שולחן ערוך, יורה דעה כג
א כָּל טַבָּח שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ הִלְכוֹת שְׁחִיטָה אָסוּר לֶאֱכֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ; וְאֵלּוּ הֵן: שְׁהִיָּה, דְּרָסָה, חֲלָדָה, הַגְרָמָה וְעִקּוּר.
ב שְׁהִיָּה כֵּיצַד, (לְשׁוֹן הָרַמְבַּ"ם פ"ג מה"ש דִּין ב') הֲרֵי שֶׁהִתְחִיל לִשְׁחֹט, וְהִגְבִּיהַּ יָדוֹ קֹדֶם שֶׁיִּגְמֹר הַשְּׁחִיטָה, וְשָׁהָה בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד, בֵּין בְּאֹנֶס בֵּין בְּרָצוֹן, וּבָא הוּא אוֹ אַחֵר וְגָמַר הַשְּׁחִיטָה, אִם שָׁהָה כְּדֵי שֶׁיַּגְבִּיהַּ הַבְּהֵמָה וְיַרְבִּיצֶנָּה, וְיִשְׁחֹט (וְשִׁיעוּר שְׁהִיָּה בְּעוֹף וּבִּבְהֵמָה דַּקָה כְּדֵי שֶׁיַּגְבִּיהּ בְּהֵמָה דַּקָה וְיַרְבִּיצֶנָּה וְיִשְׁחֹט) עַד רֹב הַסִימָנִים שֶׁהוּא הֶכְשֵׁר שְׁחִיטָה, שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה. (עי' ס"ק ג') הָיְתָה בְּהֵמָה דַּקָּה, שִׁעוּר שְׁהִיָתָהּ כְּדֵי שֶׁיַּגְבִּיהַּ בְּהֵמָה דַּקָּה וְיַרְבִּיצֶנָּה וְיִשְׁחֹט. וְאִם הָיְתָה גַּסָה, כְּדֵי שֶׁיַּגְבִּיהַּ בְּהֵמָה גַּסָה וְיַרְבִּיצֶנָּה וְיִשְׁחֹט; וּבְעוֹף, כְּדֵי שֶׁיַּגְבִּיהַּ בְּהֵמָה דַּקָּה וְיַרְבִּיצֶנָּה וְיִשְׁחֹט; וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּשִׁיעוּר שְׁהִיַּת עוֹף כְּדֵי שְׁחִיטַת רֹב סִימָן א' בְּעוֹף בְּלִי הַגְבָּהָה וְהַרְבָּצָה; וּלְפִי דִּבְרֵיהֶם יֵשׁ לִזָּהֵר כְּשֶׁהִתְחִיל לִשְׁחֹט בָּעוֹף וְחָתַךְ מְעַט עַד שֶׁהַדָּם יוֹצֵא, וְהִגְבִּיהַּ סַכִּינוֹ מֵהַצַּוָּאר, שֶׁלֹּא יִגְמֹר הַשְּׁחִיטָה, לְפִי שֶׁיֵּשׁ לָחוּשׁ שֶׁמֶּא שָׁחַט מַשֶּׁהוּ מֵהַוֵּשֶׁט; וַאֲפִלּוּ לֹא הִגְבִּיהַּ סַכִּינוֹ אֶלָּא מְעַט, יֵשׁ לָחוּשׁ, מִפְּנֵי שֶׁשְּׁהִיַּת הָעוֹף מוּעֶטֶת מְאֹד דִּכְדֵי שְׁחִיטַת רֹב סִימָן א' בָּעוֹף הוּא נַעֲשֶׂה מַהֵר; וַאֲפִלּוּ אָמַר הַשּׁוֹחֵט: בָּרִי לִי שֶׁלֹּא חָתַכְתִּי כִּי אִם הָעוֹר, אֵין סוֹמְכִין עָלָיו כֵּיוָן שֶׁיָּצָא הַדָּם; וְאִם בָּא לִשְׁאֹל אַחַר שֶׁהִגְבִּיהַּ סַכִּינוֹ כֵּיצַד יַעֲשֶׂה, אוֹמְרִים לוֹ שֶׁיִּשְׁחֹט הַקָּנֶה לְבַדּוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר, וְאַחַר כָּךְ יַהֲפֹךְ הַוֵּשֶׁט וְיִבְדֹּק אוֹתוֹ. וּלְעִנְיַן מַעֲשֶׂה יֵשׁ לְהַחְמִיר כִּסְבָרָא זוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן הוּא שְׁעַת הַדַּחַק אוֹ הֶפְסֵד מְרֻבֶּה, שֶׁאָז יֵשׁ לִסְמֹךְ עַל סְבָרָא רִאשׁוֹנָה. הַגָּה: וְהַמִּנְהָג פָּשׁוּט בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ לְהַטְרִיף כָּל שְׁהִיָּה, אֲפִלּוּ מַשֶּׁהוּ, בֵּין בְּעוֹף בֵּין בִּבְהֵמָה (מָרְדְּכַי וּמהרי"ו בְּהל' שְׁחִיטָה) וְאֵין לְשַׁנּוֹת. וְאִם נִמְצָא לְאַחַר שְׁחִיטָה גֶּמִי אוֹ כַּיּוֹצֵא בּוֹ מֻנָּח בַּוֵּשֶׁט אוֹ בַּקָּנֶה וְנִשְׁחַט עִמּוֹ, טְרֵפָה, דְּוַדַּאי הֻצְרַךְ לְהַשְׁהוֹת מְעַט בַּחֲתִיכַת הַדָּבָר הַהוּא לְאַחַר שֶׁשָּׁחַט הַסִּימָן, וְהָוֵי שְׁהִיָּה בְּמַשֶּׁהוּ, וּטְרֵפָה (תה"ד סִימָן קפ"ה).
ג שָׁחַט מְעַט וְשָׁהָה מְעַט, וְחָזַר וְשָׁחַט מְעַט וְשָׁהָה מְעַט, אִם כְּשֶׁתִּצְטָרֵף כָּל הַשְּׁהִיּוֹת יֵשׁ שִׁעוּר שְׁהִיָּה, שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה. וּלְפִי הַמִּנְהָג בְּכָל עִנְיַן טְרֵפָה.
ד הַשּׁוֹחֵט בְּהֵמָה בְּסַכִּין שֶׁאֵינוֹ חַד, וְנִתְעַכֵּב כְּשִׁעוּר שְׁהִיָּה בִּשְׁחִיטַת מִעוּט אַחֲרוֹן שֶׁל סִימָן רִאשׁוֹן, הֲרֵי זוֹ פְּסוּלָה.
ה אַחַר שֶׁשָּׁחַט רֹב אֶחָד בְּעוֹף אוֹ רֹב שְׁנַיִם בִּבְהֵמָה, אֵין שְׁהִיָּה פּוֹסֶלֶת; וּלְפִי זֶה אֵין שְׁהִיָּה בַּקָּנֶה בְּעוֹף כְּלָל. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁכָּל שֶׁלֹּא נִגְמְרָה שְׁחִיטַת כָּל שְׁנֵי הַסִימָנִים, פּוֹסֶלֶת שְׁהִיָּה; וּלְכַתְּחִלָּה יֵשׁ לִזָּהֵר לָחוּשׁ לִדְבָרָיו. הַגָּה: וַאֲפִלּוּ בְּדִיעֲבַד הַמִּנְהָג לְהַטְרִיף; וְלָכֵן אִם לְאַחַר שֶׁשָּׁחַט רֹב שְׁנַיִם שׁוֹהָה הַבְּהֵמָה אוֹ הָעוֹף לָמוּת, יַכֶּנּוּ עַל רֹאשׁוֹ לַהֲמִיתוֹ, וְלֹא יַחֲזֹר וְיִשְׁחֹט (תה"ד לְדַעַת רַשִׁ"י וּסְמַ"ק וּמַהֲרִי"ו וְעוֹד פּוֹסְקִים).
ו שָׁחַט עוֹף וְשָׁהָה בּוֹ, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אִם נִקַּב הַוֵּשֶׁט, חוֹזֵר וְשׁוֹחֵט הַקָּנֶה לְבַדּוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר, וּמַנִּיחוֹ עַד שֶׁיָּמוּת, וְהוֹפֵךְ הַוֵּשֶׁט וּבוֹדְקוֹ מִבִּפְנִים; אִם לֹא נִמְצָא בּוֹ טִפַּת דָּם, בְּיָדוּעַ שֶׁלֹּא נִקַּב וּכְשֵׁרָה. הַגָּה: וְהַמִּנְהָג לְהַטְרִיף הַכֹּל אֲפִלּוּ לֹא שָׁהָה רַק בְּמִעוּט קַמָּא דְּקָנֶה (מהרי"ו וּמָרְדְּכַי) ; וְאָסוּר לְמָכְרוֹ לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים כָּךְ, אֶלָּא יְמִיתֶנּוּ, וְאַחַר כָּךְ יִמְכְּרֶנּוּ לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים (הַגָּהוֹת סְמַ"ק וּמָרְדְּכַי), מִשּׁוּם דַּאֲנַן לֹא בְּקִיאִין בִּבְדִיקַת הַוֵּשֶׁט וְחַיְישִׁינָן לִנְקִיבַת הַוֵּשֶׁט (אָגוּר) ; וּמִטַּעַם זֶה אִם תָּלַשׁ הַנּוֹצוֹת מִן הָעוֹף וְיָצָא דָּם, אוֹ חָתַךְ הָעוֹר בַּבְּהֵמָה וְיָצָא דָּם מִמֶּנָּה יֵשׁ לְהַטְרִיף, דְּחַיְישִׁינָן לִנְקִיבַת הַוֵּשֶׁט (מהרי"ו וּמַהֲרַ"ם פַּדָּוואָה סִימָן פ"ג וְכ"ה בִּשְׁחִיטַת הָאַחֲרוֹנִים) ; אֲבָל אִם לֹא יָצָא דָּם, וְלֹא חָתַךְ כָּל הָעוֹר, יֵשׁ לְהַכְשִׁיר עַל יְדֵי שֶׁיִּשְׁחֹט לְמַעְלָה אוֹ לְמַטָּה וְלִבְדֹּק נֶגֶד מְקוֹם הַחֲתָךְ (ב"י דְּלֹא כַּמַּהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ ל"ד). וְלָכֵן יֵשׁ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לִמְרֹט הַנּוֹצוֹת, אִם יוּכַל לִשְׁחֹט בְּלֹא זֶה (אוֹר זָרוּעַ).
ש״ך
סָעִיף א
א כל טבח שאינו יודע כו'. ע"ל סי' א' ס"ב מה שצריך לידע: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב והגביה ידו וכו'. ה"ה לא הגביה ושהה אלא אורחא דמלתא נקט ופשוט הוא: ש"ע סָעִיף ב
ג וישחוט עד רוב כו'. נ"ל דלכך הוסיף הר"ב תיבת עד מפני שכתב הרמב"ם פ"ג מה"ש דין ד' אם שהה כדי שיגביהנה וירביצנה וכדי שישחוט מיעוט סימנים לא כדי שישחוט שחיטה גמורה ה"ז ספק נבלה ופירש בב"י וכ"מ דהיינו ששהה כדי שחיטה שבחוט השערה יותר שהיה שוהה היה שוהה שיעור שחיטה ולכך כיון שהדבר משוער באומד הדעת אפשר שיסבור שלא שהה אלא כדי שישחוט מיעוט סימנים ואולי שהה כדי שחיטת רוב סימנים עכ"ל לכך הגיה הר"ב תיבת עד לומר דהיינו ששהה כדי שחיטה עד שהיה מגיע לרוב הסימנים שבחוט השערה היה רוב (ואחריו נמשך העט"ז) ואע"ג דבכה"ג הוי ספק נבלה לא דקדק הר"ב בזה וכן בכמה) אכן מדברי התו' שם ד"ה אם יש בה בנ"ט כו' והג"ה אשר"י ממהרי"ח בשם ר"י והמרדכי והאגודה שם נראה מבואר דאמרינן חתיכה נעשה נבילה בכה"ג וכ"נ דעת ר' ירוחם שם ונראה שם מדברי הפוסקי' הנ"ל דאף במליחה אמרי' חתיכה נעשה נבילה ע"ש: דוכתי לא דקדקו המחבר והר"ב ושאר פוסקים בזה: ש"ע סָעִיף ב
ד עד שהדם יוצא כו'. ז"ל ב"י וכתב מהרי"ק שורש ל"ד שאע"פ שנחתך אינו אוסר עד שיצא דם ודקדק כן מדקאמר עד שהדם יוצא ואינו נ"ל דאע"פ שלא יצא דם חיישינן שמא נגע בוושט ומ"ש עד שהדם יוצא אורחא דמילתא נקט ומיהו היכא דאמר השוחט ברי לי שלא חתכתי כ"א העור דלא סמכינן עליה היינו ביצא הדם וכדדייק לישנא דאין סומכין עליו כיון שיצא הדם עכ"ל אבל מהרש"ל פ' השוחט סי' י"ד כתב וז"ל ואע"פ שהב"י פקפק על מהרי"ק מ"מ אני אומר שיפה כתב כו' ודעת הרב בד"מ ובהג"ה סוף הסימן כהב"י וכמו שיתבאר שם וכ"פ האחרונים בשחיטותיהם: ש"ע סָעִיף ב
ה ואפילו אמר ברי כו'. עיין ס"ק ט"ו: ש"ע סָעִיף ב
ו ואח"כ יהפוך הוושט ויבדוק כו'. ולדידן שאין אנו בקיאין בבדיקה כדלקמן סי' ל"ג ס"ח טרפה וכ"כ הר"ב סוף הסי' וכן הוא בשחיטת האחרונים ומהרש"ל שם כתב דבהפסד מרובה או לצורך מצוה יראה להקל ולסמוך על הגדולי' האחרונים שהנהיגו והורו הלכה למעשה להיתר כמו שנמצא הג"ה במקצת סמ"ק והעתיקה מהרי"ק בתשובה סי' ל"ד כו' ע"ש: ש"ע סָעִיף ב
ז והמנהג פשוט כו'. פשוט הוא דקאי אדסמיך ליה דאפילו בהפסד מרובה וכה"ג המנהג להטריף וכן משמע בד"מ ושאר אחרונים וכ"כ הב"ח בהדיא וכן נוהגין ודלא כהעט"ז: ש"ע סָעִיף ב
ח ואם נמצא לאחר שחיטה גמי כו'. בת"ה דימה דין זה לדין דסעיף ד' דכששהה בדבר שאין בו ותורת שחיטה הוי שהייה וכ"ש הכא ואח"כ כתב וא"ת מאן לימא לן דשהה בחתיכת גמי דלמא לעולם חתך הוושט והגמי בבת א' שוה בשוה ממש וא"כ לא פסק חתיכת הסכין אפילו רגע א' מן הסי' נראה דע"כ א"ל הכי שהרי הסי' הוא מתוח בשעת שחיטה והגמי אינו מתוח כי איננו מחובר אל הלחי והגוף והדבר ידוע שכל דבר רך שפוגע בו חדוד הסכין אם הוא מתוח נחתך מהר יותר משאם לא היה מתוח ולכך הואיל והגמי ג"כ רך הוא ואינו מתוח על כן חדוד הסכין שהה לחותכו יותר מבחתיכת הסימן ונמצא שלא חתכו שוה בשוה ממש עכ"ל ומביאו ד"מ ומהרש"ל פ' השוחט סי' י' ומה"ט נראה דלא שנא גמי או עשב ארוך ודק ולא ידעתי למה הקיל בב"ח ולהתיר בעשב ארוך ודק מונח לאורך הוושט בלי טעם וראיה וגם מדברי הר"ב שכתב גמי או כיוצא בו משמע כמ"ש וכן משמע בעט"ז ע"ש: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ט שחיטתו פסולה. פי' ספק נבלה דבעיא ולא איפשטא היא: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
י ה"ז פסולה. ה"נ ספק נבלה דבעיא בש"ס היא שהה במעוט סימנים מהו תיקו וקיימא לן לחומרא והטעם דכיון שנחתך רוב הסימן הוי כאלו נחתך כולו ומה שמוליך ומביא במעוט האחרון הוי כאלו מוליך ומביא בידה או ברגלה ולכך כשנתעכב שעור שהייה במעוט אחרון של סימן ראשון טרפה בבהמה משא"כ בעוף דהכשרו ברוב א' כ"כ הפוסקים ומדלא הגיה הרב נמי כאן דלפי המנהג בכל ענין טריפה אפילו לא נתעכב שעור שהייה משמע דס"ל דהכא דוקא בעינן שעור שהייה אפילו לדידן וכן משמע בעט"ז והיינו כיון דמתעסק הכא בשחיטת הסימנים ועיין בסי' י"ח ס"ק י"א י"ב מ"ש בזה: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
יא ולפ"ז אין שהייה בקנה בעוף כלל. דבמעוט קמא דקנה לא שייך שהייה כדלעיל מידי דהוה אחצי קנה פגום ס"ס כ"א משא"כ בוושט דהוי שהייה במעוט קמא דנקובתו במשהו כדלקמן סי' ל"ג אבל קנה פסוקתו ברובו כדלקמן ריש סימן ל"ד: ש"ע סָעִיף ה
יב יכנו על ראשו כו'. ובספר התרומות מסיים ובלבד שלא ישבר מפרקתה וכתב עליו מהרש"ל שם וחומרא יתירא היא דפשיטא אם שובר המפרקת בסכין דלא נראה כשחיטה ולמה לנו להחמיר כולי האי עכ"ל הבין דאסור מטעם שהייה וליתא אלא טעמו כדגרסינן בפ' כ"ה השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה אסור משום מבליע דם באברים ויתבאר לקמן סי' ס"ז דלכתחלה אסור לשבור המפרקת אפילו לאכול ממנה באומצא כמ"ש ב"י שם בשם שבולי הלקט ופסקו מהרש"ל גופיה פ' כ"ה סי' צ"ט וכ"כ העט"ז כדפרי' ע"ש: ש"ע סָעִיף ה
יג ולא יחזור וישחוט. כתב הר"ץ בשחיטות דמותר לשחוט בסכין פגום אח"כ ולא נהירא וכן משמע מלשון הסמ"ק שכתב לא יחזור וישחוט בסכין או בקורדם לפי ששהה וסתם קורדם פגום הוא ועוד דמ"מ אסור משום עיקור במעוט בתרא וכ"כ הב"ח בסי' כ"ד ס"ס י"ב בדיני עיקור וז"ל אם שחט בסכין פגומה אפילו לאחר שכבר שחט רובו בסכין כשר אסור ועמ"ש בסי' ב' ס"ק כ"ט מדיני שהייה במעוט בתרא: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
יד שחט עוף כו'. משמע דוקא בעוף שהכשרו בסימן אחד אית ליה האי תקנתא אבל לא בבהמה וכן פשוט בפוסקים: ש"ע סָעִיף ו
טו ואינו יודע כו'. משמע אם יודע בבירור שלא ניקב הוושט שחיטתו כשרה אף בלא בדיקה כגון שתפס הקנה לבדו בידו כמ"ש הב"י בסי' זה ובס"ס כ"א והר"ב שם ועמ"ש שם ול"ד למ"ש בסעיף א' דאפילו אמר השוחט ברי לי שלא חתכתי כ"א העור אין סומכין עליו דהתם כיון דלא כוון מתחלה לכך ה"ל מלתא דלא רמיא עליה דאינש ולאו אדעתיה ודמי לדלעיל סי' י"ח סס"ד דהיכא דידע שיש מסוכסכת נאמן לומר ברי לי שלא עשיתי אלא הולכה לבד וכשלא ידע קודם שחיטה אינו נאמן מטעם דמילתא דלא רמיא עליה דאינש לאו אדעתיה ע"ש: ש"ע סָעִיף ו
טז במקום אחר כו'. הטעם משום דאיכא למיחש שמא מתוך שכבר התחיל לשחוט באותו מקום יהיה יותר נקל לפגוע בוושט ויבא לומר עתה הוא שנשחט ומקודם לכן לא נגעתי בו ושמא מקודם נגע בו ונמצא מכשירו שלא כדין ומיירי ששחט קנה לבד א"נ שמא מקודם לא נגע בו ועתה מתוך שקל לפגוע בו יפגע בו נמצא שפוסלו שלא כדין ועצה טובה קמ"ל עכ"ל בית יוסף ופרישה: ש"ע סָעִיף ו
יז אפילו לא שהה כו'. וכתב הרוקח סימן שפ"א שחט הוושט והניחו ושחט הגרגרת ואח"כ שחט וגמר את הוושט מאחר שעסוק בשחיטה כשירה עכ"ל ולפע"ד ה"ה לדידן היכא דלא שהה כלל קודם שהתחיל לשחוט הגרגרת וכן הוא בשחיטות הר"ץ ובזבחי ריב השיג עליו שלא כדת: ש"ע סָעִיף ו
יח ואסור למוכרו לעובד כוכבים כו'. אין להקשות דהא כתב הרב ס"ס כ"ז בטרפות שאינו ידוע ויש מכשירין הטריפות ההוא אע"ג דקי"ל לאסרו מ"מ מותר למכרו לעובד כוכבים מטעם ס"ס והכא נמי אע"ג דקי"ל להטריף מ"מ כיון דאינו אלא חששא דשמא ימכרנו ה"ל ס"ס שמא לא ניקב הוושט ואילו היינו בקיאין בבדיקה היינו רואין שלא ניקב ואת"ל ניקב שמא לא ימכרנו העובד כוכבים לישראל דהנהו תרי שמא א' דהכא גזרו בספיקא דאורייתא או אפילו על דבר שאסורו מן השורש אינו אלא מדרבנן כגון פת של ישראל שאפאה עובד כוכבים (לקמן סימן קי"ב סי"א) שלא למכור גזירה שמא ימכרנה לישראל אבל בדבר דאית ביה פלוגתא דאמוראי או דרבוותא לעולם אמרינן לענין מכירת עובד כוכבים דמדרבנן היא הלך אחר המיקל דל"ד ספיקא דפלוגתא לספיקא דבגוף המעשה וק"ל וצ"ע בהרבה מקומות בש"ס בענין זה עכ"ל מהרא"י בת"ה ס"ס קע"ח ולפע"ד בלא"ה לא קשה מידי דהכא כיון שהספק הוא מחמת חסרון ידיעתנו שאין אנו בקיאין בבדיקה לא מיקרי ספק כלל כמ"ש הפוסקים בכמה דוכתי וכמ"ש בסי' נ"ג ס"ק י"ד וסי' צ"ח ס"ק ט' וכ"כ מהרא"י גופיה בהג"ה ש"ד סי' פ"ז גבי נשבר העצם ע"ש ואפילו ס"ס לא מהני בכה"ג כמ"ש בסי' נ"ה ס"ק ד': ש"ע סָעִיף ו
יט אלא ימיתנו ואח"כ ימכרנו כו'. וכתב המרדכי בשם הר"ף דאסור להשהותו בביתו דלמא אתי לידי תקלה ע"כ ומביאו ד"מ אבל אם א"צ להשהותו אלא כ"א יום שתתעבר ותלד דטרפה אינה יולדת מותר כדלקמן סי' נ"ז סעיף י"ח וסי' פ"ו ס"ט: ש"ע סָעִיף ו
כ אם תלש הנוצות כו'. בד"מ כתב בשם מהר"מ פדואה הטעם בזה דאע"ג דידעינן שע"י מריטת הנוצות לא ניקב הוושט מ"מ גזרינן אטו נקרע העור מן הצואר וכתב ולפי זה אין חילוק בין נמרטו הנוצות בשעת שחיטה לקודם לכן לעולם אם יצא מהם דם יש להטריפו משום גזרה והוא חומרא גדולה בעיני עכ"ל גם מהרש"ל פרק השוחט סי' י"ד הכשיר בזה וכתב שהוא חומרא בלא טעם וכ"כ הא"ח בשם הרשב"א שהביא ב"י והאחרונים דאין לחוש בזה לנקיבת הוושט ולכן נראה כמ"ש הב"ח דבהפסד מרובה וכה"ג יש להקל: ש"ע סָעִיף ו
כא אבל אם לא יצא דם כו'. הא אם יצא דם אף שלא חתך כל העור. או שחתך כל העור אפילו לא יצא דם טרפה ומ"ש ברישא או חתך העור ויצא דם היינו מקצת העור וכ"פ בד"מ בהדיא אבל מהרש"ל שם הכשיר בין בחתך מקצת העור ויצא דם ובין בחתך כולו ולא יצא דם ואינו מטריף אלא בחתך כולו ויצא דם ובמה שמתיר נחתך כולו ולא יצא דם כבר כתבתי בס"ק ד' דלא קי"ל הכי אבל במה שמכשיר נחתך מקצתו אפילו יצא דם נראה לכאורה כן דמאי חששא איכא כיון שלא חתך כל העור וכן בעט"ז הביא ב' דעות בזה ע"כ נראה להקל בהפסד מרובה וכה"ג אבל בלא"ה אין להקל דלא יהא אלא תלישת הנוצה דנוהגים להטריף ביצא דם וכן הב"ח מטריף בחתך מקצת העור ויצא דם מיהו כל זה בשלא אמר השוחט ברי לי שלא נגעתי בוושט אבל כשאומר ברי לי אפילו חתך כל העור כשר כשלא יצא דם וכדמשמע בדברי הפוסקים והמחבר בס"א וכמ"ש בס"ק ד' והיכא שנתכוין מתחלה שלא ליגע בושט כגון שתפס הקנה לבדו בידו אפילו חתך כל העור וגם יצא דם כשר וכמ"ש בס"ק ט"ו ודו"ק: ש"ע סָעִיף ו
