שולחן ערוך, יורה דעה כה
א הַשּׁוֹחֵט צָרִיךְ שֶׁיִּבְדֹק בַּסִימָנִים אַחַר שְׁחִיטָה אִם נִשְׁחֲטוּ רֻבָּן, אוֹ שֶׁיִּרְאֶה בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה שֶׁהֵם שְׁחוּטִין רֻבָּן; וְאִם לֹא רָאָה שֶׁרֻבָּן שְׁחוּטִין, אָסוּר. הַגָּה: וְנָהֲגוּ לִבְדֹּק בְּדֶרֶךְ זֶה, שֶׁתּוֹקֵף אֲגוּדָל עַל שִׁפּוּי כּוֹבַע וּמִתּוֹךְ הַדַּחַק יִפָּלְטוּ הַסִּימָנִים לַחוּץ, וְאָז יָכוֹל לִרְאוֹת אִם נִשְׁחֲטוּ רֻבָּן, גַּם אִם עֲבִיד שְׁמוּטָה, כִּי אִם לֹא יִכָּנְסוּ הַסִּימָנִים לִפְנִים לְאַחַר שֶׁהֵסִיר אֶצְבָּעוֹ, הֲוָה שְׁמוּטָה וּטְרֵפָה (הַגָּהוֹת בִּשְׁחִיטוֹת). מִיהוּ, אֵין צָרִיךְ לִבְדֹּק אַחַר שְׁמוּטָה, דְּסָמְכִינָן אָרֻבָּא כְּמוֹ בִּשְׁאָר טְרֵפוֹת; וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁצָּרִיךְ לִרְאוֹת שֶׁהֵם שְׁחוּטִין בִּמְקוֹם שְׁחִיטָה בְּלֹא הַגְרָמָה. הַגָּה: וְיֵשׁ לִבְדֹּק אַחַר זֶה קֹדֶם שֶׁיִּזְרֹק הָעוֹף מִיָּדוֹ (מהרי"ק שֹׁרֶשׁ ל"ח בְּשֵׁם שְׁחִיטוֹת אַשְׁכְּנָזִים) ; אֲבָל אִם לֹא בְּדָקוֹ תְּחִלָּה, בּוֹדֵק אַחַר כָּךְ וְלֹא חַיְישִׁינָן שֶׁמֶּא עַל יְדֵי הַפִּרְכּוּס נִתְרַחֵב הַחֲתָךְ (סְבָרַת מהרי"ק שָׁם).
ב הַבּוֹדְקִים בְּנוֹצָה לִרְאוֹת אִם נִשְׁחַט הָרֹב, טוֹעִים הֵם.
ג נִשְׁחֲטָה כָּרָאוּי וּבָא זְאֵב וְנָטַל בְּנֵי מֵעֶיהָ וְהֶחֱזִירָן כְּשֶׁהֵם נְקוּבִים, כְּשֵׁרָה, וְלֹא חַיְישִׁינָן שֶׁמָּא בִּמְקוֹם נֶקֶב נִקַּב. הַגָּה: אֲבָל קֹדֶם שֶׁיַּדְעִינָן שֶׁנִּשְׁחֲטָה כָּרָאוּי, בְּחֶזְקַת אִסּוּר עוֹמֶדֶת (טוּר עַל פִּי הַגְּמָרָא) וְכָל סָפֵק שֶׁאֵרַע בִּשְׁחִיטָה, טְרֵפָה (מַהֲרִי"ל הִלְכוֹת שְׁחִיטָה וְהוּא בְּשַׁ"ס דְּחֻלִּין דַּף י' וכ"ח וּמֻסְכָּם מִכָּל הַפּוֹסְקִים בְּכַמָּה דּוּכְתֵי).
