Shulchan Aruch, Yoreh De'ah 22 — שולחן ערוך, יורה דעה כב
א בְּעוֹף צָרִיךְ לִשְׁחֹט הַוְּרִידִין (פי' חוּטִים שֶׁמֵּהֶן יוֹצֵא הַדָּם וינ"י בלע"ז), אוֹ לְנַקְּבָם בְּשָׁעָה שֶׁהוּא מְפַרְכֵּס שֶׁעֲדַיִן הַדָּם חַם, כְּדֵי שֶׁיֵּצֵא וְלֹא יִתְקָּרֵר בְּתוֹכוֹ; וְאִם לֹא עָשָׂה כֵן, לֹא יִצְּלֶנּוּ שָׁלֵם, וְאִם צְלָאוֹ שָׁלֵם, יַשְׁלִיךְ הַוְּרִידִין וְיַחְתֹּךְ סְבִיבָם כְּדֵי נְטִילָה, שֶׁהוּא כְּעֹבִי אֶצְבַּע. הַגָּה: וְאִם נִמְלַח כָּךְ, מְסִירִין אַחַר כָּךְ הַחוּטִין וְשָׁרֵי (ועי' ס"ק ו') ; וְיֵשׁ מַחֲמִירִים לִקְלֹף סְבִיב הַחוּטִין (אָגוּר בְּשֵׁם מהר"י מוּלִין) ; וְאִם בִּשְּׁלוֹ שָׁלֵם, מְחַטֵּט וּמְנַקֵּר הַחוּטִים; וְהַשְּׁאָר, אִם יֵשׁ בְּכָל מַה שֶׁבַּקְּדֵרָה כְּדֵי לְבַטֵּל הַדָּם שֶׁבְּכָל הַחוּטִין בס', מֻתָּר. הַגָּה: וְאִם הֵסִירוּ הָרֹאשׁ מִמֶּנּוּ, לֹא מִקְרֵי שָׁלֵם (מָרְדְּכַי וְהַגָּהוֹת אֲשֵׁרִ"י וְאָגוּר וּתְשׁוּבַת מַהֲרִי"ל סִימָן נ"ז ע"ש) ; וְלָכֵן נָהֲגוּ לַהֲסִירוֹ מִן הָעוֹפוֹת הַשְּׁלֵמוֹת; וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן ע"ו אִם לֹא נִשְׁחֲטוּ הַוְּרִידִין.
ב הַבְּהֵמָה אֵין צָרִיךְ לִנְקֹב הַוְּרִידִין בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה, מִפְּנֵי שֶׁאֵין דֶּרֶךְ לִצְלוֹתָהּ שְׁלֵמָה; אֲבָל אִם רוֹצֶה לִצְלוֹתָהּ שְׁלֵמָה, צָרִיךְ לִנְקֹב וְרִידֶיהָ בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה; וְאִם לֹא נִקְּבָם, אָסוּר לִצְלוֹתָהּ אוֹ לְבַשְּׁלָהּ שְׁלֵמָה. הַגָּה: וְאִם צְלָאָהּ אוֹ בִּשְּׁלָהּ שְׁלֵמָה, דִּינָהּ כְּמוֹ בְּעוֹף (בֵּית יוֹסֵף לְדַעַת כַּמָּה פּוֹסְקִים). וּסְתָם עוֹף נִשְׁחֲטוּ הַוְּרִידִין, וּסְתָם בְּהֵמָה לֹא נִשְׁחֲטוּ. וְכָל זֶה כְּשֶׁיָּצָא דָּם בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה, אֲבָל אִם לֹא יָצָא דָּם, אֵין חוֹשְׁשִׁין לִשְׁחִיטַת הַוְּרִידִין, דְּהָא לֹא נִתְעוֹרֵר הַדָּם לָצֵאת (ר"ן פ' הַשּׁוֹחֵט בְּשֵׁם רַשְׁבָּ"א וְהוּא בְּמִשְׁמֶרֶת הַבַּיִת דַּף כ').
ש״ך Shach
סָעִיף א
א בעוף צריך לשחוט כו'. אפילו דעתו בשעת שחיטה לנתחו אבר אבר דהואיל ודרכו לצלותו שלם חיישינן דילמא מימלך עלויה ויצלנו שלם כ"כ הפוסקים: ש"ע סָעִיף א
ב הורידין. כתב רבינו ירוחם נט"ו אות ה' ח"ג דצריך לשחוט לפחות ב' ורידין ע"כ וכן הוא בתוספתא ומביאה המרדכי פ' השוחט וכ"כ הב"ח וכן הוא בחדושי הרשב"א פ' השוחט (חולין דף ל') ע"ג ופ' ג"ה דף צ"ה ע"ג ובתה"א דף ס"ח סוף ע"א: ש"ע סָעִיף א
ג שעדיין הדם כו' ואם לא עשה כן כו'. ומבואר בהרא"ש פרק השוחט דאם לא נקבם בשעת שחיטה מותר לצלותו ע"י שיחתוך הוורידין עם הבשר שסביבותם מן הצואר ע"ש וכן כתב רבינו ירוחם נט"ו אות כ"ה וכן נראה מהך דמסירים הראש בעוף בהג"ה: ש"ע סָעִיף א
ד ויחתוך סביבם כדי נטילה. וא"צ ס' שאינו מפעפע בכולו בצלי כ"כ הרא"ש והטור ור' ירוחם נתיב ט"ו ריש אות כ"ה והרשב"א בת"ה וע"ל ס"ק ו' כתבתי דאף לדידן דקי"ל דצלי מפעפע בכולו עד ס' סגי בנטילה וע"ל סי' ס"ה ס"א וסי' ע"ו ס"ג מדין חטיטת שאר חוטין: ש"ע סָעִיף א
ה כדי נטילה. דוקא באלו הורידין שבצואר אמרינן הכי דבעי נטילה אבל בחוטין שבצואר הרי כתב הרב בהג"ה סי' ס"ה דסגי בקליפה והחילוק יתבאר שם בס"ד (וכן מוכרח לחלק להרא"ש וטור ע"ש) וכן בד"מ סי' ס"ה חילק בהדיא בין ורידין לחוטין שבצואר ומביאו הפרישה סי' ס"ה ס"ג ותמהני על הב"ח שהבין מדברי הר"ב בת"ח סוף כלל ל"ד שאין חילוק בין ורידין שבצואר לחוטין שבצואר לענין אם נצלו בלא נטילתן ולכן השיג עליו והא ודאי ליתא שבת"ח שם קאי דוקא אשאר חוטין שהם שוים לחוטין שבצואר לענין אם נצלו בלא נטילתן וכמבואר בסי' ס"ה ע"ש שכן מבואר בדבריו להדיא: ש"ע סָעִיף א
ו ואם נמלח כו'. צ"ע אנה מצא לחלק בין צלי למליחה דהא קי"ל בכל דוכתא מליח הרי הוא כרותח דצלי ופשיטא למאן דאוסר בצלי כדי נטילה אוסר במליחה כדי קליפה כדלקמן סי' ק"ה וכמה דוכתי (וע"ל סי' ע"ב ס"ק ט') וגם האגור בשם מהרי"ל כתב בפשיטות דבצלי בעי נטילה ובמליחה קליפה וראיתי שכתוב בת"ח כלל ל"ד ריש דין ג' ואם לא נטל אלו הגידין נוטל אח"כ החוטין ושרי כך משמע באו"ה כלל י"ט וכן הוא פשוט לדעת הפוסקים דהא אמרי' גבי מליחה כבולעו כך פולטו אבל האגור כתב בשם מהרי"ל שאף גבי מליחה צריך לקלוף סביב החוטין עכ"ל וצ"ע דנראה דהאו"ה והאגור לא פליגי כלל דהאו"ה מיירי להדיא בחוטין שבצואר דהתם גם הרא"ש מודה דאפילו בצלי שרי בדיעבד בלא קליפה כדכתב בפ' ג"ה והטור סי' ס"ה וכ"כ האו"ה שם על שמו בהדיא דבין במליחה בין בצלי שרי בלא קליפה והאגור מיירי בהדיא בורידין ע"ש ומביאו בד"מ דכיון דצריכים נטילה בצלי צריך במליחה קליפה ונראה דס"ל להר"ב כיון דמדינא אפילו בצלי א"צ נטילה דהא קי"ל כבולעו כך פולטו גבי ורידין וכמ"ש הר"ב