א כָּל טַבָּח שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ הִלְכוֹת שְׁחִיטָה אָסוּר לֶאֱכֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ; וְאֵלּוּ הֵן: שְׁהִיָּה, דְּרָסָה, חֲלָדָה, הַגְרָמָה וְעִקּוּר.
ב שְׁהִיָּה כֵּיצַד, (לְשׁוֹן הָרַמְבַּ"ם פ"ג מה"ש דִּין ב') הֲרֵי שֶׁהִתְחִיל לִשְׁחֹט, וְהִגְבִּיהַּ יָדוֹ קֹדֶם שֶׁיִּגְמֹר הַשְּׁחִיטָה, וְשָׁהָה בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד, בֵּין בְּאֹנֶס בֵּין בְּרָצוֹן, וּבָא הוּא אוֹ אַחֵר וְגָמַר הַשְּׁחִיטָה, אִם שָׁהָה כְּדֵי שֶׁיַּגְבִּיהַּ הַבְּהֵמָה וְיַרְבִּיצֶנָּה, וְיִשְׁחֹט (וְשִׁיעוּר שְׁהִיָּה בְּעוֹף וּבִּבְהֵמָה דַּקָה כְּדֵי שֶׁיַּגְבִּיהּ בְּהֵמָה דַּקָה וְיַרְבִּיצֶנָּה וְיִשְׁחֹט) עַד רֹב הַסִימָנִים שֶׁהוּא הֶכְשֵׁר שְׁחִיטָה, שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה. (עי' ס"ק ג') הָיְתָה בְּהֵמָה דַּקָּה, שִׁעוּר שְׁהִיָתָהּ כְּדֵי שֶׁיַּגְבִּיהַּ בְּהֵמָה דַּקָּה וְיַרְבִּיצֶנָּה וְיִשְׁחֹט. וְאִם הָיְתָה גַּסָה, כְּדֵי שֶׁיַּגְבִּיהַּ בְּהֵמָה גַּסָה וְיַרְבִּיצֶנָּה וְיִשְׁחֹט; וּבְעוֹף, כְּדֵי שֶׁיַּגְבִּיהַּ בְּהֵמָה דַּקָּה וְיַרְבִּיצֶנָּה וְיִשְׁחֹט; וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּשִׁיעוּר שְׁהִיַּת עוֹף כְּדֵי שְׁחִיטַת רֹב סִימָן א' בְּעוֹף בְּלִי הַגְבָּהָה וְהַרְבָּצָה; וּלְפִי דִּבְרֵיהֶם יֵשׁ לִזָּהֵר כְּשֶׁהִתְחִיל לִשְׁחֹט בָּעוֹף וְחָתַךְ מְעַט עַד שֶׁהַדָּם יוֹצֵא, וְהִגְבִּיהַּ סַכִּינוֹ מֵהַצַּוָּאר, שֶׁלֹּא יִגְמֹר הַשְּׁחִיטָה, לְפִי שֶׁיֵּשׁ לָחוּשׁ שֶׁמֶּא שָׁחַט מַשֶּׁהוּ מֵהַוֵּשֶׁט; וַאֲפִלּוּ לֹא הִגְבִּיהַּ סַכִּינוֹ אֶלָּא מְעַט, יֵשׁ לָחוּשׁ, מִפְּנֵי שֶׁשְּׁהִיַּת הָעוֹף מוּעֶטֶת מְאֹד דִּכְדֵי שְׁחִיטַת רֹב סִימָן א' בָּעוֹף הוּא נַעֲשֶׂה מַהֵר; וַאֲפִלּוּ אָמַר הַשּׁוֹחֵט: בָּרִי לִי שֶׁלֹּא חָתַכְתִּי כִּי אִם הָעוֹר, אֵין סוֹמְכִין עָלָיו כֵּיוָן שֶׁיָּצָא הַדָּם; וְאִם בָּא לִשְׁאֹל אַחַר שֶׁהִגְבִּיהַּ סַכִּינוֹ כֵּיצַד יַעֲשֶׂה, אוֹמְרִים לוֹ שֶׁיִּשְׁחֹט הַקָּנֶה לְבַדּוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר, וְאַחַר כָּךְ יַהֲפֹךְ הַוֵּשֶׁט וְיִבְדֹּק אוֹתוֹ. וּלְעִנְיַן מַעֲשֶׂה יֵשׁ לְהַחְמִיר כִּסְבָרָא זוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן הוּא שְׁעַת הַדַּחַק אוֹ הֶפְסֵד מְרֻבֶּה, שֶׁאָז יֵשׁ לִסְמֹךְ עַל סְבָרָא רִאשׁוֹנָה. הַגָּה: וְהַמִּנְהָג פָּשׁוּט בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ לְהַטְרִיף כָּל שְׁהִיָּה, אֲפִלּוּ מַשֶּׁהוּ, בֵּין בְּעוֹף בֵּין בִּבְהֵמָה (מָרְדְּכַי וּמהרי"ו בְּהל' שְׁחִיטָה) וְאֵין לְשַׁנּוֹת. וְאִם נִמְצָא לְאַחַר שְׁחִיטָה גֶּמִי אוֹ כַּיּוֹצֵא בּוֹ מֻנָּח בַּוֵּשֶׁט אוֹ בַּקָּנֶה וְנִשְׁחַט עִמּוֹ, טְרֵפָה, דְּוַדַּאי הֻצְרַךְ לְהַשְׁהוֹת מְעַט בַּחֲתִיכַת הַדָּבָר הַהוּא לְאַחַר שֶׁשָּׁחַט הַסִּימָן, וְהָוֵי שְׁהִיָּה בְּמַשֶּׁהוּ, וּטְרֵפָה (תה"ד סִימָן קפ"ה).
ג שָׁחַט מְעַט וְשָׁהָה מְעַט, וְחָזַר וְשָׁחַט מְעַט וְשָׁהָה מְעַט, אִם כְּשֶׁתִּצְטָרֵף כָּל הַשְּׁהִיּוֹת יֵשׁ שִׁעוּר שְׁהִיָּה, שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה. וּלְפִי הַמִּנְהָג בְּכָל עִנְיַן טְרֵפָה.
ד הַשּׁוֹחֵט בְּהֵמָה בְּסַכִּין שֶׁאֵינוֹ חַד, וְנִתְעַכֵּב כְּשִׁעוּר שְׁהִיָּה בִּשְׁחִיטַת מִעוּט אַחֲרוֹן שֶׁל סִימָן רִאשׁוֹן, הֲרֵי זוֹ פְּסוּלָה.
ה אַחַר שֶׁשָּׁחַט רֹב אֶחָד בְּעוֹף אוֹ רֹב שְׁנַיִם בִּבְהֵמָה, אֵין שְׁהִיָּה פּוֹסֶלֶת; וּלְפִי זֶה אֵין שְׁהִיָּה בַּקָּנֶה בְּעוֹף כְּלָל. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁכָּל שֶׁלֹּא נִגְמְרָה שְׁחִיטַת כָּל שְׁנֵי הַסִימָנִים, פּוֹסֶלֶת שְׁהִיָּה; וּלְכַתְּחִלָּה יֵשׁ לִזָּהֵר לָחוּשׁ לִדְבָרָיו. הַגָּה: וַאֲפִלּוּ בְּדִיעֲבַד הַמִּנְהָג לְהַטְרִיף; וְלָכֵן אִם לְאַחַר שֶׁשָּׁחַט רֹב שְׁנַיִם שׁוֹהָה הַבְּהֵמָה אוֹ הָעוֹף לָמוּת, יַכֶּנּוּ עַל רֹאשׁוֹ לַהֲמִיתוֹ, וְלֹא יַחֲזֹר וְיִשְׁחֹט (תה"ד לְדַעַת רַשִׁ"י וּסְמַ"ק וּמַהֲרִי"ו וְעוֹד פּוֹסְקִים).
