. ה"ה איפכא דהיינו בהמה דעלמא שבא על בת פקוע והולידה שהולד אין לו תקנה מטעם הנזכר וע"ל סי' י"ד ס"ק י"א שגם החלב שבא ממנו אסור:
יד סָעִיף ד והוליד. נראה דלכך דקדקו הט"ו ושאר פוסקים וכתבו והוליד לאפוקי שאם לא נולד אלא נמצא בה הותר בשחיטת אמו ואין לו סימן כלל שהרי הוא כשחוט בין מצד אמו בין מצד אביו ומותר כבן פקוע דעלמא וכ"כ הב"ח וכן נראה מלשון רש"י שבס"ק י"ב. וכתב הב"ח וז"ל ונראה דה"ה בהמה שבאה על בת פקועה ונשחטה הפקועה ונמצא בה ולד דאותו ולד נמי ניתר בשחיטת אמו כדמוכח מלישנא בתרא דאביי דמיירי בכה"ג ולא אמרינן כיון דאמו לא בעי שחיטה מן התורה והולד בעי שחיטה אי חיישינן לזרע האב אם כן לא ניתר בשחיטת אמו אלא אמרינן רבויא דכל בבהמה מרבה הכל דבכל ענין שניתר האם באכילה ניתר גם הולד באכילה אגב אמו אם נמצא בתוכו עכ"ל. ותימא דלישנא בתרא דאביי מיירי שהוא קלוט בן פקוע דהיינו שנמצא במעי קלוטה והקלוטה אינה בת פקועה אלא נפקע כריסה וזה הקלוט נמצא בה וכמ"ש בס"ק ז' אבל אם נמצא ולד בבת פקועה שנתעברה מבהמה דעלמא י"ל כיון שהבת פקועה זאת א"צ שחיטה אין הולד ניתר בשחיטת אמו וה"ל כילוד ויש לו סימן א' מצד אביו והב' שהוא מצד אמו ה"ה כשחוט ואין לו תקנה ולא מרבינן מרבויא דבבהמה תאכלו אלא היכא דניתר בשחיטת אמו אבל כאן שאין אמו צריך שחיטה ה"ל כלא נשחטה וה"ל הולד כילוד דאין לו תקנה:
טו סָעִיף ד הרי בנו ובן בנו כו'. פי' אפילו נולדו כדרך הנולדים רק שבניהם יבואו גם כן על בני מינם כיוצא בהם שהם פקועות או שנולדו מפקועות וכ"כ מהרש"ל שם סי' ט':
טז סָעִיף ד צריכים שחיטה מדבריהם. כיון שהפריסו ע"ג קרקע:
יז סָעִיף ה השוחט את הבהמה כו'. הוא לשון הרמב"ם וכתב ב"י דנראה מדבריו דיש לו פרסה ממש בעינן ולא סגי במין שיש לו פרסה ע"כ וא"כ כשיש לו פרסה ממש אפי' הוא עוף מותר:
יח סָעִיף ה ומצא בה וכו'. וכ"ש נולד בעוף דאסור וכמ"ש בסי' ע"ט וע"ש:
יט סָעִיף ה לא הותר כו'. שכן כתיב כל מפרסת פרסה וגו' בבהמה אותה תאכלו ודרשו חז"ל כן:
כ סָעִיף ה ויש אומרים דאפי' כו'. הוא דעת התוס' והרא"ש וסייעתם דס"ל דלאו בפרסות תליא מילתא אלא במין שיש לו פרסה אלא שקשה לכאורה במ"ש הרב דאפילו פרסותיו קלוטות רק שיהא דומה לבהמה כו' דהא בכה"ג ודאי ליכא מאן דפליג והוא ש"ס ערוך ר"פ המקשה דבהמה קלוטה במעי פרה מותר והדרישה הוקשה לו גם כן דעדיפא מינה ה"ל לאשמועינן דאפילו אין לו פרסות כלל מותר וכתב וז"ל ונ"ל דה"פ משום דס"ל לרמ"א שאין הרמב"ם מצריך שיהא לבהמה הנמצאת בבהמה פרסות אלא בעינן שימצא בה בהמה שבמינה יש פרסות ואף שאין לה רגלים כלל או כרגלי יונה גם כן כשר הואיל ומין בהמה זו יש לה פרסות בהכשרה ורמ"א