סי' ע"ב ס"ב וכמ"ש הרשב"א ורבינו ירוחם ולא קי"ל כמ"ש הרשב"א בתה"א דף כ"ח ע"ב דכיון שהחוטין בעצמן אינן יוצאין מידי דמן לגמרי אחר שיסלק מן האור עדיין חוטין פולטים קצת דם בבשר ואין כח בחמימות הבשר לפלוט מה שבלע אחר שנסתלק מן האור וה"ל חם לתוך חם ודם אינו מפעפע הלכך צריך ליטול החוטין ויטול את מקומן עכ"ל דא"כ היה צריך ס' לדידן דקי"ל לקמן סי' ק"ה וכמה דוכתי דדם מפעפע וכל האחרונים ומהרי"ל גופיה כתבו דסגי בנטילה אלא קי"ל דאחר שנסתלק מן האור נמי אמרינן כבולעו כך פולטו כדלקמן סי' ע"ו ס"ד והלכך מדינא שרי לגמרי כדעת התוס' והרא"ש בשם ר"י וכן דעת הסמ"ג וסה"ת וכן נראה דעת האגודה וכ"פ מהרש"ל פ' השוחט סימן ד' וטעמו דר"י כתב מהרי"ל בתשו' סי' נ"ח דהיינו משום כבולעו כך פולטו אלא דלחומרא מצרכינן נטילה לחוש לדברי הרשב"א וסייעתו והלכך דוקא בצלי שייך למימר הכי דאף הרשב"א לא קאמר אלא בצלי משום דלאחר שסילק מן האור ליכא למימר תו כבולעו כך פולטו משא"כ במליחה דלא שייך למימר הכי והלכך האגור בשם מהרי"ל דמצריך קליפה במליחה ע"כ חומרא בעלמא קאמר אפילו להרשב"א וסייעתו אבל מדינא א"צ קליפה לכ"ע דכבולעו כך פולטו גבי מליחה וראיה שהרי לב וורידין דין אחד להם וכמ"ש הרשב"א בת"ה שם וכן משמעות שאר פוסקים ואדרבא הרבה פוסקיס ס"ל דלב גרע מורידין כדלקמן סי' ע"ב וגבי לב כתב מהרי"ל גופיה באו"ה שלו דאם נמלח עם הבשר שרי ע"י הדחה אלמא מאי דמצריך הכא בורידין קליפה היינו חומרא בעלמא כדכתב הרב בסימני ת"ח שם וכאן בהג"ה והלכך ודאי דאף בחוטי הצואר מצריך קליפה מכח חומרא והלכך האו"ה דלא כתב חומרא זו ס"ל דאף בורידין א"צ קליפה והשתא א"ש הא דכתב הר"ב כך משמע באו"ה כו' דהלא כך מבואר באו"ה להדיא אלא רצה לומר כך משמע מדבריו דא"צ להחמיר כלל מדלא כתב חומרא זו נ"ל ודו"ק: ש"ע סָעִיף א
ז לקלוף. ואף קליפה זו אינו אלא חומרא בעלמא כמ"ש בס"ק הקודם דלא כהב"ח שאסר במליחה כדי נטילה בלא טעם וראיה ומ"ש שכן משמע בתשובת מהרי"ל סימן נ"ח עיינתי שם ולא מצאתי שום משמעות ועוד דהרי האגור כתב ע"ש תשובת מהרי"ל להפך ועוד תימה עליו דהרי בסימן ע"ב גבי לב הסכים להר"ב דאם נמלח כך בקליפה סגי ומבואר הוא שורידין לא גרע מלב גם מ"ש שהטור מודה דבמליחה אוסר כדי נטילה והאגור ס"ל כרשב"א דלקמן סי' ק"ה דבצלי אוסר כדי נטילה ובמליחה כדי קליפה עכ"ד הוא תמוה שהרי הטור סי' ק"ה פסק כהרשב"א וכ"כ בכמה דוכתי וכן הוא דעת הרא"ש והפוסקים בדוכתי טובי עיין בסימן ע' וסי' צ"א וסי' ק"ה ובמ"ש שם: ש"ע סָעִיף א
ח בכל מה שבקדרה כו'. צ"ע דכאן סתם הר"ב כדברי המחבר וכ"פ בת"ח שם ובאיסור דבוק פסק הר"ב לקמן סי' ע"ב גבי לב דצריך שיהא בעוף גופיה ס' נגד הלב והכי קי"ל בסי' ע"ג וצ"ב ודוכתי טובי וא"כ הכא נמי אמאי כל הקדירה מצטרף לבטל נימא שיהא דוקא בעוף גופיה ס' וכך הקשה בתשובת משאת בנימן סימן פ"ט ופסק כן וכן נראה דעת הפרישה סעיף ח' שכתב דמ"ש הטור דבכל הקדרה משערין היינו משום דאזיל לטעמיה דס"ל דלא אמרינן אם האיסור דבוק שיהא צריך להיות באותו דבר שנדבק בו ס' עכ"ל (אי נמי אזיל לטעמיה דס"ל בסי' צ"ב דלא אמרינן חתיכה נעשה נבלה בשאר איסורים נ"ל) א"כ לדידן אין הקדרה מצטרף ונראה דדעת הר"ב דכיון דהורידין עצמן אין בהן דם הלכך כיון שהן מפסיקין בין הדם והעוף אינו ממהר לבלוע בעוף מבשאר דברים שבקדרה דהא טעמא דאיסור דבוק הוא משום שנבלע בתחלה בחתיכה הדבוקה וכדלקמן סי' ע"ב ס"ק י"ח משא"כ הכא וראיה לזה ממ"ש מהרא"י בפסקיו סי' צ"ח על כוליא שנתבשלה בחלבה דצריך ס' נגד כל הכוליא דהכוליא נעשית נבלה מתחלה כיון שהאיסור דבוק בה ולא סמכינן אהך שנוייא דקרמא מפסיק משום דאף אם נמלח הכוליא נאסרה דהקרום אינו מפסיק גם צריך בדיקה אם נפסק הקרום עכ"ד וא"כ גבי ורידין דודאי מפסיקים דקשין הן ועוד דהא מה"ט חשיב הדם שבתוכן דם פליטה דאמרינן ביה כבולעו כך פולטו כמ"ש בס"ק ו' (דלגבי דם בעין לא אמרינן כבולעו כך פולטו כדלקמן סי' ס"ט וע' וע"ב וע"ו ודוכתי טובי) א"כ ה"ה אם נתבשל דמפסיקין לענין דאינו ממהר לבלוע טפי משאר חתיכות שבקדרה ודמי למאי דאמרי' בסי' ע"ב ס"ק ז' דאפילו יש ס' נגד הלב הלב עצמו אסור משום דלפעמים הדם מתייבש בתוכו ואינו יוצא לחוץ ולא נאסר מטעם חתיכה נעשה נבילה משום דלענין זה מהני שיעתו (פי' חלקותו) דאינו ממהר לבלוע טפי משאר בשר וה"ה הכא דאע"ג דגבי לב הדבוק בעוף בעינן התם ס' מן העוף עצמו היינו משום דיש דם בבשר הלב עצמו ג"כ מה שאין כן בורידין ודו"ק: ש"ע סָעִיף א
