שולחן ערוך, יורה דעה כו
א נִקַּב הַוֵּשֶׁט בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה כְּנֶגֶד הַמָּקוֹם שֶׁשָּׁחַט כְּבַר, טְרֵפָה.
ב שָׁחַט הַקָּנֶה וְנִקְּבָה הָרֵאָה קֹדֶם שֶׁשָּׁחַט הַוֵּשֶׁט, אוֹ שֶׁשָּׁחַט הַוֵּשֶׁט וְנִקְּבוּ בְּנֵי מֵעַיִם קֹדֶם שֶׁשָּׁחַט הַקָּנֶה, טְרֵפָה.
ש״ך
סָעִיף א
א ניקב הוושט כו'. היינו קודם גמר שחיטת הוושט אבל לאחר ששחט רובו כשר אפילו לדידן דפסלינן כל הלכות שחיטה במיעוט בתרא דהתם היינו במיעוט הנשאר עצמו אבל מה שנשחט כבר נכשר ועוד דשאני הכא דלא אירע הפסול דרך שחיטה כלל וכן משמע מפרש"י ריש דף ח' ע"ש ומשאר פוסקים ואף שעדיין לא נשחט הקנה מ"מ אין טרפות פוסל בוושט שנשחט כבר וכמ"ש הרשב"א וכ"פ מהרש"ל פ' השוחט סי' י"ז וכ"כ הדרישה וכ"ש אם ניקב הוושט אחר שנשחט כולו קודם שחיטת הקנה דכשר דלא כהב"ח ודו"ק: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב וניקבה הריאה כו'. אע"פ שחיי הריאה תלויין בקנה וחיי המעיים תלויין בוושט אפ"ה שייך בהן טרפות עד שישחוט שניהם קנה וושט. טור: ש"ע סָעִיף ב
שִׂפְתֵי דַעַת — פרי מגדים על הש״ך
סָעִיף א
א ניקב. עש"ך ויראה לפרש כוונתו דיש לומר אם שחט רוב הוושט וניקב אסור מתרי טעמי חדא לדידן דפסקינן כרש"י דה' ה"ש אסור במיעוט בתרא מטעם גזירה אטו קודם הרוב ה"ה ניקב יש לגזור וזה אפילו בשחט הב' סימנים ברובן יש לגזור כן ועוד יש לומר למ"ד יש טריפות לחצי חיות אין לחלק בין ריאה לאותו סימן גופא ע"ז כתב דאף למאן דפוסל ה' ה"ש במיעוט בתרא ניקב אין פוסל והביא ב' תירוצים ויש לכ"א קולא וחומרא לתי' הא' אם דרס והחליד ברוב ששחט כבר אין חשש דאף רש"י אין אוסר כ"א במיעוט הנשאר שלם לא במה שכבר שחט וחומרא אם ניקב המיעוט השלם טרפה ולתי' ב' חומרא אם לאחר ששחט רובן דרס והחליד במה ששחט כבר טרפה דהוה דרך שחיטה וקולא אם ניקב המיעוט השלם כשרה כיון דלא הוה דרך שחיטה. והא דעיקור סימנין מהלחי במיעוט בתרא אוסר אף דלא הוה דרך שחיטה מ"מ כיון דנעקר בשעת שחיטה א"א להשחט כראוי המיעוט ומש"ה פסול. והביא ראיה מרש"י גופא דף ח' שכתב והאיכא צדדין שורפין קודם שתשחט רוב הסימנים וושט נקובתו במשהו ומדכתב קודם רוב אלמא לאחר רוב אין קפידא אף דפוסל כ"ש במיעוט בתרא וגם מדכתב וושט משמע קנה ליכא קפידא. ומיהו הא אין ראיה דאף למ"ד יש טרפות לחצי חיות מ"מ באותו סימן גופא אין פוסל. חדא דרש"י מפרש רוב שנים ועוד דרש"י סובר דלר"ז אין טריפות לחצי חיות ומש"ה דקדק הש"ך וכתב וכן משמע מפירש"י רק אמ"ש דאף לרש"י דפוסל ה"ש במיעוט בתרא מ"מ נגד מה ששחט לא מדכתב קודם הרוב משמע עכ"פ לאחר רוב שנים אין מזיק וה"ט כיון דחתוך כבר לא גזרינן כולי האי ודווקא במיעוט השלם. א"נ כיון דלא הוה דרך שחיטה דגם טרפה לא הוה דרך שחיטה אין פוסל ולא כתב אח"כ על מ"ש שאין טריפות לחצי חיות שכן מוכח מרש"י כי זה לא מוכח כדכתיבנא. ומ"ש שכן משמע מרש"י משום דדיוק גמור לא הוה דלמא רש"י מפרש דקושית הגמרא הוא משום קודם הרוב דלאח"כ מה קושיא דלמא ר"ז מיפשט פשיטא