א הַשּׁוֹחֵט צָרִיךְ שֶׁיִּבְדֹק בַּסִימָנִים אַחַר שְׁחִיטָה אִם נִשְׁחֲטוּ רֻבָּן, אוֹ שֶׁיִּרְאֶה בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה שֶׁהֵם שְׁחוּטִין רֻבָּן; וְאִם לֹא רָאָה שֶׁרֻבָּן שְׁחוּטִין, אָסוּר. הַגָּה: וְנָהֲגוּ לִבְדֹּק בְּדֶרֶךְ זֶה, שֶׁתּוֹקֵף אֲגוּדָל עַל שִׁפּוּי כּוֹבַע וּמִתּוֹךְ הַדַּחַק יִפָּלְטוּ הַסִּימָנִים לַחוּץ, וְאָז יָכוֹל לִרְאוֹת אִם נִשְׁחֲטוּ רֻבָּן, גַּם אִם עֲבִיד שְׁמוּטָה, כִּי אִם לֹא יִכָּנְסוּ הַסִּימָנִים לִפְנִים לְאַחַר שֶׁהֵסִיר אֶצְבָּעוֹ, הֲוָה שְׁמוּטָה וּטְרֵפָה (הַגָּהוֹת בִּשְׁחִיטוֹת). מִיהוּ, אֵין צָרִיךְ לִבְדֹּק אַחַר שְׁמוּטָה, דְּסָמְכִינָן אָרֻבָּא כְּמוֹ בִּשְׁאָר טְרֵפוֹת; וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁצָּרִיךְ לִרְאוֹת שֶׁהֵם שְׁחוּטִין בִּמְקוֹם שְׁחִיטָה בְּלֹא הַגְרָמָה. הַגָּה: וְיֵשׁ לִבְדֹּק אַחַר זֶה קֹדֶם שֶׁיִּזְרֹק הָעוֹף מִיָּדוֹ (מהרי"ק שֹׁרֶשׁ ל"ח בְּשֵׁם שְׁחִיטוֹת אַשְׁכְּנָזִים) ; אֲבָל אִם לֹא בְּדָקוֹ תְּחִלָּה, בּוֹדֵק אַחַר כָּךְ וְלֹא חַיְישִׁינָן שֶׁמֶּא עַל יְדֵי הַפִּרְכּוּס נִתְרַחֵב הַחֲתָךְ (סְבָרַת מהרי"ק שָׁם).
ב הַבּוֹדְקִים בְּנוֹצָה לִרְאוֹת אִם נִשְׁחַט הָרֹב, טוֹעִים הֵם.
ג נִשְׁחֲטָה כָּרָאוּי וּבָא זְאֵב וְנָטַל בְּנֵי מֵעֶיהָ וְהֶחֱזִירָן כְּשֶׁהֵם נְקוּבִים, כְּשֵׁרָה, וְלֹא חַיְישִׁינָן שֶׁמָּא בִּמְקוֹם נֶקֶב נִקַּב. הַגָּה: אֲבָל קֹדֶם שֶׁיַּדְעִינָן שֶׁנִּשְׁחֲטָה כָּרָאוּי, בְּחֶזְקַת אִסּוּר עוֹמֶדֶת (טוּר עַל פִּי הַגְּמָרָא) וְכָל סָפֵק שֶׁאֵרַע בִּשְׁחִיטָה, טְרֵפָה (מַהֲרִי"ל הִלְכוֹת שְׁחִיטָה וְהוּא בְּשַׁ"ס דְּחֻלִּין דַּף י' וכ"ח וּמֻסְכָּם מִכָּל הַפּוֹסְקִים בְּכַמָּה דּוּכְתֵי).
