שולחן ערוך, יורה דעה כז

סָעִיף א

א אסור לאכול כו'. משום דכתיב לא תאכלו על הדם ודרשו חז"ל שאסור לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה אבל לאחר שמתה מותר לאכול ממנה אפילו מה שחתך ממנה קודם שמתה: ש"ע סָעִיף א

ב עד שתמות הבהמה. אבל לאחר שמתה מותר לאכלה ולהאכילה לעובד כוכבים עכ"ל טור וקאי ארישא אנשחטה כראוי אבל היכא דלא נשחטה כראוי פשיטא כיון דאסור לישראל משום אבר מן החי כיון שחתך ממנה קודם שתצא נפשה גם לעובד כוכבים אסור דבן נח מצווה על אבר מן החי וכן היכא דחתך מבהמה טמאה בעודה מפרכסת אע"פ ששחטה כראוי אסור להושיט לבני נח דלא שייך שחיטה בבהמה טמאה וכ"כ הרשב"א בת"ה הארוך דף ל' סוף ע"ב וז"ל ולזמן עובד כוכבים על בני מעיים א"נ על בשר הפורש מן הבהמה קודם שתצא נפשה אם בהמה טהורה דבת שחיטה היא ונשחטה ע"י ישראל דבן שחיטה הוא מותר אבל בבהמה טמאה ואפי' ע"י ישראל ואי נמי בבהמה טהורה וע"י עובד כוכבים בשר הפורש ממנה קודם שתצא נפשה אסור לזמן עליו העובד כוכבים ואפילו לאחר שתצא נפשה של בהמה ואע"פ שהרמב"ם ז"ל פסק בספר שופטים (דבבהמה טהורה נמי) לישראל שרי ולעובד כוכבים אסור לא ידעתי טעם לדבריו כו' עכ"ל וכ"כ הכ"מ פ"ט מהלכות שופטים וכן הוא בש"ס ורש"י פ' העור והרוטב (חולין דף קכ"א ע"ב) וכתב מהרש"ל פ' השוחט ס"ס י"ז דבבהמה של עובד כוכבים אפילו שחטה ישראל מ"מ מאחר שהוא לא נצטווה על השחיטה א"כ בבהמה שלו לא הותרה לו בשחיטה ודינה כשחטה עובד כוכבים ובהכי יישב דברי הרמב"ם וסמ"ג ע"ש וע"ל סי' ס"ב ס"ק ג': ש"ע סָעִיף א

סָעִיף א

א אסור. עש"ך דהיינו קודם שתצא נפשה אבל לאחר מיתה מותר אף מה שחתך בעוד מפרכסת דלאו משום אמ"ה אסור דכי שחט פרח ליה שם אמ"ה מגזירת הכתוב אלא מלא תאכלו על הדם וכי מתה אישתרי ועיין מ"ש בט"ז מזה מנא לן הא דמכי שחט לה אישתרי אמ"ה ולומר גזירת הכתוב הוא דלמא ה"ק קרא אי תרצה לאכול בשר דלא יהיה נבילה שחוט ואכול אחר מיתת הבהמה כיון דמתה ע"י מעשה שחיטה לאו נבילה הוה אבל מ"מ איסור אמ"ה בעודה מפרכסת אית בה ולהר"מ ז"ל דלא תאכלו הוה דאורייתא ניחא ולרש"י ז"ל דהוה דרבנן צ"ע: ש"ע סָעִיף א

ב עד. עש"ך ויראה ודאי מלשון הרשב"א והש"ך דווקא ישראל בטמאה ועובד כוכבים בטהורה אסור בעודה מפרכסת ליתן לעובד כוכבים הא ישראל בטריפה אף דאסור לישראל משום טריפה דכה"ג לא שייך מי איכא מידי כמ"ש בתוס' חולין ל"ג יע"ש מ"מ כיון דמהני הך שחיטה להוציא מידי אמ"ה לישראל ה"ה נמי לב"ג וליכא ביה משום לפני עור כו' ומיהו כל שנפסלה בשחיטה ולא מהני הך שחיטה מידי אסור ליתן הבני מעיים לעובד כוכבים דלא קיי"ל כר"ל היינו משום ספיקא או דברוב שנים הוה עכ"פ כמאן דמנחי בדיקולא דמיין והעולם אין נזהרין מזה ואולי סומכין על דברי פר"ח דלא קיי"ל כר"ל וכבר התבאר דאינו כן ועוד אף להפר"ח יש קצת עיון בסימן גופא דמודה איהו גופא דכמאן דמנחי בדיקולא דמיא: דע בן פקועה הבא על בהמה מעלייתא והוליד דאותו הוולד אין לו תקנה אם שחט ליה אסור להושיט הבני מעיים או לחתוך בשר ממפרכסת לב"נ כיון דלא אהני האי שחיטה לישראל מידי דהוה שהייה כמ"ש רש"י בבהמה המקשה א"כ הוה נתנבלה בשחיטה. ובן פקועה הנולד מטריפה ושחט שחיטת עצמו ונתנבלה עיין מ"ש לעיל בסי' י"ז וט"ו כפי הנראה לית ביה אמ"ה ואין להאריך: כתב הב"ח דנ"מ במ"ש הטור איזו נבילה ואיזו טריפה לענין איסורין מבטלין זא"ז ובפרישה הקשה ע"ז דהא טעמן שוה ולא אמרינן איסורין מבטלין זא"ז אלא בחלב ודם לנ"ט של היתר דבטעמא תליא מלתא והב"ח בקו"א חיזק דבריו לפי מ"ש הב"י לקמן סי' צ"ח דשור ואיל ועז הוה ג' מינין א"כ אין טעמן שוה ואלו היה משום נבלה היה