ש״ך
סָעִיף א
א אסור. והוי נבלה דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ואינה ניתרת עד שיודע לך שנשחטה כראוי ש"ס: ש"ע סָעִיף א
ב מיהו א"צ לבדוק אחר שמוטה כו'. ובספרי העליתי דלכתחלה יש לבדוק גם אחר שמוטה כדעת בה"ג אלא דבדיעבד אם לא בדק מותר ודמי לריאה דשכיחא בה טרפות דצריך לבדקה לכתחלה ובדיעבד אם נאבדה בלא בדיקה כשר כדלקמן סי' ל"ט וה"נ שכיח הוא לעשות שמוטה בשעת שחיטה כדמשמע ממאי דאיתא בש"ס ופוסקים גבי השוחט תרנגול בס"ס שלפני זה וכ"כ הרא"ה בס' החנוך מצוה ת"מ בהדיא ע"ש. מיהו כיון דבהמה בחייה) לאו בחזקת שנעקרו סימנים קיימא ל"ד לאם לא ראה שנשחטו רובן דהתם בהמה בחייה בחזקת שאינה זבוחה קיימא משא"כ הכא וכשר בדיעבד וכמ"ש הפוסקים וכתבתי שגם הר"ן לא חלק אבה"ג אלא במה שאסר אף דיעבד אם לא בדק אחר שמוטה. וגם דעת הר' יונה והאבי העזרי כדעת בה"ג הובאו בתשובת הרא"ש כלל כ' סי' י"ג וכמה פעמים מצינו שהתוס' וכל הפוסקים חששו לדברי בה"ג אפילו היכא דלא מסתברא טעמי' אפילו להקל מפני שכל דבריו דברי קבלה וכל שכן כאן שהוא מחמיר ומסתבר טעמי' וכ"ש שגדולי פוסקים הנ"ל מסכימים לדעתו (ואף שאסר אף דיעבד היינו משום דאזיל לטעמיה דס"ל לקמן סימן ל"ט גם בריאה בדיעבד אסור אבל אנן דקי"ל בריאה דלכתחלה צריך בדיקה ובדיעבד כשר ה"נ דינא הכי) וכן משמע בהגהת שחיטות ישנים שהביא בד"מ דצריך לבדוק אחר שמוטה וכן הוא בשחיטות האחרונים: ש"ע סָעִיף א
ג ויש לבדוק אחר זה כו'. הג"ה זו צ"ל קודם ויש מי שאומר: ש"ע סָעִיף א
ד ולא חיישינן כו'. כ"פ מהרי"ק והשיג על מה שנמצא בשחיטות אשכנזים (בשם א"ז) דחיישינן אף בדיעבד מדאמרינן בש"ס דרבא שחט עופא בהדי דפרח אלמא אע"פ שנפל לארץ לא חיישינן שמא ע"י פרכוס נתרחב החתך והב"ח כדי ליישב הדברים הנכתבים בשם א"ז חילק דהיכא דנמצא הסימן שחוט כולו ודאי לא חיישינן שנעקר יותר בפרכוסו ממה ששחט אבל בנמצא שחוט רובו חיישינן (וכן מצאתי בשחיטות החדשים שנדפסו בק"ק לובלין שנת דת"ל בשם גליון שחיטות ישנים) וכתב שכן משמע מפירש"י ולא כוון יפה דאפילו למה שהבין הוא מפירש"י משמע מפירש"י להפך דבדיעבד שרי אבל באמת לא מיירי רש"י כלל מזה ע"ש ודוק והעט"ז כתב בהדיא דאפי' לא נמצא אח"כ שנשחט אלא רובו כשר אבל אני קבלתי חילוק נכון מפי הגאון אמ"ו כ"ץ ז"ל דודאי דרך הקנה להתפרק וחיישינן דבקל נעשה רוב בפרכוסו אבל כשנמצא הוושט שחוט כשר דאין דרכו להתקרע אלא באורך ולא ברוחב: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ה הבודקים בנוצה. ותוחבים בסימנים דרך הפה טועים הם דשמא לא נשחט הרוב ואנן בעינן רוב הנראה לעינים. מרדכי. ובהג"א מא"ז כתב שאפילו שחט המיעוט הנוצה קורע ואסור ומביאה ב"י ע"ש: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ו ולא חיישינן שמא כו'. דכיון דנשחטה הרי היא בחזקת היתר עד שיודע לך במה נטרפה ש"ס ופוסקים ובסי' ל"ו ס"ה נתבאר דאפילו יש נקבים הרבה שלא במקום שיניו תלינן כולהו בזאב וע"ש: ש"ע סָעִיף ג
