כניסה

דְּבָרִים יז

פָּרָשַׁת שֹׁפְטִים
גודל הטקסט
מְפָרְשִׁים (לחיצה להצגה או להסתרה)

א לֹא־תִזְבַּח לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ שׁוֹר וָשֶׂה אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם כֹּל דָּבָר רָע כִּי תוֹעֲבַת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ הוּא׃

רַשִׁ״י לא תזבח … כל דבר רע. אַזְהָרָה לַמְפַגֵּל בַּקֳּדָשִׁים עַ"יְ דִּבּוּר רָע. וְעוֹד נִדְרְשׁוּ בוֹ שְׁאָר דְּרָשׁוֹת בִּשְׁחִיטַת קָדָשִׁים (זבחים ל"ו):
אוּנְקְלוֹס לָא תִכּוֹס קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ תּוֹר וְאִמָר דִי יְהֵי בֵהּ מוּמָא כֹּל מִדַעַם בִּישׁ אֲרֵי מְרָחָק קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ הוּא
אִבְּן עֶזְרָא לא תזבח לה' אלהיך. הנה כאשר הזכיר האשרה והמצבה הזכיר כי גם הוא אסור לזבוח לשם כל בעל מום: כל דבר רע. פירוש מום: כי תועבת. כטעם הקריבהו נא לפחתך ויש עונש לזבחו ואין עונש לאשר איננו זובח כלל חוץ מהחיוב:
רַמְבַּ״ן לא תזבח לה' אלהיך כל דבר רע אזהרה למפגל קדשים על ידי דבור רע ועוד נדרשו בו שאר דרשות בשחיטת קדשים לשון רש"י (רש"י על דברים י״ז:א׳) והנה זו מצוה מבוארת שכבר הזהיר על השוחט בעלי מומים (ויקרא כב כב) וחזר להוסיף המפגל והקרוב כי החזיר האזהרה הזאת בעבור הישראלי המקריב שלא יפגל בשחיטה אבל הכהנים זריזים ומוזהרים הם ודיים בהתראה אחת ולכך לא החזיר מום המקריבים: וטעם כי תועבת ה' אלהיך הוא הזבח הזה כי הזובח משחת לה' בוזה הוא כאמור בקבלה (מלאכי א יד) וארור נוכל וגו' ונודר וזובח משחת לה' כי מלך גדול אני ועל פי המדרש (ספרי קמז) תהיה התועבה ברובע ונרבע באתנן ומחיר שהם תועבות:
אוֹר הַחַיִּים . ולא אמר אשר בו מום, כפי מה שדרשו ז"ל שבא הכתוב לאסור מום עובר, רמזו בתיבת יהיה לומר כל הוית מום בין קבוע בין עובר. ואפשר עוד לומר שאם הוחלט בה אבר שנעשה בו בעלת מום ואמרו הרופאים שעל כל פנים צריך לחותכו הגם שעדיין לא חתכו הרי זה פסולה, והוא אומרו פירוש הגם שעתה אינו מום כיון שעומד להיות מום לא תזבחנו:
מַלְבִּי״ם [ז] לא תזבח לה' אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום כל דבר רע, הנה על זביחת בע"מ כבר נזכרו הלאוין בפ' אמור כמ"ש בספרא שם (סי' קח) ובתמורה (דף ו ע"ב), וחזרו בכאן מפני שבמה שאומר כל דבר רע רצה לרבות שגם שאר דבר רע אסור לזבח וגדר זה במ"ש לא תזבח אשר בו מום שרק דבר רע הדומה למום, ולר' יהודה ממעט השוחט חטאת בדרום שאינו דוגמת בע"מ שפסולו בגופו, ולחכמים זה נכלל במ"ש כל דבר רע, וממעט המקדים קדשים זל"ז שאינו דומיא דמום, ועיין בזבחים (דף לו), והעתקתי גי' הגר"א: [ח] אשר יהיה בו מום, מלשון אשר יהיה י"ל דוקא שיתהוה אחר לידתו וכן יל"פ דוקא מום שיש בו הויה וקיום לא מום עובר, אך ממ"ש כל דבר רע מרבה הכל, ומ"ש מנין לבעל גרב וכו' היינו בע"מ עובר שאלו י"ל רפואה כמו שפי' בגמ' וכ"כ הכ"מ (פ"א מה' א"מ) שגרב וחזזית הוא מום עובר וכבר בארתיו בפ' ראה (סי' קסו) עיי"ש, ומזה הוציא הרמב"ם והרמב"ן שכתבו שהתבאר בספרי דלא תזבח דהכא בבע"מ עובר מדבר, וכבר בארתי בהתו"ה אחרי (סי' פח) שכ"מ שבא מלת דבר שמורה ענין או עצם מה דרשוהו חז"ל מענין דבור עיי"ש הטעם, וע"כ במ"ש כל דבר רע פי' שהוא אזהרה על המחשב בשעת שחיטה לאכלו חוץ לזמנו וחוץ למקומו, שמתפגל ע"י דבור רע שדובר בשעת שחיטה, שבפ' צו נתבאר פסולן ופה נתבאר אזהרתו, והוסיף כי תועבת ה' אלהיך לרבות שה"ה כל הנחשבים במשנה דתמורה (דף כח) שאסורים לגבי מזבח שהם תועבה כגון רובע ונרבע וכו' אסור לזבחם, אולם לפ"ז לא היה לו לומר מלת הוא שמציין הוא ולא אחר, ופי' ר"י שממעט הולדות כמ"ש בתמורה (דף ל ע"ב) כל האסורים לגבי מזבח ולדותיהם מותר, ור"ש דריש למעט הזובח כמ"ש במשנה אלו כשרות באדם ופסולות בבהמה טרפה ויוצא דופן ושנעבדה בו עברה:

ב כִּי־יִמָּצֵא בְקִרְבְּךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר־יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ אִישׁ אוֹ־אִשָּׁה אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֶת־הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה־אֱלֹהֶיךָ לַעֲבֹר בְּרִיתוֹ׃

רַשִׁ״י לעבר בריתו. אֲשֶׁר כָּרַת אִתְּכֶם שֶׁלֹּא לַעֲבֹד עֲבוֹדָה זָרָה:
אוּנְקְלוֹס אֲרֵי יִשְׁתְּכַח בֵּינָךְ בַּחֲדָא מִקִרְוָיךְ דַיְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ גְבַר אוֹ אִתְּתָא דִי יַעְבֵּד יָת דְבִישׁ קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ לְמֶעְבַּר עַל קְיָמֵהּ
אִבְּן עֶזְרָא כי ימצא. בקרבך ואחר שהזכיר האשרה אצל המזבח שהיא בפרהסיא לכל שב להזהיר על היחיד על עבודת גילולים: . לעבור בריתו. הפך להעמידו. דקדוק וישתחו. בספר היסוד:
רַמְבַּ״ן כי ימצא בקרבך באחד שעריך אשר ה' אלהיך נתן לך כבר פירשתי (רמב"ן על דברים י״א:ל״ב) כי כאשר ידבר במשפטים יזכיר תחילה המשפט בע"ז או בעובדיה ואמר באחד שעריך אשר ה' אלהיך וגו' ולא שיהיה זה בארץ ישראל בלבד שאף העובד בחוצה לארץ בסקילה אבל ענין הכתוב שאמר כי ימצא הדבר באחת מן הערים הרחוקות שיתן לך השם כאשר ירחיב את גבולך והוגד לך ושמעת באיזה עיר שתהיה אתה שם תדרוש הדבר היטב וכאשר תדע שהוא אמת והוצאת אותם אל השער ההוא שעבד בו וסקלתם ואמר (דברים י״ז:ד׳) נעשתה התועבה הזאת בישראל לחייב אפילו בחוצה לארץ כי בעיר הנדחת אמר (דברים י״ג:ט״ו) נעשתה התועבה הזאת בקרבך אבל כאן הזכיר באחד שעריך שדיבר בהווה כאשר פירשנו ואחר כך הזכיר בישראל ללמד שנוהג זה בכל ישראל ועוד הוצרך לומר באחד שעריך ללמד שיסקל על שער שעבד בו וזה בארץ כי בחוצה לארץ נסקל על פתח בית דין שנדון בו והמצוה הזו מבוארת שכבר אמר (שמות כב יט) זובח לאלהים יחרם והוא בכל מקום ובכל זמן ולכך ישנה אותה לבאר מה שיצטרך להוסיף במצוה ויקצר בדבר הנזכר ועל דרך האמת יתכן כי הזכיר באחד שעריך בעבור שאמר לעבור בריתו והיא התועבה הנעשית בישראל יודיע הכתוב הברית בארץ הברית אבל הדר בחוצה לארץ כאילו עובד ע"ז וכבר הזכרתי הענין הזה (ויקרא יח כה) והזכיר איש או אשה כי בעבור קלות דעת האשה תתפתה לעבוד ע"ז באות או מופת שנעשה לפניה והעד נשי ירמיהו (ירמיהו מד) וכן הזכיר באוב וידעוני (ויקרא כ כז) או אשה לרגילות הנשים בהם כמו שאמר (שמות כב יז) מכשפה לא תחיה ובספרי (שופטים קמח) דרשו כי בעבור שאמר במדיח (דברים י״ג:י״ד) יצאו אנשים בני בליעל ואין הדין ההוא ככה בנשים הוצרך לפרש בעובד שהוא שוה באיש ובאשה וטעם אשר לא צויתי מפורש:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי כי ימצא בקרבך. הזכיר לשון בקרבך וכן בסוף הפרשה ובערת הרע מקרבך, לפי שדרך עוברי עברה לעשותה בסתר, ולכך צריך דרישה היטב שיחפש האדם אחר העברות הנעשות במסתרים ובמקומות המחבואים, ושיבער אותן כמו שיבער החמץ מן החורים והסדקים שבבית, וזהו לשון ובערת ולשון מקרבך. ועוד אפשר לומר שיכלול מקרבך מקרוביך, כלומר ובערת הרע מקרוביך, שאם רואה אדם בקרובו שהוא עושה עברה ראוי לו להכלימו לבא כנגדו ושתהיה בו ידו בראשונה, ושלא יחוס על כבודו ושלא יחפה עליו, כענין שכתוב (תהלים טו) וחרפה לא נשא על קרובו.
סְפוֹרְנוֹ כי ימצא בקרבך. אחר שצוה למנות דיינים בכל עיר ועיר לשפוט כל ב"ד את בני עירו. הזכיר משפט עובד עבודת גלולים שאינו נדון בעירו אבל נדון באותה העיר שעבד בה. ואחריו הזכיר ענין מחלוקת בתי דינים שזה ג"כ נשפט בעיר אחרת היינו במקום אשר יבחר ה'. וכן ענין זקן ממרא: לעבור בריתו. הברית שכרת על כל המצות כי אמנם העובד עבודת גלולים כופר כל המצות ומבטלן:
אוֹר הַחַיִּים . אומרו , לחייב על הדבר לבני המקום ששם ימצא האיש עושה הרע ואחריהם יתחייבו כל יושבי הארץ, והוא מה שגמר אומר , ורבותינו ז"ל דרשו שעריך לגזירה שוה שער שנמצאו בו ולא שער שנידונו בו. ואמרו , נתכוין לומר שעל מנת כן ה' נתנה לך: . פירוש צריך שידע שהוא עובר ברית ה', ולזה צריך שיתרו בו ויודיעוהו מה גדלו מעשיו הרעים. גם רמז שאם אמר למתרים שהוא נשבע לעבוד עבודה זרה שיודיעוהו שקדמה לו ברית על זה ואין שבועתו חלה לבטל הראשונה והרי הוא עובר ברית ה' ויהרג:
מַלְבִּי״ם [ט] כי ימצא, לשון ימצא שנזכר בדיני נפשות ומלקות וממון הוא ע"י עדים כמו שפי' להלן ע"פ שנים עדים ומזה נלמד לכ"מ, עמ"ש בפי' המכלתא משפטים (סי' סג): [י] בקרבך באחד שעריך, מ"ש באחד שעריך מיותר, ופי' חז"ל שבא ללמד שמ"ש והוצאת את האיש וכו' אל שעריך, אין הפי' אל מקום הב"ד, ששם שער בא הרבה פעמים על מקום מושב הב"ד שהיה דרכם לשבת בשער העיר, כמו ובועז עלה השער, ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים, רק פי' אל העיר שנמצאו בו כמו בשעריך תאכלנו, כ"ה בכתובות (דף מה) ועפ"ז הגיה הגר"א את דברי הספרי שומע אני שער שנדונו בו וכן היה גי' רש"י שכתב המתרגם אל שעריך לתרע בית דינך טועה כי מדמינן שעריך שלהלן לשעריך שבכאן שפי' שער שנמצאו בו: [יא] איש או אשה, וחזר ואמר והוצאת את האיש או את האשה וסקלתם, מפני שבדין עיר הנדחת אם המדיח הוא יחיד או נשים אינם בכלל, ה"א שגם יחיד העובד כו"ם או נשים העובדות יהיו פטורים לכן אמר והוצאת את האיש או את האשה, ואמר פה איש או אשה לבל נאמר שאם יחידים הודחו ע"י מדיחים דינם בסייף לכן אמר שדין זה של סייף רק בהודחו רוב בני העיר, [והגהתי כגי' הגר"א]:

ג וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחוּ לָהֶם וְלַשֶּׁמֶשׁ אוֹ לַיָּרֵחַ אוֹ לְכָל־צְבָא הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לֹא־צִוִּיתִי׃