אסור ועוד נ"מ יבש ביבש דאף דאיכא איסור מ"מ לא הוה אלא מדרבנן ונ"מ בספיקו להקל עכ"ל. לא זכיתי להבין דבריו בכאן מ"ש דשור ואיל ועז הוה ג' מינין זה לענין שמא ולא לענין טעמא ונ"מ מאן דאזיל בתר שמא או בדברים שאין מתבטלים אפילו באלף משא"כ לענין טעם כעיקר משמע וודאי דהנך ג' מינין טעמן שוה ומה"ט כתבו ז"ל דווקא אם הם שלימים הוה ג' מינין לא כשהם חתוכים דשם בשר חד הוא ואלו היה טעמן חלוקין וודאי אין לחלק בין שלימין לחתוכים ועיין בספר הארוך לש"ך סימן צ"ח ושם יבואר. גם מ"ש דיבש ביבש אם היו שלשה חתיכות מג' איסורין אף דטעמן שווין בטל הוא מ"ה ואין איסור אלא מדרבנן תמה אני בשלמא לענין מלקות שייך לומר דאין לוקה אבל איסור תורה ודאי אית בהו לא איסור דרבנן. אמנם מה שכתב עוד דאי חלוקין בטעמן אי שמן שווין אסור יראה לי דהוה רק מדרבנן דמ"ה כל שאין טעם נרגש מותר אלא כיון דחד שמא איכא איסור מדרבנן ועיין תב"ש סי' ל"ג ולפי שעיקר הדברים מקומן בסימן צ"ה אין להאריך כאן ושם אבאר בעזה"י באורך: עוד אבאר לך שבן נח מצווה על הטמאים כטהורים ולא ישראל כמבואר כל זה בחולין ובשאר מקומות ועי' סימן ס"ב בש"ך אות ג' מזה. ובשר מן החי לבן נח אסור משום בשר מן החי ולישראל אסור משום בשר בשדה טריפה כמ"ש הר"מ ז"ל פ"ד ממ"א ועיין פ"ט מהלכות מלכים מה שתמה הכ"מ שם על הר"מ והלח"מ יישב שם. ולפ"ז אם נפל לקדירה זית בשר מטריפה וזית בשר מן החי לדידן דפסקינן כר' יוחנן דנפיק מקרא דבשר בשדה טרפה הוה משם אחד אף שחלוקין בטעמן כמו כבד ובשר אין מבטלין כמ"ש התב"ש ומיהו בהא גופא חולק הפר"ח בסימן צ"ה וסובר דכבד ובשר טעמן שווין ושם יבואר: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף א

א עד שתמות הבהמה. דכתיב לא תאכלו על הדם דמשמעו קודם שתצא נפשה וסיים בטור אבל לאחר שמתה מותר לאוכלה ולהאכילה לעובד כוכבים ומותר להאכיל המעיים לעובד כוכבים פי' דהיה לנו לומר כיון דלעובד כוכבים אין שחיטה מתרת אלא המיתה דוקא ובשר זה נחתך קודם שמתה לא יועיל לו המיתה אח"כ דהא נחתך קודם היתר שלו אלא כיון שלישראל מועיל השחיטה ומותר מה שנחתך בעודה מפרכסת כל שהמתין עד שמתה וליכא מידי דלישראל שרי ולעובד כוכבים אסור וכן בבני מעיים כתב הטור דמותר לזמן עובד כוכבים עליהם ולא אמרינן כיון ששחט הסימנים הוי כאלו הוציאם ומנחי בדיקולא. בטור כתוב כאן נשברה מפרקת ורוב בשר עמה נבילה ותמה ב"י למה הוצרך הטור לכתוב דיני נבילה דאין דרכו לכתוב אלא דיני איסור והיתר. ותירץ אחי מהר"י הלוי ז"ל דנ"מ לענין ספק ביצת טריפה כמ"ש הטור סימן פ"ו דבביצת טריפה הולכין בספיקו לחומרא: תשובה מאחי הגאון מו"ה יצחק הלוי ז"ל לאחד מהחכמים: ראיתי מעשה אצבעותיך אשר כוננת מעשה חדודים בפלפול ובבקיאות אחודים. בענין מפרקת העוף שנשברה וחזרו השברים ונקשרו והיו לאחדים. והחוט שבתוכו והבשר שעליו שלמים הם קיימים ועומדים. ואף כי לא כן אנכי עמדי בגופא דדינא מ"מ ערבים עלי דברי דודים. מה שכתבת להטריף משום דשמא נשבר רוב בשר עמה וחזר ונרפא כמו שחזרו השברים יחדו והוי כקרום שעלה מחמת מכה כו' עכ"ל: תמה אני דהא ודאי אי הוה נשבר רוב בשר עם המפרקת לא הי' לו אפשרות לחיות כדאמר זעירא נשברה מפרקת ורוב בשר עמה נבילה ומטמא כו' ואם היה לו אפשרות לחיות לא הוי לי' נבילה אלא טריפה בעלמא. וגם איך יהיה אפשרות לנבילה מתה שתחזיר שבריה יחד ותתרפא הבשר ותחיה אח"כ. ועוד דאמרינן בנשבר הרגל במקום שעושה אותו טרפה דכשר אם עור ובשר חופין רובו ואפי' אי ליכא למיקם אמילתא שאינו יוצא לחוץ כגון שחזר ונקשר פסק ר"ת דכשר וכ"פ הרא"ש והטור והכי קי"ל ולא חיישינן שמא נקרעו גם העור והבשר ולא