א
כִּי־יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ וְהָיָה אִם־לֹא תִמְצָא־חֵן בְּעֵינָיו כִּי־מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ׃
רַשִׁ״י
כי מצא בה ערות דבר. מִצְוָה עָלָיו לְגָרְשָׁהּ, שֶׁלֹּא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו (גיט' צ'):
אוּנְקְלוֹס
אֲרֵי יִסַב גְבַר אִתְּתָא וְיִבְעֲלִנַהּ וִיהֵי אִם לָא תַשְׁכַּח רַחֲמִין בְּעֵינוֹהִי אֲרֵי אַשְׁכַּח בַּהּ עֲבֵרַת פִתְגָם וְיִכְתּוֹב לַהּ גֵט פִּטוּרִין וִיהַב בִּידַהּ וְיִפְטְּרִנַהּ מִבֵּיתֵהּ
אִבְּן עֶזְרָא
כי יקח איש אשה. גם הוא חשובה כשרה. [ס״א כשדה]: חן בעיניו. שהיא הפך תולדתו: ומצא בה. ולא יוכל לגלות כי אין לו עדים והטעם או מצא בה כמו ומכה אביו ואמו:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
כי יקח איש אשה ובעלה. או בעלה. ושני דברים הם כסף וביאה, קדושי כסף אין קיחה אלא בכסף, שנאמר (בראשית כג) נתתי כסף השדה קח ממני. ועוד יש קניה אחרת בשטר ממה שכתוב בפרשה זו ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר, ודרשו רז"ל מקיש הויה ליציאה מה יציאה בשטר אף הויה בשטר. והרי שלשה דברים שהן שלש קניות שהאשה נקנית בהן, וכן שנינו האשה נקנית בשלש דרכים בכסף בשטר ובביאה. והנה גזרה שוה זו דקיחה קיחה אנו דנין עליה דיני נפשות, שהרי נערה אם זנתה פטורה, ואם היא מאורסה בכסף בלבד הרי היא בסקילה, ולפי שהגזרה שוה היא מדה משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן והיא מגופי תורה, אנו סומכין עליה לדון דיני נפשות, והכל בעדים, בין קדושי כסף בין קדושי ביאה.
ספר כריתות. ע"ד הפשט הספר הזה כורת בינו לבינה שלא תהא אגודה עמו בשום דבר כל ימי חייה, שאם אמר לה הרי זה גיטך על מנת שלא תשתי יין לעולם או כל ימי חייכי, אין זה כריתות, ואם אמר כל ימי חיי הרי זה כריתות, הואיל ואפשר שימות הוא תחלה ותהיה פטורה מתנאו, והוא הדין לכל התנאים, ובלבד שלא יהא שום תנאי כתוב בגט אלא שיאמר על פה או בשטר אחר.
וע"ד המדרש ספר כריתות, צריך שיהא בו י"ב שיטין כעין ספר תורה שבו צריך אדם לשייר בסוף בראשית ד' שטין ובסוף אלה שמות ד' שטין ובסוף ויקרא ד' שטין, ובסוף במדבר סיני אינו מן המנין שהוא חשוב ספר אחרון, לפי שאלה הדברים ענין חוזר הוא, ואם כן הרי י"ב שיטין בספר תורה, ותרגם אנקלוס ספר כריתות, גט פטורין. ומפני שהגט דינו כספר לכך נקרא ספר וצריך י"ב שיטין כמנין ג"ט.
ואם תשכיל בענין הגט הנקרא ספר תמצא כי חייבה חכמת התורה לגרש האיש את אשתו בספר, לפי שהקב"ה ברא עולמו בכ"ב אותיות מעלה ומטה וזווג האותיות ושקלן והמירן וצרפן וצר בהן את כל העולם ואת כל היצור ואת כל הדבור, ואין שקול אלא על ידי זווג, ועל ידי שקול האותיות שקל הקב"ה את הנבראים כלם, זה ראוי להיותו בן זוגו של זה, וכיצד יהיו הנמצאין כלן זה לעומת זה בין בעליונים בין בתחתונים בין בנפשות בין בגופות, וכמו שדרשו רז"ל בת פלוני לפלוני, ואפילו מעבר לים. וכיון שהיה חבור הנבראים וזווגן ע"י אותיות, לכך צותה תורה שיהיה הפרידה באותיות להודיע ולפרסם שעקר הזווג והחבור מימי קדם בבריאת העולם באותיות היה.
מַלְבִּי״ם
[קלד] כי יקח איש אשה אף שע"פ הפשט לא בא ללמד רק שלא יחזיר את גרושתו לאחר שנשאת, ולזה בא בוי"ו החבור עד לא יוכל בעלה וגו' אבל לא הי"ל להאריך, וירמיה אף שזכר האזהרה הזאת בדרך המליצה כמ"ש (ירמיהו ג׳:א׳) הן ישלח איש את אשתו, לא בא באריכות כזאת, ומוכרח שבא גם להשמיענו כל דיני הקדושין וגרושין וגם אשר תזנה תחת בעלה אם לא תעבור עליו רוח קנאה להשקותה, ובל"ס שכל הדינים היו מקובלים איש מפי איש עד מרע"ה ולכן מצוה וחובה עלינו להבין ולקרב דרשות חז"ל שיהיה לדרך הפשט. והנה בספרי כאן ובגמ' (קדושין ו') דריש כי יקח מלמד שנקנית כו', ולהסביר זאת נאמר דמצינו שהשליטה והממשלה שיש לאחד על שום דבר יכונה בג' לשונות. א' בלשון "לקיחה" כמ"ש אשר לקחתי מיד האמורי (בראשית מ״ח:כ״ב) ויקח את כל ארצו מידו (במדבר כ״א:כ״ו) ועוד יש הרבה בתנ"ך, ב' בלשון "בעל" כמו בעל האשה לפי שהוא מושל באשה, בעל הבור, והרבה כזה, ג' בלשון "הויה" שנאמר על דבר אחד שנהיתה לאחד, כמו כי תהיין לאיש, אשר לא היתה לאיש, וכאן והיתה לאיש, שמורה שהוא עליה מושל ושליט, וגם לשון "איש" יורה לפעמים על הממשלה כמו ה' איש מלחמה שפי' שה' הוא המושל על המלחמה, אלימלך איש נעמי (רות א' ג') ובלשון המשנה יש הרבה כמו אישי כ"ג (יומא) ויבדלו בהוראותיהם. לשון לקיחה יורה על שהשיג הדבר ע"י מעשה ידיו ולכן נקרא לקח. כמו כל לקיחה שבא למי שיקבל בידו, ושם בעל יורה שע"י מעשיו נעשה שנוי בגוף הדבר הנקנה כמ"ש וארצך תבעל, ואשר ניחס שנהיתה לו הוא שלא עשה בעצמו רק ע"י מעשה אחרים או ע"י איזה סבה נהיה הדבר שלו, ואיש יורה על שם חשיבות ומעלה, וכל הארבעה נמצאו בשליטת האיש על האשה. א' במעשה ידיו במהר ובמתן, ב' כשיבא עליה שאז נעשה שנוי בגופה ובתכונתה. ג' כשתהיה לו ע"י מעשה זולתו שכותב לה ע"י סופר ועדים כנהוג, הד' שהוא במעלה כנגדה כי הוא מאכילה וכל עניני הבית יתנהלו בחכמתו לכן יקרא בשם איש. ומפני שגם בה יש מעלות שאין בו והוא כלכלת הבית וגדול הבנים לכן היא נקראת אשה, ולזה מכי יקח דרשו קדושי כסף שהוא מעשה על ידו, ובעלה דרשו על הבעילה שהוא מעשה ושנוי בגופה, והיתה זו קדושי שטר שנעשה ע"י זולתו ע"י סופר ועדים. ובקדושין יליף הא דבכסף בגז"ש קיחה קיחה משדה עפרון, ומ"ש בספרי כאן אמה העבריה שאינה נקנית בבעילה, פירש"י אם מסרה לביאה לשם שפחה אינה שפחתו בכך, ומ"ש אשה שנקנית בביאה, ר"ל כדיליף לקמן מובעלה, ומ"ש יבמה תוכיח כו'. דילפינן מיבמה יבא עליה ביאה גומרת בה ואין דבר אחר גומר בה, ומ"ש ומה כסף שאינו מוציא, בגמ' יליף וכתב בכתיבה מתגרשת ואינה מתגרשת בכסף: והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר כבר כ' של' מציאה יורה שנתגלה הדבר לעיני האדם בב"א, לכן יש להתבונן אחר שכבר לקחה לאשה ובא עליה אין ספק שראה אותה מקודם ומצאה חן בעיניו וע"כ לקחה. ואם יכוון הכתוב לומר שאבדה החן היה כותב בלשון המורה ע"ז, לכן מכאן תשובה להמתלוצצים מאבותינו שהיה דרכם בקחתם נשים לבניהם חקרו רק על המשפחה ועל הנהגת אביה ואמה ועל מדות הנערה, ורק קודם הנשואין היה החתן רואה