ו שָׁחַט עוֹף וְשָׁהָה בּוֹ, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אִם נִקַּב הַוֵּשֶׁט, חוֹזֵר וְשׁוֹחֵט הַקָּנֶה לְבַדּוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר, וּמַנִּיחוֹ עַד שֶׁיָּמוּת, וְהוֹפֵךְ הַוֵּשֶׁט וּבוֹדְקוֹ מִבִּפְנִים; אִם לֹא נִמְצָא בּוֹ טִפַּת דָּם, בְּיָדוּעַ שֶׁלֹּא נִקַּב וּכְשֵׁרָה. הַגָּה: וְהַמִּנְהָג לְהַטְרִיף הַכֹּל אֲפִלּוּ לֹא שָׁהָה רַק בְּמִעוּט קַמָּא דְּקָנֶה (מהרי"ו וּמָרְדְּכַי) ; וְאָסוּר לְמָכְרוֹ לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים כָּךְ, אֶלָּא יְמִיתֶנּוּ, וְאַחַר כָּךְ יִמְכְּרֶנּוּ לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים (הַגָּהוֹת סְמַ"ק וּמָרְדְּכַי), מִשּׁוּם דַּאֲנַן לֹא בְּקִיאִין בִּבְדִיקַת הַוֵּשֶׁט וְחַיְישִׁינָן לִנְקִיבַת הַוֵּשֶׁט (אָגוּר) ; וּמִטַּעַם זֶה אִם תָּלַשׁ הַנּוֹצוֹת מִן הָעוֹף וְיָצָא דָּם, אוֹ חָתַךְ הָעוֹר בַּבְּהֵמָה וְיָצָא דָּם מִמֶּנָּה יֵשׁ לְהַטְרִיף, דְּחַיְישִׁינָן לִנְקִיבַת הַוֵּשֶׁט (מהרי"ו וּמַהֲרַ"ם פַּדָּוואָה סִימָן פ"ג וְכ"ה בִּשְׁחִיטַת הָאַחֲרוֹנִים) ; אֲבָל אִם לֹא יָצָא דָּם, וְלֹא חָתַךְ כָּל הָעוֹר, יֵשׁ לְהַכְשִׁיר עַל יְדֵי שֶׁיִּשְׁחֹט לְמַעְלָה אוֹ לְמַטָּה וְלִבְדֹּק נֶגֶד מְקוֹם הַחֲתָךְ (ב"י דְּלֹא כַּמַּהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ ל"ד). וְלָכֵן יֵשׁ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לִמְרֹט הַנּוֹצוֹת, אִם יוּכַל לִשְׁחֹט בְּלֹא זֶה (אוֹר זָרוּעַ).
א סָעִיף א כל טבח שאינו יודע כו'. ע"ל סי' א' ס"ב מה שצריך לידע:
ב סָעִיף ב והגביה ידו וכו'. ה"ה לא הגביה ושהה אלא אורחא דמלתא נקט ופשוט הוא:
ג סָעִיף ב וישחוט עד רוב כו'. נ"ל דלכך הוסיף הר"ב תיבת עד מפני שכתב הרמב"ם פ"ג מה"ש דין ד' אם שהה כדי שיגביהנה וירביצנה וכדי שישחוט מיעוט סימנים לא כדי שישחוט שחיטה גמורה ה"ז ספק נבלה ופירש בב"י וכ"מ דהיינו ששהה כדי שחיטה שבחוט השערה יותר שהיה שוהה היה שוהה שיעור שחיטה ולכך כיון שהדבר משוער באומד הדעת אפשר שיסבור שלא שהה אלא כדי שישחוט מיעוט סימנים ואולי שהה כדי שחיטת רוב סימנים עכ"ל לכך הגיה הר"ב תיבת עד לומר דהיינו ששהה כדי שחיטה עד שהיה מגיע לרוב הסימנים שבחוט השערה היה רוב (ואחריו נמשך העט"ז) ואע"ג דבכה"ג הוי ספק נבלה לא דקדק הר"ב בזה וכן בכמה) אכן מדברי התו' שם ד"ה אם יש בה בנ"ט כו' והג"ה אשר"י ממהרי"ח בשם ר"י והמרדכי והאגודה שם נראה מבואר דאמרינן חתיכה נעשה נבילה בכה"ג וכ"נ דעת ר' ירוחם שם ונראה שם מדברי הפוסקי' הנ"ל דאף במליחה אמרי' חתיכה נעשה נבילה ע"ש: דוכתי לא דקדקו המחבר והר"ב ושאר פוסקים בזה:
ד סָעִיף ב עד שהדם יוצא כו'. ז"ל ב"י וכתב מהרי"ק שורש ל"ד שאע"פ שנחתך אינו אוסר עד שיצא דם ודקדק כן מדקאמר עד שהדם יוצא ואינו נ"ל דאע"פ שלא יצא דם חיישינן שמא נגע בוושט ומ"ש עד שהדם יוצא אורחא דמילתא נקט ומיהו היכא דאמר השוחט ברי לי שלא חתכתי כ"א העור דלא סמכינן עליה היינו ביצא הדם וכדדייק לישנא דאין סומכין עליו כיון שיצא הדם עכ"ל אבל מהרש"ל פ' השוחט סי' י"ד כתב וז"ל ואע"פ שהב"י פקפק על מהרי"ק מ"מ אני אומר שיפה כתב כו' ודעת הרב בד"מ ובהג"ה סוף הסימן כהב"י וכמו שיתבאר שם וכ"פ האחרונים בשחיטותיהם:
ה סָעִיף ב ואפילו אמר ברי כו'. עיין ס"ק ט"ו:
ו סָעִיף ב ואח"כ יהפוך הוושט ויבדוק כו'. ולדידן שאין אנו בקיאין בבדיקה כדלקמן סי' ל"ג ס"ח טרפה וכ"כ הר"ב סוף הסי' וכן הוא בשחיטת האחרונים ומהרש"ל שם כתב דבהפסד מרובה או לצורך מצוה יראה להקל ולסמוך על הגדולי' האחרונים שהנהיגו והורו הלכה למעשה להיתר כמו שנמצא הג"ה במקצת סמ"ק והעתיקה מהרי"ק בתשובה סי' ל"ד כו' ע"ש:
ז סָעִיף ב והמנהג פשוט כו'. פשוט הוא דקאי אדסמיך ליה דאפילו בהפסד מרובה וכה"ג המנהג להטריף וכן משמע בד"מ ושאר אחרונים וכ"כ הב"ח בהדיא וכן נוהגין ודלא כהעט"ז:
ח סָעִיף ב ואם נמצא לאחר שחיטה גמי כו'. בת"ה דימה דין זה לדין דסעיף ד' דכששהה בדבר שאין בו ותורת שחיטה הוי שהייה וכ"ש הכא ואח"כ כתב וא"ת מאן לימא לן דשהה בחתיכת גמי דלמא לעולם חתך הוושט והגמי בבת א' שוה בשוה ממש וא"כ לא פסק חתיכת הסכין אפילו רגע א' מן הסי' נראה דע"כ א"ל הכי שהרי הסי' הוא מתוח בשעת שחיטה והגמי אינו מתוח כי איננו מחובר אל הלחי והגוף והדבר ידוע שכל דבר רך שפוגע בו חדוד הסכין אם הוא מתוח נחתך מהר יותר משאם לא היה מתוח ולכך הואיל והגמי ג"כ רך הוא ואינו מתוח על כן חדוד הסכין שהה לחותכו יותר מבחתיכת הסימן ונמצא שלא חתכו שוה בשוה ממש עכ"ל ומביאו ד"מ ומהרש"ל פ' השוחט סי' י' ומה"ט נראה דלא שנא גמי או עשב ארוך ודק ולא ידעתי למה הקיל בב"ח ולהתיר בעשב ארוך ודק מונח לאורך הוושט בלי טעם וראיה וגם מדברי הר"ב שכתב גמי או כיוצא בו משמע כמ"ש וכן משמע בעט"ז ע"ש:
ט סָעִיף ג שחיטתו פסולה. פי' ספק נבלה דבעיא ולא איפשטא היא:
י סָעִיף ד ה"ז פסולה. ה"נ ספק נבלה דבעיא בש"ס היא שהה במעוט סימנים מהו תיקו וקיימא לן לחומרא והטעם דכיון שנחתך רוב הסימן הוי כאלו נחתך כולו ומה שמוליך ומביא במעוט האחרון הוי כאלו מוליך ומביא בידה או ברגלה ולכך כשנתעכב שעור שהייה במעוט אחרון של סימן ראשון טרפה בבהמה משא"כ בעוף דהכשרו ברוב א' כ"כ הפוסקים ומדלא הגיה הרב נמי כאן דלפי המנהג בכל ענין טריפה אפילו לא נתעכב שעור שהייה משמע דס"ל דהכא דוקא בעינן שעור שהייה אפילו לדידן וכן משמע בעט"ז והיינו כיון דמתעסק הכא בשחיטת הסימנים ועיין בסי' י"ח ס"ק י"א י"ב מ"ש בזה:
יא סָעִיף ה ולפ"ז אין שהייה בקנה בעוף כלל. דבמעוט קמא דקנה לא שייך שהייה כדלעיל מידי דהוה אחצי קנה פגום ס"ס כ"א משא"כ בוושט דהוי שהייה במעוט קמא דנקובתו במשהו כדלקמן סי' ל"ג אבל קנה פסוקתו ברובו כדלקמן ריש סימן ל"ד:
יב סָעִיף ה יכנו על ראשו כו'. ובספר התרומות מסיים ובלבד שלא ישבר מפרקתה וכתב עליו מהרש"ל שם וחומרא יתירא היא דפשיטא אם שובר המפרקת בסכין דלא נראה כשחיטה ולמה לנו להחמיר כולי האי עכ"ל הבין דאסור מטעם שהייה וליתא אלא טעמו כדגרסינן בפ' כ"ה השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה אסור משום מבליע דם באברים ויתבאר לקמן סי' ס"ז דלכתחלה אסור לשבור המפרקת אפילו לאכול ממנה באומצא כמ"ש ב"י שם בשם שבולי הלקט ופסקו מהרש"ל גופיה פ' כ"ה סי' צ"ט וכ"כ העט"ז כדפרי' ע"ש:
יג סָעִיף ה ולא יחזור וישחוט. כתב הר"ץ בשחיטות דמותר לשחוט בסכין פגום אח"כ ולא נהירא וכן משמע מלשון הסמ"ק שכתב לא יחזור וישחוט בסכין או בקורדם לפי ששהה וסתם קורדם פגום הוא ועוד דמ"מ אסור משום עיקור במעוט בתרא וכ"כ הב"ח בסי' כ"ד ס"ס י"ב בדיני עיקור וז"ל אם שחט בסכין פגומה אפילו לאחר שכבר שחט רובו בסכין כשר אסור ועמ"ש בסי' ב' ס"ק כ"ט מדיני שהייה במעוט בתרא:
יד סָעִיף ו שחט עוף כו'. משמע דוקא בעוף שהכשרו בסימן אחד אית ליה האי תקנתא אבל לא בבהמה וכן פשוט בפוסקים:
טו סָעִיף ו ואינו יודע כו'. משמע אם יודע בבירור שלא ניקב הוושט שחיטתו כשרה אף בלא בדיקה כגון שתפס הקנה לבדו בידו כמ"ש הב"י בסי' זה ובס"ס כ"א והר"ב שם ועמ"ש שם ול"ד למ"ש בסעיף א' דאפילו אמר השוחט ברי לי שלא חתכתי כ"א העור אין סומכין עליו דהתם כיון דלא כוון מתחלה לכך ה"ל מלתא דלא רמיא עליה דאינש ולאו אדעתיה ודמי לדלעיל סי' י"ח סס"ד דהיכא דידע שיש מסוכסכת נאמן לומר ברי לי שלא עשיתי אלא הולכה לבד וכשלא ידע קודם שחיטה אינו נאמן מטעם דמילתא דלא רמיא עליה דאינש לאו אדעתיה ע"ש:
טז סָעִיף ו במקום אחר כו'. הטעם משום דאיכא למיחש שמא מתוך שכבר התחיל לשחוט באותו מקום יהיה יותר נקל לפגוע בוושט ויבא לומר עתה הוא שנשחט ומקודם לכן לא נגעתי בו ושמא מקודם נגע בו ונמצא מכשירו שלא כדין ומיירי ששחט קנה לבד א"נ שמא מקודם לא נגע בו ועתה מתוך שקל לפגוע בו יפגע בו נמצא שפוסלו שלא כדין ועצה טובה קמ"ל עכ"ל בית יוסף ופרישה:
יז סָעִיף ו אפילו לא שהה כו'. וכתב הרוקח סימן שפ"א שחט הוושט והניחו ושחט הגרגרת ואח"כ שחט וגמר את הוושט מאחר שעסוק בשחיטה כשירה עכ"ל ולפע"ד ה"ה לדידן היכא דלא שהה כלל קודם שהתחיל לשחוט הגרגרת וכן הוא בשחיטות הר"ץ ובזבחי ריב השיג עליו שלא כדת:
יח סָעִיף ו ואסור למוכרו לעובד כוכבים כו'. אין להקשות דהא כתב הרב ס"ס כ"ז בטרפות שאינו ידוע ויש מכשירין הטריפות ההוא אע"ג דקי"ל לאסרו מ"מ מותר למכרו לעובד כוכבים מטעם ס"ס והכא נמי אע"ג דקי"ל להטריף מ"מ כיון דאינו אלא חששא דשמא ימכרנו ה"ל ס"ס שמא לא ניקב הוושט ואילו היינו בקיאין בבדיקה היינו רואין שלא ניקב ואת"ל ניקב שמא לא ימכרנו העובד כוכבים לישראל דהנהו תרי שמא א' דהכא גזרו בספיקא דאורייתא או אפילו על דבר שאסורו מן השורש אינו אלא מדרבנן כגון פת של ישראל שאפאה עובד כוכבים (לקמן סימן קי"ב סי"א) שלא למכור גזירה שמא ימכרנה לישראל אבל בדבר דאית ביה פלוגתא דאמוראי או דרבוותא לעולם אמרינן לענין מכירת עובד כוכבים דמדרבנן היא הלך אחר המיקל דל"ד ספיקא דפלוגתא לספיקא דבגוף המעשה וק"ל וצ"ע בהרבה מקומות בש"ס בענין זה עכ"ל מהרא"י בת"ה ס"ס קע"ח ולפע"ד בלא"ה לא קשה מידי דהכא כיון שהספק הוא מחמת חסרון ידיעתנו שאין אנו בקיאין בבדיקה לא מיקרי ספק כלל כמ"ש הפוסקים בכמה דוכתי וכמ"ש בסי' נ"ג ס"ק י"ד וסי' צ"ח ס"ק ט' וכ"כ מהרא"י גופיה בהג"ה ש"ד סי' פ"ז גבי נשבר העצם ע"ש ואפילו ס"ס לא מהני בכה"ג כמ"ש בסי' נ"ה ס"ק ד':