היו חופין את רובו ומקרוב נתרפאו כמו שחזרו ונתקשרו השברים. ועוד שאין זה אמת שנאמר בכל דבר דהוי ליה קרום שעלה מחמת מכה ולא הוי קרום אלא דוקא במקום שארז"ל דטריפה מחמת נקב. וכתבתי ראיות ברורות לזה בפסק אחר ואין להאריך כאן: ומה שהביא כת"ר ראיה להטריף אף בלא רוב בשר עמה מדאמר רב חסדא אף אנן נמי תנינא מלק בסכין מטמא בגדים אבית הבליעה ואי אמרת טריפה הוי' מליקתה זו היא שחיטתה תיהני ליה סכין לטהרה מידי נבילה וכתבת דמדקאמר ואי אמרת דטריפה ולא קאמר ואי אמרת לאו נבילה כו' דטריפה מאן דכר שמה. משמע שהדין כך הוא בכל מקום דהראוי להיות נבילה הוי נבילה ושאינה נבילה הויא טריפה על כל פנים עכ"ד אומר אני דמעיקרא לא קשיא מידי דהא מילתא דפשיטא היא דלא מצי רב חסדא למימר ואי אמרת דלא הוי נבילה ולא טריפה בשבירות מפרקת ורוב בשר דא"כ ודאי לא הוי מטמא בגדים בחתיכת הסימנים שאח"כ כיון שהיא שחיטה מעלייתא לטהרה מידי נבילה לרב חסדא דלא ידע שינויי דמשני התם ולא הל"ל כלל ואי אמרת וכו' דמדתנן דמטמא בגדים מוכח להדיא דה"ל נבילה אלא ודאי משום דהוי מצינן למימר דבשבירת מפרקת ורוב בשר הוה טרפה ומפני כן כשגומר וחותך הסימנים הוי ליה נבילה ומטמא בגדים וכדתנן כלל אמר רבי ישבב משום רבי יהושע כל שנפסלה בשחיטתה נבילה כו' והודה לו רבי עקיבא וא"כ ליכא סיוע מהך ברייתא להא דזעירא. לכן אמר רב חסדא דהא ליתא דא"כ תיהני סכין בחתיכת הסימנים לטהרה מידי נבילה כיון דבשחיטת הסימנים לא הוי פסול וחתוך הבשר והמפרקת לאו מענין השחיטה הוא אלא כשאר טריפות שנתהוו קודם השחיטה. והא דתנן השוחט מן העורף שחיטתו פסולה היינו לומר דטריפה הוי ולא נבילה וכדפרש"י ע"ש. ועוד דלדידך אין מיושב עדיין דקדוקך דלמה ליה לרב חסדא לאדכורי טריפה וכי אתא רב חסדא הכא לאשמועינן דינא שכל שאינה נבילה הוי מיהת טריפה. הא לא אתא אלא לאוכוחי דהוה ליה נבילה והל"ל ואי אמרת לאו נבילה היא כו' ומחוורתא כדפרישית. ומ"ש כת"ר בשם התוס' פ"ק דעירובין (דף ז') בדיבור המתחיל כגון שדרה כו' דנפסקה השדרה טרפה אף בלא פסיקת החוט דאפילו למטה מפרשות דליכא טרפות בפסיקות החוט איירי וזהו דלא כמו שפירש"י בריש אלו טריפות דנשברה השדרה אינה טריפה אלא בפסיקת החוט ע"כ תורף דבריך ומזה היה קצת ראיה שגם במפרקת שנשברה טרפה בלא רוב בשר ובלא פסיקת החוט. אבל באמת לא נראה ולא נשמע מדברי התוספות האלו להטריף בנשברה השדרה אלא כשחסר שני חוליות לב"ש וחוליא אחת לבית הלל שבחסרון גדול כזה מהשדרה ודאי דטריפה ומהא פריך בריש אלו טריפות אתנא דבי ר' ישמעאל דלחשוב נמי חסרון זה שבשדרה. אבל נשברה השדרה בלא חסרון חוליא לא הוי טריפה אלא א"כ נפסק החוט וכדפרש"י שם וההוא הוא דקא חשיב במתני' דאלו טריפות. ולא פליגי התוספות כלל בזה על רש"י והכי מוכח בסוגיא דגמ' דאיתא אפיסקא דנשברה השדרה. וכן הרי"ף והרא"ש והטור וכל הפוסקים הסכימו לזה וכת"ר לפום חורפיה לא דק בזה. וא"כ אין לנו ראיה להטריף בנשברה המפרקת בלא רוב בשר עמו כשהחוט שלם דפשיטא דבנפסק החוט בכל מקום שמן המוח ועד הפרשות ודאי טריפה ובחנם טרח כת"ר ויגע לפלפל דאין צורך פסיקת החוט לשבירת המפרקת שטריפות החוט היא טריפות אחרת לגמרי בפני עצמה והוא מן המוח עד פי הפרשה ושבירות המפרקת עם רוב בשר הוא טריפות אחרת בפני עצמה. ומיהו בשבירת המפרקת לבד והחוט והבשר שלם וכל שכן כשחזרו השברים ונקשרו לא מצאנו בשום מקום דטריפה. ולא אשתמיט שום פוסק מכל הפוסקים המפורסמים להזכיר טריפות זה ובש"ע לא הזכיר כלל ענין שבירת המפרקת והוא משום דלטעמי' אזיל שבב"י תמה על הטור שהזכיר נשברה המפרקת ורוב בשר עמה נבילה. ובאמת בא הטור להשמיענו בזה