ליה דאין פוסל ח' ה"ש במיעוט בתרא ומ"מ משמע כן דאל"כ למה לרש"י לפרש קודם הרוב משמע דדינא אתא לאשמועינן ומש"ה כתב כן. אח"כ הביא הש"ך ראיה דהא נמי לא אמרינן בבהמה אם שחט הוושט וניקב קודם הקנה דיש טריפות לחצי חיות ואין לחלק בין אבר אחד לאותו אבר גופא לזה כתב דהרשב"א בתה"א למ"ד ובתשובה סי' שס"ז כתב להדיא אף מאן דאוסר ואומר יש טריפות לחצי חיות מ"מ באותו סימן גופא אין אוסר יע"ש והביא דברי הדרישה דאין טריפות לחצי חיות. ומ"ש כ"ש אם ניקב הוושט לאחר ששחט כל הוושט דלא כב"ח שכתב למעשה צ"ע דשמא יש טריפות לחצי חיות אף באותו סימן גופא דז"א. ומכל מקום א"י מה מלמדנו דפשיטא דכל שכן הוא אם בנשחט רובו דכשר אם ניקב כ"ש נשחט כולו. ואולי דהכא קאמר בנשחט רובו עדיין אם ניקב השלם י"ל כתי' א' דפוסל לרש"י אבל בחתך כולו לומר יש טרפות לחצי חיות בהא כ"ע חולקין על הב"ח דשאני ריאה דהוא אבר אחר מאותו סימן גופא דודאי אין טריפות לאחר הרוב: כתב התב"ש אות א' אם נפגם הוושט במקום ששחט בצד דחתוך קודם הרוב טריפה והביא ראיה מקושית והאיכא צדדין ופשוט הוא. עוד כתב דאם ניקב רק עור העליון והעור הב' אין מגין עכשיו דחתוך הוא או שוחט באלכסון והעור עליון עודף על התחתון אין חשש ע"ש מ"ש התב"ש בסוף הספר בדף האחרון. עוד כתב באות ב' דווקא אם ניקב לאחר ששחט הרוב במקום שחיטה הא בתורבץ או הקנה בכנפי הריאה הוה כאבר אחר ודמי לריאה וספק טרפה הוה וכבר צידדנו בסימן כ"ד ושאר דוכתי והדין נכון הוא: ודע דיש להסתפק היכא דשחט סימן א' בבהמה כולו ואח"כ דרס והחליד באותו סימן החתוך במקום אחר מהו לפי' הריב"ש בסימן קפ"ז דאם החליד במיעוט בתרא דקמא פסולה לפי שזקוק לשחוט עוד ה"ה אם החליד בסימן החתך במקום אחר א"ד לא פסלה כהאי גוונא ונ"מ לדידן בשנים שוחטין ובלא שהייה משכחת לה להאי דינא. ומיהו אם שחט כל הסימן ואח"כ חזר וחתך במקום אחד באותו סימן ושהה כדי לשחוט כל הסימנים בסכין רעה הוה ודאי נבלה לא ספק אף לפירוש הר"ר אושעיא דהתם שחט במיעוט השלם משא"כ כאן במה שכבר חתך: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב וניקבה הריאה דחיי ריאה תלויה בקנה וושט ויש טריפות לחצי חיות ועיין מ"ש לקמן בסימן כ"ז לענין מכירת הבני מעיים לעובד כוכבים: ש"ע סָעִיף ב
ט״ז
סָעִיף א
א כנגד המקום ששחט כבר. כתב רש"ל בפ' השוחט סי' י"ז נ"ל אם נפסק הקנה עצמו אחר שחיטת הקנה שלא נטרפה בזה וכן אם ניקב הוושט לאחר שנשחט ודין המוזכר בכאן הוא קודם שגמר שחיטת הוושט אבל לאחר ששחט הרוב לא מסתבר כלל שיפסול ע"כ: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב קודם ששחט הקנה טריפה. דלא אמרינן כיון ששחט הוושט הוו המעיים כמונחים בסל וכן הריאה אחר שחיטת הקנה דקי"ל יש טריפות לחצי חיות ולכאורה יש להקשות מזה על מ"ש בסמוך בשם רש"ל דאין איסור בנקיבת הוושט אחר שחיטת רובן י"ל שאני הכא דיש בעלמא טריפות למעיים בפני עצמן בלא הוושט וע"כ גם כאן אוסר הנקב בהם אחר שחיטת הוושט משא"כ בוושט עצמו דכיון שנשחט רובו הרי הוא כמאן דליתיה: ש"ע סָעִיף ב