ט הדם כו'. לשון הרשב"א וטור אם יש בו כדי לבטל כל החוטין בס' כו' וכתב בית יוסף אבל הר"ן כתב אם יש כדי לבטל הדם שבכל החוטין שרי ונראין דבריו ע"כ והר"ב בד"מ השיג עליו דהא טעמא דהרשב"א הוא משום דלא ידעינן כמה דמא נפק מנייהו (וכמבואר בת"ה להדיא ומביאו ב"י) וא"כ גם הר"ן מודה בזה ודם החוטין דנקט לאו דוקא אלא דעיקר האיסור הוא משום דם ואם אפשר לשער הדם שבתוך החוטין גם הרשב"א מודה דא"צ לשער רק נגד הדם והא דנקט נגד החוטין משום דלא ידעינן לשער בלא החוטין כן נראה לי עכ"ל ודבריו נכונים והיינו שכ' בת"ח סוף כלל ל"ד שדעת הר"ן כהטור) ולכך כתב לקמן סי' ס"ה ס"א בהג"ה דאם לא נטלן ובשלם בלא חתיכה צריך ס' נגד כל החוטין ע"כ ותמהני על הל"ח פרק השוחט שתמה על הר"ב שלא הגיה כאן דלא סגי בס' לבטל הדם שבחוטין ואישתמיטתיה דברי הד"מ הנ"ל: ש"ע סָעִיף א
י שבכל החוטין כו'. כתב הב"ח דלדידן דקי"ל לקמן סי' צ"ב) ומ"ש בת"ח שם שכן הוא דעת הטור צ"ל כדעת הטור ע"ש ודו"ק: חתיכה נעשה נבילה בכל האיסורין צריך ס' ג"כ כנגד הקליפה שנאסרה תחלה במליחה וכן כתב האגור בשם מהרי"ל ומביאו בד"מ ואין נראה כן דעת הר"ב בת"ח שם וממה שסתם כאן כהט"ו וכן נראה דעת העט"ז ושאר אחרונים ונראה דס"ל דלא אמרינן חנ"נ אלא במקום שהחתיכה עצמה נאסרה בנ"ט אבל לא בקליפה שאסרו חכמים שהיא חומרא וכ"כ באו"ה כלל כ"ט דין ב' בשם ר"ת ומהר"מ ע"ש וכ"כ רבינו ירוחם נט"ו אות י"ג בשם י"מ ומביאו ב"י בס"ס ק"ה דלא אמרינן חתיכה נעשה נבילה אלא כשהיא עומדת בפני עצמה אבל לא בקליפה כו' וגם התוס' פ' ג"ה דף צ"ו בשם רא"מ והרא"ש שם הזכירו סברא זו) עי"ל דלא אמרינן שנעשה נבילה במליחה כמ"ש בת"ח כלל ל"ח דף ב' ואע"ג דמשמע שם דלא מתיר אלא במקום הפסד מרובה דוקא מ"מ הכא כיון דיש עוד צד להיתר וגם יש פוסקים מתירין בדיעבד אפילו בנצלה העוף שלם וכ"ש במליחה וכמו שכתב בס"ק ו' ואפילו להאוסרים בנצלה שרי במליחה כמ"ש שם א"כ יש להתיר אפילו שלא במקום הפסד מרובה וכ"כ הר"ן סוף פרק כ"ה בהדיא ומביאו ב"י בסי' צ"ב דהא דבכל האיסורים חתיכה נעשה נבילה היינו משום שגזרו אטו בשר בחלב ולא גזרו אלא דומיא דבשר וחלב דדרך בישול אסרה תורה ולא במליחה וכה"ג (כדלקמן ר"ס פ"ז) וע"ל סי' צ"ב ס"ק י"ד וסי' קל"ד ס"ק ט"ז: ש"ע סָעִיף א
יא ואם הסירו הראש כו'. ובבהמה צריך לחתוך הצואר לשני חתיכות כן כתבו הפוסקים שם: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
יב הבהמה כו'. משמע דכל בהמה א"צ חתיכת ורידין אפילו גדיים וטלאים שצולין לפעמים שלמים כיון שאין דרכן בכך וכמ"ש ב"י וד"מ וכן משמעות הפוסקים וכן הסכימו האחרונים: ש"ע סָעִיף ב
יג אבל אם לא יצא כו'. והרא"ה בספר בדק הבית דף כ' כתב דאף כשלא יצא דם צריך לחתוך אבר אבר ע"ש: ש"ע סָעִיף ב
שִׂפְתֵי דַעַת — פרי מגדים על הש״ך Siftei Da’at — Pri Megadim on the Shach
סָעִיף א
א בעוף. הש"ך העתיק דברי הרא"ש ושאר פוסקים דעוף צריך חתיכת וורידין אף אם רוצה לנתחו א"א דלמא מימלך וילפי לה מדאמר רב חסדא הואיל וצולהו ולא אמר אם צולהו אלא כיון דדרך לצלות כא' אף מנתחה צריך כו' ולדידן אין נ"מ בזה דנוהגין להסיר הראש והוה כבהמה כמ"ש בט"ז. הן אמת שיש לומר שהש"ך ז"ל לדינא העתיק כן וסובר אף לדידן דלמא מימלך וצולהו עם הראש או דע"כ אמרינן הסרת הראש מהני היינו דיעבד סומכין על ר"ת אבל לכתחלה ראוי לחתכן בשעת שחיטה ומ"ש רמ"א נוהגין להסירו מעופות השלמים היינו אם ידוע שלא נחתכו הוורידין או ע"צ היותר טוב. ומ"ש רמ"א סתם עוף נשחטו וורידין קאי נמי לדידן דאין לסמוך על הסרת הראש וכאמור. ודע שהג"א והד"מ וכ"ה במרדכי והל"ח בר"פ השוחט דאנו סומכין על ר"ת ודי בהסרת הראש ואין צריכים כו' והט"ז אות ז' הוסיף ב' תיבות לחתיכ"ת וורידי"ן ויראה דפרושי קמפרש דא"צ לחתיכת וורידין היינו אף לכתחלה אבל הש"ך יפרש א"א צריכים לחתיכת אבר אבר וכדאמרן: ש"ע סָעִיף א
ב הוורידין. עש"ך ולדידן דמסירין הראש א"צ לכל זה ומיהו מאן דבעי למיטווינהו בהדי רישיה כמו שעושין בסעודות גדולות עיין תב"ש שהחמיר ואומר דבעי למישחט לכוליה וורידין ולפי שאין מצוי לא רציתי להאריך בו: ש"ע סָעִיף א
ג שעדיין. עש"ך ודבריו צ"ע. דע דהמחבר בסי' ע"ו ס"ג הביא אם לא חתך וורידים אסור לאכלו צלי כולו כאחד או בשר חי עד שיחתך א"א ויצלה או ימלח ואם ניקר הדם שרי וי"א כו' היינו דלא מהני ניקור. והמעיין בתה"א כ"ח וס"ח ובקצר בית שני שער ב' ובית שלישי ש"ש יראה לכאורה דכל חוטי הגוף צריך ניקור וגדולי המורים שהביא בדף ס"ה הם רבינו משולם והראב"ד ושלש מחלוקות בדבר. הרא"ש סובר דטעמא דוורידים הוא משום דם שבוורידין עצמן ואם ניקר וחותך קצת בשר שסביבותיהם מטעם דבלע קצת ולא כ"נ בעינן אלא קצת די והרשב"א סובר כפי הנראה דטעם הוא דכל חוטי הגוף שופכים דרך הוורידין ואי לא ניקב הוורידים בשעת חימום נשאר הדם בכל חוטי הגוף וצריך לנקר כל החוטים וראב"ד ורבינו משולם סוברים דאף ניקור כל החוטים לא מהני דדם נשאר בבשר הגוף ואסור אפילו באומצא דהוה דם שפירש ממקום למקום ואין תקנה אלא לחתוך א"א לצלי או א"א במליחה לקדירה והשתא המחבר בע"ו סתם כדעה א' כרשב"א א"כ אין מועיל ניקור הוורידין ובעי ניקור כל החוטין שבגוף ואיך כתב הש"ך כאן דעת הרא"ש ז"ל והרי הר"ב לא הגיה שם כלום וא"ת דהש"ך יפרש דמ"ש המחבר ניקור החוטים היינו וורידין לחוד א"כ היה לו להזכיר ההוא דסי' ע"ו ס"ג ולמה תלה ברא"ש דבריו' ודוחק לומר דהש"ך ספוקי מספקא ליה בהבנת המחבר שם. וראיה שהביא מהסרת הראש אינו מבין כלל דהא התם א"צ כלל חיתוך בשר סביב הוורידין אלמא דעדיף הוא מניקור הוורידין דכיון דהסיר הראש יש מקום רחב לדם לצאת ואין ראיה משם. וראיתי להתב"ש אות ג' וה' שהרגיש קצת במה שכתבנו וגם דבריו שם באות ה' צריכין ישוב קצת ועי' באות ד' הראה מקום לסי' ע"ו מדין חטיטת שאר חוטין הרי דהבין מדברי המחבר דניקר כל החוטין שבגוף ואיך הביא כאן דברי הרא"ש: ש"ע סָעִיף א