דכ"ש שהיא טריפה ולא כתב הטור כך דהוה משמע מזה דטריפה הוה ולא נבילה ואינה מטמאה וזהו נגד מסקנת פסק הגמ' לכן הביא הטור דברי זעירא ממש וק"ל. והש"ע לא כתב זה משום דמילתא דפשיטא היא דטריפה דהא אפילו נבילה הוי ומטמאה. ואי תימא דטריפה הוי אף בלא רוב בשר עמה הוי ליה להש"ע לכתוב לפחות דין זה לא להשמיט כל הענין בכללו. ועוד שהרמב"ם טרח ומנה כל הטריפות שאפשר להמצא וכתב שהם במנין מכוון שבעים ע"ש בפרק ג' מהלכות שחיטה ולא זכר כלל טריפות זה דנשברה מפרקת בלא רוב בשר. והא דלא מנה התם דבנשבר רוב בשר עמה. משום דהוי ליה נבילה וכבר חשבה הרמב"ם תוך הני ששה נבילות והוא בפרק ג' מהלכות שחיטה ואין בידינו להוסיף על הטריפות שמנו חז"ל: וראיה מבוררת לדברינו מדלא פריך בריש אלו טריפות אברייתא דתנא דבי ר' ישמעאל אמאי לא חשיב נמי טריפות זה דנשברה המפרקת בלא רוב בשר. וגם לפי המסקנא דהתם לא מתרצא האי אלא ודאי דלא הוי טרפה כלל אלא א"כ רוב בשר עמה ואז הוי אפילו נבילה לטמא וכדאמר זעירא. ומה שכתב כת"ר דבריי' דרבי ישמעאל יחידאי היא לא ידעתי מאן תנא דפליג עליה בהא כיון דמוכח להדיא מברייתא זו דאין זה טריפות כלל מנא ליה למימר דתנא דידן פליג עליה וכולל אותו בזה הכלל. ופשוט הוא מכמה דוכתי שכל מה שנוכל למעט המחלוקת ולומר דכולי עלמא מודים אמרינן הכי וכ"ש בנדון דידן שלא מצאנו שום חולק אברייתא זו בזה ועוד דאי הוי טריפה בלא רוב בשר טפי הוי ליה לזעירא לאשמועינן האי דינא בפירוש מלאשמועינן דהוי נבילה ברוב בשר עמה. ולפחות הוי ליה לאשמועינן נמי האי דינא דאפילו בלא רוב בשר הוי טריפה בשלמא בהא דאמר ר' אליעזר התם ניטל הירך וחלל שלה נבילה לא קשיא אמאי לא קאמר רבי אליעזר דבלא ניטל כל החלל אלא קצת מן הבשר הפנימי דהוי טריפה כדפרש"י התם דהא ההיא קתני לה במתניתין להדיא כדמייתי לה התם רש"י ז"ל בהמה שנחתכו רגליה כו'. ולא איצטריך ר' אליעזר למימרא וא"ת א"כ לא אשמעינן ר' אליעזר כלום לענין טריפות כיון דממתניתין שמעינן דאף בניטל קצת טריפה. אלא אשמועינן דבניטל כולה הוי לה נבילה. וכי הילכתא למשיחא אתא לאשמעינן בשלמא ר' שמואל בר נחמני דאמר קרעו כדג נבילה. וחזקיה דאמר בגסטרא נבילה אשמעינן נמי דכל שכן דהוי טריפה. אבל אר' אליעזר קשיא. הא לאו קושיא היא דהא אמרינן להדיא בפרק ד' דזבחים דליכא למיפרך הכי אלא היכא דפסיק הילכתא שההלכה היא למעשה וזה לא שייך אלא בדבר הנהוג בזמנינו אבל כשאינו מכוין למעשה אלא למיגרס ומיתני דינא דאינהו למשיחא בעינן למיתני כמו כל סדר קדשים וזרעים וטהרות דאמרינן דרוש וקבל שכר ומה שאמר ר"א דינא דנבילה במסכת חולין והוא שייך לדינא דטומאה וטהרה. היינו משום דכל עצמו של רבי אליעזר הוא לומר דלא מהני שחיטה שאחר כך לטהרה מידי נבילה וא"כ שייך שפיר לדיני שחיטה. וגם יש נפקותא בהא בדיני שחיטה שאם שחיטתה שמה שחיטה אסור לשחוט בנו או אמו באותו יום מה שאין כן אי אין שחיטתה שחיטה כדאיתא בפרק אותו ואת בנו. ועוד דבטריפה אם יש ספק בביצה אם היא מטריפה זו או משל שחוטה היא אסורה ובנבילה אם יש ספק בביצה אם היא מנבילה זו או היא משל שחוטה היא מותרת כמו שכתוב בספר התרומות ומייתי ליה הטור יורה דעה בסי' פ"ו וטעם הדבר משום דביצת נבילה היא מדרבנן וביצת טריפה היא מדאורייתא ע"ש בב"י והנראה לענ"ד כתבתי יצחק לוי. ע"כ התשובה: יפה כוון אחי הגאון הנ"ל להלכה דאין טריפות כלל בנשברה המפרקת והחוט קיים ויש ראייה מגמרא ערוכה פרק השוחט (חולין דף כ"ח) דאמרינן נהי דאי תבר לה שדרה ומפרקת הוי לה טריפה והך שדרה פירושו חוט השדרה דכן פרש"י בהדיא בזבחים (דף ס"ה) ואי ס"ד דבשבירת המפרקת בלא החוט יש ג"כ טריפות