א דְּרָסָה כֵּיצַד, כְּגוֹן שֶׁהִנִּיחַ הַסַכִּין עַל הַצַּוָּאר וְדָחַק וְחָתַךְ לְמַטָּה, כְּחוֹתֵךְ צְנוֹן אוֹ קִשּׁוֹת, הֲרֵי זֶה פְּסוּלָה; וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם הִכָּה בְּסַכִּין עַל הַצַּוָּאר, כְּדֶרֶךְ שֶׁמַּכִּין בְּסַיִף, וְחָתַךְ הַסִימָנִים בְּבַת אַחַת.
ב שָׁחַט בְּהוֹלָכָה אוֹ בַּהֲבָאָה לְבַד, אִם יֵשׁ בַּסַכִּין כִּמְלֹא צַוָּאר וְחוּץ לַצַּוָּאר כִּמְלֹא צַוָּאר עִם הָעוֹר וְהַמַּפְרֶקֶת (מהרי"ו), כְּשֵׁרָה; וְאִם לָאו, פְּסוּלָה, שֶׁכָּל שֶׁאֵין בּוֹ כַּשִּׁעוּר הַזֶּה אִי אֶפְשָׁר לִשְׁחֹט בְּלֹא דְּרָסָה, עַל יְדֵי הוֹלָכָה אוֹ הֲבָאָה לְבַד; וְאִם הוֹלִיךְ וְהֵבִיא, אֲפִלּוּ שָׁחַט בְּאִזְמֵל כָּל שֶׁהוּא כְּשֵׁרָה. הַגָּה: וְיֵשׁ מַחְמִירִין בִּבְהֵמָה (מָרְדְּכַי וְרַ"ן בְּשֵׁם ר"ח וְאִכָּא מָאן דְּאָמַר בָּרִי"ף וְנִזְכַּר בַּאֲגוּדָה וְכָל בּוֹ וְהג"א מאוֹר זָרוּעַ) ; וְהַמִּנְהָג בִּגְלִילוֹת אֵלּוּ לִפְסֹל בַּבְּהֵמָה, אֲפִלּוּ הוֹלִיךְ וְהֵבִיא, אִם אֵין בַּסַּכִּין כִּמְלֹא צַוָּאר וְחוּץ לַצַּוָּאר מַשֶּׁהוּ (זֶהוּ דַּעַת מהרי"ו).
ג שָׁחַט ב' רָאשִׁים כְּאֶחָד, בְּהוֹלָכָה אוֹ בַּהֲבָאָה בִּלְבַד, אִם יֵשׁ בַּסַכִּין כְּדֵי ג' צַוָּארִין, כְּשֵׁרָה; וְאִם לָאו, יֵשׁ לָחוּשׁ וְלֶאֱסֹר שְׁתֵּיהֶן (רַמְבַּ"ן וְרַשְׁבָּ"א וְר"ן וְר' יְרוּחָם).
ד שְׁנַיִם אוֹחֲזִין בַּסַכִּין וְשׁוֹחֲטִין, אֲפִלּוּ זֶה לְמַעְלָה לְצַד הָרֹאשׁ וְזֶה לְמַטָּה לְצַד הֶחָזֶה, שׁאוֹחֲזִין אוֹתוֹ בַּאֲלַכְסוֹן, כְּשֵׁרָה וְלֹא חַיְישִׁינָן שֶׁמֶּא יִדְרְסוּ זֶה עַל זֶה.
ה הָיָה שׁוֹחֵט וְחָתַךְ כָּל הַמַּפְרֶקֶת, כְּשֵׁרָה. (מָרְדְּכַי בְּשֵׁם מהר"מ וְעַיֵּן סָעִיף קָטָן ה'). הַגָּה: וְהַמִּנְהָג לְהַטְרִיף אֲפִלּוּ לֹא חָתַךְ רַק רֹב הַמַּפְרֶקֶת (מהרי"ו וְאָגוּר ות"ה), וְאֵין לְשַׁנּוֹת כִּי יֵשׁ מֵרַבְוָתָא סוֹבְרִין כֵּן (דִּקְדֵּק רַאַבִיָ"ה מִפי' רַשִׁ"י).
ו כְּשֶׁאָדָם שׁוֹחֵט עוֹף וְאוֹחֵז בַּסִימָנִים בִּשְׁתֵּי אֶצְבְּעוֹתָיו צָרִיךְ שֶׁיֶּאֱחֹז אוֹתָם יָפֶה, שֶׁאִם אֵינוֹ אוֹחֵז אוֹתָם בְּטוֹב, פְּעָמִים שֶׁיִּהְיוּ נִשְׁמָטִין לְכָאן וּלְכָאן, וְלֹא יָכוֹל לְשָׁחֲטָן עַל יְדֵי הוֹלָכָה, וּבָא לִידֵי דְּרָסָה. הַגָּה: וְכֵן לֹא יַנִּיחַ הָאֶצְבַּע עַל הַסַּכִּין אֶלָּא יַחֲזִיק אוֹתוֹ בַּקַּתָּא, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי דְּרָסָה, (דַּעַת עַצְמוֹ מִקַבָּלַת הַשּׁוֹחֲטִים וּמַהַרְשָׁ"ל פ' הַשּׁוֹחֵט סִימָן י"ב) ; וַאֲפִלּוּ לֹא עָשָׂה דְּרָסָה אֶלָּא בְּמַשֶּׁהוּ מִן הַוֵּשֶׁט, פְּסוּלָה. הַגָּה: וְהַמִּנְהָג לְהַטְרִיף כָּל דְּרָסָה, בֵּין בְּמִעוּט קַמָּא בֵּין בְּמִעוּט בְּתֵרָא, בֵּין בַּקָּנֶה בֵּין בַּוֵּשֶׁט. (שְׁחִיטוֹת מהרי"ו).
ז חֲלָדָה כֵּיצַד, כְּגוֹן שֶׁהִכְנִיס הַסַכִּין בֵּין סִימָן לְסִימָן, בֵּין שֶׁשָּׁחַט הַתַּחְתּוֹן כְּהִלְכָתוֹ, מִלְּמַעְלָה לְמַטָּה, וְחָזַר וְהוֹצִיאוֹ וְשָׁחַט הָעֶלְיוֹן, בֵּין שֶׁשָּׁחַט הָעֶלְיוֹן מִמַּטָּה לְמַעְלָה שֶׁלֹּא כְּהִלְכָתוֹ, פְּסוּלָה.
ח הֶחְלִיד אֶת הַסַכִּין תַּחַת הָעוֹר, אוֹ תַּחַת צֶמֶר מְסֻבָּךְ בְּצַוַּאר הַבְּהֵמָה, אוֹ תַּחַת מַטְלִית הַקָּשׁוּר בְּצַוָּארָהּ, אוֹ שֶׁהַמַּטְלִית מְדֻבָּק בּוֹ בְּשַׁעֲוָה וְשָׁחַט, שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה; אֲבָל אִם הַמַּטְלִית פָּרוּשׂ עַל צַוָּארָהּ וְשָׁחַט, שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה. וְיֵשׁ מִי שֶׁפּוֹסֵל גַּם בָּזֶה, וּלְכַתְּחִלָּה יֵשׁ לָחוּשׁ לִדְבָרָיו. הַגָּה: וְכֵן יֵשׁ לִזָּהֵר בִּכְבָשִׂים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם צֶמֶר מְסֻבָּךְ בְּצַוְּארֵיהֶם לִתְלֹשׁ הַצֶּמֶר הַמְּסֻבָּךְ, שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי חֲלָדָה (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַשּׁוֹחֵט וְרוֹקֵחַ).
ט צָרִיךְ לִזָּהֵר כְּשֶׁאָדָם שׁוֹחֵט, וְחָס עַל הָעוֹר שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה בּוֹ קֶרַע גָּדוֹל, וְשׁוֹחֵט בְּרֹאשׁ הַסַכִּין וּמִתְכַּסֶה מֵהָעוֹר; אָמְנָם אִם שׁוֹחֵט בְּאֶמְצַע הַסַכִּין אֵין לָחוּשׁ אִם רֹאשׁוֹ מִתְכַּסֶה בָּעוֹר, כֵּיוָן שֶׁהַסַכִּין בַּמָּקוֹם שֶׁשּׁוֹחֵט בּוֹ כְּנֶגֶד הַסִימָנִים אֵינוֹ מְכֻסֶה; וְיֵשׁ מִי שֶׁמַּחְמִיר גַּם בָּזֶה, וְיֵשׁ לָחוּשׁ לִדְבָרָיו לְכַתְּחִלָּה.
י אִם לְאַחַר שֶׁשָּׁחַט רֹב הַסִימָנִים הֶחֱלִיד הַסַכִּין תַּחַת מִעוּט הַנִּשְׁאָר מִשְּׁנֵיהֶם אוֹ מֵאֶחָד מֵהֶם וּפְסָקוֹ, מֻתָּר. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹסֵר גַּם בָּזֶה, וְרָאוּי לָחוּשׁ לִדְבָרָיו לְכַתְּחִלָּה. הַגָּה: וְהַמִּנְהָג לְהַטְרִיף כָּל חֲלָדָה, בֵּין בְּמִעוּט קַמָּא בֵּין בְּמִעוּט בְּתֵרָא, בֵּין בַּקָּנֶה בֵּין בַּוֵּשֶׁט (שְׁחִיטַת מהרי"ו).
יא אִם הֶחֱלִיד הַסַכִּין תַּחַת מִעוּט הָרִאשׁוֹן וּשְׁחָטוֹ מִמַּטָּה לְמַעְלָה, וְאַחַר כָּךְ גָּמַר הַשְּׁחִיטָה כְּדַרְכָּהּ; וְכֵן אִם שָׁחַט רֹב סִימָן אֶחָד בַּבְּהֵמָה, וְהֶחְלִיד הַסַכִּין תַּחַת מִעוּט הַנִּשְׁאָר וְשָׁחַט סִימָן הַשֵּׁנִי; וְכֵן אִם שָׁחַט מִעוּט הָרִאשׁוֹן בַּחֲלָדָה, וְגָמַר הַשְּׁחִיטָה שֶׁלֹּא בַּחֲלָדָה, הֲרֵי זוֹ פְּסוּלָה.
יב הַגְרָמָה כֵּיצַד, זֶה הַשּׁוֹחֵט בַּקָּנֶה לְמַעְלָה בְּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לִשְׁחִיטָה, אוֹ שֶׁהִתְחִיל לִשְׁחֹט בִּמְקוֹם שְׁחִיטָה, וְשָׁחַט מְעַט וְהִטָּה הַסַכִּין חוּץ לִמְקוֹם שְׁחִיטָה לְמַעְלָה וּגְמָרָהּ שָׁם; אֲבָל שָׁחַט רֹב חֲלַל הַקָּנֶה בִּמְקוֹם שְׁחִיטָה, וְהִטָּה הַסַכִּין חוּץ לִמְקוֹם שְׁחִיטָה לְמַעְלָה, וְגָמַר שָׁם חֲתִיכַת כָּל הַקָּנֶה, כְּשֵׁרָה. וְהוּא הַדִּין אִם שָׁחַט רֹב שְׁנַיִם בִּבְהֵמָה בִּמְקוֹם שְׁחִיטָה, וְהִשְׁלִים הַשְּׁחִיטָה בְּהַגְרָמָה אוֹ בִּדְרָסָה, כְּשֵׁרָה; וְיֵשׁ מִי שֶׁפּוֹסֵל בִּדְרָסָה, וְיֵשׁ לָחוּשׁ לִדְבָרָיו לְכַתְּחִלָּה. הַגָּה: וְהַמִּנְהָג לְהַטְרִיף בֵּין בִּדְרָסָה בֵּין בְּהַגְרָמָה, בֵּין בְּמִעוּט קַמָּא בֵּין בְּמִעוּט בְּתֵרָא, בֵּין בַּקָּנֶה בֵּין בַּוֵּשֶׁט. (גַּם כֵּן במהרי"ו).