שִׂפְתֵי דַעַת — פרי מגדים על הש״ך
סָעִיף א
א ואם. עש"ך דהוה נבלה פי' וודאי דכל ספק השקול אוקמיה אחזקה וכן משמע מר"מ ז"ל בפ"א מה"ש הי"ב הר"ז נבלה ומשמע דהוה ודאי אמנם הכ"מ כתב שם דרבינו פסק כמ"ד מטמאה במשא לחומרא ועוד דמסתבר טעמיה וכפי הנראה דלא ברירא ליה אי הוה ודאי אמנם לשון הר"מ מורה דהוה ודאי וטעמא דסובר דרוב אין שוחטין רוב כתי' הב' במרדכי חולין פ"ק יע"ש ובכה"ג בהגהות הטור אות ב' וג' הביאו ובתב"ש צידד שם אי הוה דאורייתא או כתי' התוס' חולין ט' א' ד"ה ואסורה באכילה דרוב שוחטין כהוגן יע"ש והפרי תואר כתב בפשיטות דהוה רק דרבנן יע"ש וח"ו להקל בזה דאי הוה ספק השקול אוקמינן אחזקה וכ"ש דאיכא נמי חזקה דמעיקרא שלא היו הסימנים חתוכים. והתב"ש כתב להר"מ הוה ודאי נבלה ולוקה משום נבלה ולא לטמא במשא ויראה כוונתו דכל מה שהיתה עומדת בחייה כן עכשיו דהוה לקי משום אמ"ה ה"ה עכשיו משום נבלה ובחייה לא היתה מטמאה ה"ה עכשיו. וכתב דלפ"ז היה מותר לשחוט או"ב כה"ג ולא ידענא למה כיון דמטהר עכ"פ מידי נבלה מידי דהוה אטרפה דהוה שחיטה לענין או"ב: ש"ע סָעִיף א
ב מיהו. הש"ך האריך ותוכן כוונתו דשמוטה הוה עכ"פ מיעוט המצוי כמו סירכות הריאה ומש"ה צריך לבדוק ומכל מקום מ"ש דאנו אוסרין דיעבד הא באין ה"מ אוסרין בריאה ה"ה כאן יש לאסור באין ה"מ ואולי יש לחלק. ודע דלא קשיא אמאי דיעבד שרי נימא סמיך מיעוטא לחזקה והוה פלגא מדרבנן וליתסר כיון דמיעוטא דמיעוטא לא הוה וי"ל כמ"ש בספר גינת וורדים בשו"ת א' דלא החמירו חז"ל אלא היכא שיש מקום לחול ונולד לנו הספק אבל להחזיק ריעותא לומר שמא בסימנים עקורים שחט זה לא אמרינן ומה"ט לא בדקינן אחר נקובת הוושט אף דאיכא חזקה בהדי' בניקב במקום שחיטה אלא כדאמרן ומיהו לבדוק אם רוב שחוטים או דהוה מ"ה או דמיקרי נולד הספק וכאמור. וכבר תמהתי לעיל סי' כ"ד דהר"ב סותר משם לכאן דלעיל פסק דעיקור לאו טריפה היה א"כ הא דאמר כל טבח שא"י ה"ש אסור לאכול משחיטתו היינו עיקור דנשמט הסימנים ומש"ה פסק דאין טריפה דאי כפירש"י עיקור דסכין פגומה א"כ אמאי סובר עיקור אין טרפה ועוד ממ"ש המחבר עיקור כיצד ושתק הר"ב ש"מ אודויי אודי ליה ואיך כתב כאן דא"צ לבדוק אחר עיקור א"כ אמאי אסור לאכול משחיטתו יע"ש: ועיין ב"ח שכתב עיקור הוה חזקה שאינה זבוחה ולזה י"ל דא"כ אחר נקיבת הוושט נמי יהא צריך לבדוק אלא וודאי כדאמרן ומ"ש שם דא"כ למה צריך לידע עיקור יותר משאר ה"ש יש לעיין ביה דהכי היה לומר דאיזה צורך לידע עיקור: וראית להתב"ש אות א' דברים אשר לא זכיתי להבינם. הקשה איך אנו סומכין על תוקף אגודל דלמא המיעוט מדולדל ולא יצא לחוץ וכן הקשה בכר"ו וזה יפה הקשה אמנם מ"ש התב"ש לבה"ג אין חילוק כל שנשאר המיעוט קיים כשרה דהטעם דא"א לשחוט בסימנים עקורים ודווקא אי עיקור טרפה יש חילוק אלא שבטור משמע אף לענין שחיטה עכ"ל ולא הבינותי דוודאי לבה"ג דאין מחלק בין נעקר קודם שחיטה או בשעת שחיטה הטעם גזירת מלך הוא דאין שחיטה מועלת בסימנים עקורים וכשהמיעוט הוא מדולדל הוה כנעקר כולו. ולמה הביא ממרחק לחמו והא המחבר בסי' כ"ד כתב בפי' כן הא דעיקור פסול כשהוא מדולדל אלמא אף לבה"ג פסולה וכ"ת דה"ק כשהוא מדולדל הוה טרפה ולאו מחמת עיקור ולא הוה נבלה ועיקור דהוה נבלה ולא טרפה כשנעקר כולו דעדיף הא נעקר בכח דכאיב לה הוה טרפה ולא נבלה וא"כ א"צ לבדוק כ"א שלא יהיה נבלה דסמוך מיעוטא לחזקה ולא בטרפה דסמכינן ארוב חדא דזה דוחק ועוד דאי הא דחלב וביצים מותר היינו כשנעקר כולו ולא מדולדל איך כתב המחבר שם דהמיעוט הנשאר אינו כלום והוה כנעקר כולו ומה בכך שנעקר כולו דנעקר כולו לאו טרפה הוה ואלו כאן מחמת טרפה קאתינן עליה לא מחמת נבלה וצריך לומר דמלתא דלא שכיחא הוה שיהא המיעוט מדולדל וכיון דלא הוה מיעוט המצוי תו לא מחמירין: ש"ע סָעִיף א
ג ויש. הג"ה זו צריך להיות קודם ויש מי שאומר ש"ך לכאורה יראה דפליג אט"ז אות ג' דסובר הטעם שמא ישכח מלבדוק אח"כ דלפי דבריו אין חילוק בין רובא להגרמה דה"ה אחר הגרמה צריך לבדוק קודם שיזרוק מידו שמא ישכח וא"כ בכיון עשה רמ"א כן דכתב הג"ה זו כאן לומר דקאי נמי אהגרמה אלא סובר דהטעם דלכתחלה חיישינן שמא יתרחב כשיטת מהרי"ו דלא שייך זה בהגרמה אלא ברוב ועיין כה"ג בהגהות ב"י אות ו' כתב דבעל המפה תפס לכתחלה חומרת שחיטת אשכנזים הרי דסובר דלכתחלה יש לחוש לשמא יתרחב החתוך ויש בזה קולא וחומרא לפי' הט"ז שמא ישכח מלבדוק הוה חומרא אף בבהמה דלא שייך פרכוס צריך לבדוק מיד וה"ה הגרמה ובעוף אם שחט הוושט ג"כ הדין כן ואלו לטעם הש"ך בבהמה א"צ ועוף דנקיט רמ"א הוא בדקדוק ואם שחט הוושט בעוף א"צ לבדוק מקודם דווקא קנה יש חשש שמא יתרחב כמ"ש הש"ך בשם אביו הגאון ז"ל ויש ג"כ חומרא לש"ך אם אמר לאחר שיזכיר לו הבדיקה דלא שייך שישכח דשנים לא ישכחו כמו גבי בדיקה כמ"ש האורח מישור אפ"ה אסור שמא יתרחב ולט"ז שרי כה"ג: ש"ע סָעִיף א
ד ולא חיישינן. עש"ך וירצה דהב"ח הביא ראיה מרש"י דהשוחט בלילה דלא ישחוט לכתחלה דשמא לא ישחוט הרוב והבין דשמא אח"כ יתרחב החתך א"כ משם מוכח איפכא דיעבד שרי ורש"י כיון דשמא ישכח אח"כ לבדוק כמ"ש בסי' י"א אות א' יע"ש ואף דכתבנו מקודם לזה דהש"ך סובר דהא דבעינן קודם שיזרוק העוף אין הטעם שמא ישכח אין דומה לילה ויום במקום אופל דחיישינן שפיר משא"כ בעומד שם אין חשש אף לאחר שיזרוק אלא הטעם לכתחלה שיתרחב מקום החתך. והנה הש"ך כתב בשם אביו הגאון דיש חילוק בין קנה לוושט ומשמע אף דיעבד אסור בקנה