יט סָעִיף ו אלא ימיתנו ואח"כ ימכרנו כו'. וכתב המרדכי בשם הר"ף דאסור להשהותו בביתו דלמא אתי לידי תקלה ע"כ ומביאו ד"מ אבל אם א"צ להשהותו אלא כ"א יום שתתעבר ותלד דטרפה אינה יולדת מותר כדלקמן סי' נ"ז סעיף י"ח וסי' פ"ו ס"ט:
כ סָעִיף ו אם תלש הנוצות כו'. בד"מ כתב בשם מהר"מ פדואה הטעם בזה דאע"ג דידעינן שע"י מריטת הנוצות לא ניקב הוושט מ"מ גזרינן אטו נקרע העור מן הצואר וכתב ולפי זה אין חילוק בין נמרטו הנוצות בשעת שחיטה לקודם לכן לעולם אם יצא מהם דם יש להטריפו משום גזרה והוא חומרא גדולה בעיני עכ"ל גם מהרש"ל פרק השוחט סי' י"ד הכשיר בזה וכתב שהוא חומרא בלא טעם וכ"כ הא"ח בשם הרשב"א שהביא ב"י והאחרונים דאין לחוש בזה לנקיבת הוושט ולכן נראה כמ"ש הב"ח דבהפסד מרובה וכה"ג יש להקל:
כא סָעִיף ו אבל אם לא יצא דם כו'. הא אם יצא דם אף שלא חתך כל העור. או שחתך כל העור אפילו לא יצא דם טרפה ומ"ש ברישא או חתך העור ויצא דם היינו מקצת העור וכ"פ בד"מ בהדיא אבל מהרש"ל שם הכשיר בין בחתך מקצת העור ויצא דם ובין בחתך כולו ולא יצא דם ואינו מטריף אלא בחתך כולו ויצא דם ובמה שמתיר נחתך כולו ולא יצא דם כבר כתבתי בס"ק ד' דלא קי"ל הכי אבל במה שמכשיר נחתך מקצתו אפילו יצא דם נראה לכאורה כן דמאי חששא איכא כיון שלא חתך כל העור וכן בעט"ז הביא ב' דעות בזה ע"כ נראה להקל בהפסד מרובה וכה"ג אבל בלא"ה אין להקל דלא יהא אלא תלישת הנוצה דנוהגים להטריף ביצא דם וכן הב"ח מטריף בחתך מקצת העור ויצא דם מיהו כל זה בשלא אמר השוחט ברי לי שלא נגעתי בוושט אבל כשאומר ברי לי אפילו חתך כל העור כשר כשלא יצא דם וכדמשמע בדברי הפוסקים והמחבר בס"א וכמ"ש בס"ק ד' והיכא שנתכוין מתחלה שלא ליגע בושט כגון שתפס הקנה לבדו בידו אפילו חתך כל העור וגם יצא דם כשר וכמ"ש בס"ק ט"ו ודו"ק:
א סָעִיף ב כדי שיגביה בהמה גסה וירביצנה. זה דעת רמב"ם ובטור כתוב כן גם בשם רי"ף והרא"ש וכבר תמה עליו בעל הדרישה תמיה מקוימת דבאשי"רי מבואר שאינו כן אלא הגבהה והרבצה משערינן דקה לדקה וגסה לגסה רק בשחיטה משערינן אפילו לדקה בשל גסה ותירץ בדוחק דה"ק הטור משערינן בשחיטת גסה והגבהתה והרבצתה של עצמה ואין הלשון משמע כן דהא הגבהתה קאי על מה שזכר תחלה ונלע"ד דיש כאן ט"ס וצ"ל אלא שכתב אע"ג דמשערינן כדי שחיטת בהמה והגבהתה כו' וכוונת רבינו דהרא"ש הסכים לרי"ף בזה דלענין שחיטה משערינן אפילו מגסה לעוף דלא כמו שזכר קודה לזה אלא לענין הגבהה והרבצה הוא חולק וע"כ אמר אלא שכתב דאע"ג דמשערינן כדי שחיטת בהמה והרבצה כל אחת לדין שלה מ"מ היינו דוקא לבהמה אבל לעוף אין שיעור הרבצה כלל:
ב סָעִיף ב להטריף כל שהייה. מ"מ אין בכלל זה רק אם הגביה הסכין אפילו משהו כיון שעקרו מן הצואר אין לחלק אם שהה הרבה או מעט אבל אם לא הגביה כלל רק שנדחף הסכין ממקום למקום כשר אף לדידן כמו שמצינו בשוחט בב' וג' מקומות בסי' כ"א וכן מצאתי לרש"ל וז"ל ומ"מ נראה דוקא שפסק מלשחוט או הגביה הסכין אבל נדחה ידו למטה אין שם שהייה עליו וכשר ומה יש לנו לחוש אפילו ניקב הוושט חדא שחיטה היא עכ"ל:
ג סָעִיף ד השוחט בהמה כו'. דוקא בבהמה דכיון שצריך שחיטת שני סימנים ואם עיכב זה כשיעור שהייה בשחיטת מיעוט האחרון של סימן הראשון אע"פ שהוליך והביא דרך שחיטה פסול כיון ששחט רוב הסימן מיעוט הנשאר חשוב כשחוט ומה שנתעכב בשחיטתו אינו נחשב מן השחיטה והוה כחותך בידה או ברגלה משא"כ בעוף שהכשירו בסימן אחד ועיין מ"ש מזה ריש סי' כ"א:
ד סָעִיף ה אין שהייה בקנה. דכל כמה שלא שחט הרוב יכול אחר כך לחזור ולשחוט מידי דהוי אחצי קנה פגום דחותך כל שהוא ומתירו:
ה סָעִיף ה יכנו על ראשו. עיין מ"ש ע"ז סי' ס"ז:
ו סָעִיף ו ושוחט הקנה לבדו במקום אחר. הא דצריך מקום אחר פי' ב"י דשמא כיון שכבר התחיל לשחוט שם יותר נקל לפגוע בוושט ויבא לומר עתה נשחט ומקודם לא נגעתי בו ושמא מקודם נגע בו ויכשיר האיסור ע"כ ולא דק דודאי כל שימצא טיפת דם לא יתלה לקולא ויאסור מספק דהא פסקינן כל שימצא טיפת דם בפנים יהיה אסור בכל מקום שיהיה וא"כ אין כאן מכשול ונ"ל הטעם דכשרוצה להחזיק בקנה לבד צריך שיאחזנו בכח ואם יעשה כן במקום שחתך כבר יש לחוש שמתוך כך יתנתק ויתרחב החתך עד שיהיה פסול ע"כ יאחזנו במקום שהוא שלם ועוד נ"ל דאם ישחוט במקום הראשון יש לחוש שמא יקלקל לעצמו דשמא שחט כבר הרוב בקנה ונמצא שאז אין פסול במה שניקב הוושט וא"א לראות היטב בשעת שחיטה אם נשחט הרוב כיון שהוא מלוכלך בדם ע"כ ישחוט במקום אחר ויוכל אח"כ לראות במקום הראשון שאם נשחט הרוב לא יזיק לו נקיבת הוושט:
ז סָעִיף ו וחיישינן לנקיבת הוושט. זה דבר שא"א לאומרו שע"י תלישת הנוצה ינקוב הוושט ובנוסח ההג"ה שהביא מהר"ם פדואה סי' פ"ג כתוב הטעם בזה דמאן דחזי סבר להתיר גם בר אווזא דממסמס קועיה דמא כדאיתא סי' ל"ג. ואפשר שגם רמ"א כאן שכתב הטעם משום נקיבת וושט כתב על חלוקה השניה שחתך בעור כו' אבל בחלוקה הראשונה הטעם משום גזירה כדפרי' וכיון שעיקר הטעם משום גזירה הוא דבר קשה להוסיף גזירה מה שלא נזכר בתלמוד ומ"מ כיון דנהוג בחומרא זאת נהוג אלא דאין להחמיר רק באם יצאו קצת טפות דם בענין שיש לו דמיון לממסמס קועיה דמא אבל לא יצאו אלא שנראה האדמומית אין להחמיר כלל. והצעתי הדבר לפני מהור"מ יפה ז"ל והסכים לדברי שוב ראיתי לרש"ל שכתב בשם א"ח בשם רשב"א בתלישת נוצה שהביא ב"י שאין לחוש לנקיבת וושט וכתב הוא ע"ז וז"ל ולא עוד אלא נראה בעיני אפילו בסכין דמחמרינן וחיישינן לנקיבת הוושט בין בעוף בין בבהמה נראה דוקא שנחתכה העור כולה אבל אם העור של בהמה לא נחתכה כי אם במקצת עובייה ולא כולה אין לחוש ואפילו יצא דם אין כאן בית מיחוש עכ"ל וזה שלא כדברי רמ"א כאן שכתב אבל אם לא יצא דם ולא חתך כל העור דמשמע אם יצא דם אע"ג דלא חתך כל העור אסור. אבל נראה עיקר כדברי רמ"א כיון שיצא דם אנו חוששין שמא ניקב נקב דק מאד ונגע בוושט ואינו נראה לנו או שהדם סותמו דאל"כ מאין בא דם זה דהא בעור אין דם ע"כ אין להקל בחתך אפילו מקצת עור ונראה הדם ובתלישת הנוצות ונראה דם יש להחמיר דוקא אם יצא קצת דם כמו שזכרנו כנ"ל:
ח סָעִיף ו ולא חתך כל העור. זה קאי אבהמה דוקא אבל בעוף אין שייך לומר כן וכ"כ בהדיא בתשובת מהרי"ק שם אבל מ"מ נראה פשוט באם יש על העור של העוף איזו גרד יבש על צדו החיצון ושחט במקום אחר וראה בצד הפנימי שאין שם ריעותא על העור דאין להחמיר בזה לכל הדעות:
א סָעִיף ב ברצון. וכתב בש"ך הא דכתב המחבר והגביה ידו הוא לאו דוקא אלא ה"ה אם לא הגביה ושהה אלא אורחא דמילתא נקט:
ב סָעִיף ב יוצא. וכ' בש"ך דה"ה כשאין דם יוצא אלא אורחא דמילתא נקט מיהו אם השוחט אומר ברי לי שלא חתכתי כי אם העור דלא סמכינן עליה היינו דוקא היכא שהדם יוצא וכדדייק לישנא דאין סומכין עליו כיון שיצא דם ומהרש"ל פסק דלא נאסר אלא דוקא כשיצא דם:
ג סָעִיף ב אותו. וכ' בש"ך בשם מהרש"ל דלדידן דאין אנו בקיאין יש להטריף אם לא בהפסד מרובה:
ד סָעִיף ב משהו. וכ' בש"ך ואפי' בהפסד מרובה וכ' בט"ז דמ"מ אין בכלל זה רק אם מגביה הסכין אפילו משהו כיון שעקרו מן הצואר אין לחלק אם שהה הרבה או מעט אבל אם לא הגביה כלל רק שנדחף הסכין ממקום למקום כשר אפילו לדידן כמו שמצינו בשוחט בב' וג' מקומות לעיל בסימן כ"א וכ"כ מהרש"ל וז"ל דמה יש לחוש אפילו ניקב הושט חדא שחיטה היא עכ"ל:
ה סָעִיף ב טריפה. וכ' בש"ך ולא ידעתי למה הקיל הב"ח להתיר בעשב ארוך ודק המונח לאורך הושט בלי טעם וראיה. כתב ע"י שמעשה בא לידו בא' ששחט עוף ובשעת שחיטה חתך באצבעו והטריף כי נבהל מחמת החתך באצבעו והגביה הסכין כל שהוא וה"ל שהייה והסכימו עמו כמה גאונים דטריפה ובתשו' עה"ג סי' פ"ו מחלק שאם חתך באצבעו שלא בשעת חתיכת הסימן כגון לאחר שהעביר כל הסכין בהולכה או בהבאה חוץ לצואר ואז חתך באצבעו ואח"כ חזר והוליך או הביא הסכין וגמר השחיטה ודאי שהייה היא ופסולה אבל אם חתך בסימנים ובאצבעו כאחת אין כאן שהייה ולא דמי לנמצא גמי בתוך הסימנים דהתם הגמי הוא רך וע"י חידוד הסכין שוהה יותר לחתכו מבחתיכת הסימן. ולענין הכשר כלים או להעביר השוחט צידד להקל. ואם השוחט מסופק באיזו אופן היה החיתוך באצבעו יש להקל ע"ש. ואם חתך האצבע של האוחז בסימנים כשרה שאין השוחט נבעת. עיין תשובת חינוך ב"י שאלה כ"ד עכ"ל. ול"ד גמי אלא אף חוט השערה שנמצא הן בושט או בקנה אסור ע"י. כתב לה"ק אם הוושט מלא מאכילת סובין ועינינו רואות שהסכין מלא סובין ויורד עם קילוח הדם יש לאסור מדינא ע"ש. אם מסופק אם הגמי נחתך עם השחיטה או לא אין להטריף באשר שהוא חומרא בעלמא שנהגו לאסור שהייה במשהו מסתייא דנחמיר בוודאי חיתוך אבל לא בספק. וכן הוריתי הלכה למעשה כמה פעמים. כנה"ג סי' זה:
ו סָעִיף ג פסולה. פי' הש"ך דהוי ספק נבלה:
ז סָעִיף ד פסולה. וכתב בש"ך ודוקא בבהמה לפי שצריך לחתוך בבהמה שני הסימנים א"כ כששחט רוב סימן כאחד מה שמוליך ומביא במיעוט האחרון של הראשון כאלו מוליך ברגל או ביד והוי שהייה משא"כ בעוף כשנשחט הרוב של סימן אחד הוא תיכף כשר ומדלא כתב כאן רמ"א דלפי המנהג יש להטריף בכל ענין משמע דסבירא ליה דהכא בעינן דוקא שיעור שהייה אפילו לדידן והטעם כיון דמתעסק הכא בשחיטת הסימנים ומיהו ודאי לכתחלה אפילו עוף אין לשחוט בו כיון דצריך ב' סימנים גם בעוף לכתחלה מהרי"ט:
ח סָעִיף ה להמיתו. וכ' בש"ך בשם ספר התרומה בלבד שלא ישבר מפרקתו ועיין בסי' ס"ז דאסור לשבור המפרקת אפילו לאכול ממנו באומצא ועיין בסי' ס"ז בהג"ה סעיף ג' מה שיש להקשות על זה ומה שמתרצי' שם הש"ך והט"ז. עיין בע"י סימן קל"ח עוף שקורין אינדיק (ובל"א ענגלישער האן) שרוב עולם מכין את ראשו בקרדום כשמפרכס יש לגעור בהם שלא יעשו כך עד לאחר יציאת הדם וה"ה לשאר ב"ח כל זמן שהדמים מקלחין ובדיעבד מותר לאכול מבשרה ע"י חתיכה ומליחה. ד"ש סימן ל"ז:
ט סָעִיף ה וישחוט. וכתב בש"ך אפילו לא בסכין פגום משום עיקור במיעוט בתרא:
י סָעִיף א וכשרה. וכתב בש"ך משמע אם יודע בבירור שלא ניקב כגון שתפס הקנה לבדו בידו כשר אף בלא בדיקה ולא דמי לסעיף א' דאם אמר השוחט ברי לי שלא חתכתי כ"א העור אין סומכין עליו דהתם לא כוון מתחלה לכך והוה מילתא דלא רמיא אאינשי משא"כ בכאן אם כוון להתפיס הקנה לבד כשר אף בלא בדיקה:
יא סָעִיף ו דקנה. וכתב בש"ך שיש להתיר אפילו לדידן היכא ששחט הושט והניחו ושחט הגרגרת ואח"כ שחט וגמר את הוושט אם לא שהה כלל קודם שהתחיל לשחוט הגרגרת מאחר שעוסק בשחיטה כשרה וכ"כ בספר אהל מועד בשם הרז"ה שבהמה שיש גרעין בוושט שלה ושחט ופגע בגרעין מגביה הסכין ושוחט לאלתר קודם שישהה למעלה מן הגרעין או למטה ממנו. וכ"כ הפר"ח ועיין בש"ך. ובס' זבחי ריב השיג ע"ז שלא כדת עכ"ל:
יב סָעִיף ו כך. וכתב בש"ך אין להקשות הא קיי"ל בסי' נ"ז בטריפה שאינו ידוע ויש מכשירין הטריפות ההיא דמותר למכרה לעובד כוכבים מטעם ס"ס וכאן ג"כ הוא ס"ס דשמא אלו היינו בקיאים בבדיקה היינו רואין שלא ניקב ואת"ל ניקב שמא לא ימכור העובד כוכבים לישראל ותירץ מהרא"י דאינו דומה ספיקא דפלוגתא לספיקא דגוף המעשה וצריך עיון בהרבה מקומות בש"ס בענין זה והש"ך תירץ דלא קשה מידי דכיון שהספק הוא מחמת חסרון ידיעתנו דאין בקיאים בבדיקה לא מקרי ספק כלל כמו שכתבו הפוסקים בכמה דוכתי. וכתב בה"י ומ"ש ימיתנו כו' ל"ד אלא קודם מיתה ימכרנו לעובד כוכבים. ואח"כ ימיתנו העובד כוכבים בפנינו. דאסור לגרום טרפות בדבר שמותר מן התורה באכילה. ופר"ח בק"א חולק עליו:
יג סָעִיף ו הושט. וכ' בש"ך בשם המרדכי דאסור להשהותו בביתו דלמא אתי לידי תקלה אבל אם אין צריך להשהותו אלא כ"א יום שתתעבר ותלד דטרפה אינה יולדת מותר כדלקמן סימן נ"ז סעיף י"ח וסימן פ"ו סעיף ט':
יד סָעִיף ו הושט. וכתב בש"ך בשם ד"מ דאע"ג דידעינן שע"י תלישת הנוצות לא ניקב הושט מ"מ גזרינן אטו נקרע העור מן הצואר ולפי זה אין חילוק בין נמרטו הנוצות בשעת שחיטה לקודם לכן לעולם אם יצא מהם דם יש להטריפו משום גזירה והוא חומרא גדולה בעיני גם מהרש"ל הכשיר בזה וכתב שהיא חומרא בלא טעם ולכן נראה כמו שכ' הב"ח דבהפסד מרובה יש להקל ובט"ז כתב הטעם לחומרא זו שלא יבא להתיר גם בר אווזא דממסמס קועיה דמא כדאיתא סימן ל"ג ולכן אין לאסור אלא דוקא שיצא דם דכיון שיצא דם אנו חוששין שמא ניקב נקב דק מאד ונגע בושט ואין נראה לנו אז שהדם סותמו דאל"כ מאין בא דם זה דהא בעור אין דם (ואשתמיטתיה סוגיא דיומא דף מ"ח ולא מדם העור הרי יש דם בעור תשו' ש"י שאלה כ"ח) ע"כ אין להקל בחתך אפי' מקצת עור ונראה הדם. ובתלישת הנוצות ונראה דם יש להחמיר דוקא אם יצא קצת דם עכ"ל אבל אם לא יצא אלא שנראה אדמומית אין להחמיר כלל וכתב שהצעתי לפני מהר"ם יפה והסכים לדבריו:
טו סָעִיף ו החתך. וכ' בט"ז דנראה פשוט אם יש בעור של עוף גרר יבש על צדו החיצון ושחט במקום אחר וראה בצד הפנימי שאין שם ריעותא על העור דאין להחמיר בזה לכל הדעות. ואם נפשט קרום עליון שעל הסימנים אפילו משהו טרפה ולא מהני בדיקה שאין אנו בקיאין בבדיקת הושט. מיהו בנפוח בעלמא סביב הסימנים וליכא שום ריעותא אחרת לא חיישינן לנקיבת הושט אלא תולין מחמת חולי עיין כה"ג:
א סָעִיף ב עד רוב סימנים. עיין בספר תפארת למשה שכתב דר"ל דלא סגי כשיעור שחיטת רוב סימנים לחוד בלי עור שע"ג הסימנים לזה כתב תיבת עד דבעינן שישחוט העור ובשר עד רוב סימנים ע"ש:
ב סָעִיף ב ובעוף כדי שיגביה. [עיין בתשובת משכנות יעקב סי' י' מ"ש בזה]:
ג סָעִיף ב אפי' משהו. עבה"ט. ועיין בספר בית לחם יהודה שכתב דאם שחט ובשעת שחיטה נגע בראש הסכין בכותל או בקרקע כתוב בשחיטות אחרונים שהוא שהייה גמורה ע"ש וכן העיד התב"ש שכן מנהג השוחטים ועיין בתשובת מקום שמואל סי' כ"ט שהעלה שאין להחמיר בזה כלל ופשיטא היכא שאינו יודע אימת נגע הסכין בכותל או בקרקע אם קודם גמר השחיטה או לאחר גמר השחיטה דודאי כשירה ואף הבית לחם יהודה יודה לזה ע"ש אכן בשו"ת זכרון יוסף חי"ד סי' א' מחמיר בזה וכתב דאם נדחף ראש הסכין בשעת שחיטה ונגע בעץ כסא המיוחד לשחיטה שקורין שראגי"ן השחיטה פסולה ואפי' אם אינו יודע אימת נגע אם קודם גמר השחיטה או אחר גמר השחיטה כבר נתפשט המנהג בין השוחטים להטריף אם לא נתברר בבירור גמור שלא שחט אחרי הדחיפה ולא מחלקים