דְּבָרִים כה

פָּרָשַׁת כִּי תֵצֵא

גודל הטקסט

מְפָרְשִׁים (לחיצה להצגה או להסתרה)

א כִּי־יִהְיֶה רִיב בֵּין אֲנָשִׁים וְנִגְּשׁוּ אֶל־הַמִּשְׁפָּט וּשְׁפָטוּם וְהִצְדִּיקוּ אֶת־הַצַּדִּיק וְהִרְשִׁיעוּ אֶת־הָרָשָׁע׃

רַשִׁ״י כי יהיה ריב. סוֹפָם לִהְיוֹת נִגָּשִׁים אֶל הַמִּשְׁפָּט. אֱמֹר מֵעַתָּה אֵין שָׁלוֹם יוֹצֵא מִתּוֹךְ מְרִיבָה, מִי גָּרַם לְלוֹט לִפְרֹשׁ מִן הַצַּדִּיק? הֱוֵי אוֹמֵר זוֹ מְרִיבָה: והרשיעו את הרשע. יָכוֹל כָּל הַמִּתְחַיְּבִין בַּדִּין לוֹקִין, תַּלְמוּד לוֹמַר — והיה אם בן הכות הרשע. פְּעָמִים לוֹקֶה וּפְעָמִים אֵינוֹ לוֹקֶה. וּמִי הוּא הַלּוֹקֶה? לְמֹד מִן הָעִנְיָן, "לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ" — לָאו שֶׁלֹּא נִתַּק לַעֲשֵׂה (עי' ספרי; מכות י"ג):

אוּנְקְלוֹס אֲרֵי יְהֵי דִין בֵּין גֻבְרַיָא וְיִתְקָרְבוּן לְדִינָא וִידוּנֻנוּן וִיזַכּוּן יָת זַכָּאָה וִיחַיְבוּן יָת חַיָבָא

אִבְּן עֶזְרָא ושפטום. השופטים כמו לא יחבול רחים:

רַמְבַּ״ן כי יהיה ריב בין אנשים על דרך קבלת רבותינו (מכות יג) שהמלקות הוא בחייבי הלאוין מה ענין לו בריב אשר בין שני האנשים האוכל נבלה בביתו לוקה וכן הזורע שדהו או כרמו כלאים והבא על אחת מהנשים האסורות בלאו וכל שאר הלאוין ועוד מה טעם והצדיקו את הצדיק לפיכך דרשוהו בעדים זוממין (שם ב) יאמר הכתוב כי כאשר יהיה ריב בין שני אנשים ונגשו אל המשפט ושפטום על פי שני עדים כאשר נצטוו ואחרי כן יצדיקו את הצדיק וירשיעו את הרשע שלא כמשפט הראשון והיה אם בן הכות הרשע שלא נוכל לקיים בו ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו ויהיה זה כגון שהעידו עליו שהוא בן גרושה או עבד או ממזר או שהעידו עליו שעבר על אחד מן הלאוין ילקה ארבעים ויתכן שיהיה ריב בין אנשים וילקה בו כגון שחבל בו בפחות משוה פרוטה או שקלל חבירו בשם או שמשכן אותו בדברים שעושים בהם אוכל נפש וכיוצא בהם ודבר הכתוב בהווה כי בעל הריב יגישנו לבית דין ועל ידו ילקה וטעם הארבעים כפי מדרשו (תנחומא ישן במדבר כח) לפי שעבר על התורה שנתנה בארבעים יום וגרם מיתה לעצמו שנוצר לארבעים יום ילקה ארבעים ויצא ידי עונשין ענין היבום וסודו והחליצה וטעמה כבר הזכרתים (בראשית לח ח):

מַלְבִּי״ם [קנב] כי יהיה ריב וגו'. הרבה שאלות יש בפ' הזאת, א' קושית המפרשים על חז"ל שפי' שהפרשה נאמרה במי שעבר על ל"ת שבתורה שרובם הם מאכלות אסורות ועריות וכדומה איך יכונה בשם ריב בין אנשים, ולמ"ד בעדים זוממין מדבר וכגון שהעידו עליו שהוא בן גרושה יקשה ג"כ איך יכונה בשם ריב בין אנשים. ב' פשטות הכתובים הוא שכשהשופט יבין שאין די להרשע בהעונש שקצבה התורה יכהו עוד כפי בינתו על דבר קל עונש קל ועל דבר חמור עונש חמור, ויבדלו או במספרם או בחזקם, וכן נהוג באזיע שמלבד החוק הקבוע יכהו עוד השופט כפי בינתו, וגם חז"ל בסנהדרין (שם מ"ו א') אר"א בן יעקב שמעתי שב"ד מכים ועונשים שלא מן הדין ואפי' עונש מיתה, ומדוע למדו רק מפי השמועה ולמה לא פירשו הפרשה הזאת באופן הזה, ג' התורה אמרה ארבעים, וחז"ל אמרו ל"ט, ד' משמע שהשופט בעצמו יפילו ויכהו וכן מנהגם באזיע ונותנים טעם שאם השופט בעצמו יעשה המשפט יתן לב יותר שלא לעות המשפט, ה' ע"פ הפשט הזהיר שלא להוסיף מכה רבה וחז"ל אמרו שאם הוסיף אף מכה א' חייב, ומ"ש חז"ל מלמד שהראשונות הם מכה רבה יקשה איך צותה התורה להכותו מכה שהיא רבה, ו' מה שפי' שונקלה אחיך הוא שנתקלקל ברעי, הלא הפשט הוא שאם יכהו באכזריות הלא הוא נקלה בעיניו והלא הוא אחיך, ונקדים ב' הקדמות, א) הפרשה הזאת כתובה בוי"ו החבור ונגשו, ושפטום, והצדיקו וגו', ורק ארבעים יכנו לא יוסיף כתוב בלא וי"ו החבור, מפני שהפרשה הזאת עיקר כתיבתה בשביל אזהרת ארבעים יכנו לא יוסיף (והוא ע"ד כי יקח איש אשה שכתוב כולה בוי"ו החבור עד לא יוכל בעלה הראשון כנ"ל). והנראה שענין המלקות כבר היה מסור בידם, ונרמז בפ' שפחה חרופה שכתוב בה בקרת תהיה ודרשו חז"ל בקריאה תהא, ובמוש"ר ויסרו אותו, רק שבא להזהיר אף שהוא רשע ומצוה להכותו אעפ"כ אל תכהו יותר מהמספר, והאריך הכתוב באריכות יתרה ללמוד מזה כל פרטי דיני המלקות כאשר ית'. ועל פי זה יותר השאלה הב' שאם כדברי הפשטנים הלא המלקות בעצמם הם חדוש יותר מאזהרת ההוספה, וגם כאשר נפרש שכדי רשעתו פי' שיהיה די לפי רשעתו, הלא די בעונש שקצבה התורה לכל דבר, ובפרט שלשון די במקום שלא נאמר והותר פי' בצמצום לא פחות ולא יותר, ומי זה יכול להגביל בצמצום העונש על העובר א' ממצות ה', והלא כתיב (משלי ה' ו') ארח חיים פן תפלס נעו מעגלותיה לא תדע (ומ"ש חז"ל שב"ד מכים ועונשים שלא מן הדין בפי' אמרו שם שלא מפני שהיה ראוי לכך אלא מפני שהשעה צריכה לכך שהוא רק למגדר מלתא לפי רשעת הדור ולא לפי רשעת העושה), ב) הדברים שבין אדם לחברו יקרא דבר שמובנו ענין מה, כמ"ש כי יהיה להם דבר (שמות יח טז), יבא דבר שניהם (שם כב ח'), מי בעל דברים יגש אליהם (שם כד יד), יקום דבר (דברים יט טו), ולא יכונה בשם ריב כי הדבר יובא לפני השופטים ויוציאו לאור הדבר כמ"ש וכל העם על מקומו יבא בשלום (שמות יח כג), ואף אם יקרה שלא יצא המשפט לאמתו כגון אם לוה בלא עדים או שהלוה שלם ושכח מליקח השטר, עכ"ז העוות נעשה רק ע"י מעשה שלא כהוגן, וריב הוראתו ויכוחי דברים כשיתוכחו ועי"ז יצא דבר עוות, ונפרט איזה מהם. ויהי ריב בין רועי מקנה אברם (בראשית יג ז') שלפי ד' חז"ל וגם לפי הפשט שרועי מקנה אברם מיחו ברועי לוט מלרעות בשדות אחרים מפני שהוא גזל ורועי לוט אמרו שלא יחושו לגזל והגיע דבריהם לאברם ולוט ומיחה ג"כ אברם בלוט ולוט אמר שלא יחוש לגזל וכאשר ראה אברם שלוט לא יחוש לגזל מיד א"ל התפרד מעלי, וע"י הויכוח נתפרד לוט מאברם ומקדושתו, וכן ויריבו רועי גרר עם רועי יצחק (בראשית כו כ') שע"י הויכוח יצא שהתעשקו עמו, וכן וירב העם עם משה (במדבר כ' ג') ע"י הויכוח שאמרו למה העליתנו ומשה אמר שמעו נא המורים ידוע מה שיצא. וביותר תראה בפ' שופטים (דברים יט טו) ע"פ שנים או שלשה עדים יקום דבר קרא הענין שהעידו בשם "דבר" ואח"כ גבי כי יקום עד חמס כתיב (שם יז) ועמדו שני האנשים אשר להם הריב, וקרא עתה הענין בשם "ריב", מפני שעדים זוממין נעשה רק ע"י ויכוחי דברים כאשר יתבאר, וגבי זקן ממרא אמר בתחלה כי יפלא ממך "דבר" למשפט (דברים יז ח') ואח"כ דברי "ריבות" בשעריך. מפני שבעת הספק קודם שעמדו למנין אין זה ריב כלל, אבל כשסנהדרי קטנה עמדו למנין והוסכמו ע"פ רוב דעות לדעה א' רק שזקן זה המרה בהם, זאת יקרא ריב, וזשה"כ דברי ריבות בשעריך, פי' שבשעריך במושב הסנהדרין יהיה דברי ריבות שמזה יצא דבר ואז תיכף וקמת ועלית אל המקום, וכן כאשר יראו שאחד מישראל רוצה לעבור על אחת ממצות ה' אשר לא תעשינה יאמרו לו שהתורה צותה שלא לעשות, וכשיראו שלא ישמע להם יתרו בו ויאמרו לו שיספרו לב"ד ויקבל עונשו, ובזמן שהיה הכח בשופטי ישראל ידע החוטא שיענש ולמה עשה זאת? וזה רחוק מן השכל שבשביל הנאה קלה יקבל עליו עונש המלקות, אלא שכך היה הדבר שהחוטא השיב להם ידעתי שאתם עושים דברים חמורים מזה, ואם יברר הדבר נמצא שהם פסולי עדות ואז אף אם יודה לב"ד על מעשה הרשע לא יענש מפני שהעדים הם פסולי עדות, נמצא שהיה ריב ביניהם הם אמרו שלא יעשה האיסור והוא השיב שהם עושים איסורים חמורים מזה, ובמושב הב"ד יתחזק יותר הריב הם אומרים עליו שהוא רשע שעשה כך וכך והוא יאמר שרשעתם יותר גדולה, וכן הדבר בעדים זוממים שהמה באים לב"ד ומעידים על א' בפניו שעשה מעשה שענשו מיתה או מלקות והתרו בו והוא אומר ששקר יאמרו וי"ל עדים שיזימו אותן, ונהיה הריב בפני הב"ד שהם יאמרו עליו שהוא רשע והוא יאמר שהם רשעים, ומובן הדבר שמן הסתם מלבד הריב שנעשה עתה בפני הב"ד יש ביניהם ריב כבר, דאל"כ מה הנאה להן שימיתוהו או שילקוהו הב"ד, ואף אם עדותן בדבר שבממון נקרא ג"כ מריבה דמובן הדבר שעשו מפני מריבה, או שקבלו שכר והרוצה להוציא ממון ע"י עדי שקר וגם המעידים שקר בעד בצע כסף יצא מגדר דבר שהוראתו ענין מה, ובא לגדר מריבה, ויתפרש שם בשופטים, ועמדו שני האנשים אשר להם הריב, האיש האחד הוא העד חמס האמור לעיל (אף שאין ע"א נעשה זומם עד שיזומו כולם אבל כ"מ שנא' עד הוא שנים) והאיש השני הוא האיש אשר ענו בו סרה, מפני שהעדים שיזימו צריכים להעיד בפני הנזמים, והאיש שדברו בו סרה הוא המביאם, ומעתה נבא לבאור הכתובים כי יהיה ריב בין אנשים וגו' יתפרש על שני פנים, האופן הא' במעידים באחד שעבר על ל"ת שבתורה שהריב הוא שיאמרו שהוא רשע והוא יאמר שהם רשעים כנ"ל, ונגשו אל המשפט ושפטום, פי' שיחקרו אם י"ל עדים על רשעתם, והצדיקו את הצדיק כשיראו שאין ממש בדבריו נשארו העדים בצדקתם, ואחרי שהעדים כשרים המה אזי והרשיעו את הרשע יעיינו לחקור עדותם. האופן הב' יתפרש בעדים זוממין (שלעיל בפ' שופטים מדבר הכתוב בדבר שנוכל לקיים בו כאשר זמם וכאן מיירי שמעידים שהוא בן גרושה ואף שלא העידו על דבר רשע, אבל כיון שע"י עדותם יפסלוהו מן הכהונה יקרא בשם ריב, כי כאשר בדו העדים עליו דבר כזה בודאי היתה מריבה ביניהם), והצדיקו את הצדיק, שנתברר שהם עדי שקר וממילא נשאר בכשרותו (צ"ע בעדים זוממין שהעידו שהוא בן גרושה מה והצדיקו שייך בזה, וצ"ל דמי שנמצא שכדבריו כן הוא נקרא צדיק כמו (משלי י״ח:י״ז) צדיק הראשון בריבו, או שיש ליישב דמיירי שידוע שאמו היה בעלה הראשון כהן ונתגרשה ונשאת לכהן אחר ואין ידוע אם אביו הוא בעלה הראשון והוא כשר או בעלה השני והוא חלל, והוא הביא עדים שהוא מהראשון והוא כשר, והמה העידו שהוא מהשני ואע"פ שי"ל ג"כ עדים אוקי תרי לבהדי תרי ונפסל על ידם מפני שאין לו חזקת כשרות ואח"כ הביא עדים והזימו אותם, וקאי והצדיקו את הצדיק על העדים הראשונים שהם נשארו בצדקתם, אבל צ"ע אם באופן כזה יהיו העדים חייבים מלקות, והיותר נראה דבסנהדרין (דף י' ע"א) איתא אמר עולא רמז לעדים זוממין מה"ת מנין שהוא רק רמז ולא ע"פ הפשט ולמדו מוהצדיקו את הצדיק) והרשיעו את הרשע שיעיינו אם ההזמה היא אמת, ולפ"ז יתפרש הספרי שאמר אין שלום יוצא מתוך מריבה ומביא מויהי ריב בין רועי מקנה אברם שמורה על העדים המוחים מלעבור על ל"ת שבתורה, ולפי נוסחא הישנה ועמדו שני האנשים יורה שהריב הוא בעדים זוממין כמ"ש ועמדו שני האנשים אשר להם הריב דגם שם מדבר בעדים זוממים וסיים מי גרם לזה ללקות הוי אומר זו מריבה פי' שרק ע"י הויכוח שנקרא ריב הוא לוקה, ומ"ש בספרי אין לי אלא אנשים, נשים, איש עם אשה ואשה עם איש, לא יתכן לא בעדים שמעידים שעבר על ל"ת ולא בעד זומם מפני שהעדים רק אנשים, אלא משום דדריש ושפטום שישפטום בע"כ יליף דאף מריבה שבין נשים יש לב"ד להכריחם ולשפטם ולהשקיט המריבה:

ב וְהָיָה אִם־בִּן הַכּוֹת הָרָשָׁע וְהִפִּילוֹ הַשֹּׁפֵט וְהִכָּהוּ לְפָנָיו כְּדֵי רִשְׁעָתוֹ בְּמִסְפָּר׃

רַשִׁ״י והפילו השפט. מְלַמֵּד שֶׁאֵין מַלְקִין אוֹתוֹ לֹא עוֹמֵד וְלֹא יוֹשֵׁב אֶלָּא מֻטֶּה (מכות כ"ב): לפניו כדי רשעתו. וּלְאַחֲרָיו כְּדֵי שְׁתַּיִם, מִכָּאן אָמְרוּ מַלְקִין אוֹתוֹ שְׁתֵּי יָדוֹת מִלְּאַחֲרָיו וּשְׁלִישׁ מִלְּפָנָיו (ספרי; מכות כ"ב): במספר. וְאֵינוֹ נָקוּד בַּמִּסְפָּר, לִמֵּד שֶׁהִיא דְבוּקָה, לוֹמַר בְּמִסְפַּר אַרְבָּעִים וְלֹא אַרְבָּעִים שְׁלֵמִים, אֶלָּא מִנְיָן שֶׁהוּא סוֹכֵם וּמַשְׁלִים לְאַרְבָּעִים וְהֵם אַרְבָּעִים חָסֵר אַחַת (שם):

אוּנְקְלוֹס וִיהֵי אִם בַּר חַיָבָא לְאַלְקָאָה חַיָבָא וְיִרְמִנֵהּ דַיָנָא וְיַלְקִנֵהּ קֳדָמוֹהִי כְּמִסַת חוֹבְתֵהּ בְּמִנְיָן

אִבְּן עֶזְרָא בן הכות. בחיר״‎ק כמו בן נון (ס״‎א בן) יקה והטעם כמו בן בליעל. וכן שבן לילה היה. והוא חייב. להכותו לפי דעתי שהכה חברו: והפילו השופט. בציווי וכן והכהו והעד לפניו: כדי רשעתו במספר. המכות. היה נראה לנו שיש עון שיוכה עליו עשר גם עשרים ופחות ויותר והעד כדי רשעתו רק לא יוסיף על ארבעים לולי דברי הקבלה והוא לבדו האמת וי״‎א כי טעם רשעתו במכות גדולות או קטנות וכלם במספר ארבעים:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי כדי רשעתו במספר. אות הבי"ת נקודה בשבא וסמך לו ארבעים כלומר במספר ארבעים, ולא ארבעים ממש אלא מספר הסמוך לארבעים והן ל"ט, וא"כ כשאמר במספר ארבעים כאלו אמר ל"ט. וטעם המספר הזה של ל"ט למלקות לפי שהמת צריך תחיה, וזה שחטא ועבר על מצות אדוניו נתחייב מיתה וחל על נפשו עונש כרת, כי בזה יחיה וישוב לו טל של תחיה כאותם החיים שהנפש מעותדת להן, וזהו שאמרו במסכת מגילה כל חייבי כריתות שלקו נפטרין מידי כריתתן. בארו לנו בזה כי ל"ט של מלקות הוא כפרת כרת, וישוב לו טל של תחיה כי תזכה נפשו ותשוב לשרשה. ועוד טעם אחר, כי חיוב המלקות בב"ד של מטה אינו אלא מבן י"ג שנה ולמעלה, והמכות הן משולשות, ושלשה פעמים י"ג הם ט"ל, וכן המלקות בב"ד של מעלה אינו אלא מבן עשרים ולמעלה, על כן הוא ששים, שלשה פעמים עשרים הרי ששים, וזהו אתיוהו לאליהו ומחיוהו שתין פולסי דנורא. ומה שמזכירין רז"ל בכל מקום מלקות ארבעים ואינן אלא ט"ל, ולא אמרו לוקה ארבעים חסר אחת כמו שאמרו בענין שבת אבות מלאכות ארבעים חסר אחת, הלכו אחר לשון הכתוב שאמר ארבעים יכנו, אף על פי שמלת במספר הסמוכה לארבעים תורה שאין כונת הכתוב ארבעים ממש. וטעם כדי רשעתו, שנותנין לו המכות גדולות או קטנות כפי רשעו וכלן במספר ארבעים.