רַשִׁ״י אשר לא צויתי. לְעָבְדָם (מגילה ט'):
אוּנְקְלוֹס וַאֲזַל וּפְלַח לְטַעֲוַת עַמְמַיָא וּסְגִיד לְהוֹן וּלְשִׁמְשָׁא אוֹ לְסִיהֲרָא אוֹ לְכָל חֵילֵי שְׁמַיָא דִי לָא פַקֵדִית
רַשְׁבַּ״ם אשר לא צויתי: לעבדם:
אִבְּן עֶזְרָא אלהים אחרים. פסילים מעשה בני אדם: ולשמש ולירח ולצבא השמים שהם מעשה אלהים: אשר לא צויתי. לעבדם ואם הם מעשי:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ולשמש או לירח או לכל צבא השמים אשר לא צויתי. דבר ידוע כי הקב"ה לא צוה לעבוד עבודה זרה, א"כ מה טעם לומר אשר לא צויתי. וע"ד הפשט מפני שעובדי השמש והירח ושאר הכחות העליונים חושבים כי בעבודתם ימצאו חן בעיני ה' יתעלה בעבור שהם משרתי המלך, והמכבד משרתי המלך הרי זה מכבד את המלך, על כן הוצרך לומר אשר לא צויתי כי לא צוה בכבוד זה. או יהיה אשר לא צויתי כאלו אמר אשר צויתי בלאו, כלומר לאו (שמות כ) דלא תשתחוה להם. וכמוהו לפי דעתי (דברים לב) שחת לו לא, שחת לעצמו בלא, וכאשר אזכיר בהגיעי שם בעזה"י. וע"ד הקבלה מה שהוסיף ואמר אשר לא צויתי, כלפי שצוה אותנו בשמירת בריתו, ויאמר הכתוב אשר עשה את הרע לעבור הברית של סיני שכתוב (שמות יט) ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי, והברית הזאת הוא מדת יום ומדת לילה, ובאור זה אע"פ שצויתיו בקרבן התמיד לעשות שני כבשים האחד בבקר והאחד בערב והם כנגד מדת יום ומדת לילה המשפיעים אורה וכח בשני המאורות שהם השמש והירח לא צויתי לעבוד לשמש ולירח, והבן זה.
סְפוֹרְנוֹ אלהים אחרים. עצמים נבדלים זולת האל יתברך: ולשמש או לירח. שהם גשמיים: אשר לא צויתי. אשר לא מניתי בשום מנוי בחיריי שיוכלו לעשות כרצונם אבל נתתי להם חק ולא יעבור על היפך מחשבת עובדי עבודת גלולים שחשבו שלכל עיר ועיר יש שר יכול כרצונו להיטיב ולהרע ושהוא מטיב כשיעבדוהו:
מַלְבִּי״ם [יב] ויעבד אלהים אחרים וישתחו להם ולשמש וגו', כבר בארתי בפי' ירמיה (ח ב) שמצאנו במקומות הרבה שסדר עבודה קודם השתחויה ובכ"מ הקדים השתחויה לעבודה, ובארתי שם שבעבודת השמש והירח וצבא מעלה בקל יותר שישתחוה להם למעלתם ועבודה היא חדוש יותר, ובדברים השפלים השתחויה הוא חדוש יותר, וע"כ פה שמדבר מצבא השמים אמר ויעבוד ומוסיף וישתחו להם שחייב אף על השתחויה, וז"ש בספרי מנין אף למשתחוה ת"ל וישתחו להם ולשמש. והנה מ"ש אשר לא צויתי שפי' אשר לא צויתי לעבדם (בזה יש קצת קיום לגירסא הישנה) מוקשה מאד שהיל"ל אשר צויתי, דהא נצטוו שלא לעבדם, לא אשר לא צויתי לעבדם שמשמע שהוא רשות בידם, ופי' שבא להביא את המשתף שלא נמצא אזהרה שלא לשתף רק שלא צוה ע"ז, וריה"ג פי' שר"ל שלא צוה לאו"ה לעבוד לצבא השמים, ונראה ששני הפירושים האלה תלוים במ"ש במכילתא (משפטים סי' קעז) עמ"ש זובח לאלהים יחרם אחרים אומרים אלולי ששתפו ישראל שמו של הקב"ה בע"ז היו כלים מן העולם, רשב"י אומר והלא כל המשתף ש"ש וד"א נעקר מן העולם שנאמר זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו ומובא בסנהדרין (דף סג), ומבואר דת"ק שאמר להביא את המשתף ס"ל כדעת אחרים שמ"ש זובח לאלהים יחרם אינו קאי על המשתף, ולא צוה על שתוף בפירוש לכן לא אמר אשר צויתי, וריה"ג סובר כר"ש ששם הזהיר על המשתף, ומוכרח לפרש אשר לא צויתי לעכו"ם שמ"ש אשר חלק ה' לכל העמים פי' שהחליקם בדברים. ואגב פי' מ"ש (ירמיהו י״ט:ה׳) ובנו את במות הבעל וכו' אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי, שלא צוה בתורה ואף לא דבר לנביאים, שלנביאים לא באו מצות וצווים חדשים ובכ"ז בא לפעמים דבור להוראת שעה [שזה ההבדל בין דבור ובין צווי, שהצווי הוא לדורות כמ"ש בפ' נשא (ספרי סי' ב') ], ואף לא עלה על לבו בשעת העקדה שיראה כאלו עלה זאת על לבו והתחרט אח"כ, אמר שלא עלה על לבו כלל, כי היה פירוש אחר במ"ש והעלהו שם לעולה שכיון שיעלה את האיל כמ"ש בפי' העקדה, ומ"ש אחרים אומרים וכו' פרשתי בפי' ירמיה שם שהסדר הוא עליה על לב ואח"כ הדבור ואח"כ הצווי, ועקדת יצחק היה תחלה ואח"כ מעשה דבת יפתח ואח"כ מישע מלך מואב ותחשוב שתחלה עלה על לבו בעת עקדת יצחק, ואח"כ דבר והרשה זאת בבת יפתח ואח"כ צוה צווי של חובה למישע מלך מואב לכן הוסיף לא צויתי ואף לא דברתי ואף לא עלתה על לבי:

ד וְהֻגַּד־לְךָ וְשָׁמָעְתָּ וְדָרַשְׁתָּ הֵיטֵב וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל׃

רַשִׁ״י נכון. מְכֻוָּן הָעֵדוּת:
אוּנְקְלוֹס וְיִתְחַוֵי לָךְ וְתִשְׁמַע וְתִתְבַּע יָאוּת וְהָא קֻשְׁטָא כֵּוַן פִּתְגָמָא אִתְעֲבִידַת תּוֹעֶבְתָּא הָדָא בְּיִשְׂרָאֵל
אִבְּן עֶזְרָא ודרשת היטב. מאד מאד וכן היטב חרה לי והוא מעט רחוק מגזרת טוב:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ודרשת היטב. מנין היט"ב, וכאלו אמר ודרשת את ה' מאותו, שצריך הדיין לראות עצמו כאלו שכינה שרויה כנגדו, ושידרוש השם יתעלה בשעת הדין.
מַלְבִּי״ם [יג] והגד לך ושמעת ודרשת היטב, למד שבע חקירות, וכבר בארתי מאמר זה בפ' ראה (סי' עה) על פסוק ודרשת וחקרת ושאלת היטב עיי"ש, וכבר בארתי ויקרא (סי' קצא) שכ"מ דכתיב ישראל, י"ל למעט נשים גרים ועבדים, אך פה אמר או את האשה וכמו שאין נשים בכלל כן לא גרים כמו שבארתי בפ' מצורע (סי' קי"ט), ומ"ש אל שעריך שומע אני שער שנדונו בו כבר נזכר ונתפרש למעלה (סימן יו"ד): [יד] מה שדייק האיש ההוא וכן האשה ההיא, מלת ההוא מציין אם עשה זאת בדעת ובזדון לא באונס או בטעות שאינו האיש ההוא שי"ל שכל ובינה ולב לדעת ועינים לראות, וכבר התבאר זה למעלה פ' ראה (סי' סא) על והנביא ההוא, ובספרא (צו סי' קלב), ולפעמים אמר וסקלתם באבנים ולפעמים אמר באבן, פי' תז"ל שאם לא מת באבן אחד יוסיפו לסקלו באבנים, והתבאר בספרא (קדושים סי' צב):

ה וְהוֹצֵאתָ אֶת־הָאִישׁ הַהוּא אוֹ אֶת־הָאִשָּׁה הַהִוא אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת־הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה אֶל־שְׁעָרֶיךָ אֶת־הָאִישׁ אוֹ אֶת־הָאִשָּׁה וּסְקַלְתָּם בָּאֲבָנִים וָמֵתוּ׃

רַשִׁ״י והוצאת את האיש ההוא אל שעריך וגו'. הַמְתַרְגֵּם אֶל שְׁעָרֶיךָ "לִתְרַע בֵּית דִּינָךְ" טוֹעֶה, שֶׁכֵּן שָׁנִינוּ "אֶל שְׁעָרֶיךָ" — זֶה שַׁעַר שֶׁעָבַד בּוֹ, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא שַׁעַר שֶׁנִּדּוֹן בּוֹ? נֶאֱמַר "שְׁעָרֶיךָ" לְמַטָּה וְנֶאֱמַר "שְׁעָרֶיךָ" לְמַעְלָה, מַה שְּׁעָרֶיךָ הָאָמוּר לְמַעְלָה שַׁעַר שֶׁעָבַד בּוֹ, אַף שְׁעָרֶיךָ הָאָמוּר לְמַטָּה שַׁעַר שֶׁעָבַד בּוֹ, וְתַרְגּוּמוֹ "לְקִרְוָיךְ":
אוּנְקְלוֹס וְתַפֵּק יָת גַבְרָא הַהוּא אוֹ יָת אִתְּתָא הַהִיא דִי עֲבָדוּ יָת פִּתְגָמָא בִישָׁא הָדֵין לִתְרַע בֵּית דִינָךְ יָת גַבְרָא אוֹ יָת אִתְּתָא וְתִרְגְמִנוּן בְּאַבְנַיָא וִימוּתוּן
אִבְּן עֶזְרָא וסקלתם באבנים. זה או זאת כמו באש ישרפו אותו ואתהן ובעבור שאמר והוגד לך בסתר ושמעת הדבר בגלוי הוצרך לפרש אע״‎פ שהוגד לך ושמעת לא יומתו רק ע״‎פ שנים עדים:
סְפוֹרְנוֹ את האיש ההוא או את האשה ההיא. ולא נאמר שהיה זה פתיות ובל ידעה מה ושאין צריך לדונה בשער שעבדה בו להורות היפך דעותיה: אל שעריך. אל שער שעבד בו להראות שלא יושיעהו האליל הנעבד שם אשר חשב העובד להיות נושע בו:

ו עַל־פִּי שְׁנַיִם עֵדִים אוֹ שְׁלֹשָׁה עֵדִים יוּמַת הַמֵּת לֹא יוּמַת עַל־פִּי עֵד אֶחָד׃

רַשִׁ״י שנים עדים או שלשה. אִם מִתְקַיֶּמֶת עֵדוּת בִּשְׁנַיִם לָמָּה פֵּרֵט לְךָ בִשְׁלוֹשָׁה? לְהַקִּישׁ שְׁלוֹשָׁה לִשְׁנַיִם, מַה שְּׁנַיִם עֵדוּת אַחַת אַף שְׁלוֹשָׁה עֵדוּת אַחַת, וְאֵין נַעֲשִׂין זוֹמְמִין עַד שֶׁיִּזֹּמּוּ כֻלָּם (מכות ה'):
אוּנְקְלוֹס עַל מֵימַר תְּרֵין סַהֲדִין אוֹ תְּלָתָא סַהֲדִין יִתְקְטִל דְחַיַב קְטוֹל לָא יִתְקְטֵל עַל מֵימַר סָהִיד חָד
אִבְּן עֶזְרָא או שלשה עדים. מקבלים עדות שנים על דעת הגאון והנה לא פירש בתורה אם תקובל עדות השאר והאשה ועדות אויב המת ויש אומרים אם היו שני עדים מכחישים שני' עדים השלישי יכריע לזכות או לחובה ויש אומרים שנים עדים מהחכמים ושלשה מהאחרים וגם אנחנו צריכים בעל כרחנו לדברי הקבלה:
רַמְבַּ״ן על פי שנים עדים או שלשה עדים "אם מתקיימת עדות בשנים, למה פרט לך בשלשה? - להקיש שלשה לשנים: מה שנים עדות אחת, אף שלשה עדות אחת, ואין נעשין זוממין עד שיזומו כולן"; לשון רש"י. (רש"י על דברים י״ז:ו׳) וכן, אם נמצא אחד מהם קרוב או פסול, העדות כולה בטלה, והם כולם נהרגים ומשלמים ממון בהזמתן, שעיקר הכתוב להקיש שלשה לשנים בכל דבריהם, כדעת רבותינו (מכות ה ב). ועל דרך הפשט, אמר הגאון רב סעדיה: שנים - עדים, או שלשה - מקבלי עדות השנים. ואין בכתוב קבלת עדות, רק עדים. אבל כמדומה לי שטעה הגאון בדינו, כי עדות דיני נפשות לא תקובל רק בפני סנהדרין של עשרים ושלשה. אבל פשוטו של מקרא לאמר, שיומת המת על פי שנים עדים כשאין שם יותר, או על פי שלשה אם ימצאון שם שלשה; יאמר הכתוב, כאשר הוגד לך ושמעת, תדרוש הדבר היטב על פי כל העדים הנמצאים שם. והנה, אם שמענו שעבר בפני שלשה, נשלח בעבורם ויבואו לבית דין ויעידו כולם, והוא הדין למאה; כי בשמענו דברי כולם יתברר האמת. ואם לא היו שם יותר, או שהלכו להם ואינם נמצאים שם, בשנים די.
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי על פי שנים עדים או שלשה עדים. ידוע כי תרי כמאה וא"כ מה טעם שלשה עדים, אם נאמר השנים לעדות והשלישי לקבלת עדות השנים, אין בענין הכתוב לקבלת עדות אלא עדות. ופירש הרמב"ן ז"ל, אע"פ שכל ענין נגמר בשני עדים ואפילו דיני נפשות, אם היו שם שלשה עדים וארבעה וחמשה או יותר, נשלח בעבורם ויבאו לפנינו, שמתוך רבוי העדים יתברר הענין יותר ויודע לנו האמת, אבל כשלא היו שם אלא שנים עדים, או היו וכבר הלכו להם, די בשנים אלו שהם נמצאים אצלנו, וזהו על פי שנים עדים, אם לא היו יותר, או שלשה עדים אם נמצאו שם והוא הדין לארבעה וחמשה. ודרשו רז"ל, על פי שנים עדים או שלשה עדים, אם מתקיימת עדות בשנים למה פרט הכתוב שלשה, אלא להקיש שלשה לשנים, מה שנים עדות אחת אף שלשה עדות אחת, וה"ה למאה, להוציא קרוב או פסול שעדות כלן בטלה אם היה אחד מהם קרוב או פסול, שהרי עדות שבטלה מקצתה בטלה כלה כשנזדמנו כלן להעיד. ואמרו במדרש או שלשה עדים, הוסיף הכתוב השלישי ללמדך שאילו שלשתם העידו שקר גם השלישי נענש בעונש השנים, שלא תאמר אין השלישי מעלה ומוריד שהרי העדות מתקיימת באותן השנים בין לחיוב בין לפטור. ולמדך הכתוב שכל הנטפל לעוברי עברה נענש כעוברי עברה. ומכאן היה מוכיח רבי עקיבא מתן שכרן של צדיקים, ומה המטפל לעוברי עברה נענש כעוברי עבירה, לא כל שכן המטפל לעושי מצוה שנותנין לו שכר כעושי מצוה, שהרי מדה טובה מרובה על מדת פורענות אחת על חמש מאות, שנאמר (שמות לד) נוצר חסד לאלפים וכתיב (שם) פוקד עון אבות על בנים ועל בני בנים על שלשים ועל רבעים.
סְפוֹרְנוֹ על פי שנים עדים או שלשה. אפי' בעבודת גלולים תבטל כל העדות אם נמצא אחד מהם פסול ולא נאמר תתקיים העדות בשאר:
אוֹר הַחַיִּים . כפל לומר המת, להעיר כי אם לא נמצאו לו עדים והתראה בן מות הוא לשמים אלא שבעדים והתראה יומת בידי אדם המת שהיה עומד למיתה בידי שמים:
מַלְבִּי״ם [טו] על פי שנים עדים וגו' יומת המת, שם המת מיותר כמ"ש בהתו"ה ויקרא (סי' יג) ופי' חז"ל מפני שאם יאמר יומת מציין החוטא הנזכר בענין שהוא עובד ע"ז הנסקל, לכן אמר יומת המת כל המת ע"פ ב"ד יומת כסדר הזה: [טז] לא יומת ע"פ ע"א, דברי הספרי הוא כשטת ר' יוסי ב"ר יהודה בסנהדרין (דף לד), שכן גם בספרי (מסעי סי' כז) סתם כריב"י (דלא כהגהת הגר"א), אולם בספרי שם וכן בגמ' למד לה מן ועד אחד לא יענה בנפש למות, ר"ל שהיל"ל לא יעיד ותפס לא יענה דהיינו שלא יהיה לו ענין ועסק בזה שא' מן השתופים של פעל ענה שמורה על ענין ועסק, וממ"ש לשון עד, הוציא על א' מן העדים, וממ"ש לשון אחד, הוציא שכל א' שיהיה דהיינו א' מן התלמודים, וממ"ש לא יענה למות, הוציא שיוכל להיות לו ענין ועסק לזכות, וצ"ל שמה שתפס פה הפסוק לא יומת ע"פ ע"א, ר"ל שא"כ מיותר מ"ש ועד אחד לא יענה בנפש למות ומזה דריש שני הדרשות שעקרם הם מפסוק ועד אחד לא יענה:

ז יַד הָעֵדִים תִּהְיֶה־בּוֹ בָרִאשֹׁנָה לַהֲמִיתוֹ וְיַד כָּל־הָעָם בָּאַחֲרֹנָה וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ׃

אוּנְקְלוֹס יְדָא דְסַהֲדַיָא תְּהֵי בֵהּ בְּקַדְמֵיתָא לְמִקְטְלֵהּ וִידָא דְכָל עַמָא בְּבַתְרֵיתָא וּתְפַלֵי עָבֵד דְבִישׁ מִבֵּינָךְ
אִבְּן עֶזְרָא יד העדים. יד כל אחד מהעדים וכן וימס לבב העם ורבים כן: ובערת. פירשתיו:
מַלְבִּי״ם [יז] יד העדים, הוא פי' על וסקלתם באבנים שהעדים ירגמו בו האבן הראשונה ואם לא מת באבן זו תהיה יד העם באחרונה, ובסנהדרין (דף מה) הוכיח מזה דנקטעה יד העדים פטור עיין ברמב"ם (פי"ד מה' סנהדרין ה"ח), ומ"ש ובערת הרע בער עושה הרעות, מרמז שבענין זה השוו שאר חייבי מיתות לרוצח אם א"י להמיתו במיתה הכתובה בו ימיתהו בכל מיתה שיוכל כדי לבער עושה רעות ועי' בכ"מ שם:

ח כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין־דָּם לְדָם בֵּין־דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ׃

רַשִׁ״י כי יפלא. כָּל הַפְלָאָה לְשׁוֹן הַבְדָּלָה וּפְרִישָׁה, שֶׁהַדָּבָר נִבְדָּל וּמְכֻסֶּה מִמְּךָ: בין דם לדם. בֵּין דָּם טָמֵא לְדָם טָהוֹר (נדה י"ט): בין דין לדין. בֵּין דִּין זַכַּאי לְדִין חַיָּב: בין נגע לנגע. בֵּין נֶגַע טָמֵא לְנֶגַע טָהוֹר: דברי ריבת. שֶׁיִּהְיוּ חַכְמֵי הָעִיר חוֹלְקִים בַּדָּבָר, זֶה מְטַמֵּא וְזֶה מְטַהֵר, זֶה מְחַיֵּב וְזֶה מְזַכֶּה: וקמת ועלית. מְלַמֵּד שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ גָּבוֹהַּ מִכָּל הַמְּקוֹמוֹת (ספרי; סנהדרין פ"ז):
אוּנְקְלוֹס אֲרֵי יִתְכַסֵי מִנָךְ פִּתְגָמָא לְדִינָא בֵּין דְמָא לִדְמָא בֵּין דִינָא לְדִינָא וּבֵין מַכְתַּשׁ סְגִירוּ לְמַכְתַּשׁ סְגִירוּ פִּתְגָמֵי פְלֻגְתָּא דִינָא בְּקִרְוָיךְ וּתְקוּם וְתִסַק לְאַתְרָא דִי יִתִּרְעֵי יְיָ אֱלָהָךְ בֵּהּ
רַשְׁבַּ״ם בין דם לדם: לפי פשוטו בין רציחה לרציחה, בין שוגג למזיד: בין דין לדין: דיני ממונות: נגע: נגע צרעת:
אִבְּן עֶזְרָא כי יפלא ממך דבר. עם השופט ידבר בעבור היות עדות שנים להמית המת וזה פי' בין דם לדם בין דם נקי לדם חייב: ומלת יפלא. כמו היפלא מה' דבר ושם מפורש: בין דין לדין. בממון: בין נגע לנגע. כמו פצע וחבורה והכלל דברי ריבות: וקמת ועלית. פירשתיו:
רַמְבַּ״ן דברי ריבת שיהיו חכמי העיר חלוקים בדבר זה מטמא וזה מטהר זה מחייב וזה מזכה לשון רש"י (רש"י על דברים י״ז:ח׳) והיא דעת אונקלוס (תרגום אונקלוס על דברים י״ז:ח׳) ואיננו נכון אבל כפי מדרשו (ספרי שופטים קנב) בין דם לדם בין דם נדה לדם יולדת ולדם זבה בין דין לדין בין דיני ממונות לדיני נפשות לדיני מכות ובין נגע לנגע בין נגעי אדם לנגעי בתים לנגעי בגדים דברי ריבות השקאת הסוטה ועריפת העגלה וטהרת המצורע והנה טעמו ובין והלמ"ד לדעתם תשמש כמו בי"ת בין דם בדם דין בדין כלומר שיפלא דבר למשפט באחד מכל הדמים ובאחד מכל הדינין וכמוהו לוז שם העיר לראשונה (בראשית כח יט) בראשונה נגפו ה' במעיו לחלי לאין מרפא (דהי"ב כא יח) בחולי באין מרפא ויחפהו זהב טוב לככרים שש מאות (שם ג ח) בככרים וכן רבים או טעמו בין דם לכל הדמים בין דין לכל הדינין וכן וכל ריב אשר יבוא עליכם מאחיכם וגו' בין דם לדם בין תורה למצוה לחוקים ולמשפטים והזהרתם אותם ולא יאשמו לה' (שם יט י) וכפי פשוטו בין דם לדם וגו' בין ענין רציחות או דיני ממון או פצע וחבורה כל דברי ריבות אשר יהיו בשעריך ודיבר הכתוב בהווה כי בענייני המשפטים יהיו המחלוקות יותר משאר ההוראות אבל דין הזקן שוה בכולם ולכך אמר (דברים י״ז:י״א) ועשית על פי התורה וגו' ועל המשפט וגו' כי התורה תרמוז לשאר ההו ראות:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי כי יפלא ממך דבר. לשון העלמה, כמו (בראשית יח) היפלא מה' דבר. בין דם לדם. בין דם נקי לדם חייב, או בין דם טמא לדם טהור. בין דין לדין. הוא הממון. בין נגע לנגע. הכאות וחבלות, כגון פצע וחבורה. דברי ריבות. הוא הכלל.
סְפוֹרְנוֹ כי יפלא ממך. אע"פ שמניתם השופטים בכל עיר ועיר כדי שכל ב"ד ישפוט את עירו הנה בהולד ספק איך היה מפי השמועה לא ישפטוהו ב"ד של אותה העיר כפי מחשבתם אבל יהיה פסק דין כפי מחשבת רוב ב"ד הגדול וכן כשלא ירבו אלו על אלו:
אוֹר הַחַיִּים . הוצרך לומר , להעיר שלא נאמרו דינים אלו אלא במורה שהוא ראוי להורות משפט, וכן אמרו במשנה תלמיד שאינו ראוי להוראה פטור, אלא שראיתי בברייתא (שם פ"ז א) שדרשו פיטור תלמיד שאינו ראוי להוראה מאומרו כי יפלא במופלא שבב"ד, וכתבו רש"י ותוס' בהנחנקין שפירושו מופלא מומחה ולמעוטי תלמיד, והרמב"ם פירש בי"ד שהכוונה הוא מי שלא יפלא ממנו אלא דבר מופלא, ומעתה לפי זה אומרו למשפט לומר שאין הדין האמור בזקן זה אלא בהוראה למעשה, וכמו שאמרו במשנה שם וז"ל אינו חייב עד שיורה לעשות שנאמר והאיש אשר יעשה בזדון ע"כ, והנה מפסוק זה אין הוכחה אלא על מעשהו על פי הוראתו ולא אם הורה לאחרים לעשות, ולמדין לה מאומרו למשפט שאם הורה לאחרים חייב: או ירצה על זה הדרך למשפט הגם שהיה הלכה למעשה והורה לעשות הפך כוונת החולקים ונמצא הדין לא כן הוא אף על פי שהורה בדבר שחייב על זדונו כרת וכו' פירוש הגם שהורה לעשות הפך הרבים החולקים עליו לא יומת עד שיורה לעשות הפך אשר יגידו עליו בית דין הגדול שבלשכת הגזית, וכן מוכיחים הדברים בסנהדרין:
מַלְבִּי״ם [יח] כי יפלא ממך דבר, אחר שהזהיר למנות שופטים בכל עיר ועיר והם יהיו ג"כ המורים את העם את כל דברי התורה, וצוה שיהיה סנהדרין גדולה ממונה על כולם כנ"ל, למד אותנו באם יקימו חלוקי דעות במשפטי התורה או שיסתפקו באחת מהלכותיה איך יתנהגו, וכבר בארתי (ויקרא) ההבדל בין הפלאה ובין העלמה, שההפלאה מציין עת ידרוש ויחקור על הדבר והוא רחוק מהשגתו, ויפול רק על המורה שהוא ראוי לו לחקור ולדרוש את הדבר, לא המון עם שאין להם ענינים עם ההוראה עליהם יפול לשון העלמה לא לשון הפלאה, וע"כ במ"ש כי יפלא ממך דבר מדבר במופלא שבב"ד, פי' באחד מן המורים והשופטים (כמו שפרש"י בסנהדרין דף פט) לא מן המון העם. והנה דברי התורה יחלקו לג' ענינים א) דברים התלוים בבינה אנושית ובסברא כמו עבור שנים וקביעת חדשים שהם תלוים בידיעת תהלוכות הכוכבים וחכמת התכונה, וזה נקרא בשם עצה ובינה כמ"ש ומבני יששכר יודעי בינה לעתים, (דברי הימים א י״ב:ל״ג) וכן נקרא זה בשם עצה, שהיועץ הוא המחשב על שני דרכים לבחור את המוכשר אל התכלית וכמ"ש מרבה עצה מרבה תבונה וכמ"ש בספרי נשא (סי' קנח) נשיא יששכר לפי שזכה בעצה זכה שניתן בינה בחלקו, ב) ענינים שקבלו בהלכה למשה מסיני ואין להם שום רמז במקרא כמו שחשבם הרמב"ם בהקדמת המשניות, ג) דיני התורה היוצאים מן המקרא ע"פ המדות שהתורה נדרשת בהם וע"פ כללי הלשון אשר קבלנו ג"כ מראש צורים יסודותם בהדרי קדש, וג' חלוקות אלה שתפול בהם הפלאה סמכו עמ"ש כי יפלא ממך דבר למשפט, שמ"ש כי יפלא ממך הוא אם נפלא מבינתו בדברים היוצאים מעצת התבונה, ובמה שהוסיף כי יפלא דבר כולל אם לא ידעו איזה הלכה למשה מסיני שזה לא נכתב בתורה רק נמסר בדבור ע"פ כמ"ש בשבת (דף קלה) דבר ה' זו הלכה, ובמה שהוסיף למשפט, היינו דברים הנלמדים ממשפטי הלשון וממשפטי המדות שהתורה נדרשת בהם, ועתה באר באיזה ענינים תהיה ההעלמה, שהוא בין דם, ובין דין ובין נגע, היינו ספק שיפול בעניני דם שהוא ספק בדיני איסור והיתר, וספק שיפול בעניני דינים שבין אדם לחברו, וספק שיפול בנגעים לענין טומאה וטהרה, ומ"ש לדם לדין לנגע פי' חז"ל שהלמ"ד הוא למד החלוקה, כמו למינו, לגברים, למשפחותיהם, שר"ל כל מין ומין, וכן ר"ל כל דם ודם, שיפול ספק בדם נדה או בדם זיבה או בדם לידה וכן ר"ל כל מין דין, כי יש כמה מיני דינים משונים בהלכותיהם וכן כמה מיני נגעים, ויש עוד דברים ששייכים להוראת ב"ד ויצויר שיפלו בהם ספקות, ומציין זה במ"ש דברי ריבות, שיש הבדל בין ריב ובין דין, שהדין מציין שנדונים לפני הב"ד והריב מציין שיריבו זא"ז על דבר, ולשון דברי ריבות מציין: א) דברים שיפלו עליהם ריבות והם ערכין וחרמים והקדשות שהם עניני ממון שדרך בני אדם לריב בשבילם, ב) דברים הנסבבים ע"י ריבות וזו השקאת סוטה ועריפת עגלה וטהרת מצורע שגם זה בא ע"י ריב ולה"ר, ועוד יצויר ספקות בעניני צדקה ומת"ע לקט שכחה ופאה, שזה ציין במלת בשעריך שלשון זה בא במתנת עניים, שכל עיר ועיר חייבים לפרנס עניים שבהם, וברייתא זו מובאת בסנהדרין שם: [יט] וקמת ועלית אל המקום, מלת וקמת (המיותר) מורה כפי פשוטו על הקימה ממושבו, כי מדבר אל השופטים שדרכם לישב במושב ב"ד שהדיינים צריכים להיות, יושבים אמר שאם תסתפק בדין זה אין לך לישב ולדון דין זה רק לקום, ועלית אל המקום, ומ"ש מכאן אמרו, הוא מכפל הלשון, שמ"ש ועלית אל המקום ר"ל ושם תפגע הב"ד היושב בהר הבית, ומשם ובאת אל הכהנים הלוים שהוא הב"ד היושב על פתח העזרה, ומשם ובאת אל השופט הכללי שהוא סנהדרין גדולה שבלשכת הגזית, ומ"ש ועלית, כי המקום ההוא גבוה מכל העולם:

ט וּבָאתָ אֶל־הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל־הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט׃

רַשִׁ״י הכהנים הלוים. הַכֹּהֲנִים שֶׁיָּצְאוּ מִשֵּׁבֶט לֵוִי: ואל השפט אשר יהיה בימים ההם. וַאֲפִלּוּ אֵינוֹ כִּשְׁאָר שׁוֹפְטִים שֶׁהָיוּ לְפָנָיו, אַתָּה צָרִיךְ לִשְׁמֹעַ לוֹ – אֵין לְךָ אֶלָּא שׁוֹפֵט שֶׁבְּיָמֶיךָ (ראש השנה כ"ה):
אוּנְקְלוֹס וְתֵיתֵי לְוָת כָּהֲנַיָא לֵוָאֵי וּלְוָת דַיָנָא דִי יְהֵי בְּיוֹמַיָא הָאִנוּן וְתִתְבַּע וִיחַוּוּן לָךְ יָת פִּתְגָמָא דְדִינָא
אִבְּן עֶזְרָא הכהנים הלוים. כאשר פירשתי כי יש כהנים שאינם מייחוס לוי: ואל השופט. הוא המלך שכתב משנה התורה מיד הכהנים: ואל השופט. במקום שיהיה:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ובאת אל הכהנים הלוים. שהם מורי התורה. ואל השופט אשר יהיה בימים ההם. אין לך אלא שופט שבימיך, יפתח בדורו כשמואל בדורו, זהו לשון אשר יהיה בימים ההם, אע"פ שאינו בחכמה כשאר השופטים שהיו לפניו צריך אתה לשמוע לו, אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין, וכל שכן שאומר לך על ימין שהוא ימין ועל שמאל שהוא שמאל. וכתב הרמב"ן ז"ל הצורך במצוה זו גדול, כי התורה נתנה לנו בכתב, והדעות לא ישתוו בכל הדברים הנולדים ואז ירבו המחלוקות ותעשה התורה כמה תורות, ולכך חתך לנו הכתוב הדין הזה שנשמע לב"ד הגדול העומד לפני השי"ת בכל שיאמר לנו בפירוש התורה כמו שקבלו עד משה מפי הגבורה, כי על הדעת שלהם הוא נותן לנו את התורה אפילו יהיה בעיניך בהפך מדעתך כמי שמחליף הימין בשמאל, וכל שכן שיש לך לחשוב כי הם יודעי האמת ורוח הקדש שורה עליהם לכוין אל האמת לעולם.
אוֹר הַחַיִּים . פירוש עליך אתה לדרוש שיאמרו לך טעם הדין, והם גם כן חייבים להגיד לך טעם דבריהם, אבל אם לא דרש אין חיוב עליהם להגיד לו:
מַלְבִּי״ם [כ] ובאת אל הכהנים הלוים, כבר בארנו (בסי' הקודם) שמציין בזה הב"ד שיושבים על פתח העזרה, ומדרגתם כמדרגת ב"ד שביבנה שאין חייב מיתה על המראתם, בכ"ז אם אמרו לו מצוה לשמוע בקולם וה"ה בקול ב"ד שביבנה, ומ"ש אל הכהנים הלוים מלמד שמצוה שימצאו בין הסנהדרין כהנים ולוים שהם נקבעו בעצם להורות וללמד כמ"ש יורו משפטיך ליעקב (דברים ל״ג:י׳) כי לא תאבד תורה מכהן (ירמיהו י״ח:י״ח) כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו (מלאכי ב׳:ז׳) ובכ"ז אינו מעכב בדיעבד, דהא כתיב ואל השופט שפירושו או אל השופט (כמו שפי' בפסוק יב): [כא] אשר יהיה בימים ההם, מ"ש ריה"ג נזכר בסנהדרין (דף כח), ומ"ש ד"א כן הגיה הגר"א נזכר בר"ה (דף כה ע"ב), ומ"ש את דבר המשפט ולא אמר את המשפט, מציין שלא לבד המשפט עצמו כי גם דבריו ופרטיו ודקדוקיו צריך לדרוש מפיהם:

י וְעָשִׂיתָ עַל־פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן־הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ׃

אוּנְקְלוֹס וְתַעְבֵּד עַל מֵימַר פִּתְגָמָא דִי יְחַוּוּן לָךְ מִן אַתְרָא הַהוּא דִי יִתִּרְעֵי יְיָ וְתִטַר לְמֶעְבַּד כְּכֹל דִי יַלְפֻנָךְ
אוֹר הַחַיִּים . פירוש לא מבעיא המשפט עצמו שהגידו לך אלא אפילו משפטים אחרים הנבנים על פי שמועה זו, כי כמה משפטים יסתעפו מפרט משפט אחד:
מַלְבִּי״ם [כב] ועשית עפ"י הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא אשר יבחר ה', ר"ל רק אם הגידו לך בלשכת הגזית לא אם יצאו ממקומם, כמ"ש סנהדרין (דף יד) מצאן אבית פגי והמרה עליהם יכול תהיה המראתו המראה ת"ל וקמת ועלית אל המקום, ופרש"י ותוס' דבית פגי לאו דוקא רק חוץ ללשכת הגזית, וע"ז כפל שנית מן המקום ההוא אשר יבחר ה' ומזה מוכח שאין חייב מיתה על המראת ב"ד שביבנה הגם שמצוה לשמוע להם (כנ"ל סי' כ):

יא עַל־פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל־הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר־יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן־הַדָּבָר אֲשֶׁר־יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל׃

רַשִׁ״י ימין ושמאל. אֲפִלּוּ אוֹמֵר לְךָ עַל יָמִין שֶׁהוּא שְׂמֹאל וְעַל שְׂמֹאל שֶׁהוּא יָמִין, וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁאוֹמֵר לְךָ עַל יָמִין יָמִין וְעַל שְׂמֹאל שְׂמֹאל (ספרי):
אוּנְקְלוֹס עַל מֵימַר אוֹרַיְתָא דִי יַלְפֻנָךְ וְעַל דִינָא דִי יֵימְרוּן לָךְ תַּעְבֵּד לָא תִסְטֵּי מִן פִּתְגָמָא דִי יְחַוּוּן לָךְ יַמִינָא וּשְׂמָאלָא
אִבְּן עֶזְרָא על פי התורה אשר יורוך. בדבר המופלא:
רַמְבַּ״ן ימין ושמאל אפילו אם אומר לך על ימין שהוא שמאל או על שמאל שהוא ימין לשון רש"י (רש"י על דברים י״ז:י״א) וענינו אפילו תחשוב בלבך שהם טועים והדבר פשוט בעיניך כאשר אתה יודע בין ימינך לשמאלך תעשה כמצותם ואל תאמר איך אוכל החלב הגמור הזה או אהרוג האיש הנקי הזה אבל תאמר כך צוה אותי האדון המצוה על המצות שאעשה בכל מצותיו ככל אשר יורוני העומדים לפניו במקום אשר יבחר ועל משמעות דעתם נתן לי התורה אפילו יטעו וזה כענין רבי יהושע עם ר"ג ביום הכיפורים שחל להיות בחשבונו (ר"ה כה) והצורך במצוה הזאת גדול מאד כי התורה נתנה לנו בכתב וידוע הוא שלא ישתוו הדעות בכל הדברים הנולדים והנה ירבו המחלוקות ותעשה התורה כמה תורות וחתך לנו הכתוב הדין שנשמע לבית דין הגדול העומד לפני השם במקום אשר יבחר בכל מה שיאמרו לנו בפירוש התורה בין שקבלו פירושו עד מפי עד ומשה מפי הגבורה או שיאמרו כן לפי משמעות המקרא או כוונתה כי על הדעת שלהם הוא נותן (ס"א לנו) להם התורה אפילו יהיה בעיניך כמחליף הימין בשמאל וכל שכן שיש לך לחשוב שהם אומרים על ימין שהוא ימין כי רוח השם על משרתי מקדשו ולא יעזוב את חסידיו לעולם נשמרו מן הטעות ומן המכשול ולשון ספרי (שופטים קנד) אפילו מראין בעיניך על הימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין שמע להם:
כְּלִי יָקָר לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל. פירש"י אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל כו', נראה שדקדק זה מדלא קאמר לא תסור ימין ושמאל מן הדבר ומדקאמר ימין ושמאל אחר אשר יגידו לך, ש"מ שהכי קאמר אע"פ שכפי האמת אינו ימין ושמאל זולת מה שהם יגידו לך שהוא ימין ושמאל, ובטעם דבר זה נתקשו המפרשים ונתנו טעמים רבים שנין דין מן דין. וכפי האמת אין אני רואה שום קושי בדבר, כי כבר אמרו רז"ל שמא יאמר אדם הואיל והללו מטהרין והללו מטמאין, הללו אוסרין והללו מתירין, היאך אני למד תורה מעתה ת"ל נתנו מרועה אחד כלן אל אחד נתנן כו', וקשה הלא הדרא קושיא לדוכתה וסוף סוף היאך אני למד תורה, אלא ביאור הדבר הוא שבכל דבר טומאה וטהרה יש כמה פנים לטהרו, וכמה פנים לטמאו, ואם התורה טהרתו הוא מפני שהצדדים המראים פני טהרה הם מרובים יותר מן הפנים המראים פני טומאה וכן להפך, והוא הדין בדבר מותר ואסור, וכשר ופסול, ומטעם זה אמרו רז"ל שאין ממנין לסנהדרין עד שיודע לטהר השרץ מן התורה, וטעמו של דבר שאם לפעמים צריכין להוראת שעה לפסוק נגד התורה משום עת לעשות לה' הפרו תורתך אז יכול החכם או הנביא לצרף לסברת עת לעשות לה' אותן מיעוט סברות שכבר נדחו מחמת הרוב ולילך אחר המיעוט כהוראת אליהו בהר הכרמל, אבל אם אין החכם או הנביא יודע שום סברא אל ההפך אז לעולם לא יטהרו אפילו בהוראת שעה והרי הוא מחויב לטהרו מטעם סמוך עת לעשות לה' למיעוט סברות הנוטין אל ההפך ואתרע רובא דכנגדו, ואם ב"ד שלמטה פוסקים טהור על דבר שהוא טמא מן התורה הואיל שיש סברות גם לטהרו סמוך רובא של ב"ד שלמטה שהסכימו לטהרו אל מיעוט סברות שיש לו בלאו הכי לטהרו ואתרע רובא של טומאה, כי נתן ה' כח גם לבית דין שלמטה לעשות סברות לכאן ולכאן ונתרבו הסברות הנוטין לצד טהרה וע"כ יפה אמרו רז"ל עשה אזנך כאפרכסת וקנה לב לשמוע דברי המטהרין ודברי המטמאין, כי כפי האמת כל אדם צריך לכל הסברות כי א"א לו להיות מן הסנהדרין עד אשר יהיה ידו בכל הסברות, ומטעם זה ראוי לקבל מהם אפילו אם אומרים על ימין שהוא שמאל מצד אותן סברות הנוטים גם לצד שמאל וזה דרך נכון מאד. ואם נפשך לומר שאמרו זה על הדינין, שאין לדיין כ"א מה שעיניו רואות כמ"ש ועמכם בדבר משפט. והוא קאי על מ"ש למעלה בין דין לדין כי הכל לפי ראות עיני הדיין, אז הדבר מבואר מעצמו כי בידו לדון על פי אומד דעתו כמ"ש אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם. ואמר שפטו, על שלשתן, ובשעריכם, לשון שיעור כי שלשתן צריכין השערה שכלית ואומד הדעת לפי הזמן והמקום והענין, כי לפעמים צריך לשנות האמת מפני השלום וכיוצא, וכן השלום אינו טוב לעצמו בכ"מ כי כנוס לרשעים רע להם ורע לעולם, וכן המשפט צריך שיעור ואומד הדעת בדרך שנתבאר.
מַלְבִּי״ם [כג] על פי התורה, מבואר שצריך שיהיה עקרו מד"ת ופי' מד"ס, שעז"א אשר יורוך, ובענין הזה מחולקים הרמב"ם עם הרמב"ן בשרש א' למנין המצות והרמב"ן הביא מספרי זה ראיה לשטתו ולדלות הענין הזה מבורותיו ופלגיו יבלי מים יצטרך חבור מיוחד לכן הנחתיו עתה כמו שהוא יופיע רצון מאת ה': [כד] ועל המשפט וגו' תעשה, הוא מ"ע, לא תסור הוא מל"ת, ומ"ש ימין ושמאל, היינו לפי דמיונך שתדמה שמהפכים שמאל לימין בכ"ז לא תסור, כי באמת הלכה כדבריהם ועל דעתם ניתנה התורה ורוח ה' תנהלם לכוון ההלכה ולא יטעו:

יב וְהָאִישׁ אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ אֶל־הַכֹּהֵן הָעֹמֵד לְשָׁרֶת שָׁם אֶת־יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אוֹ אֶל־הַשֹּׁפֵט וּמֵת הָאִישׁ הַהוּא וּבִעַרְתָּ הָרָע מִיִּשְׂרָאֵל׃