שִׂפְתֵי דַעַת — פרי מגדים על הש״ך
סָעִיף א
א כל. כתב הש"ך ע"ל סי' א' ס"ב ומה שצריך לידע ושם בהג"ה נאמר דבדיקת סכין ובדיקת סימנים לאחר שחיטה צריך לידע יע"ש. ויש לראות למה אמרו דה' ה"ש צריך לידע והא צריך יותר דבשלמא סכין פגומה הוא בכלל עיקור אלא בדיקת סימנים אמאי לא חשיב ואי דאפשר למבדק אח"כ הא הגרמה נמי מינכר הוא. ודע אם ידע ד' ה"ש דהיינו שהיה דרסה חלדה ועיקור דסכין אף דלא ידע עיקור סימנין והגרמה אם בדקנו ולא הגרים ולא נעקר הסימן בשר דיעבד וראיתי להפ"ת אות ב' שכתב דחלדה נמי מינכר ע"י חתיכת הנוצה כדאיתא סי' ג' עכ"ל ולא הבינותי למה יאמר האדון ז"ל ככה בשלמא ר' יונה דבדק גירא שפיר אמרינן חזינן גדפי דמיפרחי דבהולכה א' שחט החץ משא"כ בשוחט אין ראיה דלמא שחט בהבאה על הצוואר וחתך הנוצה וא"כ בהולכה דרך להחליד בין סי' לסי' ואף בעוף שלא שחט מתחלה כ"א מקצת הסימן א"כ הוה חלדה ע"כ צריך לידע החלדה אף דיעבד ✍ולכתחלה ליטול קבלה אף שא"י רמז הסכין י"ד אצבעות אין ליתן קבלה כמ"ש בה"י שהעביר שוחט א' כו' ואף שהפר"ח בקו"א השיג עליו הא התב"ש בסי' א' אות י"א החזיק לדברי בה"י והביא בשם יש"ש פ"ק דחולין סימן ט"ז דלכתחלה צריך לידע כל הדינין והיינו דה"ש מסודרים עכשיו לפניהם בדפוס א"כ חזינן שאין לימודו עולה יפה יע"ש ונכון הוא: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב והגביה. ה"ה לא הגביה אלא אורחא דמילתא נקיט ש"ך. ולכאורה משמע הא הוליך והביא אף שלא חתך לא הוה שהיה אמנם התב"ש אות ב' ואות ט"ו העלה אף שמוליך ומביא כל שלא חתך מעט מעט הוה שהיה וכן דעת הפר"ח אות י"א ובסימן ח"י אות י"ב שם ביאר להדיא כרי"ו דאם לא חתך אלא הוליך והביא פסול ויש"ש פרק השוחט סי' ט' כתב בסכין רע שמתעסק לחתוך הסימנים משמע מדבריו אף שלא חתך כיון שמתעסק וכן משמעות הש"ך כאן דאל"כ מה אורחא דמלתא לאשמועינן רבותא טפי אף שהוליך והביא ומ"מ לענין דינא וודאי אין להקל ובפרט שרי"ו בפירוש כתב כן וכמ"ש הפר"ח ותב"ש: ודע דה' ה"ש הן גזירת המלך דהתורה אמרה כן ואין ליתן טעם עליהם כ"כ התב"ש בשם הרז"ה. והפרישה אות ג' הביא ב' טעמים העתיקם הכה"ג בהגהות הטור בכפל אות א' וד' בשם מהר"י ווי"ל דושחט משמע שחיטה א' ולא ב' ועוד שבהמה נרתע מחמת ביעתותא דשחיטה והדם נבלע ואין יוצא לא ע"י מליחה כו' והתב"ש כתב דנפיק מיניה חורבא דשובר מפרקת אפ"ה יוצא ע"י חתיכה ומליחה וגם בני מעיים לישתרי דאין מחזיקין דם עכ"ל. הנה משום הא י"ל דמחמת שהיה פירש הדם ממקום למקום ואין יוצא בשום אופן ע"י חתיכה ומליחה ובני מעיים וודאי יש קצת דם בהן והא דאין מחזיקים בהם דם דאותו המעט לא פירש בעוד שלא ירגיש חום האש והמים ואח"כ מצמת צמית להו ואין יוצא משא"כ בשהה פי' ממקום למקום ונ"מ בשובר מפרקת דאסור לאכול אף בני מעיים מה"ט ועיין סימן ס"ו בר"ן ובכר"ו ושם אבאר בעזה"י ומ"מ נפיק מיניה חורבא דאיסורין מבטלין זא"ז וא"כ כזית מנבילה וכזית מבהמה ששהה שנפלו מבטלין זא"ז דזה דם וזה נבילה ואי טעמא משום נבילה בעינן ס' נגד שניהם גם דם שבישלו דרבנן ומקילין בספק משא"כ נבילה דאוריי' ומ"ש ושחט ולא ב' שחיטות ליתא דהל"מ הוא לבד דרסה מפורש בקרא ובסי' כ"ד אבאר ואני תמה הא אמרו בגמרא חולין ט' א' כל ספק בשחיטה לרבוי ספק שהה דהוה ספק בשחיטה דאוקמי' אחזקה ואי הטעם משום דם מה אוקמיה אחזקה שייך גם אין ליתן טעם דשהיה פסולה דכי שהה הוה מה דשחט ניקב הוושט שכבר הלך לו אותה שחיטה דליתא אלא גזירת המלך ואפ"ה שהה במיעוט קמא דקנה כשר דלאו מידי עביד מידי דהוה אחצי קנה פגום דשהיה לא גמירי אלא בדבר שהחיות תלוי בו. וכן שחט בוושט בתורבץ ושהה ואח"כ גמר במקום שחיטה טריפה הוה ולא נבילה דכי גמירי שהיה במקום שחיטה ולא שלא במקום שחיטה ✍כ"ז פשוט לענ"ד: ש"ע סָעִיף ב
ג וישחוט. עש"ך והנה בכ"מ פ"נ מה"ש ה"ד כתב וז"ל וודאי אם שהה כדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט מיעוט סימנים וודאי כשירה דמשנה אמרה כדי שחיטה אלא מיבעיא אי שהה פחות מעט מי אמרינן אפשר לצמצם או כיון דאין הדבר במציאות א"א לצמצם והמעיין היטב שם בלישניה יראה דה"ק דמ"ש הר"מ בתחלה שהה פחות זה שחיטתו כשירה היינו כדי שישחוט מיעוט סימנים וודאי כשירה ואם שהה כמו מחצה וחיסר רק מיעוט שהייה שהיה יכול לגומרו וזה פי' שהה במיעוט סימנים מהו ר"ל ששהה כ"כ שהיה יכול לשחוט מחצה ולא חיסר רק משהו מי אמרינן בידי אדם אפשר לצמצם כי כן הלכה א"ד כיון שאין הדבר במציאות בשלמא אם היה אחר שוחט בהמה ג"כ ושחט מחצה וזה שהה כמו זמן זה שפיר משא"כ הכא שהוא באומד הדעת אמרינן וודאי א"א לצמצם כמו בידי שמים ומש"ה הוה ספק נבילה. הא כל שלא שהה רק כדי שיוכל לשחוט שליש הסימנים וודאי כשירה שכן כתב שם הכ"מ בפירוש ואלו בב"י כתב וז"ל מ"ש תחלה פחות מכדי זה היינו כדי שיגביהנה וירביצנה ולא כדי שישחוט שחיטתו כשירה הא כדי שישחוט מיעוט סימנים אפשר שיסבור שלא שהה אלא כדי מיעוט ואולי שהה כדי רובא כיון דהדבר משוער באומד הדעת יע"ש. הנך רואה דבריו שבב"י אינם עולים עם מ"ש בכ"מ דשם הכשיר אם שהה כדי שחיטת מיעוט ולא פסל אלא בשהה כדי מחצה דא"א לצמצם וכאן פי' דמ"ש לעיל פחות כשירה היינו כדי שיעור הרבצה לחוד הא עם כדי מיעוט כיון דדבר המשוער באומד הדעת טועה הוא ולשון שיסבור הוא לאו דווקא דלאו גזירה דרבנן הוא אלא שסובר כן ואינו אלא אפשר שהה כדי רוב ובנה"ך משמע שמפרש כן לעצמו יע"ש והם דברי הב"י כמ"ש. וא"כ הש"ר ז"ל הרכיב ב' הפירושים יחד שמ"ש ממלת שבחוט השערה שהיה שוהה יותר היה שיעור שחיטה הם דבריו שבכ"מ שם ומן מלת כיון שהדבר משוער באומד הדעת אפשר שיסבור הם דבריו בב"י כאן. ואדונינו הש"ך ז"ל רוצה להשוות דבריו שבכ"מ עם דבריו שבב"י וז"ש ופי' בכ"מ וב"י ולא זכיתי להבין דבריו דהמעיין בב' המקומות היטב א"א להשוותם יחד וכאמור וכבר ידעת הנ"מ בין אי הוה ספק איסור תורה ובין אי הוה רק חומרא מצד המנהג. דמקילין בכמה דברים עיין מ"ש לקמן אות י"א באורך אי בידי אדם אפשר לצמצם: אמנם התב"ש אות ו' וכר"ו אות ב' שניהם לד"א נתכוונו דהיינו שהה כדי מיעוט הסימן מהו דהיינו רוב מוושט ומשהו מקנה וכן בעוף שהה כמו מיעוט סי' כמ"ש התה"ד קפ"ה דשיעור שהייה בעוף הוא משהו בחצי קנה פגום ולפ"ז אין משערין בעור כלל דהא אפשר במציאות אם נקרע העור והכר"ו הוסיף לומר קנה וושט בב"א משערין ולא זא"ז. הנה מ"ש הכר"ו דיש להחמיר וושט וקנה ב"א. הנה מ"ש שהה במיעוט סימנין כו' לפי' הר"ר אושעי' דמפרש שהה במיעוט סימנין ששהה במיעוט בתרא דקמא ושחט זא"ז וכן סתם בש"ע משמע הא לא שהה במיעוט אחרון דקמא אף ששהה בכל הסימן הראשון כשיעור שתים כשירה ולא נימא דהיה לשחוט בב"א אפ"ה כשירה ולא הגיה רמ"א עליו כלום גם אין פוצה פה האידנא בשוחט סימנים זא"ז כמבואר וודאי דשיעור שהייה מ"ה כדי לשחוט קנה וושט זא"ז ודין דתה"ד הביא התב"ש באות ו' בשם אגודה כן ויבואר לקמן באות ח' בדין גמי וצ"ע ✍: ש"ע סָעִיף ב
ד עד. עש"ך הנה לשון המחבר כאן הוא ממרדכי פ' השוחט וברישא שכתב וחתך עד שיצא הדם וודאי אורחא דמלתא נקיט דאין לומר משום ברי לי נקיט הכי דהא עדיין לא איירי מזה אמנם סיפא דאמר ואפי' אמר ברי לי לא מהני כיון שיצא הדם משמע וודאי טעמא יהיב למילתיה ולפ"ז הדין כך הוא נמי בההיא דסעיף ו' שחט בעוף כו' ושם הוא לשון הר"מ ז"ל וכאן לשון המרדכי ובמרדכי לא זכר שישחוט במקום אחר והמחבר הוסיף כן לומר אף שלא שחט הקנה כלל וליכא למיחש למ"ש הט"ז אות ו' דיקרע אפ"ה דווקא במקום אחר ודווקא עוף יש תקנה ולא בהמה. אלא דלא ידענא למה הביא אח"כ דברי הר"מ דכפול וכ"ש הוא וי"ל דלקמן מיירי שספק אי שחט רוב הקנה או לאו וקמ"ל דאף לכתחלה יש ליזהר בשהייה במיעוט בתרא זה הוה דיעבד ועיין מ"ש בט"ז אות ו' דאף ששוחט במקום אחר הוה שהייה במיעוט בתרא ופשוט הוא: ולענין מעשה לדידן דא"א בקיאין בבדיקת הוושט כך הוא בחתך כל העור אף שלא יצא דם אסור אף בה"מ ובחתך מקצת העור בה"מ יש להכשיר ביצא דם. ולא יצא דם יש להכשיר כך כמ"ש הר"ב בסוף הסי' ואם אמר ברי מהני בחתך כל העור ולא יצא דם עש"ך אות כ"א ויראה לי דכ"ש חתך מקצת ויצא דם דמהני ברי לי דהא חתך מקצת ויצא דם קיל מחתך כל העור ולא יצא דהתם בה"מ אסור ואלו בחתך מקצת ויצא היקל בה"מ בשבודק בפנים וראה שלא חתך כנ"ל. ויש לראות הא באות ו' הביא דעת מהרש"ל דבה"מ אנו בקיאין בבדיקת הוושט וי"ל דלקמן מיירי בבהמה דאין תקנה. ומ"ש באות כ' אם תלש הנוצה ויצא דם יש להקל בה"מ י"ל אף שלא בדק הוושט אח"כ כשר בה"מ ומ"מ לענין דינא יש להקל בה"מ בבדיקת הוושט אבאר באות ו' ודע דווקא בהמה שייך מקצת העור ולא בעוף שעורו דק הוא ואם תפס הקנה לבדו ואמר ברי לי כתב הש"ך אות ט"ו דמהני כיון שנותן לב מתחלה לא שייך כל מלתא דלא רמיא לא אדעתיה זה נ"ל בכאן: ש"ע סָעִיף ב
ה ואפי'. עס"ק ט"ו ש"ך ושם מבואר דווקא כה"ג דלא רמיא עלי' לא מדכר הא תפס הקנה לבדו בכוונה שפיר נאמן שלא נגע בוושט וכל שלא שחט אלא מיעוט הקנה חוזר וגומר באותו מקום וא"צ כלל לבדיקת הוושט ומיהו י"ל דצריך לשחוט במקום אחר הקנה לדידן אף שא"צ לתפוס הקנה לבדו ולא חיישינן שמא יקרע כמ"ש הט"ז אות ו' מ"מ משום שמא שחט הרוב והוה שהייה במיעוט בתרא ולקמן אות ט"ו אבאר מה שכפול הדין כאן ובסעיף ו' כתבנו באות הקדום עוד י"ל דאשמועינן לעיל דברי לא מהני וכאן אשמועינן דה"א שישחוט במקום הזה דמה"ת יבוא להקל בשלמא לעיל אומר ברי לי יבוא להקל משא"כ כאן ולעיל נמי אשמועינן דבמקום הזה אסור אף דלא שייך שמא יקרע כיון דלא שחט כלל הקנה מודה הט"ז באות ו' דכאן חיישינן שיבוא להקל מאחר שאומר ברי לי ועיין באות הקדום: ש"ע סָעִיף ב