סְפוֹרְנוֹ והפילו השופט. ימתחנו על העמוד:

כְּלִי יָקָר במספר, ארבעים יכנו. מלקין אותו שתי ידות מלאחריו ואחת מלפניו כי כל חוטא פונה עורף אל השכינה ועושה עין של מעלה כאילו אינו רואה, ויש לך חוטא שמעיז פניו נגד ה' כמ"ש העז איש רשע בפניו. וכשם שהחמירה תורה בגנב יותר מבגזלן והוטל עליו הכפל לפי שמכחיש עין של מעלה ואינו משוה עבד לקונו משא"כ בגזלן , כך הוטל עליו הכפל ללקות פי שנים מאחוריו וחלק א' מלפניו כי בכל חטא יש לספק אם העז בפניו או אם פנה עורף אל ה' ואז חטאו כפול. וי"א אחד לפניו, שהיה לו לזכור אחת לפניו, כי בא מטיפה סרוחה. ושתים מאחוריו, שהיה לו לזכור כי הוא הולך למקום רמה, ולזכור לפני מי הוא עתיד ליתן דין וחשבון והם לאחוריו, ונכון הוא. וטעם למספר ל"ט, לפי שכפר באחד העולה למספר י"ג ובתורה שנדרשת בי"ג מדות ומרד ביצר טוב הבא אחר י"ג שנה. וכל חוטא נכנס בו רוח שטות והוא נעדר מן הבינה הבאה למ' שנה, לכך נאמר והיה אם בן אם נחקור את הבינה הבאה בשנת מ' והוא דומה כאילו לא הגיע לשנת מ' בזאת תדע כי ראוי להלקותו במספר שאינו ארבעים ממש אלא סמוך למספר זה כי לא עם בינות הוא.

מַלְבִּי״ם והיה אם בן הכות הרשע, שעיינו בהל"ת שעשה ויש בו מלקות: והפילו, אין לפרש כפשוטו שיפילו לארץ כדרך הנופלים ויהיה מושכב, א) משום שנלמד להלן שילקהו שליש מלפניו ושני שליש מלאחריו שא"א כשהוא שוכב, ב) כי שרש נפל יורה רק שהתנועע ממקומו וע"פ רוב יאמר על המקום ששם נפל כמו נופל בשדה ועוד הרבה (ובזה יתיישב מה שותפול מעל הגמל (בראשית כד סד) תרגם אונקלוס ואתרכינת מעל גמלא, מפני שלא נזכר להיכן נפלה, וע"י נס לא נפלה לארץ או שהעבדים הקימוה) וכן כאן דכתיב והפילו ולא אמר להיכן פי' שינענעוהו ממצבו הראשון וזה שאמרו לא עומד ולא יושב (וכ"ש לא שוכב גם מפני טעם הא') אלא מוטה: השופט והכהו לא שהשופט בעצמו יפילו ויכהו שא"כ לא היה לומר לפניו שאם הוא המכה מוכרח שיהיה לפניו, ואף שחז"ל אמרו שלפניו קאי על המוכה שיכהו שליש מלפניו ושני שליש מלאחריו, אבל א"כ הי"ל לכתוב מלפניו ולא לפניו, ע"כ שרק ע"פ צוויו נעשה ולכן יקרא שהוא המפיל והמכה כאשר נתבאר לעיל גבי כי תקצור: לפניו, קאי על השופט שתהיה ההכאה בפניו שיהיה באותו מעמד ולא כדיני נפשות שא"צ להיות בשעה שימיתוהו, מפני ששם אחת דתו להמיתו ורק אולי ימצא לו זכות מוסרים עמו שני ת"ח אם יראו שיש ממש בדבריו יחזירוהו, אבל המלקות יש בו הרבה פרטים שהדיינים צריכים בעצמן לראות שלא יכהו המכה יותר מכחו וגם לא בפחות מכחו, וגם שאם יתקלקל ברעי יהיה נפטר. גם אם תפסק הרצועה או שיראו בו חשש סכנה יפסקו המכות כי התורה לא צותה רק להכותו ולא להמיתו, אבל היה לכתוב והפילו השופט לפניו והכהו שיהיה סמוך לפניו אל השופט, ומדסמיך לפניו לוהכהו שמדבר גם על המוכה למדו שקאי גם על המוכה שיכהו שליש מלפניו (ויתכן שחז"ל ידעו מבנה האדם שאם יוכה במק"א לא יסבול הל"ט מכות, א) שהמכות יהיו תכופות זו אחר זו ולא יוכל השיב רוחו, ב) שיתהוה שם קבוצת הדם ויבא לדלקת, ואף אם תחלק המכות בג' מקומות מלאחוריו, יעשה תנועה חזקה את הדם לצד פניו, לכן בהכרח שיכהו גם מלפניו להחזיר מרוצת הדם לאחריו, ומפני שמלפניו עצמות הצלעות אינם שלמים כמלאחריו לכן אמר שליש מלפניו ושני שלישים מלאחריו): כדי רשעתו, כדי הוא משרש די, ופירושו שההכאה תהיה די לרשעתו, ובכ"מ שיאמר די ולא אמר והותר פי' ולא יותר כמו דבש מצאת אכול דיך: במספר, יש הבדל בין מנה לספר. מנה יורה על המונה לדעת מה שיש לו או מה שהוא נותן ואז ידקדק אף באחת, ומספר הוראתו סכום ואז לא ידוקדק באחת, וביותר יבא על מי שרוצה לעשות דבר בסכום ידוע ויש שהסכום מתחלק עוד לסכומים קטנים ומכולם יהיה סכום אחד כמו וספרת לך שבע שבתות שנים שבע שנים שבע פעמים (ויקרא כה ח') וספרתם לכם וגו' שבע שבתות (שם כג טו) (ומה שנאמר (שם טו כח) וספרה לה שבעת ימים שלפ"ז היה לומר ותמנה לה שבעת ימים, אבל גם שם כל שבעת הימים הם סכום אחד שאם תראה בהם תסתור הכל) וכן מונה מספר לכוכבים פי' שיש להכוכבים כמה מספרים שהם סכומים גדולים והשי"ת מונה המספרים, ומספר שמות הנזכר כמה פעמים בסדר במדבר, פירושו שהיו יודעים בכל בית אב כמה יש משם ראובן וכמה משמעון וכדומה, ובכל א' מהשמות ידעו גם שמות אבותם, וכשהיו צריכים לאחד עי"ז היו מוצאים אותו, וזה שאמר לבית אבותם במספר שמות (ובזה יובן מ"ש (הושע ב' א') והיה מספר ב"י ומסיים ולא יספר, וכפי שכתבנו שמספר הוא סכום כך היא המליצה שבאיזה סכום יסכמו ב"י, ומסיים שידובר הסכום שלהם באלה הדברים כחול הים אשר לא ימד ולא יספר) וא"כ במספר הנאמר כאן הוא סכום, ובזה סמכו חז"ל שהמלקות יהיו משולשים שלשה פעמים י"ג שהם ל"ט, ואם אמדוהו שלא יוכלו להכותו רק כ' לא היה לוקה רק י"ח ג' פעמים וי"ו, וגם מקום ההכאות נחלק לג' מקומות שליש מלפניו ושני שלישים מלאחריו, היינו שליש בכל צד מכתפיו וגם כולם הם סכום א' לכמה פרטי דינים, ומדלא אמר מספר רק במספר נלמד שבא גם על המנין הפשוט, א' פן יתן לו א' יתרה, ב' שדרך כל מונה למנות במתינות והמכה לא יכה עד שישמע מהמונה, ועי"ז יהיה להמוכה ריוח מעט להשיב רוחו אליו, ויש שכתבו כי אחרי שהמכה ישים מעינו במספר המכות פן יטעה ויוסיף אחת ויתחייב גם הוא מלקות ועי"ז יחלש מעט כחו וירוח מה להמוכה, ונמצא שבמספר י"ל ב' הוראות, א' שימנה, ב' שיהיה בסכום. ואם במספר הוראתו על המנין ודרך המונה להתחיל מא' ב' כסדר וא"כ עד כמה יהיה מונה. ואמר הכתוב:

ג אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ לֹא יֹסִיף פֶּן־יֹסִיף לְהַכֹּתוֹ עַל־אֵלֶּה מַכָּה רַבָּה וְנִקְלָה אָחִיךָ לְעֵינֶיךָ׃

רַשִׁ״י לא יסיף. מִכָּאן אַזְהָרָה לַמַּכֶּה אֶת חֲבֵרוֹ (עי' כתובות ל"ג): ונקלה אחיך. כָּל הַיּוֹם קוֹרְאוֹ רָשָׁע, וּמִשֶּׁלָּקָה קְרָאוֹ אָחִיךָ:

אוּנְקְלוֹס אַרְבְּעִין יַלְקִנֵהּ לָא יוֹסֵף דִילְמָא יוֹסֵף לְאַלְקָיוּתֵהּ עַל אִלֵין מָחָא רַבָּא וְיֵקַל אֲחוּךְ לְעֵינָיךְ

אִבְּן עֶזְרָא וטעם ונקלה אחיך. שהוא דבר ידוע וגזירה מהשם להיות ארבעים לסבול הסובל כדין שמים ולא בחפץ השופט:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ארבעים יכנו לא יוסיף. המלקות הזה משפט בפני עצמו ודין שמים הוא, יש על השופט לחייבו ועל החוטא לסבלו, ואין לו להוסיף על המשפט פן יתבזה חברו. ודרשו רז"ל בפרק ואלו הן הלוקין, כיצד מלקין אותו, כופת שתי ידיו על העמוד אילך ואילך ואוחז בבגדיו עד שמגלה את לבו והאבן נתונה לו מאחוריו וחזן הכנסת עומד עליה ורצועה של עגל בידו, ולכך סמך לפרשה זו לא תחסום שור. ורצועה זו כפולה לשתים ושתים לארבע, ושתי רצועות של חמור עולות ויורדות בה, ידה טפח ורחבה טפח, ומלקה אותו שליש מלפניו ושתי ידות מאחוריו, עד כאן. וטעם שהיה רחבה טפח והיתה כפולה ומכופלת, לפי שיש בטפח ארבע אצבעות וכשהיא כפולה הרי טפחיים ושמונה אצבעות, וכשהיא מקופלת הרי שש עשר אצבעות, וע"כ היה משפט רצועה של מלקות להיות בה שש עשרה אצבעות, לפי שאין לך מצוה ומצוה הכתובה בתורה שלא נכרתו עליה שש עשרה בריתות, והחוטא הזה הנענש במלקות עבר על מצוה שנכרתו בה שש עשרה בריתות, ולכך לוקה ברצועה שיש בה שש עשרה אצבעות. וטעם שתי רצועות עולות ויורדות בה, כנגד נעשה ונשמע. וטעם שהן של חמור כדי להצטרף יחדו שור וחמור, על שם שכתוב (ישעיה א) ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו ישראל לא ידע, כי מי שעבר על המצוה והתנכר בחסדי ה' ולא הכירם ראוי הוא שיענש ושילקה ברצועה של שור וחמור המכירים את בעליהם. ומצינו בירושלמי מנין לרצועה שהיא מכופלת שנאמר והפילו השופט, אל תקרא והפילו אלא והכפילו. ומה שמלקה אותו שליש מלפניו, מן הכתוב שאמר והכהו לפניו כדי רשעתו, ודרשו רז"ל כדי רשעה אחת מלפניו, ושתי ידות מאחריו, כנגד יכנו להכותו שהן שתי הכאות, והיה ראוי לומר והכהו לפניו ארבעים לא יוסיף פן יוסיף על אלה, אבל הזכיר הכתוב שלש הכאות, והכהו יכנו להכותו, ללמדך הכאה אחת מלפניו כמו שאמר והכהו לפניו, ושתים מאחוריו כמו שהן כתובות בפסוק של אחריו. ובמדרש ארבעים יכנו, למה ארבעים, האדם הזה נוצר לארבעים יום ועבר התורה שנתנה לארבעים יום ילקה ארבעים ויצא ידי עונשו. וכן אתה מוצא באדם הראשון, כשנצטוה ועבר עליו לקה העולם בארבעים, עונשי האדם עשר, חוה עשר, הנחש עשר, האדמה עשר, לפיכך כשיעבור האדם על מצוה ילקה ארבעים. וכן אתה מוצא בעונש מרגלים שלקו ישראל ארבעים שנה במדבר, כך דרשו רז"ל במדרש תנחומא בסדר במדבר סיני (ד) בפסוק אל תכריתו. פן יוסיף. ממה שחזר ואמר פן יוסיף הוכיח מכאן הרב הקדוש רבי יונה ז"ל שמכה חברו או אשתו עובר בשני לאוין, האחד לא יוסיף והשני פן יוסיף שהוא ג"כ לאו, שכל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה. מכה רבה. אם יוסיף לו אפילו אחת יקראנו מכה רבה. ויש בכאן רמז במלת רבה שהרי מצות לא תעשה הן שס"ה ויש בהן כמה לאוין שאין שם חיוב מלקות, וכן אמרו לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, ואותן שבהן חיוב מלקות הן ר"ז לאוין כמנין רבה, וזהו מכה רבה. ואם תשכיל בסוד הענין תמצא בו עוד בלשון מכה רבה רמז למלקות הגדול שהוא אשה של גיהנם המושכת כח ממדת הדין הנקראת כה, כי לכך באו המכות לפרעה במלת כה, והיא ג"כ מקבלת ממדת הדין הקשה הגדולה והחזקה, והמלקות הקל והחלוש של העוה"ז הנה הוא כפרתו של חוטא להציל נפשו מיד להבה, הוא המלקות הגדול הנקרא מכה רבה, וזה מכלל חסדי ה' בצוותו אותנו לקחת זה תמורת זה. ויזהיר הכתוב המלקה שלא יוסיף, שאם יוסיף אפילו אחת הרי הוא נכנס תחתיו בעונש מכה רבה, זהו פן יוסיף להכותו על אלה מכה רבה, ארבעים אלה פדיון וכפרה למלקות הגדול הנקרא רבה ואם יוסיף ונשא עונו בה. ונקלה אחיך לעיניך. עד עתה קראו רשע, והרשיעו את הרשע והיה אם בן הכות הרשע כדי רשעתו, אבל מאחר שקבל דינו קוראו אחיך, וכן דרשו רז"ל ונקלה אחיך, כיון שלקה הרי הוא אחיך. ומן הכתוב הזה הוכיחו ז"ל במסכת מגלה כל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן, שנאמר ונקלה אחיך כיון שלקה הרי הוא אחיך. ואין הפטור הזה על המלקות שלנו, כי מלקות שלנו אינו אלא כדי שיתבייש האדם, והבושת הוא אחד ממיני כפרה, הוא שאמר הנביא ע"ה (יחזקאל טז) למען תזכרי ובשת, בכפרי לך לכל אשר עשית, אבל הוא אמור על המלקות שהיו נוהגין בזמן התלמוד שהיו מקרין אותו והיו כופתין את ידיו על העמוד, וכמו שהזכרתי למעלה. ותראה מלת אחי"ך בגימטריא ארבעים חסר אחת, ורמז לך הכתוב כי כיון שקבל מלקות כמנין אחיך הרי הוא אחיך, וכן מלת אלה ארבעים חסר אחת עם ג' האותיות.