ד ויחתוך. עש"ך דאף לדידן די בנטילה והיינו משום דחומרא בעלמא הוא דהוה דם פליטה וכבכ"פ כמו שיתבאר עוד ומה שהראה מקום לסימן ס"ה הוא דשאר חוטין א"צ כ"א כ"ק ומה שהראה מקום לסי' ע"ו לא ידענא מה ענין לכאן דשם קאמר אם לא חתך הוורידים צריך לנקר כל החוטין שבגוף וכבר נתבאר זה באות ג' ואין ענינו לכאן: ש"ע סָעִיף א
ה עש"ך הראה מקום לסי' ס"ה דיש חילוק בין חוטים דעבים ואין פולטים כ"כ בבשר משא"כ וורידין צריך כ"ג והשיג על הב"ח: ש"ע סָעִיף א
ו ואם. הש"ך האריך ותוכן כוונתו להקשות על הר"ב שהביא ב' דעות במליחה בוורידין והם האגור בשם מהרי"ל ואו"ה כלל י"ט כמ"ש בת"ה כלל ל"ד דין ג' ותמה הש"ך דלא פליגי דאגור מיירי בחוטי וורידין דבצלי כ"נ ובמליחה כ"ק ואו"ה בשאר חוטין מיירי דהם עבים ואין פולטין כ"כ ומש"ה כבכ"פ ותי' דסברת הר"ב היא דוודאי מדינא גם וורידין כבכ"פ אלא מטעם סברת הרשב"א דלאחר שהוסר מאש בולע ולא שייך כבכ"פ כיון שאין אצל האש ואף דאנן לא קיי"ל כן עי' סי' ע"ו סי"ד מ"מ חשש כאן לחומרת הרשב"א בצירוף סברא דם וורידין הוה קצת דם בעין אוסרין כ"נ וזה לא שייך במליחה. והאגור וודאי שהחמיר אף במליחה לדידיה אין חילוק בין שאר חוטין לוורידין דהא חומרא בעלמא וודאי יש להחמיר אף בשאר חוטין ומש"ה כתב הת"ה דפליגי האגור ואו"ה וא"ש דכתב הת"ח שם משמע באו"ה והלא להדיא מבואר אלא דל"ת דיש חילוק בין וורידין לשאר חוטין ועיין במנחת יעקב שם אות ד' כתב על דברי הש"ך דדוחק הם יע"ש. ולענין דינא בצלי' יש חילוק בוורידין בענין נטילה לחומרא לחוש לדעת הרשב"א שמא כשהוסר מאש בצירוף דהוה קצת דם בעין ודי בנטילה אף לדידן דמשערין בס' אף בדבר כחוש. ובשאר חוטין די בקליפה בצלי דעבים ואין פולטין כ"כ ובמליחה אין חילוק בין וורידין לחוטין ומדינא הכל שרי אלא לחומרא בעלמא בעינן קליפה בוורידין ובחוטין ואף שכאן לא גילה הר"ב דעתו מ"מ בת"ח כלל ל"ד ד"ג כתב דאף במליחה צריך קליפה ועי' ש"ך סי' ס"ה אות ה' ועי' בת"ח שם: ש"ע סָעִיף א
ז לקלוף. הש"ך העלה דוודאי אין לאסור כאן במליחה כ"ג דלא כב"ח וכבר כתבנו באות הקדום דאפילו קליפה הוה חומרא בעלמא ועי' סי' ע"ב: ש"ע סָעִיף א
ח בכל. עש"ך. והנה ראיתי להקדים הקדמה אחת והיא זו דבשאר איסורין יש דעות אי חנ"נ או לאו גם יש דעות אי אמרינן איסור דבוק אי לאו והנה מאן דסובר חנ"נ אפ"ה מצי סבר לא אמרינן איסור דבוק שהרי הר"ן בספכ"ה פסק כר"ת דחנ"נ בשאר איסורין ואפ"ה פסק בר"פ השוחט דכל הקדירה מצרף לבטל החוטין דלית ליה איסור דבוק שאין ממהר לבלוע יותר משאר חתיכות ומאן דאית ליה איסור דבוק מצי סבר כר' אפרים דאין חנ"נ בשאר איסורין ואפ"ה נ"מ בדבוק בשאר איסורין שאותה חתיכה נשארה באיסורה כמבואר במחבר סי' ק"ו. והנה באיסור דבוק יש ב' טעמים. א' דחתיכה זו ממהרת לבלוע יותר מאחרות ונאסרה ולדידן דקיי"ל חנ"נ צריך ס' אח"כ נגד כל החתיכה וטעם ב' דחיישינן שמא פ"א היה חתיכה זו חוץ לרוטב ונאסרה ואוסרת אחרים ועי' בסי' ע"ב אות יו"ד ושם אכתוב באורך בעזה"י דבאיסור דרבנן ליכא טעם השני דשמא היה חוץ לרוטב דלמה נחזיק איסור בדרבנן וספיקו להקל (ומיהו באיסור תורה כיון דחתיכה נאסרה מספק דאו' תו ע"י גלגול לא אמרי' ספק דרבנן להקל אף דחנ"נ מדרבנן). אבל טעם א' שייך דממהר לבלוע. ודם שבישלו הוה דרבנן ואף דבקצת ספיקותיו מחמירין ביה מ"מ כמה פעמים מקילין ביה ואמרי' ספק דרבנן להקל עסי' ס"ט בט"ז ס"ק כ"ד עובד כוכבים מל"ת ובשאר דוכתי. ועתה אבוא לבאר דברי הש"ך הנה הוא חולק עם הט"ז אות ה' דלדידן צדיך ס' בעוף גופא משום דבוק וכן פי' הפרישה דלטור מצטרף דלית ליה חנ"נ וה"ה דבוק לית ליה. ומיהו להר"ן ע"כ הטעם דלית ליה דבוק וכאמור. ויש להבין במ"ש הש"ך א"נ דסובר לא אמרינן חנ"נ בשאר איסורין הא עכ"פ אותה חתיכה נאסרה ומיהו דבריו כנים דהטור סימן ק"ו סובר חתיכה עצמה מותרת שהשיג על הרשב"א וכתב ואינו מבין כו' ובסי' צ"ב כתב דחתיכה חוזרת להיות מותרת יע"ש. ומ"מ לשונו דחוק שכתב דהפרישה כתב במ"ש הטור דכל הקדירה מצטרף דאזיל לטעמיה והמעיין בטור יראה דכתב אם יש בו משמע לכאורה אעוף קאי וע"ז קאמר הפרישה דע"כ אמה שיש בקדירה קאי דהא הטור כו' (ושייך לשון זכר בעוף ובקדירה הול"ל בה). ולא דהטור לשיטתיה כו'. אמנם לענין דינא כתב הש"ך מדסתם הר"ב כאן ש"מ דאודי אודי להמחבר והיינו דוורידין קשים ולא שייך ממהר לבלוע ומה שלא חש