אוּנְקְלוֹס וּגְבַר דִי יַעְבֵּד בִּרְשַׁע בְּדִיל דְלָא לְקַבָּלָא מִן כַּהֲנָא דְקָאֵם לְשַׁמָשָׁא תַמָן קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ אוֹ מִן דַיָנָא וְיִתְקְטֵל גַבְרָא הַהוּא וּתְפַלֵי עָבֵד דְבִישׁ מִיִשְׂרָאֵל
אִבְּן עֶזְרָא ומת האיש ההוא. בית דין ימיתוהו והטעם וכל ישראל ישמעו ויראו וכאשר הזכיר השופט באר המשפטים שהוא חייב לשמרם:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי והאיש אשר יעשה בזדון. והוא חכם מחכמי ישראל שירצה לחלוק עם ב"ד הגדול ועשה הוראה לעצמו שלא כדעת הב"ד הגדול בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת, הוא הנקרא זקן ממרא והוא חייב מיתה. ומת האיש ההוא. ימיתוהו בית דין.
סְפוֹרְנוֹ והאיש אשר יעשה בזדון. שיורה הלכה למעשה נגד הוראת ב"ד הגדול. ומת האיש ההוא. ע"פ ב"ד הגדול ובזה כל העם ישמעו וייראו:
מַלְבִּי״ם [כה] והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע אל הכהן, מדבר מן המורה שבא לשאל מן הסנהדרין ואינו שומע לקולם הוא חייב מיתה, אבל הדיוט העושה ע"פ הוראת הבד"מ אינו חייב מיתה, כי הוא אינו עושה זה מצד שאינו שומע רק מצד ששומע לב"ד מורה שבעירו והכתוב אומר אשר יעשה לבלתי שמוע ולא העושה מצד ששומע מפי ב"ד מורה שבעירו, וא"כ החיוב הוא רק למורה הממרה ומורה הפך מדברי הסנהדרין לא להדיוט העושה על פיו, והיל"ל אשר יורה בזדון, עז"א שאינו חייב על הוראה בלבד רק על מעשה שעשה כהוראתו או שהורה לעשות, והתנה עוד שתהיה ההמראה בזדון לא ע"י שגגה, שנתחלף חלב בשומן, ועוד התנה לבלתי שמוע אל הכהן רק מי ששמע מן הכהן בעצמו לא אם שמע מן השומע: [כו] אל הכהן העומד לשרת, מכלל דשירות יעומד, ולקמן (סי' נא) למד לה ממ"ש לעמוד לשרת, ובזבחים (דף כב) למד עכובא ממ"ש העומדים לשרת ופי' רי"א דכאן לענין עבודה ולקמן לענין נ"כ שנקרא ג"כ שירות, ולעכובא בשניהם ידעינן ממ"ש העומדים לשרת, וממ"ש או אל השופט מביא ראיה למ"ש (סי' כ) שאף שאין כהנים ולוים כשר כי משם אין ראיה כ"כ שי"ל שמ"ש ואל השופט הוא וי"ו המחברת, שיבא אל הכהנים והשופט שהם הב"ד שיש בם כהנים ג"כ, ועקר הראיה מכאן שאמר או אל השופט, ומ"ש ומת סתם מיתה הוא בחנק אתיא כר' יונתן:

יג וְכָל־הָעָם יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ וְלֹא יְזִידוּן עוֹד׃

רַשִׁ״י וכל העם ישמעו. מִכָּאן שֶׁמַּמְתִּינִין לוֹ עַד הָרֶגֶל וּמְמִיתִין אוֹתוֹ בָּרֶגֶל (סנהדרין פ"ט):
אוּנְקְלוֹס וְכָל עַמָא יִשְׁמְעוּן וְיִדְחֲלוּן וְלָא יַרְשִׁיעוּן עוֹד
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי וכל העם ישמעו וייראו. בזמן שיהיו כל העם, ודרשו רז"ל שממתינין לו עד הרגל שכל ישראל נאספים.

יד כִּי־תָבֹא אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל־הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי׃

אוּנְקְלוֹס אֲרֵי תֵעוֹל לְאַרְעָא דַיְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ וְתֵירְתַהּ וְתֵיתֵב בַּהּ וְתֵימַר אֱמַנִי עֲלַי מַלְכָּא כְּכָל עַמְמַיָא דִי בְסַחֲרָנָי
רַמְבַּ״ן ואמרת אשימה עלי מלך על דעת רבותינו (ספרי ראה סז, סנהדרין כ א) כמו ואמור אשימה עלי מלך, והיא מצות עשה, שיחייב אותנו לומר כן אחר ירושה וישיבה, כלשון (דברים כב ח): ועשית מעקה לגגך וזולתם. והזכיר ואמרת, כי מצוה שיבואו לפני הכהנים הלוים ואל השופט, ויאמרו להם 'רצוננו שנשים עלינו מלך'. ולפי דעתי עוד, שגם זה מרמיזותיו על העתידות, שכן היה כששאלו להם את שאול, אמרו לשמואל (שמואל א ח ה): "שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגוים", וכן כתוב שם (שמואל א ח כ): "והיינו גם אנחנו ככל הגוים ושפטנו מלכנו וגו'", כי מה טעם שתאמר התורה במצוה ככל הגוים אשר סביבותי, ואין ישראל ראויים ללמד מהם ולא לקנא בעושי עולה! אבל זה רמז לענין שיהיה, ולכך באה הפרשה בלשון הבינוני, כאשר פירשתי כבר.
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ככל הגוים אשר סביבותי. טעם סביבותי מפני שארץ ישראל הוא הקו האמצעי של מטה, וזהו לשון סביבותי כי כל הארצות סובבות אותה, כענין שכתוב (יחזקאל ה) זאת ירושלים בתוך הגוים שמתיה וסביבותיה ארצות, וא"כ ישראל דרין בתוך שבעים אומות המקיפין את הארץ, ומזה אמר ככל הגוים אשר סביבותי. וכן הזכיר דוד ע"ה על זה (תהלים קיח) כל גוים סבבוני בשם ה' כי אמילם, וזו היא עלוין של ישראל והארץ הקדושה גם כן שהם מכוונים כנגד הקו האמצעי של מעלה שהוא חלקם של ישראל, ששבעים שרים מקיפין אותו, ממה שדרשו אמר הקב"ה לשבעים מלאכים הסובבים כסא כבודו בואו ונבלבל לשונם, וכן כתוב (מלכים א כב) ראיתי את ה' יושב על כסאו וכל צבא השמים עומדים עליו מימינו ומשמאלו, אלו שבעים שרים, אלו מיימינים לזכות ואלו משמאילים לחובה, וכן כתוב עוד (תהלים פט) ונורא על כל סביביו. לכך באר דוד ע"ה ואמר כי לא יבטח באדם הידוע ולא בנדיבים שהם שבעים שרי האומות, אלא בשם ה', והוא קו האמצעי חלקן של ישראל, ובו יכרית את כלן, וזהו (שם קיח) בשם ה' כי אמילם.
סְפוֹרְנוֹ אשימה עלי מלך ככל הגוים. שתהי' המלכות לו ולזרעו לא כענין השופטים שהיה השופט מולך הוא בלבד אבל לא זרעו אחריו. ועל מנוי שופט למלך בזה האופן נצטוו בביאתם לארץ כאמרו ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה. אמנם שיהיה כמלכי הגויים מחזיק במלכות הוא וזרעו נמאס אצל האל יתברך. אבל צוה שכאשר יקשו ערפם להעמיד להם מלך בזה האופן, לא יבחרו אלא אדם כשר שיבחר בו ה' (פסוק טו), ולא יעביר ישראל על דת, ושלא יהיה איש נכרי (שם), אף על פי שיהיה אדם כשר, ואף על פי שיהיה גבור ואיש מלחמה. וכאשר חטאו בשאלת המלך שימלוך הוא וזרעו ככל הגוים (שמואל א ח, ה), היה העונש עליהם בתקלות הקורות להמון בשביל המלך כאמרו וצעקתם ביום ההוא מפני מלככם אשר בחרתם לכם, ולא יענה ה' אתכם ביום ההוא (שם שם פסוק יח), וכאמרו אתן לך מלך באפי, ואקח בעברתי (הושע יג, יא). והיה הרשות במנוי המלך כמו שהיה הרשות ביפת תואר, אשר רמז שסופו לשנאתה ולהוליד ממנה בן סורר ומורה, כמו שקרא לדוד בדבר אבשלום:
אוֹר הַחַיִּים . מאומרו "כי תבוא... ואמרת" משמע כי לא מצוה ה' עליהם למלוך מלך, אלא אם יאמרו הרשות בידם; וממה שגמר אומר "שום תשים", שיעור הלשון מוכיח שמצות ה' היא להמליך עליהם מלך! ונראה, שכוונת הכתובים היא על-זה הדרך. לפי שיש במינוי המלך שני גדרים: * א' שיהיה המבטח בו להנהיג המלחמות בעוצם חכמתו, ולצאת כגיבור ביום קרב, כסדר מלכי האומות, וזה הוא דבר שנאוי בעיני ה', כי סדר מלכי האומות לא ילכו בהם אחרי כישרון המעשה, אלא אחרי תועליות החושיות, הגם שלא ימצא בו דבר טוב מהמושכל, גם ישימו בו כסלם ותקוותם ומן ה' יסור לבבם. * וגדר ב' הוא לכבוד ולתפארת ישראל, וכדי שה' יעשה בזכותו, כדרך שהיה ה' מושיע ישראל ביד השופטים וביד מלכי ישראל הכשרים, וצא ולמד מדוד המלך וכו', ודבר זה הוא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם. ולזה בא דברו הטוב כאן. * ואמר: - וזה גדר הראשון שזכרנו, * וגמר אומר: , פירוש, לא יקום הדבר הרע הזה, אלא המשימות שתשים הוא על-זה הדרך אשר יבחר ה' אלהיך בו. ואמרו רבותינו ז"ל וז"ל אין מעמידין מלך בתחילה אלא על פי בית דין של שבעים ואחד זקנים ועל פי נביא וכו' עד כאן, ומלך המתמנה על הגוים, כמו שבא בדבריהם ככל הגוים. וכפי זה מאמר שום תשים היא מצוה ושלילת גדר כנגד תנאיה ולזה נתחכם ה' להקדים מאמר ואמרת אשימה וגו' להעירך את אשר יכון אליו לשלול אותו במאמר שום תשים וגו' שזולת זה לא הייתי מבין שאוסר לשום מלך ככל הגוים ויהיה זה וזה ולא חש להבין במאמר שום תשים שהוא רשות מכפל שום תשים. ותמצא שה' הקפיד על ישראל כששאלו בימי שמואל לתת להם מלך והענין קשה למה הקפיד ה' עליהם והלא לו יהיה שכונת ה' בפסוק זה לרשות ולא למצוה סוף סוף הרשות נתונה. וכפי מה שכתבנו יש מקום לה' להקפיד על הדבר כיון שציוה ה' עליהם לבל יאמרו לשום מלך ככל הגוים כמו שפרשנו ושאלו המלך ואמרו לשפטנו ככל הגוים לזה הקקפיד ה' אבל אם היו שואלים להם מלך כרצונו יתברך לא לכח ולגבורה כדרך הגוים היו מקימין מצות עשה. וראיתי בסנהדרין פרק כהן גדול שנחלקו רבותינו ז"ל וז"ל רבי יהודה אומר שלוש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה. רבי נהוראי אומר לא נאמרה פרשה זו אלא כנגד תרעומתן שנאמר ואמרת אשימה עלי מלך וגו' עד כאן. ודברינו עולין לדברי רבי יהודה ולא לדברי רבי נהוראי והגם שהלכה כרבי יהודה וכן פסק הרמב"ם בפרק א' מהלכות מלכים אף על פי כן צריך לישב הכתוב לסברת רבי נהוראי שפשט אמרו שום תשים יגיד שמצות ה' לשים מלך. ואפשר לומר כי אם ישראל יהיו כשרים ולא ישאלו מלך והיה ה' למלך עליהם כדרך אמרו וה' עליכם מלככם גם ה' יחפוץ להיות מלך ישראל הוא לבדו אבל אם ישראל יכנסו בגדר שאלה שחפצים במלך עליהם אז מצות המלך עליהם לעשותו כאמרו שום תשים. ולזה לא אמר הכתוב שום תשים אלא לאחר מאמר ואמרת אשימה וגו' וכפי זה אפילו אליבא דרבי נהוראי יפרש שום תשים מצוה אחר שיאמרו אשימה וגו'.
מַלְבִּי״ם [כז] כי תבא אל הארץ וירשתה, עקר הכוונה ללמד שלא נתחייבו בזה עד אחר ירושה וישיבה כמ"ש בקדושין (דף לז), ודברי הספרי הם דברי אגדה שהגם שאין מצוה זו נוהגת עד אחר ירושה וישיבה בכ"ז גדול כח המצוה שיקדים שכרם קודם שבא העת להתחייבות המצוה ויעזר להם לבא אל הארץ ושבשכר הביאה יכבשו וישבו ויזכו לקיים מצוה זו: [כח] ואמרת אשימה עלי מלך, לר' יהודה הוא צווי אני מצוך שתאמר אל הנביא והסנהדרין אשימה עלי מלך, דאין לפרש ואמרת היינו אם תאמר, דהא אמר שום תשים הרי מצווים לשום מלך וא"כ מצווים לאמר אשימה, ומה שנענשו בימי שמואל היינו מפני שהקדימו על ידם, ודבר זה פרשתי היטב בפירושי לס' שמואל שם, שצווי המלך הוא רק בעת שמתנהגים כפי דרך העולם והטבע שאז צריך שיהיה עליהם איש אחד שינהיגם בעניני הכלל, ללחום מלחמותיהם ולשפטם, אבל בימי שמואל שהיו מונהגים ע"י זכותו של שמואל בהנהגה נסיית אלהית וה' היה המלך היוצא לפניהם ללחום מלחמותיהם ויתר עניניהם לא היה צורך להם למלך, וכמ"ש הלוא קציר חטים היום אקרא אל ה' ויתן קולות ומטר ודעו וראו כי רעתכם רבה אשר עשיתם וגו' לשאול לכם מלך (שמואל א י״ב:י״ז), ר"ל אחר שאתם רואים שבחיי אתם מונהגים ע"י ה' בהנהגה נסיית ע"י תפלתי לא היה לכם לשאול מלך בחיי, רק אחר מות שמואל שאז נפסק הענין הנסיי והיתה הנהגתם בדרך הטבע אז היו מצווים לשאול להם מלך, ועז"א חז"ל ששאלוהו שלא בעונתו ר"ל שבחיי שמואל לא היה הזמן לזה, וז"ש ולמה נענשו בימי שמואל מפני שהקדימו על ידם, ודעת ר' נהוראי שמ"ש ואמרת אשימה עלי מלך אינו צווי רק בגנאי ישראל מדבר שעתידים אתם להתרעם ולומר כך, ובסנהדרין (דף כ ע"ב) ר' נהוראי אומר לא נאמרה פ' זו אלא כנגד תרעומתם, וע"ז הוסיף ר' נהוראי שבקשו כדי להעבידם ע"ז כמ"ש והיינו גם אנחנו ככל הגוים, ואמר השם שבעת שתאמרו כך אז שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלהיך בו, לא שינהג אתכם בדרכי העכו"ם שסביבותיכם, ועי' בפי' שמואל שם הארכתי בזה:

טו שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא־אָחִיךָ הוּא׃

אוּנְקְלוֹס מַנָאָה תְמַנֵי עֲלָךְ מַלְכָּא דִי יִתִּרְעֵי יְיָ אֱלָהָךְ בֵּהּ מִגוֹ אַחָיךְ תְּמַנֵי עֲלָךְ מַלְכָּא לֵת לָךְ רְשׁוּ לְמַנָאָה עֲלָךְ גְבַר נוּכְרַי דִי לָא אֲחוּךְ הוּא
רַשְׁבַּ״ם איש נכרי: להלחם מלחמותיכם: אשר לא אחיך הוא: כי יסיתכם לעבוד ע"ז:
אִבְּן עֶזְרָא שום תשים. רשות: אשר יבחר ע״‎פ נביא או משפט האורים והטעם לא אשר תבחר אתה: לא תוכל. מדרך האמת: לא אחיך שאיננו ממשפחת ישראל ולא אדומי אע״‎פ שכתוב בו אחיך ובעבור כי הסוסים בימים ההם היו מוציאים ממצרים והעד דברי שלמה ותצא מרכבה ממצרים והנה יצטרך למען הרבות סוסיו שיחטיא העם לשוב אל מצרי' וזה דבר ברור כי השם גאלם משם ובשובם יחללו השם ואורי' הנביא בסכנת הנפש ברח לשם גם ירמיהו בעל כרחו הלך לשם:
רַמְבַּ״ן וטעם אשר יבחר ה' אלהיך בו על דעת המפרשים, שיהיה נבחר על פי נביא או במשפט האורים, יצוה הכתוב תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלהיך בו, כי הוא יבחר ולא אתה. ובספרי: "שום תשים עליך מלך - מת מנה אחר תחתיו, מלך - ולא מלכה, אשר יבחר ה' אלהיך - על פי נביא". אם כן, מה טעם להזהיר לא תוכל לתת עליך איש נכרי, והשם לא יבחר בנכרי? אבל לדעת רבותינו יש בכתוב הזה תנאי נסתר, יאמר שום תשים עליך המלך שיבחר השם בו אם תוכל לעשות כן שיענך השם בנביאים, אבל איש נכרי לא תוכל לתת עליך לעולם. ועל דרך הפשט אמרו: שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלהיך בו, ולא אשר שנא ה' אלהיך, כי הוא בחר בישראל ולהיות המולך מבחוריו ולא מקרב העמים אשר שנא. ודעתי בדרך הפשט, כי טעם אשר יבחר שכל מולך על עמים מאת האלהים היא לו, כענין שכתוב (דניאל ד כט): "די שליט עלאה במלכות אנשא ולמאן די יצבא יתננה". וכך אמרו (ב"ב צא) אפילו ריש גרגותא מן שמיא מוקמי ליה. יאמר "שום תשים עליך מלך, כל אשר יהיה נגזר מן השמים שימלוך, ואם הוא מקטני שבטי ישראל ומשפחתו הצעירה; אבל איש נכרי לא תמליך עליך לעולם". וכן על דרך הפשט "המקום אשר יבחר ה' אלהיך בו", כל שיבנו שם בית המקדש לה', הכל מרצון ה'.
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי שום תשים עליך מלך. ע"ד הפשט זו מצות עשה שיהיה בישראל מלך. ושלש מצות נצטוו ישראל כשנכנסו בארץ, למנות להם מלך דכתיב שום תשים עליך מלך, להכרית זרעו של עמלק דכתיב (דברים כה) והיה בהניח ה' אלהיך לך מכל אויביך וגו' תמחה את זכר עמלק מתחת השמים, לבנות בית הבחירה דכתיב (שם יב) לשכנו תדרשו ובאת שמה. מנוי המלך קודם להכרתת עמלק דכתיב (שמואל א טו) אותי שלח ה' למשחך למלך, עתה לך והכיתה את עמלק, והכרתת עמלק קודמת לבנין הבית, דכתיב (שם ב ז) ויהי כי ישב המלך בביתו וה' הניח לו מסביב, ויאמר המלך אל נתן הנביא ראה אנכי יושב בבית ארזים וארון האלהים יושב בתוך היריעה. והנה מצוה זו לדעתם של ישראל שהם עתידין שישאלוהו לא לדעתו של הקב"ה, כי הוא יתעלה המלך ההולך בתוך מחניהם משגיח על פרטיהם, וזה העם הנבחר אשר אדון הכל מלכו, ולכך הקשה בעינו יתעלה כששאלוהו לשמואל הנביא, הוא שאמר לו (שם א ח) כי לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלוך עליהם, ונתן להם את שאול למלך ולא מדעתו ורצונו, וכענין שכתוב (הושע ח) הם המליכו ולא ממני השירו ולא ידעתי, וכתיב (שם יג) אתן לך מלך באפי ואקח בעברתי, ואתן לך מלך באפי זה שאול המלך הראשון, ואקח בעברתי, זה צדקיהו המלך האחרון שלוקח ביד נבוכדנצר בעברתו של הקב"ה ואירע בו מה שאירע, וצא ולמד מה הגיע אלינו מתחת יד המלכים, שכן דרשו רז"ל שאול נפל בהר הגלבוע, דוד נתן מגפה שנאמר (שמואל ב כד) ויתן ה' דבר בישראל, אחאב העציר את הגשמים עליהם דכתיב (מלכים א יז) אם יהיה השנים האלה וגו', צדקיהו החריב המקדש. ומה שהסכימו כל ישראל עליו ושאלוהו, כך אמרו במסכת סנהדרין, עמי הארץ קלקלו ששאלוהו למלחמותיהם שנאמר (שמואל א ח) ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו, אבל זקנים שבהם ששאלוהו לשופטם ולרדות סרבנים שבהם. וע"ד המדרש שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך, אין רוכבים על סוסו ואין יושבין על כסאו ואין משתמשין בשרביטו ולא בכתרו ולא באחד מכל כלי תשמישו, ואפילו מחל על כבודו אין כבודו מחול, וכשהוא מת כליו נשרפין עליו, וכן לא ישתמשו בעבדיו ובשפחותיו אלא מלך אחר, לפיכך אבישג השונמית היתה מותרת לשלמה ואסורה לאדוניה, אבל אשתו של מלך אסורה לאחר לעולם. אפילו הנביא עומד לפני המלך ומשתחוה לו ארצה, שנאמר (מלכים א א) הנה נתן הנביא ויבא לפני המלך וישתחו למלך על אפיו ארצה. והמלך עומד לפני כהן גדול בשעה שצריך לשאול במשפט האורים, שנאמר (במדבר כז) ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו במשפט האורים. וע"ד הקבלה שום תשים עליך מלך, ידוע כחו של מלך מה הוא, כי הוא רגל רביעי שבמרכבה הנקרא מלכות, כי הכתרים עם המכריע הם שלשה אבות המרכבה, והמלכות הוא הרביעי, וכנגדו מלך ישראל, והמלכות נקרא צדק, ופסוק מלא הוא (ישעיה לב) הן לצדק ימלך מלך, והוא שנאמר עליו (תהלים קיח) אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה, כי היא האבן המשלמת הבנין, ומאסו בה הבונים הם האבות שכל העולם נבנה מהם, שכל אחד ואחד לקח מדתו למעלה ממנה, ולכך בא דוד ולקחה לחלקו והיתה לראש פנה, כי היא האבן הראשה והפנה הרביעית. ואע"פ שמלך למעלה מן המלכות, מצינו במקומות שהמלכות נקרא מלך, והוא שכתוב (ישעיה מד) מלך ישראל וגואלו ה' צבאות, וכן (תהלים קמה) ארוממך אלוהי המלך, על המלכות נאמר, וזהו לשון ארוממך וזהו שנכתב אלוהי מלא בוא"ו. ותמצא בספר יצירה, פנה עשירית וחתמו בו העשרה. וא"כ מוכרח הוא למנות בישראל מלך, ובלבד שתהיה כוונתם לשם שמים לכוונת המצוה, וזה מבואר. ולשון שום תשים היה יכול לומר תמנה או תקים, אבל הוא מלשון סם, ובא לרמוז כי המלך הוא סם חיים כי הוא כלול מן הכל, וזהו לשון שום תשים, והכל לפי הכוונה ששואלין אותו. אשר יבחר ה' אלהיך בו. בא ללמד שהמלכות וכן כל שאר המעלות כלן מן השמים הן, והבחירה ההיא מאת עליון היתה, וכן אמרו רז"ל אפילו ריש גרגותא מן שמים מוקמי ליה, וכן אמר הכתוב (דניאל ה) די שליט עילאה במלכות אנשא ולמאן די יצבא יתניניה. מקרב אחיך תשים עליך מלך. דרשו רז"ל עד שיהא אביו ואמו מישראל, וזהו לשון מקרב אחיך. ומכאן יש ללמוד שכל מי שאינו אחיך אינו ישראל, וכל מי שאינו מישראל נקרא נכרי.
כְּלִי יָקָר - רבים אומרים מי יראנו טוב ביאור מספיק על הספק הגדול... ויש אומרים שהתרעומת היה על שאמרו "לשפטנו ככל הגויים", שישפוט אותם בנימוסי הגויים. ויש אומרים, שאין פרשה זו מצוה, אלא הודעת דברים, שהקב"ה מגיד מראשית אחרית שכך יבקשו ישראל לעתיד, והתיר להם ה'; ומהרי"א האריך בויכוח זה. ואומר אני דעתי בקצרה, שהרצון האלהי היה שלצדק ימלוך מלך עליהם, כדי להטיל מוראו על כולם... ולא לצורך המשפטים, שהרי היו בתי דינים קבועים בכל עיר, אלא לצורך קיבוץ ותיקון המדינות; אך באופן זה שתהיה אימת מלכות עליהם... לכך נאמר , כי לאחר ירושה וישיבה ישמן ישורון ויבעט, ואיש הישר בעיניו יעשה כשאין מלך בישראל. ואז ודאי יאמרו השרידים אשר ה' קורא כי עת לעשות, לשאול מלך, שיהיה מוראו עליי, כי כן משמע לשון "עליי", שיהיה עליון עליי ומושל ורודה בי בחזקת היד ככל הגויים אשר סביבותיי לעשות כמתוקנים שבהם, שאינן בועטים במלכיהם, ומקבלים עליהם מרות, ומציאת זמנינו יוכיח... אבל בימי שמואל לא דיברו נכונה, כי אמרו , לא אמרו עלינו מלך אלא לנו, כי לא רצו לקבל מרות שיהיה מוראו עלינו, אלא יהיה לנו, מסור בידינו להקים מלכין ולהעדה מלכין, והיוצא לנו מזה, שבעל כרחו יחניף לנו. ועל כן אמרו "לשפטנו ככל הגויים", כי עיקר צורך החנופה הוא במשפטים, וכמנהג ארצות אלו, שמקבלים איזה רב על זמן ידוע, כדי שלא יהיה אימתו עליהם, ואדרבא, אימתם על הרב... , כי עיקר האשמה במילת לנו לשפטנו... , כי אדרבה, זה שבחך, כי אתה מוחזק אצלם שאין אתה מחניף להם, על כן ביקשו במקומך מלך שיחניף להם בהכרח, ובזה מאסו אותי ולא שאלו על פי התורה, כי כך חפצם שהמלך יבטל רצוני מפני רצונם. וזה שאמר - רצה לומר, בזה מאסו אותי, מה שלא רצו שימלוך עליהם המלך. - דווקא עליהם ולא להם, כי באלה חפצתי, נאום ה'. - כי אף אם לא תבחרוהו כי אם לכם, מכל מקום סופו שבחמה שפוכה ימלוך עליכם, ואת בניכם ייקח וגו', וזה עונש שלכם על שלא שאלתם כהוגן. - רצה לומר, ולא עליכם, ותאמרו דרך וידוי שעלה בידכם היפך ממה שביקשתם. - מה שאמרו 'לא', היינו דרך וידוי אמרו כן, לאמור "לא נחפוץ מלך עוד בדרך אשר שאלנוהו תחילה לאמור 'תנה לנו מלך', כי אם מלך יהיה עלינו, כאשר דיבר ה'. וכן נאמר אחר-כך , ורצו לומר בתחילה, קודם ששמענו העונש. ופירוש זה יקר, ומובן שינוי הלשון בין עלינו ללנו, ומצד דקדוק רבותינו ז"ל, שאמרו "שתהא אימתו עליכם", כי עיקר המצוה תלוי בזה. ומה שנאמר , והיה לו לומר עליהם, לפי שקבלת המורא תלוי במקבלים, ולא ה' פעל זאת, אלא נתן להם מלך שיהיה שוה להם, לבלתי רום לבבו מאחיו, על כן אמר בשעת מעשה להם, אבל מכל מקום, לישראל לא היה נכון לומר כן כי אם כדבר ה' שאמר , כך היה להם לומר.
מַלְבִּי״ם [כט] שום תשים עליך מלך, כשכפל המקור על הפעל בא להורות שיעשה הפעל בכל אופן ואפי' כ"פ (אה"ש כלל לח) וע"כ ממ"ש שום תשים פי' שאם מת ישימו אחר תחתיו, ומה שחזר שנית שם מלך שהיל"ל שום תשים אשר יבחר ה' וכו' בא לדייק שם מלך ולא מלכה, ומ"ש אשר יבחר ה' ואיך ידעו זאת אם לא ע"פ נביא וכמו שהיה בימי שמואל, ומ"ש אחיך ולא אחרים ואמר מקרב אחיך ולא אמר מאחיך, היינו שיהיה מא"י וישב בקרבם לא בח"ל: [ל] מקרב אחיך תשים עליך מלך, כפל שנית תשים עליך מלך, להורות שבא במובן המדויק שמלת עליך הבא אחר פעל שימה מורה שיהיה מושל עליו והוא נכנע תחתיו, מכאן אמרו אין רוכבים על סוסו ועוד פי' שנכפל ללמד שאינו הרשאה שום תשים שאתה רשאי לשום רק צווי ומ"ע: [לא] לא תוכל לתת עליך איש נכרי, הוא ל"ת, וחז"ל הוציאו שגם בשאר התמנות צריך שיהיה אמו מישראל, ודייקו זה שפה לא אמר לתת עליך מלך רק לתת עליך כל שאתה נותן עליך שיהיה לו איזה שררה עליך, ויש הבדל בין לשום ובין לתת, ששימה מציין הסדר והקביעות יותר מנתינה, וע"כ אמר פה לתת, ר"ל כל נתינה, ובמ"ש איש נכרי מציין שהוא נכרי לגמרי משא"כ אם אמו מישראל זה קרוי אחיך, ומ"ש אשר לא אחיך ההוא למעט העבד אע"פ שאינו נכרי שחייב במצות כאשה אינו אחיך, (כן גריס הגר"א) ובזה נכון מעשה דאגריפס, ועיין בתוס' יבמות (דף מה ע"ב), ועי' ברמב"ם (פ"א מה' מלכים ה"ד):

טז רַק לֹא־יַרְבֶּה־לּוֹ סוּסִים וְלֹא־יָשִׁיב אֶת־הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס וַיהוָה אָמַר לָכֶם לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד׃