את פני הנערה, אבל נביטה צור מחצבתנו א"א ע"ה כשרצה לקחת אשה לבנו יחידו אשר אהבו העיקר היה אצלו רק משפחת הנערה וארצה, וחפץ שתהיה ממשפחתו ומבית אביו שידע צניעותם, ויותר מזה שסמך בזה על עבדו זקן ביתו ולא שלח את בנו עמו. וכתיב שם ויבאה יצחק האהלה שרה אמו, ואח"כ ויקח את רבקה ותהי לו לאשה, ואח"כ ויאהבה, וכן היה מנהג בנ"י בשבתם על אדמתם. ואהבתם היתה כנטיעת עץ אשר הוא מגרגיר קטן וע"י מים יתדבק בארץ ובכ"י יגדל ויתעבה יותר, כן היתה אהבתם שבתחלה היתה רק זיק האהבה שתול על תלמי לבו, וע"י כשרון המעשה נתוסף בו כ"י אהבה, ונמצא שעקר האהבה היתה נגלית רק אחר הנשואין, וז"ש והיה אם לא תמצא וגו' שע"י שמצא בה ערות דבר שהוא דבר גנאי ומאוס או מומין שבסתר או איזה פריצות לא תמצא חן הנחוץ לה שתמצאנה, וגם השכל יחייב שטוב היה מנהג אבותינו. שאחרי שקודם הנשואין לא ידע האיש בבירור מזג האשה וכן האשה לכן בהכרח היה אצלם ההסכם שנכון גם אם יהיה ע"ד הממוצע, אבל כפי מנהג החדש יתלמדו הבנים מקודם איך לתפוס בלבבם זא"ז שיראו זל"ז אהבה אשר אין על עפר יסודה ורק במשלים ובמחזות על במת ישחק, ולכן כשיתודע להם אח"כ שהטעו זא"ז תתקרר האהבה מעט מעט עד שיתכן שתהיה לאין ואפס, ואשר שאז היה הגרושין מצוי יותר יש טעם אחר בזה כי אז אחרי שראו שלא יחיו באהבה עוד חשו יותר מזה לתכונות הבנים שיולדו שלא יהיו בני שנואה, וד"ל. ומה שלא אמר הכתוב ושנאה כמ"ש באיש האחרון מפני שעיקר בא הכתוב ללמד שלא ישוב לקחתה. ואם היה ביניהם שנאה רחוק הדבר אחר שכבר היתה לאחר שישאנה. אבל אחרי שלא גרשה רק מפני העדר מציאת חן בנקל שישתנה דעתו. זהו ע"ד הפשט. ועתה נבאר הכתובים ע"פ דרשת הספרי והש"ס, שלב"ש יקשה ג"כ מ"ש שאחר הנשואין לא תמצא חן בעיניו כנ"ל. וע"כ יפרשו שהוראת חן הנאמר בכאן הוא כמו ונח מצא חן, שפי' שמצא חן וחסד שינצל ממי המבול והרבה כזה בתנ"ך. ויתפרש שלא תמצא חן בעיניו שירחמנה לעבור על מדותיו, שהדבר מובן שבודאי עשתה איזה דבר שבשבילה נתעורר לגרשה, והכתוב יבאר למה לא יעבור על מדותיו בשביל שמצא בה ערות דבר, ופי' דבר ערוה, ומדלא כתיב כי ראה בה ערות דבר כמ"ש לעיל כי יראה בך ערות דבר, וכבר נתבאר לעיל שלשון מציאה הוא כשנתגלה הדבר בב"א, כמ"ש בספרי כי ימצא בעדים שפי' שאיך יוכל להגלות הדבר לב"ד הלא הם יושבים על מדין אלא ע"כ בעדים. וכן כאן דכתיב כי מצא שנודע לו ע"י אחרים ואמר עוד דבר כדכתיב ע"פ שנים עדים יקום דבר שיהיה עדות בדבר, נמצא שלא התיר לגרשה רק ע"י ערוה ובדבר היינו ע"י עדים (ובזה יתיישב מה שהקשו למה הוזהר שלא ישאנה אחר שנשאת הלא כיון שנמצא בה דבר ערוה ובעדים בלא זה אסורה לו לעולם, אבל לפי דברינו שלא אמר הכתוב שראה בה רק שמצא ע"י עדים ונתברר אח"כ ששקר הדבר ולכן הוא רוצה להחזירה, ומ"ש שהמגרש מפני ש"ר לא יחזירנה עולמית הוא רק תק"ח) ודעת בית הלל שא"כ היה נאמר כי מצא בה ערוה בדבר כדאי' בגמ' שם לכן יפרשו או ערוה או דבר כדאי' בספרי, וכונת הכתוב שמפני זה לא יעביר על מדותיו שהוא אדם שגם כשהקדיחה תבשילו לא יעביר על מדותיו. ור"ע יפרש שמציאות החן בעניני אישות יורה על היופי וא"כ מה ענין החן אחרי הנשואין, לכן יפרש לשון מציאה הנאמר כאן כמו (במדבר יא כב) הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם שתרגומו היספקון להון. ופי' שהחן שהיה לה מקודם לא תספיק עתה מפני שראה אחרת נאה הימנה, וז"ש בעיניו פי' בשביל שראה בעיניו יפה ממנה ומ"ש כי מצא בה ערות דבר הוא כמו או מצא בה ערוה או דבר כנ"ל. ולהסביר הדבר מה שיתכן שבנות ישראל יהיו קלות הערך אשר אם יראה אחרת נאה הימנה או שהקדיחה תבשילו שתתיר התורה לגרשה, אבל משפטי ה' אמת כנ"ל ורצה השי"ת שבני ישראל יחיו יחד עם נשותיהם חיי רצון ולא חיי הכרח. ואם לא היה יכולת בידו לגרשה היה כ"א מתאונן על חייו שבהכרח יחיה עם אשה אשר לא תמצא חן בעיניו, אבל כשי"ל יכולת לגרשה כ"ז שלא תאבד כל החן שהיה לה תספיק למנעו מזה, בחשבו שאם ישא אחרת גם היא לא תהיה טובה הימנה, וכ"ז שלא גרשה בהכרח הוא חיי רצון. ונסביר הדבר במשל קטן. אם יחרצו לאיש שישב בבית יום א' לעונש יחשב לו, ומרצונו ישב כלוא בבית כמה ימים ותחשב לו עוד לענג ונחת: וכתב לה ספר וכתב לה מיותר דהו"ל לכתוב ונתן ספר כריתות נלמד שצריך לכתוב הגט בשבילה וז"ש בספרי וכתב לה לשמה: עוד שם וכתב אין לי אלא כתב בדיו בסם וסיקרא וכו' ת"ל וכתב לה מ"מ. ואינו מובן. ונ"ל דבכל מקום שנאמר כתיבה שענינו על ספר הוא רק בדיו ולמדו חז"ל מהנאמר (בירמה לו יח) ואני כותב על הספר בדיו אבל בכל מקום בא הכתיבה להתקיים לכן צריך דיו שהוא דבר המתקיים (אף דאמרינן בסוטה י"ז ע"ב שאינו כותב בקומוס וקנקנתום מפני שאיננו יכול למחוק לא שהם מתקיימים יותר מדיו אלא שרושמים בגוף הקלף או הנייר ואף אחר המחיקה נשאר הרושם אבל להתקיים במראיתו הוא רק דיו) אבל הגט כתיבתו אינו שיהיה לראיה ביד האשה שאם כן למה צריך כתיבה לשמה אלא שהכתיבה הוא לשעת הגט שבלעדו לא תתגרש וא"כ אחרי שהוא רק לשעה אין ללמוד משם שרק בדיו משום ששם היה נכתב להתקיים (ובזה יתיישב הא דממעטינן שלא בדיו במשנה משום ומחק ולמה לא נלמד מדכתיב שם וכתב וגם בספר אלא משום ששם ג"כ אין הכתיבה להתקיים רק למחוק משום הכי צריך למעט מומחק) וזה שאמר בספרי וכתב לה פירש שמזה למדנו שהכתיבה תהיה לשמה מזה נלמד שאינו להתקיים ואפילו הכי ממעט אם כתב במי פירות ובכל דבר שאינו מתקיים שדבר שאינו מתקיים כלל לא מקרי כתיבה כלל: עוד שם אין לי אלא ספר מנין עלי קנים ת"ל ונתן מ"מ ופירש דספר מקרי קלף אבל מדלא כתיב ונתנו בידה רק ונתן נלמד מ"מ היינו כל מה שיתן: עוד שם אין לי אלא בידה מנין לרבות גגה חצרה כו' פי' דלפעמים יבא שם יד על היד ממש ולפעמים גם על הרשות כמו ויקח את כל ארצו מידו אבל אם כפשוטו היה לומר ובידה יתן להקדים יד לנתינתו שאז היה נלמד שהעיקר הוא קבלתה ומדהקדים ונתן לידה נלמד שהעיקר הוא נתינתו וקבלתה אף ביד שהוא רשותה. ומ"ש ר"ע אומר וכי במאי החמירה תורה כו' פי' אם גרשה וא"ל הרי את מותרת לכל אדם חוץ מפלוני ומת המגרש ואותו פלוני שנגדו לא גירשה הוא כהן ונמצא שהאשה הזאת היא לכ"ע גרושה ולגבי כהן הזה היא רק אלמנה ואפ"ה אסור הכהן לישא אותה משום דהוה גרושה לגבי אחרים, והוא נלמד מדכתיב ואשה גרושה מאישה אף שאינה מותרת לכל אדם רק שנתגרשה מבעלה אסורה לכהן וכ"ש שאם המגרש חי שתהיה אסורה להנשא לכ"א מפני שהיא באיסור א"א לגבי האחד שאינו מגרשה נגדו: ושלחה מביתו מיותר דמדכתב וכתב לה ספר כריתות וגו' ש"מ שנתבטל הקשר שביניהם ואח"כ והיתה לאיש אחר, אלא למדרש דאף אם נתן לה ספר כריתות צריך גם לשלחה מביתו והוא הדבר שאומר שנותן לה הספר בתורת גירושין:
ב
וְיָצְאָה מִבֵּיתוֹ וְהָלְכָה וְהָיְתָה לְאִישׁ־אַחֵר׃
רַשִׁ״י
לאיש אחר. אֵין זֶה בֶּן זוּגוֹ שֶׁל רִאשׁוֹן, הוּא הוֹצִיא רְשָׁעָה מִתּוֹךְ בֵּיתוֹ וְזֶה הִכְנִיסָהּ (שם):
אוּנְקְלוֹס
וְתִפּוֹק מִבֵּיתֵהּ וּתְהַךְ וּתְהֵי לִגְבַר אָחֳרָן
אִבְּן עֶזְרָא
ויצאה. שלא תשוב שם. ונודע הדבר שיצאה מהיותה בביתו: והיתה. בעול' לאיש: אחר. גם אחרון שמות התאר:
מַלְבִּי״ם
[קלה] ויצאה מביתו מיותר ודריש בספרי מלמד שהאשה יוצאת כו' פי' שאסורה לדור עמו בחצר אחת: הלכה והיתה הלכה מיותר למדרש שכשנשאת צריכה עוד להלוך ולהתרחק יותר שמקודם שנשאת היתה מותרת לדור עמו במבוי א' ועתה מפני חומר א"א צריכה להתרחק מכל המבוי: לאיש אחר ערש"י ז"ל והוא מ"ש הספרי כבר קראתו התורה כו' ומ"ש יכול אף שקלקלה כו' ת"ל וכתב כו' הוא מוכתב הראשון וכתיב שם ויצאה והיתה דריש דוקא שנתקדשה לשני שצריכה ממנו גט אז אסורה לחזור ומ"ש ומנין לנותן גט ליבמתו כו' פי' קודם שיבמה אבל אחר שיבמה הרי היא כאשתו שמותר להחזירה, ודריש מאשר שלחה שהוא מיותר דכבר כתיב שהראשון שלחה, אלא לרבות שיש אחת שתיכף אחר שליחותה אף שלא ניסת עדיין אסורה לחזור לזה והיא היבמה שכיון שנתן לה גט קודם שיבמה אסורה עליו משום אשת אחיו (ועי' יבמות נב ב'), ומ"ש ת"ל לא יוכל כו' האי דרשה אסמכתא שאינה אלא תקנה וגזרת חכמים אחרי אשר הוטמאה הטומאה הוא הפך הטהרה כי הטהרה יורה על זכות הדבר והטומאה יורה על עכירת הדבר, ולכן יכנה אותה בשם טומאה לבעלה הראשון מפני שאחרי שכבר נשאת לאחר לא תהיה אהבתה אליו צלולה רק עכורה, ויאמר שדבר זה הוא רע ומתועב בעיני ה' וגם הוא רע לחברת בני האדם כמ"ש (ירמיה ג' א') הלא חנוף תחנף הארץ, וז"ש ולא תחטיא את הארץ כמ"ש הראשונים שמביא לדברים מתועבים להחליף נשותיהם והעשירים יתנו עיניהם בנשי העניים להטעות את העני בדחקו שיגרש את אשתו על זמן ידוע בעד בצע כסף ומבטיחו שתשוב אליו עוד ואח"כ בראותה שטוב לה לישב בבית העשיר לא תשוב אליו וקנאה חמת גבר ויקח נקמתו ויבא לידי ש"ד, וע"פ זה נתפרש מה שסמך לזה הענין שאם איש לקח אשה חדשה לא יצא בצבא מהטעם שקרוב לענין הראשון כי אחרי שהאהבה ביניהם חדשה תשתוקק לבקרו במערכה ופן יראו אותה שרי הצבא ויסבבו מות לבעלה בכדי לקחתה, ואח"ז סמך הצווי שלא יחבול רחים ורכב שלא ליקח בחבלה כלים שעושים בהם אוכל נפש, כי כאשר יראו בני הבית שיתהוה להם רעה מעניני אוכל נפש יקומו נגדו ויבא לידי רציחה, ותפס הכתוב רחים ורכב שקרוב הדבר כשיבא לקחתם שיקחו בני הבית האבן וימיתו אותו וזהו כי נפש הוא חובל ואמר בספרי להגיד מה גרם, ובספרי דריש הוטמאה מלשון טומאה ממש, ור"ל או אחרי אשר הוטמאה והם שני לאוין יזהיר במחזיר גרושתו משנשאת, ויזהיר במחזיר אשתו שנטמאה בזנות:
ג
וּשְׂנֵאָהּ הָאִישׁ הָאַחֲרוֹן וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ אוֹ כִי יָמוּת הָאִישׁ הָאַחֲרוֹן אֲשֶׁר־לְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה׃
רַשִׁ״י
ושנאה האיש האחרון. הַכָּתוּב מְבַשְּׂרוֹ שֶׁסּוֹפוֹ לִשְׂנֹאתָהּ, וְאִם לָאו קוֹבַרְתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר או כי ימות (ספרי):
אוּנְקְלוֹס
וְיִסְנִנַהּ גַבְרָא בַתְרָאָה וְיִכְתּוֹב לַהּ גֵטּ פִטּוּרִין וְיִתֵּן בִּידַהּ וְיִפְטְרִנַהּ מִבֵּיתֵהּ אוֹ אֲרֵי יְמוּת גַבְרָא בַתְרָאָה דְנָסְבַהּ לֵה לְאִנְתּוּ
מַלְבִּי״ם
[קלז] כי יקח איש אשה חדשה ע' רש"י ע"פ הספרי והגמ': נקי יהיה לביתו הפשטנים יפרשו שיהיה נקי ממס כדי שישמח אבל הי"ל לומר בביתו ולא לביתו, והנכון כדברי רז"ל שהוא דבר בפ"ע. וזה כי כבר נאמר (דברים כ ה) מי האיש אשר בנה בית ולא חנכו ילך וישוב לביתו. אבל אינו נקי לגמרי רק הוא מספיק מים ומזון, אבל אם חנכו הוא נקי מכל דבר, ומדהי"ל לכתוב נקי הוא לביתו וכתיב יהיה מרבה אף שנטע כרם וחללו גם הוא נקי:
ד
לֹא־יוּכַל בַּעְלָהּ הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר־שִׁלְּחָהּ לָשׁוּב לְקַחְתָּהּ לִהְיוֹת לוֹ לְאִשָּׁה אַחֲרֵי אֲשֶׁר הֻטַּמָּאָה כִּי־תוֹעֵבָה הִוא לִפְנֵי יְהוָה וְלֹא תַחֲטִיא אֶת־הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה׃
רַשִׁ״י
אחרי אשר הטמאה. לְרַבּוֹת סוֹטָה שֶׁנִּסְתְּרָה (ספרי; יבמות י"א):
אוּנְקְלוֹס
לֵית לֵהּ רְשׁוּ לְבַעֲלַהּ קַדְמָאָה דִי פָטְרַהּ לְמִתֻּב לְמִסְבַהּ לְמֶהֱוֵי לֵהּ לְאִנְתּוּ בָּתַר דִי אִסְתָּאָבַת אֲרֵי מְרָחָקָא הִיא קֳדָם יְיָ וְלָא תְחַיַב יָת אַרְעָא דִי יְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ אַחֲסָנָא
אִבְּן עֶזְרָא
הטמאה. כנגד בעל ראשון והנה טעמו טמא' היא לו בעבו' שידע' איש אחר ודגשות הטי״ת בחסרון תי״ו התפעל וכן הכבד את הנגע: ולא תחטיא. צווי לישראל:
רַמְבַּ״ן
אחרי אשר הטמאה לרבות סוטה הנסתרת לשון רש"י (רש"י על דברים כ״ד:ד׳) ופירושו אשה שזנתה תחת בעלה אבל הסוטה הנסתרת בלבד לא נודע שהיא טמאה ואינו עובר עליה בלאו הזה וכך מפורש בפרק ראשון של יבמות (יא) מאי ונסתרה נבעלה ואמאי קרי ליה נסתרה לישנא מעליא נקט ושאלו נבעלה בהדיא כתיב בה טומאה (במדבר ה יג) ונסתרה והיא נטמאה למיקם עלה בלאו ואם כן יאמר הכתוב לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה ואחרי אשר הטמאה והנה הם שני לאוין יזהיר במחזיר גרושתו משנשאת ויזהיר במחזיר אשתו שנטמאה בזנות ועל דרך הפשט אחרי אשר הוטמאה לבעל הראשון ירמוז כי כאשר ידעה איש אחר תחשב לו טמאה ואלו מצות מחודשות בגט ובחזירה וטעם הלאו הזה כדי שלא יחליפו נשותיהן זה לזה יכתוב לה גט בערב ובבוקר היא שבה אליו וזה טעם ולא תחטיא את הארץ כי זה סבה לחטאים גדולים ובספרי (תצא קלו) ולא תחטיא את הארץ להזהיר ב"ד על כך:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
אחרי אשר הוטמאה. בבעל שני, ויקראנה טמאה לראשון לפי שידעה השני.