סְפוֹרְנוֹ מכה רבה. שלא יוכל לסבלה: ונקלה אחיך. שיתקלקל ברעי או במים מרוב הכאב:

מַלְבִּי״ם [קנג] ארבעים יכנו פי' שימנה עד ארבעים והוה כמו שהיה כתוב עד ארבעים. וא"כ אנו מסופקים אם עד בכלל או לא עד בכלל ולכן לא נוכל להכותו יותר מל"ט פן יעבור על לא יוסיף, וזה שאמרו התורה אמרה ארבעים יכנו ואתו רבנן ובצרי חדא, פי' שרבנן חששו על ספק שמא יעבור על לא יוסיף, ואם במספר פי' סכום אם על הסכום הפשוט ודוקא ארבעים א"כ הוא מיותר הלא כתיב ארבעים יכנו. ואם כונת הסכום שיהיו המכות משולשים היה לכתוב ארבעים יכנו במספר שהיה לומר תחלה הסכום העקרי ובמספר להורות הסכומים הקטנים. וגם היינו לומדים שימנו אותם מדלא כתיב מספר, ומדכתיב במספר קודם ארבעים וגם יש סוף פסוק בינתים יורה דעיקר המלקות הם במספר ולא ארבעים. ולא יוכל להיות פחות מארבעים שהרי אמר ארבעים לכן נלמד שהוא סכום של ארבעים שדרך כל הסוכם דבר שאף אם יחסר לו אחת יאמר הסכום השוה, כמו וספרתם לכם שבע שבתות ואמר תספרו חמשים יום, וזה שאמר בגמ' אלו כתיב ארבעים במספר הו"א ארבעים במנינא. פי' ארבעים הוא שעור הקצוב ובמספר יורה על המנין. אבל כיון דכתיב במספר ארבעים סכום שהוא סוכם את הארבעים. שבלשון סכום גם ל"ט יחשב לארבעים: וזה לשון הרמב"ם (פרק י"ז מהלכות סנהדרין הלכה א'). לפיכך אמרו חכמים שאפילו הבריא ביותר מכין אותו ל"ט. שאם יוסיף לו אחת נמצאת שלא הכהו אלא ארבעים הראויות לו, ותמהו כל המפרשים שהרי בגמ' שם מבואר דלמדו כן מהמקרא. והנראה לי שמה שאמר ז"ל אמרו חכמים רצה לומר שלמדו כן מהמקרא מדלא כתיב ארבעים במספר וכתיב במספר ארבעים ופרשו שכוונת הכתוב שילקהו במספר כזה שלא יבוא רק לידי ארבעים ולא יותר לפי שהמונה עלול לטעות באחת לפיכך אם ילקהו ל"ט לא יוכל לבוא רק לידי ארבעים שהוא ראוי באמת לזה אבל אם ילקהו ארבעים יוכל לבוא לידי ארבעים ואחת, וזה שאמר הכתוב והכהו לפניו כדי רשעתו במספר. וכמה הוא המספר ארבעים יכנו לא יוסיף מספר כזה שהוא לכל היותר ארבעים והוא ל"ט כנ"ל, וזה כוונת הגמ' שם מספר שהוא סוכם את הארבעים של"ט לפעמים יסכום לתוכו ארבעים ע"י טעות המונה שהוא רגיל: לא יוסיף פן יוסיף מפני שהל"ט הוא מצוה על הב"ד להכות ואם היה אומר רק לא יוסיף הייתי אומר שאין בו מצוה אבל אין בו לאו (כמו לא יבדיל (ויקרא א יז) שפי' שאין מצוה להבדיל) לכן אמר פן יוסיף שיהיה עובר בלאו דכל השמר פן הוא ל"ת, ובספרי אמר לא יוסיף הוא אזהרת הוספה על מספר הרגיל ופן יוסיף הוא אזהרת הוספה על המספר שיבא רק במקרה אם אמדוהו הב"ד שלא להכותו רק מספר קטן, וע"ז אמר פן שיורה שאינו רגיל כ"כ: על אלה מכה רבה על אלה משמע שאם רק יותר ממספר הקצוב הוא עובר (ויש רמז בזה כי מספר "אלה" עם הג' אותיות עולה ל"ט) ואם נתן לו א' יתרה חייב, א"כ למה אמר מכה רבה שמשמע הוספת מספר רב ולכן אמר בספרי ובגמ' מלמד שהראשונות יקראו מכה רבה, ופי' שלשון רב יורה לפעמים לא על הרבוי רק על שהוא די לא מעט, וכמו רב לכם שבת בהר הזה (דברים א' י') שאין לפרשו שהוא יותר מהצורך הלא ע"פ ה' יחנו וע"פ ה' יסעו, רק שהוא די ועתה פנו וסעו לכם, וכן רב לכם בני לוי (במדבר ט"ז ל') שג"כ אין פי' שהוא רב שהלא ה' בחר בהם, רק שהוא די. וכמו שאמר אח"כ המעט מכם וגו' פי' האם הוא מעט הלא הוא די, וכן רב לך אל תוסף דבר אלי עוד (דברים ג' כ"ו) שאין פי' שהוא רב שהלואי יתפלל אדם כל היום ואפי' חרב חדה מונחת על צוארו אל יתיאש מהרחמים. אלא שפי' שהוא די ועתה אל תוסף, וכן כאן בא רק להורות שבמספר ארבעים קבל כדי רשעתו ואסור להכותו עוד, וזה שאמר על אלה מכה רבה שיש בם די רשעתו, ויותר יובן בזה כי להכות הרשע אין חטא (ובזה יובן מ"ש משה לרשע למה תכה רעך שהיו דתן ואבירם שניהם רשעים, שאם אחר היה מכה את אחד מהם לא היה רשע בזה אבל אמר למה תכה רעך שהיה רשע כמוהו) א"כ יקשה למה יזהיר עליו לזה אמר על אלה שהם מכה רבה שהוא די לנקותו עי"ז מרשעתו ומעתה אינו רשע וכמו שאמרו כיון שנקלה הרי הוא אחיך: ונקלה אחיך לעיניך ע"פ הפשט פי' שאם תכהו יותר הלא יראה שהוא דבר קל בעיניך ובאמת אחר שקבל עונש התורה הרי הוא אחיך ואי אתה רשאי להקל בכבודו, אבל היה לכתוב ונקלה אחיך בעיניך ולא לעיניך. ודרשו שאף אם אינו נקל בעיניו שהרי לא קבל עדיין שעור התורה, אבל הוא נקל רק לפני עיניך שנתקלקל ברעי ונתבזה להעינים ה"ה אתיך ונפטר:

ד לֹא־תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ׃

רַשִׁ״י לא תחסם שור. דִּבֵּר הַכָּתוּב בַּהֹוֶה, וְהוּא הַדִּין לְכָל בְּהֵמָה חַיָּה וְעוֹף הָעוֹשִׂים בִּמְלָאכָה שֶׁהִיא בִּדְבַר מַאֲכָל; אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר שׁוֹר? לְהוֹצִיא אֶת הָאָדָם (ספרי; בבא מציעא פ"ח): בדישו. יָכוֹל יַחְסְמֶנּוּ מִבַּחוּץ? תַּלְמוּד לוֹמַר "לֹא תַחְסֹם שׁוֹר" — מִכָּל מָקוֹם; וְלָמָּה נֶאֱמַר דַּיִשׁ? לוֹמַר לְךָ מַה דַּיִשׁ מְיֻחָד דָּבָר שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ וְגִדּוּלוֹ מִן הָאָרֶץ, אַף כָּל כַּיּוֹצֵא בוֹ, יָצָא הַחוֹלֵב וְהַמְגַבֵּן וְהַמְחַבֵּץ שֶׁאֵין גִּדּוּלוֹ מִן הָאָרֶץ, יָצָא הַלָּשׁ וְהַמְקַטֵּף שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ לְחַלָּה, יָצָא הַבּוֹדֵל בִּתְמָרִים וּבִגְרוֹגְרוֹת שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתָּן לַמַּעֲשֵׂר (ספרי; ב"מ פ"ט):

אוּנְקְלוֹס לָא תֵחוֹד פּוּם תּוֹרָא בִּדְיָשֵׁהּ

אִבְּן עֶזְרָא בי״‎ת בדישו. אמרו המכחישים שהוא קודם דישה ואין צורך:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי לא תחסם שור בדישו. כמו (ויקרא י) בבאכם אל אהל מועד, שאין הכוונה בכניסתו ממש, אלא שלא ישתה קודם בואו כדי שלא תהא שכרות בשעת עבודה, וכן בכאן בדישו קודם דישו, שלא תהא חסימה בשעת דישה, ואפילו חסמה מבחוץ חייב, וכן הזכירו רז"ל שם בבבא מציעא.

מַלְבִּי״ם [קנד] לא תחסום שור בדישו ע"פ הפשט לא תחסום כלל ושור בדישו פרט ואין בכלל אלא מה שבפרט שור ולא שאר בע"ח ובדישו ולא שאר מלאכות. ובגמ' (ב"מ פ"ט א') למדו שור שור משבת ללמד שאר בע"ח ולא הוזכר שום למוד שדיש אינו דוקא רק הוזכר שם ללמד ממנו בכעין הפרט, ובספרי לפי הנוסחא הישנה שאר בע"ח יליף מלא תחסום שור מ"מ, ולפי נוסחת הגר"א בדישו מ"מ ושאר מלאכות מרבה ג"כ מלא תחסום מ"מ, ונמצא שלומד רק מהכלל וזה נגד הי"ג מדות, ויתיישב רק ע"פ מ"ש שבכל מקום שהל"ת בעצמה אינה מובן בהכרח להקדים נושא הענין לפני הל"ת כמו שנזכר בכל העריות, ואחר שהוא נושא הענין לא יחשב לפרט, וכן כאן אם לא היה הל"ת רק בשור היה להקדים שור ולכתוב שור לא תחסום בדיש (ולא שור בדישו לא תחסום כי אף שאיננו עובר רק בדיש לא נחשב רק לפרט והוכרח לבא אחר לא תחסום וא"כ לא היה יכול לכתוב בדישו מפני שאינו סמוך לשור רק בדיש) ומדהקדים הכתוב לא תחסום לשור נלמד שנוהג בכל בע"ח ואינו ממעט רק אדם. ואחרי ששור אינו ממעט רק אדם נכנה אותו בשם פרט קטן. נמצא שבהכרח גם דישו אינו ממעט שאר מלאכות דאי ממעט כל שאר מלאכות הלא הוא פרט גדול נגד שור והיה לכתוב לא תחסום בדיש שור ומדכתיב גם אחר שור ש"מ שפרטו עוד קטן מפרט דשור וזה כמ"ש בספרי למעט כשאינו עושה אלא בידיו ולא ברגליו כו'. ונוסחא הישנה מובן בנקל ונוסחת הגר"א צריך להטעים כיון דכתיב בדישו בהכרח שכתב שור קודם דאל"כ היה כתוב בדיש, והיותר נכון שמעתיק הגהות הגר"א שגה וגי' הגר"א בדישו מ"מ הוא על שאר מלאכות מנין ת"ל בדישו מ"מ. ויש להתבונן על שבא אזהרת לא תחסום בפרשה א' עם ענין המלקות שאם הוא מענין צער בע"ח היה לכתוב בענין מצות פריקה וטעינה, ואם הוא מענין שלא למנוע העובד מלאכול מעבודתו היה לבוא בפ' כי תבוא בקמת רעך. וחז"ל אמרו שבא ללמוד על איזה ל"ת לוקין, אבל האם לא מצאה התורה לאו אחר לסמוך ולא ל"ת המצווה בבהמה, לכן נראה שלאו דחסימה י"ל ענין הדומה לענין לא יוסיף דמלקות. כי בימיהם לא היו מרעים את השורים בשדות והיו עובדים בהם כמו בסוסים שהיו חורשים וגם משכו בעגלות והיו עוברים תמיד ע"פ שדות של אחרים, והירא דבר ה' היה חוסם את פיהם כל היום רק בעת האוכל פתח אותו כמ"ש באליעזר עבד אברהם ויפתח את הגמלים, ונמצא שבכל עת מצוה לחסום ולולא אזהרת התורה הייתי אומר שנכון לחסום בעת הדישה בכדי שיתלמד מבלי לאכול רק ממה שיתנו לו. אבל אף שמצוה לחסמו הזהירה התורה מלחסמו בעת הדישה, וכך הוא בענין המלקות שאף שהב"ד מצווה להכות הרשע הזהירה התורה שלא להוסיף:

ה כִּי־יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו וּמֵת אַחַד מֵהֶם וּבֵן אֵין־לוֹ לֹא־תִהְיֶה אֵשֶׁת־הַמֵּת הַחוּצָה לְאִישׁ זָר יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ׃

רַשִׁ״י כי ישבו אחים יחדו. שֶׁהָיְתָה לָהֶם יְשִׁיבָה אַחַת בָּעוֹלָם, פְּרָט לְאֵשֶׁת אָחִיו שֶׁלֹּא הָיָה בְעוֹלָמוֹ (ספרי; יבמות י"ז): יחדו. הַמְיֻחָדִים בַּנַּחֲלָה, פְּרָט לְאָחִיו מִן הָאֵם (שם): ובן אין לו. עַיֵּן עָלָיו, בֵּן אוֹ בַת אוֹ בֵן הַבֵּן אוֹ בַת הַבֵּן אוֹ בֵן הַבַּת אוֹ בַת הַבַּת (עי' יבמות כ"ב):

אוּנְקְלוֹס אֲרֵי יֵתְבוּן אַחִין כַּחֲדָא וִימוּת חַד מִנְהוֹן וּבַר לֵית לֵהּ לָא תְהֵי אִתַּת מֵתָנָא לְבָרָא לִגְבַר אוֹחֲרָן יְבָמַהּ יֵעוּל עֲלַהּ וְיִסְבַהּ לֵהּ לְאִנְתּוּ וְיִבְּמַהּ

אִבְּן עֶזְרָא כי ישבו אחים יחדו. גם הם אמרו כי אינם אחים ממש כי אם קרובים והביאו ראיה מבועז ולא אמרו כלום כי אין שם זכר יבום כי אם גאול' ומה טעם להזכיר יחדו ואם היו במדינ' אחת או בחצר אחד או שהיו אוהבים זה את זה. ואמרו כי הנה הכתוב אמר ויבמה וזה אות כי איננה יבמה כי אם בשם כמו שבה יבמתך והנה נואלו ונסכלו כי הנה מפורש בבני יהודה ויבם אותה והוא יבמה גם יבמתך בעבור היותן לשני אחים וכל איש דעת ידע כי המצות שנתנו למשה שהם מצות לא תעשה לא היו אסורות קודם לכן ואילו היה אדם מונע עצמו מהן וקדם משה לא היה הדבר רע בעיני השם אף כי שכתב כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם ולא מצאנו נביא שהזהירם והנה הכתוב אמר על אונן שלא נתן זרע לאחיו וירע בעיני ה' על כן אנחנו נסמוך על הקבל' שהם אחים ממש: ובן אין לו. כי אם יש לו בן אין צורך כי היא אסורה: ופירוש יחדו. כדברי המעתיקים: לאיש זר. פי' החוצה אם ירצה היבם:

סְפוֹרְנוֹ ויבמה. יסיר אותה מהיות עוד יבמתו אבל תהיה כאשתו לכל דבר אפילו לגרשה בגט ולהחזירה:

מַלְבִּי״ם [קנה] כי ישבו וגו' . ענין היבום הוזכר במעשה ער ותמר. וכאן. ובענין בועז ורות, ובכל א' מהשלשה בא באופן אחר, ויתבאר ע"פ ב' הקדמות, א) שענין היבום הוא על ב' פנים, הא' כשתלד זרע מהיבם והזרע יחשב להמת, וזה יקרא הקמת שם בישראל, ולא ימחה שמו מישראל, והב' שאשת המת תהיה לו לאשה וגם נחלת המת תהיה לו ונקרא שם המת על נחלתו ע"י שאשת המת תבא ותצא בנחלתו כמקדם וזה יקרא הקמת שם בנחלה שלא יכרת שמו מאחיו ומשער מקומו. וההבדל ביניהם, כי הקמת שם בזרע הוא תכלית המכוון במצות יבום. אבל לא תוכל להיות רק כשהזרע אשר תלד מהיבם הוא בעת אשר תקרא עוד בשם אשת המת, אבל אחר שתקרא בשם אשת היבם אז א"א שאשת אחד תלד בנים ע"ש אחר, והקמת שם בנחלה אינה תכלית היבום מפני שאיננה רק הקמת שם באחיו ובשער מקומו אבל תוכל להיות אף גם כשתקרא בשם אשת היבם, והקדמה הב' כמאמרם ז"ל שקיים אאע"ה כל התורה ואחריו יצחק ויעקב והשבטים, אבל הם לא קיימו כאשר אנחנו מקיימים בחוק ולא יעבור, ומצות ל"ת לא תוכל להדחות מפני מ"ע באין גבול וחוק, וגם קיום העשה י"ל גבול וחוק עת וזמן שהוא קיום המ"ע, וא"א שמ"ע א' תמשך קיומה זמן רב. ר"ל עת ומשך מעשהו, ואז תהיה נגמרת, אבל קודם מ"ת הן מ"ע והן מל"ת לא היו בחוק ולא יעבור רק היו מתנהגים בהם כפי בינת ה' אשר חנן אותם לבא בהם לתכלית כונת השי"ת. ועתה יובן הדבר כי קודם מ"ת כאשר איסור אשת האח לא היה מנגד למצות היבום. וגם מצות היבום היה באפשרי להמשיך עד עת שתוליד בן. לכן היה באפשרי שאשת המת תשאר בשם אשת המת עד שילדה בן מהיבם ואז היה נגמר מצות היבום כשנעשה תכלית המכוון ואחרי התכלית אז נשארה אסורה להיבם משום אשת האח, אבל אחר מ"ת א"א שתקרא בשם אשת המת שהוא אשת האח עד שתלד, מפני שאיסור אשת אח לא יוכל להדחות באין גבול לכן לא יתכן שמצות היבום תמשך עד עת שתלד, ורק שהתורה אמרה שרק ביאה ראשונה יבא עליה בשם אשת המת אבל אחרי הביאה נעשית כאשתו. וכאלו לא היתה כלל בשום פעם אשת האח. וקיום מצות יבום הוא רק בביאה ראשונה אבל אח"כ אינה מצוה. וגם אינה אסורה עליו מפני שכן אמרה התורה שמביאה ראשונה והלאה היא אשתו. ונמצא אם יקרה שתלד בן מביאה הראשונה אז בא תכלית כוונת מצות היבום שהוא הקמת שם בזרע. אבל אם לא ילדה מביאה הראשונה באופן הזה לא היה רק קיום הקמת שם בנחלה, וזהו רק באשת האח שהתורה צותה כן שתקרא בביאה ראשונה בשם אשת המת ואמרה שיבא עליה בשם אשת האח, אבל בשארי הקרובים לא בא הצווי ע"ז, אף שאשת המת איננה מהעריות שאסורה עליו אחר מות בעלה. אבל כל אשת איש כשמת בעלה אם לא נאמר שבמותו איננה עוד אשת המת לא היתה יכולה להנשא כלל, ורק מפני זה מותרת מפני שאנו אומרים שבמות בעלה פקע האישות, ונמצא כי הקמת שם בזרע בשארי קרובים לא יתכן כלל רק הקמת שם בנחלה. ועתה נעתיק את הכתובים מכל המקומות ונראה שכנים ואמתים הדברים (בראשית ל"ח ח') ויאמר יהודה "בא אל אשת אחיך", כי הביאה תהיה אל אשת אחיך, "ויבם אותה" אף אחר הביאה תהיה לך בתורת יבמה. ועד מתי תהיה כך עד "והקם זרע לאחיך" שאז תגמר מצות היבום ותשאר אשת האח, "וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע", ידע זאת ממאמר יהודה והקם זרע לאחיך. ויתכן כי במלת יהיה שהוא מיותר שהי"ל לומר רק כי לא לו הזרע פירושו כי אחר שתלד אין לו הויה ואישות בתמר כי יצרך לפרוש ממנה, "הזרע" פי' בשביל הזרע שיקים, ולכן כשבא עליה "ושחת ארצה לבלתי נתן זרע לאחיו" ותשאר לפניו בתורת יבמה, ויתכן לומר כי השתדלות היבום היה אז מוטל על האב מפני שידוע שבימים הראשונים לא היה חזון נפרץ שימות בן בחיי האב ובלא בנים ובפרט בכור שהיה יקר מאד בעיני האבות, וכשקרה זאת היה אבל גדול לאביו, ולזה כשחשב יעקב אבינו ע"ה שמת יוסף לא רצה להתנחם, ולכן השתדל יהודה למלאות חסרון בנו הבכור שתמר בשם אשת ער תלד מאונן בנים ותחשב הזרע לער, ולזה "ויאמר יהודה" וכן "לא נתתיה לשלה בני" כי עליו היה הדבר מוטל, ולא כמצות היבום שהוא רק על האח, וכשלא נתקיימה מחשבתו ומת גם אונן והיה עליו למלאות החסרון גם מאונן בנו, אבל היה ירא ליתנה לשלה כי חשבה לקטלנית, והיא בראותה שהתנחם יהודה ויעל על גוזזי צאנו שהיה לפנים שמחה אז ראתה כי נשכח ממנו האבל ולכן השתדלה שיתמלא החסרון ע"י יהודה בעצמו והוסכם עמה מן השמים ולא היה יכול להיות כ"א באופן שלא ידע כי כלתו היא כי לא יתכן שיבא על כלתו בתור אשת בניו, ולכן ילדה תאומים למלאות החסרון משני בניו ער ואונן, ולכן בסדר ויגש כשחשב בני יעקב הבאים מצרימה זכר ער ואונן אף שלא באו למצרים להורות שפרץ וזרח הם ער ואונן, ובפ' פינחס שחשב משפחות בני יהודה זכר ג"כ ער ואונן אף שלא העמידו משפחות להורות ג"כ שמשפחת הפרצי והזרחי הם משפחת ער ואונן, וזה שאמר יהודה צדקה ממני פי' שהיא צדיקת יותר ממני שאני שכחתי מות שני בני והיא השתדלה אף באופן שאין נאה לצדיקת לישב בפתח עינים על הדרך רק למען הקם זרע לער ואונן וכאן אמר "יבמה יבא עליה" שרק ביאה הראשונה תחשב בשם יבום שהיא אשת המת ובגמר הביאה היא נעשית אשתו. וזהו שאמר אח"כ שהוא בגמר הביאה "ולקחה לו לאשה" לו לבדו ואין נגדו זכר לאשת האח, "ויבמה" כדברי הספורנו ושארי הפשטנים שהוסר ממנה מעתה שם יבמה, ואומר עוד מה תועלת יהיה מהיבום "והיה הבן הבכור אשר תלד" אשר הזה יתפרש כמו אם ופי' שאם יקרה שתלד מביאה ראשונה בן שהוא בכור בענין הזה. ועיקר הנחת שם בכור הוא על הנולד מטפה ראשונה "יקום על שם אחיו המת" באופן אשר "ולא ימחה שמו מישראל" שהוא הקמת זרע ממש ולא הותרה אשת אח כ"א בזה האופן שיהיה באפשרי שיקוים גם הקמת שם בזרע, אבל אם היא אילונית או שהמת היה סריס ששמו כבר מחוי אין מקום למצות יבום ונשארה באיסור אשת אח, ובענין בועז ורות שאין שם מקום להקמת זרע ורק הקמת שם בנחלה (שקדושת א"י גדולה כ"כ שאף אם יקרא שמו על נחלתו יש ג"כ שארית להמת, וענין הגאולה בשדה אחוזה האמור בקרובים הוא שלא יכרת שמו משדה אחוזתו כי נשמתו נתקדשה בקדושת א"י) כמ"ש ופרשת כנפך וגו' כי גואל אתה, וכן אמנם כי גואל אנכי, ועוד כמה פעמים נזכר בענין הזה שם גאולה שעיקרה על שדה אחוזה, והנשים לא אמרו שם יולד בן למחלון, כתיב "ויקח בועז את רות ותהי לו לאשה ויבא אליה"שהקיחה מורה על הקדושין ותהי לו על החופה ואח"כ ויבא עליה כנשואי כל הנשים, ומה שאמרו השכנות יולד בן לנעמי הוא בשביל שהיתה לו לאומנת: ישבו אחים יחדו ע"פ הפשט יש מקום לפרש בשני אחים היושבים ביחד ונזונים בנחלת אביהם, וישיבה לשון דירה כמו וישב יעקב וכמו שדרשו חז"ל על תשבו כעין תדורו והוא ע"ד הכתוב בתהלים (קלג א') מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד. ולפ"ז לא היה מצות יבום נוהגת רק ע"ז האופן, אבל לא יתכן מדכתיב לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר. ופי' מי הוא החוצה לבית שבת האחים רק איש זר וכאשר נבאר בסמוך שהחוצה מיותר ובא להורות שרק איש זר הוא חוץ ממושב האחים, ולכן אמר בספרי ובגמ' שהיה להם ישיבה א' בעולם. וישבו הוא מלשון עכבה שנתעכבו מה בעולם ולא אם נולד אחר מיתת אחיו. ויחדו פירשו שאינו מוסב על הישיבה רק הוא דבר בפ"ע שאין מצות היבום רק אם יתאחדו בענין הנחלה ולמעט אחים מן האם (והנ"ל כי מלת יחד יבא תמיד על האמור לעיל כמו שבת אחים גם יחד שנתאחדו בהישיבה וכן הרבה אבל יחדו יבא על התאחדותם בדבר שלא נזכר בכתוב כמו לא תחרוש בשור ובחמור יחדו שפירושו שיהיו קשורים השור והחמור ביחד אבל אם זה קשור למחרישה בפ"ע וזה בפ"ע והאדם נוהג בהם אינו עובר וכן לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו שאם לבש זה בפ"ע וזה בפ"ע אינו עובר רק כשיש התקשרות ביניהם לדעה א' שיהיו שוע טווי ונוז ביחד ולדעה ב' אם כ"א הוא שוע טווי ונוז בפ"ע והם קשורים או תפורים ביחד עובר. ומזה דרשו חז"ל וילכו שניהם יחדו שבא על המחשבה ולא על ההליכה) ונמצא שמישבו ממעט אשת אחיו שלא היה בעולמו. וכלל זה יהיה בידך שבכ"מ שמיעט הכתוב ממצות יבום אסורה עליו משום אשת אח והרי היא ככל ט"ו נשים שפוטרות צרותיהן. וז"ש בספרי הראשונה יוצאת\ה משום אשת אחיו שלא היה בעולמו והשניה משום צרתה: ומת אחד מהם אם אמר "מהם" משמעו אחד או יותר ולמה אמר עוד "אחד" ודרשו בספרי שבא למעט אשת שנים כגון ג' אחים נשואות ג' נשים וכו'. אבל לא יתכן שהכתוב ידבר מזה כי מאמר אינו קונה אלא מדרבנן ומן התורה אין עליה רק זיקת הראשון וע' בתוספות (יבמות ד' וגיטין ד' פ"ב) שיש מחלוקת אם יש אופן שמן התורה תקרא בשם אשת שני מתים. ואם שלא יתכן כלל לא בא הכתוב למעט, רק מפני שבכ"מ שיבא עשה או לא תעשה מדבר הכתוב בלשון יחיד ועכ"ז אם הוא שנים עובר על כאו"א, א"כ אף אם היה כתוב רק ומת אחד לא היינו ממעטים שנים. ורק מפני שאשת אח הוא באיסור כרת והיה עולה על הדעת שלא התירה התורה רק אחת לכן כתיב מהם, ועכ"ז לא רצה לשנות מכמו שכתב בכ"מ וכתב גם אחד: ובן אין לו לפי משפט הלשון היה לכתוב ולו אין בן שהיה להסמיך מלת לו לומת אחד מהם שלא מוסב על המת. או היה לכתוב ומת אחד מהם בלא בן, לזה דרשו חז"ל ובן אין לו עיין עליו, שפי' שאין ביו"ד הוא במבטא קרוב לעיין. ופירושו לעיין על הבן של המת שאף אם אינו בעולם רק שנשאר ממנו בן או בת, וכ"ש אם יש להמת בעצמו בת, ויש לפרש גם באופן הזה ובן אין לו שהבן של המת אין לו מאומה לא בן ולא בת וכו' ונמצא למדין שאם נשאר בעולם זרע מהמת פטורה מן היבום לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר הזהיר על היבמה שלא תנשא לאיש כל עוד שזקוקה ליבום ואם נשאת היא והנושאה עוברים בלאו. ולא באה האזהרה לא בלשון צווי על האשה ולא צווי על האיש רק כמצוה את הב"ד שיצוו מלקחת את אשת המת. ואותה שלא תנשא החוצה. והנכון היה לכתוב העשה מיבום וחליצה קודם הלאו דלא תהיה החוצה. מפני שהעשה הוא חובה והלאו הוא רק במקרה אלא מפני שהלאו אינו נוהג רק קודם קיום העשה אבל אחר שנתקיים העשה כגון שיבמה וגרשה או חלצה אז היא מותרת לכל אדם, לכן הקדים הלאו להורות ע"ז, ובספרי לא תהיה וגו' למה אני צריך וכו' והוא תמוה שהרי הוא אזהרה על היבמה שלא תנשא לשוק. ולא יתפרש רק ע"פ הכלל שכתבנו שבכל לאו שאינו מובן מעצמו יקדים ללאו את נושא הענין, והיה לכתוב אשת המת לא תהיה החוצה, לכן למד מזה שבא אזהרה אף שאינה אשת המת רק אשת שני מתים שאינה בכלל יבום רק מפני שהיא צריכה חליצה אסורה לאיש זר, ומזה למד שם גם על הנותן גט שאף שלא תתייבם עוד רק מפני שצריכה אסורה לאיש זר, ולהדעת שזכרנו לעיל שאין שום אופן שתהיה אשת שני מתים מה"ת והוא רק מדרבנן, י"ל מה שלא אמר אשת המת לא תהיה החוצה, מפני שנושא הענין כבר כתוב קודם, כי ישבו אחים וגו' ומת אחד מהם ובן אין לו א"כ לא תהיה שהיא על הוית האשה מובן שבאשת האח המת מדבר, ומ"ש עוד ת"ל לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר אלא בחליצה, ואינו מובן, והנראה לי שבחליצה שנאמר בה אשר לא יבנה את בית אחיו ודרשינן כיון שלא בנה שוב לא יבנה ונמצא שבית אחיו נהרס ואין לו תוך וא"כ אין לו חוץ ולכן מותרת לכ"א, אבל בגט שלא נמצא מפורש בכתוב עדיין קרינן ביה החוצה, עוד שם, יכול תהא מאמר קונה בה ת"ל יבמה יבא עליה ביאה גומרת בה, גם הלמוד הזה אינו מובן. ויש להסביר כי מצינו בכ"מ קיחה קודם הביאה כמו ויקח את רבקה ותהי לו לאשה (בראשית כ"ד ס"ז) ויקחה ויבא אליה (שם ל"ח ב') וכן לעיל כי יקח איש אשה ובעלה, וכאן אמר יבמה יבא עליה ולקחה. וגם עליה כתיב ולא אליה שיורה שאין לו עדיין עמה השתוות קודם הביאה אף ע"י קדושין: יבמה יבא עליה בכ"מ יאמר בלשון אל. כמו אל אשת אחיך (בראשית ל"ח ח'), מה תתן לי כי תבא אלי (שם ט"ז), ואל אשת עמיתך (ויקרא י"ח כ') ואקרב אליה (דברים כ"ב י"ד) ועוד הרבה, והנכון שיאמר גם כאן יבמה יבא אליה, וההבדל בין אל לעל שאל מורה השתוות בדבר מה. ועל יורה שאין עדיין השתוות. ולכן למד מזה בספרי שאם בא עליה בין בשוגג ובין באונס שאין השתוות ביניהם ואפי' אחד מהם באונס ואחד מהם ברצון שאף בזה לא היה בהם השתוות קונה, וגם באחות אשה נאמר ג"כ ואשה אל אחותה לא תקח לצרור לגלות ערותה עליה בחייה, ולמדו חז"ל בגז"ש שבא לומר שאף במקום יבום שנא' בה עליה ג"כ לא תקח ומזה למדו שהעריות אינן מתייבמין, ובספרי כאן למד מדכתיב ולקחה דהיה לכתוב ולקח וכן כתיב ויבמה דהיה לכתוב רק ויבם שבא למעט עריות וצרות:

ו וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד יָקוּם עַל־שֵׁם אָחִיו הַמֵּת וְלֹא־יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל׃

רַשִׁ״י והיה הבכור. גְּדוֹל הָאַחִים הוּא מְיַבֵּם אוֹתָהּ (ספרי; יבמות כ"ד): אשר תלד. פְּרָט לְאַיְלוֹנִית שֶׁאֵינָהּ יוֹלֶדֶת: יקום על שם אחיו. זֶה שֶׁיִּבֵּם אֶת אִשְׁתּוֹ יִטֹּל נַחֲלַת הַמֵּת בְּנִכְסֵי אָבִיו: ולא ימחה שמו. פְּרָט לְאֵשֶׁת סָרִיס שֶׁשְּׁמוֹ מָחוּי (יבמות כ"ד):

אוּנְקְלוֹס וִיהֵי בּוּכְרָא דִי תְלִיד יְקוּם עַל שְׁמָא דַאֲחוּהִי מֵתָנָא וְלָא יִתִּמְחֵי שְׁמֵהּ מִיִשְׂרָאֵל

רַשְׁבַּ״ם יקום הבן על שם אחיו: לפי הפשט:

אִבְּן עֶזְרָא הבכור אשר תלד. יקרא בשם אחיו: ולא ימחה שמו. על הנחלה ידבר. וכבר פירשתי אשר תלד בפסוק לעם נכרי:

רַמְבַּ״ן וטעם והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת איננו כפשוטו שיקראו הבן הראשון בשם המת ראובן או שמעון כמוהו שהרי בבעז נאמר כן (רות ד י) ולא יכרת שם המת מעם אחיו ומשער מקומו ולא קראו אותו מחלון אבל הכתוב הזה על דרך האמת הבטחה והנה הוא כפשוטו וסמכו בו רבותינו (ספרי קנו יבמות כד) מדרש שיהא גדול האחים מיבם ושהאילונית אינה מתיבמת וכן אשת הסריס ששמו מחוי וזה כולו אסמכתא כי האילונית ואשת הסריס מגופיה דקרא נפקי:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת. ע"ד הפשט בכתוב הזה הוא דרך הקבלה, כי הבכור אשר תלד אשת המת יקום על שם אחיו המת, ואין זה שם ממש שיהיה שמו כשמו, אלא יקום על שם אחיו המת בנפש ידבר הכתוב, זהו שאמר ולא ימחה שמו מישראל, שאם לא יקום ימחה שמו מישראל סבא, וזה מבואר. ומה שפירשו בו רז"ל, והיה הבכור אשר תלד, אמו של מת, הוא יקום בנכסים על שם אחיו המת ויזכר שם המת בנחלתו, אין זה פשוטו של מקרא, אבל הוא מדרש לרז"ל ומשם הוכיחו שמצוה בגדול ליבם, וזהו שהזכיר לשון בכור.

סְפוֹרְנוֹ ולא ימחה שמו מישראל. שיהי' הולד נחשב אצל ה' יתעלה קיום פריה ורביה למת שהרי נולד ע"י קדושיו של מת ואין היבם צריך לקדשה קדושין אחרים וזה מאס אונן בשנאתו את אחיו ובזאת הי' עליו קצף:

מַלְבִּי״ם [קנו] והיה הבכור אשר תלד הפסוק הזה אם כמובנו הפשוט שהבן הראשון שתלד היבמה יקרא על שם המת. למשל אם נקרא ראובן יקרא הבן ראובן, אינו מתקבל על הדעת כי ענין היבום נאמר גבי ער בכור יהודה. ושם נאמר שהזרע יהיה לאחיו ולא שיקרא בשמו גם לא הזכיר שם בכור. וכן נזכר בכתובים גבי רות ושם אמר להקים שם המת על נחלתו. ב' שבכ"מ שנאמר והיה יבא או על הדבר המובטח או על דבר הרגיל, וכאן אולי לא תלד כלל ואם תלד אולי נקבה וגם אולי לא יהיה בכור כי יתכן שכבר ילדה. ואם הדין הוא רק בבכור היה לכתוב אם תלד או אשר תלד בכור יקרא ע"ש אחיו, ג' שאם מוסב על הבן הנולד היה לומר יקום על שם אחי אביו, ואף שיש ליישב בדוחק כדאיתא בגמ' דהצווי על הב"ד שיאמרו להיבם שיקרא את הבן בשם אחיו, אבל הוא רחוק שהלא לא נזכר בפסוק זה היבם כלל, ולכל הפחות היה לכתוב ועל שם אחיו המת יקום הבכור אשר תלד שהיה סמוך שם אחיו המת לויבמה, ד' שאם בבן הנולד מדבר למה הזכיר שני פעמים יקום על שם אחיו ולא ימחה שמו מישראל, ואף שחז"ל דרשו מזה פרט לסריס ששמו מחוי זאת הוא דרש, וגם היה לכתוב אשר לא ימחה שהוא נתינת טעם, ומדאמר ולא ימחה משמע שהוא ענין בפ"ע, ולכן ההכרח לפרש כדברי חז"ל, אף שאמרו בגמ' שבכ"מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו, רק כאן ההלכה עוקר את הפשט אבל לא את הפשט שהוא על דרך ההגיון, וזה, כי ענין הקמת שם מצינו על ב' אופנים. א' הקמת שם בנחלה, שהנחלה תקרא על שמו כמ"ש על שם אחיהם יקראו בנחלתם, ב' הקמת שם ע"י הבנים שהבנים נקראו על שמו. כדמצינו בבנות צלפחד שאמרו למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו שאין פי' על הנחלה שלא יקרא על שם אביהם דא"כ היה כתוב למה יגרע שם אבינו מנחלתו, אלא הפי' הוא כך, למה נגרע אנחנו אשר אנו שם אבינו בשביל שאנו זרעו, מתוך משפחתו תנה לנו אחוזה בתוך אחי אבינו, ואחרי שמצינו ב' עניני הקמת שם. וזכר ב' פעמים בפסוק א' יורה על שניהם, בזרעו כמו גבי יהודה, ובנחלה כמו גבי רות, והמייבם הוא הקם על שם המת בנחלתו ולא הבן אשר יולד, כמו שנאמר שם ביום קנותך השדה גם אשת המת קנית וכדפי' רש"י מפני שאשת המת נכנסת ויוצאת בנחלת המת ותזכר הנחלה ע"ש המת, ועתה נבא לבאר את הכתובים, כי מליצת הכתוב כך היא, אחרי שאמר הכתוב מצות היבום ובאר לנו התועלת שיוצא מזה, ואמר כי ע"י היבם שהוא בענין הזה כבכור שיורש את נחלתו, וע"י היבמה שראויה להוליד בנים מהיבם יהיו שני הקמות, הקמת שם בנחלה שזה נקרא הקמת שם אחיו כמ"ש על שם אחיהם יקראו בנחלתם, וגם הקמת שם ע"י זרעו שיקרא הקמת שם בישראל. שע"ז אמר קודם להקים שם אחיו בישראל (שהוא ענין רוחני וע' ברמב"ן ורבינו בחיי) וכה יתפרש הכתוב "והיה הבכור" ר"ל ע"י הבכור שהוא היבם שכנה אותו בכור מפני כמה דינים כדאיתא בגמ', "אשר תלד" ר"ל וע"י אשר תלד, היא היבמה, וכנה אותה בשם אשר תלד להורות שאם היא אילונית אינה מתיבמת, ועתה מבאר התועלת שיהיה ע"י היבם שקראו הכתוב בכור "יקום על שם אחיו המת" שפי' הקמת שם בנחלה, והתועלת שיהיה ע"י היבמה "ולא ימחה שמו מישראל" שהוא הקמת שם בזרע כנ"ל:

ז וְאִם־לֹא יַחְפֹּץ הָאִישׁ לָקַחַת אֶת־יְבִמְתּוֹ וְעָלְתָה יְבִמְתּוֹ הַשַּׁעְרָה אֶל־הַזְּקֵנִים וְאָמְרָה מֵאֵין יְבָמִי לְהָקִים לְאָחִיו שֵׁם בְּיִשְׂרָאֵל לֹא אָבָה יַבְּמִי׃

רַשִׁ״י השערה. כְּתַרְגּוּמוֹ — לִתְרַע בֵּית דִּינָא:

אוּנְקְלוֹס וְאִם לָא יִצְבֵי גַבְרָא לְמִסַב יָת יְבִמְתֵּהּ וְתִסַק יְבִמְתֵהּ לִתְרַע בֵּית דִינָא לָקֳדָם סָבַיָא וְתֵימַר לָא צָבֵי יְבָמִי לַאֲקָמָא לַאֲחוּהִי שְׁמָא בְּיִשְׂרָאֵל לָא אָבֵי לְיַבָּמוּתִי

אִבְּן עֶזְרָא יבמי. האמת כי היו״‎ד סימן הפעול:

מַלְבִּי״ם [קנז] ואם לא יחפוץ האיש האיש הוא מיותר. ואמר בספרי ולא שלא חפץ בה המקום. וכן דרש בלא אבה יבמי ובלא חפצתי לקחתה ובא אחת לעריות שיש בהם מיתת ב"ד והב' לעריות שבהן כרת וממעט גם מחליצה, והג' בחייבי לאוין ועשה שאינם ביבום אבל הם בחליצה והוא ע"פ סוגית הגמ': לקחת את יבמתו הוא מיותר שהרי להלן אמר לא חפצתי לקחתה ואמר בספרי שמרבה עקרה וזקנה שהיה להן שעת הכושר אבל אילונית לא היה לה שעת הכושר, ועל דרך הפשט הוא כי לא דבר הכתוב במי שלא ירצה להקים לאחיו שם שהוא ענין גדול ורק שלא יחפוץ בהאשה כי לא ישרה בעיניו וזה שאמר לקחת את יבמתו: ועלתה יבמתו השערה השערה מיותר אחרי שאמר אל הזקנים מכאן אמרו בספרי שמצוה בב"ד שיהיה בגובהה של עיר וע"ז אמר ועלתה לשון עליה: אל הזקנים ואמר בספרי שמצוה שהב"ד יהיו מזקנים ואמרה מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי יש להתבונן שהכתוב אמר שלא יחפוץ לקחתה והיא תאמר א) כי ימאן להקים לאחיו שם, ב) שלא אבה יבמה, וגם למה זה בא בג' לשונות חפץ מאן ואבה, ומיושב ע"פ מ"ש שלא דבר הכתוב במי שימאן להקים לאחיו שם ורק שלא יחפוץ בהאשה, שחפץ יקרא דבר שישיג ממנו תכלית מה, ואם שיהיה ברור לה שלא יחפוץ בה אין כאן מקום שהזקנים יקראו לו וידברו עמו דברי מוסר, ורק תבא בקובלנא שימאן מהקמת שם, ומפני שהוא דבר שהוא קשה להאמין תאמר בלשון המסופק, שמאון יורה לא על הסכם ברור כמו שדרשו חז"ל על וימאן, ומאין תדע מפני שלא אבה לקחתה, ואבה יורה על חשק מלשון תאוה שפי' שאין לו תאוה ליבמה, ולכן תבקש מהזקנים שידברו לו דברי מוסר אולי ישוב מדרכו, וזהו שאמר בספרי שמה שאמר בכאן הקמת שם יורה על הזרע ולא על הנחלה מפני שתגדיל הקובלנא:

ח וְקָרְאוּ־לוֹ זִקְנֵי־עִירוֹ וְדִבְּרוּ אֵלָיו וְעָמַד וְאָמַר לֹא חָפַצְתִּי לְקַחְתָּהּ׃

רַשִׁ״י ועמד. בַּעֲמִידָה (ספרי): ואמר. בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, וְאַף הִיא דְּבָרֶיהָ בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ (יבמות ק"ו; ספרי):

אוּנְקְלוֹס וִיקְרוּן לֵהּ סָבֵי קַרְתֵּהּ וִימַלְלוּן עִמֵהּ וִיקוּם וְיֵימַר לָא רְעֵנָא לְמִסְבַהּ

אִבְּן עֶזְרָא ועמד ואמר. עד שישמעוהו הזקנים:

מַלְבִּי״ם [קנח] וקראו לו זקני עירו הנכון לכתוב וקראו זקני עירו לו שזקני עירו מוסב על וקראו ולמה הפסיק באמצע בתיבת לו. ולמד מזה בספרי שמצוה בזקני עירו ולא בשלוחם, פי' שהנהוג שהזקנים ישלחו שלוחים לקרא והוא בא לפניהם לכן הסמיך לו לוקראו שהקריאה יהיה לו בעצמם ודברו אליו. אליו הוא מיותר ואמר בספרי שידברו אליו דברים הגונים פי' שיהיו שוים לו ואף שקראו לו לומר אליו דברי מוסר שיקחנה אבל אם יראו שאין נכון אז מצוה שימנעו אותו:

ט וְנִגְּשָׁה יְבִמְתּוֹ אֵלָיו לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ וְיָרְקָה בְּפָנָיו וְעָנְתָה וְאָמְרָה כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא־יִבְנֶה אֶת־בֵּית אָחִיו

רַשִׁ״י וירקה בפניו. עַל גַּבֵּי קַרְקַע (שם): אשר לא יבנה. מִכָּאן לְמִי שֶׁחָלַץ שֶׁלֹּא יַחֲזֹר וִייַבֵּם, דְּלָא כְתִיב "אֲשֶׁר לֹא בָנָה", אֶלָּא "אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה", כֵּיוָן שֶׁלֹּא בָנָה — שׁוּב לֹא יִבְנֶה (יבמות י'; עי' ספרי):

אוּנְקְלוֹס וְתִתְקְרַב יְבִמְתֵּהּ לְוָתֵה לָקֳדָם סָבַיָא וְתַשְׁרֵי סֵינֵהּ מֵעַל רַגְלֵהּ וְתֵרוֹק בְּאַנְפּוֹהִי וְתָתֵב וְתֵימַר כְּדֵין יִתְעֲבֵד לִגְבַר דִי לָא יִבְנֵי יָת בֵּיתָא דַאֲחוּהִי

רַשְׁבַּ״ם וחלצה נעלו: לקנות ממנו ירושת אחיו המת כמו שמצינו בבעז דרך ארץ לפי פשוטו:

אִבְּן עֶזְרָא וחלצה. כמו חלצו שד והטעם תסיר: בפניו. מפורש בדברי הקבל' שהוא כמו לפניו ודרך הפשט לפני הנעל כמו והיא כתובה פנים ואחור:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי וחלצה נעלו מעל רגלו וירקה בפניו. יצריכנה הכתוב חליצת הנעל והרקיקה בפניו, כלומר שתרוק בפניו בקרקע, ואמרו רז"ל רוק הנראה לעיני הדיינין. וע"ד הפשט בטעם מצות היבום כדי שישאר בבית המת ולא ימשול זר על אשתו ועל נכסיו, כענין שכתוב לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר, כי בזה אומדין דעתו של מת כי הוא רוצה שימשול אחיו על נכסיו ועל אשתו יותר מאחר כיון שאין לו זרע שיירשנו, זה טעם היבום. וטעם החליצה, כי כל זמן שהיבם רוצה ליבם הנה הוא מקיים זרע לאחיו ונראה כאילו אחיו חי, וכשאינו מיבם ואינו מקיים זרע לאחיו נראה שאחיו מת וצריך הוא שיתאבל עליו, ולכך היבמה תחלוץ המנעל שהוא סימן אבלות כאילו מתאבל על אחיו המת. וע"ד המדרש מצות היבום הוא מכלל החקים, והוא שדרשו רז"ל רוק היבמה מכלל החקים, שכן כתוב (ויקרא ט) את חקותי תשמרו, דברים שיצר הרע ואומות העולם משיבים עליהם, ואלו הן, שעטנז ובשר חזיר ורוק היבמה והרבעת כלאים ושור הנסקל ועגלה ערופה וצפרי מצורע ופטר חמור ובשר בחלב ושעיר המשתלח ופרה, כן דרשו במדרש תנחומא בסדר ואלה המשפטים. וע"ד הקבלה מצות היבום תועלת גדולה לנפש המת, וידוע כי תגדל הנאת הנפש כשהיא מתגלגלת במי שהוא קרוב מן המשפחה יותר לפי שיש לו שייכות גדול עמו, ומזה אמרו רז"ל כי ישבו אחים יחדו פרט לאח שלא היה בעולמו שלא היה להם ישיבה אחת בעולם, ואין זה חייב ליבם, והטעם לפי שלא הכירו מעולם ולא היה לו שום שייכות עמו. וטעם החליצה שאמר וחלצה נעלו, כי כשאין היבם רוצה ליבם הלא נחשב לו לאכזריות שהרי אינו רוצה בתועלת נפש אחיו, והדין הראוי בזה שתחלוץ לו היבמה נעלו מעל רגלו לסימן ורמז שהוא מסתלק ונשמט מן האחוה, וזהו לשון וחלצה, מלשון (הושע ה) חלץ מהם, ולשון נעלו כי הוא נועל דלת בפני נפש אחיו המת. אמר מעל רגלו לפי שהרגל הוא סבת ההליכה, וכן זה סבה שתלך נפש אחיו למשפחה אחרת. וענין וירקה, כי הרקיקה הנמאסת תרמוז לדבר הנמאס המתגלגל מן הגוף דרך חוט השדרה שהנפש מתלבשת ומתעטפת בו, ולכך הצריכו חכמי האמת ז"ל להיות הרוק תפל קודם שתאכל היבמה כדי שלא יהיה מצד האכילה אלא מן הלחות שבגופה, כעין אותו דבר הנמאס הבא מלחות הגוף, והיה היבם אכזרי ונמאס בעיני הבריות כאשר לא יחפוץ ליבם, ועל כן ראוי הוא שיקרא בישראל בשם הזה בית חלוץ הנעל. וצריך אתה לדעת כי הענין הזה חסד המקום על ישראל כדי שיזכו כל הנפשות לאור באור העליון, וכמו שאמרו רז"ל כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב. והענין הזה תמצאנו במליצת אליהוא מפורש שאמר (איוב לג) הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר, להשיב נפשו מני שחת לאור באור החיים, יאמר הכתוב פעמים שלש היא מאירה מאור החיים אשר על פני האדמה כדי להשיבה מני שחת, ומפורש ג"כ מפי הקב"ה בעצמו שאמר לאיוב לקיים דברי אליהוא (שם לח) לאחוז בכנפות הארץ וינערו רשעים ממנה, תתהפך כחומר חותם ויתיצבו כמו לבוש, יאמר המימיך צוית כמוני לאחוז בכנפות הארץ ולנער הרשעים ממנה ולהעמיד אחרים תחתיהם, ותתהפך הארץ מהם כחומר חותם שהוא מתהפך ומשתנה לצורות משתנות ויתיצבו כל אחד ואחד מהרשעים באדם שהוא לבוש בגדים חדשים. ואחרי כל הבאורים האלה יוכל האדם להעיד שהמצוה הזאת שהיא מצות היבום מיוסדת על הענין הזה ואי אפשר לשום חולק לחלוק בזה מדרך הסברא, לפי שהענין קבלה מפי החכמים והחכמים מפי הנביאים עד משה מסיני. ובספר הבהיר תמצא מפורש, מפני מה צדיק ורע לו, מפני שהצדיק כבר היה רשע לשעבר ועתה נענש. וכי מענישין על ימי הנערות, והאמר רבי סימון שאין מענישין אלא מבן עשרים שנה ולמעלה אנא לא בחיי אמרי אנא במותא אמרי, שכבר היה לשעבר, אמרו לו חבריו עד מתי תסתום דבריך, אמר להן צאו וראו משל לאדם שנטע כרם בגנו ויקו לעשות ענבים ויעש באושים, ראה שלא הצליח, נטעו גדרו ופרצו ונקה הגפנים מן הבאושים ונטעו עוד שנית, ראה שלא הצליח, גדרו ונטעו אחר שנקהו, ראה שלא הצליח גדרו ונטעו, עד כמה, אמר לו לאלף דור, והיינו דאמרינן תשע מאות ושבעים וארבעה דורות חסרו ועמד הקב"ה ושתלן בכל דור ודור, עד כאן. אשר לא יבנה. מכאן רמז שמצות היבום חסד הוא מאת הש"י, וזה לשון יבנה כלשון (תהלים פט) עולם חסד יבנה, וזהו שאמר קהלת (קהלת ח) ובכן ראיתי רשעים קבורים ובאו, והנה זה חסד לבלתי ידח ממנו נדח, וכן מלת בכ"ן בגימטריא חס"ד.

סְפוֹרְנוֹ ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו. ראוי הוא לזה הבזיון מאחר שלא חפץ להשלים בנין הבית שהתחיל לבנות אחיו בקדושיו כאמרם ז"ל (כתובות פרק נערה) לא קראתי לאשתי אלא ביתי:

מַלְבִּי״ם [קנט] ונגשה יבמתו אליו אליו הוא מיותר שהרי נאמר להלן וירקה בפניו, ואמר בספרי מלמד שהיא מהלכת אחריו אל הזקנים ולא שמוטל על היבם להחזיר אחריה שתחלוץ לו: לעיני הזקנים. היה לו לומר אל הזקנים כמ"ש לעיל לכן דריש בספרי שהוא מוסב על וירקה בפניו שלעיני הזקנים וירקה בפניו שהרוק יהיה נראה לעיני הזקנים בשעת הרקיקה, שלשון וירקה יורה כן, ולא על מקום שנפל שם הרוק, ואחרי שהזקנים צריכים לראות כשיצא הרוק מפיה א"א שתרוק בפניו ממש מפני שצריכה להתקרב אליו ממש להריק לו בפניו ואז לא יראו הזקנים הרקיקה, אלא פי' לפניו, נגד פניו, כמו ואביה ירוק ירק בפניה שג"כ פי' לצד פניה שאין דרך האב שכועס שירוק בפנים ממש. וחלצה נעלו מעל רגלו הי"ל לכתוב וחלצה נעלו מרגלו אף שבמשה ויהושע נאמר מעל רגלך אבל שם נאמר "של" שפי' שיזרוק המנעל למרחוק ולא רק שיחלוץ מרגליו מפני שא"כ היה המנעל מונח במקום הקדש, ואחרי שהוצרך לזרוק בהכרח להגביה ממעל לרגליו כדרך הזורק, אבל כאן שא"צ רק חליצת המנעל הי"ל לומר רק מרגליו, ומזה דריש בספרי שהחליצה כשר אף מעל רגליו ממקום הגבוה שברגליו רק שיהיה מהארכובה ולמטה: בענין חליצת המנעל כתבו המקובלים סודות אבל הרשות לקרב גם אל שכל האנושי וזה דאיתא בשבת (קנב) דעל סוס מלך, דעל חמור בן חורין, ודמנעלוהי ברגלוהי בר אינש, שכוונת המאמר הוא שההבדל האמתי בין האדם לשאר בע"ח אינו בכח הדבור כי יש עופות שיש גם להם כח המבטא, ולא בהדעת כי נמצא גם בבע"ח דעת והתחכמות כמ"ש (איוב לה יא) מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמנו, ורק יבדל בזה שכל בע"ח אף שנראה שעושים בדרך דעת זה הוא להם טבע מוכרח והדעת שבהם בא מכח היסודות, אבל האדם הוא בעל בחירה ורצון ויוכל לעשות הפך טבעו ויעשה ע"פ הדעת והתבונה שנפח ה' באפיו נשמת חיים וכל מאן דנפח מפומיה נפח, וכשם שהשי"ת הוא מקור הרצון כן נשמת האדם ובינתו היא בעלת רצון, וזה שאמר (קהלת ג' כא) מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה לבעל הרצון האמתי ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ אל היסודות, ולכן המלך שרצונו מושל על רצון רבבות בנ"א ובפרט בעת המלחמה שע"פ רצונו יבואו בין החיים והמות הרכיבוהו על הסוס, שהסוס מוכשר למלחמה כמ"ש באיוב באריכות, ובני חורין שהם השרים והסגנים שע"פ רצונם הנהגת המדינה הרכיבום על חמור שמועיל הרבה במלאכות הבייתיות ובהולכת התבואות והמשאות, וכל בני אדם שמתנהגים ברצונם הדריכום במנעלים שהנעל הוא מעור בע"ח להורות שאינו כשאר בע"ח שהולך על הארץ, ורק שיש בינו להארץ עוד מדרגת הבע"ח, והוא עולה על מדרגת הבע"ח, ומי שאינו בעל רצון הוא כשאר בע"ח שעושה רק כפי טבעו והולך על הארץ כפי הרכבת היסודות שבו, ואמר ריב"ק במליצה שהחופר וקובר בארץ שאף שהוא בארץ ולא על הארץ הוא טוב ממנו, שהחופר הוא שולט על הארץ לעשות בה כרצונו והוא אינו שולט על היסודות, ולכן כשבא האדם למקום קדוש היה צריך להסיר מנעליו להראות שאין דבר חוצץ בינו לבין המקום קדוש, וזה שנאמר למשה וליהושע של נעלך מעל רגלך כי המקום אשר אתה עומד עליו קדש הוא, וכן הכהנים בעת העבודה הלכו יחפים בעזרה לבלי יהיה דבר חוצץ בינם לבין המקום קדוש הרצפה, ואחרי שהמנעל רמז לכבוד האדם וכח הרצון שבו לכן לקיים כל דבר שלף איש נעלו ונתן לרעהו וזאת התעודה בישראל שהיה כמו שמוסר לו כל כבוד אנושותו לערבות שיקיים דבריו וגם הראה שהוא בעל רצון שלא ימנעהו שום דבר מלקיים דבריו. והנה מצות היבום שהתורה צותה לעבור על אחת ממצות ה' אשר לא תעשינה שהוא איסור אשת האח בשביל הקמת שם המת, ואשר ימאן לקחת את יבמתו שהוא רק בשביל שאינו חפץ בהאשה שהוא נגד טבעו ולא יוכל או לא ירצה להכריח את טבעו, וז"ש ואם לא יחפוץ האיש, שהוא בו"ד, ולא יעשה נגד טבעו ולא יבין אשר התורה עשתה בזה נגד חקותיה כנ"ל ונמצא שאינו בעל רצון כלל לכן תחלוץ היבמה מנעליו להראות שהוא אינו ראוי לילך במנעלים מפני שאינו בעל רצון כלל, ותאמר ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו שיש לדקדק בזה אם צריך לבנות הרי אין בית, ואם יש בית הרי א"צ לבנות, אבל הוא מליצה כאלו היה כבר בית ונהרס וצריך לבנותו, וזהו תשובה על דבריו שאמר לא חפצתי לקחתה שאין לו חפץ בה בעצמה, וזה שתאמר שדבריו אין להם מקום רק אם לא היתה כבר אשת אחיו, אבל אחרי שכבר היתה אשת אחיו ובקחתה יתקן ענין נכבד, וגם שע"פ רוב אחים י"ל טבע אחת ואחיו חפץ בה והוא לא יחפוץ אם לא שאחיו היה בעל רצון והוא אינו בעל רצון ולכן נקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל שפי' שבמושב הזקנים חלצה נעלו מעל רגלו, להורות שהוא הולך בדרך טבעו ואינו בעל רצון שילך במנעלים:

י וְנִקְרָא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל בֵּית חֲלוּץ הַנָּעַל׃

רַשִׁ״י ונקרא שמו וגו'. מִצְוָה עַל כָּל הָעוֹמְדִים שָׁם לוֹמַר "חֲלוּץ הַנַּעַל" (ספרי; יבמות ק"ו):

אוּנְקְלוֹס וְיִתְקְרֵי שְׁמֵהּ בְּיִשְׂרָאֵל בֵּית שְׁרִי סֵינָא

יא כִּי־יִנָּצוּ אֲנָשִׁים יַחְדָּו אִישׁ וְאָחִיו וְקָרְבָה אֵשֶׁת הָאֶחָד לְהַצִּיל אֶת־אִישָׁהּ מִיַּד מַכֵּהוּ וְשָׁלְחָה יָדָהּ וְהֶחֱזִיקָה בִּמְבֻשָׁיו׃

רַשִׁ״י כי ינצו אנשים. סוֹפוֹ לָבֹא לִידֵי מַכּוֹת, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר מיד מכהו, אֵין שָׁלוֹם יוֹצֵא מִתּוֹךְ יְדֵי מַצּוּת (ספרי):

אוּנְקְלוֹס אֲרֵי יִנְצוּן גֻבְרִין כַּחֲדָא גְבַר וַאֲחוּהִי וְתִתְקְרֵב אִתַּת חַד לְשֵׁזָבָא יָת בַּעֲלַהּ מִיַד מָחוּהִי וְתוֹשֵׁט יְדַהּ וְתִתְקֵף בְּבֵית בַּהֲתְּתֵהּ

אִבְּן עֶזְרָא כי ינצו. הפך כי ישבו אחים יחדו ואלה האנשים זרים או אחים: במבושיו. ביציו מגזרת בושה והוא עזות מצח לגלות דבר הנסתר שהוא ערוה גם הוא מקום מסוכן:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי והחזיקה במבושיו. באבר הבושה, והם הביצים. ותרגם אונקלוס בבית בהתתיה, כענין את אודיתא ולא בהתתא. והכתוב מענישה וקצותה את כפה, כלומר דמי כפה, ולא כפה ממש, כי כן קבלת רז"ל שאין הענין אלא דמים, והוא כמו (שמות כא) עין תחת עין, שאינו עין ממש אלא דמי עין, כי אינה ראויה לקציצת ידה כיון שלא עשתה כן אלא להציל את אישה מיד מכהו, ומ"מ ראויה היא לשלם דמי ידה כיון שהעיזה פניה ושלחה ידה להחזיק במקום הערוה.

סְפוֹרְנוֹ וקרבה אשת האחד להציל את אישה. אע"פ שהיבמה מצווה לבזות את אחי בעלה על שלא חס על בעלה לא הותר לאשה לבייש את הנלחם עם בעלה:

מַלְבִּי״ם [קס] כי ינצו הוא ענין מריבה שבא לידי הכאה כמ"ש שני עברים נצים ויאמר לרשע למה תכה רעך (שמות ב' י"ג) וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה (שם כ"א כ"ב): אנשים יחדו לא שבא לומר דשניהם מריבים דא"כ מוסב על ינצו והיה לכתוב כי ינצו יחדו אנשים וגם היה לומר יחד ולא יחדו כאשר כתבנו לעיל, שיחד מורה על התאחדותם במ"ש קודם שהוא הניצה, ויחדו מורה התאחדות בדבר שלא נאמר בפירוש, אלא פי' אנשים יחדו שדרים כאחת ומבאר מי הם שידורו יחד עם נשותיהם, מפני שאם לא היה הריב במושבותם לא ימצא שאשת האחד תפרץ כך, ומפרש איש ואחיו, מפני שלא היה נהוג בבני ישראל שידורו שתי משפחות בבית א' רק אחים, ומאריכות הלשון מרבה בספרי מיחדו אפי' נשים ומאיש ואחיו לדעת ר"י בא למעט שעבדים אין להם בושת: וקרבה אשת האחד ושלחה ידה והחזיקה במבושיו יש שפי' שלא החזיקה בו רק כדי לביישו שעי"ז ישבות מריב, ובאופן שהיתה יכולה להציל את אישה בלא הבושת וצותה התורה לשלם דמי בושתו כפי אשר יקצבו הדיינים, ומזה נלמד שהמבייש את חברו במעשה ונגיעה בגוף שישלם בושת, ואחרי שהוא לפי המבייש והמתבייש וא"א לשער בכ"א דמי בושתו לכן כל מין בושת צריכין הב"ד לעשות קצבה, ויש מחלוקת בזה שלדעת האחד יעשו הקצבה על גדול שבישראל ועפ"ז יעריכו על הקטן ודעה אחרת להפך שהקצבה על הקטן שבישראל וממנו יעריכו על הגדול, והדבר מובן שלדעה ראשונה יעלה הבושת יותר מפני שמתחיל לערוך מסך גדול, וזה שאמר הכתוב "וקצותה את כפה" לקצוב מה שעשתה בכפה ותשלם ממון "לא תחוס עינך" אף שבתשלומי ממון מדבר הזהיר שלא לחוס עיניו, מפני שתשלם ממון שלא חסרה לו, וכן מצינו בעדים זוממין לא תחוס עינך שעדים זוממין ג"כ ישלמו אף שלא חסרו לו עדיין ממון רק זממו, ויש שמפ' כפשוטו שהחזיקה אותו באופן שיש בו סכנת נפשות וצותה התורה לקצות את כפה ממש, ואם א"א להצילו בקציצת כפה אמר הכתוב לא תחוס עינך שיהרגה, ולמדין מזה שאם אפשר להציל את הנרדף באחת מאבריו של הרודף יצילו רק באבריו, ואם לאו בנפשו, ואף שכבר נלמד לעיל מנערה המאורסה, בא לחדש בכאן שבאם אפשר להציל באחת מאבריו אין רשאי להמיתו, ועתה נראה מה שיש להעיר על כל א' מהדעות, על הדעה שמפרש בהצלת הנרדף באחד מאבריו של אשה, למה לא הסביר בהצלת בעל האשה מיד מכהו שאם אינה יכולה להציל בדבר אחר מצוה עליה להצילה אף באופן כזה, ואם יכולה להציל ע"י אופן אחר אזי תענש, ואף שיש ליישב שלא רצה הכתוב להסביר הצלת הנרדף בדבר מגונה אבל זה דוחק, ולהדעה שמפ' שהכתוב בבושת מדבר וקשה לפרש וקצותה מלשון קצבה וכפה מעשה כפה וגם לא תחוס עינך על נתינתתממון לבד לא יתכן, ובעדים זוממים מיירי גם בדיני נפשות, ולכן הנראה שהכתוב מדבר בשניהם וכה יתפרש, כי ינצו אנשים יחדו, באנשים שאינם אחים, ואיש ואחיו, פי' אחיו ממש, ושלחה ידה, באחים שאין בהם הכאה רבה אזי היא תשלח ידה, והחזיקה במבושיו באנשים יחדו, ועל שניהם אמר וקצותה את כפה, אם החזיקה, כפה ממש, ואם שלחה, ממון, ולא תחוס עינך, אם החזיקה קציצת כפה ממש ואם שלחה תשלם, ואחרי שמדבר גם מעניני נפש כמו בעדים זוממין אמר ולא תחוס, ובזה תתיישב קושיא עצומה למ"ד וקצותה את כפה ממש מנין לנו שהמבייש ישלם בושת שלא נכתב, ובפרט ששנינו בב"ק שאף אחר שמשלם דמי בושתו כל עוד שלא מחל לו יש לו דין שמים עליו ולמה ישלם הבושת אחרי שאין לו שום כפרה בזה וגם לא חסרו ממון, ויתיישב דרשות הספרי שיש שמדברים בהצלת הנרדף ויש בתשלומי בושת, ובמ"ש שאיש ואחיו הוא אחיו ממש יובן מה שסמך הכתוב ענין וקצותה את כפה לענין היבום, שהוא בא להורות שלא כמחשבות האדם מחשבות ה', ומשפטי ה' אמת צדקו אף כשהם יחדו, וזה כי השני ענינים מנגדים זה לזה, שעל עלבון בעלה המת צותה התורה שתחלוץ מנעליו ותרוק בפניו לעיני הזקנים, וגם שעל ידה יתכנה בשם רע בית חלוץ הנעל וידוע העונש הגדול במכנה שם לחברו, וכאשר תרצה להציל אח בעלה החי עוד צותה לקצות את כפה, אבל כפי מה שכתבנו שוקצותה את כפה כשיכולה להציל בדבר אחר וא"כ שתסכן אותו ה"ה כרודף ואף אם רק ביישה אותו לא היתה צריכה לביישו בפריצות כזו, וענין החליצה לא בא ע"ד העונש שא"כ לא צותה התורה שהאשה התובעת תעשה לו העונש אשר לפי שכל האנושי הוא פריצות גדול לרוק בפני איש ובפרט לאחי בעלה ולא נמצא שהתובע בעצמו יעשה המשפט ואם ראוי לעונש המצוה על הב"ד לענשו וגם מה זה שע"י עונש שעל היבם הותרה היבמה לשוק, ואף שיש להסביר מפני שאחר החליצה כיון שלא בנה שוב לא יבנה עוד ובית המת נהרס ואם א"ל תוך א"ל חוץ כנ"ל, אבל אם היה החליצה בדרך עונש שבא על חטא למה לא תועיל לו תשובה שישוב לקחתה, ולכן בהכרח לומר כדברי הרמב"ן ורבינו בחיי וכל המקובלים שבענין החליצה יש ענין רוחני ותקון לנפש המת ואין זה עונש רק מצוה ורק ע"י האשה באופן הזה וכמ"ש בכ"מ מצות חליצה, רק שיש מחלוקת אם מצות חליצה קודמת או מצות יבום קודמת וע"י החליצה נתקן נפש המת ואין עוד מקום להתיר איסור אשת האח:

יב וְקַצֹּתָה אֶת־כַּפָּהּ לֹא תָחוֹס עֵינֶךָ׃

רַשִׁ״י וקצתה את כפה. מָמוֹן דְּמֵי בָשְׁתּוֹ, הַכֹּל לְפִי הַמְבַיֵּשׁ וְהַמִּתְבַּיֵּשׁ; אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא יָדָהּ מַמָּשׁ? נֶאֱמַר כָּאן "לֹא תָחוֹס", וְנֶאֱמַר לְהַלָּן בְּעֵדִים זוֹמְמִים (דברים י"ט) "לֹא תָחוֹס", מַה לְּהַלָן מָמוֹן אַף כָּאן מָמוֹן (ספרי; עי' בבא קמא כ"ח):

אוּנְקְלוֹס וּתְקוּץ יָת יְדַהּ לָא תְחוּס עֵינָךְ

אִבְּן עֶזְרָא וקצותה את כפה. כמו עין תחת עין אם לא תפדה כפה תקוץ: לא תחום עינך. אם היתה ענייה:

יג לֹא־יִהְיֶה לְךָ בְּכִיסְךָ אֶבֶן וָאָבֶן גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה׃

רַשִׁ״י אבן ואבן. מִשְׁקָלוֹת: גדולה וקטנה. גְּדוֹלָה שֶׁמַּכְחֶשֶׁת אֶת הַקְּטַנָּה, שֶׁלֹּא יְהֵי נוֹטֵל בַּגְּדוֹלָה וּמַחֲזִיר בַּקְּטַנָּה (ספרי):

אוּנְקְלוֹס לָא יְהֵי לָךְ בְּכִיסָךְ מַתְקַל וּמַתְקָל רַבְּתָא וּזְעֶרְתָּא

רַשְׁבַּ״ם גדולה וקטנה: שעושה שני חצאי זקוקים אחד גדול ואחד קטן לרמות בו בני אדם שכששוקל שני חצאי זקוקים ביחד הרי הוא זקוק מצומצם וישר, ולכן אומר אבן שלימה זקוק שלם מצומצם בחתיכה אחת יעשה שלא יוכל לרמות:

אִבְּן עֶזְרָא בכיסך. מקום למאזנים או יוציא מן הכיס בדרך רמאות והראשון הוא נכון והעד כיס אחד יהיה לכלנו משקל אחד. ומגזרת תכוסו על השה ואם הוא משורש אחר ורבים פירשו כמו חריט ואין צורך:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי גדולה וקטנה. גדולה שמכחשת הקטנה, שלא יהא נוטל בגדולה ומחזיר בקטנה. אם נשתמש כן בגדולה וקטנה, לא יהיה לך, כלומר לא יהיה לך כלום.