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז
סָעִיף א
א כנגד. עט"ז דקדק מיש"ש פ"ב סימן י"ז דאם לאחר רוב הוושט ניקב הוושט ועדיין לא שחט הקנה אף בבהמה כשרה דל"ד לבני מעיים דאבר אחר הוא וכן כתב הרשב"א בתשובה סימן שס"ז להרא"ש ז"ל יע"ש והא דלא הביא ממ"ש הרא"ש פ"ק סי' י' דשם י"ל לאחר רוב שנים קאמר וכאן פירש בהדיא ועי' פרישה אות א' כתב לרש"י בעינן כולו ולא רובו והיינו אף לאחר ששחט רוב שנים נמי פוסל לרש"י ניקב במיעוט בתרא דוושט וכ"ש ניקב הוושט לאחר הרוב קודם שחיטת הקנה בבהמה ולאחר ששחט כולו אין פוסל אף כה"ג לרש"י ובדרישה אות א' כתב דמדכתב הטור ויש מכשירין בניקבה הריאה משמע הא לעיל מודים דאסור ואמאי כו' משמע דיש חזרה בדבריו דאל"כ הא יש מכשירין הם רש"י ולרש"י אוסר לעיל אף לאחר ששחט הרוב וכן הבין הכה"ג בהגהות ב"י אות ב' דיש חזרה בדבריו ואני אומר דאין כאן חזרה. ובפרישה כתב לרש"י כולו הא רובו אסור היינו במיעוט השלם הא במה ששחט כבר רש"י מודה דשרי וכתי' הא' בש"ך אות א' והדרישה כתב דמ"ש הטור נגד מה ששחט טרפה הא לרש"י כשר כיון ששחט רובו כיון שניקב במה שחתך כבר. ולפ"ז לרש"י אם נאמר דאוסר בשחוט רוב וניקב מיעוט השלם והטעם אפרש בש"ך אות א' ה"ה שחט רוב שנים וניקב הוושט מיעוט השלם אסור ובקנה לא משכחת דנפסק הרוב הוה כנגד מה שחתך כבר מודה רש"י דאין איסור וכתי' א' בש"ך ושם אבאר: ודע דהב"ח הניח דין זה בצ"ע דאפילו שחט כל הוושט וניקב קודם שחיטת הקנה בבהמה והיינו דסובר כיון דיש טריפות לחצי חיות אפשר דאין לחלק בין ריאה לאותו סימן עצמו דלא כתשובת הרשב"א סימן שס"ז. והכה"ג בהגהות ב"י אות ב' כתב דב"ח מחמיר לאחר הרוב בניקב ותמה איך העביר עיניו מרשב"א ורי"ו נט"ו אות ה' ח"ג ויש"ש ותי' דלרש"י במיעוט בתרא פוסל. והנה למה כתב כן הא הב"ח הניח בצ"ע אפילו שחט כל הוושט וצ"ל דסובר דאפשר כיון דיש טריפות לחצי חיות אף כה"ג אסור והנה התוס' חולין ח' א' הוכיחו דאם ניקב נגד מה ששחט טריפה ולא ידענא הא ר' זירא בעי לקמן ניקב בין סימן לסימן מהו מי מהני לטהרה מידי נבלה אלמא סובר יש טריפות לחצי חיות ומש"ה פריך דידיה אדידיה איך אמר ר"ז ליבון כשר ועכ"פ יש טריפות לחצי חיות אבל אי אין טריפות לחצי חיות אימא כיון דנשחט מקצת אותו מקצת אין פוסל בו נקב אלא דסברא פשוטה היא אף למאן דסובר יש טריפות לחצי חיות היינו באבר אחר לא באותו אבר וע"כ מוכח דניקב נגד מה ששחט כיון שלא שחט הרוב הוה אסורה ודאי ולא ספק דלא כמ"ש הב"ח: והנה אם ניקב הוושט נגד מה ששחט כיון שלא שחט הרוב יש לומר דהוה נבלה ולא טרפה כיון דהוה במקום הראוי לשחיטה אמנם אם שחט הוושט רובו או כולו וניקב במקום שחיטה קודם שחיטת הקנה אף אם נאמר יש טריפות לחצי חיות כמ"ש הב"ח מ"מ טרפה הוה ולא בגדר נבלה כיון דכבר נשחט הוושט בהכשר והיה שלם בשעת שחיטה ואח"כ ניקב דנהי דיש בו חיות עדיין מיקרי טרפה (ויש לעיין דמ"מ בשעת שחיטה שניהן שלימין בעינן כמו ניקב הוושט בעוף ושחט קנה). ומ"מ להלכה פסקו הט"ז והש"ך דיש להקל בנפסק רובו וכ"ש כולו אין