נמצא נקט הש"ס ב' מיני טריפות דהא מצד פסיקת החוט פשיטא שיש טרפות בלא שבירת המפרקת וא"כ למה ליה למקשן למינקט ב' מיני טריפות לא הל"ל אלא נהי דבשבירת המפרקת טרפה וכי דינא דמליקה אתא לאשמועינן בזה אלא ע"כ דבשביל שבירת המפרקת אין שם טריפות אלא משום החוט לחוד טרפה ונקט המקשן שבירת המפרקת בשביל שעיקר המליקה היא במפרקת ולא תטעה לומר שבמפרקת לחוד הוי דין המליקה וא"כ אין כאן טריפות ע"כ נקט גם השדרה לפי שגם זה הוא בכלל המפרקת לענין המליקה וא"כ יש כאן טריפות מצד החוט: וגדולה מזו נ"ל להקל דאפילו בנשברה מפרקת ורוב בשר עמה והחוט קיים כשרה דהא כתבו התוס' בפרק השוחט (חולין דף ל"ב) בד"ה וליחשב כו' וא"ת ליחשב נמי דזעירא דאמר נשברה המפרקת ורוב בשר עמה נבילה וי"ל דאינה נבילה אא"כ נפסק נמי חוט השדרה והא תני לה דנפסק חוט השדרה לחוד אסור ע"כ הרי מוכח דאפילו טריפה אינה בלא חוט דאל"כ לא מיתרצא קושיית התוס' ולמה לא חשיב נפסק השדרה בלא החוט דטריפה דהרי גם טריפות חשיב התם אלא ע"כ דאין כאן טריפות כלל בלא החוט והתוס' נקטו נבילה כיון דזעירא מיירי מנבילה ואע"ג דמדברי אחי הנ"ל משמע דבנשברה מפרקת עם רוב בשר טריפה בלא החוט נלע"ד כמו שכתבתי ומ"ש הטור נשברה מפרקת ורוב בשר נבילה היינו שנפסק החוט וקמ"ל דלענין נבילה הוא דוקא ברוב בשר: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף א

א עד. עט"ז הנה איסור זה דלא תאכלו להר"מ הוה מ"ה כמ"ש פ"א ה"ב מה"ש דעובר בל"ת ואין לוקה ובפח"י מהלכות סנהדרין מנה לאוין שאין לוקין עליהם ומנה האוכל מבהמה קודם שתצא נפשה והוא מ"ה ורש"י חולין פ' העור ורוטב קכ"א ב' ד"ה ממתין דקרא אסמכתא הוא והתב"ש אות א' והכר"ו הקשו על רש"י מנא ליה הא דלא הוה מ"ה והנה היה להם בהעלם דבר מ"ש רש"י קכ"א א' בפיסקא השוחט טמאה לעובד כוכבים כיון דישראל בטהורה משויה אוכלה והא דאמרי' אסור קודם שתצא נפשה לא הוה אלא מדרבנן עד שהלח"מ פ"א מה"ש ה"ב הוצרך ליישב זה לדעת הר"מ ז"ל כיון דבטהורה עכ"פ מוציא מידי אמ"ה יע"ש. ומ"מ הא חזינן שדברי רש"י ברור מללו דיש לו הוכחה ממשנה דהעור והרוטב. ועי' בלח"מ שכתב דיש לרבינו הוכחה מהא דפ"ב חולין למ"ד והא תנן השוחט ומפרכסת הרי כחיה ופי' התוס' דדייק ממשנה דעור ורוטב דלא מטמאה טומאת נבלה ואי לרש"י דמ"ה מותר לאוכלו א"כ קשיא והא בעינן העמדה והערכה מ"ה יע"ש. ולא הבינותי כלל דמשמע מדבריו להר"מ הוה כחיה ויש בזה דררא דאמ"ה א"כ בחותך ומניח לאחר שתמות תהא אסורה ואמאי לא הקשה לרש"י כפשוטו אמאי אין מטמא טומאת נבילות כיון דמ"ה שריא מיד הרי היא מתה אלא וודאי דבירורן של דברים כך הם דוודאי כי שחט ב' עדיין חיה היא לגמרי אלא דהתורה התירה לנו ע"י שחיטה דגזירת מלך הוא ומש"ה ישראל בטמאה דליכא מי איכא מידי ישנה לאיברים בין לישראל ולב"נ כר' יוחנן בעור ורוטב דלא קיי"ל כחזקיה התם ומיהו לישראל אין נוהג בטמאה אלא הכא קאמינא אי נתנבלה בשחיטה וחתך מן מפרכסת יש ביה איסור אמ"ה לישראל וכדבעינן למימר קמן ועיין תוס' חולין פ"ד ד"ה בעינן שכתבו בשם הר"ר שמעיה דבטמאה הוה כחיה לא בטהורה ה"פ כיון דהתורה התירה לאכול מיד ויצאה מידי אמ"ה א"כ תו וודאי לא הוה בכלל העמדה ג"כ. אבל לומר בטהורה הוה מתה מיד בשחיטת רוב ב' זה לא ניתן להאמר כלל דאטו טהורה כיפי תלה לה. ועי' תב"ש אות א' על מ"ש הלבוש דבני מעיים מותר לב"נ דלא קיי"ל כר"ל דבישרא בדיקולא ובשחט ב' סימנין הרי היא כמתה כתב התב"ש שנתכוין למ"ש התוס' פ"ד דשחיטה כשירה משוי' מתה. ובבכור שור בדף ל"ג כתב אמ"ש רש"י מזמנין ישראל על בני מעיים ולא עובד כוכבים משום ריאה כתב דאלו לאחר ששחט רוב שנים סובר רש"י