לטעם ב' שמא היה פ"א חוץ לרוטב דם שבישלו דרבנן לא מחזיקין איסור ולפ"ז היכא דידוע שהיה פ"א חוץ לרוטב יודה הש"ך דצריך ס' נגד כל העוף ועוף אסור ופשוט. והביא הש"ך ראיה מפסקי מהרא"י סי' צ"ח דכתב דלא סמכינן אשינויא דקרמא מפסיק א"נ שמא נקרע הא כאן דוודאי מפסיקין לא ממהר לבלוע. ועוד ראיה מלב סי' ע"ב אות ז' דאם בישל הלב בלי קריעה אסור הלב אף שיש ס' נגד הלב דדם מתיבש בתוכו כן כתב מהרא"י בהגהות ש"ד וקשיא למה לי האי טעמא תיפוק משום איסור דבוק ותי' מהרא"י דשיעתו של לב מהני דלא ממהר לבלוע ה"ה כאן דמפסיקין ומה דבעי ס' בעוף עצמו הוא משום דם שבלב עצמו כן הצעת דברי הש"ך כאן: ודע דכפי הנראה הא דפסקינן בסי' ע"ב ס"ג דבעי ס' בעוף עצמו נגד הלב היינו בלא נמלח הלב שאז יש בבשרו דם אמרי' דחתיכה בולע תחלה מלב הא נמלח הלב מצד חוץ דאין בו דם ש"ע כמבואר בש"ך שם אות ה' דל"ד לחתיכה שנמלחה מצ"א דכיון שהלב אין פתוח די מצ"א עיין ת"ח כלל כ"ז דין ו' יע"ש א"כ א"צ בעוף גופא ס' דלב שיע ואין ממהר לבלוע יותר משאר כמ"ש הש"ך כאן להדיא אלא שיש לתמוה דאם כן איך כתב שם הש"ך באות ה"י דאף כי איכא ס' הלב אסור והא ע"כ בלא נמלח איירי ובלא"ה אסורה כדין חתיכה שנתבשלה בלי מליהה המבואר בס"ט סי"א וכ"ת שלכבוד אורהים מותר הא לב אין אוכלין כלל דקשה לשכחה. וכ"ת לענין אם נפל לקדירה אחרת דאף בשר שנתבשל בלי מליחה דמותר לעת צורך אם נפל לקדירה אחרת אוסר שמא תפלוט עתה ולאוכלה כך מותר ממ"נ אי לא פלטה הוה דם שלא פירש וי"ל דמלתא באנפי נפשה קאמר הש"ך התם דלב עצמו אסור אפילו נמלח ולא קאי אלא נמלח או דה"א לב דשיע עדיף משאר בשר ואמרי' מה שפירש ממקום למקום יצא לחוץ ואיך שיהיה צ"ע דלא נמצא מפורש דין זה בש"ך אם נמלח הלב מצד חוץ דאין בו דם בבשרו כ"א הכנוס בחללו כמבואר סי' ע"ב אות ה' אז א"צ ס' בעוף ושאר הקדירה מצטרף מטעם ✍דלב שיע ואין ממהר לבלוע ובסי' ע"ב אבאר בעזה"י: ש"ע סָעִיף א
ט הדם. עש"ך ולהבין דבריו אעתיק לך דברי הל"ח בפרק השוחט אות ט' וז"ל בסי' כ"ב לא הגיה הרב על המחבר ובסי' ס"ה כתב צריך ס' נגד כל החוטין ובת"ח כלל ט"ו סכ"א כתב צריך ס' נגד כל החוטין ובכלל ל"ד ס"ב כתב שפשוט דעת הטור כהר"ן דמשערין בכל דם שבחוטין דהא לא ידעינן כמה דמא נפיק מיניה וסברא הפוכה היא דאדרבה כיון דלא ידעינן כמה דמא נפיק מיניה צריך לשער נגד כל ההוטין עכ"ל והנך רואה שגירס' הל"ח והש"ך לא היה כמו שהיא כתובה לפנינו וז"ל נוסחת ת"ח שבידינו כלל ל"ד דין ג' וכתב הטור אם יש ס' נגד כל החוטין מותר והר"ן כתב דמשערין בכל דם שבחוטין ופשוט הוא שכן הוא דעת הטור אלא דלא ידעינן כמה דמא נפיק מיניה ולפ"ז אין סתירה מכלל ט"ז לכאן אלא שבנוסחת הל"ח וש"ך היה כתוב ופשוט הוא שכן הוא דעת הטור דהא לא ידעינן כמה דמא נפיק מיניה בלא מלת אל"א וירצה בזה שהטור סובר ג"כ דנגד כל דם חוטין משערין לא נגד היוצא דהא לא ידעינן כמה נפיק וע"ז הקשה הל"ח אדרבה א"כ צריך נגד כל החוטין ולא נגד דם לחוד והש"ך מגיה דכצ"ל ופשוט הוא שכדעת הטור הוא דהא לא כו' ר"ל דעת הר"מ כטור הוא דהא לא ידעינן כו' וסובר אף דם הכנוס בחללו א"א לעמוד עליו כמ"ש הש"ך בסי' ע"ב אות ה' ובמ"י שם אות ה' תמה על הש"ך למה הגיה כאן ואין מתישב על לשון הר"ב היינו כפי הנוסחא שבידינו אל"א אבל לפי נוסחתם שפיר עביד דהגיה אמנם כן בסימן ע"ב הניח בצ"ע וכאן ובסימן ס"ה כתב הר"ב בפשיטות צריך ס' נגד כל החוטין והיינו אף בחלל א"א לשער ומיהו חנ"נ לא שייך כאן דחוטים קשין ואין ממהרין לבלוע אלא שהתב"ש אות ו' כתב דבמליחה נאסרו החוטין ונ"נ יע"ש. והנה אף אם נאמר כן ושאני לב בסי' ע"ב דקורעו לאחר מליחה דיש טעם דמתיבש הדם משא"כ חוטין אם לא חתכן קודם מליחה אסורין החוטין והבשר כ"ק עיין בסימן ס"ה בש"ך מ"מ כ"ז הוה חומרא בעלמא ולא הוה צריך ס' נגד כל הוורידין אי לאו משום דלא ידעינן כמה נפיק ואפשר משום זה הגיה הש"ך בצ"ע בסימן ע"ב ובסימן ס"ה לא כתב כלום משום דבמליחה נאסרו: ש"ע סָעִיף א
י שבכל. הש"ך האריך וכתב דיש כאן כמה צדדים להיתרא. וראוי שתדע דהלכה ודאי קי"ל חנ"נ אף כ"נ או כ"ק כמבואר בכמה דוכתי ובר"ס צ"ו דבעינן ס' נגד הנטילה בצנון ולא סגי בס' נגד הלהב בסכין של איסור וכן העלו הט"ז והש"ך שם ונהי דאיסור דבוק לא אמרינן באפשר כה"ג מ"מ חנ"נ אמרינן אלא לסניף אמרה דיש בלא"ה טעם דבמליחה לא אמרינן חנ"נ והקליפה לא הוה אלא חומרא בעלמא ולפ"ז יש לעיין אי נצלה מקודם ואח"כ נתבשלו אי בעינן ס' נגד הנטילה או בס' נגד הוורידין די דכאן ליכא טעמא משום לתא דבב"ח דבצלי' נמי יש איסור בב"ח כמבואר סימן פ"ז ועי' פר"ח שם גם נטילה זו משמעות דהוה מדינא עיין אות וי"ו ומכל מקום בה"מ יש לצדד ולהלכה צ"ע ✍: כתב הכר"ו אות ה' שלא הבין דברי הש"ך והב"ח כיון שיש ס' נגד הוודידין א"כ יש ס' נגד הקליפה לחוד ואיסורין מבטלין זא"ז כמבואר סי' צ"ח הנה הרב ז"ל דבר גדול דיבר כי לפי דבריו א"כ עד"מ אם נפל כזית