יג הִגְרִים בַּקָּנֶה בִּתְחִלַּת שְׁלִישׁ וְשָׁחַט ב' שְׁלִישִׁים, כְּשֵׁרָה; שָׁחַט שְׁלִישׁ וְהִגְרִים שְׁלִישׁ, וְחָזַר וְשָׁחַט שְׁלִישׁ הָאַחֲרוֹן, כְּשֵׁרָה; הִגְרִים שְׁלִישׁ וְשָׁחַט שְׁלִישׁ, וְחָזַר וְהִגְרִים שְׁלִישׁ הָאַחֲרוֹן, הֲרֵי זוֹ פְּסוּלָה; וְאִם דָּרַס אוֹ הֶחְלִיד, בֵּין בִּשְׁלִישׁ רִאשׁוֹן בֵּין בִּשְׁלִישׁ אֶמְצָעִי, הֲרֵי זוֹ פְּסוּלָה.
יד כָּל אֵלּוּ הַחִלוּקִים כְּשֶׁהוּא וַדַּאי שֶׁלֹּא נָגַע בַּוֵּשֶׁט אֶלָּא בַּקָּנֶה לְצַד מַעְלָה; אֲבָל בַּוֵּשֶׁט, אֲפִלּוּ שָׁחַט בּוֹ כָּל שֶׁהוּא חוּץ לִמְקוֹם שְׁחִיטָה, בֵּין לְצַד מַעְלָה בֵּין לְצַד מַטָּה; וְכֵן בַּקָּנֶה לְצַד מַטָּה, קֹדֶם גְּמַר הֶכְשֵׁר שְׁחִיטָה, אַף עַל פִּי שֶׁגָּמַר כָּל הַשְּׁאָר בִּמְקוֹם שְׁחִיטָה, הֲרֵי זוֹ פְּסוּלָה, מִפְּנֵי שֶׁנְּקִיבַת מְקוֹמוֹת הַלָּלוּ בְּמַשֶּׁהוּ (ד"ע וְר' יְרוּחָם). וְהַמִּנְהָג לְהַטְרִיף מִכָּל מָקוֹם, וְאֵין לְשַׁנּוֹת (מהרי"ו).
טו עִקּוּר כֵּיצַד, כְּגוֹן שֶׁנֶּעֱקַר הַקָּנֶה אוֹ הַוֵּשֶׁט מֵהַלֶּחִי וּמֵהַבָּשָׂר, וְנִשְׁמַט אֶחָד מֵהֶם אוֹ שְׁנֵיהֶם קֹדֶם גְּמַר שְׁחִיטָה; אֲבָל אִם שָׁחַט אֶחָד בְּעוֹף אוֹ רֻבּוֹ, וְאַחַר כָּךְ נִשְׁמַט הַשֵּׁנִי, שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה; נִשְׁמַט אֶחָד מֵהֶם וְאַחַר כָּךְ שָׁחַט אֶת הַשֵּׁנִי, שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה. הַגָּה: וְאָנוּ נוֹהֲגִין לְהַטְרִיף כָּל עִקּוּר בֵּין בְּמִעוּט קַמָּא בֵּין בְּמִעוּט בְּתֵרָא בֵּין בַּקָּנֶה בֵּין בַּוֵּשֶׁט (עַל פִּי מהרי"ו) ; וְדַוְקָא לְאַחַר שֶׁנִּשְׁחַט, אֲבָל בְּחַיָּיו כָּשֵׁר אֶלָּא שֶׁאֵין שְׁחִיטָה מוֹעֶלֶת בּוֹ, ונ"מ לְעִנְיַן חָלָבוֹ אוֹ בֵּיצִים שֶׁלּוֹ שֶׁהֵם כְּשֵׁרוֹת. (בֵּית יוֹסֵף מִתְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ"א).
טז הָא דְּפָסוּל בְּעִקּוּר הַיְנוּ כְּשֶׁנֶּעֱקַר כֻּלּוֹ, אֲבָל אִם נִשְׁתַּיֵּר בּוֹ אֲפִלּוּ מַשֶּׁהוּ, כָּשֵׁר, וְהוּא שֶׁאוֹתוֹ שֶׁנִּשְׁאַר הוּא בְּמָקוֹם אֶחָד; אֲבָל אִם מִעוּט הַנִּשְׁאָר הוּא מְדֻלְדָּל, שֶׁהוּא מְעַט כָּאן וּמְעַט כָּאן, פָּסוּל, שֶׁנִּכָּר הַדָּבָר שֶׁנֶּעֱקַר בְּכֹחַ, וּמַה שֶּׁנִּשְׁאַר מְחֻבָּר חִבּוּר מְדֻלְדָּל הוּא וַהֲוָה לֵיהּ נֶעֱקַר כֻּלּוֹ וּפָסוּל; וְהָנֵי מִלֵּי כְּשֶׁנֶּעֱקַר רֻבּוֹ, אֲבָל אִם לֹא נֶעֱקַר אֶלָּא מִעוּט, וְרֻבּוֹ קַיָּם, אַף עַל פִּי שֶׁרֹב זֶה הַנִּשְׁאָר הוּא מְדֻלְדָּל מְעַט כָּאן וּמְעַט כָּאן, כָּשֵׁר.
יז שָׁחַט אֶחָד מֵהַסִימָנִים וְנִמְצָא הַשֵּׁנִי שָׁמוּט, וְאֵין יָדוּעַ אִם קֹדֶם שְׁחִיטָה נִשְׁמַט אוֹ אַחַר שְׁחִיטָה, הֲרֵי זוֹ פְּסוּלָה. הַגָּה: וַאֲפִלּוּ זָרַק הָעוֹף מִיָּדוֹ, וְלֹא אָמְרִינַן דְּמֵחֲמַת זְרִיקָה אוֹ פִּרְכּוּס נִשְׁמַט (מַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ ל"ה) ; מִיהוּ הַשּׁוֹחֵט נֶאֱמָן לוֹמַר שֶׁלֹּא הָיָה שָׁמוּט בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה (פִּסְקֵי מהרא"י סי' ר"ה).
יח נִמְצָא הַסִימָן הַשָּׁחוּט שָׁמוּט; אִם כְּשֶׁשָּׁחַט תָּפַשׂ הַסִימָנִים בְּיָדוֹ, אוֹ עוֹר בֵּית הַשְּׁחִיטָה מֵאַחֲרָיו, וְנִדְחַק הַסִימָן תַּחַת הָעוֹר, הֲרֵי זוֹ פְּסוּלָה; וְאִם לָאו, מֻתָּר עַל יְדֵי בְּדִיקָה, שֶׁיָּבִיא בְּהֵמָה וְיִשְׁחֹט הַסִימָן וְאַחַר כָּךְ יַעַקְרֶנּוּ, אִם דּוֹמוֹת שְׁתֵּי הַשְּׁחִיטוֹת זוֹ לָזוֹ, כְּשֵׁרָה; וְאִם הַשְּׁנִיָּה מַאֳדֶמֶת יוֹתֵר, פְּסוּלָה הָרִאשׁוֹנָה. וְעַכְשָׁו אֵין אָנוּ בְּקִיאִין בִּבְדִיקָה זוֹ, הִלְכָּךְ בְּכָל גַּוְנָא אָסוּר.
יט שָׁחַט הָעוֹף כְּדַרְכּוֹ בְּהֶכְשֵׁר, וְאַחַר גְּמַר שְׁחִיטָה מָצָא טַבַּעַת מֵהַגַּרְגֶּרֶת שָׁלֵם עַל הַסַכִּין, כָּשֵׁר. הַגָּה: וְיֵשׁ מַטְרִיפִין בָּזֶה, וְכֵן עִקָּר (שְׁחִיטוֹת יְשָׁנִים בְּשֵׁם מהרא"ק, גַּם עַל פִּי גִּיסוֹ מהרר"י כַּ"ץ שֶׁאָמַר כָּךְ הִנְהִיג מהר"ר מֹשֶׁה יָפֶה) וְאֵין לְשַׁנּוֹת.
כ הַשּׁוֹחֵט תַּרְנְגוֹל צָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁיִּדְחֹק רַגְלוֹ בַּקַּרְקַע, אוֹ יַגְבִּיהֶנּוּ שֶׁלּא יִנְעֹץ רַגְלוֹ בַּקַּרְקַע, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַעֲקֹר הַסִימָנִים.