כהר"ר שמעיה כו' ולא אבין לה דהר"ר שמעיה כתב כיון דמותר באכילה מ"ה כדעת רש"י בעור ורוטב לא הוה בכלל העמדה והערכה אבל ודאי מ"מ לאו מתה ממש היא באופן שדבריו צ"ע ודברי הלבוש בלא"ה קשים להולמן שכתב ומיד ששחט שנים הרי כמתה בכ"ף הדמיון ולאו מתה ממש היא אם כן בלא"ה בטהורה שרי דליכא מידי ובטמאה או נתנבלה אסור לעובד כוכבים הבני מעיים לאחר שחיטת רוב שנים הוה כבישרא בדיקולא ועי' מ"ש לקמן לענין דינא אי שרי למכור הבני מעיים לעובד כוכבים: ולענין דינא לכאורה אין נ"מ אי הוה מ"ה או מדרבנן אי דנפל לתבשיל כשר ממפרכסת וספק אי יש ס' או ספק אי נפל כלל אפילו הוה רק דרבנן אסור לאכול התבשיל עד שתמות הבהמה דהוה דשיל"מ להמתין כמעט רגע ולענין עדות אי הוה פסול מ"ה מי שאכל בשר קודם שתצא נפשה הא בעינן דווקא עבירה שיש בה מלקות עיין בח"מ ואף בחימוד ממון בעינן דווקא מלקות וכאן אין בו מלקות דהוה לאו שבכללות. ומ"מ נ"מ לנודר הנאה מדבר האסור באכילה מ"ה להר"מ אסור זה בהנאה ולרש"י שרי או דנ"מ לענין חשוד לדבר החמור חשוד לדבר הקל עי' סי' קי"ט ואם כן יש להחמיר דהוה מ"ה כשיטת הר"מ ז"ל וכדאמרן: והנה הט"ז הביא דברי הטור דלזמן עובד כוכבים על בני מעיים שרי ולכאורה פשיטא אם חתך בשר שרי כ"ש בני מעיים די"ל דלאו דכמאן דמנחי דמיא ואפילו נאמר✍אם שחט ב' הסימנים הוה כמאן דמנחי בדיקולא עיין בכור שור דף ל"ב מ"מ כ"ש הוא מחתך בשר ולזה י"ל דהטור קמ"ל אפילו נתנבלה בשחיטה אפ"ה מותרין הבני מעיים למכור כשיטת הפר"ח דלית הלכתא כר"ל דלאו כבישרא בדיקולא דמיא ואף לאחר ששחט ב' הסימנים די"ל הבני מעיים מכל האיברים ינקי ובמות הבהמה מתים ג"כ המה ומש"ה כתב הטור זה וכפי הנראה ממרוצת הט"ז כן הוא דכתב ולא אמרינן כמאן דמנחי דמיא לומר דלא הוה כמאן דמנחי אמנם ולשיטת התורת החיים והתב"ש דאם נתנבלה הבהמה בשחיטה אסור למכור הבני מעיים לעובד כוכבים דספיקא הוה אי כמאן דמנחי דמי וזיל הכי לחומרא והכי לחומרא ועוד לאחר שחיטת רוב ב' אפשר לכ"ע כמאן דמנחי דמי א"כ קשה לאיזה צורך הזכיר הטור בני מעיים ואפשר לומר דה"ק דלא תטעה לומר דווקא חתך בשר ממפרכסת שרי לחזקיה דפליג עם ר"י בהעור ורוטב ואמר אינה לאיברים משא"כ בני מעיים דהוה ריאה בכלל דכמנח בדיקולא דמיא לאחר סימן א' קמ"ל דאפ"ה שרי מטעם מי איכא מידי ודווקא בטהורה ולא בנתנבלה: ויצא לנו הדין שחט הקנה וניקבה הריאה לאו וודאי אלא ספק ולצורך הפסד גדול אי יש עוד ספק יש לצדד ובלא הפסד גדול אין לצדד כלל דרוב הפוסקים סוברים דהוה וודאי דלית הלכתא כריש לקיש ואי נתנבלה בשחיטה הסכים התב"ש ובכר"ו ג"כ דאסור ליתן הבני מעיים לעובדי כוכבים ומיהו אי טריפה או קודם שתצא נפשה מותר ליתן לעובדי כוכבים דאף דלישראל אסור משום טרפה או משום איסור לא תאכלו מ"מ כיון דאיסור אמ"ה חלף והלך לו גם לב"נ מותר כמו שאבאר עוד בש"ך. ואם נתנבלה אחת מששה נבילות דמטמאין מחיים וחתך בשר בעודה מפרכסת שרי ליתן לב"נ דלאו חיה הוא כיון דמטמאה מיד וכן כתב התב"ש ושמ"ח. ומיהו בהנך ששה נבילות יש לעיין בהן כי יש מהן דלאו כוודאי מתה ממש הוה ואין להאריך כאן. והמחבר שהשמיט הא דחותך בשר מן מפרכסת וכל שנפסלה בשחיטה הרי זו נבלה לא ידענא למה דנ"מ טובא אי נתנבלה בשחיטה הוה נבלה ואסור ליתן לעובד כוכבים או חותך ממפרכסת גם לישראל נ"מ אי נתערב יבש ביבש הוה אמ"ה בריה ולא בטיל ואי הוה טרפה בטיל הוא ועיין ב"י מה שהקשה על הטור: מדברי לבוש כאן שכתב כל שנולד ספק בשחיטה אוקי אחזקה ואין ענינו לכאן ולעיל בסי' כ"ה מבואר בהג"ה זה ויראה דבכוון כתב זה למ"ש הטור כל שנתנבלה בשחיטה הר"ז נבלה לומר דמש"ה כתב כן הטור דנלמוד מכאן דמש"ה