ו ואח"כ. הש"ך הביא בשם מהרש"ל דבה"מ יש לסמוך אבדיקתנו וסיים שם רש"ל פ' השוחט סי' י"ד דיקבץ כל חכמי העיר ובמקום ידוע שיש לוושט בדיקה מבפנים יע"ש ועיין לקמן בסי' ל"ג בש"ך אות ז' דבמקום ידוע סובר הרב דיש לסמוך אבדיקתנו האידנא אלא שכאן לא הוה מקום ידוע דוושט גמיד ופשיט ושמא למעלה מזה שחט בוושט ומ"מ יש להקל בה"מ אם לא נמצא טפת דם בוושט מבפנים וזה הוה כמקום ידוע. ומיהו אם שחט ולא יצא דם כלל אפשר דהוה כאין מקום ידוע ואין להכשיר דנקב כ"ש ודאי א"א בקיאין ובשמ"ח ותב"ש אות כ"ב כתב דמשמעות רמ"א להטריף אף בה"מ יע"ש ולמעשה צ"ע: ש"ע סָעִיף ב
ז והמנהג. עש"ך דאפי' בה"מ אין להתיר שהיה משהו דלא כלבוש והיינו בין במיעוט בתרא ובין במיעוט קמא דקנה אין שיעור ואפילו במיעוט בתרא בשהיה כל דהו יש להטריף ובשמ"ח ס"ד מבואר כן דמנהג להטריף אפי' שהיה משהו במיעוט בתרא ועיין סי' ח"י בש"ך אות י"א משמע כן ואף די"ל דהתב"ש לשיטתיה דמיעוט בתרא סובר דהוה ספיקא דאורייתא אבל משמעות שאר פוסקים משמע דהוה רק מדרבנן מ"מ אין לשנות ואפי' בה"מ משהו במיעוט בתרא יש לאסור ועיין באות שאח"ז: ש"ע סָעִיף ב
ח ואם נמצא. עש"ך השיג על מהרש"ל ואוסר אפי' עשב ארוך. ודע דלשון תה"ד סימן קפ"ה מורה דוודאי א"א שלא שהה פורתא שכן כתב דבנדון דידן א"א בלא שהייה משהו וראיה מפי' הר"ר אושעיא דאם מיעוט של קמא הוה הפסק כ"ש גמי יע"ש אמנם בלבוש ס"ז כתב השוחט ומצא קנה עגול כו' דיש לחוש שמא בשעה שחתך הקנה לא חתך הוושט משמע דמספקא ליה ומדסתם משמע אפילו בבהמה פסולה ואמאי הא הוה רק ספק שהייה משהו והוה מצד החומרא בעלמא אין להחמיר בספיקו כלל וראיתי לתב"ש אות ג' כתב דווקא עוף דשיעור שהייה משהו לדעת רוב הפוסקים ולא בבהמה בה"מ דלא כב"ח שכתב דמעשה שהיה דלא מסתבר כן דידוע דתה"ד בעצמו המציא השאלות יע"ש. והמעיין בתה"ד יראה כן שכתב דשהיות העוף במשהו יע"ש. כללא דמלתא בעוף יש חשש איסור תורה שמא כרש"י דשיעור שהיית העוף במשהו בחצי קנה פגום ובהמה הוה שיעור משהו רק חומרא בעלמא ואין להחמיר בה"מ בגמי או חתך באצבע בשעת שחיטה עיין תשובת עה"ג צ"ו ובעוף יש להחמיר אם לא שבשעת שחיטה לא הרגיש שחתך באצבע רק אח"כ ראה יש להתיר אף בעוף. ואם הוושט מלא סובין וכדומה היקל התב"ש אף בעוף דלא כלחם הפנים שהחמיר וכן בכה"ג בהגהות ב"י אות ל"ב כתב להדיא דשרי בספק חתך ומשמע אף בעוף. ונ"ל דהוה ס"ס שמא לא חתך ושמא חלפה כדעה א' דבעוף בעי שיעורא ואף דס"ס במקום חזקה לא אמרינן זה בספק המקרח לא בספיקא דפלוגתא כמ"ש הכה"ג בסי' ק"י וכ"ה בשם הגהות אלפסי וכאן ספק א' הוה ספק פלוגתא ועיין פר"ח סימן כ"ט ותב"ש למ"ד ואף דספק א' מקרה מ"מ דווקא כששניהם מקריים ועוד דכאן איכא שלש ספיקות שמא לא חתך ושמא לא שהה כנראה מלבוש ושמא הלכה כדעה א' ובשלש ספיקות דעת הש"ך בסי' ק"י להתיר אף בחזקה. אמנם נגע בכותל או בקרקע נוהגין השוחטין להטריף אף בבהמה וכן העיד התב"ש ואין לפרוץ גדר בזה: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ט שחיטתו פסולה. פי' ספק נבילה ש"ך ואף לדידן שהייה כ"ש פסול יש נ"מ מה דהוה מ"ה ומה דהוה רק מצד המנהג כמ"ש באות הקדום: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
י הר"ז. עש"ך והיינו מדלא הגיה הרב כאן כלום משמע דמורה להמחבר ואף לדידן שיעור שהייה בכ"ש היינו שהה ממש הא חותך ועוסק בשחיטה אף במיעוט בתרא דקמא אין לאסור מספיקא אלא בשהה שיעור שחיטת ב' סימנים הא לא"ה לא דלא כב"ח ומה"ט רשאין אנו לשחוט בסכין יפה ב' סימנים זא"ז וא"צ להניח שניהן בשוה דלדידן היה לאסור אף בסכין יפה ועיין פר"ח ועיין סי' ח"י אות י"א י"ב: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
יא ולפ"ז אין שהייה בקנה בעוף כלל הא בוושט משכחת במיעוט קמא דמטרפא ש"ך והיינו דאמרי בגמ' שיעור שהייה עוף לעוף בוושט ומשמע ודאי בקנה אין שהייה פוסל בעוף כפשט' דתוספתא שחט חצי קנה וגמרו לזמן מרובה כשר מידי דהוה אחצי קנה פגום וכן לדידן בתפס הקנה וכמו שיתבאר אות ט"ו. ועיין תב"ש שהחמיר בשהייה במיעוט קמא דקנה בשם בה"ג. ואתה רואה בפי' דבמיעוט קמא דוושט הוה וודאי ולא ספק אף דתוס' וטור מפרש בר"מ דאיבעיא הוה במיעוט קמא הרי השמיטו כאן את הפירוש ועיין פתיחה מ"ש בזה. ובסימן כ"ד אבאר עוד: אם אחד שחט חצי גרגרת והפסיק ובא אחד ושחט הבן שחיטה גמורה ואח"כ חזר הא' וגמר שחיטת אמו שחיטת הבן ראוי לאכול בו ביום ושחיטת האם אסור בו ביום עסי' ט"ו דאף למ"ד ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף וכמ"ש בסי' ט"ו אות ב' מ"מ כיון דשהה אזלא שחיטה קמייתא והוה חצי קנה פגום והב' ברשות שחט והא' באיסור גמר שחיטתה וזה פשוט וראיתי להתב"ש סי' ט"ו אות ב' דהר"מ ז"ל פסק דא"א לצמצם בידי אדם כדמוכח פ"ט מהל' רוצה ופ"י מהלכות שבועות ויש לעיין בזה: הנה פ"ט מהל' רוצח ושמירת נפש ה"ח נמצא מכוון בין ב' עיירות מביאין בשותפות וכמ"ש הכ"מ כרבנן בבכורות ח"י א' דא"א לצמצם ומייתי ומתנה יע"ש ופ"י מהל' שבועות כפרו שניהן בב"א כגון תכ"ד של חבירו שניהם חייבין כו' משמע דלא יצויר שיכפרו שניהן בב"א אם לא תכ"ד דא"א לצמצם וזה יורה כתב"ש. ולפ"ז דברי הכ"מ בפ"ג מה"ש ה"ד הבאתיו לעיל אות ג' דמשמע דמיירי בשהה מחצה ומסופק אי הוה כבידי אדם ואפשר לצמצם קשיא דהא בהדיא פסק דא"א לצמצם והנה בתו' בכורות י"ז ב' ד"ה אפשר כתבו ההיא דשבועות הוה ב"ש יע"ש ור"ל דלא נתכוונו לכפור בב"א הוה כמו ב"ש ומההיא דנמצא בין ב' עיירות כתב דנופל מעצמו הוה ב"ש אלא דאפ"ה פעמים אפשר לצמצם ומסיק שם בגמרא מההיא דנמצא וודאי יש ראיה דא"א לצמצם בידי אדם וצ"ע בתוס' שם: ועתה אשובה נא ליתר המקומות בר"מ ז"ל בה"ש פ"א כתב א' וחצי פסול תיפוק ליה דא"א לצמצם ולזה י"ל דקאמר דלא הוה ספק אלא וודאי. ובהל' שבת פי"ו הח"י פרוץ כעומד מותר ומשמע דבידי אדם אפשר לצמצם ומ"ה מותר ובה' כלים פי"ז הכ"ג תנור שחלקו לשנים טמא טבלא של חרס שנחלקה לשנים טהור והכ"מ הראה מקום לכלים פ"ה ושם לא נזכר כ"א תנור וטבלא פי"ב משנה ו' ועיין תי"ט שם והטעם תנור שיש גומות וטבלא אין גומות הרי להדיא דאפשר לצמצם בידי אדם. ובפ"ב מהל' בית הבחירה פסק חוט הסיקרא כו' ולא הוזכר דמרווח פורתא יע"ש בה"ט סוף דבר אני ההדיוט הכותב לא מצאתי דבר ברור בזה מה הוא דעת הר"מ ז"ל. ומ"מ בפ"ט מהל' רוצח כתב בפירוש דא"א לצמצם בידי אדם ומשבועות אין ראיה דנקיט היותר מרווח או אגב אורחין אשמעי' דינא דתכ"ד הוה כב"א ומהל' שבת והל' שמיטה יש לומר דסובר כמ"ש התוס' חולין כ"ח ב' ד"ה לפי ועירובין ה"א ד"ה וספק בשם הר"ר שמעון והר"ר שמעי' דאפילו א"א לצמצם בידי אדם אפ"ה שרי דהוה ס"ס שמא עומד מרובה ושמא שווין ורחמנא אמר לא תפרוץ רובא יע"ש וכל זה דוחק בר"מ ז"ל ועוד מה אעשה בפי"ז מהל' כלים טבלא של חרס שחלקו לשנים טהורין וכ"ת מס"ס הא כ"א סותר חבירו עיין תוס' ב"ק י"א ואם נאמר דחולק על תוס' או כיון דאין ב' הספיקות סותרין זא"ז כ"א א' גם התוס' מודים כמ"ש בסי' ג' ומ"מ אמאי מקילין בספק טומאה ברה"י דלא מהני אפי' אלף ספיקות סוף דבר הדברים ארוכים וכעת לא ידענא מה אידון בי' וצריך תלמוד ממקום אחר: ש"ע סָעִיף ה
יב השיג. הש"ך על מהרש"ל דטעם שבירת המפרקת לא מטעם שהייה אלא משום דמבליע דם באברים עסי' ס"ז: ש"ע סָעִיף ה
יג ולא. כתב הש"ך בסכין פגום פשיטא דאסור דהוה עיקור דסכין פגומה וכן דעת הב"ח בסימן כ"ז. והבל"י כתב בשם ש"י להתיר בעוף שקורין אינדיק בדיעבד ואני אומר דרך שחיטה א"א להתיר בסכין פגומה אם לא בקורדם דלאו דרך שחיטה ומ"מ גם זה אסור ולקמן בדיני דרסה אבאר זה: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
יד שחט העוף דווקא ולא בהמה ש"ך והיינו כיון דצריך לשחוט הוושט אח"כ יש לחוש דבמקום נקב שחט דוושט גמיר ופשיט עיין ב"י ותב"ש ולדידן אין נ"מ בזה דא"א בקיאין בבדיקת הוושט ואי תפס הקנה לבדו דכשר לש"ך אף לדידן כמ"ש באות ט"ו א"כ אף בהמה יש תקנה כיון שתפס הקנה לבדו ולא נגע בוושט: ש"ע סָעִיף ו
טו ואינו יודע. הש"ך מכשיר בתפס הקנה ומכוין לא שייך כל מלתא דלא רמיא דהא רמי ומידכר ליה ומיהו היינו אם יוכל לראות שלא שחט כ"א מיעוט הקנה הא אם ספק לו אם הוא רוב או לאו ישחוט במקום אחר ורואה במקום הראשון אם הוא רוב פסול דהוה שהייה במיעוט בתרא ואם לאו כשר הוא וכמ"ש בט"ז דודאי אף בשחט במקום אחר הוה שהייה והטעם משום גזירה או מ"ה שייכים כאן: ש"ע סָעִיף ו
טז במ"א. הש"ך הביא דברי הב"י דאיסורא איכא וגם עצה טובה ומ"ש ומיירי ששחט הקנה לבדו לא ידענא פירושו דהא פשיטא דאח"כ שוחט הקנה לבד ועכשיו הוא מסופק אי פגע בוושט ומש"ה צריך בדיקה אח"כ בוושט: ש"ע סָעִיף ו
יז אפילו. כתב הש"ך בשם הרוקח אם שחט הוושט והניח ושחט בקנה ואח"כ גמר לוושט כשר ואף לדידן יצויר זה באם לא הגביהה הסכין כלל מאחר שעוסק בשחיטה אין לחוש מה שהפסיק בין קנה לוושט ויראה לי אפילו עוף שהכשירו בסימן א' אם שחט רוב הוושט והניח ושחט הקנה ואח"כ גמר לוושט הדין כך ופשוט הוא: ש"ע סָעִיף ו
יח ואסור למוכרו. הש"ך הביא בשם מהרא"י ז"ל דס"ס דגוף המעשה אסור לעשות לכתחלה למכור לעובד כוכבים דיהא ס"ס וס"ס דפלוגתא עדיף ומותר לכתחלה לעשות כן והש"ך כתב בלא"ה הוה ס"ס חסרון ידיעה לא מיקרי ס"ס ועיין מ"ש בסימן נ"ז ובק"י: ש"ע סָעִיף ו
כ אם היא נקי' ויש תקנה בכ"א יום לא אתי לידי תקלה ודווקא י"ב חודש חיישינן לתקלה עסי' נ"ז ועיין תב"ש כתב באות כ"ו שטוב למכור לעובד כוכבים שהוא ימיתנו ולא ימיתנו ישראל לחוש לדברי בה"י שמביא ראיה מר"ש ע"ז ועיין פר"ח בקו"א: ש"ע סָעִיף ו
כ אם תלש. הש"ך היקל במריטת נוצות בה"מ אף שיצא דם וכן היקל בשמ"ח ומט"ז אין ראיה לא לאיסור ולא להיתר בה"מ ומ"מ המיקל במריטת הנוצה בה"מ לא הפסיד: ש"ע סָעִיף ו