ועל דעת רז"ל אחרי אשר הוטמאה, באורו ולא אשר הוטמאה, ושני דינין הן, וכן אמרו רז"ל אחרי אשר הוטמאה לרבות סוטה הנסתרת, לומר שהאשה שזנתה תחת בעלה או שנסתרה עם אחר מעת שקנא לה בעלה, הרי זו אסורה לשוב אל בעלה, וזהו שאמר לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה, ולא משהוטמאה תחתיו, כיון שיש רגלים לדבר במה שנסתרה אחר הקנוי.
סְפוֹרְנוֹ
כי תועבה היא. כי זה דרך מבוא לנאוף שיגרש איש את אשתו לבקשת הנואף שיקחנה לאיזה זמן וישוב בעלה הראשון לקחתה:
ה
כִּי־יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה חֲדָשָׁה לֹא יֵצֵא בַּצָּבָא וְלֹא־יַעֲבֹר עָלָיו לְכָל־דָּבָר נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת וְשִׂמַּח אֶת־אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר־לָקָח׃
רַשִׁ״י
אשה חדשה. שֶׁהִיא חֲדָשָׁה לוֹ וַאֲפִלּוּ אַלְמָנָה, פְּרָט לְמַחֲזִיר גְּרוּשָׁתוֹ (ספרי; סוטה מ"ד): ולא יעבור עליו. דְּבַר הַצָּבָא: לכל דבר שֶׁהוּא צֹרֶךְ הַצָּבָא, לֹא לְסַפֵּק מַיִם וּמָזוֹן וְלֹא לְתַקֵּן הַדְּרָכִים, אֲבָל הַחוֹזְרִים מֵעוֹרְכֵי הַמִּלְחָמָה עַל פִּי כֹהֵן, כְּגוֹן בָּנָה בַיִת וְלֹא חֲנָכוֹ אוֹ אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ, מַסְפִּיקִין מַיִם וּמָזוֹן וּמְתַקְּנִין אֶת הַדְּרָכִים (שם): יהיה לביתו. אַף בִּשְׁבִיל בֵּיתוֹ, אִם בָּנָה בַיִת וַחֲנָכוֹ וְאִם נָטַע כֶּרֶם וְחִלְּלוֹ אֵינוֹ זָז מִבֵּיתוֹ בִּשְׁבִיל צָרְכֵי הַמִּלְחָמָה: יהיה. לְרַבּוֹת אֶת כַּרְמוֹ: לביתו. זֶה בֵיתוֹ: ושמח. יְשַׂמֵּחַ אֶת אִשְׁתּוֹ, וְתַרְגּוּמוֹ "וְיַחְדֵי יָת אִתְּתֵהּ", וְהַמְתַרְגֵּם וְיֶחְדֵּי עִם אִתְּתֵהּ טוֹעֶה הוּא, שֶׁאֵין זֶה תַּרְגּוּם שֶׁל וְשִׂמַּח אֶלָּא שֶׁל וְשָׂמַח:
אוּנְקְלוֹס
אֲרֵי יִסַב גְבַר אִתְּתָא חַדְתָּא לָא יִפּוֹק בְּחֵילָא וְלָא יֵעִבַר עֲלוֹהִי לְכָל מִדָעַם פָּנֵי יְהֵי לְבֵיתֵהּ שַׁתָּא חֲדָא וְיַחְדֵי יָת אִתְּתֵהּ דִי נְסַב
אִבְּן עֶזְרָא
אשה חדשה. י״א בתולה ולדעת רבים חדשה כנגדו כי יוכל להשיב אשה גרושה אם לא נטמאה ועל כן חדשה: נקי יהיה לביתו. שלא יהיה עליו עול מלכות: נקי כמו אי נקי: למ״ד לכל דבר. נוסף כמו והשלישי לאבשלום:
רַמְבַּ״ן
ולא יעבר עליו לכל דבר דבר הצבא לכל דבר שהוא צורך הצבא לא לספק מים ומזון ולא לתקן דרכים אבל החוזרים מעורכי המלחמה על פי כהן כגון בנה בית חדש ולא חנכו ארש אשה ולא לקחה מספיקין מים ומזון ומתקנין את הדרכים לשון רש"י (רש"י על דברים כ״ד:ה׳) מדברי רבותינו (ספרי קלז סוטה מד) ואם כן יהיה עליו על הצבא הנזכר יאמר שלא יעבור האיש הזה על הצבא לכל דבר לא להיות פקיד על אנשי הצבא או מצביא את עם הארץ או לכל הצריך להם כגון סיפוק מים לא ישגיח עליהם רק בשמחתו והוא פירוש נכון:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
נקי יהיה לביתו שנה אחת. כאן נרמז השם המיוחד, וכבר העירותיך על זה בסוף סדר שופטים בענין הבית וכרם והאשה. וכן מצינו בהקב"ה שהיה בסיני עם ישראל דוגמת חתן וכלה שעמדה שכינה בהר שנה אחת, שהרי לא נסעו עד שני באייר בשנה השניה.
ו
לֹא־יַחֲבֹל רֵחַיִם וָרָכֶב כִּי־נֶפֶשׁ הוּא חֹבֵל׃
רַשִׁ״י
לא יחבל. אִם בָּא לְמַשְׁכְּנוֹ עַל חוֹבוֹ בְּבֵית דִּין, לֹא יְמַשְׁכְּנֶנּוּ בִּדְבָרִים שֶׁעוֹשִׂים בָּהֶן אֹכֶל נֶפֶשׁ (ב"מ קי"ג): רחים. הִיא הַתַּחְתּוֹנָה: ורכב. הִיא הָעֶלְיוֹנָה:
אוּנְקְלוֹס
לָא יִסַב מַשְׁכּוֹנָא רֵחַיָא וְרִכְבָּא אֲרֵי בְהוֹן מִתְעֲבֵד מָזוֹן לְכָל נְפַשׁ
אִבְּן עֶזְרָא
לא יחבול רחים ורכב. אמרו המכחישים כי נדבקה זאת הפרשה עם ושמח את אשתו כי רמז למשכב כי אסור שימנע מן המשכב וזה הבל וריק והביאו ראיה תטחן לאחר אשתי וכבר פירשתיו והאמת שהוא כמשמעו שאסור לאדם שיחבול רחים ותחסר מלת חובל כמו ויאמר ליוסף אשר ילדה אותה ללוי ורבים כן כי טעמם ויאמר לו האומר ילדה לו היולדת: רחים. שם שנים ולא יתכן להיותם נפרדים: ורכב. היא ההוה במים וי״א העץ שהוא על הרחים וי״א כי רחים התחתונ' ורכב העליונה: כי נפש הוא חובל. כי בו מחית נפשות והסומכים על הסמך הפרשיות איננה טענה כי כל מצו' עומדת בפני עצמה והסמיכות כדרך דרש וזאת הפרש' דבקה כי הזכיר שלא יגזול ענבים לתת אל כליו וחרמש בקמה ולקחת אשה והיתה לו גם לאחר ויצא מרשותו והלוקח אשה שישמח בה לא יהיה עשוק שיצא בצבא וחביל' הרחים עושק וגם גונב נפש וכן נגע הצרעת שלא ישמרו משפטיה תזיק הקרובים וכן לא תעשוק העני בעבוטו והשכיר והבנים הקטנים שלא ימותו בעון אביהם והטיית משפט גר יתום וחבול בגד אלמנה ושכחה בשדה כי היא לעני וכן לא תעולל וכן פן יוסיף ונקלה וחסימת השור עשק כי יגע ולא יאכל והממאן ליבם כדמות עשק והמחזקת במבושים עושקת אבן ואבן איפה ואיפה עשק ממש גם עמלק עשק לישראל:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
לא יחבול רחים ורכב. טעמו לא יחבול החובל, לפי שהם כלי המזון וחיי הנפשות. והזכירה תורה אלו והוא הדין לשאר הכלים שיש בהם אוכל נפש. ובאור לא יחבול שלא יכנס לביתו של לוה למשכנו, שאפילו בכלים שאין עושים בהן אוכל נפש אינו רשאי, שהרי אמר הכתוב לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו, שאי אפשר לו למלוה בשום פנים ליכנס לביתו של לוה כלל למשכנו, ואפילו שליח ב"ד, שנאמר בחוץ תעמוד והאיש וגו', וא"כ למה הוצרך לומר לא יחבול לעבור עליו בשני לאוין.