כל ספק בשחיטה אסור דאוקי אחזקה משא"כ אי הוה רק טריפה לא שייך אוקי אחזקה אלא דהמעיין בלבוש סי' כ"ה כתב בהמה בחייה לאמ"ה עומדת לא שאין זבוח אם כן סובר כרש"י בחולין וביצה וקשה לומר כן והבן: ומ"ש הט"ז בשם אחיו דנ"מ לביצת טרפה ר"ל דספק ביצת טרפה אסורה ואף שנולדה מיד דלא נגמרה באיסור משום לא פלוג אם כן יש נ"מ ובנה"ך כתב דיש נ"מ לענין חשוד או או"ב וכבר הארכנו בזה במקום אחר: קשיא לי מנא הא מלתא דאמור רבנן החותך בשר מן מפרכסת שרי לאחר שתמות הבהמה ואמאי לא אמרינן כיון דשחט רוב שנים ועדיין מפרכסת הרי כחיה לכל דבריה ה"ה דהוה אמ"ה ונהי שהתירה התורה ע"י שחיטה היינו לאחר שתמות ע"י מעשה זו לא הוה נבלה ומ"מ בעודה מפרכסת הוה אמ"ה בשלמא להר"מ ז"ל דלא תאכלו על הדם הוה ד"ת א"כ כיון דבא בקבלה דלא תאכלו קאי על מפרכסת נמי ש"מ עכ"פ איסור אמ"ה חלף והלך לו ולאו דלא תאכלו אית ביה וכי חתך ומניח לאחר שתמות ש"ד אבל לרש"י דלא תאכלו לא קאי אהא א"כ אמאי אמרי' דלית ביה אמ"ה מיד ששחט והא לא תאכל הנפש בעוד שהנפש עם הבשר כתיב והא חיה היא ונהי דהתורה התירה ע"י שחיטה היינו להמתין שתמות ניתרת ע"י מעשה השחיטה כדאמרי'✍ויש ליישב: תשובה שהביא ט"ז מאחיו הגאון ז"ל. והנה אכתוב בקיצור השואל היה סבור דמפרקת לחוד הוה טרפה ועם בשר הוה נבלה אף בלא החוט והגאון הנ"ל חולק עליו ואומר מפרקת לחוד כשרה ועם רוב בשר הוה נבלה אף בלא פסוקת החוט ומש"ה כתב הטור הא דזעירי היינו נשברה מפרקת ורוב בשר הוה נבלה בלא פסוקת החוט ולא היה לומר טרפה כיון דנבלה הוא. ומ"ש הט"ז דמאחיו משמע דטריפה הוא לאו דווקא דנבלה נמי הוה ולפ"ז לא הוה להשמיט דין זה בש"ע ומ"ש הגאון הנ"ל דפשיטא הוא דאפילו מטמאה לא ידענא דכל זה היה לאשמועינן אמנם לט"ז ניחא דבלא החוט כשרה ועם החוט כבר השמיענו המחבר בסי' ל"א דין פסוקת החוט. ומ"ש דלאו בכ"מ אמרי' קרום שעלה מחמת מכה אינו קרום לא ידענא החילוק הזה אם לומר כיון שבשר עב הוא לא אמרי' ביה סופו ליסתר הא בקורקבן אף דעב הוא לא אמרינן דהוה קרום ועוד לטעם דאין פסול חוזר להכשירו אין לחלק ובמקום אחר אבאר. ומ"ש מהא דאמר רב חסדא ואי אמרת טרפה הוה לא ידענא דוודאי הוה טרפה משום פסוקת החוט עכ"פ. אמנם הט"ז סובר לא זו דלא הוה נבלה מפרקת ורוב בשר בלא החוט דזה וודאי אינו דא"כ קשיא הא דאמר אף אנן נמי תנינא ומה מייתי סייעתא דאלו התם עם החוט וזעירי אשמועינן אף בלא החוט וכן כתב התב"ש ומעתה כיון דנבלה לא הוה ע"כ טרפה נמי לא הוה דאל"כ קשיא קושית התוספות בחולין שם אמאי לא חשיב הא דזעירי ואף דעל המשנה אין קושיא די"ל כיון דלא הוה נבלה כ"א טרפה הוה בזה הכלל כו' מ"מ על הברייתא דר' ישמעאל תקשה אמאי לא קחשיב נשברה מפרקת ורוב בשר עמה דהוה טרפה ובשלמא לאחיו הגאון י"ל דברייתא לא קחשיב אלא אלו טרפות ולא אלו אסורות ולא חשיב בברייתא פסוקת הגרגרת ונקובת הוושט דלבסוף מסיק נקובי תמניא הוו או דלא קתני נבלה דמטמאה מחיים משא"כ להט"ז דנבלה לא הוה מדאמר רב חסדא וטרפה ג"כ לא הוה דאל"כ ליחשביה בברייתא דשם לא קתני זה הכלל לריבויה כמו במשנה ולא ניחא ליה לומר דהוה בכלל פסוקה דהוה טריפות בפ"ע ולא נכלל בכלל פסוקה דבעינן מפרקת ורוב בשר אלא ודאי דכשירה הוא כן נראה לפרש דבריו בקוצר. ולענין דינא נשברה מפרקת לחוד כשירה אף בלא ה"מ הא עם רוב בשר יש להחמיר באין ה"מ ובה"מ יש להתיר ומכל מקום לא חיישינן שמא נפסק החוט וחזר ונתרפא כדמוכח לקמן נפסק השדרה ולא נפסק החוט כשירה ולא אמרינן שמא נפסק גם כן החוט ושם אבאר עוד בזה ועיין בתב"ש כאן: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף א

א ממנה. עיין בש"ך: ש"ע סָעִיף א