כא אבל. בחתוך כל העור אף שלא יצא דם אין להתיר בה"מ ובחתך מקצת ויצא דם יש להתיר בה"מ ודווקא בבהמה ובעוף אפשר בחתך כל העור ויצא דם אפשר להתיר בה"מ כמ"ש אות ו' ובאומר ברי לי אפילו חתך כל העור ולא יצא דם שרי. ויראה לי דה"ק כ"ש כשחתך מקצת ויצא דם דמהני ברי לי דהא קיל הוא מחתך כל העור. ובתפס הקנה לבדו אפי' חתך כל העור ויצא דם כשר וא"צ בדיקת וושט כלל בברי ובתפס ובנוצה בה"מ כשר אף שלא בדק הוושט כלל: ש"ע סָעִיף ו
ט״ז
סָעִיף ב
א כדי שיגביה בהמה גסה וירביצנה. זה דעת רמב"ם ובטור כתוב כן גם בשם רי"ף והרא"ש וכבר תמה עליו בעל הדרישה תמיה מקוימת דבאשי"רי מבואר שאינו כן אלא הגבהה והרבצה משערינן דקה לדקה וגסה לגסה רק בשחיטה משערינן אפילו לדקה בשל גסה ותירץ בדוחק דה"ק הטור משערינן בשחיטת גסה והגבהתה והרבצתה של עצמה ואין הלשון משמע כן דהא הגבהתה קאי על מה שזכר תחלה ונלע"ד דיש כאן ט"ס וצ"ל אלא שכתב אע"ג דמשערינן כדי שחיטת בהמה והגבהתה כו' וכוונת רבינו דהרא"ש הסכים לרי"ף בזה דלענין שחיטה משערינן אפילו מגסה לעוף דלא כמו שזכר קודה לזה אלא לענין הגבהה והרבצה הוא חולק וע"כ אמר אלא שכתב דאע"ג דמשערינן כדי שחיטת בהמה והרבצה כל אחת לדין שלה מ"מ היינו דוקא לבהמה אבל לעוף אין שיעור הרבצה כלל: ש"ע סָעִיף ב
ב להטריף כל שהייה. מ"מ אין בכלל זה רק אם הגביה הסכין אפילו משהו כיון שעקרו מן הצואר אין לחלק אם שהה הרבה או מעט אבל אם לא הגביה כלל רק שנדחף הסכין ממקום למקום כשר אף לדידן כמו שמצינו בשוחט בב' וג' מקומות בסי' כ"א וכן מצאתי לרש"ל וז"ל ומ"מ נראה דוקא שפסק מלשחוט או הגביה הסכין אבל נדחה ידו למטה אין שם שהייה עליו וכשר ומה יש לנו לחוש אפילו ניקב הוושט חדא שחיטה היא עכ"ל: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ד
ג השוחט בהמה כו'. דוקא בבהמה דכיון שצריך שחיטת שני סימנים ואם עיכב זה כשיעור שהייה בשחיטת מיעוט האחרון של סימן הראשון אע"פ שהוליך והביא דרך שחיטה פסול כיון ששחט רוב הסימן מיעוט הנשאר חשוב כשחוט ומה שנתעכב בשחיטתו אינו נחשב מן השחיטה והוה כחותך בידה או ברגלה משא"כ בעוף שהכשירו בסימן אחד ועיין מ"ש מזה ריש סי' כ"א: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ד אין שהייה בקנה. דכל כמה שלא שחט הרוב יכול אחר כך לחזור ולשחוט מידי דהוי אחצי קנה פגום דחותך כל שהוא ומתירו: ש"ע סָעִיף ה
ה יכנו על ראשו. עיין מ"ש ע"ז סי' ס"ז: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ו ושוחט הקנה לבדו במקום אחר. הא דצריך מקום אחר פי' ב"י דשמא כיון שכבר התחיל לשחוט שם יותר נקל לפגוע בוושט ויבא לומר עתה נשחט ומקודם לא נגעתי בו ושמא מקודם נגע בו ויכשיר האיסור ע"כ ולא דק דודאי כל שימצא טיפת דם לא יתלה לקולא ויאסור מספק דהא פסקינן כל שימצא טיפת דם בפנים יהיה אסור בכל מקום שיהיה וא"כ אין כאן מכשול ונ"ל הטעם דכשרוצה להחזיק בקנה לבד צריך שיאחזנו בכח ואם יעשה כן במקום שחתך כבר יש לחוש שמתוך כך יתנתק ויתרחב החתך עד שיהיה פסול ע"כ יאחזנו במקום שהוא שלם ועוד נ"ל דאם ישחוט במקום הראשון יש לחוש שמא יקלקל לעצמו דשמא שחט כבר הרוב בקנה ונמצא שאז אין פסול במה שניקב הוושט וא"א לראות היטב בשעת שחיטה אם נשחט הרוב כיון שהוא מלוכלך בדם ע"כ ישחוט במקום אחר ויוכל אח"כ לראות במקום הראשון שאם נשחט הרוב לא יזיק לו נקיבת הוושט: ש"ע סָעִיף ו
ז וחיישינן לנקיבת הוושט. זה דבר שא"א לאומרו שע"י תלישת הנוצה ינקוב הוושט ובנוסח ההג"ה שהביא מהר"ם פדואה סי' פ"ג כתוב הטעם בזה דמאן דחזי סבר להתיר גם בר אווזא דממסמס קועיה דמא כדאיתא סי' ל"ג. ואפשר שגם רמ"א כאן שכתב הטעם משום נקיבת וושט כתב על חלוקה השניה שחתך בעור כו' אבל בחלוקה הראשונה הטעם משום גזירה כדפרי' וכיון שעיקר הטעם משום גזירה הוא דבר קשה להוסיף גזירה מה שלא נזכר בתלמוד ומ"מ כיון דנהוג בחומרא זאת נהוג אלא דאין להחמיר רק באם יצאו קצת טפות דם בענין שיש לו דמיון לממסמס קועיה דמא אבל לא יצאו אלא שנראה האדמומית אין להחמיר כלל. והצעתי הדבר לפני מהור"מ יפה ז"ל והסכים לדברי שוב ראיתי לרש"ל שכתב בשם א"ח בשם רשב"א בתלישת נוצה שהביא ב"י שאין לחוש לנקיבת וושט וכתב הוא ע"ז וז"ל ולא עוד אלא נראה בעיני אפילו בסכין דמחמרינן וחיישינן לנקיבת הוושט בין בעוף בין בבהמה נראה דוקא שנחתכה העור כולה אבל אם העור של בהמה לא נחתכה כי אם במקצת עובייה ולא כולה אין לחוש ואפילו יצא דם אין כאן בית מיחוש עכ"ל וזה שלא כדברי רמ"א כאן שכתב אבל אם לא יצא דם ולא חתך כל העור דמשמע אם יצא דם אע"ג דלא חתך כל העור אסור. אבל נראה עיקר כדברי רמ"א כיון שיצא דם אנו חוששין שמא ניקב נקב דק מאד ונגע בוושט ואינו נראה לנו או שהדם סותמו דאל"כ מאין בא דם זה דהא בעור אין דם ע"כ אין להקל בחתך אפילו מקצת עור ונראה הדם ובתלישת הנוצות ונראה דם יש להחמיר דוקא אם יצא קצת דם כמו שזכרנו כנ"ל: ש"ע סָעִיף ו
ח ולא חתך כל העור. זה קאי אבהמה דוקא אבל בעוף אין שייך לומר כן וכ"כ בהדיא בתשובת מהרי"ק שם אבל מ"מ נראה פשוט באם יש על העור של העוף איזו גרד יבש על צדו החיצון ושחט במקום אחר וראה בצד הפנימי שאין שם ריעותא על העור דאין להחמיר בזה לכל הדעות: ש"ע סָעִיף ו
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז
סָעִיף ב
א כדי. עט"ז. הנה במ"ק הארכנו ועתה ראיתי כי טוב לקצר ואעתיק לך דברי הטור בקיצור מתחלה הביא דעת רש"י שחיטת גסה לגסה ודקה לדקה ועוף לעוף בשיעור שחיטה ואפשר נמי הגבהה והרבצה כ"א דיליף והיינו כרב ור"י בר חנינא במערבא חולין ל"ב א' והביא דעת הר"ם ז"ל בפ"ג מה"ש הב"ג גסה לגסה כשיעור הגבהה והרבצה ושחיטה. ודקה ועוף כשיעור הגבהה והרבצה ושחיטת דקה והוא כעין פשרה לשיטת הרא"ש וטור. אמנם הר"ן וכ"מ שם וב"י כאן פירשו דפסק כר' יוסי בר חנינא דלא אידכר רק גסה ודקה ועוף כשיעור דקה. אח"כ הביא הטור דעת הרי"ף וז"ל ולרב אלפס לדקה ועוף משערין כדי שחיטת גסה והגבהה והרבצה ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל אלא שכתב אע"ג דמשערין כדי שחיטת גסה והגבהה והרבצתה דווקא לבהמה אבל לעוף לא משערין אלא כדי שחיטת בהמה לחוד דלא מסתבר להקל כולי האי לשער כדי הגבהה והרבצת בהמה לעוף עכ"ל. והנה לפ"ז משמע שרי"ף סובר דגם לעוף משערין כדי הגבהה והרבצת גסה והרא"ש הסכים לדבריו בדקה שמשערין בשיעור הגבהה והרבצת גסה ובעוף חולק עליו דלא משער אלא כדי שחיטת גסה לחוד. והקשה דרישה אות ה' דהמעיין ברא"ש יראה להדיא דבין הרי"ף ורא"ש סוברים דהגבהה והרבצה משערין לכל א' דיליה ובשחיטה משערין לעוף בגסה ע"כ פי' הדרישה דה"ק ולרי"ף משערי' לעוף כדי שחיטת גסה. והגבהה והרבצה של עצמן גסה לגסה ודקה לדקה ועוף לעוף ומלת גס"ה אשחיטה דסמיך ליה קאי ומש"ה הקדים שחיטה להגבהה והרבצה ורא"ש סובר כוותיה אלא בעוף שובר דלא משערין כלל בהגבהה והרבצה אף בדיליה זה תוכן כוונתו והיינו לפי גרסתו ברא"ש ז"ל במקום כ"י יש לדקדק גורס אל"א שיש לדקדק והם שני פירושים ובטור תופס ג"כ פי' השני ברי"ף וכאמור. ומעתה אבוא לדברי הט"ז: הנה ציין דבריו על מ"ש המחבר כדי שיגביה בהמה גסה וירביצנה זה דעת רמב"ם ובטור כתב על הרי"ף ורא"ש אין כוונתו דהטור כתב דרי"ף ורא"ש כר"מ דז"א אלא שגירת לשון הוא דעל מ"ש שיגביה גסה כתב דהטור כתב כן לרי"ף ורא"ש דבכולהו ר"ל לדקה ועוף הוה שיעורא כדי הגבהה והרבצה גס"ה וע"ז תמה הדרישה. ואמנם ראוי שתדע דבענין התמיה המה חלוקים כי הדרישה תמה דלרי"ף ג"כ אין משערין הגבהה והרבצה כ"א גסה לגסה ודקה ועוף. ובשחיטה משערין גסה לעוף והיינו כמסקנת הרא"ש כמ"ש אלא שיש לדקדק והעלה דמש"ה הביא הרי"ף להא דמערבא דרבי יוסי בר חנינא שפסק כמותו בשיעור הגבהה והרבצה. והט"ז סובר דמשום הא לא אריא דהטור תופס פי' א' שפירש הרא"ש בדברי הרי"ף עיקר דפסק כר"י ושמואל לגמרי בהמה לעוף ה"ה הגבהה והרבצה ולא הביא הא דמערבא אלא שהם מפרשים טפי הגבהה והרבצה ור' חנינא לא פירש אלא הרבצה וע' מי"ט קמ"ז ב' ד"ה פי' טפי שיעו"ר שהוא ז"ל אינו גורס אלא שיש לדקדק רק כנוסחא ישנה כי יש לדקדק אמנם הט"ז והדרישה גורסים אלא שיש לדקדק יע"ש היטב וא"כ דברי הרי"ף העתיק הטור ז"ל שפיר וכפי הבנת הרא"ש אביו בפי' א'. אלא שהתמיה הוא מה שהעתיק בד' הרא"ש אביו כן דסובר דמשערין לדקה בהגבהה והרבצה של גסה וז"א דרא"ש וודאי סובר להלכה דהגבהה והרבצה משערין לכ"א כדיניה ובשחיטה משערין לכולהו בגסה וכפי' השני שהביא ברי"ף שהרי הביא שם ראי' לזה מדרבי חנינא דאמר כדי שיביא בהמה אחר"ת משמע כיוצא בה גסה לגסה ודקה לדקה וז"ש הט"ז דבאשר"י מבואר הגבהה והרבצה גסה לגסה ודקה לדקה ולא הזכיר עוף משום דברא"ש קיימינן דלית ליה כלל הרבצה בעוף ולא כרי"ף קאי וכאמור ומ"ש רק בשחיטה משערין גסה לדקה לאו דוקא ה"ה עוף לגסה אלא איידי דהגבהה והרבצה נקיט גסה ודקה סיים כן. והגיה הט"ז בטור כן אלא שכתב אע"ג דמשערין כדי שחיטת בהמה והגבהה והרבצה היינו לבהמה ולא לעוף דלא מסתבר לשער כדי הרבצת בהמה. ומחק מלת גס"ה בדברי הרא"ש שבטור וכתב תחתיה מלת בהמה ולפ"ז הרא"ש חולק עם הרי"ף בתרתי דלרי"ף דלעוף משערין כדי שחיטת והגבהה והרבצת גסה וכרבי יוחנן וכרבי חנינא ולא הביא דברי רבי יוסי בר חנינא אלא משום שמפורש הגבהה והרבצה וכתירוץ א' שברא"ש על הרי"ף ואלו הרא"ש סובר לדינא דהגבה' והרבצה משערין לכ"א בדיליה הא חדא וחולק עליו עוד דעוף אין לו הרבצה כלל אף ש"ע נמי. ומדויקין דברי הטור במ"ש אלא שכתב דלדרישה היה לומר בקוצר ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל אלא שכ' בעוף אין משערין הרבצה כיון שבזה לחוד חולק עליו ולט"ז א"ש דה"ק וא"א הסכים לרי"ף לענין שיעור שחיטה דלעוף בגסה משערין אלא שכ' דאף דמשערין כדי הגבהה והרבצת בהמ"ה ר"ל כ"א כדיניה גסה לגסה ודקה לדקה בשיעור הגבהה והרבצה אבל עוף אין לו שיעור הרבצה אף דיליה והיינו טעמא דהרא"ש פסק כמערבא כר' יוסי בר חנינא לענין שיעור הגבה' והרבצה ורבי חנינא מסייע ליה בהמה אחר"ת כיוצא בה משמע גסה לגסה ודקה לדקה ושיעור