א בְּעוֹף צָרִיךְ לִשְׁחֹט הַוְּרִידִין (פי' חוּטִים שֶׁמֵּהֶן יוֹצֵא הַדָּם וינ"י בלע"ז), אוֹ לְנַקְּבָם בְּשָׁעָה שֶׁהוּא מְפַרְכֵּס שֶׁעֲדַיִן הַדָּם חַם, כְּדֵי שֶׁיֵּצֵא וְלֹא יִתְקָּרֵר בְּתוֹכוֹ; וְאִם לֹא עָשָׂה כֵן, לֹא יִצְּלֶנּוּ שָׁלֵם, וְאִם צְלָאוֹ שָׁלֵם, יַשְׁלִיךְ הַוְּרִידִין וְיַחְתֹּךְ סְבִיבָם כְּדֵי נְטִילָה, שֶׁהוּא כְּעֹבִי אֶצְבַּע. הַגָּה: וְאִם נִמְלַח כָּךְ, מְסִירִין אַחַר כָּךְ הַחוּטִין וְשָׁרֵי (ועי' ס"ק ו') ; וְיֵשׁ מַחֲמִירִים לִקְלֹף סְבִיב הַחוּטִין (אָגוּר בְּשֵׁם מהר"י מוּלִין) ; וְאִם בִּשְּׁלוֹ שָׁלֵם, מְחַטֵּט וּמְנַקֵּר הַחוּטִים; וְהַשְּׁאָר, אִם יֵשׁ בְּכָל מַה שֶׁבַּקְּדֵרָה כְּדֵי לְבַטֵּל הַדָּם שֶׁבְּכָל הַחוּטִין בס', מֻתָּר. הַגָּה: וְאִם הֵסִירוּ הָרֹאשׁ מִמֶּנּוּ, לֹא מִקְרֵי שָׁלֵם (מָרְדְּכַי וְהַגָּהוֹת אֲשֵׁרִ"י וְאָגוּר וּתְשׁוּבַת מַהֲרִי"ל סִימָן נ"ז ע"ש) ; וְלָכֵן נָהֲגוּ לַהֲסִירוֹ מִן הָעוֹפוֹת הַשְּׁלֵמוֹת; וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן ע"ו אִם לֹא נִשְׁחֲטוּ הַוְּרִידִין.
ב הַבְּהֵמָה אֵין צָרִיךְ לִנְקֹב הַוְּרִידִין בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה, מִפְּנֵי שֶׁאֵין דֶּרֶךְ לִצְלוֹתָהּ שְׁלֵמָה; אֲבָל אִם רוֹצֶה לִצְלוֹתָהּ שְׁלֵמָה, צָרִיךְ לִנְקֹב וְרִידֶיהָ בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה; וְאִם לֹא נִקְּבָם, אָסוּר לִצְלוֹתָהּ אוֹ לְבַשְּׁלָהּ שְׁלֵמָה. הַגָּה: וְאִם צְלָאָהּ אוֹ בִּשְּׁלָהּ שְׁלֵמָה, דִּינָהּ כְּמוֹ בְּעוֹף (בֵּית יוֹסֵף לְדַעַת כַּמָּה פּוֹסְקִים). וּסְתָם עוֹף נִשְׁחֲטוּ הַוְּרִידִין, וּסְתָם בְּהֵמָה לֹא נִשְׁחֲטוּ. וְכָל זֶה כְּשֶׁיָּצָא דָּם בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה, אֲבָל אִם לֹא יָצָא דָּם, אֵין חוֹשְׁשִׁין לִשְׁחִיטַת הַוְּרִידִין, דְּהָא לֹא נִתְעוֹרֵר הַדָּם לָצֵאת (ר"ן פ' הַשּׁוֹחֵט בְּשֵׁם רַשְׁבָּ"א וְהוּא בְּמִשְׁמֶרֶת הַבַּיִת דַּף כ').