בין דחיפה חזקה ובין דחיפה ונגיעה קלה ולא יהא אלא כדברים המותרים כו' (מיהו לפ"ז דוקא אם מנהג השוחטים הוא מחמת סייג וגדר אבל אם נוהגים איסור מחמת שסוברים שהדין כן לא שייך בזה דברים המותרים כו' כמש"ל סי' רי"ד ס"א ע"ש גם קשה דהלא בדבר שאינו מצוי לא שייך בו מנהג כמ"ש הש"ך לקמן סימן ק"צ סק"ג) וכתב עוד דאם לא נדחף ראש הסכין רק שהעביר הטבח חודו של סכין בהולכה או בהבאה על צואר הבהמה ועל העץ של שראגי"ן בפעם אחת אף דאיכא למיחש דלמא שהה בחתיכת העץ מעט יותר מבחתיכת הסימנים מ"מ יש להכשיר הואיל וליכא בשהייה משהו לא איסור תורה ולא איסור דרבנן רק מצד המנהג לכן אמרינן ספיקא לקולא (וצריך לחלק בין זה להא דנמצא גמי דהתם ליכא ספיקא כלל וכמ"ש הרמ"א דודאי הוצרך וכו') ומכ"ש כשיש ספק אימת נגע אם קודם גמר השחיטה או אחריו ובפרט אם השוחט אומר ברי לי שלא שהיתי כלל ע"ש באריכות:
ד סָעִיף ב ואם נמצא לאח"ש גמי. עיין בתשובת שבו"י ח"ב סי' ס"א שנשאל בתרנגולת שחוט יוצא מפיה ומשכו בה וראו שהוא תוך הושט ולא יצא לחוץ כיצד ישחוט אותה והשיב דיש לנהוג בו כהא דממסמס קועיה דמא לשחוט הקנה לבדו דאע"ג דלכתחלה צריכין לשחוט אף בעוף שני סימנים מ"מ כאן הוי כדיעבד דאי ישחוט הושט אתי לידי שהייה כשיחחוך החוט ואחר שחיטה יראו מהיכן חוט זה בא. וכן עשו ונמצא שחוט היה משוך דרך הושט להזפק ומשם לקורקבן ושם היה קשר החוטין שאכלה התרנגולת ולא נמצא בה ריעותא אחרת והכשיר ע"ש באריכות:
ה סָעִיף ב גמי. עבה"ט סק"ה [מ"ש בשם ש"ך ולא ידעתי למה הקיל הב"ח כו' ועיין בתשובת משכנות יעקב סי' י"ב שמיישב דברי הב"ח בזה ע"ש]. ומ"ש בשם לה"ק בושט שיש בו סובין עיין בשו"ת בתי כהונה סימן יו"ד שנשאל על כיוצא בזה בתרנגול שנמצא לאחר שחיטה דוחן בושט והאריך לבאר דדוקא בנמצא דבר רך כגמי וכיוצא בו יש לאסור אבל אם נמצא דבר קשה כגון קוץ או חטה או שעורה או דוחן מונח בושט ונחתך כשירה זהו טעם הב"ח שהתיר בעשב ואף הש"ך שחלק עליו היינו דוקא בעשב דאף דאינו רך כמו הסימן מ"מ אינו דומה בקשיותו וחיזוקו כמו הסימן לאחר מיתוח אבל בשאר דברים קשים שהם כמתוחים ועומדים עד שהם מכריעים למיתוח הסימן ויותר גם הש"ך מודה דאין לאסור ומ"מ מסתפי לסמוך ע"ז למעשה אחרי שלא נזכר חילוק זה בשום אחרון אלא דבספק אם נחתך פשיטא דודאי יש להתיר ולסמוך על הכנה"ג דמתיר אף בגמי כהאי גוונא ע"ש שהאריך מאד בזה ומ"ש בשם עה"ג לענין אם חתך באצבעו עיין בזה בתשובת אא"ז פמ"א ח"ב סי' מ"ב:
ו סָעִיף ב או כיוצא בו. כתב בספר חמודי דניאל כ"י לפעמים נמצא בעוף בין סימן לסימן בועות קשים אם נחתך א' מהם עם הסימנים יש להטריף מחמת שהייה אבל בדברים רכים סביב הסימנים אין לחוש. וכתב עוד נראה היכא שמתיירא בעוף שמא ימצא בושט דבר מה כגון שאכל עכשיו וכדומה מותר לשחוט סימן אחד לכתחלה דשעת הדחק כדיעבד דמי ע"כ דבריו וע"ל סק"ג.
ז סָעִיף ב ונשחט עמו טריפה. אבל לא נשחט עמו כשר ועיין בתשובת בית שמואל אחרון חלק יו"ד סימן כ"ז. ועיין בתשובת שבו"י סימן נ"ה דה"ה אם לא נמצא הגמי מונח בושט אלא בין הקנה והושט ונחתך טרפה ע"ש:
ח סָעִיף ד שאינו חד. עיין בתשובת בית יעקב סימן כ"א כמה יהא שיעור חידודו של הסכין וגם אם מותר לשחוט בסכין שמקצתו חד ומקצתו אינו חד ע"ש:
ט סָעִיף ה שכל שלא נגמרה. עיין בשו"ת מאיר נתיבים סימן י"ז שהאריך לחלוק על רב אחד שהורה שאם ברור להשוחט שכבר שחט סימן אחד לגמרי ולא נשאר ממנו מאומה אף שעדיין לא התחיל לשחוט הסימן השני מותר לו לגמור אחר שנעשה שהייה גמורה ואין לאסור משום האיבעיא שהה במיעוט סימנים ע"ש סברתו והוא ז"ל האריך לחלוק עליו דגם אם שחט כל הסימן לגמרי בעוף פוסל שהייה ע"ש:
י סָעִיף ה ואפילו בדיעבד. עיין בתשובת נו"ב תניינא חיו"ד סימן ב' שנשאל בשוחט ששחט רק הקנה בעוף וכאשר הובא העוף לבית היה עדיין חי והחזירו העוף לבית השוחט ושחט את הושט מה דינו אם לסמוך על תשובת שבו"י ח"ב סי' נ"ד שמכשיר בדיעבד והשיב דאין לסמוך עליו בזה וגם בנד"ז גם השבו"י מודה דדוקא במיעוט הסימנים הקיל בדיעבד משא"כ כאן שכל הושט נשאר ולכן יש לאסור גם הכלים אפי' אחר מעל"ע והשוחט יש לדונו לכף זכות ואעפ"כ טוב להעבירו על חודש או ב' חדשים כפי ראות עיני המורה ולפי חזקת השוחט ביראת שמים ע"ש [ועיין בתשובת חתם סופר סימן מ"ב דמורה אחד התיר באחד שחתך במספרים הסימן שלא נשחט וכתב דלא טוב הורה כי באמת אין חילוק בין השוחט לאחר וכהכרעת הש"ך סימן ב' ס"ק כ"ז ואף דאיכא למימר הואיל וגזז במספרים אין שם שחיטה עליו רק גוזז מקרי ולא דמי לקרדום כו' אך לדינא חלילה לסמוך גם ע"ז ע"ש]:
יא סָעִיף ה להמיתו. עבה"ט ועיין בתשובת תשואות חן סי' י"ח מ"ש בזה:
יב סָעִיף ו מן העוף. ראיתי בכתבי הרב הגדול מהר"ר דניאל זצ"ל שדעתו דזה דוקא ביונה ולא בשאר עופות [והיינו כדעת הגאון השואל בתשובת מהר"מ פדוואה סימן פ"ג אך דעת מהרמ"פ שם אינו כן אלא דה"ה שאר עופות וכ"נ דעת הרמ"א ז"ל וכמ"ש בד"מ אות ז']. וכתב עוד פעם אחת מרט השוחט את הנוצות וקרע קצת מן העור אך לא מפולש נראה דכשירה ע"כ. ולפ"ז יש להתיר מכ"ש מה שנמצא לפעמים בעוף אינדיק שנתלש קארעל אחד וזה בא מחמת שחברותיה נושכים אותה אם אין הנקב מפולש דכאן יש עוד סניף דבזה לא שייך טעם הט"ז כיון דבעור אין דם ע"כ ניקב מושט הוא כו' דהא בקארעלין יש דם כ"נ לכאורה:
יג סָעִיף ו חתך העור בבהמה. עיין בתשובת ברית אברהם חלק יו"ד מסי' ך' עד סי' כ"ג בנדון ההקזה שעושים לבהמות מצוארם ע"י אומן בקי בכך לרפואת הבהמות אם מותרים המה או לא דשמא הקיז במקום הסימנים וגם אם יש להתיר החלב והגבינות שהוא הפסד רב והעלה דאם היינו מטריפים הבהמה היה גם החלב אסור דלא כדעת השואל אלא דיש להתיר גם גוף הבהמה מכמה טעמים והאריך לחלק בטעמים נכונים דלא דמי זה להא דחתך העור וסיים דמ"מ אם אפשר להזהיר לבעל הבהמה שיראה שהמקיז יאחז בסימנים לצד השני ראוי ונכון אך גם באותן הבהמות שהעובדי כוכבים מניחים להקיז ואין ישראל רואהו ג"כ אין להחמיר ע"ש. [גם בתשובת ח"ס סימן כ"א האריך בזה והעלה להתיר ע"ש]:
יד סָעִיף ו אבל אם לא יצא. עש"ך לענין אם לא חתך כל העור ויצא דם ועיין בתשובת שבו"י ח"ב סי' ס"א שכתב שנ"ל עיקר כדעת מהרש"ל בזה וכהפר"ח להתיר בפשיטות היכא שרחץ העור היטב וראה היטב שלא חתך כל העור ולא דמי למריטת הנוצות שעור עוף הוא דק וניקבת ע"י מריטת הנוצות כולו משא"כ בעור הבהמה ע"ש:
א סָעִיף ב ושהה בין כו' ובא כו'. ע"ש במתני' ותוספתא שם:
ב סָעִיף ב (ליקוט) כדי שיגביה כו'. כריב"ח ודלא כגירסת רש"י דגריס איכא בינייהו אלא בעומדת להטיל לבד ופירושו הוא ול"פ אבל לגירסת רש"י דר"י ושמואל פליגא וא"צ הגבהה והרבצה וז"ש וי"א כו' בלא הגבהה והרבצה (והא דנקט עוף משום דבזה מחולק הי"א בתרתי וגם משום שר"ל ולפי דבריהם כו'. אבל בליקוט דלקמן מפרש כפשטות הש"ע דל"פ כלל הי"א אלא בעוף) ובת"ה כתב שיש לחוש לדברי רש"י בשניהם וכ"כ בעל המאור (ע"כ):
ג סָעִיף ב עד רוב הסימנים. שהוא שיעור שחיטה מדאורייתא אף לכתחלה [ודלא כרמב"ם הביאו בת"ה (שמפרש) מש"ש שהה במיעוט סימנים מאי ר"ל אם שהה כשיעור מיעוט סימנים וכן בת"ה סתרו דהל"ל כמיעוט]:
ד סָעִיף ב וי"א כו'. דס"ל דריב"ח ס"ל כרב כיון דס"ל דקה לדקה כ"ש עוף לעוף ועבה"ג וסברא ראשונה ס"ל דריב"ח לא איירי בעוף כלל וס"ל כר' יוחנן: (ליקוט) וי"א דשיעור כו'. הוא שיטת רש"י שפסק כרב כדי עוף לעוף דקאי ריב"ח כוותיה דקאמר דקה לדקה וא"כ ה"ה עוף לעוף וס"ל ג"כ בלי הגבהה והרבצה ואף בבהמה גסה ודקה וכגי' אר"פ עומדת להטיל א"ב ופסק כשמואל ור' יוחנן בזה דלא כריב"ח ור"ח וכ"כ בסמ"ג ומרדכי דלא משערינן כלל בהגבהה והרבצה אפי' לבהמה אבל הרא"ש כתב דל"ג האי גי' דגריס א"ב וכ"ע מודי לריב"ח אלא שכתב דריב"ח מדלא קאמר ועוף לעוף ש"מ דבעוף לא בעי הגבהה והרבצה וזהו מ"ש וי"א כו' אבל לדעת רש"י וש"פ אפי' בבהמה לא בעינן כנ"ל והרא"ש פירש דברי רי"ף שפסק כר' יוחנן אפי' בהמה ר"ל אפי' גסה לעוף וכ"ש גסה לדקה אלא דבהגבהה והרבצה משערינן גסה לגסה ודקה לדקה ובעוף בלא הגבהה והרבצה כלל ועט"ז ודלא כב"ה דעייל פילא בקופא דמחטא אבל הר"ג מפרש דברי רי"ף כדברי הרמב"ם והוא סברא ראשונה (ע"כ):
ה סָעִיף ב (ליקוט) שמא שחט משהו כו'. דשהייה פוסלת במיעוט קמא דוושט כמ"ש בתוספתא והביאו תוס' שם ל' ב' ד"ה החליד כו' דתניא שחט מיעוט וושט כו' ובגמ' שם ק"מ ב' בעי רב הושעיא כו' (ע"כ):
ו סָעִיף ב ואם בא כו'. כמש"ש כ"ח א' דההוא כו':
ז סָעִיף ב והמנהג כו'. משום דא"א בקיאין בשיעורין הסכימו לאסור בכ"ע:
ח סָעִיף ב ואם נמצא כו'. דהסימנין מתוחין ונשחטין מהר משא"כ בדבר המונח ואע"ג דעסוק בשחיטה נקרא שהייה וכמ"ש בס"ד. תה"ד:
ט סָעִיף ה אחר כו' ולפ"ז כו'. תוספתא שחט חצי גרגרת ושהה כדי שחיטה ואח"כ שחט את כולה שחיטתו כשרה אחד או רוב אחד בעוף אע"פ שהוא לזמן מרובה שחיטתו כשרה ועבגמ' כ"ט א' מי סברת בבהמה כו':
י סָעִיף ה ולכן כו'. רש"י שם:
יא סָעִיף ו והמנהג כו'. משום שא"א בבדיקה כמש"ו ושהייה פוסל במיעוט קמא דוושט שהוא במשהו וכמ"ש בתוספתא שחט מיעוטו של וושט ושהה כדי שחיטה ואח"כ שחט את שניהם או שניקב הוושט ואח"כ שחט את שניהם טרפה:
יב סָעִיף ו ואסור למכרו כו'. כמש"ש נ"ג ב' וע"ל סי' נ"ז סי"ח וס"כ בהגה: (ליקוט) ואסור למכרו כו'. כמ"ש (נ"ג ב') בספק דרוסה ובפ"ה דע"ז (ס"ה ב') ביין שנפל ע"ג חטים. הר"נ ומרדכי שם (ע"כ).
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.