רַשִׁ״י לא ירבה לו סוסים. אֶלָּא כְּדֵי מֶרְכַּבְתּוֹ, שֶׁלֹּא ישיב את העם מצרימה, שֶׁהַסּוּסִים בָּאִים מִשָּׁם, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר בִּשְׁלֹמֹה (מלכים א י') וַתַּעֲלֶה וַתֵּצֵא מֶרְכָּבָה מִמִּצְרַיִם בְּשֵׁשׁ מֵאוֹת כֶּסֶף וְסוּס בַּחֲמִשִּׁים וּמֵאָה (סנהדרין כ"א):
אוּנְקְלוֹס לְחוֹד לָא יַסְגֵי לֵהּ סוּסָוָן וְלָא יָתֵב יָת עַמָא לְמִצְרָיִם בְּדִיל לְאַסְגָּאָה לֵהּ סוּסָוָן וַיְיָ אֲמַר לְכוֹן לָא תוֹסְפוּן לְמִתוּב בְּאֹרַח הָדֵין עוֹד
אִבְּן עֶזְרָא לא תוסיפון. מצוה היתה ולא נכתבה ויש אומרים מטעם לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם וזאת דרך אחרת:
רַמְבַּ״ן לא ירבה לו סוסים אלא כדי מרכבתו כדי שלא ישיב את העם מצרימה שהסוסים באים משם שנאמר (מלכים א י כט) ותעלה ותצא מרכבה ממצרים בשש מאות כסף לשון רש"י (רש"י על דברים י״ז:ט״ז) והוקשה לי בזה כי אמרו בירושלמי בסוף סנהדרין (סוף פ"י) לישיבה אי אתה חוזר אבל אתה חוזר לסחורה לפרקמטיא ולכבוש הארץ ואם ישלח המלך ויקנה משם הסוסים והרכב סחורה היא זו ומותר ויתכן שדרך הכתוב כי הזהיר לא ירבה לו סוסים אפילו מארצו ומארץ שנער או בדרך סחורה המותרת שלא יבטח על רכבו כי רב ועל פרשיו כי עצמו מאוד אבל יהיה מבטחו בשם אלהיו ואחר כך הזהיר על המלך שלא ישיב את העם מצרימה שיהיו לו שם מעבדיו ומעמו שרי מקנה יושבים בערי הרכב למען הרבות סוס כענין שנאמר בשלמה (מלכים א ט יט) ואת כל ערי המסכנות אשר היו לשלמה ואת ערי הרכב וגו' וכן היו לו במצרים כמו שאמר (שם י כח) ומוצא הסוסים אשר לשלמה ממצרים ומקוה סחרי המלך וגו' שלא היה אדם רשאי להוציא ממצרים סוסים שלא ברשות מלך מצרים והיו נותנים לו מכס מהם ונתן פרעה לשלמה מוצא הסוסים לומר שיוציא הוא כרצונו והוא שיתן הרשות לאשר ירצה ויהא המכס שלו והיו לו שם הסוחרים עומדים במצרים קונים הסוסים כולם ושולחים אל אדוניהם כרצונו ומוכרים האחרים לשאר מלכי הארץ והוא שאמר (שם פסוק כט) וכן לכל מלכי החתים ולכל מלכי ארם בידם יוציאו כלומר על ידי סוחרי שלמה יוציאו אותם ולו יתנו המכס: וטעם רק לומר אף על פי שתשים עליך מלך ככל הגוים אשר סביבותיך רק לא יהיה כמלכיהם שלא ירבה סוסים כאשר יעשו הם שכל חפצם במלכים למען הרבות להם סוסים ופרשים: וטעם וה' אמר לכם כי השם אומר לכם שלא תוסיפון לשוב בדרך מצרים וכן כאשר צוך ה' אלהיך (דברים ה׳:ט״ז) שהוא מצוה אותך כן או אמר לכם שאמר לי כן לצוות אתכם כדרך ויאמר משה כה אמר ה' כחצות הלילה וגו' (שמות יא ד) ועל דרך רבותינו (ירושלמי סוכה פ"ה ה"א) כי כאשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם (שמות יד יג) מצוה ומשה הזכיר וה' אמר לכם שלא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד וכבר פירשתיו (שם) וטעם המצות הזאת מפני שהיו המצרים והכנענים רעים וחטאים לה' מאד כמו שאמר (ויקרא יח ג) כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען וגו' והנה רצה ה' שלא ילמדו ישראל ממעשיהם והכרית בכנענים כל נשמה (דברים כ׳:ט״ז) ואמר (שמות כג לג) לא ישבו בארצך והזהיר במצרים שלא נשב אנחנו שם בארצם:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי רק לא ירבה לו סוסים. יאמר אע"פ שיהיה לכם מלך כשאר מלכי האומות יהיה ממעט ממדות שאר המלכים, כי יש מלכים משתדלים ברבוי סוסים ומרכבות, ומלך ישראל לא ירבה לו סוסים ולא נשים ולא כסף וזהב, יש מלכים עושין מאלו הדברים עקר ומלך ישראל יחסר ברבויים ויעשה מן התורה והיראה עקר, זהו שאמר והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו למען ילמד ליראה, יש מלכים יתגאו ברוב עשרם וגודל ממשלתם וירום לבבם על כל העולם, ומלך ישראל לבלתי רום לבבו מאחיו. ויבטיחנו הכתוב כי בקיימו זה יאריך ימים על ממלכתו. ופירשו רז"ל שלא ירבה לו סוסים אלא כדי מרכבתו, כלומר מרכבת פרשיו וחייליו, אבל לא שיהיו לו שנים או שלשה למרכבתו, פעמים על זה ופעמים על זה. וטעם הדבר נכתב בצדו ולא ישיב את העם מצרימה, כדי שלא ישיב את העם מצרימה, שמשם היו מביאין הסוסים באותו זמן, וכן מצינו בענין שלמה (מלכים א י) ותצא מרכבה ממצרים בשש מאות כסף וסוס בחמשים ומאה. וה' אמר לכם לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד. זו מצוה לשעה כדי שלא ילמדו ישראל מעשיהם, ולפי שהיו המצריים נודעים ומפורסמים בכל תועבה כענין שכתוב (ויקרא יח) כמעשה ארץ מצרים וגו', לכך צוה להם כן, ואינה מצוה לדורות שיאסור הכתוב הדירה במצרים לעולם, והרי אנו רואין כמה קהלות דרות שם מאז ועד היום, ואילו היתה מצוה לדורות לא היו ישראל קדושים מקילין בזה לדור שם, ואילו עשו כן היו החכמים שבכל דור ודור מוחים בידם. ויש שסוברין שמצות דורות היה, אבל לא אסר הכתוב הדירה במצרים אלא לאותן שבאים שם מא"י, וכן יורה לשון בדרך הזה שאתם הולכים שמגמת פניכם לארץ לא תשובון ממנו למצרים.
מַלְבִּי״ם [לב] רק לא ירבה לו סוסים, ממ"ש לא ירבה לו היינו לעצמו שהם סוסים בטלים שאין בהם צורך אבל סוסים הצריכים לרכבי המלך ופרשיו שהם לצורך המלחמה שיהיה להם חיל רוכבי סוסים ופרשים מוכנים למלחמה ע"ז אין מוזהר, רק על סוס בטל מוזהר ועובר אף בסוס א' דכתיב למען הרבות סוס, ומ"ש ולא ישיב את העם מצרימה, פי' רש"י שלא ישיב את העם מצרימה שהסוסים באים משם והרמב"ן הקשה עליו שאמרו בירושלמי סוף סנהדרין לישיבה אי אתה חוזר אבל אתה חוזר לסחורה ולפרגמטיא ואם ישלח המלך ויקנה סוסים ממצרים הוא דרך מסחר, ופי' הרמב"ן שהזהיר שלא ירבה לו סוסים אפי' מארץ שנער או מארצו שלא יבטח על רכב כי רב ומן ה' יסור לבו, והזהיר שנית ולא ישיב את העם מצרימה שיהיה לו שם מעבדיו ומעמו שרי מקנה יושבים בערי הרכב למען הרבות סוס כענין שנאמר בשלמה (מלכים א י׳:כ״ח) ומוצא הסוסים אשר לשלמה ממצרים וכו' שהם קנו את המכס ממלך מצרים ואת מוצא הסוסים, והזהיר ע"ז באשר ה' אמר לכם לא תוסיפון לשוב וכו' וכ"ז דוחק, וחז"ל בספרי פירשו כמו שתרגם יב"ע לא יסגון ליה סוסון דלמא ירכבון רברבניה עליהון ויתגאון ויתבטלו מפתגמי אורייתא ויחובון חובת גלותא למצרים וה' אמר לכון לא תוספון למיתב בארחא הדין תוב, שר"ל שע"י עבירה זו יגרום להשיב העם למצרים בגלות, ומ"ש למען הרבות סוס פי' בעבור עברה של הרבות סוס, ומ"ש וה' אמר לכם פי' והדברים ק"ו הלא אל מצרים אמר ה' והבטיח לכם שלא תוסיפו לשוב בדרך הזה ובכ"ז תגרום העברה שתגלו לשם וכ"ש שתגלו עי"ז לשאר ארצות שאין ברית כרותה:

יז וְלֹא יַרְבֶּה־לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה־לּוֹ מְאֹד׃

רַשִׁ״י ולא ירבה לו נשים. אֶלָּא י"ח, שֶׁמָּצִינוּ שֶׁהָיוּ לוֹ לְדָוִד שֵׁשׁ נָשִׁים, וְנֶאֱמַר לוֹ (שמואל ב י״ב:ח׳) "וְאִם מְעָט וְאֹסִפָה לְּךָ כָּהֵנָּה וְכָהֵנָּה": וכסף וזהב לא ירבה לו מאד. אֶלָּא כְּדֵי לִתֵּן לְאַכְסַנְיָא (ספרי; סנהדרין כ"א):
אוּנְקְלוֹס וְלָא יַסְגֵי לֵהּ נְשִׁין וְלָא יִטְעֵי לִבֵּהּ וְכַסְפָּא וְדַהַבָא לָא יַסגֵי לֵהּ לַחֲדָא
אִבְּן עֶזְרָא ולא יסור לבבו. כי ילך אחרי תאותו: וכסף וזהב לא ירבה לו. שלא יעניש את ישראל והנה שלמה שנתן הכסף כאבנים בירושלים מרוב אהבתו לממון התרעמו עליו ישראל ואמרו אביך הכביד את עולנו ויש אומרים בעבור הבנינים התרעמו ואין זה אמת כי הגרים בנו הבית כי כן כתוב והנה אדוניהם שהי' על המס רגמוהו במותו:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ולא ירבה לו נשים. פירשו רז"ל אלא שמונה עשר, כמספר הנשים שהיו לו לדוד, יש מהן שש מפורשות בכתוב, וכתיב ואם מעט ואסופה לך כהנה וכהנה שש ושש, הרי שמונה עשר. ופירש הטעם, ולא יסור לבבו, לפי שהאשה תפתה את האיש לסור מיראת הש"י כי כן עשתה אם כל חי, אף כי אם היו הנשים רבות. וכסף וזהב לא ירבה לו מאד. פירשו רז"ל אלא כדי ליתן אפסניא, כלומר כדי ליתן שכר חיילותיו מדי שנה בשנה, הנכנסין והיוצאים עמו כל שנה ושנה, אבל אינו רשאי לעשות ממנו אוצר או סגולה, והטעם כדי שלא ירום לבבו, כי הוא נמשך אל לבלתי רום לבבו מאחיו. ובזה נתן טעם בשלשתן, ברבוי הסוסים כדי שלא ישיב את העם, ברבוי הנשים ולא יסור לבבו, ברבוי הכסף לבלתי רום לבבו, כי בעשותו אוצר לכסף ולזהב יבטח באוצרו ויסיר בטחונו מה' יתברך וראוי למלך שישים ה' מבטחו ושיהיה יראת ה' אוצרו ומבצרו, כענין שכתוב (איוב כב) ושית על עפר בצר ובצור נחלים אופיר, והיה שדי בצריך וכסף תועפות לך. והחכם רבי אברהם ז"ל נתן טעם בכסף וזהב לא ירבה כדי שלא יכביד על ישראל בכובד המס, שכן מצינו שלמה שהכביד על ישראל עול המס בסבת רבוי הכסף והזהב שהיה לו, כי כן העושר נמשל לאש כל מה שתרבה עצים תרבה השלהבת, וכן מצינו שהתלוננו כל ישראל משלמה לרחבעם בנו, הוא שאמרו לו (מלכים א יב) אביך הכביד את עולנו, ועלה הענין עד שהרגו לאדונירם שהיה ממונה על המס ורגמוהו בביתו. ומצינו שלמה שהיה גדול העולם שנכשל בשלשה אלו, הרבה סוסים שנאמר (שם ה) ויהי לשלמה ארבעים אלף ארוות סוסים, הרבה נשים שנאמר (שם יא) ויהי לו נשים שרות שבע מאות ופילגשים שלש מאות, וכן הכסף שנאמר (שם י) ויתן המלך את הכסף בירושלים כאבנים, וכתיב (שם ) אין כסף לא נחשב בימי שלמה למאומה, אמר בכולן אני ארבה ולא אסור, וסמך על חכמתו לבא כנגד התורה ונכשל בהם.
מַלְבִּי״ם [לג] ולא ירבה לו נשים ולא יסור, דעת ר' יהודה שמ"ש ולא יסור הוא ליתן טעם לאיסור הרבוי וא"כ בנשים שאינן מסירות לבו מותר להרבות, ור"ש סובר דבעלמא דרשינן טעמא דקרא וא"כ לא היה צ"ל הטעם ולא יסור שזה נדרוש מעצמנו, וע"כ שמ"ש ולא יסור הוא צווי אחר שלא ירבה לו נשים אפי' כאביגיל וגם ולא יסור לבבו אפי' באשה אחת שמסירה לבבו כן פי' בסנהדרין (דף כ"ב), וממ"ש וכסף וזהב לא ירבה לו היינו לעצמו אבל לצורך החיל מותר, ובזה תבין מ"ש חז"ל ששלמה אמר אני ארבה ולא אסור ועדיין איך ריבה לו סוסים וכסף וזהב, וצ"ל שמדרש זה סובר שבזה לא חטא שלמה כי הסוסים היו לצורך החיל והמלחמה וכן הכסף היה ליתן לאפסניא:

יח וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת־מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל־סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם׃