א סָעִיף א בעוף צריך לשחוט כו'. אפילו דעתו בשעת שחיטה לנתחו אבר אבר דהואיל ודרכו לצלותו שלם חיישינן דילמא מימלך עלויה ויצלנו שלם כ"כ הפוסקים:
ב סָעִיף א הורידין. כתב רבינו ירוחם נט"ו אות ה' ח"ג דצריך לשחוט לפחות ב' ורידין ע"כ וכן הוא בתוספתא ומביאה המרדכי פ' השוחט וכ"כ הב"ח וכן הוא בחדושי הרשב"א פ' השוחט (חולין דף ל') ע"ג ופ' ג"ה דף צ"ה ע"ג ובתה"א דף ס"ח סוף ע"א:
ג סָעִיף א שעדיין הדם כו' ואם לא עשה כן כו'. ומבואר בהרא"ש פרק השוחט דאם לא נקבם בשעת שחיטה מותר לצלותו ע"י שיחתוך הוורידין עם הבשר שסביבותם מן הצואר ע"ש וכן כתב רבינו ירוחם נט"ו אות כ"ה וכן נראה מהך דמסירים הראש בעוף בהג"ה:
ד סָעִיף א ויחתוך סביבם כדי נטילה. וא"צ ס' שאינו מפעפע בכולו בצלי כ"כ הרא"ש והטור ור' ירוחם נתיב ט"ו ריש אות כ"ה והרשב"א בת"ה וע"ל ס"ק ו' כתבתי דאף לדידן דקי"ל דצלי מפעפע בכולו עד ס' סגי בנטילה וע"ל סי' ס"ה ס"א וסי' ע"ו ס"ג מדין חטיטת שאר חוטין:
ה סָעִיף א כדי נטילה. דוקא באלו הורידין שבצואר אמרינן הכי דבעי נטילה אבל בחוטין שבצואר הרי כתב הרב בהג"ה סי' ס"ה דסגי בקליפה והחילוק יתבאר שם בס"ד (וכן מוכרח לחלק להרא"ש וטור ע"ש) וכן בד"מ סי' ס"ה חילק בהדיא בין ורידין לחוטין שבצואר ומביאו הפרישה סי' ס"ה ס"ג ותמהני על הב"ח שהבין מדברי הר"ב בת"ח סוף כלל ל"ד שאין חילוק בין ורידין שבצואר לחוטין שבצואר לענין אם נצלו בלא נטילתן ולכן השיג עליו והא ודאי ליתא שבת"ח שם קאי דוקא אשאר חוטין שהם שוים לחוטין שבצואר לענין אם נצלו בלא נטילתן וכמבואר בסי' ס"ה ע"ש שכן מבואר בדבריו להדיא:
ו סָעִיף א ואם נמלח כו'. צ"ע אנה מצא לחלק בין צלי למליחה דהא קי"ל בכל דוכתא מליח הרי הוא כרותח דצלי ופשיטא למאן דאוסר בצלי כדי נטילה אוסר במליחה כדי קליפה כדלקמן סי' ק"ה וכמה דוכתי (וע"ל סי' ע"ב ס"ק ט') וגם האגור בשם מהרי"ל כתב בפשיטות דבצלי בעי נטילה ובמליחה קליפה וראיתי שכתוב בת"ח כלל ל"ד ריש דין ג' ואם לא נטל אלו הגידין נוטל אח"כ החוטין ושרי כך משמע באו"ה כלל י"ט וכן הוא פשוט לדעת הפוסקים דהא אמרי' גבי מליחה כבולעו כך פולטו אבל האגור כתב בשם מהרי"ל שאף גבי מליחה צריך לקלוף סביב החוטין עכ"ל וצ"ע דנראה דהאו"ה והאגור לא פליגי כלל דהאו"ה מיירי להדיא בחוטין שבצואר דהתם גם הרא"ש מודה דאפילו בצלי שרי בדיעבד בלא קליפה