חלב לכזית בשר ונאסר ואח"כ נפלו שניהם לנ"ט זיתי ירקות הכל מותר דאין כאן לא טעם חלב ולא טעם בשר אסור. ואמאי ל"ק ליה על מ"ש התוס' חולין צ"ו ב' ד"ה אם שכתבו דבעינן בירך ס' נגד הגיד והקליפה (עיין צ"ה אי בשר וגיד טעמן שווין) ולזה י"ל דתוס' סוברים איסורין אין מבטלין זא"ז כמ"ש הכר"ו בסימן צ"ה אות י"ב דהר"מ בפח"י מהל' פה"מ סבור דאיסורין אין מבטלין זא"ז. ומ"מ לפי מ"ש התב"ש בסימן ל"ג היכא דחלוקין בטעמן ואיסורין שווין אין מבטלין זא"ז כמו כבד ובשר ושניהם נבילה יע"ש דלא כמשמעות או"ה כלל כ"ד א"כ י"ל ה"ה כאן כיון שכזית בשר הבלוע מחלב הוה כמו חלב דטעם כעיקר דאורייתא ולשיטת ר"ח כהן לוקה על כזית מבשר בחלב אם כן הוה איסורין שוה ואין א' מבטל חבירו אלא שהכר"ו בסימן צ"ח לשיטתיה דאיסורין שווין וטעמן חלוקין מבטלין זא"ז ולפי שהדברים ארוכים ומקומן בסימן צ"ה אבאר שם וזכור זה ✍: ש"ע סָעִיף א
יא ואם. בבהמה צריך לחתוך הצוואר לב' חתיכות ש"ך בשם הפוסקים והיינו שצווארה עב וה"ה גדיים וטלאים אין חילוק בזה וצריך לחתוך הצוואר לב' עיין ב"י: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
יב הבהמה. אף גדיים וטלאים א"צ לחתוך וורידין כ"א ברוצה לצלות שלימים: ש"ע סָעִיף ב
יג אבל. הש"ך הביא דברי הרא"ה בב"ה דאף שלא יצא דם צריך לחתוך א"א ומיהו נראה דלבישול כ"ע מודים דבעינן א"א דבצלי' הטעם דם שלא פירש כיון שלא יצא דם משא"כ בבישול צריך חתיכת א"א ושוב מצאתי להתב"ש שהאריך ג"כ בזה יע"ש: כתב הלה"פ דהלכה כש"ך דא"צ באותו העוף ס' כ"א כל הקדירה מצטרפה והמ"י כלל ט"ו אות נ' השיג על הש"ך ממוח סי' ס"ח עיין בל"י והתב"ש אות ו' העלה כט"ז: ש"ע סָעִיף ב
ט״ז Taz
סָעִיף א
א בשעה שהוא מפרכס. בב"י הביא דעת מקצת פוסקים שאם לא שחט כל הסימנים אלא רובן ורוצה לצלות שלם שצריך לחתוך אותם ג"כ כמו הוורידין ודחה אותם שא"צ לעשות כן ובד"מ כתב שיש איסור בדבר דנראה כשהייה בשחיטה כמו לקמן סי' כ"ג סעיף ה' ואפילו בדרך שאין שייך לומר כן כגון לנקבן לא ראיתי לשום אדם לחוש לזה ואפשר משום שגם בוורידין לא נהגו כן עכ"ל: ש"ע סָעִיף א
ב כדי נטילה. דוקא בורידין אמרינן כן ולא בשאר חוטין שצריכין לחתכן כמבואר סי' ס"ה עיין מה שאכתוב שם בזה: ש"ע סָעִיף א
ג כעובי אצבע. פירוש רוחב אצבע כמו שכתוב סי' ק"ה: ש"ע סָעִיף א
ד מסירין אח"כ החוטין ושרי. דאמרינן כבולעו כך פולטו ויש מחמירין ס"ל דהוה כמו דם בעין ולא מיקרי דם פליטה ועיין סימן ע"ב מדין זה: ש"ע סָעִיף א
ה בכל מה שבקדירה כו'. נראה לפי מה דקי"ל בסימן צ"ב חתיכה עצמה נעשית נבילה אפילו בשאר איסורים הכא צריך שיהיה ס' באותו עוף לבד ואם לאו צריך ס' נגד כל העוף וכן איתא בסימן ס"ד סעיף י"ב בקרום שעל יותרת הכבד ע"ש: ש"ע סָעִיף א
ו כדי לבטל הדם. לפי היש מחמירים דבסמוך היה צריך בבישול ס' גם נגד הקליפה דהא כבר נאסרה במליחה אלא כיון דאינו אלא חומרא כמ"ש סימן ע"ב ע"כ סגי בס' נגד הדם בבישול: ש"ע סָעִיף א
ז ולכן נהגו כו'. בד"מ העתיק בשם המרדכי וז"ל ומיהו תימא שאנו מבשלים בכל יום וצולין עופות בלא ניתוח אע"פ שלא שחט ולא ניקב הוורידין לכן נראה כר"ת דדוקא עם הראש מיקרי שלם אבל אנו שחותכין הראש אין צריכים לחתיכות הוורידין וההיא דקאמר שמנתחה אבר אבר לאו דוקא א"נ משום דצואר בהמה גדולה צריך לחתוך הצואר לב' חתיכות אבל עוף שצוארו דק די בהסרת הראש עכ"ל וכתב בדרישה ע"ז ומכאן תשובה לאותן שמבשלים עוף שלם עם הראש אלא שרמ"א כתב סוף הסימן שסתם עוף נחתכו וורידין שלו בשחיטה כו' עכ"ל ולא תיקן כלום בזה דהטעם דאמרינן שסתם עוף כו' מכח חזקה דודאי עשה כהוגן כמו שנעתיק לשם והרי עכשיו אנו קיימין שאין חותכין הורידין אם כן מה היתר יש כשלא נחתך הראש ע"כ יש ליזהר שכל מי שרוצה לבשל העוף שלם עם הראש שיחתוך הורידין שלו בשעת שחיטה דהיינו כל זמן שמפרכס ובאמת שמעתי מאנשי מעשה שהיו על סעודה כזאת ולא רצו לאכול מאותו עוף וכתב רש"ל ואנו נוהגים לחטוט אחר הורידין ולחותכן אלא שאין נזהרין לנוקבן או לשוחטן בשעת שחיטה וצריכין אנו לדברי ר"ת דדי בהסרת הראש עכ"ל: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ח הבהמה א"צ לנקוב. בטור הביא דעת ה"ג שצריך לחתוך הורידין גם בבהמה והוא נגד רב חסדא בגמ' כמ"ש בב"י ותירץ ע"ז ב' תירוצים ונ"ל דבה"ג מפרש דכיון דבעוף אפילו הוא ודאי שרוצה לנתחו אבר אבר צריך לשחוט הוורידין משום שדרך העולם לצלותו כאחד ממילא מה שאמר בבהמה שא"צ לחתוך הוורידין מיירי ג"כ בדרך זה שהוא ודאי שינתחנו אז א"צ לחתוך הורידין דכן הוה דבר והיפוכו ממילא אם אינו ודאי צריך גם בבהמה כיון דזמנין צולה ג"כ כאחד כנ"ל נכון וכן מצאתי למו"ח ז"ל: ש"ע סָעִיף ב
ט וסתם עוף כו'. שבודאי עשו כדין וחתכו הורידין בשעת שחיטה: ש"ע סָעִיף ב
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז Mishbetzot Zahav — Pri Megadim on the Taz
סָעִיף א