שחיטה לא פסק כר"י בר חנינא אלא כרבי יוחנן ושמואל דבהמה גסה לעוף וקאמר שפיר הרא"ש מדלא אמר רבי יוסי ברבי חנינא שיעור כ"א גסה ודקה בשיעור הגבהה ועוף לא הזכיר ליכא למימר דעוף כדי שיעור הגבהה דקה דלא מסתבר להקל כולי האי וע"כ אין לעוף שיעור הרבצה כלל אלא שיעור שחיטה דיליה כמו שחיטה דגסה כמבואר שם וקצרתי. והרוצה יעיין ברא"ש ובמי"ט ובל"ח שם ויבוא על המכוון שבה ואני לאהבת הקיצור שלא ילאה עין הקורא קצרתי ולהבין דעת קדושים דברי הט"ז בכאן הוכרחתי להאריך קצת ועיין פרישה אות וי"ו ודרישה אות ה' ובספר ראש יוסף אבאר באורך ולענין דינא הנה המחבר לא הביא כ"א ב' דעות דעת הר"מ ז"ל דאזיל לשיטתיה בכ"מ וב"י דהרי"ף והר"מ בחדא שיטה קיימי דהרי"ף הביא דר"י בר חנינא שפסק לגמרי כמותו דגסה לגסה בשיעור הגבהה והרבצה ושחיטה ודקה לדקה בשיעור זה ומדלא אידכר עוף ש"מ דעוף בדקה ומה שהביא דרבי יוחנן ושמואל דהם נמי בהמה לעוף היינו בהמה דקה לעוף והביא דעת רש"י וסמ"ג וסמ"ק ומרדכי וש"פ כמו שציין באר הגולה דעוף לעוף בלי הרבצה כלל אלא דלא ידענא כפי הנראה לרש"י וגי' בגמרא מ"ב אמר ר"פ א"ב עומדת להטיל כו' א"כ לרש"י אף בהמה גסה ודקה אין משערין אלא בשחיטה לחוד לא בהגבהה והרבצה עיין ברא"ש ובעל המאור ותה"א כ"ד א' וא"כ המחבר הביא סברת רש"י במקצת ולא בכולו דאלו לדיעה א' בבהמ"ה השיעור בהגבהה והרבצה. ולרש"י הלכה כר"י ושמואל כרב ולא הזכירו כלל הגבהה והרבצה. ואולם בסמ"ג עשין ס"ג אין הכרע די"ל דקאי אעוף שכן משמע דבריו שם דאפירש"י כתב ולא נשער הגבהה והיינו בעוף וכן משמע בב"י ואולם במרדכי ר"פ השוחט כתב ולא קי"ל כר"י בר חנינא דאמר כדי שיגביהנה וירביצנה משמע אף בהמה לא משערין רק שיעור שחיטה ולא הגבהה והרבצה והנה המחבר כתב באין ה"מ יש לפסוק כסברא שניה ובה"מ כסברא ראשונה והיינו בעוף אמנם בבהמה אף באין ה"מ פוסקים דשיעור גסה לגסה בהגבהה והרבצה ושחיטה ודקה לדקה וסובר דברש"י אין הכרע אף דגריס א"כ כו' מ"מ מה בכך אפ"ה כיון שפוסק כר"י בר חנינא הלכה כמותו לגמרי אף בהגבהה והרבצה כן הוא כוונת המחבר ואף לדידן אין נ"מ לכאורה דהא שהייה כ"ש פוסל אף בבהמה מ"מ יש נ"מ טובא כמו שאבאר באות ב' ובש"ך אבאר עוד: ש"ע סָעִיף ב
ב עט"ז שכתב אף לדידן דווקא הגביה ידו או שהה כך הא נדחף ידו ממקום למקום כשר כמ"ש בסימן כ"א שוחט בב' וג' מקומות והרב לא הגיה שם כלל ש"מ דאף לדידן כשר וראוי שתדע דאנן דמחמירין שהייה כ"ש בבהמה ובעוף מ"מ אין החומרות שוות דאלו בבהמה כל ששהה שיעור הגבהה והרבצה ושחיטת רוב וושט ומשהו מקנה עכ"פ דזהו שיעור שחיטת רוב ב' דאם היה חצי קנה פגום כו' כמ"ש התה"ד סימן קפ"ה בעוף דשיעור שחיטת רוב אחד הוא מועט דאם היה חצי קנה פגום והוסיף כו' וה"ה בבהמה כה"ג עיין תב"ש אות ו' ובש"ך אות ג' אבאר בזה א"כ הוה מ"ה נבילה ודאית וכפסק המחבר ואם שהה שהייה מועטת שהגביה ידו מעט וודאי אין בו אפי' ספק איסור תורה כ"א איסור דרבנן מחמת שא"א בקיאין בשיעורין הנהיגו להחמיר בכ"ש. ואם שהה שיעור שחיטה ב' הסימנים בלי הגבהה כלל מדברי הכר"ו יראה דהוה עכ"פ ספיקא דאורייתא ואמנם בה"מ וצורך גדול נוכל לומר דלא הוה כ"א איסור דרבנן ובעוף אף שהה כ"ש י"ל דהוה דאורייתא לסברא הב' דכדי שחיטת רוב א' וכתה"ד דחצי קנה פגום והוסיף כ"ש הוה שיעור רוב א' וא"כ הוה ספיקא דאורייתא ובש"ך אות ח' אבאר בזה ונ"מ במ"ש דאי לא שהה שיעור הגבהה והרבצה בבהמ"ה י"ל דהוה רק איסור דרבנן בה"מ היינו אם ספק שהה כשיעור זה בבהמה עש"ך אות ח' ושם יבואר עוד✍ומ"ש הט"ז דנדחה ידו למטה שרי התב"ש אות ב' פקפק בזה ואמר בעוף יש לאסור ובבהמה להתיר: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ד
ג השוחט. עט"ז דוקא בהמה ולא עוף והיינו דיעבד ולכתחל' בעינן בעוף להניח ב' סימנים יחד ובבהמה אף זה אסור לכתחלה כמבואר בדבריו סימן כ"א אות א' ודע דהא דמשערין שיעור שהייה מ"ה כדי שחיטת רוב הסימנים כתב התב"ש אות וי"ו דמשערין באדם בינוני וסכין בינוני לא באותו אדם ואותו סכין והביא ראיה מבוררת מדאיבעיא השוחט בסכין רעה והא באותו סכין ע"כ אין שוהה במיעוט בתרא דקמא כמו שחיטת רוב סימנים באותו סכין אלא ע"כ לאו באותו סכין משערין רק בינוני. והכר"ו אות ג' ג"כ העיר בזה. ויש לדחות זה דידוע דקנה קשה הוא מוושט שיש בו טבעות שהן עצמות ולפ"ז אם שחט קנה תחלה כי כן דרך לשחוט הקנה תחלה ונתעכב מיעוט בתרא של קנה היינו מחצה פחות משהו כשיעור מחצה של וושט ותרי משהו של קנה ושל וושט כי כבר ביארנו שיעור רוב הוושט ומשהו של קנה אם היה חצי קנה פגום כמ"ש תה"ד קפ"ה וכמו שאבאר בש"ך אות ג' ומש"ה נקיט סכין רעה דביפה חותך קנה מהר כמו וושט וא"כ שפיר הוה שהייה וכבר ידעת שיש הפרש אי הוה שהייה מ"ה או רק מצד המנהג שאנו מטריפין ויש כמה נ"מ וצ"ע: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ד אין שהי' בקנה עט"ז והנה מלשון המחבר ורמ"א משמע וודאי דבקנה לא שייך שהייה במיעוט קמא כלל מידי דהוה אחצי פגום וכמ"ש בחולין כ"ט מתוספתא שחט חצי גרגרת וגמרה לאחר זמן כשר ולדידן דאסור שהייה במיעוט קמא דקנה מחשש שמא נגע בוושט ואם תפס הקנה לבדו כשר כמבואר ובשהה במיעוט בתרא דפסקינן לחומרא כתב מהרש"ל פ' השוחט סי' ט' דהוה רק מדרבנן וכן דעת הרשב"א בתה"א כ"ד א' מטעם גזירה אטו קודם רוב ואף בקנה בעוף ליכא למיגזר אטו קודם רוב מ"מ לא פלוג וגזרינן אטו וושט ולפי"ז אי יש ספק אי שהה במיעוט בתרא כשיעור שהייה גמורה נמי יש לצדד להקל אף דפסקינן לחומרא אף דהוה דרבנן כמו שתמה התב"ש באות ט' צריך לומר הטעם דתיקו אף בדרבנן להחמיר אף דכמה פעמים פסקינן לקולא בתיקו דרבנן שאני הכא דאיכא נמי חזקה בהמה בחייה אף דבספיקא דדינא או בעיא דלא איפשטא לא שייך אוקמיה אחזקה כמו שאבאר בסי' כ"ט וע"ש בפר"ח מ"מ יש לחלק בין תיקו בשחיטה לשאר איסורין וא"כ יש לצדד אי ספק לו אי שהה במיעוט אחרון כשיעור שהייה דהוה נמי ס"ס ומ"מ להלכה ח"ו לומר כן ועיין לבוש ס"ה כתב דשהייה במיעוט קמא דקנה פסול אף דממ"נ אי עביד רובא נגמר שחיטה ואי לא מידי דהוה חצי קנה פגום מ"מ הואיל דרך שחיטה נעשה אסרינן לה וכן וושט במיעוט בתרא מה"ט אסור ביאור דבריו נראה לי דמן התורה אין לאסור אלא מדרבנן בבהמה מיעוט קמא אטו רוב קנה והוה שהייה בין קנה לוושט ואף בעוף ממ"נ מ"מ גזרינן אטו בהמה ולא הוה גזירה לגזירה וז"ש ומה"ט בוושט אסרינן במיעוט בתרא וה"ה קנה במיעוט בתרא אלא וושט יש לגזור בעוף ג"כ אטו קמא כמ"ש הרשב"א ויש"ש לרש"י ומיעוט בתרא דקנה בעוף אטו בהמה כו' וראיתי להתב"ש שהקשה דברי הלבוש אהדדי דבסי' כ"א ס"ה כתב דאם תפס הקנה לבדו וחתך מחצה כשר והא הוה שהייה יע"ש ולדידי י"ל בסימן כ"א לא מיירי דרך שחיטה כמו קורדם או שאר דברים דלא גזרו כ"א דרך שחיטה ולפ"ז דרך שחיטה בקנה ותפס הקנה לבד יש לעיין ביה אי שהה במיעוט קמא להתיר. ועיין ש"ך אות ט"ו ונראה באין ה"מ יש לאסור ובה"מ יש לצדד ולהקל אף שהתב"ש האריך להחמיר מ"מ הרי רוב האחרונים משמעות להקל וכדברירנא✍: ש"ע סָעִיף ה
ה הט"ז הראה מקום לסימן ס"ז אות ב' ושם נאמר דכאן לאחר שמזנק ויצא כל הדם שרי הא מיד כל קירוב מיתה אסור והש"ך שם אות ט' כתב דווקא לתחוב סכין בלב אסור דרוב דמים נגררין אחר הלב משא"כ להכות על ראשה יע"ש. ובעוף אינדי"ק שמתיזין ראשו לאחר שחיטה מיד בקרדום אם ע"י ישראל הוה שהייה במיעוט בתרא ועיקור דסכין פגומה ודרסה וע"י עובד כוכבים יש להתיר וכן כתב השמ"ח ותב"ש כאן ועיין ס"ב ומ"מ משום מבליע דם נראה לאסור ואף למ"ש התב"ש דחתיכה ומליחה מהני וצלי שאנו מולחין לצלי מהני ע"ש מ"מ אם אוכלו שאין נצלה כ"צ עדיין יש חשש ובסימן ס"ז אבאר. וע"כ יש למנוע להתיז מיד רק אחר שמזנק הדם היטב כמ"ש הט"ז ומכל מקום צריך ליזהר שישחוט כל הב' סימנים דלא ליהוי שהייה במיעוט בתרא או ע"י עובד כוכבים וכאמור: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ו ושוחט. עט"ז הנה דין זה העתיק המחבר מר"מ ז"ל פ"ג מה"ש הביאו בטור והיינו שוודאי לא שחט כ"א מיעוט קנה ושהה וספק לו אם נגע בוושט או לאו ישחוט במקום אחר וה"ה אם ספק אם שחט רוב הקנה או לא. והנה הב"י נתן טעם דלא ישחוט במקום ששחט תחלה או דיבוא להקל או עצה טובה כו' והט"ז לא ניחא ליה דוודאי לא יבוא להקל מספיקא גם עצה טובה לא ניחא ליה לתפוס הקנה לבדו דהא אף כשישחוט במקום אחר צריך לתפוס הקנה לבדו דאי ישחוט גם הוושט שם משהו טריפה דחיישינן שגמיד ושמא במקום נקב הא' שחט כו' ע"כ פי' דאסור לעשות כן שלא יקרע הקנה יותר וזה יסבור שנשחט ויבוא לידי איסור ועוד עצה טובה אם הוא מסופק אי שחט רוב וא"כ אי יגמור כאן השחיטה וימצא נקב בוושט יטריף בחנם מה שא"כ כששוחט במקום אחר ורואה שנשחט במקום הא' הרוב אף ניקב הוושט שם כשר. והנה אם ברי לו שלא שחט רוב כ"א מיעוט הקנה ליכא עצה טובה כ"א טעם א' שמא יקרע הקנה ויבוא לידי איסור. ולדידן דא"א בקיאין בבדיקת הוושט אין נ"מ בכל זה ויש לראות בתפס הקנה לבדו ויודע בבירור שלא נגע בוושט לשיטת הש"ך ס"ס כ"א דלא חיישינן לנקיבת הוושט ואפשר הט"ז יודה לו א"כ אם שחט בעוף הקנה וא"י אם שחט רוב או לאו כיצד עושה לגמור כאן השחיטה א"א שמא שחט הרוב והוה שהיה במיעוט בתרא ואף דספק שהיה במיעוט בתרא יש להכשיר מ"מ וודאי לכתחלה כה"ג אסור ע"כ ישחוט במקום אחר הרוב ואח"כ יבדוק כאן אי שחט הרוב טריפה דהוה שהייה במיעוט בתרא ואי לא שחט במקום הא' הרוב ובמקום ב' שחט הרוב כשירה וכ"ת שהייה במיעוט בתרא לא שייך אלא כששחט במקום הא' דהוה שתי שחיטות ולא כששחט במקום אחר הא ליתא דאפי' הגרמה אסור במיעוט בתרא כמבואר סימן כ"ד בהג"ה רק עיקור סימנין במיעוט בתרא יש להכשיר וכמו שאבאר שם ועוד מדלא מצינו תקנתא לעוף ששוהה למות עד שיכנה ולא לשחוט במקום אחר ועוד דמה טעמא דגזרינן אטו במיעוט ראשון א"כ וודאי אין חילוק בין שוחט במקום א' או במקום אחר דהוה שהייה במיעוט בתרא ע"כ יעשה כמ"ש✍וזה שייך גם בבהמה כיון שתפס הקנה לבדו יש תקנה זו ונ"מ טובא לדידן כה"ג ובש"ך אבאר עוד בזה: ש"ע סָעִיף ו