כדכתב בפ' ג"ה והטור סי' ס"ה וכ"כ האו"ה שם על שמו בהדיא דבין במליחה בין בצלי שרי בלא קליפה והאגור מיירי בהדיא בורידין ע"ש ומביאו בד"מ דכיון דצריכים נטילה בצלי צריך במליחה קליפה ונראה דס"ל להר"ב כיון דמדינא אפילו בצלי א"צ נטילה דהא קי"ל כבולעו כך פולטו גבי ורידין וכמ"ש הר"ב סי' ע"ב ס"ב וכמ"ש הרשב"א ורבינו ירוחם ולא קי"ל כמ"ש הרשב"א בתה"א דף כ"ח ע"ב דכיון שהחוטין בעצמן אינן יוצאין מידי דמן לגמרי אחר שיסלק מן האור עדיין חוטין פולטים קצת דם בבשר ואין כח בחמימות הבשר לפלוט מה שבלע אחר שנסתלק מן האור וה"ל חם לתוך חם ודם אינו מפעפע הלכך צריך ליטול החוטין ויטול את מקומן עכ"ל דא"כ היה צריך ס' לדידן דקי"ל לקמן סי' ק"ה וכמה דוכתי דדם מפעפע וכל האחרונים ומהרי"ל גופיה כתבו דסגי בנטילה אלא קי"ל דאחר שנסתלק מן האור נמי אמרינן כבולעו כך פולטו כדלקמן סי' ע"ו ס"ד והלכך מדינא שרי לגמרי כדעת התוס' והרא"ש בשם ר"י וכן דעת הסמ"ג וסה"ת וכן נראה דעת האגודה וכ"פ מהרש"ל פ' השוחט סימן ד' וטעמו דר"י כתב מהרי"ל בתשו' סי' נ"ח דהיינו משום כבולעו כך פולטו אלא דלחומרא מצרכינן נטילה לחוש לדברי הרשב"א וסייעתו והלכך דוקא בצלי שייך למימר הכי דאף הרשב"א לא קאמר אלא בצלי משום דלאחר שסילק מן האור ליכא למימר תו כבולעו כך פולטו משא"כ במליחה דלא שייך למימר הכי והלכך האגור בשם מהרי"ל דמצריך קליפה במליחה ע"כ חומרא בעלמא קאמר אפילו להרשב"א וסייעתו אבל מדינא א"צ קליפה לכ"ע דכבולעו כך פולטו גבי מליחה וראיה שהרי לב וורידין דין אחד להם וכמ"ש הרשב"א בת"ה שם וכן משמעות שאר פוסקים ואדרבא הרבה פוסקיס ס"ל דלב גרע מורידין כדלקמן סי' ע"ב וגבי לב כתב מהרי"ל גופיה באו"ה שלו דאם נמלח עם הבשר שרי ע"י הדחה אלמא מאי דמצריך הכא בורידין קליפה היינו חומרא בעלמא כדכתב הרב בסימני ת"ח שם וכאן בהג"ה והלכך ודאי דאף בחוטי הצואר מצריך קליפה מכח חומרא והלכך האו"ה דלא כתב חומרא זו ס"ל דאף בורידין א"צ קליפה והשתא א"ש הא דכתב הר"ב כך משמע באו"ה כו' דהלא כך מבואר באו"ה להדיא אלא רצה לומר כך משמע מדבריו דא"צ להחמיר כלל מדלא כתב חומרא זו נ"ל ודו"ק:
ז סָעִיף א לקלוף. ואף קליפה זו אינו אלא חומרא בעלמא כמ"ש בס"ק הקודם דלא כהב"ח שאסר במליחה כדי נטילה בלא טעם וראיה ומ"ש שכן משמע בתשובת מהרי"ל סימן נ"ח עיינתי שם ולא מצאתי שום משמעות ועוד דהרי האגור כתב ע"ש תשובת מהרי"ל להפך ועוד תימה עליו דהרי בסימן ע"ב גבי לב הסכים להר"ב דאם נמלח כך בקליפה סגי ומבואר הוא שורידין לא גרע מלב גם מ"ש שהטור מודה דבמליחה אוסר כדי נטילה והאגור ס"ל כרשב"א דלקמן סי' ק"ה דבצלי אוסר כדי נטילה ובמליחה כדי קליפה עכ"ד הוא תמוה שהרי הטור סי' ק"ה פסק כהרשב"א וכ"כ בכמה דוכתי וכן הוא דעת הרא"ש והפוסקים בדוכתי טובי עיין בסימן ע' וסי' צ"א וסי' ק"ה ובמ"ש שם:
ח סָעִיף א בכל מה שבקדרה כו'. צ"ע דכאן סתם הר"ב כדברי המחבר וכ"פ בת"ח שם ובאיסור דבוק פסק הר"ב לקמן סי' ע"ב גבי לב דצריך שיהא בעוף גופיה ס' נגד הלב והכי קי"ל בסי' ע"ג וצ"ב ודוכתי טובי וא"כ הכא נמי אמאי כל הקדירה מצטרף לבטל נימא שיהא דוקא בעוף גופיה ס' וכך הקשה בתשובת משאת בנימן סימן פ"ט ופסק כן וכן נראה דעת הפרישה סעיף ח' שכתב דמ"ש הטור דבכל הקדרה משערין היינו משום דאזיל לטעמיה דס"ל דלא אמרינן אם האיסור דבוק שיהא צריך להיות באותו דבר שנדבק בו ס' עכ"ל (אי נמי אזיל לטעמיה דס"ל בסי' צ"ב דלא אמרינן חתיכה נעשה נבלה בשאר איסורים נ"ל) א"כ לדידן אין הקדרה מצטרף ונראה דדעת הר"ב דכיון דהורידין עצמן אין בהן דם הלכך כיון שהן מפסיקין בין הדם והעוף אינו ממהר לבלוע בעוף מבשאר דברים שבקדרה דהא טעמא דאיסור דבוק הוא משום שנבלע בתחלה בחתיכה הדבוקה וכדלקמן סי' ע"ב ס"ק י"ח משא"כ הכא וראיה לזה ממ"ש מהרא"י בפסקיו סי' צ"ח על כוליא שנתבשלה בחלבה דצריך ס' נגד כל הכוליא דהכוליא נעשית נבלה מתחלה כיון שהאיסור דבוק בה ולא סמכינן אהך שנוייא דקרמא מפסיק משום דאף אם נמלח הכוליא נאסרה דהקרום אינו מפסיק גם צריך בדיקה אם נפסק הקרום עכ"ד וא"כ גבי ורידין דודאי מפסיקים דקשין הן ועוד דהא מה"ט חשיב הדם שבתוכן דם פליטה דאמרינן ביה כבולעו כך פולטו כמ"ש בס"ק ו' (דלגבי דם בעין לא אמרינן כבולעו כך פולטו כדלקמן סי' ס"ט וע' וע"ב וע"ו ודוכתי טובי) א"כ ה"ה אם נתבשל דמפסיקין לענין דאינו ממהר לבלוע טפי משאר חתיכות שבקדרה ודמי למאי דאמרי' בסי' ע"ב ס"ק ז' דאפילו יש ס' נגד הלב הלב עצמו אסור משום דלפעמים הדם מתייבש בתוכו ואינו יוצא לחוץ ולא נאסר מטעם חתיכה נעשה נבילה משום דלענין זה מהני שיעתו (פי' חלקותו) דאינו ממהר לבלוע טפי משאר בשר וה"ה הכא דאע"ג דגבי לב הדבוק בעוף בעינן התם ס' מן העוף עצמו היינו משום דיש דם בבשר הלב עצמו ג"כ מה שאין כן בורידין ודו"ק:
ט סָעִיף א הדם כו'. לשון הרשב"א וטור אם יש בו כדי לבטל כל החוטין בס' כו' וכתב בית יוסף אבל הר"ן כתב אם יש כדי לבטל הדם שבכל החוטין שרי ונראין דבריו ע"כ והר"ב בד"מ השיג עליו דהא טעמא דהרשב"א הוא משום דלא ידעינן כמה דמא נפק מנייהו (וכמבואר בת"ה להדיא ומביאו ב"י) וא"כ גם הר"ן מודה בזה ודם החוטין דנקט לאו דוקא אלא דעיקר האיסור הוא משום דם ואם אפשר לשער הדם שבתוך החוטין גם הרשב"א מודה דא"צ לשער רק נגד הדם והא דנקט נגד החוטין משום דלא ידעינן לשער בלא החוטין כן נראה לי עכ"ל ודבריו נכונים והיינו שכ' בת"ח סוף כלל ל"ד שדעת הר"ן כהטור) ולכך כתב לקמן סי' ס"ה ס"א בהג"ה דאם לא נטלן ובשלם בלא חתיכה צריך ס' נגד כל החוטין ע"כ ותמהני על הל"ח פרק השוחט שתמה על הר"ב שלא הגיה כאן דלא סגי בס' לבטל הדם שבחוטין ואישתמיטתיה דברי הד"מ הנ"ל:
י סָעִיף א שבכל החוטין כו'. כתב הב"ח דלדידן דקי"ל לקמן סי' צ"ב) ומ"ש בת"ח שם שכן הוא דעת הטור צ"ל כדעת הטור ע"ש ודו"ק: חתיכה נעשה נבילה בכל האיסורין צריך ס' ג"כ כנגד הקליפה שנאסרה תחלה במליחה וכן כתב האגור בשם מהרי"ל ומביאו בד"מ ואין נראה כן דעת הר"ב בת"ח שם וממה שסתם כאן כהט"ו וכן נראה דעת העט"ז ושאר אחרונים ונראה דס"ל דלא אמרינן חנ"נ אלא במקום שהחתיכה עצמה נאסרה בנ"ט אבל לא בקליפה שאסרו חכמים שהיא חומרא וכ"כ באו"ה כלל כ"ט דין ב' בשם ר"ת ומהר"מ ע"ש וכ"כ רבינו ירוחם נט"ו אות י"ג בשם י"מ ומביאו ב"י בס"ס ק"ה דלא אמרינן חתיכה נעשה נבילה אלא כשהיא עומדת בפני עצמה אבל לא בקליפה כו' וגם התוס' פ' ג"ה דף צ"ו בשם רא"מ והרא"ש שם הזכירו סברא זו) עי"ל דלא אמרינן שנעשה נבילה במליחה כמ"ש בת"ח כלל ל"ח דף ב' ואע"ג דמשמע שם דלא מתיר אלא במקום הפסד מרובה דוקא מ"מ הכא כיון דיש עוד צד להיתר וגם יש פוסקים מתירין בדיעבד אפילו בנצלה העוף שלם וכ"ש במליחה וכמו שכתב בס"ק ו' ואפילו להאוסרים בנצלה שרי במליחה כמ"ש שם א"כ יש להתיר אפילו שלא במקום הפסד מרובה וכ"כ הר"ן סוף פרק כ"ה בהדיא ומביאו ב"י בסי' צ"ב דהא דבכל האיסורים חתיכה נעשה נבילה היינו משום שגזרו אטו בשר בחלב ולא גזרו אלא דומיא דבשר וחלב דדרך בישול אסרה תורה ולא במליחה וכה"ג (כדלקמן ר"ס פ"ז) וע"ל סי' צ"ב ס"ק י"ד וסי' קל"ד ס"ק ט"ז:
יא סָעִיף א ואם הסירו הראש כו'. ובבהמה צריך לחתוך הצואר לשני חתיכות כן כתבו הפוסקים שם:
יב סָעִיף ב הבהמה כו'. משמע דכל בהמה א"צ חתיכת ורידין אפילו גדיים וטלאים שצולין לפעמים שלמים כיון שאין דרכן בכך וכמ"ש ב"י וד"מ וכן משמעות הפוסקים וכן הסכימו האחרונים:
יג סָעִיף ב אבל אם לא יצא כו'. והרא"ה בספר בדק הבית דף כ' כתב דאף כשלא יצא דם צריך לחתוך אבר אבר ע"ש:
א סָעִיף א בשעה שהוא מפרכס. בב"י הביא דעת מקצת פוסקים שאם לא שחט כל הסימנים אלא רובן ורוצה לצלות שלם שצריך לחתוך אותם ג"כ כמו הוורידין ודחה אותם שא"צ לעשות כן ובד"מ כתב שיש איסור בדבר דנראה כשהייה בשחיטה כמו לקמן סי' כ"ג סעיף ה' ואפילו בדרך שאין שייך לומר כן כגון לנקבן לא ראיתי לשום אדם לחוש לזה ואפשר משום שגם בוורידין לא נהגו כן עכ"ל:
ב סָעִיף א כדי נטילה. דוקא בורידין אמרינן כן ולא בשאר חוטין שצריכין לחתכן כמבואר סי' ס"ה עיין מה שאכתוב שם בזה:
ג סָעִיף א כעובי אצבע. פירוש רוחב אצבע כמו שכתוב סי' ק"ה:
ד סָעִיף א מסירין אח"כ החוטין ושרי. דאמרינן כבולעו כך פולטו ויש מחמירין ס"ל דהוה כמו דם בעין ולא מיקרי דם פליטה ועיין סימן ע"ב מדין זה:
ה סָעִיף א בכל מה שבקדירה כו'. נראה לפי מה דקי"ל בסימן צ"ב חתיכה עצמה נעשית נבילה אפילו בשאר איסורים הכא צריך שיהיה ס' באותו עוף לבד ואם לאו צריך ס' נגד כל העוף וכן איתא בסימן ס"ד סעיף י"ב בקרום שעל יותרת הכבד ע"ש:
ו סָעִיף א כדי לבטל הדם. לפי היש מחמירים דבסמוך היה צריך בבישול ס' גם נגד הקליפה דהא כבר נאסרה במליחה אלא כיון דאינו אלא חומרא כמ"ש סימן ע"ב ע"כ סגי בס' נגד הדם בבישול:
ז סָעִיף א ולכן נהגו כו'. בד"מ העתיק בשם המרדכי וז"ל ומיהו תימא שאנו מבשלים בכל יום וצולין עופות בלא ניתוח אע"פ שלא שחט ולא ניקב הוורידין לכן נראה כר"ת דדוקא עם הראש מיקרי שלם אבל אנו שחותכין הראש אין צריכים לחתיכות הוורידין וההיא דקאמר שמנתחה אבר אבר לאו דוקא א"נ משום דצואר בהמה גדולה צריך לחתוך הצואר לב' חתיכות אבל עוף שצוארו דק די בהסרת הראש עכ"ל וכתב בדרישה ע"ז ומכאן תשובה לאותן שמבשלים עוף שלם עם הראש אלא שרמ"א כתב סוף הסימן שסתם עוף נחתכו וורידין שלו בשחיטה כו' עכ"ל ולא תיקן כלום בזה דהטעם דאמרינן שסתם עוף כו' מכח חזקה דודאי עשה כהוגן כמו שנעתיק לשם והרי עכשיו אנו קיימין שאין חותכין הורידין אם כן מה היתר יש כשלא נחתך הראש ע"כ יש ליזהר שכל מי שרוצה לבשל העוף שלם עם הראש שיחתוך הורידין שלו בשעת שחיטה דהיינו כל זמן שמפרכס ובאמת שמעתי מאנשי מעשה שהיו על סעודה כזאת ולא רצו לאכול מאותו עוף וכתב רש"ל ואנו נוהגים לחטוט אחר הורידין ולחותכן אלא שאין נזהרין לנוקבן או לשוחטן בשעת שחיטה וצריכין אנו לדברי ר"ת דדי בהסרת הראש עכ"ל:
ח סָעִיף ב הבהמה א"צ לנקוב. בטור הביא דעת ה"ג שצריך לחתוך הורידין גם בבהמה והוא נגד רב חסדא בגמ' כמ"ש בב"י ותירץ ע"ז ב' תירוצים ונ"ל דבה"ג מפרש דכיון דבעוף אפילו הוא ודאי שרוצה לנתחו אבר אבר צריך לשחוט הוורידין משום שדרך העולם לצלותו כאחד ממילא מה שאמר בבהמה שא"צ לחתוך הוורידין מיירי ג"כ בדרך זה שהוא ודאי שינתחנו אז א"צ לחתוך הורידין דכן הוה דבר והיפוכו ממילא אם אינו ודאי צריך גם בבהמה כיון דזמנין צולה ג"כ כאחד כנ"ל נכון וכן מצאתי למו"ח ז"ל:
ט סָעִיף ב וסתם עוף כו'. שבודאי עשו כדין וחתכו הורידין בשעת שחיטה:
א סָעִיף א לנקבם. וכתב בש"ך אפילו היה דעתו בשעת השחיטה לנתח אבר אבר מ"מ הואיל ודרכו לצלותו שלם חיישינן דלמא ממליך עליה ויצלנו שלם ולפחות צריך לשחוט שני ורידין. כ' פר"ח לכן כששוחט יטה הסכין מעט לצדדין כדי לשחוט הורידין:
ב סָעִיף א שלם. וכ' בש"ך מיהו אם לא נקבן בשעת שחיטה מותר לצלותו על ידי שיחתוך הורידין עם הבשר שסביבותיהם מן הצואר וכן נראה מהאי דמסירי' הראש בעוף עכ"ל:
ג סָעִיף א אצבע. פי' רוחב אצבע וכ' בש"ך ואף לדידן דקיי"ל דצלי מפעפע בכולו עד ס' מ"מ כאן סגי בנטילה וע"ל סימן ס"ה ס"א וסימן ע"ו ס"ג מדין חטיטת שאר חוטין ודוקא בורידין שבצואר אמרינן הכי דבעי נטילה משא"כ בחוטין שבצואר סגי בקליפה והחילוק יתבאר שם בסימן ס"ה בהג"ה:
ד סָעִיף א החוטין. וכתב בש"ך ואף קליפה זו אינו אלא חומרא בעלמא ודלא כהב"ח שאוסר במליחה כדי נטילה בלי טעם ועוד תימה על הב"ח שהרי בסי' ע"ב גבי לב הסכים להרב דסגי בקליפה ובזה ודאי לא גרע ורידין מלב:
ה סָעִיף א מותר. וכתב בש"ך מאחר דלא ידעינן כמה נפיק צריך לשער נגד כל החוטין וע"ל סימן ס"ה ס"א בהג"ה והנה בט"ז כ' לדידן דקיי"ל חתיכה עצמה נעשה נבילה אפילו בשאר איסורים הכא צריך שיהא ס' באותו עוף לבדו וכן הדין לקמן בסימן ע"ב גבי לב אבל בש"ך כ' דלא דמי כאן ללב ע"ש וכתב הש"ך לפי היש מחמירין דלעיל היה צריך כאן ס' נגד הקליפה ג"כ. דהא כבר נאסרה במליחה אלא כיון דאינו אלא חומרא בעלמא סגי בס' נגד הדם:
ו סָעִיף ב הורידין. וכ' בש"ך מיהו בבהמה צריך לחתוך הצואר לשני חתיכות וכתב בט"ז שמעתי מאנשי מעשה שהיו על סעודה והיה שם עוף שנצלה עם הראש ולא היו רוצים לאכול מזה העוף:
ז סָעִיף ב שלימה. וכ' בש"ך ואין חילוק בין בהמה גסה לדקה:
ח סָעִיף ב לצאת. וכ' בש"ך ויש אומרים אפ"ה צריך לחתוך אבר אבר וכתב מהרש"ל ואין אנו נזהרים לנקבם או לשחטם בשעת שחיטה וצריכין אנו לדברי ר"ת דדי בהסרת ראש:
א סָעִיף א בעוף כו'. דסוגיא דגמ' כר"י ובפ"ק דברכות (ח' ב') הזהרו בוורידין כר' יהודה:
ב סָעִיף א שעדיין כו'. גמ' שם:
ג סָעִיף א לא יצלנו כו'. בתוספתא ר"י פוסל עד כו' וכן מתני' כולו דיעבד הוא וקתני רי"א עד כו' וכן בברייתא ת"כ דר"ח שחט שני כו' רי"א בעוף כו' והא דל"ק בגמ' פוסל בהדיא משום דבתקנתא סגי שאינו צולה שלם מיהו עיכובא הוא שאם צלו כלו נאסר. ר"ן:
ד סָעִיף א (ליקוט) ויחתוך כו'. אע"ג דכבכ"פ מ"מ כיון שאין החוטין יוצאין מידי דמן לאחר שנטלו מן האור בולע ואז אין כח בחמימות הבשר לפלוט מה שבלע ודינו כמו הם בהם דאוסר כדי נטילה. ת"ה (ע"כ):
ה סָעִיף א כדי כו'. עתוס' לקמן צ"ו ב' ד"ה עד כו' ואפי' כדי כו' וע"ל סי' ס"ה ס"א בהג"ה:
ו סָעִיף א ואם נמלח כך כו'. דאמרינן כבכ"פ כמ"ש בפ"ז דפסחים (ע"ד) גבי לב וע"ל סי' ע"ב ס"ב בהג"ה ולדבריו גם בצלי כן ועש"ך ופר"ח:
ז סָעִיף א ויש מחמירין כו'. דס"ל דכאן לא שייך כבכ"פ ודי בקליפה כמו כל איסור במליחה וע"ל סי' ק"ה ס"ט ובהג"ה:
ח סָעִיף א (ליקוט) ואם בשלו שלם כו'. דלא כהראב"ד שאוסר אפי' שחט הורידין אם בשלו עד שיחתוך כל החוטין שבגוף ומ"ש בפג"ה (צ"ג א') תרי משום דמא ל"ד אבל בת"ה סתר דבריו ע"ש וכן הר"ן והרא"ש ע"ש ושם (ע"כ):
ט סָעִיף א כדי לבטל הדם. כ"כ הר"ן. ובת"ה וטור כדי לבטל כל החוטין כמש"ש צ"ז ב' פשיטא דבדידיה כו' וכ"כ בהג"ה לקמן סימן ס"ה ס"א:
י סָעִיף ב הבהמה כו'. הרא"ש שפי' דז"ש הואיל וצולהו כו' ול"ק לפי שצולהו אלא בעוף אפי' רוצח לחתכו צריך הואיל ודרך לצלותו שלם משא"כ בבהמה וזה שמחלק בין עוף לבהמה ולא חילק בעוף גופא:
יא סָעִיף ב וסתם כו'. שבודאי עשו כדין כמ"ש בכמה מקומות חזקה כו':
יב סָעִיף ב וכ"ז כו'. דאיסורו הוא משום דם האברים וכל שלא פירש מותר ועברא"ש שם פ"א סי"ט:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.