מַלְבִּי״ם
[קלח] לא יחבול רחים ורכב כי נפש הוא חובל תרגם אונקלוס ארי בהון מתעביד מזון לכל נפש, ובש"ס (ב"מ קל"ט) במשנה לא רחים ורכב בלבד אלא כל דבר שעושים בו אוכל נפש, וא' מהפשטנים פי' כי נפש הוא חיי הנפש שהוא כל כלי האומן שמתפרנס על ידם, כי אם יקח כלי אומנתו במה יעשה עבודתו, והשכל יסכים לפירוש. וגם הובאה הדעה הזאת בטוח"מ (סי' צ"ז סעיף מז) בשם הרמ"ה, אבל הש"ע השמיטה והרמ"א ז"ל כתב בפי' שמותר למשכנם, ויש להבין למה באמת לא פי' חז"ל כן, אבל אחר העיון נראה אשר הניא לחז"ל מלפרש כן, מפני שבימים הקדמונים ובפרט במדינות אזיה לא היה בית אשר אין שם רחים ורכב לטחון בו וא"כ לא היו הרחים כלי אומנות כלל רק כמו תנור וכירים, ואף שהיודע בטיב העולם אין נצרך להביא ראיות עכ"ז נציג ראיה אחת, כי במס' כתובות במשנה אלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה טוחנת ואופה מכבסת ומבשלת שחשב הטחינה עם האפיה ואף הקדימה, ולא תאמר כי משום שטחינה הוא קודם אפיה לזה חשבה קודם, אבל אם לא היתה מהמלאכות הבייתיות לא היה מוטל על האשה, וע' ב"ב גבי המוכר את הבית מכר וכו' שנראה ג"כ ראיה ומה שאמר איוב (לא י') תטחן לאחר אשתי. שמשמע שתהיה טוחנת לאחר בשכר, פי' כי הטחינה היא מלאכה כבדה ובזויה כמ"ש (שמות יא) מבכור פרעה היושב על כסאו עד בכור השפחה אשר אחר הרחים שתפס ב' הקצוות, ומי שלא הי"ל שפחה גם לא היה רוצה שתטחן אשתו היה שוכר איזה אשה עניה, וא"כ אינו רק מפני שהוא כלי שעושים בו אוכל נפש, ודע שלשון חבלה הנאמר בכאן ובכ"מ הוא משכון שלא בשעת הלואה או ע"פ שליח הב"ד או שהב"ד יצוה להלוה בעצמו שיתן להמלוה ובאה האזהרה על הב"ד שלא יצוו ליתן זאת למשכון, אבל אם נותן לו מעצמו משכון בשעת הלואה שאינה נקראת חבלה רק עבוט כאשר יבא להלן מותר:
ז
כִּי־יִמָּצֵא אִישׁ גֹּנֵב נֶפֶשׁ מֵאֶחָיו מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִתְעַמֶּר־בּוֹ וּמְכָרוֹ וּמֵת הַגַּנָּב הַהוּא וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ׃
רַשִׁ״י
כי ימצא. בְּעֵדִים וְהַתְרָאָה, וְכֵן כָּל "יִמָּצֵא" שֶׁבַּתּוֹרָה: והתעמר בו. אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיִּשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ:
אוּנְקְלוֹס
אֲרֵי יִשְׁתְּכַח גְבַר גָנֵב נַפְשָׁא מֵאֲחוֹהִי מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִתָּגַר בֵּהּ וִיזַבְּנִנֵהּ וְיִתְקְטֵל גַנָבָא הַהוּא וּתְפַלֵי עָבֵד דְבִישׁ מִבֵּינָךְ
אִבְּן עֶזְרָא
מאחיו. והוסיף מבני ישראל כי אדום נקרא אח: והתעמר. כחברו:
מַלְבִּי״ם
[קלט] כי ימצא איש גונב נפש כבר נאמר בפ' משפטים וגונב איש ומכרו ונמצא בידו מות יומת, ונשנה כאן בשביל שיש פרטים שלא תלמד רק מכאן ויש שנלמדו מהנאמר שם, ואשר נלמד משם הוא, א' מדכתיב שם ומכרו ונמצא בידו, דקאי ונמצא על ומכרו נלמד שנצרך עדים על המכירה. כי כבר נתבאר שכל ל' מציאה הנאמר בענינים האלה הוא בעדים, ב' מדכתיב שם איש שהוראתו גדול, ואין למעט אשה וקטן מדכתיב כאן נפש שיש במשמעו גם אשה וקטן, לכן ממעטינן רק קטן שאינו בר קימא שהוא שנולד קודם זמנו, ג' מדכתיב שם ונמצא בידו אחר המכירה והלא כבר מכרו, מזה נלמד שאינו חייב על המכירה אם לא שקודם המכירה הכניסו לרשותו, ומכאן נלמוד, א' שנצרך עדים על הגנבה שהסמיך המציאה אל הגנבה, ב' שהגונב יהיה גדול בר עונשין, שאיש שהוא מורה על הגדול קאי על הגונב, ג' מדכתיב נפש מרבינן אף אשה וקטן רק אם הוא בן קימא כנ"ל, ד' למעט שאם הנגנב הוא עכו"ם, ה' מדאמר והתעמר בו ואין עמור רק לשון עבודה נלמד שאינו חייב רק אם עשה בו מלאכה קודם שמכרו, ומחלוקת ר"י וחכמים רק אם נצרך שיהיה בהעבודה שוה פרוטה, ודע שבמקום שאמרנו שהוא פטור הוא רק שאין עונשם מסור לב"ד אבל הלא בודאי ענוש יענש בכל דור לפי משפט הארץ, ויש רמז בכאן למסחר עבדים שסמך לזה פ' שמירת הצרעת, שידוע שמביאים את העבדים מארץ כוש שבחלק אפריקא, ומוליכים אותם מרחק רב בהנהגה אכזרית למאד במזון רע ובמלבושים רעים ומשימים עליהם משמר עד שעי"ז ילקו בצרעת ממארת המתדבקת למאד, וזה שרמז שמלבד וגונב נפש מישראל גם תשמר בנגע הצרעת שלא ידבק בך ע"י שתקנה עבדים מסוחרי האדם אלה, ויש לחדש דבר בסמיכת זכירת מעשה מרים לענין הצרעת שיהיה ג"כ רמז למסחר העבדים, וזה שמ"ש בפ' (במדבר י״ב:א׳) כי אשה כושית "לקח" פי' קנה, היינו שקנה מסוחרי העבדים אשה כושית אשר גנבוה מארץ כוש ועשאה בת חורין והכניסה תחת כנפי השכינה, ודברה מרים במשה על הדבר הזה, א' שבקנותו מהם הוא מחזק ידם, ב' שמא תדבק בבנ"י הצרעת ח"ו מהאשה הכושית, ואהרן השיב שאין להרהר במשה שעשה ע"פ הדבור, [אף שמאמר ותדבר מרים ואהרן במשה ששניהם דברו אבל מדלא נענש אהרן, נראה שהוא לא דבר לחובה ורק מפני שלא מיחה במרים לכן חשב הכתוב כמו שגם הוא דבר]. ואמרה הרק במשה דבר הלא גם בנו דבר ומדוע לא הודיע ה' זאת גם לנו, ולזה נלקה מרים תיכף בצרעת מדה כנגד מדה, נגד טענת הצרעת, וזה שצוה לזכור מעשה מרים שתדע שיש חשש דביקות הצרעת ע"י עבדים מארץ כוש, ומה שהיו ישראל לוקחים עבדים כאמור (ויקרא כ״ה:מ״ה) זהו מהגוים אשר סביבותיהם או מבני התושבים שהם אינם רחוקים מהם בתכונתם, וגם כאשר קנו עבד ושפחה מחויבים היו להכניסם בברית ונחשב כאחד מבני ישראל, רק שהיו פטורים ממ"ע שהז"ג כנשים, והמכה אותם והמקללם יענש, וגם אם הכה אותו אדונו בראשי אברים שאינם חוזרים יצא לחירות, ואם מת ע"י הכאה יענש, וצוה שינוח עבדך ואמתך כמוך. גם שישמח בחגנו ובשמחתנו כמ"ש (דברים טז יד) ושמחת בחגך אתה כו' ועבדך ואמתך:
ח
הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע־הַצָּרַעַת לִשְׁמֹר מְאֹד וְלַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר־יוֹרוּ אֶתְכֶם הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִם תִּשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת׃
רַשִׁ״י
השמר בנגע הצרעת. שֶׁלֹּא תִתְלֹשׁ סִימָנֵי טֻמְאָה וְלֹא תָקֹץ אֶת הַבַּהֶרֶת (מכות כ"ב): ככל אשר יורו אתכם. אִם לְהַסְגִּיר אִם לְהַחֲלִיט אִם לְטַהֵר:
אוּנְקְלוֹס
אִסְתַּמַר בְּמַכְתַּשׁ סְגִירוּ לְמִטַּר לַחֲדָא וּלְמֶעְבָּד כְּכֹל דִי יַלְפוּן יָתְכוֹן כָּהֲנַיָא לֵוָאֵי כְּמָא דִי פַקֶדְתִּנוּן תִּטְרוּן לְמֶעְבָּד
רַשְׁבַּ״ם
השמר בנגע הצרעת לשמר מאד ולעשות: שאפילו הוא מלך כעוזיה לא יכבדוהו אלא יסגירוהו וישלחוהו ובדד ישב ככל אשר יורו אתכם וגו', שהרי תזכור את אשר עשה ה' אלקיך למרים שאע"פ שהיתה נביאה ואחות משה לא חלקו לה כבוד אלא תסגר שבעת ימים בדרך בצאתכם ממצרים, אע"פ שהיו טרודים ללכת העם לא נסע עד האסף מרים וכל שכן שאר בני אדם:
רַמְבַּ״ן
השמר בנגע הצרעת גם זו מצוה מבוארת יוסיף לאו בקוצץ בהרתו או גם בנמנע מהראות נגעו לכהן ובדין הנגעים עצמם לא הזכיר כאן אלא הזהיר בכאן רק ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלוים כאשר צויתים לפי שהכהנים זריזים הם ודי להם במה שצוה אותם כמו שפירשתי כבר (בתחלת הספר):
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
השמר בנגע הצרעת. יזהיר שלא יקצץ אדם סימני בהרת, אבל מילה בצרעת אם היתה צרעת בערלה מלין אותו ואין חוששים, וכן אמרו ז"ל אתי עשה דמילה ודחי לאו דצרעת.
מַלְבִּי״ם
[קמ] השמר בננע הצרעת. הרשב"ם ואחריו נמשכו כל הפשטנים לפרש שצוה ה' לעשות בהצרוע כדין שיסגר וישב מחוץ למחנה. ולא ישאו לו פנים אפי' הוא מלך כנודע מעוזיהו המלך, וזה שהסמיך לפ' זו זכירת מרים שאף שהיתה אחות משה ואהרן והעם היו נחפזים ללכת, ועכ"ז נסגרה שבעת ימים והעם לא נסע, ויש להתפלא מאין הוציאו כמה אזהרות ודינים כמבואר בספרי, אבל אחר העיון לא יתכן כדברי הפשטנים מפני ג' דברים, א' שא"כ היה נאמר השמר בהצרוע ומדאמר בנגע משמעו שהצווי על הצרוע שישמור בהצרעת, ב' שהסגר מרים לא בשביל הצרעת היתה כי צרעתה היה גדול כ"כ עד שאלו לא נרפאת מיד היתה מתה כדכתיב אל נא תהי כמת וכאשר משה התפלל עליה תיכף נתרפאה, וההסגר היה מטעם הנאמר שם ואביה ירק וגו' שהיה רק כדרך נזיפה, ג' אם אשר עשה יורה על ההסגר הי"ל לומר אשר צוה ה' לעשות למרים, כי העונש אשר לא יבא ע"י מעשה אדם יקרא שה' עשה, כמו אשר עשה לפרעה, אבל ההסגר הנעשה ע"י בנ"א לא שייך לומר אשר עשה רק אשר צוה ה', לכן בהכרח שזכירת מרים יורה על הצרעת בעצמו, שהיה ע"י שדברה במשה לה"ר, ובהכרח שהוא אזהרה על הנהגת המצורע, ואין לומר שהכל הוא אזהרה א' שיעשה ע"פ הכהנים, לא היה להאריך כ"כ, וגם דלא אמר לשמור לעשות רק ולעשות משמע שהשמירה דבר בפ"ע והעשיה דבר בפ"ע, ולכן יתפרש השמר בנגע הצרעת הוא אזהרה כוללת לכל הענין ואח"כ פרט הכתוב א' לשמור מאד ב' שיעשה ככל אשר יורו הכהנים, ומוכרח שיש בזה לאו ועשה. וכל השמר הוא לאו, וכ"מ שיבא לאו ועשה בדבר אחד, הלאו הוא שלא יעשה מעשה שיתבטל עי"ז העשה. כמו לא תקח האם על הבנים שלח תשלח את האם, שאם לקח ה"ה מבטל את העשה, וכן כאן העשה הוא שיעשה בהצרעת ככל אשר יורו אותו הכהנים אם להסגר או להחלט, והלאו בזה שלא יעשה דבר שלא יוכלו הכהנים להורות כדין ע"י שיקוץ הבהרת או שיתלוש את סימני הטומאה, ודריש בנגע זה שער לבן דבנגע משמע בתוך הנגע כדכתיב (ויקרא י״ג:ג׳) ושער בנגע. והצרעת שהוא מיותר נדרש בפ"ע וקאי השמר גם על הצרעת, והוא כמו שהיה כתוב השמר בהנגע השמר בהצרעת וקאי על גוף הצרעת אם קצצה כולה, ומדאמר הצרעת בה' הידיעה דריש על המחיה שנאמר בה צרעת נושנת היא, ומ"ש מקצתם מנין פי' אם לא תלש כל שעור סימני הטומאה כי השערות י"ל שעור שתים. והמחיה בכעדשה, ולא תלש רק שערה אחת או פחות מכעדשה (וע' שבת (צד ע"ב) שיש פלוגתא ר"מ ור"ש אם רק כשעי"ז נתמעט מכשעור שלא היו רק ב' שערות ותלש א', או אף שצמצם השעור שהיו ג' ותלש א' ולא נשאר רק שעור מצומצם). ומ"ש אין לי אלא מתוך החלט, פי' מדכתיב בנגע הצרעת, וע' בפ' תזריע דבכ"מ דכתיב נגע צרעת הוא טמא באין הסגר. ומ"ש ולעשות כו' עושה אתה כו' פי' דדריש מלעשות שהוא מיותר שקאי על תשמרו ופירש"י שמה שאמרתי לך שתשמרו הוא בעשה אם הוא בכונה אבל וכו':
ט
זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר־עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם׃
רַשִׁ״י
זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים. אִם בָּאתָ לְהִזָּהֵר שֶׁלֹּא תִלְקֶה בְּצָרַעַת אַל תְּסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע, זְכֹר הֶעָשׂוּי לְמִרְיָם שֶׁדִּבְּרָה בְאָחִיהָ וְלָקְתָה בִנְגָעִים (עי' ספרי):
אוּנְקְלוֹס
הֱוֵי דְכִיר יָת דִי עֲבַד יְיָ אֱלָהָךְ לְמִרְיָם בְּאָרְחָא בְּמִפָקְכוֹן מִמִצְרָיִם
רַמְבַּ״ן
זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים אם באת ליזהר שלא תלקה בצרעת לא תספר לשון הרע לשון רש"י (רש"י על דברים כ״ד:ט׳) ולפי דעתי שהיא מצות עשה ממש כמו זכור את יום השבת לקדשו (שמות כ ח) זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים (שם יג ג) זכור את אשר עשה לך עמלק (דברים כ״ה:י״ז) כולם מצוה אם כן גם זה כמותם והיא אזהרה מלדבר לשון הרע יצוה במצות עשה שנזכור העונש הגדול שעשה ה' לצדקת הנביאה שלא דברה אלא באחיה גמול חסדה אשר אהבתו כנפשה ולא דברה בפניו שיבוש ולא בפני רבים רק בינה לבין אחיה הקדוש בצנעה וכל מעשיה הטובים לא הועילוה גם אתה אם תשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי לא תנצל ולשון ספרא (בחקותי פרשה א ב ג) כשהוא אומר ולא תעשו את כל המצות האלה (ויקרא כו יד) הרי מה שכתוב בתורה אמור אם כן למה נאמר ואם לא תשמעו לי להיות עמלים בתורה וכן הוא אומר זכור את יום השבת לקדשו יכול בלבך כשהוא אומר שמור הרי שמירת הלב אמורה הא מה אני מקיים זכור שתהא שונה בפיך וכן הוא אומר זכור אל תשכח וגו' וכן הוא אומר זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים יכול בלבך כשהוא אומר השמר בנגע הצרעת לשמר מאד ולעשות (דברים כ״ד:ח׳) הרי שמירת הלב אמורה הא מה אני מקיים זכור שתהא שונה בפיך וכן הוא אומר זכור את אשר עשה לך עמלק יכול בלבך כשהוא אומר לא תשכח הרי שכחת הלב אמורה הא מה אני מקיים זכור שתהא שונה בפיך ופירושה כי אצלם השמר בנגע הצרעת מנגע הצרעת לשמר מאד שלא תבואך ולעשות בה ככל אשר יורו אתכם הכהנים ו זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים שתהא מזכיר זה בפה תמיד ומכאן נראה שרבותינו יעשו אותה מצוה לא ספור ועצה בלבד להנצל מן הנגעים ואיך יתכן שלשון הרע שהוא שקול כשפיכות דמים לא תהיה בו בתורה לא תעשה גמור או לאו הבא מכלל עשה אבל בכתוב הזה אזהרה גדולה בו להמנע ממנו בין בגלוי בין בסתר בין במתכוין להזיק ולהבזות בין שאין מתכוין להזיק כלל וזו מצוה מכלל תרי"ג מצות ושכחה בעל הלכות גדולות וכל המונים המצות אחריו:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים. זו מצות עשה על ענין לשון הרע, יאמר שנזכור לשון הרע של מרים והעונש שאירע לה על שדברה במשה וחל עליה עונש הצרעת, ולכך נסמך פסוק זה לפסוק שלמעלה שאמר השמר בנגע הצרעת, ואם כן הכתוב אזהרה על לשון הרע והוא לאו הבא מכלל עשה.