והיינו דקשיא בגמרא השוחט דיעבד אין והא תניא לעולם שוחטין ביום ובלילה לימא הא איירי בבהמה דליכא פרכוס או וושט וכאן בקנה אלא בקנה אף דיעבד אסור ומתניתין בבהמה או בוושט או תפס העוף בידו או קשר דלא פרכס כמ"ש בנה"ך ומיהו התב"ש מיקל אף בקנה יע"ש אמנם המעיין בב"ח כאן ובריש סי' י"א יראה דדבריו כנים דה"ק אסור לשחוט בלילה לכתחלה דאם אתה מתיר ליה לשחוט יבוא לסמוך לפעמים בנמצא לטהר רובן שחוטים וזה אסור אף דיעבד ודיעבד מותר בנמצא כל הסימן שחוט למחר דהרי בריש סי' י"א פי' דברי רש"י דאף דיעבד אסור שמא נתרחב החתך והרי אתה רואה כמ"ש כאן וצ"ע: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ה הבודקים. הש"ך הביא ב' פירושים ופירוש הב' מחמיר דאף אם ימצא אח"כ רוב אסור דשמא הנוצה קרעה ונעשה רובו אסור: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ו ולא חיישינן. כתב הש"ך דמלשונו משמע דלא חיישינן שמא במקום נקב ניקב אלא אפילו הרבה נקבים שלא במקום שיניו תלינן כולהו בזאב והטעם דרוב אין טריפות הא ספק בשחיטה מוקמינן אחזקה אף שיצא פ"א בהיתר וכבר היה לי ויכוח עם חכם אחד ואמר די"ל כיון דיצא פ"א בהיתר אין לחוש ודחיתי דבריו. ועתה מצאתי במהרי"ק שורש קמ"ז להדיא כדברי דאף שיצא בהיתר ז"ל שם ומה שאמרת שאם זרק העוף מידו ומצא הסימן שמוט הואיל ויצא בהיתר אינו דהא טבל ועלה ובין עלייתו לטבילה נתעסק באותו המין אין לך הוחזק גדול מזה ואפ"ה אוקי אחזקה והביא עוד ראיות ברורות לזה יע"ש ואף אנו כתבנו כפי מעט ידיעתנו ומה לנו להביא עוד ראיות מאחר שאדונינו מהרי"ק אומר בפי' כן מי יבוא אחר המלך כו' והדבר ברור אף שיצא בהיתר כיון דאח"כ נולד ריעותא ואף דאיכא למיתלי כי התם דנתעסק אפילו הכי אוקי אחזקה וזה ברור וכבר הארכנו בספר גינת וורדים בשו"ת א' ולקמן סי' ל"ג בדיני וושט אבאר עוד מזה ✍בעזרת האל יתברך: ש"ע סָעִיף ג
ט״ז
סָעִיף א
א או שיראה בשעת שחיטה כו'. בטור כתוב בזה אם רואה אותן שחוטין לפניו א"צ יותר רבים מקשים מהי תיתי לבדוק יותר ונראה דאשחיטת רובן קאמר דיכול לסמוך על ראייתו שהוא רוב וכן משמע ברמזים דקאי על שחיטת הרוב ובמהרי"ל כתוב בשם רבו באמת להחמיר שראוי ונכון להעביר ידו תוך חתך שחיטת בהמה להרגיש עם המשמוש ששחט כראוי דבראייה אין לבדוק יפה דבית השחיטה מלא דם עכ"ל ופשוט דעל שחיטת רוב קאמר הכי: ש"ע סָעִיף א
ב בלא הגרמה. דבעיקור א"צ לבדוק אחריו דסמכינן על רוב שאין בהם עיקור כ"כ הרא"ש. ונראה הא דהוצרך לבדוק אחר הגרמה דשכיח הוא בשוחט סמוך לראש שיגרים חוץ למקום הכשר: ש"ע סָעִיף א
ג קודם שיזרוק העוף. נראה הטעם דשמא אח"כ ישכח מלבדוק וכמ"ש ריש סימן י"א בשוחט בלילה: ש"ע סָעִיף א