הוסיף דאפילו נמצא בתוכה גמל ואין לו פרסות כלל אלא כרגלי יונה או שאין לו רגלים וגם מינם אין להם פרסות בהכשרם אלא פרסותיו קלוטות דהיינו כחמור שכולה פרסותיו קלוטות אפ"ה כיון שגמל זה הוא מין בהמה רצה לומר שממינה שבכלל שם בהמה נמצאים בהמות שיש להן פרסה בהכשרן כשר משא"כ עוף שאין עליו שם בהמה עכ"ל ודבריו דחוקים ועוד דאם כן כבר נתבאר בדברי הרמב"ם שהכל תלוי בדמות ולאיזה צורך הוסיף הר"ב שום דבר ועוד מאן יש אומרים והנלפע"ד ברור שהר"ב הבין דברי המחבר כמו שכוון המחבר עצמו וכמ"ש בס"ק י"ז וקאי אסיפא דקאמר לא הותר מן הנמצא בבהמה אלא מה שיש לו פרסה דר"ל כשיש לו פרסה אע"פ שהוא דמות עוף מותר וקאמר וי"א דלא הותר אפילו פרסותיו קלוטות כשהוא דמות עוף (ומה שלא אשמועינן רבותא דלא הותר אפילו יש לו ב' פרסות כשהוא דמות עוף משום דפרסה א' וב' הכל שוין וכן מוכרח לומר בד"מ וכמ"ש בהגהותי לד"מ א"נ סירכא דלישנא דהמחבר נקט דמשמע דשרי אפי' בפרסה א') רק שיהא דומה לבהמה שבמינה מין שיש לו פרסה כלומר הכל תלוי בדמות ולא בפרסה וזהו כדעת התוס' והרא"ש והרשב"א והר"ן ור' ירוחם והטור והרב המגיד דס"ל דהכל תלוי בדמות דאם יש לו דמות בהמה אפילו אין לו פרסה כלל כשר כיון דיש במינה פרסה ואם הוא דמות עוף אפילו יש לו פרסה אסור וכ"פ מהרש"ל שם סי' ב':
כא סָעִיף ו אסור. משום דרחמנא אגמרי' למשה השסועה לאיסורא וע"כ במעי אמו אגמריה דאסור שהרי אינו יכול לחיות אפילו שעה א' כשיצא לאויר העולם. ש"ס:
א סָעִיף א דגים וחגבים. דגים כתיב בהו אם את כל דגי הים יאסף להם באסיפה בעלמא סגי וזה כתיב במקום שנזכר שחיטה בבהמות וחגבים אתקיש לדגים דכתיב ולכל נפש החיה הרומשת במים אלו דגים ולכל נפש השורצת על הארץ אלו חגבים:
ב סָעִיף ב מותר באכילה. דכתיב בבהמה תאכלו ודרשינן כל שנמצא בבהמה תאכלו דשחיטת אמו מתיר אותו:
ג סָעִיף ב ואינו טעון שחיטה. זהו לשון מיותר לכאורה ונראה דקמ"ל דאין בו איסור אבר מן החי ומותר לאוכלו אפילו חתך ממנו בזמן שהוא חי עדיין וכיוצא בזה מצינו בפי' רש"י בסוף פרק רבי עקיבא שכתב דאין בו משום איסור אבר מן החי כיון דאין טעון שחיטה אלא שיש בו משום בל תשקצו כו' עכ"ל וכאן אין בו משום בל תשקצו דשקיל ליה בעודו חי ומבשלו דאי היה בו משום אבר מן החי היה אסור כיון שחתכו בעודו חי. ובטור כתוב כאן ודמו אסור וחלבו מותר וכתב הרא"ש הטעם דדמו אסור לפי שהוא נבלע בכל הגוף וחשוב כדם האברים של הבהמה עצמה עכ"ל וצריך לבאר דעתו למה לא יהיה גם החלב נחשב כחלב עצמה של הבהמה ונראה דעתו שהדם שבעובר מתערב עם דם הבהמה עצמה שהעובר נתהוה ונזון ממנו ע"כ לא עדיף מדם הבהמה עצמה:
ד סָעִיף ב טעון שחיטה. משום מראית עין דאתי לאחלופי בבהמה גמורה כיון שגם זה הפריס ע"ג קרקע. ויש לעיין מה דינו בדיעבד אם לא נשחט אם החמירו בו כ"כ משום גזירה דאחלופי דמלשון הטור שכתב וכל הדברים הפוסלין בשחיטה פוסלין בו משמע אפילו דיעבד או אפשר שלכתחלה אמרו שפוסל וכמ"ש התוספות ריש השוחט בההיא דר"י פוסל עד שישחוט הורידין והכי משמע מדמתיר ר"ש שזורי בגמרא אפילו לכתחלה בלא שחיטה ואין להפליג מחלוקתם כ"כ ויש עוד ראייה דבריש גיטין מצינו ג"כ חשש דאיחלופי גבי המביא גט ממדינת הים דצ"ל בפני נכתב ובפני נחתם דמן הדין היה סגי בפני נחתם לחוד אלא משום אחלופי דשאר קיום שטרות ומצינו שם בריש פ"ב דגיטין דתני התנא בבא יתירה דקמ"ל דאפילו דיעבד פוסל אם לא אמר תרווייהו דהיינו בפני נכתב ובפני נחתם. ש"מ דבלאו בבא יתירה לא היינו פוסלים דיעבד כי לא אמר תרוייהו ואע"פ שיש חשש אחלופי א"כ כאן דלא מצינו בבירור פסול דיעבד אין לנו להחמיר לאסור דיעבד ותו דהא כתב ב"י בשם המגיד וגדולי המורים דאין סכין פגומה אוסר כלל כנ"ל:
ה סָעִיף ב שאר טריפות. דאין מפורסמין כולי האי אבל שחיטה כיון דאצרכוהו שחיטה בעינן כראוי כ"כ הרא"ש:
ו סָעִיף ב פרסותיו קלוטות. דמילתא דתמיהא הוא ודכירי אינשי שזה התמיה הוא בן פקוע ולא אתי לאחלופי. ויש מגמגמין ס"ל כלישנא אחריני בגמרא דדוקא תרי מילתא דתמיהי בעינן דהיינו שפקוע והיא קלוטה שנשחטה ונמצא בה ולד שהוא ג"כ קלוט ובדיעבד פשיטא דאינו אוסר:
ז סָעִיף ג וכן אם שחטה כו'. בטור כתב אפילו אם שחטה כו' וכונתו דל"ת דכיון שתחלת השחיטה היתה כראוי מהני וכן בטריפה ה"א מ"מ יש שחיטה ראויה דמהני לטהרה מידי נבילה וב"י פירש בלשון אפי' שהוא נקשר לסיפא ואין צורך בזה:
ח סָעִיף ג בן ט' חי כו'. דאמרינן בגמרא ד' סימנין אכשר ביה רחמנא בקרא דבבהמה תאכלו שאם רוצה אוכלו בשחיטת אמו ואם אמו טריפה שוחט לאותו בן ט' חי שהוא ניתר או בב' סימנים של אמו או בשל עצמו ולהכי אם הוא בן ט' מת או בן ח' חי דאין לו שחיטת עצמו ושחיטת אמו ג"כ אין לו דהא נמצאה טריפה אסור:
ט סָעִיף ד אותו הולד אין לו תקנה כו'. פי' כיון שאותו ולד נולד מבהמה דעלמא ואין לו היתר מכח שחיטת אמו שהרי אמו לא נשחטה עדיין ממילא הוא צריך לשחיטת עצמו והוא עצמו נשחט כבר חציו דהיינו מצד אביו שהיה בן פקוע וחציו שמצד אמו עדיין צריך שחיטה וכשתשחוט אותו עכשיו יהי' אסור משום שהייה בין חציו לחציו. וה"ה אם האב בהמה דעלמא והאם בת פקועה והולידו דאין לולד תקנה וכ"כ רש"ל אבל אם אותו הולד לא נולד עדיין אלא אחר שנשחטה אמו נמצא בתוכה אע"ג שהפריס אחר כך מ"מ כבר הותר בשחיטת אמו אלא שצריך אחר כך שחיטה משום מראית עין כדלעיל וכן אם האב בהמה דעלמא והאם בת פקועה ונשחטה ונמצא ולד בתוכה דמותר הולד דלא בא הולד לכלל שחיטת עצמו כלל דהותר במעי אמו מכח בבהמה תאכלו ואע"פ שאח"כ הפריס א"צ שחיטה מן התורה והיינו ההיא דקלוט בן קלוטה שזכרתי אצל ויש מגמגמין בסעיף ב'. ונראה כיון דאין לו תקנה לאותו ולד חלבו ג"כ אסור וכתבתי מזה סי' י"ד סעיף ה':