ויש לנו ללמד בזה ק"ו לגודל העונש שיש למספרי לשון הרע, אם מרים הצדקת הנביאה שלא דברה אלא באחיה, והיתה גדולה ממנו וגדלה אותו ומסרה נפשה עליו בענין היאור ודברה שלא בפניו, נעשה עונש גדול על דבור כזה ולא הועילו לה כל זכיותיה מן העונש, וגם הדבור שדברה לא היה לשון הרע ממש אלא שעשאתו שוה לשאר הנביאים, ק"ו לשאר בני אדם שמספרין לשון הרע ממש על הגדולים מהם ובפניהם שיתביישו, שענשם כפל ומכופל. ומפני זה אסרה תורה חברת הכסילים ויושבי קרנות שהם מדברים דברים בטלים, כענין שכתוב (קהלת ה) וקול כסיל ברוב דברים, ומתוך אותן דברים בטלים יבאו לספר לשון הרע מהמון עם, ומתוך שמספרים מן ההמון יבאו לספר מן הצדיקים כענין שכתוב (תהלים לא) תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק עתק, ומתוך כך יבא לספר מן הנביאים שנאמר (דברי הימים ב לו) ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו, ומתוך כך ידברו בהקב"ה שנאמר (תהלים עג) שתו בשמים פיהם וגו', מי גרם להם ששתו בשמים פיהם, לשונם שתהלך בארץ.
י
כִּי־תַשֶּׁה בְרֵעֲךָ מַשַּׁאת מְאוּמָה לֹא־תָבֹא אֶל־בֵּיתוֹ לַעֲבֹט עֲבֹטוֹ׃
רַשִׁ״י
כי תשה ברעך. תָחֹב בַּחֲבֵרְךָ: משאת מאומה. חוֹב שֶׁל כְּלוּם:
אוּנְקְלוֹס
אֲרֵי תַרְשֵׁי בְחַבְרָךְ רְשׁוּ מִדָעַם לָא תֵעוּל לְבֵיתֵהּ לְמִסַב מַשְׁכּוֹנֵהּ
אִבְּן עֶזְרָא
תשה. מגזרת נשה: ה״א מאומה. נוסף כה״א לילה: לעבוט. לקחת משכונו:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו. ליקח משכונו, לא המלוה ולא שליח ב"ד. והנה זו מדת רחמנות, שהתורה חסה על בשתו של לוה כשאחרים מחפשין כלי ביתו, ועוד מטעם שלא יבאו לידי מריבה ורציחה, אבל ערב מותר לבא לביתו למשכנו, הוא שאמר שלמה ע"ה (משלי כ) לקח בגדו כי ערב זר. והיה ראוי יותר למשכן את הלוה שאכל ושתה ובזבז המעות יותר מן הערב שלא באו המעות לידו, אבל הטעם בזה מפני שהלוה לא לוה אלא מתוך הדוחק, והערב נכנס ערב מתוך השפע, לכך התירה התורה למשכן את הערב ולא הלוה.
סְפוֹרְנוֹ
משאת מאומה. אפי' שכר כתף וזולתו כשזקפן עליו במלוה כמו שקבלו רז"ל:
מַלְבִּי״ם
[קמב] כי תשה ברעך הכתוב מדבר במי שכבר הלוה לחברו והגיע הזמן ולא פרעו ונותן לו הלוה משכון. ובלשון הכתוב "עבוט" הוראתו בטחון ותשימם בכר הגמל (בראשית ל״א:ל״ד) תרגם אונקלוס בעביטא דגמלא, שהגמל הוא גבוה ולבטחון שלא יפלו מעליו נעשה הכר הזה. ובלשון המשנה עביט של זיתים מפני שהזיתים יעמדו בו זמן הרבה עושים כלי רחבה מלמטה לבטחון שלא יתהפך ויפסד השמן, עביט של מי רגלים נעשה ג"כ השולים רחבים שלא יתהפך ויטנף את המת, ובש"ס "עבוט" יכלול הן משכון שניתן לו ברצונו והן שנלקח ממנו שלא ברצון, וז"ש כי תשה ברעך שכבר הוא חייב לך, ומזה נלמד שבשעת ההלואה מותר להמלוה ליכנס לביתו. כי בשעת ההלואה הרשות בידו שלא להלוות בלא משכון: משאת מאומה בספרי מרבה אף שכר שכיר והקפת החנות: לא תבא וגו' בחוץ תעמוד הוא מיותר וא"ל שהוא בא למ"ע שהרי הוא רק רשות שאם ירצה המלוה ימתין עד שיביאו לו לביתו. וע"כ שהוא רק לאו הבא מכלל עשה שאינו מצוי כ"כ במקום שיש לאו מפורש, לכן אמר בספרי יכול יכנס מבפנים ת"ל בחוץ תעמוד, ויתפרש בב' אופנים. או שבא להשמיענו שלא נטעה מדלא אמר לא יבא אל הבית רק אל ביתו שלא הורשה דוקא אל המקום שמונח שם החפץ אבל בחדר שלפניו יכול לכנס ת"ל בחוץ תעמוד שלא יכנס כלל להבית. או יתפרש שאף אם המלוה בא עם הלוה רק לראות כשיטול הלוה המשכון שיוציא לתת לו בחוץ אפ"ה אסור כמש"ל שלא רצתה התורה שיבא לידי קטטה עם אנשי ביתו של הלוה: והאיש. הוא מיותר דהיה לכתוב רק אשר אתה נושה בו. ודריש בספרי שמוסב לעיל על בחוץ תעמוד והאיש. שגם האיש הידוע שהוא שליח ב"ד גם הוא יעמוד בחוץ. רק: אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה. מזה נלמד שאף בחוץ לא יטול המלוה מן הלוה בחזקה. ולביתו אף כשנותן לו ברצון לא יבא, ומתיבת "אליך" שהוא מיותר נלמד שרק להמלוה יתן מעצמו. אבל שליח ב"ד יכול ליטול בחזקה. ולכנוס לבית מרבינן לעיל מוהאיש שאף שליח ב"ד לא יבא:
יא
בַּחוּץ תַּעֲמֹד וְהָאִישׁ אֲשֶׁר אַתָּה נֹשֶׁה בוֹ יוֹצִיא אֵלֶיךָ אֶת־הַעֲבוֹט הַחוּצָה׃
אוּנְקְלוֹס
בְּבָרָא תְּקוּם וְגַבְרָא דִי אַתְּ רָשֵׁי בֵהּ יַפֵק לְוָתָךְ יָת מַשְׁכּוֹנָא לְבָרָא
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
יוציא אליך את העבוט החוצה. דרשו רז"ל אין דרכו של לוה להוציא אלא הפחות שבכלים, ומכאן לבעל חוב בזבורית, אבל תקנו חכמים ז"ל לגבות מן הבינונית כדי שלא תנעול דלת בפני לווין. ואם לא רצה להוציא העבוט כופין אותו לקיים מצות עשה כמו שכופין על שאר המצות, וכן ב"ד יורדין למכור קרקעותיו ולפרוע למלוה.