א בשעה. עט"ז הביא דברי הד"מ שכתב הר"ן י"מ אם לא שחט כל ב' סימנין בעוף שצריך עכ"פ בשעת שחיטה בשעה שהדם חם כמו וורידין וכתב הד"מ שא"א נזהרים מפני שלא הזכירו שום א' מהפוסקים ועוד דגם בוורידין לא נוהגין כמו שאבאר למטה. וכתב אח"כ הטעם דמה שמסירין הראש מהעוף הוה כא"א כסברת ר"ת. ולפ"ז היכא שרוצין לבשל העוף שלם עם הראש כמו שעושין בסעודות גדולות כמ"ש הט"ז אות ז' צריך לנקב הוורידים בשעה שהדם חם ה"ה כל ב' סימנין לא דרך חיתוך דהוה שהייה במיעוט בתרא אלא לקרוע ביד או ע"י קוץ. ומיהו למ"ש הד"מ שלא ראה לאחד מהפוסקים שהזכיר זה יש להקל והנה הט"ז השמיט זה רק סיים תי' האחרון בד"מ דבוורידין גופא לא נוהגין כן והיינו שסומכין על סברת ר"ת בהסרת הראש ה"ה רוב ב' בעוף. ועיין סימן ע"ו ס"ג ובט"ז אות ח' שגדולי המורים הם רבינו משולם והראב"ד דאף לרבנן דלא בעי וורידין מ"מ הסימנין מעכבין דיעבד ובעי א"א ועיין תה"א ס"ח א' ובקצר בית שלישי שער ג' כ"ז ב' דפוס קרימונה הביא דעת גדולי מורים יע"ש ואפשר שמש"ה השמיט הט"ז תי' הא' בד"מ שלא ראה לא' מהפוסקים שהזכירו שהרי התה"א ובקצר הביאו ובטור ע"ו יע"ש וא"כ כל שלא חתך השנים בעוף אף שחתך הוורידין צריך להסיר הראש: ש"ע סָעִיף א
ב כדי נטילה. עט"ז שהראה מקום לסימן ס"ה אות ג' ושם הביא דברי הד"מ ששאר חוטין שאסורים משום דם סגי בצלי כ"ק דעבים הם ואין פולטין כ"כ בבשר משא"כ וורידי הצוואר צריך כ"נ. ומ"ש הט"ז שם דכאן מבואר דהקליפה לא הוה אלא חומרא לא הבינותי דכאן ע"י מליחה קאמר דהוה רק חומרא ובצלי משמע דמדינא צריך נטילה ושם בצלי איירי ואולי סברתו כמ"ש הש"ך כאן אות ו' דאף בצלי הוה חומרא בעלמא לחוש לדעת הרשב"א ומש"ה היקל במליחה דאי מדינא היה צריך בצליה כ"נ ה"ה במליחה עכ"פ כ"ק אלא וודאי בין מליחה וצלי הוה רק חומרא בעלמא דמדינא אמרינן ביה כבכ"פ דלא הוה רק דם פליטה ובש"ך אבאר: ש"ע סָעִיף א
ג כעובי אצבע רוחב אצבע. ט"ז ועיין סימן ק"ה ור"ל רוחב אגודל דכ"מ שנזכר בפוסקים אצבע הוא אגודל כמבואר: ש"ע סָעִיף א
ד דעה קמייתא סוברת דמליחה קל מצלי ואמרינן כבכ"פ ויש מחמירין סוברים דהוה דם בעין ובבעין לא אמרינן כבכ"פ כמבואר בסי' ס"ט. ומ"מ אף לדידן די בקליפה אף דאנו אוסרים מליחה בס' כיון דהוה רק חומרא בעלמא ועש"ך אות ה' ו' ובסי' ע"ב: ש"ע סָעִיף א
ה עט"ז דכתב לדידן בעינן ס' באותו העוף וא"ל בעינן ס' נגד כל העוף דאמרי' איסור דבוק והביא ראיה מסי' ס"ד סי"ב וירצה בזה דל"ת דכאן הוורידין מפסיקין ואין ממהר לבלוע כמ"ש הש"ך אות ח' לז"א דהא בקרום יותרת המבואר לקמן ס"ד וק"ה ס"ח דלא קיי"ל כן והוא מכתבי מהרא"י ז"ל צ"ח דלא סמכינן אהאי שינויא כוליא בחלבא ה"ה דוורידין אין מפסיקין והש"ך חולק וחילק בין קרום דאין מפסיק דדק הוא ועוד טעמא אחרינא דלמא נקרע ע"י משמוש יד משא"כ וורידין דמפסיקין ושם אבאר עוד: ש"ע סָעִיף א
ו כדי. כתב הט"ז דאפי' ליש מחמירין דצריך קליפה במליחה אפ"ה א"צ לשער אח"כ ס' נגד הקליפה דלא הוה אלא חומרא בעלמא כמבואר בסימן ע"ב בהג"ה כמ"ש רמ"א מידי דהוה אדם שבחוטין דהוי רק דם פליטה וא"כ משמע וודאי דלא הוה רק חומרא בעלמא ומש"ה לא בעינן רק נגד החוטין דלא כב"ח שפסק לחומרא במליחה נטילה ובבישול ס' נגד החוטין והנטילה. והנך רואה דסובר הט"ז בבירור דאף דבר שנאסר כ"ק מדינא צריך אח"כ ס' נגדו וחנ"נ ומ"ש בסי' צ"ו דכ"נ לא אמרינן חנ"נ היינו דלא אמרינן שכ"ק תאסור בסמוך לה עד הכל דאין הנאסר יכול לילך יותר מהאוסר יכול לילך שם וה"ה כ"נ שאין אוסרת חברתה בסמוך לה אבל הא וודאי דכ"ק או כ"נ שנאסר מדינא אמרינן חנ"נ וצריך ס' נגד כל הקליפה והנטילה ועיין ש"ך שם ושם אבאר ועיין כאן ש"ך אות יו"ד ומיהו בצלי' דנאסר כ"נ יש לעיין ועיין מ"ש בש"ך אות יו"ד: ש"ע סָעִיף א
ז הט"ז האריך ומסיק דוודאי אם לא נחתך הוורידין אסור לאכול העוף שלם עם הראש כמו שעושין בסעודות גדולות אף שבד"מ כתב עוד טעם דאפשר דהלכה כרבנן דפליגי על ר"י מ"מ בהג"ה כאן השמיט זה דוודאי הלכה כר"י אף דיעבד כמ"ש הרא"ש ועיקר ההיתר הוא דסומכין על ר"ת דבהסרת הראש הוה כאבר אבר ולכך וודאי כשראש שלם אסור. ומיהו אי שאלו להשוחט ואמר שחתך הוורידין וודאי מותר הוא ע"כ יש לעשות בסעודות גדולות כן אלא דמן הסתם אי ליתא לשוחט לא אמרינן סתם עוף נשחטו וורידיו דזה הוה בימיהם שהיו צולין העוף שלם עם הראש משא"כ לדידן דנוהגין להסיר הראש וע"ז סומכין השוחטים שלא לחתוך הוורידין דאין דרך כלל בזמנינו לצלות שלם הלכך בסעודות גדולות צריך לשאול פי השוחט וכאמור: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ח הט"ז מיישב קושית ב"י על בה"ג דעוף הואיל ורוב פעמים צולהו כאחד אף ברוצה לנתחו א"א צריך חתיכת וורידין דלמא מימלך ובבהמה ברוצה לנתחה א"א א"צ הא מן הסתם אף בהמה צריך. ומ"מ אנן קיי"ל כפסק הש"ע דבהמה מסתם א"צ חתיכת וורידין אף גדיים וטלאים עיין ב"י ומיהו אם רוצה לצלות שלם גדיים וטלאים צריך א"א ואף למנהגינו שצולין בלא הראש אפ"ה בהמה שצווארה עב אף בגדיים וטלאים צריך לחתוך הצואר לשניים חיישינן דלמא מישתלי כיון שרוצה לצלות שלם ומש"ה צריך חתיכת וורידין בגדיים וטלאים אם רוצה לצלות שלימים. והנה בזמנינו זה לא ראיתי מי שנזהר לשחוט הוורידים והטעם כמ"ש דא"א נוהגים כלל לצלות עם הראש הוה כבהמה דמנתחה א"א ומ"מ א"י מה היתר יש לעבור לכתחילה ולשחוט רק רוב א' בעוף ולהר"מ ז"ל הוה דאורייתא להכ"מ בפ"א מה"ש גם בבהמה בגדיים וטלאים יש לחוש לגדולי המורים: ש"ע סָעִיף ב