א סָעִיף ב אם יש בסכין כו'. ע"ל סי' ח' מ"ש בזה:
ב סָעִיף ג שחט ב' ראשים כו'. משמע לכאורה דוקא דיעבד ובטור איתא שוחט אדם שני ראשים כאחד כו' והכי איתא בש"ס פרק השוחט (חולין דף כ"ט ע"א) בהדיא וכ"כ הר"ן דמותר אפילו לכתחלה וצ"ל דלאו דוקא שחט דה"ה אפילו לכתחלה וכן מוכרח לומר בהרמב"ם פ"ב מה"ש דין ט' ובכל בו ע"ש ודו"ק:
ג סָעִיף ג אם יש בסכין כדי ג' צוארין כשרה. פי' בין שהניח הסכין בתחלת השחיטה על רוחב ב' הראשים ויצא אורך הסכין כמלא צואר חוץ להב' ראשים והוליך הסכין לצד האחר עד שלא נשאר כלום יוצא באותו צד שיצא כבר ובין שהתחיל לשחוט בקצה הסכין והוליך הסכין בשחיטתו עד שיצא כמלא הצואר חוץ לראש השני דאז ודאי כיון שעל ב' הראשים עבר כמלא ב' צוארים כשר אבל פשוט אם הניח הסכין בתחלת השחיטה על רוחב ב' הראשים והוליך הסכין לאותו צד שיצא חוץ להב' ראשים כמלא צואר דזהו חשיב כאלו אין בסכין אלא כמלא ב' צוארים וק"ל:
ד סָעִיף ג ואם לאו יש לחוש. זהו דעת הרמב"ן והרשב"א והר"ן (ועי' בחדושי הרשב"א דף ל"ב ע"ג ובתה"א דף כ"ז ע"ב) ונלפע"ד דאינהו מיירי כשהניח הסכין בתחלת השחיטה על רוחב הב' ראשים ומיירי ששחט לאותו צד שיצא ודעת הב"י וד"מ דלפי טעם שכתבו דכיון שאנו רואין שבאחד מהן דרס ע"כ אף בשניה דרס שהרי בבת אחת ובענין א' העביר הסכין על שתיהן ה"ה כשהתחיל לשחוט בקצה הסכין וכיון שעבר חצי הסכין על השניה פוסק דשתיהן אסורות מה"ט דהא עכ"פ עינינו רואות שאח' מהן נדרסה וא"כ בבת א' העביר הסכין על שתיהן וא"כ גם השניה נדרסה וכן משמע דעת מהרש"ל פ' השוחט סימן י"א דלא כהב"ח שחילק בין התחיל לשחוט בקצה הסכין ובין הניח הסכין בתחלת השחיטה על רוחב הראשים בדברים שאינם מתקבלים על הלב וגם נלפע"ד דאם התחיל לשחוט בקצה הסכין ועבר הסכין לצד האחר עד שיצא כמלא צואר לצד האחר בענין שעל שתיהן עבר כל הסכין שתיהן כשרות לכ"ע וכן כתבו ב"י וד"מ ומהרש"ל והוא פשוט דלא כהב"ח שחלק ע"ז ואין נראין דבריו לא בגוף הענין ולא בדברי הרא"ש ודוק היטב:
ה סָעִיף ה והמנהג להטריף כו'. וצריך עיון בזה שהרבה גדולי הפוסקים מתירין הלא המה המרדכי והאגודה ר"פ השוחט בשם מהר"מ והרמב"ן והר"ן פרק השוחט במתני' דהיה שוחט והתיז הראש כו' וכן כתב הרשב"א בשם גדולי המפרשים וכ"כ הרא"ה בספר בדק הבית (דף כ"ג) וכן משמע דעת הרמב"ם פ"ב מה"ש דין ט' וכמבואר בכ"מ לשם וכ"כ בעל העיטור וכ"כ הרשב"א בחדושיו ובת"ה ובמ"ה ריש סימן ב' וכן משמע בתוספות ר"פ השוחט ד"ה ותו וכן משמע בתשובת בנימן זאב סי' שכ"ז וכ"נ מוכח מן המשנה וש"ס פ"ק דחולין (דף י"ט ע"ב) והתוספתא שהביא המרדכי ר"פ השוחט ע"ש ודוק והכי מוכח מדברי כל הפוסקים והט"ו בס"ס כ"א גם בתרומת הדשן סי' קפ"ז כתב דמן הדין שרי אלא שנהגו להחמיר וכן משמע באגור שסיים אבל רוב הפוסקים מתירים ע"כ ואולי דעת הר"ב דוקא להחמיר במקום שאין הפסד מרובה וכה"ג:
ו סָעִיף ז בין ששחט כו'. וכ"ש אם הכניס הסכין תחת שני הסימנים ושוחטן ממטה למעלה או שחט התחתון ממטה למעלה והעליון כהלכתו דהוי חלדה:
ז סָעִיף ח שחיטתו פסולה. כל זה ספק פסולה דבעיות ולא איפשטא נינהו:
ח סָעִיף ח וכן יש ליזהר כו'. ובמרדכי סיים שגם בעופות יש למרוט הנוצות מהן וכ"כ בעט"ז והר"ב סמך אמ"ש בס"ס כ"ג לכתחלה אין למרוט אם יוכל לשחוט בלא זה וממילא נשמע כל שאינו יוכל לשחוט בלא זה ימרוט:
ט סָעִיף ט ויש לחוש לדבריו לכתחלה. כלומר בזה שבמקום ששוחט הוא מגולה אבל בדין הראשון כששוחט בראש הסכין והסכין במקום ששוחט מתכסה מהעור משמע דעת המחבר דאפילו בדיעבד פסול וכן משמע בב"י והעט"ז כתב צריך ליזהר שלא יכניס הסכין בשעת שחיטה תחת העור בשום מקום בין כנגד הסימנים בין כנגד הסכין שלא כנגד הסימנים עכ"ל ולא ביאר יפה דברישא בדיעבד פסול והב"ח השיג על המחבר מהתוס' והגהת אשי"רי שאסרו אף דיעבד ולא אבין השגתו די"ל דהתוס' מיירי שהסכין במקום ששוחט בו הוא מכוסה ובהג"א מיירי להדיא בהכי ע"ש ועיין במהרש"ל פ"ק דחולין סי' מ"ב:
י סָעִיף יא אם החליד הסכין כו'. כל הדינים שבסעיף זה הם פירושים דהאבעיא החליד במעוט סימנים מהו ולא איפשטא וקי"ל לחומרא והוי ספק נבילה:
יא סָעִיף יא ושחטו ממטה למעלה כו'. כתב הב"ח צריך לפרש לפ"ז שקודם שהחליד חתך העור והחליד אח"כ תחת מיעוט הראשון של הסי' דאל"כ ה"ל תחת העור ובלא"ה פסולה וכ"כ התוס' והרא"ש לדעת ר"ת שגם הוא פי' החליד תחת מיעוט קמא עכ"ל ולא ירדתי לסוף דעתו דודאי לר"ת שפי' החליד תחת מיעוט קמא ושוחט שוב כל הסימנים בהחלדה צ"ל כן אבל בדין זה דאינו שוחט רק המיעוט בחלדה וגמר השחיטה שלא בחלדה אה"נ דלהוי תחת העור ומבעיא אי הוי חלדה אף במעוט סימנים או נימא כיון שגמר השחיטה שלא בחלדה כשר:
יב סָעִיף יא וכן אם שחט רוב סימן א' בבהמה כו'. אבל בעוף כיון שנשחט סימן אחד הוכשר ותו לא פסיל ביה חלדה כ"כ הפוסקים וע"ל סי' כ"ג ס"ק ט':
יג סָעִיף יא וכן אם שחט מיעוט הראשון בחלדה כו'. אושט קאי דאילו אקנה לא נאסר משום חלדה במעוט קמא מידי דהוה אחצי קנה פגום וכדאיתא בש"ס ופוסקים וט"ו ס"ס כ"א וסי' כ"ג ס"ה וכ"כ בדרישה. והב"ח כתב בסעיף ח' וז"ל ומצאתי למהרש"ל שכתב וז"ל ולפי מ"ש הטור דיש אוסרים הגרים שליש ושחט ב' שלישים מכ"ש שיש לאסור שהה או החליד במעוט קמא אפילו בקנה ולא אמרי' דמ"ש מחצי קנה פגום דא"כ הגרים שליש ושחט ב' שלישים כ"ש דנימא הכי אדרבה אמינא אפילו מאן דפליג אהגרים שליש ושחט ב' שלישים וסבר דכשר משום שאינו מקום שחיטה אבל בשהה או החליד מודה גם מסתבר לומר הכי דמ"ש מעוט בתרא שכבר הכל שחט כראוי ואפ"ה אסרינן מאחר דנעשה כעין פסול בענין שחיטה כ"ש במעוט קמא עכ"ל ודברים ברורים הם ודלא כמ"ש מהרו"ך דבמעוט קמא של קנה לא נאסר משום חלדה ושרי ליה מארי' עכ"ל הב"ח ובאמת מצאתי כן בתוך הגהות מהרש"ל לטור אבל תמה אני אם כתבו דמי איכא למ"ד שהייה במעוט קמא דקנה פסול הא ש"ס ערוכה פ' השוחט (חולין דף כ"ח ע"א) נשחט חצי גרגרת ושהה כדי שחיטה וגמר שחיטתו כשרה וכן כתב הרמב"ם פ"ג מה"ש דין ו' שחט בקנה לבדו חציו או מעוטו ושהה זמן מרובה ה"ז חוזר וגומר השחיטה ואין בכך כלום עכ"ל והוא פשוט ומוסכם מכל הפוסקים כמו שנתבאר לעיל סי' כ"ג ואפילו היש אוסרים בהגרים שליש ושחט ב' שלישים והוא הרשב"א מתיר להדיא בשהה במעוט קמא דקנה וטעמא דדוקא בהגרמה פסול כיון דבעידנא דנפקא חיותא (ר"ל בשעה ששוחט שליש האמצעי נשחט הרוב) ליכא רובא במקום שחיטה משא"כ בשהה והחליד דכשר לכ"ע והכי משמע בתוספות דף ל' ע"ב ד"ה החליד ובהרא"ש שם ושאר פוסקים וכן פי' הריב"ש סי' קפ"ז בהדיא לדברי הרמב"ם אלו שהעתיק המחבר דמיירי בוושט דבקנה כשרה החלדה במעוט קמא ע"ש ובפ' השוחט (חולין דף ל"ב ע"ב) מוכח נמי להדיא דחלדה לא גרע מפסוקת הגרגרת ופסוקת הגרגרת קי"ל לקמן סי' ל"ד דלא מיטרפא אלא ברובא וע"כ צ"ל דמה שנמצא ע"ש מהרש"ל היינו לדידן דמחמרי' בהגרמה במיעוט קמא וה"ה בכל הלכות שחיטה והיינו מטעמא דאין אנו בקיאין בבדיקת הוושט וחיישינן שמא נגע בוושט וכדלעיל סי' כ"ג אבל ודאי מדינא ולדעת הפוסקים והרמב"ם מכללם כשר בין שהייה בין חלדה במיעוט קמא דקנה וכמ"ש הדרישה:
יד סָעִיף יב רוב חלל הקנה. אבל ברוב הטבעות לא סגי לפי שאינן מקיפות את כל הקנה ואע"פ ששחט רובה עדיין לא שחט רוב הקנה חוץ מטבעת העליונה שהיא מקפת את כל הקנה. טור וע"ל ר"ס ל"ד:
טו סָעִיף יב ויש מי שפוסל בדרסה. אבל בהגרמה מכשיר דכיון דהגרמה לאו מקום שחיטה הוא הוי כאלו הוליך בידה או ברגלה לאחר שחיטה. תוס' והרא"ש ושאר פוסקים:
טז סָעִיף יג ושחט ב' שלישים כשרה. הטעם דהא יש כאן רוב בשחיטה וכן בשחט שליש והגרים שליש ושחט שליש כשר מה"ט:
יז סָעִיף יג ה"ז פסולה. דהא יש כאן רוב בהגרמה:
יח סָעִיף יג ואם דרס או החליד כו'. דע שכל הסעיף הוא לשון הרמב"ם פ"ג מה"ש ונתחבטו בפירושו הריב"ש בתשו' סי' קפ"ז והר"י ן' שושאן והכסף משנה לפי שהוקשה להם מ"ש דהחליד בשליש הראשון היא פסולה ודאי ולפני זה כתב דשחט מיעוט סימנים בחלדה וגמר שלא בחלדה ה"ז ספק נבלה (וכמ"ש בס"ק י"א) ועוד מה ענין אם דרס או החליד בשליש ראשון או אמצעי לכתבו כאן אצל דיני הגרמה ועוד הקשה הריב"ש דע"כ בקנה מיירי מדמפליג בין דרס או החליד להגרים וא"כ מ"ש מחצי קנה פגום והאריך בישובו והעלה בסוף דבריו שדברי הרמב"ם אינם נכונים וקשה להולמם. ובכ"מ הביא תשו' הר"י ן' שושאן שהאריך עליו במליצותיו ודחה לכל דברי הריב"ש ונתכוין לדבר אחד עם מ"ש הכ"מ וז"ל וי"ל שמ"ש הרמב"ם שאם דרס או החליד בשליש ראשון פסולה כך פי' אם דרס או החליד שליש ראשון ושחט יפה שליש שני ודרס או החליד שליש שלישי וכן אם שחט שליש ראשון ודרס או החליד שליש אמצעי ושחט יפה שליש האחרון ה"ז פסולה נבלה ודאית שלא יעלה על דעתנו לומר כשם שבהגרמה שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש כשרה כך הדין בדרסה וחלדה לזה אמר דל"ש החליד שליש ושחט שליש והחליד שליש דבכה"ג אפילו בהגרמה פסולה ל"ש שחט שליש והחליד שליש ושחט שליש הכל פסול בדרסה וחלדה וכן הדין נותן מפני שהגרמה אינו במקום שחיטה ולכן כששחט שליש ראשון ואחרון במקום שחיטה הרי שחט ב' שלישים במקום שחיטה ומה לנו באמצעי שהגרים כיון ששחט ב' שלישים במקומה אבל חלדה ודרסה שהם במקום שחיטה באמצע ג"כ פוסלת אבל בשחט מיעוט סימנים בחלדה וגמר בכשרות מספקא לן ולכן פסק ה"ז ספק נבלה עכ"ל ולכך העתיק כאן המחבר לשון הרמב"ם בין בשליש "ראשון בין בשליש "אמצעי בלא ה' וכל דבריהם דחוקים מאד ואינם נראין כלל כידוע למבין ומה אעשה שלפע"ד דברי הרמב"ם פשוטים דלכך דקדק בצחות לשונו ואם דרס או החליד בין בשליש "הראשון בין בשליש "האמצעי בה' וקאי אמ"ש הגרים שליש ושחט ב' שלישים או שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש דכשרה עלה קאי ואמר דלא תימא כיון דבהגרים שליש א' כשר א"כ ה"ה כשדרס או החליד שליש הראשון או האמצעי יהא כשר דכיון שהגרמה לאו במקום שחיטה היא לא נחשוב אותה כלל וא"כ יחשב כאלו דרס או החליד במיעוט קמא קמ"ל דליתא ולז"א ואם דרס או החליד בין בשליש הראשון כלומר שלא שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש אלא דרס או החליד שליש והגרים שליש ושחט שליש או בשליש האמצעי כלומר שלא הגרים שליש ושחט שני שלישים אלא הגרים שליש ודרס או החליד שליש ושחט שליש שחיטתו פסולה והיינו כדקאמר בש"ס דבעינן רובא בשחיטה דוקא והשתא מיירי הרמב"ם שפיר בקנה ולכך הוי ודאי פסולה וזה ברור בעיני:
יט סָעִיף יד וכן בקנה לצד מטה. דנקיבתו במשהו כדלקמן ס"ס ל"ד:
כ סָעִיף יד ה"ז פסולה. משמע ודאי פסולה ואע"ג דהחליד במיעוט קמא דושט הוי ספק נבלה כדלעיל ס"ק י"א התם ה"ט כמ"ש הריב"ש שם דכיון דבדרך שחיטה הוא י"ל דלאו נקב הוא דהכי אגמריה רחמנא למשה לא תשחוט רובא בהחלדה אבל מיעוטא שרי אבל הגרמה כיון שאינו במקום שחיטה הוי נקב. ויתר דיני הגרמה נתבארו בסי' כ' ע"ש:
כא סָעִיף טו מהלחי ומהבשר כו'. אבל אם נתלש הבשר עם הסימנים אפילו נעקרו כולן ס"ל דכשרה:
כב סָעִיף טו נשמט א' מהן וכו'. דאע"ג דעוף הכשרו בסי' אחד מ"מ בעינן שיהא שניהם ראויים לשחיטה. הרשב"א:
כג סָעִיף טו ואנו נוהגין להטריף כל עיקור כו'. פי' במה שמשמע דס"ל להמחבר דאפילו עיקור בשעת שחיטה אינו פסול אלא בנעקר קודם גמר שחיטת רובו בזה אנו נוהגין להטריף כל עיקור אפילו כל שהוא (ר"ל מכח המנהג אבל מדינא כשר וכדכתב הר"ן והפוסקים וכן משמע בטור דלא כהב"ח שכתב דהטור מיירי שנשמט קודם שחיטה ע"ש ודו"ק) בין ששחט מיעוט קמא ונעקר אפילו כל שהוא בשעת השחיטה בין במיעוט בתרא בין בקנה בין בוושט דכיון דאירע פסול בשחיטה נהגינן להטריף הכל משום חששא דשמא ניקב הוושט כדלעיל ס"ס כ"ג וסי' ל"ד גבי פסוקת הגרגרת וכמה דוכתי אבל אם נשמט קודם שחיטה מוקמינן ליה אדינא (כן הוא בשחיטות הר"ץ ושאר שחיטות אחרונים וכ"כ הב"ח) דלהמחבר דוקא כשנעקרו כולן מן הבשר שבלחי או רובן ומעוטן נשאר מדולדל אז דוקא הוי עיקור ומ"ש הר"ב ודוקא כו' קאי אהיכא דאפילו מדינא הבהמה אסורה אפ"ה חלבה כשר ומשמע מדברי הר"ב דאפילו בנדלדלו רובן בחייו כשר לענין חלבו או ביצים שלו וכ"פ הרשב"א בת"ה ומביאו ב"י מיהו אע"ג שכן משמע גם כן מדברי הטור ומדברי הרמב"ן שהביא הר"ן פ"ק דחולין אכן התוס' פ' א"ט דף מ"ד ד"ה והא איכא עיקור כו' ס"ל דנדלדלו ברובן הוי טרפה ממש אפילו בחייה וכן מוכח דעת הרי"ף והרמב"ם וכן משמע דעת רש"י דף מ"ג ע"א וכמ"ש בסי' כ"ט ס"ק ט' וכ"כ הרא"ה בס' בדק הבית דף כ"ג וכן מוכח בש"ס דף מ"ב ע"ב גבי מאי דפריך התם וליחשוב נמי סימנים שנדלדלו ברובן טרפה ע"ש:
כד סָעִיף טו אלא שאין שחיטה מועלת בו. שמחמת העיקור מתנדנדין הסימנים וא"א שתשחט בהכשר ר"ן בשם רמב"ן:
כה סָעִיף טז אבל אם מיעוט הנשאר כו'. הטעם כתב הרשב"א דכשהוא מתפרק במקומות רבים הדבר ניכר שנתפרק בכח ומה שנשאר מחובר חבור מדולדל הוא אבל כשנתפרק במקום א' אותו המיעוט נשאר בחבורו בחוזק כשהיה הלכך הוי חבור והדרא בריא עכ"ל ומביאו ב"י וד"מ:
כו סָעִיף יז שחט א' מהסימנים כו'. בעוף מיירי וק"ל:
כז סָעִיף יז ה"ז פסולה. פי' ספק נבלה ופשוט הוא:
כח סָעִיף יז ולא אמרינן דמחמת זריקה כו'. עיין לקמן סי' כ"ה ס"ק ד':
כט סָעִיף יח ה"ז פסולה. דכיון דתפס בסימנים אפשר לשמוטה שתשחט ואפשר שנשמט קודם שחיטה והוי ספק נבלה:
ל סָעִיף יח שיביא בהמה אחרת וישחוט כו'. וה"ה דמהני שיביא בהמה אחרת ויעקרנה וישחוט אם הראשונה מאדים יותר כשר ואם לאו פסול והא דלא מהני הקפה באותו סימן עצמו כדלקמן סי' ל"ד גבי פסוקת הגרגרת דהכא כיון דשמוטה לאו טרפה היא א"כ חשוב הסימן כחי ואפילו נשמט קודם שחיטה יאדים חתך של קודם שחיטה מחתך של אחר שחיטה תוספות פרק א"ט דף נ"ד ע"א:
לא סָעִיף יט וכן עיקר. ובתשו' שארית יוסף סי' מ"ז נסתפק בנמצא על הארץ וכ"כ הב"ח דאפילו בנמצא הטבעת על הארץ ואפילו נחתך הטבעת מצד א' הוי ספק בשחיטה ופסול דלא כנמצא בסוף תשובת משאת בנימין שהתיר בנמצא על הארץ ועי' בסי' ל"ד ס"ק ט"ז:
א סָעִיף ג ולאסור שתיהן. הטור בשם הרא"ש כתב בזה הביא ולא הוליך החיצונה כשירה והפנימית פסולה הוליך ולא הביא הפנימית כשירה והחיצונה פסולה הב"י פירש בהביא ולא הוליך משו"ה הפנימית פסולה לפי שלא עבר עליה רק חצי הסכין ופוסק כשמגיע ראש הסכין לחיצונה וה"ה אם לא פסק והביא גם על הפנימית כל אורך הסכין שהיא כשרה אלא אורחא דמילתא נקט וכן איפכא בהוליך ולא הביא וכתב בפרישה ע"ז שהוא דחוק דמאן יימר דזהו אורחא דמילתא ומביא פי' אחר בשם רנ"ש דפירש פנימית היינו החיצונה מן הכותל כו' והוא דחוק טפי לפרש כן ומו"ח ז"ל פי' וז"ל דוקא בהתחיל לשחוט בקצה הסכין שאצל הקתא דאז כששחט בחיצונה כמלא צוואר והתחיל להביא הסכין על הפנימית בהכרח שיביא הסכין גם בחיצונה לשוחטה עוד שהרי בעוד שלא עבר הסכין על הפנימית לא שחט בחיצונה רק כמלא צואר ולא נשאר חוץ לצואר החיצונה רק כמלא צואר אח' ואם כן ודאי יש לחוש לדרסה דפנימית מאחר שצואר החיצונה נשחט במקצת והפנימית לא נשחט עדיין כל עיקר והוא מעביר הסכין על שתיהן יחד ומתכוין לשחוט שניהם בשוה כו' עכ"ל וקשה מה איכפת לן באורך הסכין ב' צוארים הא גם בשלשה יש חשש זה דאם אנו רואין שבאותה שעה שנחתך צואר החיצונה נחתך גם פנימי' בשוה והוא התחיל בחיצונה ע"כ שהפנימי נדרסה דהא אין לה