ד ולא חיישינן שמא ע"י הפרכוס. מהרי"ק הוכיח כן מדאיתא פ"ב דחולין רבא הוה בדיק. גירא לרבי יונה ושחט בה עוף בהדי דפרח כו' הרי לך אף שהיו פורחים באויר והיו נחבטים ע"י קרקע חבוט גדול ומפרכסים וקופצים הרבה מ"מ לא חש שמא ע"י זה נתרחב החיתוך. ע"כ כתב דלא קי"ל כהג"ה דשחיטות שצריך לבדוק בסימנים קודם שיוציאנו מידו ואם לא בדק מיד יש לאסור אפילו דיעבד לא קי"ל כן. ובהג"ה שחיטת של הר"ר צבי שוחט מקראקא כתב הגה"ה שהביא מהרי"ק וכתב שהוא דעת א"ז וע"כ דחק מו"ח ז"ל ליישב ראייה של מהרי"ק דהתם מיירי שהסימנים נחתכו כולן וכולי האי לא תלינן בפירכוס ולא ידעתי למה הוצרך מהרי"ק להביא ראיה מרבא ולא ממשנה השוחט בלילה שחיטתו כשרה והא לא יוכל לבדוק תיכף וא"כ היה לנו לחוש לפרכוס אלא ודאי דלא חיישינן ליה כלל וכבר העיד מחבר ספר זבחי ריב שחפש בספר א"ז ולא ראה אותו הדין. וא"ל על רמ"א שהצריך לכתחלה לבדוק קודם שיזרוק ורבא בדיק גירא ועשה כן אפילו לכתחלה דלפי מה שנתתי טעם בסמוך דחיישינן שמא ישכח אח"כ לבדוק לא קשה מידי דודאי בהא שהיה העוף בידו וזרקן מידו ודאי יש לחוש לזה דיסבור אח"כ שכבר בדקו משא"כ ברבא דבדק גירא שם לא הניח מלבדוק תיכף שבא לידו: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ה כשהם נקובים. בתוס' כתבו אפילו יש נקבים הרבה שלא במקום שיניו תלינן כולם בזאב: ש"ע סָעִיף ג
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז
סָעִיף א
א או. עט"ז ור"ל דל"ת דא"צ יותר דכתב הטור קאי אהגרמה שא"צ לראות אם לא הגרים לז"א דאשחיטת רובן קאי ועיין דרישה אות ב' דאל"כ איך חולק על אביו הרא"ש שהצריך לבדוק אחר הגרמה יע"ש ובמהרי"ל משמע שאין לסמוך על ראיית עיין: ש"ע סָעִיף א
ב בלא הגרמה. עט"ז דשכיח הוא שיגרים והיינו בשוחט סמוך לראש ולא באמצע הצוואר דרחוק הוא שיגרים כ"כ התב"ש. והשמ"ח סיים אם שחט סמוך לראש ולא בדק הוה ספק נבלה ולא ידענא אמאי לא ודאי שכל ספק השקול ואיכא חזקה ודאי משוי לה וכן כתב הוא ז"ל באות ג' שם דספק השקול ודאי משוי לה וחשבתי שמ"ש שם בשמ"ח ס"ב אם לא בדק אחר הרוב הר"ז ספק הוא ט"ס שבתב"ש כתב דהוה ודאי ובש"ך אות א' אבאר אמנם בספק הגרמה כתב ג"כ דהוה ספק נבלה מ"ה ולא ודאי ולא ידענא למה ובש"ך אות א' אבאר: ש"ע סָעִיף א
ג קודם. הטעם כתב הט"ז משום שמא ישכח ומוכרח הוא לפי שיטתיה לקמן אות ד' דאל"כ קשיא מהא דבדק גירא אם לכתחילה אסור מטעם דחיישינן שמא יתרחב אלא שמא ישכח ושם לא חיישינן כמ"ש הט"ז שם ולפ"ז לאו דווקא עוף ה"ה בהמה יש לבדוק קודם. ובמהרי"ק שורש ל"ח כתב דאף לכתחילה מותר. או דסובר השוחט בלילה לכתחלה אסור הטעם שמא ידרוס וכדומה או דהכי קאמר דמהאי טעמא שמא יתרחב מוכח מהא דגירא דליתיה. ולפ"ז אומר לאחר שיזכיר אותו הבדיקה אין איסור כמ"ש האורח מישור ואין צורך לזה אלא דרמ"א דעתיה דנפשיה קאמר מהטעם דהשוחט בלילה דלכתחילה אסור שמא ישכח אח"כ מלבדוק וכפירש"י שם עסי' י"א א"כ ה"ה כאן ועוף לאו דווקא והאורח מישור האריך בכאן על הט"ז להקשות ולפי מ"ש דברי הט"ז ברורים. יע"ש: ש"ע סָעִיף א