כְּלִי יָקָר לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן גדולה וקטנה. יש לדקדק אם הפירוש גדולה יותר מן הראוי והקטנה יותר מן הראוי ושניהם שקר ושוקל לעצמו בגדולה ולאחרים בקטנה, א"כ קשה מהו שאמר אבן שלימה וצדק יהיה לך. כי תואר השלימה קאי ודאי על הקטנה יותר מהראוי שצריך להשלים חסרונה שתהיה שלימה ובלתי חסרה, ולמה לא אמר דבר המתנגד אל הגדולה ובעל כרחך אתה צריך לומר שתיבת וצדק אמר כנגד הגדולה השקרית, וקשה הרי הצדק הוא הפך שניהם ושלימה למה לי, אלא ודאי כך פירושו שגדולה היא המשוערת כראוי וקטנה היא החסירה מן הראוי ומה שאמר אבן שלימה וצדק קאי הכל על הקטנה כי לשון צדק דרשו רז"ל צדק משלך ותן לו. ע"כ אמר דרך לא זו אף זו אבן שלימה ובלתי חסירה יהיה לך שלא תחסר את חבירך כלום ולא זו שלא תחסר לו אלא אפילו וצדק צדק משלך ותן לו יותר מהראוי לבא לו, ואם כן הוא שהגדולה היא הישרה למה אמר לא יהיה בכיסך הגדולה למה לא תהיה בכיסו הישרה, ועו"ק מ"ש כי תועבת ה' אלהיך כל עושה אלה כל עושה עול תרתי למה לי ומדקאמר כל עושה עול ש"מ שכל עושה אלה אינו עול וצריך להבין מהו זה. ביאור הדבר הוא כדרך שאמר שלמה, אבן ואבן איפה ואיפה תועבת ה' גם שניהם אם שניהם שקרים מהו גם שניהם מהיכא תיתי לחלק ביניהם, ומהו לשון גם, אלא ודאי שמדבר באחד שקרי ואחד אמיתי והורה שגם הישר נקרא תועבה לפי שהאבן הישרה גורמת לו לשקול בשקרית, כי אם לא היה לו האבן הישרה היה מתירא לשקול לכל העולם בקטנה השקרית כי כל הקונים בבואם לביתם ימצאו משקלם חסר ותבא לבית דין עליו צעקת רבים לומר שלכלנו שקל בקטנה, מאי אית לך למימר שמא בביתכם נעשה חסר וכי לכולם נחסר בביתם דבר זה אינו שכיח. מה הוא עושה הולך ושוקל לקצתם בקטנה החסירה ולקצתם בגדולה הישרה והיה אם יבואו לב"ד הבריות אשר להם שקל חסר, הוא יטעון בב"ד הרי מכרתי להרבה בריות וישאל אותם ששקל בישרה ויעידו שאינן חסרין כלום ויכחישו הטוענים ששקל חסר, וממילא יתרץ הדיין לומר שאצלכם נעשה חסר דאל"כ מה גבר מגוברין ולמה אלו אינן חסרין כלום, וכשישלח הב"ד אחר משקלו ישלח הישרה ונמצא שאלמלא הישרה לא היה יכול למכור לכולם בקטנה והרי לכך הוא מחזיק הישרה כדי לאמת שקר שלו לכך גם הישרה תועבה, וזהו שפירש"י גדולה המכחשת את הקטנה כי ע"י הגדולה יוכל להכחיש בב"ד מעשה הקטנה, ועל כן אמר כי תועבת ה' כל עושה אלה. על מה ששקל בישרה כי גם זה תועבה מאחר שאינו שוקל בישרה כי אם כדי לרמאות העולם, כל עושה עול. היינו השקרית אבל הראשונה אינה עול ואע"פ כן היא תועבה וע"ז אמר שלמה תועבת ה' גם שניהם לרבות הישרה. ובזה מיושב הסמיכות זכור את אשר עשה לך עמלק. פירש"י אם שקרת במדות ובמשקולות הוי דואג מן גרוי האויב שנאמר מאזני מרמה תועבת ה'. וכתיב בתריה בא זדון ויבא קלון ואת צנועים חכמה. וקשה מה ענין גרוי האויב למשקולות ועוד קשה וכי עמלק בא עליהם בעבור ששקרו במשקולות, גם על הראיה קשה למה קראה מאזני מרמה מאזני שקר מבעי ל"ל, ומהו הקלון שאמר, ואיך נקשר סוף הפסוק ואת צנועים חכמה לתחילתו. אלא ודאי שלאבן הגדולה הישרה קרא מאזני מרמה שלכך הוא שוקל בה כדי לרמאות כאמור והשוקל בה הרי הוא כמסתיר רעתו מן הבריות ועושה עין של מעלה כאילו אינו רואה, וכך מדתו של הקב"ה כדרך שנאמר תכסה שנאה במשאון תגלה רעתו בקהל. וכדרך שאמרו בסוטה היא עשתה בסתר הקב"ה מגלה קלונה, כך אמר לרמאים אלו, אתם עושים בסתר עושק וגזל, הקב"ה שולח השונא אשר יקח כל אשר לך בגלוי ואז למפרע יתגלה קלונך כי ידעו הכל למפרע שאתה עשית בסתר עושר ולא במשפט, זה"ש בא זדון זה האויב שיבא בזדון ובגלוי ויבא לאור קלון שלך וזהו שמסיק בילקוט בשם המכילתא (בשלח פר' א.ח) רבי אליעזר אומר ויבא עמלק שבא בגלוי פנים לפי שכל הבאות שבא לא בא אלא במטמוניות אבל ביאה זו בא בגלוי פנים עד כאן לשונו. וזה ראיה גדולה לדברינו שכל מה שעשו ישראל במטמוניות בא עמלק בגלוי כדי להביא לאור קלונם כי לא עביד הקדוש ברוך הוא דינא בלא דינא, וכששולח את האויב שיקח את אשר לך ודאי היה זה בעבור שבסתר עשית עושק ונלוז והעושים כך סוברים כי חכמים המה להרע, כאשר בדורנו חושבים לחכם את כל מי שהוא חריף לרמות והכתוב אומר בא אחיך במרמה ולא בחכמה ויקח את אשר לך, אמנם מי שהוא מקיים והצנע לכת עם אלהיך ואינו עושה שקר לחבירו אפילו בצנעה הוא הנקרא חכמה וזהו שאמר ואת צנועים חכמה והוא הפך המאזני מרמה שהזכיר. ועל דבר זה בא עמלק, שנאמר ועל נסותם את ה' לאמר היש ה' בקרבנו אם אין ויבא עמלק. ומסיק בילקוט (בשם המכילתא בשלח פר' ו.ז) רבי אליעזר אומר אם הוא מספיק לנו כל צרכינו נעבדנו כו', מזה אנו למידין שלא היו בטוחים בה' שיתן להם כל צרכיהם ומסתמא היו עסוקים בעניני רמאות שלא היו יכולים להוציא מהם בדין ועשו עין של מעלה כלא רואה כמ"ש היש ה' בקרבנו אם אין. על כן ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים ודרשוהו (שם פר' א.ח) לשון רפיון ידים, והיינו שרפו ידי דייניהם כי לא יכלו להוציא בדין מה שחמסו בסתר, וכן כאן נאמר ואתה עיף ויגע ולא ירא אלהים. הן אלהים ממש, כי הדבר המסור ללב נאמר בו ויראת מאלהיך. הן אלהים דיינים, כי מי שיש לו אבן גדולה וקטנה אינו נתפס על שקריו בדיינים. ועל כן חתך עמלק המילה וזרקה כלפי מעלה (תנחומא י.) כי מילה החיצונית תכליתה להביא את האדם לידי מילת ערלת הלב וכשלבם תכין מרמה ע"י שטומן משקלותיו במלח א"כ אין תועלת גם במילה החיצונית כל זמן שהם ערלי לב. ועוד לרז"ל (תנחומא פר' צו.יד) שהמילה משלמת שם של שדי והמה אמרו כמסופקין היש ה' בקרבנו אם אין אם כן אין צורך במילה וק"ל. ולא נתפסו ביד עמלק כי אם הנחשלים אחריך שהיה הענן פולטם מחמת חטאם כי כל בעל מרמה נדחה ממחיצת השכינה כמו שנאמר לא יגורך רע. ודובר שקרים לא יכון לנגד עיניו ית' (שם קא.ז) וכל שכן עושה שקרים. וזהו ברפידים ברף ידים דהיינו חסירי כח והיו עיף ויגע כי לא היו נשואים על כנפי נשרים כמו אלו שבתוך הענן אשר אין עיף ואין כושל בהם. ובדרך דרש יש לומר, כשם שפר' זכור את אשר עשה לך עמלק סמוכה לפרשת משקלות, כך אנו עושים פר' זכור אחר פר' שקלים הבאה לכפרה על עון העגל שנעשה משקלי זהב ע"י שהיו להוטים אחר הממון ביותר כמבואר למעלה פר' כי תשא (ל.יג) וכל הלהוט אחריו משקר גם במשקולות ובעון זה בא המן על ישראל מזרע עמלק בשקלי כסף ומרדכי צוה שלא ישלחו ידיהם בבזה לתקן זה, ואין כאן מקומו להאריך בו.

מַלְבִּי״ם [קסב] לא יהיה לך ענין המדות והמשקלות נאמר בסדר קדושים (ויקרא יט לה) לא תעשו עול במשפט במדה במשקל ובמשורה מאזני צדק אבני צדק איפת צדק והין צדק יהיה לכם, ושם ידבר הכתוב בהעושה זיוף במדות ובמשקלות ולכן נאמר לא תעשו עול, ואמר שם במשפט אף שכבר הזהיר (שם יט טו) במשפט כו' להורות כי יש בענין המדידה מה שצריך עיון רב כמו משפט שהוא בחלוקת הנחלות שהחבל יהיה לא ארוך יותר מדאי ולא קצר ומאיזה דבר יעשה החבל ושלא ימתח החבל בחוזק וגם שלא תהיה כווצה, וי"ל שבמשפט יורה על לשון המאזנים שכמו שהשופט יכריע בין ב' בעלי הדין כן יכריע הלשון בין שני הכפות, לכן בהעשה לא הזכיר משפט כי נכלל במ"ש מאזני צדק, ומפני שהיא מצוה כוללת את כולם באה הפ' בלשון רבים כמו הרבה מצות שבאו בלשון רבים וסיים שם הכתוב רק ביצ"מ, כי למנוע מלעשות עול יספיק טעם יצ"מ וכדפירש"י שע"מ כן הוציאם ממצרים ובכאן לא ידבר שעושה זיוף רק כדאיתא (מנחות צב פסחים פו) שתי אמות היו בשושן הבירה (פי' לשכה היתה במקדש שנקראת שושן הבירה) אחת היתה יתרה על של משה חצי אצבע ואחת יתרה עליה חצי אצבע ועיין ברש"י שם שהיו ג' אמות וכן בענין המדות היה מדת מדברית ומדת ירושלמית וצפורית, והמדות והמשקלים משתנים לפי המקום והזמן ויקרה שבמקום א' ובזמן א' ישתמשו בב' המדות כדאי' בש"ס בכמה מקומות אמה בת ששה ואמה בת חמשה ובמקום שנהגו להשתמש בשניהם אין אסור להשתמש בהם ורק שלא ירגיל א"ע להשתמש בהם רק לטובתו כשיקנה מה יאמר שחפץ רק בהגדולה וכשימכור ימכור רק בהקטנה וגם שלא יאנה, כי השי"ת חפץ שב"י לא יקחו להם מדת שלי שלי ושלך שלי, והב' כי אם יתרגל להשתמש בהם רק לטובתו סוף שיבא לידי אונאה שימכור בקטנה ויאמר שהיא גדולה, ולכן גזברי הקדש ששני הטעמים היו בהם נותנים בהקטנה ומקבלים בהגדולה בכדי שהאומן לא יבא לידי מעילה. והנה ע"פ הכלל שכתבנו שבכ"מ שהלאו אינו מובן בלא נושא הענין יקדים את נושא הענין ללאו וא"כ לא יהיה לך לבדו ג"כ אין לו הבנה והיה להקדים את נושא הענין, אבל כאשר נפרש שאבן ואבן גדולה וקטנה ענין אחד ואם יקדים את נושא הענין היה צריך לומר אבן ואבן גדולה וקטנה לא יהיה לך ואריכות כזה קודם הלאו לא יתכן, ובספרי פי' שלא יהיה כלום בכיסך בשביל שאבן ואבן וגם שלא יהיה כלל אפי' לא עשה למכור ולקנות רק לך פי' למדוד לעצמך, ויתכן שדרש רק מדהקדים לא יהיה לך קודם אבן ואבן, וי"ל לך ממעט הקדש כפי שכתבנו וכמו לא יראה לך חמץ דרשו חז"ל ג"כ שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של הקדש, שלכאורה אינו מובן דהא אם היה כתוב לא יראה חמץ לא הייתי יודע למי מזהיר ובהכרח הצווי מחויב להיות או בלשון רבים או בלשון יחיד, וגם שלך קאי על האדם ואיך דרשו על החמץ, אלא מדצריך לכתוב חמץ לא יראה לך וכתב לא יראה לך חמץ לדרוש לך חמץ שלך דוקא, וכן כאן לך בכיסך אבן ואבן לך אסור אבל להקדש מותר: אבן ואבן כל משקל יכונה בשם אבן וכשאמר אבן ואבן פי' שלא יהיו לו ב' מיני משקלות וא"כ גם ליטרא וחצי ליטרא לא יעשה, לזה אמר: גדולה וקטנה ולטרא וחצי ליטרא לא יתכן לומר גדולה וקטנה מפני שהגודל והקוטן יבא בדבר שי"ל השתוות רק שיבדלו בקוטן ובגודל, ולטרא וחצי לטרא הם שני דברים והלטרא בערכו איננו גדול נגד חצי ליטרא ונמצא שמה שאמר אבן ואבן מדבר במשקל א' רק שזה גדול וזה קטן:

יד לֹא־יִהְיֶה לְךָ בְּבֵיתְךָ אֵיפָה וְאֵיפָה גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה׃

רַשִׁ״י לא יהיה לך. אִם עָשִׂיתָ כֵּן, לֹא יִהְיֶה לְךָ כְּלוּם (עי' שם):

אוּנְקְלוֹס לָא יְהֵי לָךְ בְּבֵיתָךְ מְכִילָא וּמְכִילָא רַבְּתָא וּזְעֶרְתָּא

סְפוֹרְנוֹ לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה. אחר שהזכיר דרכי השראת שכינה בישראל הזהיר שלא בלבד שנא האל את עוות הדין אבל ישנא ג"כ המחזיק בכלים מוכנים לעשות עול ושצריך להרחיק אותם הכלים פן תגעל נפשו אותנו כאמרו כי תועבת ה' אלהיך כל עושה אלה:

מַלְבִּי״ם [קסג] לא יהיה לך בביתך יתפרש כדלעיל, והזהיר באבן ובאיפה מפני שיש באיפה מה שאין באבן כי האיפה הוא בביתו ויבא לידי טעות ע"י בני הבית משא"כ באבן שמדבר ממשקלי כסף וזהב מה שנותנים בכיס והוא תחת ידו, ויש באבן מה שאין באיפה שבאבן אין הכל בקיאין בהם אבל באיפה הכל בקיאין ולא יוכל לבא לידי טעות לכן הזהיר בשניהם:

טו אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה־לָּךְ אֵיפָה שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה־לָּךְ לְמַעַן יַאֲרִיכוּ יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר־יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ׃

רַשִׁ״י אבן שלמה וצדק יהיה לך. אִם עָשִׂיתָ כֵּן, יִהְיֶה לְךָ הַרְבֵּה:

אוּנְקְלוֹס מַתְקִלִין שָׁלְמִין דִקְשׁוֹט יְהוֹן לָךְ מְכִילָן שָׁלְמִין דִקְשׁוֹט יְהוֹן לָךְ בְּדִיל דְיוֹרְכוּן יוֹמָיךְ עַל אַרְעָא דַיְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ

רַשְׁבַּ״ם שלימה וצדק: חתיכה אחת ומכוון וישר:

אִבְּן עֶזְרָא שלמה. שלא יהיה מקום חסר: ואיפת צדק להיותה כמדת השוק: למען יאריכו ימיך. כי זה ידוע כי כל מלכות צדק תעמוד כי הצדק כבנין והעיוות כהריסו' ברגע יפול הקיר:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי אבן שלמה וצדק יהיה לך. אם עשית אבן שלמה הצדקת את עסקך יהיה לך הרבה.

מַלְבִּי״ם [קסד] אבן שלמה וצדק פי' שיהיה שעורו בצמצום וכשיתן יצדיק משלו ויתן כמו שדרשו צדק משלך ותן לו: איפה שלמה וצדק יתפרש כנ"ל, והזהיר באבן שהוא ממשקל כסף וזהב כנ"ל שאף שהוא יקר יתן בהכרעה, ואיפה בא לומר שאף שע"פ רוב ימדדו בו דברים קלי הערך ודרך לתת בגודש עכ"ז הזהיר לצמצם שעורו, ובספרי למד מכאן שאיפה עיקר הוראתו מדה וכוללת כל מיני מדות כמו אבן ואבן. ובזה יתישבו הפסוקים דיחזקאל (מה כה) שאמר איפה לפר ואיפה לאיל שפי' מדה: יהיה לך מיותר שהיה לכלול אבן ואיפה במאמר אחד ודרשו בספרי שמלבד שהזהיר כל יחיד עוד צווי על הב"ד שימנו ממונים להשגיח על המדות והמשקלות: למען יאריכון ימיך, יאמר השכר שיהיה להם בקיום העשה שע"י שתהא שלמה ולא חסרה שיתנהגו במדות שלך שלך, וע"י הכרעה יתדבקו במדת שלי שלך ועי"ז ישכון השלום ביניהם ויאריכו ימים על האדמה כי לא חרב הבית רק מפני שנאת חנם. ומכלל הן אתה שומע לאו שאם לא יעשו כן והמדות יהיו חסרים שהוא מדת שלך שלי ולא יתן הכרעה והוא שלי שלי ואז תתרבה השנאה ביניהם ולא יאריכו ימים:

טז כִּי תוֹעֲבַת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ כָּל־עֹשֵׂה אֵלֶּה כֹּל עֹשֵׂה עָוֶל׃

אוּנְקְלוֹס אֲרֵי מְרָחָק קֳדָם יְיָ אֱלהָךְ כָּל עָבֵד אִלֵין כֹּל עָבֵד שְׁקַר

אִבְּן עֶזְרָא כל עושה אלה. איפה ואיפה אבן ואבן והכלל כל עושה עול בפה ובמעשה בסתר או בגלוי:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי כל עושה אלה. יחזור למעלה, לאבן ואבן איפה ואיפה. כל עושה עול, בשאר דברים.

מַלְבִּי״ם [קסה] כי תועבת ה' אחרי שאין בזה שום עול לא יספיק לזה טעם יצ"מ ולכן אמר שהמדה הזאת היא תועבה לפני ה' ונקרא בה' שמות כמבואר בספרי: כל עשה אלה כל עשה עול פי' שכל עושה אלה הוא בסוף יעשה כל עול כנ"ל ובזה יובן הסמיכות צידוק המדות לכי ינצו כפי שפי' שאנשים יחדו באנשים שדרים ביחד וכל מריבה שתהיה ביניהם הוא רק ע"י מדת שלי שלי ואינם רוצים לוותר כמו שאמרו בני חבורה המקפידין זע"ז וכו' ואמר שאם יתנהגו כנ"ל אז לא תהיה מריבה ורק שלום:

יז זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר־עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם׃

רַשִׁ״י זכור את אשר עשה לך. אִם שִׁקַּרְתָּ בְמִדּוֹת וּבְמִשְׁקָלוֹת הֱוֵי דוֹאֵג מִגֵּרוּי הָאוֹיֵב, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי י"א) "מֹאזְנֵי מִרְמָה תּוֹעֲבַת ה'", וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ "בָּא זָדוֹן וַיָּבֹא קָלוֹן" (תנחומא):

אוּנְקְלוֹס הֲוֵי דְכִיר יָת דִי עֲבַד לָךְ עֲמָלֵק בְּאָרְחָא בְּמִפָּקְכוֹן מִמִצְרָיִם

רַמְבַּ״ן זכור את אשר עשה לך עמלק כבר הזכרתי (רמב"ן על דברים כ״ד:ט׳) המדרש שדרשו בו בספרא (בחקותי פרשה א ג) יכול בלבך כשהוא אומר לא תשכח הרי שכחת הלב אמורה הא מה אני מקיים זכור שתהא שונה בפיך וכן בספרי (תצא קסו) זכור את אשר עשה לך עמלק בפה לא תשכח בלב ולא ידעתי מה היא הזכירה הזו בפה אם לאמר שנקרא פרשת עמלק בציבור ונמצינו למדין מן התורה בשניה זכור (מגילה כט) ויהיה סמך למקרא מגלה מן התורה והנכון בעיני שהוא לומר שלא תשכח מה שעשה לנו עמלק עד שנמחה את שמו מתחת השמים ונספר זה לבנינו ולדורותינו לומר להם כך עשה לנו הרשע ולכך נצטוינו למחות את שמו וכן במעשה מרים נצטוינו להודיעו לבנינו ולספר בו לדורות ואע"פ שהיה ראוי גם להסתירו שלא לדבר בגנותן של צדיקים אבל צוה הכתוב להודיעו ולגלותו כדי שתהא אזהרת לשון הרע שומה בפיהם מפני שהוא חטא גדול וגורם רעות רבות ובני אדם נכשלים בו תמיד כמו שאמרו (ב"ב קסה) והכל באבק לשון הרע:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי זכור את אשר עשה לך עמלק. נסמכה פרשת עמלק ללמדך שאם שקרתם במדות הוי דואג מגרוי האויב, שנאמר (משלי יא) מאזני מרמה תועבת ה' וכתיב בתריה בא זדון ויבא קלון. ונראה לי כי מפני זה נתאחר פסוק כי תועבת ה', שלא הזכיר מיד אחר אבן ואבן איפה ואיפה כמו שהיה ראוי, שאילו עשה כן היתה הפרשה מסיימת באריכות ימים, ולכך רצתה התורה לסיים כל עושה עול כדי להסמיכו אל עמלק, שנדרוש ממנו סמוכין שהקב"ה משליט האויב על כל מי שעושה עול במדות. ועוד ללמדך כי עמלק עשה עמנו עול ובא כנגדנו מארץ מרחקים ולא זכר ברית אלהים. ולשון אשר קרך מלשון מקרה, זהו פשוטו, ומדרשו הוא צנן את היורה.