י סָעִיף ה מה שיש לו פרסה. דכתיב כל מפרסת פרסה בבהמה תאכלו בפרסה תליא מלתא ולא סגי במין בהמה שיש לו פרסות זו דעת רמב"ם והי"א הוא דעת התוס' והרא"ש ואפילו אין לו פרסה כלל אלא אותו מין יש לו פרסות סגי:
א סָעִיף ב באכילה. דבן ח' חי א"א לחיות והרי הוא כמת. וכתב בש"ך אבל דמו אסור כשאר דם כמ"ש בסימן ס"ו ולענין חלבו וגידו עיין לקמן סימן ס"ד ס"ב ולענין אם פודין בו עיין סימן שכ"א ס"ד:
ב סָעִיף ב שחיטה. וכתב בט"ז גם אין בו משום איסור אבר מן החי וכן אין בו משום אותו ואת בנו ומותר לשחטו ביום ששחט אביו או אמו:
ג סָעִיף ב שחיטה. וכ' בט"ז דזה השחיטה הוא מדבריהם דלמא אתי' לאחלופי בשאר בהמות ומיהו בדיעבד אין לנו להחמיר וצ"ע לדינא ובס' נה"כ פסק לאסור אף בדיעבד:
ד סָעִיף ב אותו. ופירש הש"ך כגון שאר טריפות שאינו מחמת שחיטה דלא מפרסם כולי האי אינם אוסרים אותו. אבל טריפות שהוא מחמת שחיטה כגון שהייה או דרסה וכו' כאילו לא שחט דמיא דכיון שהצריכוהו שחיטה בעי שחיטה מעליותא מיהו לדעת הט"ז בדיעבד אין לפוסלו:
ה סָעִיף ב שחיטה. והטעם דמילתא דתמיה דכירי אינשי שזה התמיה הוא בן פקועה ולא אתי לאחלופי:
ו סָעִיף ב בדבר. והטעם איתא בהש"ך דפרסות קלוטות לחוד לא מהני עד שיהיה בה תרי תמיהות שאמו היתה ג"כ קלוטה אבל ודאי דאין צריך שאמו תהיה ג"כ קלוטה ובת פקועה אלא כשהיא קלוטה לבד סגי ולא כב"ח:
ז סָעִיף ג בה. ופירש הש"ך דהאי שחיטה היא מדאורייתא וכל שאר טריפות פוסלים בה ועיין לקמן סימן ט"ז סעיף ט' שלענין אותו ואת בנו יש חילוק בין שוחט ונתנבלה לנמצא טריפה ולענין כיסוי הדם בסימן כ"ח סעיף י"ז אין חילוק כמו כאן ועיין בש"ס פרק כל הבשר דף פ"ח:
ח סָעִיף ג טריפה. וכתב בש"ך אבל אם היא כשרה כשר אפילו האידנא וכן היכא שגם אמו לא היתה צריכה שחיטה דאפי' נמצא טריפה אין העובר טעון שחיטה וכשר אפילו האידנא:
ט סָעִיף ג ט'. וכתב בש"ך אבל וודאי כשימתין עד תחלת ח' ללידתו שאז יוצא מספק נפל כדלקמן סימן ט"ו ניתר בשחיטת עצמו:
י סָעִיף ד בשחיטה. והטעם איתא בהש"ך משום דהרי הוא כמי שאין לו אלא סימן אחד מצד אמו. שהסימן הב' שחוט ועומד שאין שחיטה נוהגת בו מן התורה ואין לך שהייה גדולה מזה שהראשון שחוט משנולד ואע"ג דבן פקוע מטריפה ניתר בשחיטת עצמו אם הוא בן ט' ודאי לק"מ דאמרי' בגמ' ד' סימנים אכשיר ביה רחמנא [או בב' סימניו] או בב' סימנין של אמו ואם אמו טריפה יש להכשיר בשני סימנין דעצמו אבל הכא אינו כך דסי' אביו הרי הוא כאלו כבר שחוט ולפ"ז אם בן פקועה טריפה שבא על בהמה דעלמא הרי הולד כשאר בהמה דעלמא עיין לעיל סימן י"ד שגם החלב שבא מבן פקוע הבא על הבהמה דעלמא יש לאסור עכ"ל וכ' בט"ז דה"ה אם האב בהמה דעלמא והאם בת פקועה והוליד דאין לאותו וולד תקנה עכ"ל מיהו בהמה שבא על בת פקועה ונשחט הפקועה ונמצא בה וולד הב"ח כתב שמותר בלא שחיטה והש"ך כתב דאין לו תקנה וצריך עיון לדינא:
יא סָעִיף ד מדבריהם. פי' אם הפריסו על גבי קרקע:
יב סָעִיף ד בהם. וכ' הש"ך בשם הרש"ל אפילו נולדו כדרך הנולדים רק שבניהם יבואו ג"כ על בני מינם כיוצא בהם שהם פקועות או שנולדו מפקועות:
יג סָעִיף ב פרסה. ופי' הש"ך דהכל תלוי בדמות בהמה אם יש לו דמות בהמה אפילו אין לו פרסות כלל כשר ואם הוא דמות עוף אפילו יש לו שני פרסות כבהמה אפילו הכי טריפה * אבל הג"ה זו תמוה שהרי בסעיף ב' כת' דפרסות קלוטות חשוב יותר אפילו הפריס ע"ג קרקע ע"ש:
יד סָעִיף ו ושני. דרחמנא אגמרי' למשה השסועה לאיסור וזהו בריה שיש לה ב' שדראות וב' גבין וע"כ במעי אמו אגמרי' שהרי אינו יכול לחיות. גמ':
א סָעִיף ב בן ח'. עיין בשאילת יעב"ץ ח"א סימן כ"ה שכתב דכל החילוקים שנאמרו בגסה בין בן שמונה לבן תשעה ה"ה בדקה שייכים אותם חילוקים בין בן ד' לבן ה' לפי שבהמה דקה יולדת לה' חדשים ע"ש:
ב סָעִיף ב בן ט' מת. עיין בתשובת רדב"ז החדשות סי' ק"צ שדעתו דדוקא אם נמצא מת מותר באכילה אבל אם מת אחר שיצא לאויר העולם אע"ג דלא הפריס ע"ג קרקע אסור באכילה. וכתב שדעת הראבי"ה לחלק גם בנטרף כה"ג דשחיטת אמו אינה מתרת אלא מה שאירע בתוכה טריפות אבל מה שאירע אח"כ לא. אבל אני מודה לו במת ולא בנטרף ע"ש:
ג סָעִיף ב טעון שחיטה. עבה"ט ועיין בתשובת בשמים ראש סי' רפ"ג שכתב שאין מברכין על שחיטתו ע"ש ועיין פמ"ג ובה"ט לקמן סי' י"ט סק"א:
ד סָעִיף ב אינו טעון שחיטה. עיין בספר פרשת דרכים בדרך האתרים דרוש א' שכתב דשחיטה הוא דלא בעי אבל נחירה מיהא בעי דלא גרע ממפרכסת לקמן סי' כ"ז ע"ש:
ה סָעִיף ב שאר דבר תמוה. עיין בהגהות אשר"י בחולין פרק בהמה המקשה מ"ש שם דחופה הואי ותמיהי אינשי כההיא דאביי דאמר הכל מודים בקלוט בן פקועה שהוא מותר כו' ע"ש וצ"ע לדינא ועמ"ש לקמן סי' ט"ז ס"ק ד':
ו סָעִיף ג בן ט'. עבה"ט בשם ש"ך ועיין תב"ש שחלק ע"ז וכתב דגם בשהה ל' יום באדם ושמונה בבהמה אכתי אין זה בירור דלאו נפל הוא ועיין בדגמ"ר שחלק עליו והסכים להש"ך וכן בס' לבושי שרד חולק ג"כ על התב"ש ע"ש:
א סָעִיף א חיה ועוף כו'. עברפ"ב אר"י משום ר"י ב"פ כו' עד שנים בבהמה:
ב סָעִיף א דגים. שם וברפ"ה דכריתות.