ד ולא. עט"ז מ"ש הב"ח דראיית מהרי"ק יש לדחות דהתם היה רואה שכל הסימן חתוך הנה מהרי"ק בשורש קמ"ז כתב דמצינו לאוקמיה בחתך כל המפרקת ג"כ דלא חיישינן לפרכוס אלא דא"כ היה לתלמודא לפרש ולא ליתן מכשול לסמוך אף ברוב ולפ"ז כ"ש דאין תי' הב"ח עולה. ומ"ש הט"ז אמאי לא הביא מהרי"ק ראיה מהשוחט בלילה דלא בדק כ"א לאור היום הנה להב"ח י"ל דאיירי בשחט כל הסימנים מש"ה מכשיר דיעבד. ולפ"ד התב"ש והכ"ג בהגהות ב"י אות ד' דווקא בעוף יש לחוש ע"י קפיצה ודילוג נתרחב החתך ולא בבהמה וכן הוא במהרי"ק א"כ מש"ה הוצרך להביא ראיה מהא דבדק גירא בעופא דמן המשנה השוחט בלילה י"ל בבהמה איירי. גם משום לכתחילה הביא מהרי"ק ראיה דשרי ואלו ממשנה אדרבה דיעבד תנן ומיהו וודאי הא דיש לחלק בין עוף לבהמה דיעבד אבל לכתחילה הטעם שמא ישכח א"כ אף בבהמה חיישינן שמא ישכח וכההיא דשוחט בלילה ואף הגרמה שצריך לבדוק הוא מיד קודם שישליך מידו מה"ט גופא ועיין תב"ש וראיתי להכה"ג בהגהות ב"י אות ד' מ"ש הב"י שנמצא בשחיטות אשכנזים לאסור הוא מהגהות שחיטות מהרי"ו שכתב וז"ל שחט העוף וזרק מידו קודם שבדק הסימן טריפה שמא עקר הסימן בפרכוס והוא לא שחט הרוב מא"ז ע"כ. הבין הב"ח דהג"ה הנ"ל פליג עם מהרי"ק ואינו דהג"ה מיירי שנמצא הסימן שמוט דבזה מודה מהרי"ק ע"כ ור"ל דהסימן נמצא שמוט ולא תולין ע"י זריקה אלא תולין ע"י פרכוס בשעת שחיטה נשמט ומלבד הדוחק הגדול אשר יש בזה מה יענה במ"ש והוא לא שחט הרוב ואולי רוצה לומר שלא שחט הרוב בהכשר קודם השמוטה דאילו במיעוט בתרא כיון דמנהגא הוא היה להתיר בספיקא ואין במשמע הלשון כלל: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ה כשהן נקובים. הט"ז הביא דברי התוספות אפילו נקבים הרבה אין חוששין דק"ל פשיטא דלא חיישינן כמו דלא בדקינן אחר כל ח"י טריפות אלא אף דליכא קצת ריעותא דיש הרבה נקבים אפ"ה תולין כולהו בזאב. ומה שקשה מכאן לאם נאבדה הריאה לבה"ג אסור ולדידן עכ"פ באין ה"מ אסור א"כ איך אמרו כאן דכשירה עיין תב"ש בסימן ל"ו כי אף ששכיח ג"כ נקבים אי אין סירכא בלא נקב מ"מ הוה משתכח דלדולי סירכא. וראיתי להכר"ו אות ו' תי' דנאבדה הריאה טריפה דעבר על תקנת חז"ל ופשע שהיה לשומרה משא"כ כאן דנטל הזאב ומה הוה ליה למעבד ולפי דבריו נאבדה הריאה באונס כשירה ואינו כן ובסי' ל"ט בא כלב או עובד כוכבים ונטל הריאה וע"ז הגיה רמ"א דלדידן אסור וסתימת הפוסקים ודאי משמע הכין ועי' בט"ז שם דאחד אומר כסדרן היתה דהוצרך לומר דלא הוה כנאבדה מכמה טעמים והתם מה פשע ע"כ אף נאבדה באונס אסורה וכאן הטעם דא"כ דלדולי סירכא הוה משתכח מיהו מכאן בלא"ה י"ל אין ריאה בכלל ולקמן סימן ל"ו ס"ה שם צריך לומר זה התי' יע"ש: ש"ע סָעִיף ג