ב הבהמה. וכתב בט"ז אבל לאחר שמתה מותר לאכול ממנה אפי' מה שחתך ממנה קודם שמתה ומותר להאכילה לעובד כוכבים אע"ג דלעובד כוכבים אין שחיטה מתרת אלא המיתה ובשר זה נחתך קודם שמתה סד"א דלא יועיל לו המיתה אח"כ קמ"ל דליכא מידי דלישראל שרי ולעובד כוכבים אסור וכ' בש"ך אבל אם חתך מבהמה טמאה קודם שתצא נפשה כיון דלא שייך בה שחיטה אסור להושיט ממנה לבני נח וכ' מהרש"ל בבהמה של עובד כוכבים אפילו שחטה ישראל כיון שהוא לא נצטוה על השחיטה א"כ בבהמה שלו לא הותר לו בשחיטה דינו כשחטה עובד כוכבים ואם חתך ממנה בעודה מפרכסת אסור להושיט לבני נח. וכתב בט"ז דבטור כתב כאן נשברה מפרקת ורוב בשר עמה נבילה וגם לדידן נ"מ לענין ספק ביצה טריפה כמ"ש בסימן פ"ו דבביצה טריפה הולכין בספיקא לחומרא עיין שם וכ' ע"ז בט"ז דנ"ל להקל דאפי' בנשברה המפרקת ורוב בשר עמה והחוט קיים כשרה ומ"ש הטור נשברה מפרקת ורוב בשר נבלה היינו שנפסק החוט דוקא ע"ש באריכות. וכ"כ הפר"ח דהכל תלוי בחוט ובבי"ע סימן קס"ב נוטה להחמיר אפילו בלא רוב בשר. ובש"י שאלה ג' סותר ג"כ ראייה של ט"ז מתוס' דחולין דף ל"ב ד"ה וליחשוב ע"ש גם מוכח ממתני' דואלו כשרות כו' דנקט נשברה השדרה ולא נפסק החוט ולא קתני נשברה השדרה ורוב בשר אלא ודאי כה"ג טרפה אף לא נפסק החוט ע"ש. וכתב הטור דגם על בני מעים מותר לזמן לעובד כוכבים ולא אמרינן כיון ששחט הסימנים הוי כאילו הוציא הבני מעיים וכמאן דמנחי בדיקולא דמיא קמ"ל דלא: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף א

א עד שתמות. עט"ז הביא דברי הטור דמותר לזמן עובד כוכבים על בני מעים והנה דעת הפר"ח דאפילו נתנבלה בשחיטה מותר למכור הב"מ אך התב"ש חולק עליו וסובר דאם נתנבלה בשחיטה אסור וכ"כ הפמ"ג בפתיחה דאם שהה או דרס כו' או סכין פגום אסור למכור הב"מ לעובד כוכבים דלא שייך מי איכא מידי וכן בניקב הוושט ופסוקת הגרגרת אמנם בד' נבילות שמטמאין מחיים מותר ע"ש ועיין בתשובת ברית אברהם חלק יו"ד מסי' כ"ג עד סי' כ"ז שנשאל על ענין זה באווזות שמלעיטין ונטרפו מחמת נקיבת הושט דהוי נבלה איך אנו מוכרין האווזות עם הב"מ לעובד כוכבים והעלה כמה טעמים נכונים להתיר ומבואר מדבריו דבבהמה שנתנבלה בשחיטה אין להתיר ודוקא בעוף יש להתיר ע"ש. [גם בתשובת ח"ס סי' י"ט המציא טעמים נכונים לקיים מנהג ישראל שאין נזהרים בזה וגם בבני מעים של בהמה אין חשש ע"ש]. ועיין ש"ך סק"ב מ"ש אבל היכא דלא נשחטה כראוי פשיטא כיון דאסור לישראל כו' ועיין בדגמ"ר שכתב ומ"מ מותר למכור להם דם היוצא בשעת שחיטה בעודה מפרכסת אף דלא שייך ליכא מידי כו' ומ"מ בלא"ה אין עובד כוכבים מצווה על דם מן החי כמבואר ברמב"ם פ"ט מהלכות מלכים ע"ש. ועיין בתשובת אמונת שמואל סימן י"ד ובתשובת מקום שמואל סימן נ"ד: ש"ע סָעִיף א

ב הבהמה. עבה"ט ומ"ש דתשובת בית יעקב נטה להחמיר אפי' בלא רוב בשר. במחילת כבודו לא עיין היטב דשם מפורש להתיר בלא רוב בשר. אך בנשבר המפרקת ורוב בשר העלה דאפי' נבילה נמי הוי דלא כדברי ט"ז ע"ש וכן כתב בשו"ת תולדות יצחק סי' א' דבנשבר המפרקת ורוב בשר יש לאסור אפי' בהפסד מרובה ואין להכשיר אלא בלא רוב בשר ומכ"ש כשחזרו השברים ונקשרו ומ"מ חוששין לפסיקת החוט וצריך לבדוק אחר זה דהא כשנשבר המפרקת נשבר ג"כ השדרה ולא גרע ממ"ש לקמן סי' ל"ב ס"ו שאם הכה במקל לרוחב השדרה חוששין שמא נפסק החוט ואף שהב"ח כתב שם דאפי' הלכה לא מהני ואין לה תקנה דאין אנו בקיאין בבדיקה א"כ ה"ה בזה. מ"מ הסומך בזה על הט"ז שם שסובר דאנו בקיאים בבדיקה זו לא הפסיד ע"ש ועיין מ"ש לקמן סי' סק"א ל"ב בשם דגמ"ר. [ועי' בתשובת ח"ס סימן כ"ג מ"ש בזה]: ש"ע סָעִיף א