שיעור כמו לחיצונה ואי לאו שנדרסה למה היה לה די בחלק מועט מן החיצונה והנלע"ד שודאי הסברא שהניח מו"ח ז"ל אמת בזה כשנשחטו בשוה אלא שאנו צריכים לפרש הפשט בדרך אחר דמלשון התנא שאמר שחט ב' ראשים כאחד משמע שגמר שחיטה הוי ממש בשוה ואין שום קדימה לאחד יותר מלחבירו בגמר דאם היתה קצת קדימה היה נקרא בזה אחר זה אלא כדפרישית ועיקר כוונת התנא להשמיענו דאין מה שבתוך הצואר בחשבון עד שיעבירנו ממנו והנה אם הסכין ארוך כשלשה צוארים מצינו דבר זה שפיר דהיינו שמניח אורך שיעור שני צוארים על שני הצוארים וכשהביא ממילא הוה ההתחלה והסיום בשוה לשניהם דהא על כל צואר יש חלק כנגדו וכשהביא אורך צואר אחד נשאר בתוך הצואר של כל אחת אורך צוואר ובאותו פעם נשחטו שניהם ממילא הוה בשוה ממש וכשרים שניהם אבל אם הסכין כשני צוארים א"א לך לומר בשום פנים ששחיטתן יהיה נגמר בשוה וכשרים שניהם כי אם תניח הסכין ארכו על שני הצוארים ובכל אחד ישחט במה שעליו פסולים שניהם כי כל אחד נשחט רק כשיעור אורך צואר אחד וג"כ א"ל שהפנימית כשירה כיון שמעביר כל הסכין עליה דא"כ לא הוה גמר שחיטת שניהם בשוה דהא החיצונה נשחט קודם לה אלא ע"כ צריך אתה למצוא שהוא מניח צד שאצל הקתא על שפת החיצונה ממילא יש לחיצונה כמלא שני צוארים וכשהוא חותך שיעור ב' צוארים מגיע על הפנימית שיעור צואר אחד שהרי שחיטתה נגמרת בשוה בשעה אחת ממש עם החיצונה וע"כ אין הכשר אלא לחיצונה והפנימית נדרסה כי לא היה לה רק שיעור צואר אחד וכן להיפך אם הוליך ולא הביא וע"כ צריך להניח ראש הסכין אצל שפת הפנימי' ממילא הפנימית כשרה ולא החיצונה כיון שהיא נשחטת בפעם אחת עם הפנימית כנ"ל לפרש בס"ד הפשט בטוב טעם אלא שלענין הלכה פסק הש"ע כדעת הרשב"א דכיון שראינו שהאחת נדרסה אמרינן שגם השניה נדרסה אע"פ שהיה לה כשיעור:
ב סָעִיף ה רוב המפרקת. במרדכי כתב שראבי"ה דקדק מפרש"י שפירש ריש פרק השוחט אהא דאמרינן דלא לשוויה גסטרא חטיהו והוציא את דמו ותו לא ומ"ה אסר כשחתך כל המפרקת ול"נ למהר"ם דהאי ותו לא דפרש"י פירושו שא"צ לשחוט יותר ע"כ וגם לענ"ד תמוה דעת ראבי"ה דהא פירש במתני' דהשוחט מן העורף דאם חתך המפרקת קודם שחיטת הסימנים נטרף משמע דאחר הסימנים אין חשש כלל וכ"כ בדרישה ר"ס א' והאריך בראיות עוד משאר פוסקים ובת"ה סי' קפ"ז כתב דאין איסור זה אלא חומרא בעלמא ומצאתי למהר"ר ליב מפראג שכתב שהתיר הלכה למעשה בחתך כל המפרקת אחר הסימנים וכן נראה עיקר אלא שכיון שרמ"א כתב שאין לשנות מן המנהג שנהגו להטריף אפילו ברוב המפרקת אין בידינו להקל דלא יהא אלא דברים המותרים ואחרים נהגו בו איסור אלא דמ"מ יש להקל בזה בכל הספיקות דאפילו רואה חתך במפרקת א"צ לבדוק אחריו אם הוא רוב או לא וק"ו כשאין המפרקת לפנינו בכולם יש לסמוך להקל ואין להחמיר רק אם כבר ראו שנשחט רוב המפרקת רוב גמור ולא בענין אחר והאי רוב המפרקת נ"ל דהעיקר תלוי בחוט דהא אפילו לדעת ראבי"ה שפי' דברי רש"י ותו לא דאסור לחתוך אח"כ ע"כ לא קפיד אלא אחוט שהחיות תלוי בו וע"ז אמרה תורה דלא ימית הבהמה אלא ע"י הסימנים ולא בד"א דאל"כ נימא שלא יחתוך כלל שום דבר אחר הסימנים אלא ודאי כדפרישית וראוי לסמוך להקל בזה כיון שטרפות זו אינה אלא חומרא. אחר כתבי זאת ראיתי בתה"ה דף כ"ג וז"ל וקרא אתי דלא לשוויה גיסטרא כלומר במקום שזב בלבד דהיינו הסימנים אבל לא ישבור המפרקת שאילו שבר המפרקת קודם שתצא נפשה מבליע דם באיברים ואסור כדאמרי' פרק כל הבשר השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה מבליע דם באיברים עכ"ל ובדק הבית חולק עליו וכתב שאין חשש זה אלא דוקא ע"י שבירה ולא בחיתוך בשעת שחיטה ובמשמרת הבית חיזק דבריו הרשב"א ודחה דברי ב"ה יעויין שם ולא אכניס עצמי להכריע בזה ביניהם אבל מאד תמהתי אם יצאו דברים אלו מפי מאור עינים הרשב"א שהרי הוא עצמו גורס בפרק כ"ה ומבליע דם באיברים ואסור לאכול חי אבל ע"י מליחה מותר וכמ"ש הט"ו סי' ס"ז וכתב ב"י שכ"כ גם הרשב"א וכך הם דבריו בתה"ה דף ס"ז ואי ס"ד דקרא אתי לזה ה"ל כלא נשחט ויש איסור אפילו ע"י מליחה על כן נראה שאין פירוש זה עיקר ודברי ב"ה אמת הם עכ"פ כפי מה דקי"ל להלכה כנלע"ד:
ג סָעִיף ז חלדה. הוא לשון הטמנה ע"כ נקראת חולדה בלשון זה לפי שמטמנת עצמה בארץ כן הוא בגמ' פ"ק דחולין (דף כ):
ד סָעִיף ח ויש מי שפוסל גם בזה. הוא דעת הרמב"ם בטור וק"ל מתלמוד ערוך שאינו כן דהא בפרק בהמה המקשה (חולין דף עד) בעי רב הושיט ידו למעי בהמה ושחט בה בן ט' חי מהו כו' ואמאי לא אסרינן לה מטעם חלדה דהא אין הסכין מגולה אלא ע"כ דאין חלדה אלא במה שהוא קשור בצוארה ובעל הלבוש שגג בזה בסימן י"ד כמ"ש שם:
ה סָעִיף ט ויש לחוש לדבריו לכתחלה. מו"ח ז"ל חולק על פסק זה מטעם דהתוס' כתבו פ"ק דחולין (דף כ) בשם רש"י בפ' חטאת העוף שכנשמתכסה ראשו של סכין הוה חלדה ע"כ יש לאסור אפילו דיעבד ע"כ ואין מזה תפיסה כלל דהתם קאי שהוא שוחט גם הסימנים בראש הסכין והתם קאי במולק בסכין וצריך שיהיה נזהר שלא יחתוך המפרקת עם רוב בשר שעליה וכמו שהעתקתי סי' כ' ס"ג ע"כ צריך לנעוץ ראש הסכין תחת הבשר שעל המפרקת בענין שיהיה קיים ולמטה ממנו חותך בראש הסכין המפרקת עם הסימנים נמצא שבמקום השחיטה הסכין מכוסה וכן מבואר בהדיא בהגהת אשיר"י ספ"ק דחולין ממש כמ"ש וכן ברוקח הלכות שחיטה אבל מדין זה לא מיירי שם כלל:
ו סָעִיף יא וכן אם שחט מיעוט הראשון בחלדה. פי' תחת העור ושחט מיעוט קמא מלמעלה למטה ואחר כך שחט השאר שלא בחלדה וזהו שמוסיף על חלוקה ראשונה ששם גרע טפי ששחט מיעוט קמא מלמטה למעלה:
ז סָעִיף יב וגמר שם חתיכת כל הקנה כשירה. בטור כתוב אפילו למאן דפוסל שהייה וחלדה במיעוט בתרא והטעם דכאן אין עושה פסול במקום שחיטה דמה שחותך אחר כך במיעוט הקנה הוה כאלו חותך ברגל אחר שחיטת רוב הסימן בעוף או אחר רוב שנים בבהמה:
ח סָעִיף טו מהלחי ומהבשר. משמע דאם הבשר על הסימנים עדיין כשר וכ"כ ב"י בשם רשב"א בהדיא אבל בטור משמע דטריפה כל שנשמט מהלחי וכן משמע באשיר"י שלא הביא התירוץ דאגם אגומי בגמרא:
ט סָעִיף טו ונשמט אחד מהם. בטור כתוב שנעקר הסי' או נשמט כו' וצ"ל פירושו דנעקר היינו בכח אדם ונשמט היינו מעצמה של בהמה ע"י נדנודה:
י סָעִיף טו אבל בחייו כשר כו'. הוכיחו זה בתוס' פ"ק (דף ט') מכח קושיא שהקשו פשיטא שלא מהני ביה שחיטה כיון שכבר נטרף אלא ודאי דלא נעשית טריפה בשביל עיקור זה אלא שהלכה למשה מסיני שלא תועיל בו שחיטה עד כאן וא"ל א"כ שלא נטרפה למה יהיה אסור בעוף כשנשמט אחד ואח"כ שחט השני דהא שחיטה יפה היא תירץ הרשב"א דאף על גב דהכשרו של עוף בסימן אחד מ"מ בעינן שיהיו שניהם ראויים לשחיטה וא"ל ממ"ש בגמרא פרק בהמה המקשה (חולין דף ס"ט) בבעיא דחלב בן פקועה או דילמא התם אית ליה תקנתא בשחיטה כו' כמו שהבאתי בסי' י"ד סעיף ח' הא כאן בעיקור לית ליה תקנתא על ידי שחיטה ואפ"ה החלב מותר דלא קאמר התם אלא שהאיסור של אבר מן החי הוא קל מאיסור יוצא כיון ששייך תקנה בשום פעם לאותו איסור משא"כ באיסור יוצא שאין לו תקנה כלל:
יא סָעִיף טז הא דפסול כו'. משמע בהדיא שאפילו בשעת שחיטה לא אסרינן בעיקור של שמוטת הסי' אלא בנעקר כולו דהא בסעיף שקודם זה כתב שנעשה קודם גמר שחיטה ממילא נעשה העיקור בשעת התחלת השחיטה וע"ז קאמר בסעיף זה דכשר אם נשאר כל שהוא ואין שום חילוק בין תוך השחיטה או קודם השחיטה ואין נמצא בשום פוסק שיחלק בזה ואין בו שום סברא לחלק דכיון שכל שלא נעקר הרוב אין כאן טריפות ולמה נאסור מכח שאירע כן בשעת שחיטה וכן מוכח להדיא מדברי התוס' שזכרתי קודם לזה שהקשו פשיטא דלא מהניא ביה שחיטה וכן הקשו עוד שם ותימא דמה ענין זה העיקור להלכות שחיטה כו' והוצרכו ליישב דאיירי כשנשמט הסימן ואח"כ שחטו עכ"ל ואי תימא דבשעת שחיטה חמיר טפי דפוסל שם עיקור אפילו בלא נעקר רק מקצת ולא בעינן כולו רק אם נעשה קודם השחיטה לא היו התוס' מקשים כלום דהא יש חילוק גדול בין שעת השחיטה לקודם השחיטה אלא ע"כ ברור דאף בעיקור שבשעת שחיטה אין פוסל אא"כ בכולו וכמו שמוזכר בסעיף זה וכן מבואר בדברי הר"ן בשם הרמב"ן שמביא ב"י דעיקור היינו סימנים שנעקרו כולם או רובם בדבר שעושה אותה טריפה והוה ליה למימר שאם אירע לו כן בשעת שחיטה משהתחיל בסימנים שתהא נבילה לפי שכיון שנשמטה באותה שעה א"א שתשחט בהכשר שמחמת העיקור מתנדנדים הסימנים עכ"ל ודבר פשוט שגם כשנעשה עיקור זה קודם השחיטה היא טריפה דמתניתין היא פסוקת הגרגרת אלא דמ"מ לא הוה נבילה עד שיהיה כן בשעת שחיטה וכ"פ ב"י הרי דעכ"פ אין חומרא אפילו בשעת שחיטה רק בנעקרו כולן או רובן וכתבתי זאת לפי שמו"ח ז"ל כתב שנ"ל אם נעשה העיקור בשעת שחיטה אוסר אפילו בכל שהוא שנעקר ולא בעינן כולו או רובו אלא בנעשה קודם שחיטה וכתב כן מצאתי וכן משמעות סמ"ק ומהרי"ו שלא הזכירו שיעור בעיקור זה ולא ידענא שום מקום לחומרא זאת כי כל הראשונים והאחרונים שלא כתבו שיעור כתבו בלשון זה שנעקרו הסימנים ומשמעות זה כל הסימנים רק שבהג"ה שחיטות של מהרי"ו כתב שם כן דבשעת שחיטה אוסר אפילו במיעוט ואולי ע"ז רמז מו"ח ז"ל במ"ש כן מצאתי אבל עיקרא דמילתא היא שאפילו בשעת השחיטה אין עיקור אוסר אלא בכולו ובעל הג"ה דשחיטות לא כתב יפה בזה וכ"כ בס' זבחי ריב:
יב סָעִיף טז ומעט כאן פסול. א"ל הא כתב ברישא בנשתייר משהו כשר דכאן שנתפרק בהרבה מקומות ניכר שנתפרק בכח ומה שנשאר הוא חיבור מדולדל אבל ברישא שנתפרק במקום א' אותו מיעוט הנשאר נשאר בחבורו בחוזק כ"כ רשב"א:
יג סָעִיף יז ה"ז פסולה. וסיים מהרי"ק שם וא"ל אם איתא דהוה שמוטה מקמי הכי הוי חזי ליה או מרגיש בו כי מי יוכל להבחין בזה הלא הוא כעצמים בבטן המלאה עכ"ל:
יד סָעִיף יז מיהו השוחט נאמן כו'. לכאורה זה סותר מ"ש בסמוך בשם מהרי"ק שא"א בזה לידע בשעת שחיטה דכאן מיירי שבמקום השחיטה נראה אח"כ שינוי ממה שהיה בשעת שחיטה דהיינו שבמקום השחיטה נראה העקירה כי המקום הנעקר נתהפך ובא לשם ובזה נאמן לומר שלא היה בשעת השחיטה כן ואנו מוכרחים לומר שנעשה אח"כ כן ע"י פרכוס משא"כ לעיל שלא נראה כלום מן העקירה במקום השחיטה אלא למעלה במקום חבורן בלחי והוא מכוסה עדיין בעור ודאי לא יכול להבחין בזה:
טו סָעִיף יח ה"ז פסולה. לפי שאז אפשר שהיה כבר שמוט ושחטו אח"כ כיון שתפס הסימנים וכתב רש"ל האידנא אפילו בלא תפס אסור:
טז סָעִיף יח שיביא בהמה כו'. אבל לא באותה בהמה כי שמא האודם הוא מחמת שהיה בה עדיין חיות ול"ד למ"ש לקמן סימן ל"ד סעיף ט' שמדמין באותה בהמה לפי ששם האודם הראשון טריפה ע"כ אין מכשול לפנינו:
יז סָעִיף יט מהגרגרת שלם כשר. זה דעת האגור הטעם שע"י גלגול הגרגרת נעשה כן ורש"ל כתב ע"ז להטריף כמ"ש רמ"א כאן וז"ל רש"ל הלא כל ספק בשחיטה פסולה ומי יעיד שע"י גלגול הגרגרת של אחר שחיטת רוב הסימנין הוא בא שמא הוה בתחלת השחיטה או באמצע השחיטה וכן מסתבר לומר שבדחיקת הסכין על הגרגרת בא שקפץ חוליא אחת ממקומה עכ"ל וכן מסיק מו"ח ז"ל ואפילו באין הטבעת שלם ואין חילוק בין נמצא על הסכין בין נמצא על הארץ דבכל ענין הוא ספק בשחיטה דשמא בא לידי עיקור כל שהוא עכ"ל ולטעמיה אזיל דס"ל דעיקור שבשעת שחיטה אוסר אפילו בכל שהוא אבל כבר נתברר דאין חילוק בזה אלא בכ"מ בעינן כולו כמ"ש בסעיף ט"ז ולפ"ז אם נמצא מן הטבעת פחות מרובו על הסכין או על הארץ פשיטא דכשר שהרי אין כאן טריפות לגמרי אף אם נעשה ע"י דחיקת הסכין ונראה אפילו אם ספק לנו אם הוא הרוב או לא ניזול לקולא מטעם ספק ספיקא ספק שמא לא היה הרוב את"ל שהוא הרוב שמא נעשה ע"י גלגול הגרגרת. ופעם אחת בא לידי באחד ששחט אווז ומצא אחר השחיטה על חוד הסכין טבעת אחת דהיינו שהיתה חתוכה ושני צדדי החיתוך על שני צדדי הסכין והכשרתי דבזה נראה ברור שלא ע"י דחיקת הסכין על הגרגרת נקפצה חוליא אחת ממקומה שהרי נחתכה הטבעת ואין לחוש שמא תחלה נדחפה ממקומה ואח"כ חתך בזה דאין לחוש לדחיפה כלל אפי' לדעת המחמירים אלא כשרואין שלא נחתך הטבעת ויש להם קצת סברא שכח הסכין דחפו ולא היה בו כח לחתכו אבל כאן שאנו רואין שנחתך למה לנו להחזיק איסורא שהיה תחלה דחוף תדע לך דא"כ כשנמצא בשחיטה שתי חתיכות בקנה וטבעת אחת ביניהם ואף שלא נתלשה משם מ"מ נימא שאותה הטבעת נדחפה ולא היו שם שתי חתיכות סמוכות וכ"ת הא נמי טריפה הא פשיטא דליתא דהא כתב בסי' כ"א שחט בב' וג' מקומות כשירה דפשוט משמע אפילו אם הם סמוכים וטבעת אחת ביניהם אלא ודאי דאין סברא להחזיק ריעותא אלא כשרואין שלא נחתך הטבעת אלא בא כולו שלם ע"ז אנו אומרים שמא נדחף בלא חתיכה. ובספר משאת בנימין ראיתי בסופו בחידושי דינים שלו וז"ל פעם אחת שחט השוחט אווזא וכשבא לכסות את הדם מצא טבעת שלם על האפר והכשרתי ואע"ג דבספר שארית יוסף בסי' מ"ז השיב לי על דברי ובסוף דבריו נשאר בספק ולא הכריע מ"מ כמה גדולים ושוחטים הסכימו עמי להכשיר וכן נראה עיקר שהרי האגור וב"י התירו בנמצא על הסכין אלא שהרב רמ"א החמיר וחידוש הוא והבו דלא לוסיף עלה ואין לאסור רק בנמצא על הסכין עכ"ל וכדאי הם הב"י והאגור שמכשירים בכל גווני שנסמוך עליהם בהנהו מילי שזכרנו:
יח סָעִיף כ רגלו בקרקע. וה"ה בכותל ובקצת ספרים כתוב שלא ידחוק והוא ט"ס וצ"ל שידחוק:
א סָעִיף ג כשרה. וכתב בש"ך דאפילו לכתחלה מותר ורש"ל וב"ח האריכו ומסקי בין בבהמה בין בעוף אין לשחוט אלא בסכין שהוא כשיעור ב' צווארין של אותו דבר הנשחט:
ב סָעִיף ג שתיהן. וכתב בש"ך דמה שכתב המחבר אם יש בסכין כדי ג' צוארים כשרה פירושו בין שהניח הסכין בתחלת השחיטה על רוחב ב' הראשים ויצא אורך הסכין כמלא צואר חוץ להב' ראשים והוליך הסכין לצד האחר עד שלא נשאר כלום יוצא באותו צד שיצא כבר ובין שהתחיל לשחוט בקצה הסכין והוליך הסכין בשחיטתו עד שיצא כמלא צואר חוץ להראש השני דאז ודאי כיון שעל ב' הראשים עבר כמלא ב' צוארים כשר אבל פשוט אם הניח הסכין בתחלת השחיטה על רוחב ב' הראשים והוליך הסכין לאותו צד שיצא חוץ להב' ראשים כמלא צואר דזה חשיב כאלו אין בסכין אלא כמלא ב' צוארים ומה שכתב המחבר דאם לאו יש לחוש לאסור שתיהם הטעם הוא משום דכיון דאנו רואים שא' מהם דרס אמרי' שגם השני דרס שהרי בבת אחת העביר על שניהם ואין חילוק אפי' אם התחיל לשחוט בקצה הסכין ועבר חצי הסכין על השנייה שתיהם אסורות ודלא כהב"ח שחילק בין התחיל לשחוט בקצה הסכין ובין הניח הסכין בתחלת השחיטה על ב' הראשים בדברים שאינם מתקבלים על הלב גם נראה לענ"ד דאם התחיל לשחוט בקצה הסכין ועבר הסכין בצד האחר בענין שעל שתיהם עבר כל הסכין שניהם כשרות לכ"ע והוא פשוט דלא כהב"ח שחלק ע"ז:
ג סָעִיף ה כן. וכ' בש"ך דנראה לו דעת הרב דוקא במקום שאין הפסד מרובה יש להחמיר אבל בהפסד מרובה יש להקל (ופר"ח כתב דאף בהפסד מועט המקיל לא הפסיד אבל בה"י כתב דהשוחטים מטריפין עכשיו אף בה"מ וכ"כ ע"י. עוד כ' דאין לשחוט עוף אפילו עוף גדול בסכין ששוחט בו בהמות כי בקל יבוא לידי דרסה. וכ' כנה"ג להזהיר לשוחטים שלא ישחטו מיושב שהישיבה מביאה לידי דרסה. ופר"ח כתב דבדיעבד כל שידוע לו שלא דרס מותר וכ"כ בה"י. פעם א' שחט א' כמה עופות לנישואין בהנחת אצבע והתירו חכמי ווילנא בדיעבד מחמת ה"מ ולצורך מצוה. מי שאין יודע ה"ש שצריך לעמוד עליו מתחלה ועד סוף בעי לעמוד אצלו אפילו במיעוט בתרא שלא ידרוס כנה"ג). וגם הט"ז כתב יש להקל בזה בכל הספיקות אפילו רואה חיתוך במפרקת א"צ לבדוק אם הוא רוב או לא וכל שכן אם אין המפרקת לפנינו בכולן יש לסמוך להקל ואין להחמיר רק דוקא אם כבר ראה שנשחט רוב המפרקת רוב גמור ולא בענין אחר והאי רוב המפרקת נראה שעיקר תלוי בחוט שהחיות תלוי בו:
ד סָעִיף ז לסימן. ונקראת חלדה פי' לשון הטמנה כי ע"כ נקראת חולדה בלשון זה לפי שמטמנת עצמה בארץ:
ה סָעִיף ז פסולה. וכתב בש"ך וכל שכן אם הכניס הסכין תחת שני סימנים ושחטן מלמטה למעלה או שחט התחתון ממטה למעלה והעליון כהלכתה דהוי חלדה ובכולן הוי ספק נבילה דאיבעיא ולא איפשטא:
ו סָעִיף ח פסולה. פירוש מספק:
ז סָעִיף ח בזה. והקשה בט״ז על דעה זו מתלמוד ערוך שאינו כן. דהא בפ' בהמה המקשה (חולין ד' ע״ד) בעי רב אושעי' הושיט ידו למעי בהמה ושחט בה בן ט' חי מהו ואמאי לא אסרינן ליה משום חלדה דהא אין הסכין מגולה. אלא ע״כ דאין חלדה אלא תחת המטלית שהוא קשור בצוארה. עיין בתשובת שבות יעקב שאלה מ״ה תירוץ על קושיא זו. ובספר נקודות הכסף:
ח סָעִיף ח חלדה. וכתב בש"ך אבל בעופות אם יכול לשחוט בלא מריטת הנוצות עדיף טפי ואם אי אפשר יכול למרוט הנוצות שלא יבא לידי חלדה אבל למרוט נוצות מחיים מכנפיה לצורך כתיבה אסור משום צער ב"ח. מהרי"ט בשם בה"י:
ט סָעִיף ט לכתחלה. והב"ח אוסר אף בדיעבד והט"ז חולק עליו. כ' הש"ך דוקא כה"ג דבמקום ששוחט הוא מגולה אבל בדין הראשון כשהסכין מתכסה מהעור במקום ששוחט אפילו בדיעבד פסול:
י סָעִיף יא פסולה. וכתב הש"ך דאושט קאי דאילו אקנה לא נאסר משום חלדה במיעוט קמא מידי דהוי אחצי קנה פגום לעיל סוף סימן כ"א. וכן ברישא שפוסל ג"כ אם שחט רוב סימן א' והחליד הסכין תחת הנשאר דוקא נקט בהמה אבל עוף כיון שנשחט סי' א' הוכשר ותו לא פסיל ביה חלדה. כ' מהרימ"ט דהך סיפא ע"כ איירי שהחליד הסכין תחת העור ושחט מיעוט קמא מלמעלה למטה ואח"כ שחט הנשאר שלא בחלדה וזהו שמוסיף על חלוקה ראשונה דשם איירי ששחט מיעוט קמא מלמטה למעלה וגרע טפי:
יא סָעִיף יב שחיטה. וכתב הש"ך דוקא רוב חלל הקנה. אבל רוב הטבעת לא סגי. לפי שאינו מקיף כל הקנה חוץ מטבעת העליונה שמקפת כל הקנה:
יב סָעִיף יב לכתחלה. וכ' בש"ך אבל בהגרמה מכשיר. כיון דהגרמה לאו מקום שחיטה הוא הוי כאילו מוליך בידו או ברגלו:
יג סָעִיף יג פסולה. וכתב הש"ך דמה שכתב כאן אם דרס או החליד בין בשליש הראשון וכו' זה קאי אמה שכתב לפני זה הגרים שליש ושחט ב' שלישים או שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש דכשרה. עלה קאי ואמר דלא תימא כיון דבהגרים שליש אחד כשר א"כ ה"ה כשדרס או החליד שליש הראשון או האמצעי יהא כשר דכיון שהגרמה לאו מקום שחיטה הוא לא נחשיב אותו כלל וא"כ יחשב כאילו דרס או החליד במיעוט קמא קמ"ל דליתא ולזה אמר אם דרס או החליד בין בשליש הראשון כלומר שלא שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש אלא דרס או החליד שליש והגרים שליש ושחט שליש או בשליש אמצעי כלומר שלא הגרים שליש ושחט שני שלישים אלא הגרים שליש ודרס או החליד שליש ושחט שליש שחיטתו פסולה. והיינו משום דבעינן רובא בשחיטה דוקא והשתא מיירי המחבר שפיר בקנה לכך הוי ודאי פסולה. וזה ברור בעיני עכ"ל:
יד סָעִיף טו ומהבשר. וכתב בש"ך אבל אם נעקר הבשר עם הסימנים אפי' אם נעקר כולה סבירא ליה דכשרה. כתב מהרמ"ט לדעת המחבר אף לסברת היש מי שפוסל שהזכיר לעיל בסעיף י' וי"ב לא דמי עיקור לדרסה וחלדה וכל הנשחט כראוי ונגמר הכשר שחיטה דהיינו הרוב אם עוקר המיעוט הנשאר אחר שחיטה כשרה משום דהוי שלא כדרך השחיטה ולדעת הג"ה שהחמיר לעיל בהגרמה אע"פ שאינו דרך שחיטה החמיר נמי כאן לענין עיקור. מיהו בנשמט קודם שחיטה מוקמי' ליה אדינא וזהו שכ' רמ"א אבל בחייו כו' ומדברי רמ"א משמע דאפילו בנדלדלו רובן בחייו כשר לענין חלבו וביצים שלו אבל רוב פוסקים ס"ל בנדלדלו ברובן הוי טריפה ממש אפי' בחייה ש"ך. גם מ"ש רמ"א דנ"מ לענין חלב כו' הפר"ח סי' י"ד ס"ק י"א וכאן חולק ואוסר החלב והביצים:
טו סָעִיף טו מהם. וכ' בש"ך ואף גבי עוף דהכשרו בסימן אחד מ"מ בעינן שיהיו שניהם ראויים לשחיטה:
טז סָעִיף טז כולו. וכתב בט"ז שאפילו בשעת שחיטה אין עיקור אוסר אא"כ בכולו ולא בכל שהוא. ודוקא שנתפרק במקום אחד דאותו מיעוט הנשאר נשאר בחוזק משא"כ כשנתפרק בהרבה מקומות מהרמ"ט בשם הרשב"א ז"ל ובעל הג"ה דשחיטה לא כ' יפה. ובש"ך בספר נ"ה חולק על הט"ז וכן כ' הפר"ח:
יז סָעִיף יז פסולה. פירוש מספק ולא אמרינן אם איתא דהוי שמוטה מקמי הכי הוי חזי ליה או מרגיש בו כי מי יוכל להבחין בזה ולכך פסול מספק ואיירי בעוף:
יח סָעִיף יז שחיטה. וכתב בט"ז ואע"ג דכתבתי לעיל שאי אפשר להבחין בשעת שחיטה. צ"ל דכאן מיירי שבמקום שחיטה נראה אח"כ שנוי ממה שהיה בשעת שחיטה דהיינו שבמקום השחיטה נראה העקירה כי המקום הנעקר נתהפך ובא לשם ובזה נאמן לומר שלא היה בשעת השחיטה כן מה שא"כ לעיל שלא נראה כלום מן העקירה במקום שחיטה אלא למעלה במקום חבורן בלחי והוא מכוסה עדיין בעור ודאי לא יכול להבחין בזה:
יט סָעִיף יח פסולה. והטעם לפי שאז אפשר שהיה כבר שמוט ושחטו אח"כ כיון שתפס הסימנים. וכתב מהרש"ל דהאידנא אפי' בלא תפס אסור ואם נמצאו שניהם שחוטים ואחד מהם שמוט ותפס הסימנין בידו מקילינן בעוף. משום ס"ס ספק אם נשחט השמוט קודם שנשמט. ואת"ל נשחט קודם ספק אם נשמט קודם הסימן השני. עיין ערך לחם:
כ סָעִיף יח הראשונה. וכתב הב"ח אבל לא באותה בהמה כי שמא האודם היא מחמת שהיה בה עדיין חיות ולא דמי למאי שכתוב לקמן סי' ל"ד סעיף ט' שמדמין באותה בהמה לפי ששם האדום הראשון טריפה. ע"כ אין מכשול לפנינו עכ"ל:
כא סָעִיף יט לשנות. וכ"פ רש"ל ובתשובת נ"ש סימן ס"ט ועיין תשובת חב"י שאלה כ"ה כ"ו כ"ז כ"ח. מיהו בנמצא על הארץ נסתפק בת' ש"י סי' ס"ז ובמ"ב סימן ק' הכשיר בנמצא על הארץ. וב"ח החמיר אף בנחתך הטבעת מצד א' וע"ש בט"ז שהאריך בזה ופר"ח הביא הפוסקים הנ"ל ומסיק ואנו מכשירים בכל גוונא כדעת המחבר. והע"י הביא ג"כ האחרונים הנ"ל ומסיק כשהוא מחותך מצד א' וצד השני מהטבעת מונחת על חוד הסכין וב' עוקצין מהטבעת על שני צדי הסכין שהוא כשר דרואין בחוש שלא נעקרו קודם שחיטה דהיאך נשחט הטבעת מצד א' אלא וודאי שהסכין עקר צד השני מחמת שלא היה הסכין חד כ"כ שיוכל לשחוט הצד השני ע"כ נעקר הטבעת לאחר רוב שחיטת הקנה. ואף כשנופלת החצי טבעת על הארץ או כשהיתה מונחת על הסכין שאין כאן בית מיחוש כלל וכשר אבל נמצא שלם בין על הסכין בין על הארץ הכל אוסרין גם כשהחתיכה מהטבעת תלויה בגרגרת ג"כ כשר וע"ש בש"י סימן מ"ו. וכתב בש"ך ואף אם נמצא על הארץ ג"כ טריפה ודלא כשו"ת משאת בנימין וכתב בט"ז פעם אחת בא לידי בא' ששחט אווז ומצא אחר השחיטה על חוד הסכין טבעת אחת דהיינו שהיתה חתוכה ושני צדדי החיתוך על שני צדדי הסכין והכשרתיו דאין סברא להחזיק ריעותא אלא כשרואין דלא נחתך הטבעת אלא בא כולו שלם על זה אנו אומרים שמא נדחף בלא שחיטה עיין בשו"ת שבות יעקב שאלה מ"ו דהסכים לפסק הט"ז ודלא כש"ך ועיין תשובת מהר"ם לובלין סימן כ"ד:
א סָעִיף ה רוב המפרקת. עבה"ט סק"ג ועיין בתשובת בית יעקב סוף סי' קס"ב העלה ג"כ שלא כדעת רמ"א ע"ש:
ב סָעִיף ח לתלוש הצמר. עבה"ט סק"ח ומ"ש דאסור למרוט נוצה כו' משום צעב"ח אישתמיטתיה דברי הרמ"א באה"ע סוף סי' ה' בשם מהרא"י שכתב כל דבר הצריך לרפואה או לשאר דברים לית ביה משום צעב"ח ומ"מ העולם נמנעים דהוי אכזריות ע"ש:
ג סָעִיף ח הצמר המסובך. עיין בש"ס בכורות דף כ"ד ע"ב בתוס' שם בד"ה השוחט ולקמן סימן ש"ח סעיף ג' ודו"ק:
ד סָעִיף טו ואנו נוהגין להטריף. עש"ך ס"ק כ"ג מ"ש נוהגין להטריף כל עיקור אפילו כל שהוא כו' דכיון דאירע פסול בשחיטה נהגינן להטריף הכל משום חששא דשמא ניקב הושט עכ"ל ועיין בתשובת גבעת שאול סימן כ"ח שכתב דלפ"ז היכא דתפס הקנה בידו ויודע בודאי שלא נגע בושט שחיטתו כשירה אך דברי הש"ך תמוהים כו' ע"ש שהעלה דאפי' תפס הקנה בידו נמי פסולה עיין פמ"ג:
ה סָעִיף טו ונ"מ לענין חלבו. עט"ז ס"ק י' ועיין בתשובת ח"ס ח"ב סימן כ"ט מה שכתב בזה:
ו סָעִיף יט ואין לשנות. עבה"ט ועיין בתשובת שבו"י ח"ב סי' נ"ה שהוא היה נוהג בנמצא על הארץ להכשיר בהפ"מ וכה"ג ואם נחתך הטבעת באמצע והיא תלויה בקנה או אפילו מונח או תלוי באמצע על הסכין או על הארץ אין להחמיר וכתב עוד שקבל משוחט מומחה שאם תרצה ליזהר שלא יבא לידך ספק כזו בטבעת מגרגרת שהוא מצוי באווזים ישחט שחיטה כקולמוס בשיפוע דאז בדוק ומנוסה שלא ימצא שום טבעת בשחיטתם ע"ש:
ז סָעִיף כ או יגביהנו. עיין בתשובת שבו"י ח"ב סי' נ"ו שנשאל בשוחט ששחט ודחק באצבעו על הקנה שנתמעך ושמע חוזק שבירת הקנים שבגרגרת אם יש חשש איסור וכתב דודאי לא יפה עושין השוחטין שדוחקין כן על הסימנים באצבעותיהם ויש לחוש שמא יקפוץ אחד מן הקנים וע"י עוקץ הקנים ינקוב הושט ויש למחות בידם מ"מ בדיעבד לא מחזקינן איסורא דפסיקת הקנה ברוחב ברובא. ובאורך אפילו לא נשתייר רק משהו למעלה כו' וכ"ש כשהעור שלם דאין לחוש כשאין ריעותא אחרת לפנינו ע"ש:
א סָעִיף א דרסה כיצד כו'. לשון הרמב"ם וכ"כ הרי"ף וכמ"ש במתני' שם כל שלא הוליך והביא ה"ה דרסה:
ב סָעִיף ב ויש כו'. דס"ל דלא נאמר אלא בעוף שצוארו דק:
ג סָעִיף ג יש לחוש כו'. ר"ן. לאפוקי מדעת הרא"ש שלא אסר אלא השניה אבל הר"ן אוסר שניהם דהא שניהם נשחטו כאחת ואם נדרסו נדרסו שניהם:
ד סָעִיף ה (ליקוט) היה כו'. דמ"ש דלא כו' פי' בת"ה שלא יבליע דם באיברים ולדם הוא צריך בקדשים ואף בחולין אסור כמ"ש בפכ"ה (קי"ג א') ע"ש (ע"כ):
ה סָעִיף ה והמנהג כו'. כפירש"י שם כ"ז א' ד"ה דלא לשוויה כו'. וסברא ראשונה ס"ל כמ"ש המרדכי דמ"ש רש"י ותו לא ר"ל א"צ יותר והרשב"א פי' משום הבלעת דם באיברים אסור: (ליקוט) והמנהג כו'. ע' במרדכי והג"א פ"ב ד"ה וקרא כו' ומיהו בתוספתא כו'. אבל התוספתא אינו מובן כפירושם אבל העיקר כסברא ראשונה ופי' התוספתא הוא בדרסה וכמ"ש במתני' היה שוחט והתיז את הראש בב"א כו' כשירה וערא"ש ס"ז ולא שיצטרך להוליך כו' ובלבד שלא יתפוס כו' ובכה"נ מיירי בתוספתא שיש בסכין מלא צואר ולא הוליך כל הסכין (ע"כ):
ו סָעִיף ו ואפי' כו'. כמ"ש בתוספתא בשהייה ומדמי שם לניקב וה"ה כל פסולי שחיטה:
ז סָעִיף ו והמנהג כו'. כמ"ש בסי' כ"נ דבמיעוט בתרא קי"ל כרש"י ובמיעוט קמא דקנה נמי משום דלא בקיאין בבדיקה וחיישינן לוושט:
ח סָעִיף ח (ליקוט) תחת העור. כבי רב דשקלינן וטרינן שם אליביה. ת"ה (ע"כ):
ט סָעִיף ט צריך כו'. כמש"ש כ' ב' מפני שהוא מחליד ובשל תורה הלך אחר המחמיר ועבהג"א שם ובתוס' שם ד"ה מפני כו' וכתב רש"ל דאף שהתוס' דחו דברי רש"י שבזבחים מ"מ הפוסקים קיימו דבריו כי אף דלס"ד א"א לפרש כן מ"מ לפי האמת יש לפרש דברי רב הונא כך וכתב אע"ג דרבא ס"ל דלאו היינו מחליד לא קי"ל כרבא דס"ל מוליך ומביא במליקה פסול ואנן קי"ל כמ"ד דכשר כמ"ש הרמב"ם וכ' הרש"ל וטעמו משום דאמרינן שם כ' א' סבר ר' אבין למימר כו' א"ל ר' ירמיה כו' ואמרינן שם בני ר"ח כו' שהם לבד סוברים כן וכ' דאע"ג דלכאורה הלכה כרבא דבתראה הוא אבל האמת דל"ג רבא אלא רבה וכ"ה ברש"י שם כ' א' ד"ח הניחא כו':
י סָעִיף י אם לאחר כו'. כמ"ש בתוספתא בשהייה ובעיא דרב פפא שם ל' ב' מפ' כמ"ש בסי"א ע"ש:
יא סָעִיף י והמנהג כו'. כנ"ל דבמיעוט בתרא קי"ל כרש"י ובמיעוט קמא חיישינן לוושט דא"א בקיאין בבדיקה וכמ"ש בתוספתא לענין שהייה:
יב סָעִיף יא וכן אם שהט מיעוט כו'. ר"ל תהת העור. ט"ז:
יג סָעִיף יב כיצד זה כו' או כו'. כ"מ שם דפליגי בשחט והגרים או הגרים ושחט וכמ"ש למטה:
יד סָעִיף יב אבל שחט רוב כו'. כמש"ש (י"ח א') רב ושמואל דאמרי תרוייהו כו' ועתוס' שם ד"ה אבל. ונראה לפרש דה"ק דאף ריב"י כו' ושם י"ט ללישנא בתרא דבכה"ג לד"ה כשר:
טו סָעִיף יב או בדרסה. כמו בכל הפסולים לדעת הרמב"ם כנ"ל כמ"ש בתוספתא בשהייה ובגמ' בהגרמה כמ"ש כאן:
טז סָעִיף יב ויש מי שפוסל כו'. דעת הריב"ם שמפרש כפרש"י דאיבעיא דרב פפא שם ל' ב' ובעיא דרב הונא בריה דר"נ שם ל"ב א' הוא במיעוט בתרא ומשם נלמוד לדרסה והגרמה שאני שאינו במקום שחיטה וה"ה לעיקור שאינו מן השחיטה וכמ"ש לקמן:
יז סָעִיף יב והמנהג כו'. כנ"ל דקי"ל כרש"י:
יח סָעִיף יג הגרים כו'. עבה"ג וכנ"ל: (ליקוט) הגרים כו'. כלישנא בתרא דהא בין רב יהודה בין רב הונא מודי בה דרובא בשחיטה וכי נפקא היותא כו' ואע"ג דלכאורה שם כ' א' הסוגיא כלישנא קמא דקאמר וכדרב הונא כו' י"ל דלרבנן קאמר: שחט כו' הגרים כו'. כרב יהודה דר"נ ס"ל כוותיה. ובת"ה פסק הכל לחומרא רק כלישנא קמא לר"י ב"ר יהודה (ע"כ): (ליקוט) הגרים כו' שחט כו'. ובת"ה חולק על כ"ז ממש"ש כ' א' וכדר"ה א"ר כו' אלמא הסוגיא כהאי לישנא וה"ה באידך דפסולה ע"ש (ע"כ):
יט סָעִיף יג ואם דרס או החליד כו'. כמו בשהייה:
כ סָעִיף יד כל אלו כו'. כמ"ש בשהייה בתוספתא ומדמי שם לניקב וה"ה לכל פסולי שחיטה ובגמ' שם מ"ג ומ"ד בהגרמה ההוא תורא דהוה לבני כו':
כא סָעִיף יד בין לצד מטה. דגמ' שם אמרו הטעם משום דנקיבתו במשהו וה"ה לצד מטה כמ"ש ניקבו הדקין וכמ"ש רש"י רפ"ג ד"ה אלו טרפות כל נקב במשהו:
כב סָעִיף יד וכן בקנה כו'. כמש"ש מ"ה א' וערש"י שם ד"ה למטה כו':
כג סָעִיף יד והמנהג כו'. כמש"ל בסי"ב בהג"ה:
כד סָעִיף טו (ליקוט) עיקור כו'. ממש"ש בפ"ג (מ"ד א') והאיכא עיקור סימנים ועוד דלפירש"י היאך אמרינן שם כ' אין עיקור סימנין בעוף והתנן אלו טרפות בעוף נקובת הוושט כו' ואמר שם ההוא פליגא דשמואל ס"ל אפי' בשחיטה אין עיקור לעוף (ע"כ):
כה סָעִיף טו מהלחי ומהבשר. כמ"ש שם מ"ד א' ל"ק הא דאיעקור כו':
כו סָעִיף טו ונשמט א' מהם. שם יו"ד א' ושם כ"ח א' וכפי' בה"ג בתוס' שם ט' א' ד"ה כולהו ע"ש: (ליקוט) ונשמט א' מהם. שם כ"ח א' משום דגרגרת כו' (ע"כ):
כז סָעִיף טו אבל אם שחט כו'. שם יו"ד א' ושם כ"ח א':
כח סָעִיף טו נשמט כו'. שם:
כט סָעִיף טו ואנו כו'. כנ"ל.
ל סָעִיף טו ודוקא כו'. עתוס' שם ט' א' ד"ה כולהי. ובה"נ פירש כו' וא"ת פשיטא כו' וי"ל לדברי ה"ג כו':
לא סָעִיף טז וה"מ כשנעקר כו'. כמ"ש סימנין שנדלדלו ברובן דוקא ואוקמינן דאיפרק איפרוקי:
לב סָעִיף יז שחט כו'. שם י' א' ושם כ"ה א':
לג סָעִיף יז ואפי' זרק כו'. כמ"ש שם אע"פ שנתעסק באותו מין כו' ולא תלינן ושם מדמי לספק בשחיטה ואף לר"ח דמחלק שם כמש"ש סכין אתרעאי בהמה לא אתרעאי משא"כ כאן דעוף עצמו אתרעאי וכן מה שפי' תוס' שם בד"ה סכין. ועי"ל דמה לי כו' לא שייך כאן ועבמהרי"ק שם:
לד סָעִיף יז מיהו כו'. כמ"ש שם עד שיאמר ברי לי שלא היה עלי כו' ועבתוס' ריש גיטין ב' ב' ד"ה ע"א נאמן באיסורין פי' הקונטרס כו' ע"ש:
לה סָעִיף יח נמצא כו'. כפי' הרא"ש דר"י מחמיר אדרב ור"נ מפרש דבריהם והלכה כר' יוחנן וכרב נחמן: (ליקוט) נמצא כו'. כגי' א"ר נחמן ולפרש דברי ר' יוחנן. הרא"ש ובת"ה כתב אפי' לגי' ר"נ אמר ג"כ י"ל כן ועוד כיון דאיסורא דאורייתא ולא איפסיקא הלכתא אי כר"נ אי כר"י צריך לעשות כשניהם לחומרא. אבל הרמב"ם והרז"ה פסקו כר"ג לבד והכל הולך אחר תפיסה או לא (ע"כ):
לו סָעִיף יח ועכשיו כו'. הג"מ:
לז סָעִיף יט שחט כו'. שע"י גלגול הגרגרת ששחט בב' וג' מקומות נעשה כן:
לח סָעִיף יט ויש מטריפין כו'. כמ"ש (י' א' כ"ח א') כל ספק בשחיטה פסול:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.