בְּאֵר הֵיטֵב
סָעִיף א
א רובן. וכ' בט"ז בשם מהרי"ל דראוי להחמיר דהשוחט יעביר ידיו תוך חתך השחיטה ולהרגיש עם המשמוש ששחט כראוי דבראיה אין לבדוק יפה דבית השחיטה מלא דם עכ"ל: ש"ע סָעִיף א
ב אסור. וכ' בש"ך דהוי נבילה דבהמה בחזקת איסור עומדת עד שיודע שנשחטה כראוי: ש"ע סָעִיף א
ג טריפות. ובש"ך פסק דלכתחלה צריך לבדוק אחר שמוטה וכ"פ הפר"ח: ש"ע סָעִיף א
ד החתך. הגה זו שייך לעיל קודם ויש מי שאומר דעל שחיטת הרוב קאי דלא חיישינן שמא ע"י פרכוס נתרחב החתך וב"ח מחלק בין נמצא שחוט כולו לנמצא רובו דבלא נמצא אלא רובו חיישינן וכתב בש"ך שיש קבלה בידו דודאי דרך הקנה להתפרק וחיישינן דבקל נעשה רוב בפרכוסו אבל כשנמצא הושט שחוט כשר דאין דרכו להתקרע אלא באורך ולא ברוחב עכ"ל. ופר"ח דוחה דבריהם וכן עיקר להכשיר בכל ענין עיין ט"ז. וכתב הג"א בשם א"ז דלא יבדוק בנוצה שמא לא נשחט הרוב ואנן בעינן רוב הנראה לעינים ועוד אפילו שחט המיעוט הנוצה קורעת ואסורה: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ה ניקב. וכתב בט"ז וש"ך אפילו יש נקבים הרבה שלא במקום שיניו תלינן כולהו בזאב. ופר"ח בק"א הביא ראיה מסי' ל"ט דמחמרינן אפילו נאבדה הריאה כ"ש כאן דנקובה היא לפנינו: ש"ע סָעִיף ג
פִּתְחֵי תְשׁוּבָה
סָעִיף א
א אסור. עבה"ט ועיין בתשובת בית שמואל אחרון חלק יו"ד סימן ט"ז שכתב דכוונת הש"ך דהוי ספק נבלה וא"כ לענין אותו ואת בנו אסור לשחוט בנו אחריו דלקולא לא אמרי' דהוי נבלה ע"ש: ש"ע סָעִיף א
ב בשאר טרפות. עבה"ט וע' בש"ך הטעם למה בדיעבד כשר כיון דבהמה בחייה לאו בחזקת שנעקרו סימניה קיימי לא דמי לאם לא ראה שנשחטו רובן דהתם בהמה בחייה בחזקת שאינה זבוחה קיימא משא"כ הכא ועיין בדגמ"ר שכתב דדוקא באין שום ריעותא לפנינו אבל אם יש איזה ריעותא לפנינו אין תולין להקל ומטעם זה מחמירין בספיקא ומקרי ספק בשחיטה ע"ש: ש"ע סָעִיף א
בִּיאוּר הַגְרָ״א
סָעִיף א
א ומיהו א"צ כו'. ערש"י שם י"ב א' ד"ה פסח וגם בלא"ה ס"ל לרב שם נ"ד א' דא"א לשמוטה שתעשה שחוטה ואע"ג דפליג שם ר"י ור"נ היינו בודאי שמוטה אבל ליחוש לא: ש"ע סָעִיף א
ב ויש מי כו'. דגם זה בכלל עד שיודע לך כו': ש"ע סָעִיף א
ג אבל אם לא כו'. ממש"ש ל' ב' רבא הוה בדיק כו' אע"ג שהעוף היה נחבט ע"ג הקרקע חבוט גדול ואין לדחוק שהיה יודע היכן יפול העוף והיה עומד שם לראות בסימנין קודם שיפול העוף דא"כ למה היה מזמין לכולי בקתא: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ד הבודקים כו'. עש"ך: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ה אבל כו' וכל ספק כו'. שם י' א': ש"ע סָעִיף ג
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Siftei Da’at, Mishbetzot Zahav): Lemberg 1888 edition, Public Domain.