רַשִׁ״י והיה כשבתו. אִם עָשָׂה כֵן כְּדַאי הוּא שֶׁתִּתְקַיֵּם מַלְכוּתוֹ (ספרי): את משנה התורה. שְׁתֵּי סִפְרֵי תוֹרָה, אַחַת שֶׁהִיא מֻנַּחַת בְּבֵית גְּנָזָיו, וְאַחַת שֶׁנִּכְנֶסֶת וְיוֹצֵאת עִמּוֹ (סנהדרין כ"א); וְאֻנְקְלוֹס תִּרְגֵּם "פַּתְשֶׁגֶן", פָּתַר משנה לְשׁוֹן שִׁנּוּן וְדִבּוּר:
אוּנְקְלוֹס וִיהֵי כְמִתְּבֵהּ עַל כָּרְסָא מַלְכוּתֵהּ וְיִכְתּוֹב לֵהּ יָת פַּתְשֶׁגֶן אוֹרַיְתָא הָדָא עַל סִפְרָא מִן קֳדָם כָּהֲנַיָא לֵוָאֵי
רַשְׁבַּ״ם משנה התורה: זקיני פירשו בדברי הימים שני ספרי התורה ותרגומו פתשגן, ואינו מגזרת ושננתם:
אִבְּן עֶזְרָא והיה כשבתו. בתחלת מלכותו: משנה. נסחה שנית:
כְּלִי יָקָר והיה כשבתו על כסא ממלכתו. פירש"י אם עשה כן כדאי הוא שתתקיים מלכותו. רמז לדבר כס"א ר"ת כסף סוס אשה בזכות שיהיה נזהר בשלשתן יזכה לישב על כסא ה' וכמ"ש וישב שלמה על כסא ה'. ולפיכך צריך להזהר מן הדברים המסירים לבו מן ה' ומבדילין בינו לבינו כי הרבות כסף וזהב מביאו לידי שכחת ה' וכמ"ש וכסף וזהב ירבה לך וגו' ורם לבבך ושכחת את ה'. וכן רבוי סוסים סבה להסיר בטחונו מה' ויבטח בסוס ורכב כמ"ש הוי היורדים מצרים לעזרה ועל סוסים ישענו. וז"ש ולא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס. אין האיסור בלכתם מצרימה לסחורה אלא עיקר האיסור הוא בעבור שריבוי הסוסים מסיר ממנו הבטחון בה', על כן צוה שלא ישיב העם מצרימה כדי להרבות סוס כאילו היה כל בטחונו בסוס ורכב אבל לשאר סחורות מותר ללכת מצרימה וטעם זה יקר יותר ממה שדברו בזה כל המפרשים וכן רבוי נשים גורמים להטות לבבו מעם ה' כדרך שנעשה לשלמה. ואמר וכתב לו את משנה התורה הזאת וגו'. כדי שיקרא בו וידע להזהר משלש אלה, כנגד רבוי הכסף אמר לבלתי רום לבבו מאחיו כי הכסף מביא רום לב, וכנגד ריבוי הנשים אמר לבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל כדרך שאמר למעלה ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו, וכנגד רבוי הסוסים אמר למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל. לומר שאם יבטח בסוס ורכב ימות במלחמה כי שקר הסוס לתשועה וברוב חילו לא ימלט נפשו אבל אם יבטח בתשועת ה' יאריך ימים ולא ימות. ואמר בקרב ישראל, לומר שהבוטח בסוס ורכב מבקש ישועה ועזר מארצות העמים ולא בקרב ישראל כדרך שנאמר הוי היורדים מצרימה לעזרה וגו' אבל אם לא ירבה לו סוסים אז ימצא התשועה בקרב ישראל ולא מארצות העמים. ורמז עוד שישראל נושע בה' המתהלך בקרב ישראל כמ"ש כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחניך. ור"ל שיאריך ימים וגו' ממי שהוא בקרב ישראל.
מַלְבִּי״ם [לד] והיה כשבתו על כסא ממלכתו, יש הבדל בין ממלכתו ובין מלכותו, מלכות הוא שם מפשט של המלוכה וההנהגה והכסא שלה הוא הכח שי"ל למלוך ולהנהיג, וממלכה הוא שם של העמים המונהגים מאת המלכות, וכסא הממלכה מציין שהיושב עליה הוא ראוי לזה ומוסכם ונרצה מאת הממלכה והגוי כלו, שהוא אם עושה כל האמור בענין נכנע למשפטי התורה ובלתי מולך בזדון ובעריצות אז הוא כדאי לזה, ונקרא שיושב על כסא ממלכתו: [לה] וכתב לו את משנה התורה הזאת, אין לפרש שיכתוב ספר דברים שהוא משנה התורה ששנה פעם שניה דברי התורה שבספרים הקודמים, או כמו משנה למלך, שהיא תורה אחר התורה הכוללת של ספרים הקודמים, דהא אמר לשמור את כל דברי התורה הזאת, וע"כ פי' שיכתוב כל התורה, ולמה אמר משנה, ואין לפרש שיכתוב ס"ת שניה חוץ מס"ת שי"ל משל אבותיו שזה ידעינן מן וכתב לו לשמו, וכן הא גם ההדיוט מחויב לכתוב לעצמו ס"ת נוסף על של אבותיו כמ"ש כתבו לכם את השירה, וכמו שהקשה כן בסנהדרין (כב ע"א) ושם השיב לא צריכא לשתי תורות, ובספרי אמר משום שעתידה להשתנות, ודעה זו מובא בגמ' שם שבימי עזרא נשתנה הכתב מעברי לאשורית, ויל"פ שכתב עברי הם אותיות גדולות והמלך היה כותב ס"ת קטנה שנושא עמו כמ"ש בגמ' שם וצוה שיכתוב בכתב שישתנה לעתיד דהיינו בכתב אשורית שיכול לכתוב בה אותיות קטנות, ומש"ש ואידך האי שויתי מאי עביד ביה צ"ע לפ"ז, ובחדושי הארכתי בענין זה ואכ"מ, ומ"ש אחרים אומרים, פי' שהגם שהיה המלך מצווה לקרות כל דברי התורה בכ"ז ביום הקהל לא היה קורא רק משנה תורה כמ"ש בסוטה (דף מח): [לו] על ספר ולא על לוח, כבר נזכר בספרי נשא (סי' סח) לענין מגלת סוטה ושם התבאר, ומ"ש מלפני הכהנים הלוים שבידם היה הספר שכתב משה וכ"ה בירושלמי וברמב"ם הל' מלכים (פ"ג):

יט וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל־יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת־יְהוָה אֱלֹהָיו לִשְׁמֹר אֶת־כָּל־דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת־הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשֹׂתָם׃

רַשִׁ״י דברי התורה. כְּמַשְׁמָעוֹ:
אוּנְקְלוֹס וּתְהֵי עִמֵהּ וִיהֵי קָרֵי בֵהּ כָּל יוֹמֵי חַיוֹהִי בְּדִיל דְיֵלַף לְמִדְחַל קֳדָם יְיָ אֱלָהֵהּ לְמִטַּר יָת כָּל פִּתְגָמֵי אוֹרַיְתָא הָדָא וְיָת קְיָמַיָא הָאִלֵין לְמֶעְבָּדְהוֹן
אִבְּן עֶזְרָא והיתה עמו. התורה: וקרא בו. בספר: ליראה. הוא בעצמו: לשמור את כל דברי. כי הוא יתקן המעוותים בכחו:
רַמְבַּ״ן והיתה עמו התורה הנזכרת וקרא בו בספר הנזכר ועל דרך האמת והיתה עמו התורה עצמה תהיה עמו כדרך וה' נתן חכמה לשלמה (מלכים א ה כו) ואומר וישב שלמה על כסא ה' למלך (דהי"א כט כג):
סְפוֹרְנוֹ למען ילמד ליראה. בחלק העיוני ממנה המורה במופת את גודל והשגחת האל יתעלה אשר בידיעת זה תתחייב המורא:
מַלְבִּי״ם [לז] והיתה עמו, מוסב על התורה, וקרא בו, מוסב על הספר, שבמעמדות שא"א שיקרא בו בספר כמו בעת מלחמה ודין ואכילה בכ"ז יהיה הספר עמו, והתורה עצמה ר"ל עניניה לא ימושו מזכרונו שזה מרמז במ"ש והיתה בלשון נקבה על למודי התורה, ושיהיה גם הספר עמו מרמז במלת עמו, שהתורה ולמודיו הם בלבו לא עמו, ובעתות הפנאי וקרא בו בספר, וזה יהיה כל ימי חייו, ר"ל משך זמנו בתבל, וכבר בארתי בפ' ראה ע"פ למען תזכר את יום צאתך מא"מ כל ימי חייך איך ממלת כל ימי מבואר גם בלילות: [לח] למען ילמד ליראה את ה', מבואר שיראת ה' נסבבת מלמוד התורה שעל ידה יודע לו גדולתו של יוצר בראשית וטובו וחסדו והשגחתו עליו וישוה ה' לנגדו תמיד ועי"כ יירא מהמלך הגדול הצופה עליו תמיד ורואה במעשיו, וז"ש בסנהדרין (דף כב) אותה שנכנסת ויוצאת עמו עושה כמין קמיע ותולה בזרועו שנאמר שויתי ה' לנגדי תמיד, וזה מביא לידי יראה מה' העומד נגדו תמיד, וכמו שכתבתי בפ' עקב על פסוק מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה, ויראה זו מביא לידי שמירה שישמר מעבור על מל"ת מיראת ה', ומן השמירה בא לידי עשיה של מ"ע כמ"ש ליראה, לשמור, לעשותם, ומפרש מ"ש לבלתי רום לבבו מאחיו היינו שבעניני שמירת התורה לא ירום לבבו והוא שוה בזה ככל אחיו, ואין הבדל בזה בין המלך ויתר אחיו, ודוק מינה שרק בעניני שמירת חוקי התורה הוא שוה לאחיו אבל בענינים שהם מחוקי המלוכה ירום לבבו מאחיו שפורץ לו דרך וכו' וכן ביתר משפטי המלוכה שמשונים מדיני התורה, וזה שסיים לבלתי רום לבבו מאחיו ולא משל הקודם (כצ"ל) דהיינו בדברים שנאמר קודם לכן (מ"ש מכאן אמרו מלך פורץ וכו') אינו שוה לאחיו, וז"ש ולבלתי סור מן המצוה, ר"ל בזה לא ירום לבבו מאחיו שלא יסור מן המצוה ימין ושמאל בזה שוה לכל אדם, ובגי' הגר"א לבלתי סור מן המצוה אפי' מצוה קלה של נביא, ימין ושמאל אפי' אומר על ימין שהוא שמאל ושמאל ימין:

כ לְבִלְתִּי רוּם־לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן־הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל־מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל׃

רַשִׁ״י ולבלתי סור מן המצוה. אֲפִלּוּ מִצְוָה קַלָּה שֶׁל נָבִיא: למען יאריך ימים. מִכְּלַל הֵן אַתָּה שׁוֹמֵעַ לָאו; וְכֵן מָצִינוּ בְשָׁאוּל שֶׁאָמַר לוֹ שְׁמוּאֵל (שמואל א י') "שִׁבְעַת יָמִים תּוֹחֵל עַד בּוֹאִי אֵלֶיךָ", לְהַעֲלוֹת עוֹלוֹת, וּכְתִיב (שם י"ג) "וַיּוֹחֶל שִׁבְעַת יָמִים", וְלֹא שָׁמַר הַבְטָחָתוֹ לִשְׁמֹר כָּל הַיּוֹם, וְלֹא הִסְפִּיק לְהַעֲלוֹת הָעוֹלָה עַד שֶׁבָּא שְׁמוּאֵל וְאָמַר לוֹ "נִסְכָּלְתָּ לֹא שָׁמַרְתָּ וְגוֹ' וְעַתָּה מַמְלַכְתְּךָ לֹא תָקוּם", הָא לָמַדְתָּ שֶׁבִּשְׁבִיל מִצְוָה קַלָּה שֶׁל נָבִיא נֶעֱנַשׁ: הוא ובניו. מַגִּיד שֶׁאִם בְּנוֹ הָגוּן לְמַלְכוּת הוּא קוֹדֵם לְכָל אָדָם (הוריות י"א):
אוּנְקְלוֹס בְּדִיל דְלָא יְרִים לִבֵּהּ מֵאֲחוֹהִי וּבְדִיל דְלָא יִסְטֵּי מִן תַּפְקֶדְתָּא יַמִינָא וּשְׂמָאלָא בְּדִיל דְיוֹרֵךְ יוֹמִין עַל מַלְכוּתֵהּ הוּא וּבְנוֹהִי בְּגוֹ יִשְׂרָאֵל
אִבְּן עֶזְרָא לבלתי רום לבבו. אם היה חפשי מהמצות: ולבלתי סור. כי אם לא ילמד לא ידע מה המצוה ושכרו למען יאריך ימים:
רַמְבַּ״ן לבלתי רום לבבו מאחיו נרמז בכאן בתורה איסור הגאות כי הכתוב ימנע את המלך מגאות ורוממות הלב וכל שכן האחרים שאינן ראויים לכך כי בראוי להתרומם ולהתגדל יזהירנו להיות לבבו שפל ככל אחיו הקטנים ממנו כי הגאוה מדה מגונה ונמאסת אצל האלהים אפילו במלך כי לה' לבדו הגדולה והרוממות ולו לבדו התהלה ובו יתהלל האדם כענין המבואר על יד המלך שלמה (משלי טז ה) תועבת השם כל גבה לב וכתיב (ירמיהו ט כג) כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי וגו':
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי למען יאריך ימים על ממלכתו. מכלל הן אתה שומע לאו. וכן מצינו בשאול על שעבר מצוה קלה שאמר לו הנביא (שמואל א י) שבעת ימים תוחל עד באי אליך, אמר לו (שם יג) נסכלת לא שמרת וגו', ועתה ממלכתך לא תקום. הוא ובניו. למדך הכתוב שהמלכות ירושה, ואין צריך למשוח מלך בן מלך כי אם הראשון בלבד, אבל אם נפלה מחלוקת בישראל ואינן מסכימים מי ימלוך, אותו שהכל מסכימים להמליכו צריך משיחה, זהו שאמר בקרב ישראל, ודרשו רז"ל בזמן ששלום על ישראל, כלומר השלום בישראל הוא שהמלכות ירושה ואינו צריך משיחה. ומה שמשחו שלמה והוא היה בן מלך כבר דרשו רז"ל מפני מחלוקתו של אדוניה בן חגית.
אוֹר הַחַיִּים . פירוש על דרך אומרם ז"ל ומלבשתו ענוה ויראה, והוא אומרו כי באמצעות קריאת התורה לא ירום לבבו וגו', וכנגד היראה אמר לפני זה למען ילמד ליראה:
מַלְבִּי״ם [לט] למען יאריך ימים על ממלכתו, מ"ש אם עושה הוא וכו' כדאי, התבאר (בסי' לד) בדיוק שם ממלכה, וממ"ש הוא ובניו מבואר שהמלכות ירושה, ומ"ש בקרב ישראל, ר"ל שכן המנהג בישראל לכל השררות שהם ירושה, ועי' בהוריות (דף יא), ועמ"ש למען יאריך ימים שהוא תנאי שלא יזכה לארך ימים רק אם יעשה כן כמו שנזכר בענין, מביא שלכן נתן ה' לשלמה עושר וכבוד בלי תנאי, ועל הארכת ימים התנה עמו תנאי אם ישמור את התורה, כי אחר שהתנה בתורה תנאי זה לא יכול להבטיח לו ארך ימים רק על תנאי, משא"כ עושר וכבוד שלא התנה עליהם בתורה נתן לו בלי תנאי:

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.