נ"מ והתב"ש החמיר באין ה"מ וכתב בעל נפש לא יאכל ממנה ובש"ך אבאר: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב קודם. עט"ז דיש לחלק בין אותו סימן לריאה. ודע דלא הוה כ"א ספק טרפה ולא וודאי כמ"ש הרא"ש דמספקא לן בדר"ל הי מינייהו דאחרנייתא ועיין תב"ש בסי' כ"ז גבי מפרכסת יע"ש. ומיהו אם ניקבו בני מעיים לאחר שחיטת הקנה יש לעיין אי הוה ודאי טרפה או דלמא לר"א ב"י אליבא דר"ז לא הדר ביה כפירש"י ואיבעיא דר"ז לדבריו דרבא קאמר ור"ז גופא אף באכילה מתיר להמעיין שם ואף לתוס' אין כן מ"מ מידי ספיקא לא נפקא וכעת לא מצאתי בפירושו ונ"מ טובא✍. ודע דראיתי ליש"ש פ"ב סי' י"ז כתב לפי' התוס' והרא"ש בעיא דר"ז לא נפשטה עד שיבא אליהו ויפשטנה ונוראות נפלאתי איך כתב כן מאורן של ישראל והא אמרינן עלה לאו היינו דבעי אילפא ובעי' דאילפא נפשטה בהמקשה וכמ"ש הר"מ ז"ל בפ"ט מהל' א"ה ה"ט אם הועיל סימן א' להתיר באכילה לא יועיל לטהר מידי נבלה. א"כ פשיטא דנפשטה גם בעיא דר"ז דררא דנבילה לית ביה ולא עוד אלא אף וודאי טרפה לא הוה אלא ספק כפי' רש"י דהדר מיבעיא יע"ש: ש"ע סָעִיף ב
בְּאֵר הֵיטֵב
סָעִיף א
א טריפה. וכתב בש"ך היינו קודם גמר שחיטת הושט אבל לאחר ששחט רובו כשר אפי' לדידן דפסלינן כל הלכות שחיטה במעוט בתרא דהתם היינו במעוט שנשאר בעצמו אבל מה שנשחט כבר נכשר ועוד דשאני הכא דלא אירע פסול דרך שחיטה כלל ואפי' אם עדיין לא שחט הקנה כלל כן פסק מהרש"ל וכל האחרונים דלא כהב"ח שמחמיר בזה: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב טריפה. וכ' בש"ך אע"ג שחיי הריאה תלוים בקנה וחיי המעיים תלוים בושט אפילו הכי שייך בהם טרפות עד שישחוט שניהם קנה וושט וכ' בט"ז ולא דמי למ"ש לעיל דאם ניקב הושט אחר שחיטת רובו דיש להתיר יש לומר דשאני הכא דיש בעלמא טריפות למעיים בפני עצמן בלא הושט ע"כ גם כאן אוסר הנקב אחר שחיטת הוושט משא"כ בוושט עצמו דכיון שנשחט רובו הרי הוא כמאן דליתא: ש"ע סָעִיף ב
בִּיאוּר הַגְרָ״א
סָעִיף א
א (ליקוט) ניקב כו'. עבה"ג וגם ממ"ש (י"ז ב') צריכה בדיקה אתלת רוחתא. ת"ה (ע"כ): ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב שחט הקנה כו'. עתוס' שם ל"ב ב' ד"ה והדר ביה כו': (ליקוט) שהם כו'. כפי' תוס' שם דמש"ש והדר ביה ר"ז כו' ר"ל מבעיותו שבעי ר"ז כו' ומשני לעולם כו' ומ"ש כאן מאחר שנולדו כו' לא פריך אלא לדברי רבה וקי"ל כר"ז לחומרא ועוד דקשיא רר"ל אדר"ל כמש"ש ומי ארשב"ל הכי כו' ולא ידעינן מהי חזר בו. ור"ח מפרש כפירש"י דמ"ש הדר ביה מההיא דכאן דפריך מאחר כו' ומשני לדבריו כו' מ"ש כאן מאחר כו' כפי' תוס' וליה לא ס"ל אלא בכ"ע טריפה אלא לר"ל דמכשיר מאחר כו' וקיי"ל כר"ז כנ"ל. אבל בת"ה פסק כר"ל וכרבה דהוי ר"ז יחיד לגבייהו ועוד מדאמר רב אחא ב"י ש"מ מדר"ל כו' ש"מ כר"ל ס"ל וכ"ש לפירש"י דלר"ז מותר הכל קי"ל כר"ל לחומרא בשל תורה כו' (ע"כ): ש"ע סָעִיף ב
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Siftei Da’at, Mishbetzot Zahav): Lemberg 1888 edition, Public Domain.