בְּאֵר הֵיטֵב Be’er Heitev
סָעִיף א
א לנקבם. וכתב בש"ך אפילו היה דעתו בשעת השחיטה לנתח אבר אבר מ"מ הואיל ודרכו לצלותו שלם חיישינן דלמא ממליך עליה ויצלנו שלם ולפחות צריך לשחוט שני ורידין. כ' פר"ח לכן כששוחט יטה הסכין מעט לצדדין כדי לשחוט הורידין: ש"ע סָעִיף א
ב שלם. וכ' בש"ך מיהו אם לא נקבן בשעת שחיטה מותר לצלותו על ידי שיחתוך הורידין עם הבשר שסביבותיהם מן הצואר וכן נראה מהאי דמסירי' הראש בעוף עכ"ל: ש"ע סָעִיף א
ג אצבע. פי' רוחב אצבע וכ' בש"ך ואף לדידן דקיי"ל דצלי מפעפע בכולו עד ס' מ"מ כאן סגי בנטילה וע"ל סימן ס"ה ס"א וסימן ע"ו ס"ג מדין חטיטת שאר חוטין ודוקא בורידין שבצואר אמרינן הכי דבעי נטילה משא"כ בחוטין שבצואר סגי בקליפה והחילוק יתבאר שם בסימן ס"ה בהג"ה: ש"ע סָעִיף א
ד החוטין. וכתב בש"ך ואף קליפה זו אינו אלא חומרא בעלמא ודלא כהב"ח שאוסר במליחה כדי נטילה בלי טעם ועוד תימה על הב"ח שהרי בסי' ע"ב גבי לב הסכים להרב דסגי בקליפה ובזה ודאי לא גרע ורידין מלב: ש"ע סָעִיף א
ה מותר. וכתב בש"ך מאחר דלא ידעינן כמה נפיק צריך לשער נגד כל החוטין וע"ל סימן ס"ה ס"א בהג"ה והנה בט"ז כ' לדידן דקיי"ל חתיכה עצמה נעשה נבילה אפילו בשאר איסורים הכא צריך שיהא ס' באותו עוף לבדו וכן הדין לקמן בסימן ע"ב גבי לב אבל בש"ך כ' דלא דמי כאן ללב ע"ש וכתב הש"ך לפי היש מחמירין דלעיל היה צריך כאן ס' נגד הקליפה ג"כ. דהא כבר נאסרה במליחה אלא כיון דאינו אלא חומרא בעלמא סגי בס' נגד הדם: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ו הורידין. וכ' בש"ך מיהו בבהמה צריך לחתוך הצואר לשני חתיכות וכתב בט"ז שמעתי מאנשי מעשה שהיו על סעודה והיה שם עוף שנצלה עם הראש ולא היו רוצים לאכול מזה העוף: ש"ע סָעִיף ב
ז שלימה. וכ' בש"ך ואין חילוק בין בהמה גסה לדקה: ש"ע סָעִיף ב
ח לצאת. וכ' בש"ך ויש אומרים אפ"ה צריך לחתוך אבר אבר וכתב מהרש"ל ואין אנו נזהרים לנקבם או לשחטם בשעת שחיטה וצריכין אנו לדברי ר"ת דדי בהסרת ראש: ש"ע סָעִיף ב
פִּתְחֵי תְשׁוּבָה Pitchei Teshuva
סָעִיף א
א וינ"י בלע"ז. עיין בתשובת בשמים ראש סימן ל"ד בהגהת כסא דהרסנא שם מה שכתב ע"ז: ש"ע סָעִיף א
ב לבטל הדם. עיין בתפל"מ דאפילו הורידין עצמן ממנין ס': ש"ע סָעִיף א
בִּיאוּר הַגְרָ״א Be’ur HaGra
סָעִיף א
א בעוף כו'. דסוגיא דגמ' כר"י ובפ"ק דברכות (ח' ב') הזהרו בוורידין כר' יהודה: ש"ע סָעִיף א
ב שעדיין כו'. גמ' שם: ש"ע סָעִיף א
ג לא יצלנו כו'. בתוספתא ר"י פוסל עד כו' וכן מתני' כולו דיעבד הוא וקתני רי"א עד כו' וכן בברייתא ת"כ דר"ח שחט שני כו' רי"א בעוף כו' והא דל"ק בגמ' פוסל בהדיא משום דבתקנתא סגי שאינו צולה שלם מיהו עיכובא הוא שאם צלו כלו נאסר. ר"ן: ש"ע סָעִיף א
ד (ליקוט) ויחתוך כו'. אע"ג דכבכ"פ מ"מ כיון שאין החוטין יוצאין מידי דמן לאחר שנטלו מן האור בולע ואז אין כח בחמימות הבשר לפלוט מה שבלע ודינו כמו הם בהם דאוסר כדי נטילה. ת"ה (ע"כ): ש"ע סָעִיף א
ה כדי כו'. עתוס' לקמן צ"ו ב' ד"ה עד כו' ואפי' כדי כו' וע"ל סי' ס"ה ס"א בהג"ה: ש"ע סָעִיף א
ו ואם נמלח כך כו'. דאמרינן כבכ"פ כמ"ש בפ"ז דפסחים (ע"ד) גבי לב וע"ל סי' ע"ב ס"ב בהג"ה ולדבריו גם בצלי כן ועש"ך ופר"ח: ש"ע סָעִיף א
ז ויש מחמירין כו'. דס"ל דכאן לא שייך כבכ"פ ודי בקליפה כמו כל איסור במליחה וע"ל סי' ק"ה ס"ט ובהג"ה: ש"ע סָעִיף א
ח (ליקוט) ואם בשלו שלם כו'. דלא כהראב"ד שאוסר אפי' שחט הורידין אם בשלו עד שיחתוך כל החוטין שבגוף ומ"ש בפג"ה (צ"ג א') תרי משום דמא ל"ד אבל בת"ה סתר דבריו ע"ש וכן הר"ן והרא"ש ע"ש ושם (ע"כ): ש"ע סָעִיף א
ט כדי לבטל הדם. כ"כ הר"ן. ובת"ה וטור כדי לבטל כל החוטין כמש"ש צ"ז ב' פשיטא דבדידיה כו' וכ"כ בהג"ה לקמן סימן ס"ה ס"א: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
י הבהמה כו'. הרא"ש שפי' דז"ש הואיל וצולהו כו' ול"ק לפי שצולהו אלא בעוף אפי' רוצח לחתכו צריך הואיל ודרך לצלותו שלם משא"כ בבהמה וזה שמחלק בין עוף לבהמה ולא חילק בעוף גופא: ש"ע סָעִיף ב
יא וסתם כו'. שבודאי עשו כדין כמ"ש בכמה מקומות חזקה כו': ש"ע סָעִיף ב
יב וכ"ז כו'. דאיסורו הוא משום דם האברים וכל שלא פירש מותר ועברא"ש שם פ"א סי"ט: ש"ע סָעִיף ב
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Siftei Da’at, Mishbetzot Zahav): Lemberg 1888 edition, Public Domain.