א סָעִיף א אסור. והוי נבלה דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ואינה ניתרת עד שיודע לך שנשחטה כראוי ש"ס:
ב סָעִיף א מיהו א"צ לבדוק אחר שמוטה כו'. ובספרי העליתי דלכתחלה יש לבדוק גם אחר שמוטה כדעת בה"ג אלא דבדיעבד אם לא בדק מותר ודמי לריאה דשכיחא בה טרפות דצריך לבדקה לכתחלה ובדיעבד אם נאבדה בלא בדיקה כשר כדלקמן סי' ל"ט וה"נ שכיח הוא לעשות שמוטה בשעת שחיטה כדמשמע ממאי דאיתא בש"ס ופוסקים גבי השוחט תרנגול בס"ס שלפני זה וכ"כ הרא"ה בס' החנוך מצוה ת"מ בהדיא ע"ש. מיהו כיון דבהמה בחייה) לאו בחזקת שנעקרו סימנים קיימא ל"ד לאם לא ראה שנשחטו רובן דהתם בהמה בחייה בחזקת שאינה זבוחה קיימא משא"כ הכא וכשר בדיעבד וכמ"ש הפוסקים וכתבתי שגם הר"ן לא חלק אבה"ג אלא במה שאסר אף דיעבד אם לא בדק אחר שמוטה. וגם דעת הר' יונה והאבי העזרי כדעת בה"ג הובאו בתשובת הרא"ש כלל כ' סי' י"ג וכמה פעמים מצינו שהתוס' וכל הפוסקים חששו לדברי בה"ג אפילו היכא דלא מסתברא טעמי' אפילו להקל מפני שכל דבריו דברי קבלה וכל שכן כאן שהוא מחמיר ומסתבר טעמי' וכ"ש שגדולי פוסקים הנ"ל מסכימים לדעתו (ואף שאסר אף דיעבד היינו משום דאזיל לטעמיה דס"ל לקמן סימן ל"ט גם בריאה בדיעבד אסור אבל אנן דקי"ל בריאה דלכתחלה צריך בדיקה ובדיעבד כשר ה"נ דינא הכי) וכן משמע בהגהת שחיטות ישנים שהביא בד"מ דצריך לבדוק אחר שמוטה וכן הוא בשחיטות האחרונים:
ג סָעִיף א ויש לבדוק אחר זה כו'. הג"ה זו צ"ל קודם ויש מי שאומר:
ד סָעִיף א ולא חיישינן כו'. כ"פ מהרי"ק והשיג על מה שנמצא בשחיטות אשכנזים (בשם א"ז) דחיישינן אף בדיעבד מדאמרינן בש"ס דרבא שחט עופא בהדי דפרח אלמא אע"פ שנפל לארץ לא חיישינן שמא ע"י פרכוס נתרחב החתך והב"ח כדי ליישב הדברים הנכתבים בשם א"ז חילק דהיכא דנמצא הסימן שחוט כולו ודאי לא חיישינן שנעקר יותר בפרכוסו ממה ששחט אבל בנמצא שחוט רובו חיישינן (וכן מצאתי בשחיטות החדשים שנדפסו בק"ק לובלין שנת דת"ל בשם גליון שחיטות ישנים) וכתב שכן משמע מפירש"י ולא כוון יפה דאפילו למה שהבין הוא מפירש"י משמע מפירש"י להפך דבדיעבד שרי אבל באמת לא מיירי רש"י כלל מזה ע"ש ודוק והעט"ז כתב בהדיא דאפי' לא נמצא אח"כ שנשחט אלא רובו כשר אבל אני קבלתי חילוק נכון מפי הגאון אמ"ו כ"ץ ז"ל דודאי דרך הקנה להתפרק וחיישינן דבקל נעשה רוב בפרכוסו אבל כשנמצא הוושט שחוט כשר דאין דרכו להתקרע אלא באורך ולא ברוחב:
ה סָעִיף ב הבודקים בנוצה. ותוחבים בסימנים דרך הפה טועים הם דשמא לא נשחט הרוב ואנן בעינן רוב הנראה לעינים. מרדכי. ובהג"א מא"ז כתב שאפילו שחט המיעוט הנוצה קורע ואסור ומביאה ב"י ע"ש:
ו סָעִיף ג ולא חיישינן שמא כו'. דכיון דנשחטה הרי היא בחזקת היתר עד שיודע לך במה נטרפה ש"ס ופוסקים ובסי' ל"ו ס"ה נתבאר דאפילו יש נקבים הרבה שלא במקום שיניו תלינן כולהו בזאב וע"ש:
א סָעִיף א או שיראה בשעת שחיטה כו'. בטור כתוב בזה אם רואה אותן שחוטין לפניו א"צ יותר רבים מקשים מהי תיתי לבדוק יותר ונראה דאשחיטת רובן קאמר דיכול לסמוך על ראייתו שהוא רוב וכן משמע ברמזים דקאי על שחיטת הרוב ובמהרי"ל כתוב בשם רבו באמת להחמיר שראוי ונכון להעביר ידו תוך חתך שחיטת בהמה להרגיש עם המשמוש ששחט כראוי דבראייה אין לבדוק יפה דבית השחיטה מלא דם עכ"ל ופשוט דעל שחיטת רוב קאמר הכי:
ב סָעִיף א בלא הגרמה. דבעיקור א"צ לבדוק אחריו דסמכינן על רוב שאין בהם עיקור כ"כ הרא"ש. ונראה הא דהוצרך לבדוק אחר הגרמה דשכיח הוא בשוחט סמוך לראש שיגרים חוץ למקום הכשר:
ג סָעִיף א קודם שיזרוק העוף. נראה הטעם דשמא אח"כ ישכח מלבדוק וכמ"ש ריש סימן י"א בשוחט בלילה:
ד סָעִיף א ולא חיישינן שמא ע"י הפרכוס. מהרי"ק הוכיח כן מדאיתא פ"ב דחולין רבא הוה בדיק. גירא לרבי יונה ושחט בה עוף בהדי דפרח כו' הרי לך אף שהיו פורחים באויר והיו נחבטים ע"י קרקע חבוט גדול ומפרכסים וקופצים הרבה מ"מ לא חש שמא ע"י זה נתרחב החיתוך. ע"כ כתב דלא קי"ל כהג"ה דשחיטות שצריך לבדוק בסימנים קודם שיוציאנו מידו ואם לא בדק מיד יש לאסור אפילו דיעבד לא קי"ל כן. ובהג"ה שחיטת של הר"ר צבי שוחט מקראקא כתב הגה"ה שהביא מהרי"ק וכתב שהוא דעת א"ז וע"כ דחק מו"ח ז"ל ליישב ראייה של מהרי"ק דהתם מיירי שהסימנים נחתכו כולן וכולי האי לא תלינן בפירכוס ולא ידעתי למה הוצרך מהרי"ק להביא ראיה מרבא ולא ממשנה השוחט בלילה שחיטתו כשרה והא לא יוכל לבדוק תיכף וא"כ היה לנו לחוש לפרכוס אלא ודאי דלא חיישינן ליה כלל וכבר העיד מחבר ספר זבחי ריב שחפש בספר א"ז ולא ראה אותו הדין. וא"ל על רמ"א שהצריך לכתחלה לבדוק קודם שיזרוק ורבא בדיק גירא ועשה כן אפילו לכתחלה דלפי מה שנתתי טעם בסמוך דחיישינן שמא ישכח אח"כ לבדוק לא קשה מידי דודאי בהא שהיה העוף בידו וזרקן מידו ודאי יש לחוש לזה דיסבור אח"כ שכבר בדקו משא"כ ברבא דבדק גירא שם לא הניח מלבדוק תיכף שבא לידו:
ה סָעִיף ג כשהם נקובים. בתוס' כתבו אפילו יש נקבים הרבה שלא במקום שיניו תלינן כולם בזאב:
א סָעִיף א רובן. וכ' בט"ז בשם מהרי"ל דראוי להחמיר דהשוחט יעביר ידיו תוך חתך השחיטה ולהרגיש עם המשמוש ששחט כראוי דבראיה אין לבדוק יפה דבית השחיטה מלא דם עכ"ל:
ב סָעִיף א אסור. וכ' בש"ך דהוי נבילה דבהמה בחזקת איסור עומדת עד שיודע שנשחטה כראוי:
ג סָעִיף א טריפות. ובש"ך פסק דלכתחלה צריך לבדוק אחר שמוטה וכ"פ הפר"ח:
ד סָעִיף א החתך. הגה זו שייך לעיל קודם ויש מי שאומר דעל שחיטת הרוב קאי דלא חיישינן שמא ע"י פרכוס נתרחב החתך וב"ח מחלק בין נמצא שחוט כולו לנמצא רובו דבלא נמצא אלא רובו חיישינן וכתב בש"ך שיש קבלה בידו דודאי דרך הקנה להתפרק וחיישינן דבקל נעשה רוב בפרכוסו אבל כשנמצא הושט שחוט כשר דאין דרכו להתקרע אלא באורך ולא ברוחב עכ"ל. ופר"ח דוחה דבריהם וכן עיקר להכשיר בכל ענין עיין ט"ז. וכתב הג"א בשם א"ז דלא יבדוק בנוצה שמא לא נשחט הרוב ואנן בעינן רוב הנראה לעינים ועוד אפילו שחט המיעוט הנוצה קורעת ואסורה:
ה סָעִיף ג ניקב. וכתב בט"ז וש"ך אפילו יש נקבים הרבה שלא במקום שיניו תלינן כולהו בזאב. ופר"ח בק"א הביא ראיה מסי' ל"ט דמחמרינן אפילו נאבדה הריאה כ"ש כאן דנקובה היא לפנינו:
א סָעִיף א אסור. עבה"ט ועיין בתשובת בית שמואל אחרון חלק יו"ד סימן ט"ז שכתב דכוונת הש"ך דהוי ספק נבלה וא"כ לענין אותו ואת בנו אסור לשחוט בנו אחריו דלקולא לא אמרי' דהוי נבלה ע"ש:
ב סָעִיף א בשאר טרפות. עבה"ט וע' בש"ך הטעם למה בדיעבד כשר כיון דבהמה בחייה לאו בחזקת שנעקרו סימניה קיימי לא דמי לאם לא ראה שנשחטו רובן דהתם בהמה בחייה בחזקת שאינה זבוחה קיימא משא"כ הכא ועיין בדגמ"ר שכתב דדוקא באין שום ריעותא לפנינו אבל אם יש איזה ריעותא לפנינו אין תולין להקל ומטעם זה מחמירין בספיקא ומקרי ספק בשחיטה ע"ש:
א סָעִיף א ומיהו א"צ כו'. ערש"י שם י"ב א' ד"ה פסח וגם בלא"ה ס"ל לרב שם נ"ד א' דא"א לשמוטה שתעשה שחוטה ואע"ג דפליג שם ר"י ור"נ היינו בודאי שמוטה אבל ליחוש לא:
ב סָעִיף א ויש מי כו'. דגם זה בכלל עד שיודע לך כו':
ג סָעִיף א אבל אם לא כו'. ממש"ש ל' ב' רבא הוה בדיק כו' אע"ג שהעוף היה נחבט ע"ג הקרקע חבוט גדול ואין לדחוק שהיה יודע היכן יפול העוף והיה עומד שם לראות בסימנין קודם שיפול העוף דא"כ למה היה מזמין לכולי בקתא:
ד סָעִיף ב הבודקים כו'. עש"ך:
ה סָעִיף ג אבל כו' וכל ספק כו'. שם י' א':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.