ז הט"ז האריך והעלה במריטת הנוצות דלא הוה אלא מטעם גזירה אין להחמיר אלא ביצא דם. ובחתך העור במקצת ויצא דם או כל העור ולא יצא דם אסור. ולפ"ז מ"ש רמ"א ברישא חתך ויצא דם היינו מקצת העור עיין ש"ך. והתב"ש אות כ' והש"י ח"ב השיגו על הט"ז מגמרא יומא מ"ח מדם הפר ולא מעורו אלמא דיש דם בעור יע"ש ובה"מ דעת הב"ח ושאר אחרונים להקל בנוצה אף שיצא דם או לצורך ולעני בד"ח ובש"ך אבאר: ש"ע סָעִיף ו
ח עט"ז בבהמה יש תקנה לבדוק העור אח"כ בפנים ולא בעוף ומ"מ אם יש שחין וגרב על העור ישחוט במקום אחר ויבדוק בפנים במקום השחין אם לא ניקב מעבר לעבר כשר ומשמע מדבריו דאם ניקב מעל"ע טריפה אף דהוה ס"ס שמא ע"י חולי ושמא לא ניקב הוושט אפ"ה אסור מטעמא דס"ס במקום חזקה לא מהני דכל שניקב הוושט במקום שחיטה הוה פסול בשחיטה וכבר הארכנו בזה בספר גינת וורדים בשו"ת שם ועיין ט"ז סימן מ"ט אות ג' שם הטריף אף בקורקבן כה"ג מטעם שכתב רמ"א בל"ג ס"ג אם יש ספק ע"י חולי או קוץ טריפה ובנה"ך סימן ל"ג ומ"ט כתב שאני וושט דשכיח שינקוב גם החיצון יע"ש ולפ"ז מחוץ לפנים דלא שכיח ליכא האי סברא אמנם כבר כתבנו שם בס' ג"ו דהש"ך טעמא יהיב למילתא אף שהנקב בתורבץ או למטה ממקום שחיטה דשם לא הוה אלא טריפה מש"ה כתב דשכיח אבל במקום שחיטה אף מבחוץ כל שיש גרב מעל"ע על העור אסור ולא מהני ס"ס במקום חזקה כמבואר סק"י וכן אם נקרע מקצת העור בידי אדם ל"ש בעוף לומר דנקרע מקצת כמו בשחט דלא אמרינן דרק מקצת חתך בעוף ואסור נ"ל✍: ש"ע סָעִיף ו
בְּאֵר הֵיטֵב
סָעִיף ב
א ברצון. וכתב בש"ך הא דכתב המחבר והגביה ידו הוא לאו דוקא אלא ה"ה אם לא הגביה ושהה אלא אורחא דמילתא נקט: ש"ע סָעִיף ב
ב יוצא. וכ' בש"ך דה"ה כשאין דם יוצא אלא אורחא דמילתא נקט מיהו אם השוחט אומר ברי לי שלא חתכתי כי אם העור דלא סמכינן עליה היינו דוקא היכא שהדם יוצא וכדדייק לישנא דאין סומכין עליו כיון שיצא דם ומהרש"ל פסק דלא נאסר אלא דוקא כשיצא דם: ש"ע סָעִיף ב
ג אותו. וכ' בש"ך בשם מהרש"ל דלדידן דאין אנו בקיאין יש להטריף אם לא בהפסד מרובה: ש"ע סָעִיף ב
ד משהו. וכ' בש"ך ואפי' בהפסד מרובה וכ' בט"ז דמ"מ אין בכלל זה רק אם מגביה הסכין אפילו משהו כיון שעקרו מן הצואר אין לחלק אם שהה הרבה או מעט אבל אם לא הגביה כלל רק שנדחף הסכין ממקום למקום כשר אפילו לדידן כמו שמצינו בשוחט בב' וג' מקומות לעיל בסימן כ"א וכ"כ מהרש"ל וז"ל דמה יש לחוש אפילו ניקב הושט חדא שחיטה היא עכ"ל: ש"ע סָעִיף ב
ה טריפה. וכ' בש"ך ולא ידעתי למה הקיל הב"ח להתיר בעשב ארוך ודק המונח לאורך הושט בלי טעם וראיה. כתב ע"י שמעשה בא לידו בא' ששחט עוף ובשעת שחיטה חתך באצבעו והטריף כי נבהל מחמת החתך באצבעו והגביה הסכין כל שהוא וה"ל שהייה והסכימו עמו כמה גאונים דטריפה ובתשו' עה"ג סי' פ"ו מחלק שאם חתך באצבעו שלא בשעת חתיכת הסימן כגון לאחר שהעביר כל הסכין בהולכה או בהבאה חוץ לצואר ואז חתך באצבעו ואח"כ חזר והוליך או הביא הסכין וגמר השחיטה ודאי שהייה היא ופסולה אבל אם חתך בסימנים ובאצבעו כאחת אין כאן שהייה ולא דמי לנמצא גמי בתוך הסימנים דהתם הגמי הוא רך וע"י חידוד הסכין שוהה יותר לחתכו מבחתיכת הסימן. ולענין הכשר כלים או להעביר השוחט צידד להקל. ואם השוחט מסופק באיזו אופן היה החיתוך באצבעו יש להקל ע"ש. ואם חתך האצבע של האוחז בסימנים כשרה שאין השוחט נבעת. עיין תשובת חינוך ב"י שאלה כ"ד עכ"ל. ול"ד גמי אלא אף חוט השערה שנמצא הן בושט או בקנה אסור ע"י. כתב לה"ק אם הוושט מלא מאכילת סובין ועינינו רואות שהסכין מלא סובין ויורד עם קילוח הדם יש לאסור מדינא ע"ש. אם מסופק אם הגמי נחתך עם השחיטה או לא אין להטריף באשר שהוא חומרא בעלמא שנהגו לאסור שהייה במשהו מסתייא דנחמיר בוודאי חיתוך אבל לא בספק. וכן הוריתי הלכה למעשה כמה פעמים. כנה"ג סי' זה: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ו פסולה. פי' הש"ך דהוי ספק נבלה: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ז פסולה. וכתב בש"ך ודוקא בבהמה לפי שצריך לחתוך בבהמה שני הסימנים א"כ כששחט רוב סימן כאחד מה שמוליך ומביא במיעוט האחרון של הראשון כאלו מוליך ברגל או ביד והוי שהייה משא"כ בעוף כשנשחט הרוב של סימן אחד הוא תיכף כשר ומדלא כתב כאן רמ"א דלפי המנהג יש להטריף בכל ענין משמע דסבירא ליה דהכא בעינן דוקא שיעור שהייה אפילו לדידן והטעם כיון דמתעסק הכא בשחיטת הסימנים ומיהו ודאי לכתחלה אפילו עוף אין לשחוט בו כיון דצריך ב' סימנים גם בעוף לכתחלה מהרי"ט: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ח להמיתו. וכ' בש"ך בשם ספר התרומה בלבד שלא ישבר מפרקתו ועיין בסי' ס"ז דאסור לשבור המפרקת אפילו לאכול ממנו באומצא ועיין בסי' ס"ז בהג"ה סעיף ג' מה שיש להקשות על זה ומה שמתרצי' שם הש"ך והט"ז. עיין בע"י סימן קל"ח עוף שקורין אינדיק (ובל"א ענגלישער האן) שרוב עולם מכין את ראשו בקרדום כשמפרכס יש לגעור בהם שלא יעשו כך עד לאחר יציאת הדם וה"ה לשאר ב"ח כל זמן שהדמים מקלחין ובדיעבד מותר לאכול מבשרה ע"י חתיכה ומליחה. ד"ש סימן ל"ז: ש"ע סָעִיף ה
ט וישחוט. וכתב בש"ך אפילו לא בסכין פגום משום עיקור במיעוט בתרא: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף א
י וכשרה. וכתב בש"ך משמע אם יודע בבירור שלא ניקב כגון שתפס הקנה לבדו בידו כשר אף בלא בדיקה ולא דמי לסעיף א' דאם אמר השוחט ברי לי שלא חתכתי כ"א העור אין סומכין עליו דהתם לא כוון מתחלה לכך והוה מילתא דלא רמיא אאינשי משא"כ בכאן אם כוון להתפיס הקנה לבד כשר אף בלא בדיקה: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ו
יא דקנה. וכתב בש"ך שיש להתיר אפילו לדידן היכא ששחט הושט והניחו ושחט הגרגרת ואח"כ שחט וגמר את הוושט אם לא שהה כלל קודם שהתחיל לשחוט הגרגרת מאחר שעוסק בשחיטה כשרה וכ"כ בספר אהל מועד בשם הרז"ה שבהמה שיש גרעין בוושט שלה ושחט ופגע בגרעין מגביה הסכין ושוחט לאלתר קודם שישהה למעלה מן הגרעין או למטה ממנו. וכ"כ הפר"ח ועיין בש"ך. ובס' זבחי ריב השיג ע"ז שלא כדת עכ"ל: ש"ע סָעִיף ו
יב כך. וכתב בש"ך אין להקשות הא קיי"ל בסי' נ"ז בטריפה שאינו ידוע ויש מכשירין הטריפות ההיא דמותר למכרה לעובד כוכבים מטעם ס"ס וכאן ג"כ הוא ס"ס דשמא אלו היינו בקיאים בבדיקה היינו רואין שלא ניקב ואת"ל ניקב שמא לא ימכור העובד כוכבים לישראל ותירץ מהרא"י דאינו דומה ספיקא דפלוגתא לספיקא דגוף המעשה וצריך עיון בהרבה מקומות בש"ס בענין זה והש"ך תירץ דלא קשה מידי דכיון שהספק הוא מחמת חסרון ידיעתנו דאין בקיאים בבדיקה לא מקרי ספק כלל כמו שכתבו הפוסקים בכמה דוכתי. וכתב בה"י ומ"ש ימיתנו כו' ל"ד אלא קודם מיתה ימכרנו לעובד כוכבים. ואח"כ ימיתנו העובד כוכבים בפנינו. דאסור לגרום טרפות בדבר שמותר מן התורה באכילה. ופר"ח בק"א חולק עליו: ש"ע סָעִיף ו
יג הושט. וכ' בש"ך בשם המרדכי דאסור להשהותו בביתו דלמא אתי לידי תקלה אבל אם אין צריך להשהותו אלא כ"א יום שתתעבר ותלד דטרפה אינה יולדת מותר כדלקמן סימן נ"ז סעיף י"ח וסימן פ"ו סעיף ט': ש"ע סָעִיף ו
יד הושט. וכתב בש"ך בשם ד"מ דאע"ג דידעינן שע"י תלישת הנוצות לא ניקב הושט מ"מ גזרינן אטו נקרע העור מן הצואר ולפי זה אין חילוק בין נמרטו הנוצות בשעת שחיטה לקודם לכן לעולם אם יצא מהם דם יש להטריפו משום גזירה והוא חומרא גדולה בעיני גם מהרש"ל הכשיר בזה וכתב שהיא חומרא בלא טעם ולכן נראה כמו שכ' הב"ח דבהפסד מרובה יש להקל ובט"ז כתב הטעם לחומרא זו שלא יבא להתיר גם בר אווזא דממסמס קועיה דמא כדאיתא סימן ל"ג ולכן אין לאסור אלא דוקא שיצא דם דכיון שיצא דם אנו חוששין שמא ניקב נקב דק מאד ונגע בושט ואין נראה לנו אז שהדם סותמו דאל"כ מאין בא דם זה דהא בעור אין דם (ואשתמיטתיה סוגיא דיומא דף מ"ח ולא מדם העור הרי יש דם בעור תשו' ש"י שאלה כ"ח) ע"כ אין להקל בחתך אפי' מקצת עור ונראה הדם. ובתלישת הנוצות ונראה דם יש להחמיר דוקא אם יצא קצת דם עכ"ל אבל אם לא יצא אלא שנראה אדמומית אין להחמיר כלל וכתב שהצעתי לפני מהר"ם יפה והסכים לדבריו: ש"ע סָעִיף ו
טו החתך. וכ' בט"ז דנראה פשוט אם יש בעור של עוף גרר יבש על צדו החיצון ושחט במקום אחר וראה בצד הפנימי שאין שם ריעותא על העור דאין להחמיר בזה לכל הדעות. ואם נפשט קרום עליון שעל הסימנים אפילו משהו טרפה ולא מהני בדיקה שאין אנו בקיאין בבדיקת הושט. מיהו בנפוח בעלמא סביב הסימנים וליכא שום ריעותא אחרת לא חיישינן לנקיבת הושט אלא תולין מחמת חולי עיין כה"ג: ש"ע סָעִיף ו
פִּתְחֵי תְשׁוּבָה
סָעִיף ב
א עד רוב סימנים. עיין בספר תפארת למשה שכתב דר"ל דלא סגי כשיעור שחיטת רוב סימנים לחוד בלי עור שע"ג הסימנים לזה כתב תיבת עד דבעינן שישחוט העור ובשר עד רוב סימנים ע"ש: ש"ע סָעִיף ב
ב ובעוף כדי שיגביה. [עיין בתשובת משכנות יעקב סי' י' מ"ש בזה]: ש"ע סָעִיף ב