מַלְבִּי״ם [קסו] זכור את אשר עשה לך עמלק הזכירה שאמר בכאן אם מתקשר למה שאמר והיה בהניח וגו' היה לומר כאשר יניח וגו' כמ"ש כי אם זכרתני כאשר ייטב לך, ובהכרח שזכרון עמלק הוא זכרון תמידי, והזכירה בשתי הוראות, זכירה בלב, וזכירה בפה, ושניהם במקרא אחד (בראשית מ' י"ד) כי אם זכרתני כאשר ייטב לך וגו' זכירה בלב, והזכרתני אל פרעה זכירה בפה, ובכאן אם על הזכירה בלב הרי הוא אומר לא תשכח, ולא יתכן כבכ"מ שזכור הוא עשה ולא תשכח הוא ל"ת שאם זכר קיים העשה ואם שכח עובר בלאו, מפני ששכחה באה מעצמה ואיך יהיה עובר ע"ז בלאו, ואם שצוה שכ"כ יהיה בזכרונו עד שלא יבא לשכחה א"כ הוא עשה לזכור בפה תמיד מעשה עמלק וז"ש בספרי יכול בלב כו': בדרך נעתיק בכאן מ"ש בהתוה"מ פ' בשלח וז"ל שם, כבר בארתי בפסוק (שמואל א' טו) שמלחמת עמלק לא היה לו שום סבה מהסבות שבעבורה ילחמו עם בעם ממלכה בממלכה, שכל עורכי מלחמות יהיה לאחד מחמש סבות וכולם לא היו פה, א) שילחם על ארץ לכבשהו להרחיב את גבולו וזה היה בדרך כי לא היו אז בארץ נושבת, ב) אם יקרב אל גבול ארצו שהוא ירא פן יירש את ארצו במלחמת סיחון ועוג. וזה היה בצאתכם ממצרים, ג) אם עשו עמו מלחמה והתגרו בו. אבל הוא קרך בדרך דרך מקרה ולא היה שום ריב ביניכם. ד) להראות כחו וגבורתו. ואז ילחם פנים אל פנים, והוא ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע. ה) בעבור הדת שחושב שימצא חן בעיני אלהיו אם יכחיד עם הבלתי מאמינים בו. אבל הוא ולא ירא אלהים, ורק הסבה העצמית למלחמה זו היתה א) הכפירה באלהים באשר אז שמעו עמים ירגזון וכל העמים האמינו בנפלאותיו אשר עשה בים ובמצרים, והוא הקשיח לבו מיראת ה' ויאמר לא הוא ורצה להראות לכל יושבי תבל שאין ביכולת ה' להושיעם מידו ושכל הנסים הם מעשה להט וחכמת משה ולכן לא עמד בפניו באשר הוא אצטגנין גדול ובקי בכשפים. ולפ"ז היה עיקר מלחמתו נגד ה', ב) נטר איבה על ישראל מצד אבותיו ומשטמת עשו שמורה לנצח לזרע יעקב. וע"כ והיה בהניח וגו' עכ"ל שם. ויש להתבונן סמיכות ענין עמלק לענין מדות ומשקלות שמקושר לכי ינצו וכי ינצו לפרשת היבום שנאמר בו והיה הבכור ואחר ענין עמלק פ' בכורים, ורש"י ז"ל ע"פ הפסיקתא כ' אם שקרת במדות ומשקלות הוי דואג מגרוי האויב שנאמר מאזני מרמה תועבת ה' וכתיב בתריה בא זדון ויבא קלון עכ"ל. וצריך להסביר הדבר. ובסדר בשלח נאמר היש ה' בקרבנו אם אין ויבא עמלק ובין ויבא עמלק ובין אם אין יש פרשה פתוחה. ופלא לסיים פרשה באם אין. וכן יש להתבונן מה שכ' רש"י מכת זנב חותך מילות וזורק כלפי מעלה. וגם שאמר ויבא עמלק וילחם עם ישראל למה הזכיר ביאת עמלק אם לא שבא בטענה ואח"כ וילחם, ואף שיש דרשות בספרי עכ"ז נכון לומר דבר המתקבל וזהו, כי עמלק היה בן אליפז בכור עשו [ואף שהיו כמה דורות אח"כ עכ"ז נקרא על שמו] וכשיצאו ממצרים על דעת לבא תיכף לא"י (אם לא עשו העגל ולא שלחו מרגלים) וא"י נתן הש"י לאברהם ובאה בירושה ליצחק ועשו היה בכור יצחק ואליפז בכור עשו ובא בטענת ירושה לו ולכל בני אליפז. וענין הבכור כמו ענין הבכורים. שענין הבכורים כמו שנכון שהאריס יביא לבעל השדה ראשית בכורי פרי האדמה שנפש האדם משתוקקת להם כמ"ש (ישעיהכח) כבכורה בטרם קיץ בעודה בכפו יבלענה ובזה מראה לו שהוא אדון השדה כמ"ש ועתה הנה הבאתי את ראשית וגו' אשר נתתה לי ה', וכן הבן הבכור הפרישו שיהיה קדוש לעבודתה ה' וממלא מקום אבותיו. ואף אחר שנטלה העבודה מהם יש בו קדושה שצריך פדיון ונוטל פי שנים בנחלה. ומובן שכשהיה העבודה בבכורים שהיו צריכים להתנהג בקדושה וכ"ש שלא יחללו העקרים, ובזה יובן מ"ש יעקב לעשו שימכור לו את בכורתו שיש להתפלא איך הסית לעשו לבזות את העבודה וגם מה תועיל המכירה, ואם מפני כי אחר שמכר את הבכורה ה"ה מבזה את העבודה ונפסל מלעבוד ותחזיר ליעקב. אבל עוד יגדל הקושיא על ההסתה ויובן הענין ע"פ מ"ש חז"ל עשו משוך בערלתו היה והפר ברית אברהם והיה פסול לעבודה וכן כל זרעו אחריו עזבו את מצות המילה. לא כבני ישראל שמקיימים עד היום מצות מילה. ויצחק לא ידע מזה והיה נותן לו להקריב קרבנות. ויעקב חש על חלול קדשים ואעפ"כ לא רצה לספר לאביו ולכן קנה ממנו את הבכורה בכדי שעשו בעצמו לא ירצה להקריב. ולכן כאשר שמע יצחק מעשו שמכר בכורתו ליעקב וא"כ בזה את העבודה אמר גם ברוך יהיה שהצילו מעון חלול הקדשים, ועשו הפר ברית ובזה את העבודה מפני שכפר במציאות ה' ובהשגחתו ובעוה"ב וזה שאמר שהולך למות מפני ששמע מיעקב שאמר שהולך לחיים, שעולם הגשמי אינו חיים שיעקב היה איש תם יושב אהלים, וכמ"ש אדם כי ימות באהל, מפני שצריך לזכך החומר ולא יקרא חיים רק שהוא הולך אל החיים, כמ"ש כי הולך האדם אל בית עולמו ועשו היה איש שדה. ובחר בתענוגי הגוף ובעה"ז וזאת תחשב לו לחיים. ונמצא שנפסל מהבכורה ע"י שהפר ברית. ועמלק הלך ג"כ בשיטת עשו וכפר במציאות ה' ובהשגחתו. ובראותו שנתנצח מטענת הבכורה לחם על ישראל אבל לא שלט רק באלה אשר כפרו בהשגחה ואמרו אם אין, ואחרי שנתנצח בטענת המילה שהפר מצד כפירת ההשגחה וראה אותם שגבר עליהם כפרו כמותו ואעפ"כ היו נמולים. ובאה המליצה שהיה חותך המילות וזורק כלפי מעלה שבא בטענה נצחת על האנשים שגבר בהם שאם אתם כופרים בהשגחתו למה מלתם עצמכם. וידוע מ"ש רז"ל שהגנב כופר בהשגחה. שירא מבנ"א ואינו ירא מה'. וגם בעדות ומשקלות באופן שיסתר מבנ"א ולא ירא מהשם ג"כ כופר בהשגחה, לזה הסמיך פ' עמלק לענין המדות שע"י הכפירה בא עמלק וכשהיו ישראל מתנהגים ע"פ השגחה הנסיית כאשר נסתפקו בהשגחה מיד ויבא עמלק, אבל כשהנהגת ישראל הוא בהסתר פנים. הוא באופן הזה. כי ידוע שכל פתחון פה שיש לשונאי ישראל לרדוף אותם רק על שיש בהם אנשים שעוסקים בתרמית בענין המדות והמשקלות שעי"ז כופרים בהשגחה וע"ז נאמר מאזני מרמה וגו' בא זדון ויבא קלון. ונרמז שענין ביאת עמלק היה בטענת הבכורה במה שבא בין פ' היבום לפ' הבכורים שהוא ענין בכורה:

יח אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל־הַנֶּחֱשָׁלִים אַחַרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים׃

רַשִׁ״י אשר קרך בדרך. לְשׁוֹן מִקְרֶה; דָּבָר אַחֵר — לְשׁוֹן קֶרִי וְטֻמְאָה שֶׁהָיָה מְטַמְּאָן בְּמִשְׁכַּב זְכוּר; דָּ"אַ — לְשׁוֹן קֹר וְחֹם, צִנֶּנְךָ וְהִפְשִׁירְךָ מֵרְתִיחָתְךָ, שֶׁהָיוּ כָל הָאֻמּוֹת יְרֵאִים לְהִלָּחֵם בָּכֶם וּבָא זֶה וְהִתְחִיל וְהֶרְאָה מָקוֹם לַאֲחֵרִים; מָשָׁל לְאַמְבָּטִי רוֹתַחַת שֶׁאֵין כָּל בְּרִיָּה יְכוֹלָה לֵירֵד בְּתוֹכָהּ, בָּא בֶן בְּלִיַּעַל אֶחָד קָפַץ וְיָרַד לְתוֹכָהּ, אַעַ"פִּ שֶׁנִּכְוָה הֵקֵרָהּ אוֹתָהּ בִּפְנֵי אֲחֵרִים (תנחומא): ויזנב בך. מַכַּת זָנָב, חוֹתֵךְ מִילוֹת וְזוֹרֵק כְּלַפֵּי מַעְלָה (תנחומא): כל הנחשלים אחריך. חַסְרֵי כֹחַ מֵחֲמַת חֶטְאָם, שֶׁהָיָה הֶעָנָן פּוֹלְטָן (תנחומא): ואתה עיף ויגע. עָיֵף בַּצָּמָא, דִּכְתִיב "וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם" (שמות י"ז) וּכְתִיב אַחֲרָיו "וַיָּבֹא עֲמָלֵק": ויגע. בַּדֶּרֶךְ: ולא ירא. עֲמָלֵק אלהים מִלְּהָרַע לְךָ:

אוּנְקְלוֹס דִי עָרְעָךְ בְּאָרְחָא וְקָטֵל בָּךְ כָּל דַהֲווֹ מִתְאַחֲרִין בַּתְרָךְ וְאַתְּ מְשַׁלְהֵי וְלָאֵי וְלָא דָחֵיל מִן קֳדָם יְיָ

רַשְׁבַּ״ם אשר קרך בדרך: לשון מקרה כמו מן עשה עשך ויכוננך, וכן מן אקרה כה קרך:

אִבְּן עֶזְרָא אשר קרך. מגזרת כל הקורות אותם: ויזנב בך. כרת זנבך והם הנחשלי' אחריך שלא היה בם כח ללכת ויתכן להיות מלת נחשלים כמו נחלשי' וכן כבש כשב: ואתה עיף. כי ברפידים בא והעם צמא למים כי כן כתוב: ויגע. מן הדרך: ולא ירא. שב אל עמלק והוא פעל עבר כמו כי כבד ממך כי זקן יצחק כאשר אהב:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ויזנב בך. כלומר כרת זנבך, והם הנחשלים אחריך, החלושים שלא היה בהן כח ללכת. וכן מנהג המחנות הנרדפות מן האויבים ואין כח באויבים לבקע המחנה הם מזנבים ומכים באחרונים שבמחנה שהם חלושים מכלן, זהו פשוטו. ומדרשו ויזנב בך, מכת זנב, חותך מילה וזורק כלפי מעלה ואומר טול מה שבחרת. והיה עושה זה מאותן חסרי כח הזנבות והחלושים שבהן מחמת עונות שהיה הענן פולטן. ובמדרש זכור את אשר עשה לך עמלק, זה שאמר הכתוב (איוב יג) זכרוניכם משלי אפר לגבי חמר גביכם, אמר הקב"ה לישראל אותן שתי זכירות שכתבתי לכם בתורה הוו זהירין בהן, אחת כאן ואחת (שמות יז) כי מחה אמחה את זכר עמלק. אם עשיתם כך תהיו בניו של אברהם שהמשיל עצמו כאפר, שנאמר (בראשית יח) ואנכי עפר ואפר, ואם לאו, לגבי חמר גביכם, התקינו עצמכם לשעבודה של מצרים, דכתיב (שמות א) בחמר ובלבנים, (תהלים עט) והשב לשכנינו שבעתים אל חיקם חרפתם אשר חרפוך ה', מה היו בית עמלק עושין, היו מחתכין מילותיהן וזורקין כלפי מעלה ואומרים הא לך מה שבחרת, שכן כתוב למעלה מן הענין והחזיקה במבושיו, בא שמואל ע"ה ופרע להם, שנאמר (שמואל א טו) ושסף שמואל את אגג לפני ה', היה מחתך בשרו כזיתים ומאכיל לנעמיות. מהו עמלק, עם שבא ללקק דמן של ישראל ככלב. רבי לוי בשם רבי שמעון בן חלפתא אומר למה היה עמלק דומה, לזבוב שהוא להוט אחר המכה, כך היה עמלק להוט אחר ישראל. בדרך בצאתכם ממצרים, משל למלך שהיה לו כרם והקיפו גדר והושיב בו כלב נשכן, אמר המלך כל מי שיבא ויפרוץ הגדר ישכנו הכלב, לימים בא בנו של מלך ופרץ את הגדר ובא הכלב ונשכו, כל זמן שהיה המלך רוצה להזכיר חטא בנו שפרץ את הגדר אמר לו זכור אתה שנשכך הכלב. כך כל זמן שהקב"ה מבקש להזכיר חטאן של ישראל בדברים שאמרו (שמות יז) היש ה' בקרבנו אם אין, אמר להם זכור את אשר עשה לך עמלק. ולא ירא אלהים. יחזור לעמלק, כי בעוד שהיה ישראל עיף ברפידים וצמא למים בא עמלק לכלותם. ובמדרש ולא ירא אלהים, מסורת אגדה היא שעתיד עשו ליפול ביד בניה של רחל, שנאמר (ירמיה מט) אם לא יסחבום צעירי הצאן, אלו קטניהם של שבטים. זה כתוב בו נער וזה כתוב בו קטן, זה כתוב בו נער שנאמר (בראשית לז) והוא נער, וזה כתוב בו קטן שנאמר(עובדיה) הנה קטן נתתיך וגו', זה גדל בין שני צדיקים ולא למד ממעשיהם, וזה גדל בין שני רשעים ולא למד ממעשיהם, יבא זה ויפול ביד זה. זה כתוב בו (בראשית מב) את האלהים אני ירא, וזה כתוב בו ולא ירא אלהים, יבא זה ויפול ביד זה.

יט וְהָיָה בְּהָנִיחַ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל־אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה־אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת־זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח׃

רַשִׁ״י תמחה את זכר עמלק. מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעוֹלֵל וְעַד יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה (שמואל א ט"ו), שֶׁלֹּא יְהֵא שֵׁם עֲמָלֵק נִזְכָּר אֲפִלּוּ עַל הַבְּהֵמָה, לוֹמַר בְּהֵמָה זוֹ מִשֶּׁל עֲמָלֵק הָיְתָה (פסיק' זוטר'):

אוּנְקְלוֹס וִיהֵי כַּד יְנִיחַ יְיָ אֱלָהָךְ לָךְ מִכָּל בַּעֲלֵי דְבָבָךְ מִסְחוֹר סְחוֹר בְּאַרְעָא דִי יְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ אַחֲסָנָא לְמֵירְתַהּ תִּמְחֵי יָת דוּכְרָנָא דַעֲמָלֵק מִתְּחוֹת שְׁמַיָא לָא תִּתִּנְשֵׁי

אִבְּן עֶזְרָא בהניח ה' אלהיך. הטעם כי זאת המצוה תלוי' אחר שירשו את הארץ ושקט' הארץ ממלחמה מכל סביבותיה כי כל זמן שיתעסקו עם מלחמות הקרובים אליהם אינם חייבים להלחם בעמלק: תמחה את זכר עמלק. זהו והמתה מאיש ועד אשה מעולל ועד יונק משור ועד שה שלא יאמר זה השור היה משלל עמלק ודברי התורה כלל ודברי שמואל הנביא פרט: לא תשכח. אחר זכור לחזוק וכן משפט מצות רבות בתורה:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי והיה בהניח ה' אלהיך לך. אחר שתירשו את הארץ תמחה את זכר עמלק, כענין שכתוב (שמואל א טו) והמתה מאיש ועד אשה מעולל ועד יונק משור ועד שה, כדי שלא יאמרו שור זה משל עמלק היה. ועוד ממה שדרשו רז"ל שהיו עושים עצמם בהמות בחכמת הכשפים וחוזרים לאיזה מין שירצו, ולכך הוצרך לומר משור ועד שה מגמל ועד חמור, ולכך גברה עליהם חכמת התורה שלא תועיל להם חכמתן. מתחת השמים. כלומר הקב"ה ימחה כחו בשמים. וכן התנבא עליו בלעם (במדבר כד) ואחריתו עדי אובד, עד שיבא האובד זה הקב"ה שכתוב (שמות יז) כי מחה אמחה, בתחלה אמחה למעלה ולבסוף תמחה למטה. לא תשכח, כלומר שלא תמחה. והפרשה הזו התחילה בזכרון וסיימה בשכחה, להורות שעתיד זכרם להשתכח מן העולם, וזה בזמן המשיח. ואע"פ שפשוטו של מקרא לפי התיבות שלא ישכח, בא הרמז בו לפי הטעמים שיבא זמן שישכח, ועל כן תמצא טרחא במלת לא ומלת תשכח היא בפני עצמה ויש דגש באות התי"ו, כלומר הנה ימים באים שתשכח כשיאבד זכרם מן העולם, הוא שאמר דוד ע"ה (תהלים ט) האויב תמו חרבות לנצח וערים נתשת אבד זכרם המה, ואז יהיה השם שלם והכסא שלם, וזהו שכתוב אחריו (שם) וה' לעולם ישב כונן למשפט כסאו.

סְפוֹרְנוֹ תמחה את זכר עמלק. משור עד שה מגמל ועד חמור כמו שצוה לשאול וזה כדי להנקם מעמלק על שהעיז פניו באל יתעלה כמקנאים לכבודו:

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.