ג סָעִיף א וחגבים. כריתות שם וספ"ב דע"ז ת"ר החגבים כו' שם ל"ה א' עובד כוכבים שהצית כו' וספ"ט דשבת:
ד סָעִיף א ומותר כו'. תוספתא פ"ט דתרומות אוכל אדם דגים וחגבים בין חיים בין מתים ואינו חושש:
ה סָעִיף א אבל אסור כו'. גמ' ספ"ט דשבת ועתוס' שם ד"ה דלא ותוס' דעבודת כוכבים ל"ח א' ד"ה לעולם:
ו סָעִיף ב (סעיף ב') אבל שאר כו'. עתוס' שם ד"ה דנפל כו':
ז סָעִיף ב (ליקוט) ויש מגמגמין בדבר. משום דקי"ל בכ"מ כלישנא בתרא אבל בת"ה כתב דרוב ספרים ל"ג לישנא בתרא כלל ואף לספרים דגרסי הלכה כלישנא קמא דבדרבנן הולכין אחר המיקל ובפרט בזה דאינו אלא משום מראית העין והרז"ה ל"ג איכא דאמרי אלא אמר אביי כו' ומפרש דשני הלשונות לא פליגי דלישנא קמא אמר הכל מודים ר"ל רבנן דר"ש שזורי ולישנא בתרא קאי אבנו של בן פקועה לר' יוחנן דאמר מודה ר"ש שזורי בבנו שהוא אסור אבל אם הבן פקועה הוא קלוט ובנו ג"כ קלוט הבנו ג"כ מותר אבל בבן פקועה עצמו לד"ה מותר בחד שהוא קלוט וכן היה הגירסא בספרים שלפני רש"י שרש"י כתב ה"ג א"ד אמר אביי כו' שלפניו לא היה כתוב א"ד (ע"כ):
ח סָעִיף ג (סעיף ג') ונתנבלה כו'. כ"ש מטריפה דנתנבלה הוי כמו קרעה כמ"ש בפ"ה (פ"א ב') ובפ"ו (פ"ה א') שם:
ט סָעִיף ג ואם הוא כו'. כמ"ש שם לדברי המתיר אוסר וכאן ל"ל ד' סימנים כו':
י סָעִיף ד (סעיף ד') ואם בא כו'. כמש"ש וכן היה רש"ש כו' וכ"ש לרבנן דאף ר' יוחנן דקאמר ובנו אסור לא קאי אלא אמלתיה דרש"ש וכמש"ש א"ל האמר זעירי כו' ואפי' ר' יוחנן ל"ק כו':
יא סָעִיף ה (סעיף ה') וי"א כו'. דלהכי נקט דמות יונה דהכל תליא בדמות שבמינו יש לו פרסה ועתוס' שם ד"ה אלמה כו' ובירושלמי פ"ח דתרומות השוחט בהמה ומצא בה חזיר מותר באכילה יונה אסור באכילה שנאמר בהמה בבהמה תאכלו ולא עוף בבהמה:
יב סָעִיף ה דאפילו פרסותיו כו'. לא דק דזה ליכא מאן דפליג דהוא גמ' ערוכה שם אלא מעתה קלוט כו' הא תנא כו' פרסה כו' וכן שם ס"ח ב' פרסה אכול כו' חד כו' וז"ש הרמב"ם וש"ע מה שיש לו פרסה ולא הוסיף תוס' אלא דאפילו אין לו פרסה כלל ועש"ך:
יג סָעִיף ה (ליקוט) דק כו'. דאיבעיא להו בנדה כ"ג ב' בנמצא דמות אדם ולא איפשיטא ולחומרא. ת"ה (ע"כ):
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.