ג אפי' משהו. עבה"ט. ועיין בספר בית לחם יהודה שכתב דאם שחט ובשעת שחיטה נגע בראש הסכין בכותל או בקרקע כתוב בשחיטות אחרונים שהוא שהייה גמורה ע"ש וכן העיד התב"ש שכן מנהג השוחטים ועיין בתשובת מקום שמואל סי' כ"ט שהעלה שאין להחמיר בזה כלל ופשיטא היכא שאינו יודע אימת נגע הסכין בכותל או בקרקע אם קודם גמר השחיטה או לאחר גמר השחיטה דודאי כשירה ואף הבית לחם יהודה יודה לזה ע"ש אכן בשו"ת זכרון יוסף חי"ד סי' א' מחמיר בזה וכתב דאם נדחף ראש הסכין בשעת שחיטה ונגע בעץ כסא המיוחד לשחיטה שקורין שראגי"ן השחיטה פסולה ואפי' אם אינו יודע אימת נגע אם קודם גמר השחיטה או אחר גמר השחיטה כבר נתפשט המנהג בין השוחטים להטריף אם לא נתברר בבירור גמור שלא שחט אחרי הדחיפה ולא מחלקים בין דחיפה חזקה ובין דחיפה ונגיעה קלה ולא יהא אלא כדברים המותרים כו' (מיהו לפ"ז דוקא אם מנהג השוחטים הוא מחמת סייג וגדר אבל אם נוהגים איסור מחמת שסוברים שהדין כן לא שייך בזה דברים המותרים כו' כמש"ל סי' רי"ד ס"א ע"ש גם קשה דהלא בדבר שאינו מצוי לא שייך בו מנהג כמ"ש הש"ך לקמן סימן ק"צ סק"ג) וכתב עוד דאם לא נדחף ראש הסכין רק שהעביר הטבח חודו של סכין בהולכה או בהבאה על צואר הבהמה ועל העץ של שראגי"ן בפעם אחת אף דאיכא למיחש דלמא שהה בחתיכת העץ מעט יותר מבחתיכת הסימנים מ"מ יש להכשיר הואיל וליכא בשהייה משהו לא איסור תורה ולא איסור דרבנן רק מצד המנהג לכן אמרינן ספיקא לקולא (וצריך לחלק בין זה להא דנמצא גמי דהתם ליכא ספיקא כלל וכמ"ש הרמ"א דודאי הוצרך וכו') ומכ"ש כשיש ספק אימת נגע אם קודם גמר השחיטה או אחריו ובפרט אם השוחט אומר ברי לי שלא שהיתי כלל ע"ש באריכות: ש"ע סָעִיף ב
ד ואם נמצא לאח"ש גמי. עיין בתשובת שבו"י ח"ב סי' ס"א שנשאל בתרנגולת שחוט יוצא מפיה ומשכו בה וראו שהוא תוך הושט ולא יצא לחוץ כיצד ישחוט אותה והשיב דיש לנהוג בו כהא דממסמס קועיה דמא לשחוט הקנה לבדו דאע"ג דלכתחלה צריכין לשחוט אף בעוף שני סימנים מ"מ כאן הוי כדיעבד דאי ישחוט הושט אתי לידי שהייה כשיחחוך החוט ואחר שחיטה יראו מהיכן חוט זה בא. וכן עשו ונמצא שחוט היה משוך דרך הושט להזפק ומשם לקורקבן ושם היה קשר החוטין שאכלה התרנגולת ולא נמצא בה ריעותא אחרת והכשיר ע"ש באריכות: ש"ע סָעִיף ב
ה גמי. עבה"ט סק"ה [מ"ש בשם ש"ך ולא ידעתי למה הקיל הב"ח כו' ועיין בתשובת משכנות יעקב סי' י"ב שמיישב דברי הב"ח בזה ע"ש]. ומ"ש בשם לה"ק בושט שיש בו סובין עיין בשו"ת בתי כהונה סימן יו"ד שנשאל על כיוצא בזה בתרנגול שנמצא לאחר שחיטה דוחן בושט והאריך לבאר דדוקא בנמצא דבר רך כגמי וכיוצא בו יש לאסור אבל אם נמצא דבר קשה כגון קוץ או חטה או שעורה או דוחן מונח בושט ונחתך כשירה זהו טעם הב"ח שהתיר בעשב ואף הש"ך שחלק עליו היינו דוקא בעשב דאף דאינו רך כמו הסימן מ"מ אינו דומה בקשיותו וחיזוקו כמו הסימן לאחר מיתוח אבל בשאר דברים קשים שהם כמתוחים ועומדים עד שהם מכריעים למיתוח הסימן ויותר גם הש"ך מודה דאין לאסור ומ"מ מסתפי לסמוך ע"ז למעשה אחרי שלא נזכר חילוק זה בשום אחרון אלא דבספק אם נחתך פשיטא דודאי יש להתיר ולסמוך על הכנה"ג דמתיר אף בגמי כהאי גוונא ע"ש שהאריך מאד בזה ומ"ש בשם עה"ג לענין אם חתך באצבעו עיין בזה בתשובת אא"ז פמ"א ח"ב סי' מ"ב: ש"ע סָעִיף ב
ו או כיוצא בו. כתב בספר חמודי דניאל כ"י לפעמים נמצא בעוף בין סימן לסימן בועות קשים אם נחתך א' מהם עם הסימנים יש להטריף מחמת שהייה אבל בדברים רכים סביב הסימנים אין לחוש. וכתב עוד נראה היכא שמתיירא בעוף שמא ימצא בושט דבר מה כגון שאכל עכשיו וכדומה מותר לשחוט סימן אחד לכתחלה דשעת הדחק כדיעבד דמי ע"כ דבריו וע"ל סק"ג. ש"ע סָעִיף ב
ז ונשחט עמו טריפה. אבל לא נשחט עמו כשר ועיין בתשובת בית שמואל אחרון חלק יו"ד סימן כ"ז. ועיין בתשובת שבו"י סימן נ"ה דה"ה אם לא נמצא הגמי מונח בושט אלא בין הקנה והושט ונחתך טרפה ע"ש: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ד
ח שאינו חד. עיין בתשובת בית יעקב סימן כ"א כמה יהא שיעור חידודו של הסכין וגם אם מותר לשחוט בסכין שמקצתו חד ומקצתו אינו חד ע"ש: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ט שכל שלא נגמרה. עיין בשו"ת מאיר נתיבים סימן י"ז שהאריך לחלוק על רב אחד שהורה שאם ברור להשוחט שכבר שחט סימן אחד לגמרי ולא נשאר ממנו מאומה אף שעדיין לא התחיל לשחוט הסימן השני מותר לו לגמור אחר שנעשה שהייה גמורה ואין לאסור משום האיבעיא שהה במיעוט סימנים ע"ש סברתו והוא ז"ל האריך לחלוק עליו דגם אם שחט כל הסימן לגמרי בעוף פוסל שהייה ע"ש: ש"ע סָעִיף ה
י ואפילו בדיעבד. עיין בתשובת נו"ב תניינא חיו"ד סימן ב' שנשאל בשוחט ששחט רק הקנה בעוף וכאשר הובא העוף לבית היה עדיין חי והחזירו העוף לבית השוחט ושחט את הושט מה דינו אם לסמוך על תשובת שבו"י ח"ב סי' נ"ד שמכשיר בדיעבד והשיב דאין לסמוך עליו בזה וגם בנד"ז גם השבו"י מודה דדוקא במיעוט הסימנים הקיל בדיעבד משא"כ כאן שכל הושט נשאר ולכן יש לאסור גם הכלים אפי' אחר מעל"ע והשוחט יש לדונו לכף זכות ואעפ"כ טוב להעבירו על חודש או ב' חדשים כפי ראות עיני המורה ולפי חזקת השוחט ביראת שמים ע"ש [ועיין בתשובת חתם סופר סימן מ"ב דמורה אחד התיר באחד שחתך במספרים הסימן שלא נשחט וכתב דלא טוב הורה כי באמת אין חילוק בין השוחט לאחר וכהכרעת הש"ך סימן ב' ס"ק כ"ז ואף דאיכא למימר הואיל וגזז במספרים אין שם שחיטה עליו רק גוזז מקרי ולא דמי לקרדום כו' אך לדינא חלילה לסמוך גם ע"ז ע"ש]: ש"ע סָעִיף ה
יא להמיתו. עבה"ט ועיין בתשובת תשואות חן סי' י"ח מ"ש בזה: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
יב מן העוף. ראיתי בכתבי הרב הגדול מהר"ר דניאל זצ"ל שדעתו דזה דוקא ביונה ולא בשאר עופות [והיינו כדעת הגאון השואל בתשובת מהר"מ פדוואה סימן פ"ג אך דעת מהרמ"פ שם אינו כן אלא דה"ה שאר עופות וכ"נ דעת הרמ"א ז"ל וכמ"ש בד"מ אות ז']. וכתב עוד פעם אחת מרט השוחט את הנוצות וקרע קצת מן העור אך לא מפולש נראה דכשירה ע"כ. ולפ"ז יש להתיר מכ"ש מה שנמצא לפעמים בעוף אינדיק שנתלש קארעל אחד וזה בא מחמת שחברותיה נושכים אותה אם אין הנקב מפולש דכאן יש עוד סניף דבזה לא שייך טעם הט"ז כיון דבעור אין דם ע"כ ניקב מושט הוא כו' דהא בקארעלין יש דם כ"נ לכאורה: ש"ע סָעִיף ו
יג חתך העור בבהמה. עיין בתשובת ברית אברהם חלק יו"ד מסי' ך' עד סי' כ"ג בנדון ההקזה שעושים לבהמות מצוארם ע"י אומן בקי בכך לרפואת הבהמות אם מותרים המה או לא דשמא הקיז במקום הסימנים וגם אם יש להתיר החלב והגבינות שהוא הפסד רב והעלה דאם היינו מטריפים הבהמה היה גם החלב אסור דלא כדעת השואל אלא דיש להתיר גם גוף הבהמה מכמה טעמים והאריך לחלק בטעמים נכונים דלא דמי זה להא דחתך העור וסיים דמ"מ אם אפשר להזהיר לבעל הבהמה שיראה שהמקיז יאחז בסימנים לצד השני ראוי ונכון אך גם באותן הבהמות שהעובדי כוכבים מניחים להקיז ואין ישראל רואהו ג"כ אין להחמיר ע"ש. [גם בתשובת ח"ס סימן כ"א האריך בזה והעלה להתיר ע"ש]: ש"ע סָעִיף ו
יד אבל אם לא יצא. עש"ך לענין אם לא חתך כל העור ויצא דם ועיין בתשובת שבו"י ח"ב סי' ס"א שכתב שנ"ל עיקר כדעת מהרש"ל בזה וכהפר"ח להתיר בפשיטות היכא שרחץ העור היטב וראה היטב שלא חתך כל העור ולא דמי למריטת הנוצות שעור עוף הוא דק וניקבת ע"י מריטת הנוצות כולו משא"כ בעור הבהמה ע"ש: ש"ע סָעִיף ו
בִּיאוּר הַגְרָ״א
סָעִיף ב
א ושהה בין כו' ובא כו'. ע"ש במתני' ותוספתא שם: ש"ע סָעִיף ב
ב (ליקוט) כדי שיגביה כו'. כריב"ח ודלא כגירסת רש"י דגריס איכא בינייהו אלא בעומדת להטיל לבד ופירושו הוא ול"פ אבל לגירסת רש"י דר"י ושמואל פליגא וא"צ הגבהה והרבצה וז"ש וי"א כו' בלא הגבהה והרבצה (והא דנקט עוף משום דבזה מחולק הי"א בתרתי וגם משום שר"ל ולפי דבריהם כו'. אבל בליקוט דלקמן מפרש כפשטות הש"ע דל"פ כלל הי"א אלא בעוף) ובת"ה כתב שיש לחוש לדברי רש"י בשניהם וכ"כ בעל המאור (ע"כ): ש"ע סָעִיף ב
ג עד רוב הסימנים. שהוא שיעור שחיטה מדאורייתא אף לכתחלה [ודלא כרמב"ם הביאו בת"ה (שמפרש) מש"ש שהה במיעוט סימנים מאי ר"ל אם שהה כשיעור מיעוט סימנים וכן בת"ה סתרו דהל"ל כמיעוט]: ש"ע סָעִיף ב
ד וי"א כו'. דס"ל דריב"ח ס"ל כרב כיון דס"ל דקה לדקה כ"ש עוף לעוף ועבה"ג וסברא ראשונה ס"ל דריב"ח לא איירי בעוף כלל וס"ל כר' יוחנן: (ליקוט) וי"א דשיעור כו'. הוא שיטת רש"י שפסק כרב כדי עוף לעוף דקאי ריב"ח כוותיה דקאמר דקה לדקה וא"כ ה"ה עוף לעוף וס"ל ג"כ בלי הגבהה והרבצה ואף בבהמה גסה ודקה וכגי' אר"פ עומדת להטיל א"ב ופסק כשמואל ור' יוחנן בזה דלא כריב"ח ור"ח וכ"כ בסמ"ג ומרדכי דלא משערינן כלל בהגבהה והרבצה אפי' לבהמה אבל הרא"ש כתב דל"ג האי גי' דגריס א"ב וכ"ע מודי לריב"ח אלא שכתב דריב"ח מדלא קאמר ועוף לעוף ש"מ דבעוף לא בעי הגבהה והרבצה וזהו מ"ש וי"א כו' אבל לדעת רש"י וש"פ אפי' בבהמה לא בעינן כנ"ל והרא"ש פירש דברי רי"ף שפסק כר' יוחנן אפי' בהמה ר"ל אפי' גסה לעוף וכ"ש גסה לדקה אלא דבהגבהה והרבצה משערינן גסה לגסה ודקה לדקה ובעוף בלא הגבהה והרבצה כלל ועט"ז ודלא כב"ה דעייל פילא בקופא דמחטא אבל הר"ג מפרש דברי רי"ף כדברי הרמב"ם והוא סברא ראשונה (ע"כ): ש"ע סָעִיף ב
ה (ליקוט) שמא שחט משהו כו'. דשהייה פוסלת במיעוט קמא דוושט כמ"ש בתוספתא והביאו תוס' שם ל' ב' ד"ה החליד כו' דתניא שחט מיעוט וושט כו' ובגמ' שם ק"מ ב' בעי רב הושעיא כו' (ע"כ): ש"ע סָעִיף ב
ו ואם בא כו'. כמש"ש כ"ח א' דההוא כו': ש"ע סָעִיף ב
ז והמנהג כו'. משום דא"א בקיאין בשיעורין הסכימו לאסור בכ"ע: ש"ע סָעִיף ב
ח ואם נמצא כו'. דהסימנין מתוחין ונשחטין מהר משא"כ בדבר המונח ואע"ג דעסוק בשחיטה נקרא שהייה וכמ"ש בס"ד. תה"ד: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ה
ט אחר כו' ולפ"ז כו'. תוספתא שחט חצי גרגרת ושהה כדי שחיטה ואח"כ שחט את כולה שחיטתו כשרה אחד או רוב אחד בעוף אע"פ שהוא לזמן מרובה שחיטתו כשרה ועבגמ' כ"ט א' מי סברת בבהמה כו': ש"ע סָעִיף ה
י ולכן כו'. רש"י שם: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
יא והמנהג כו'. משום שא"א בבדיקה כמש"ו ושהייה פוסל במיעוט קמא דוושט שהוא במשהו וכמ"ש בתוספתא שחט מיעוטו של וושט ושהה כדי שחיטה ואח"כ שחט את שניהם או שניקב הוושט ואח"כ שחט את שניהם טרפה: ש"ע סָעִיף ו
יב ואסור למכרו כו'. כמש"ש נ"ג ב' וע"ל סי' נ"ז סי"ח וס"כ בהגה: (ליקוט) ואסור למכרו כו'. כמ"ש (נ"ג ב') בספק דרוסה ובפ"ה דע"ז (ס"ה ב') ביין שנפל ע"ג חטים. הר"נ ומרדכי שם (ע"כ). ש"ע סָעִיף ו
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Siftei Da’at, Mishbetzot Zahav): Lemberg 1888 edition, Public Domain.