יב
וְאִם־אִישׁ עָנִי הוּא לֹא תִשְׁכַּב בַּעֲבֹטוֹ׃
רַשִׁ״י
לא תשכב בעבטו. לֹא תִשְׁכַּב וַעֲבוֹטוֹ אֶצְלְךָ (ספרי; בבא מציעא קי"ד):
אוּנְקְלוֹס
וְאִם גְבַר מִסְכֵּן הוּא לָא תִשְׁכּוּב בְּמַשְׁכּוֹנֵהּ
רַמְבַּ״ן
ואם איש עני הוא יקרא עני כאשר אין לו עבוט אחר כיוצא בו הא אלו היו לו שני כלים מאותו המין נוטל אחד ומחזיר אחד בין שהוא עני או עשיר בנכסים רבים:
מַלְבִּי״ם
[קמג] ואם איש עני הוא נאמר גם בסדר משפטים אם חבל תחבול שלמת רעך עד בא השמש תשיבנו לו כי היא כסותה לבדה היא שמלתו לעורו במה ישכב והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני, והוא הענין הנאמר בכאן. אבל שם מדבר בחבלה שהוא הלוקח משכון בחזקה שלא כדין או ע"י שליח ב"ד בשוק ולכן נאמר שם שלמת שהיא בגד העליון שע"פ רוב זה יוכל ליקח ממנו בשוק, ולזה אמר כי יצעק אחרי שנטל בחזקה. וכאן מדבר שנותן מרצונו או ע"פ צווי הב"ד. לכן אמר עבוט סתם ולא שלמת כי מרצונו לא יתן מהבגדים שהוא הולך בשוק ואחר שהוא ברצון אף אם לא יחזיר לו לא יצעק רק אם מחזיר יברכנו. ומבואר בספרי שאין נ"מ בין עני לעשיר אם נצרך להלוה המשכון שא"ל כיו"ב צריך להחזיר על זמן הנצרך לו ואחר הצורך יקבל בחזרה: לא תשכב בעבוטו לא יתכן לפרש כמובנו הפשוט שהמלוה לא ישכב במשכון העני דסוף הכתוב יוכיח שמחוייב להחזיר, אלא כמו שפי' חז"ל שלא ישכב המלוה והמשכון בביתו ומלבד העשה דהשב תשיב עוד עובר בלאו דלא תשכב בעבוטו, וכאן הכתוב מדבר בכסות לילה שתיכף אחר ביאת השמש יחזיר לו, ומה שאמר שם עד בוא השמש דמשמע קודם ביאת השמש יפרשו חז"ל ששם מדבר בכסות יום שבהתחלת היום ישיב לו, ועד מתי יהיה בידו יבאר הכתוב באמרו עד בא השמש תשיבנו לו שר"ל שעל המשך הזה יחזיר המלוה להלוה ואחר ביאת השמש יקבל מהלוה הכסות יום כמ"ש מחזיר את הכר בלילה ואת המחרישה ביום, ומ"ש שם במה ישכב קאי על כסות לילה: ושכב בשלמתו וברכך. בספרי אמר שהוא מ"ע על העני שיברכו: ולך תהיה צדקה. מהנכון היה לכתוב וצדקה תהיה לך כמ"ש וצדקה תהיה לנו רק שא"כ היה הצדקה סמוך לברכת העני וה"א שרק ע"י ברכת העני תהיה לו צדקה לכך כתיב ולך תהיה צדקה שסמך הצדקה אל ולך תהיה: לפני ה' אלהיך. בספרי אמר מלמד שהצדקה עולה לפני כסא הכבוד שנאמר צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו. וע"פ זה יש להסביר מליצת הכתוב. וישם לדרך פעמיו. כי ידוע שהשמים יכונה בשם כסא הכבוד. כמ"ש (ישעיהו ס״ו:א׳) השמים כסאי, (תהילים י״ט:ב׳) השמים מספרים כבוד אל. (שם קי"ג) על השמים כבודו. והארץ נקראת הדום רגליו כמ"ש (ישעיה שם) והארץ הדום רגלי. ויש להסביר זאת במשל שמכסא המלך בהתבוננות מועטת מכירים כבוד מלכותו. אבל מהדום רגליו של המלך צריך התבוננות רב על כבודו. ומי שיחפוץ להתבונן מהדום רגליו משים עיניו למעלה על הכסא ואז בנקל יבין כבודו. כן הנמשל כי מהשמים וכל צבאה יוכל להתבונן כבוד ה' ית', אבל מהארץ וצבאיה צריך התבוננות רב כמ"ש (ישעיה מ"א) שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה, נמצא שהשמים יכונה בשם כסא כבודו והארץ הדום רגליו. וידוע מ"ש חז"ל שאמת אמר אל יברא וחסד אמר יברא, הכונה על בריאת הארץ שהשי"ת ראה שלא יהיה אמת רב ע"פ עולם השפל ולכן היה נכון שלא יברא, אבל כשראה שיהיה רב חסד בעולם ברא, כמ"ש עולם חסד יבנה. ונמצא שכל קיום העולם השפל הוא רק בשביל החסד שעושים בנ"א זע"ז. ודרך השרים להציע במקום דריסת רגלים דבר יקר ורך שיהיה נוח להם להציג כף רגלם. כך היא המליצה שהשי"ת כביכול מקבץ חסדי בנ"א ופורש אותם במקום הדום רגליו בכדי שיהיה נוח להשפיע ברכותיו על עולם השפל, וז"ש הכתוב צדק לפניו יהלך, בתחלה תבא הצדקה לפני ה' שיבחון אותה אם טובה היא, וכשייטב בעיניו משים ממנה מפרס במקום שדורך כביכול ברגליו, וזהו כונת וישם לדרך פעמיו, במקום שדורך ברגליו כנ"ל. וז"ש ולך תהיה צדקה לפני ה' אלהיך שתבא הצדקה והחסד לפני ה' להבחן וכשייטב בעיניו אז וברכך:
יג
הָשֵׁב תָּשִׁיב לוֹ אֶת־הַעֲבוֹט כְּבֹא הַשֶּׁמֶשׁ וְשָׁכַב בְּשַׂלְמָתוֹ וּבֵרֲכֶךָּ וּלְךָ תִּהְיֶה צְדָקָה לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ׃
רַשִׁ״י
כבוא השמש. אִם כְּסוּת לַיְלָה הוּא, וְאִם כְּסוּת יוֹם — הַחֲזִירֵהוּ בַבֹּקֶר, וּכְבָר כָּתוּב בִּוְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים (כ"ב) "עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ" — כָּל הַיּוֹם תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ, וּכְבֹא הַשֶּׁמֶשׁ תִּקָּחֶנּוּ: וברכך. וְאִם אֵינוֹ מְבָרֶכְךָ, מִכָּל מָקוֹם ולך תהיה צדקה (ספרי):
אוּנְקְלוֹס
אָתָבָא תָתֵב לֵהּ יָת מַשְׁכּוֹנָא כְּמֵעַל שִׁמְשָׁא וְיִשְׁכּוּב בִּכְסוּתֵהּ וִיבָרֵכִנָךְ וְלָךְ תְּהֵי זְכוּתָא קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ
רַשְׁבַּ״ם
ואליו הוא נושא את נפשו: מתאוה נפשו כדי לאכול שכרו, וכמוהו חטאת עמי יאכלו ואל עונם ישראו נפשם מתאוים הכהנים לאכול חטאת שיביאו על עונם:
אִבְּן עֶזְרָא
תהיה צדקה. פירוש שתשקול חבירך במאזני צדק עמך שישכב בעבוטו ועל דעת המעתיקים כי יש הפרש במקומות בין צדק לצדקה: וטעם העבוט כבר פירשתיו בפרש' ואלה המשפטים ושם פירשתיו בשמלתו:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
השב תשיב לו את העבוט. אפילו עמד אצלו כמה שנים חייב הוא להחזיר, לעולם מחזיר ונוטל ומחזיר עד שיחליטוהו לו ב"ד, וזהו השב תשיב לו את העבוט, כל זמן שהוא עבוטו, וכן אמרו לא תשכב בעבוטו, לא תשכב ועבוטו אצלך. והנה עבוטו זה הוא כסות יום או כסות לילה או כלים של אוכל נפש הא שאר כלים אינו חייב להחזיר אע"פ שצריך להם, ואפילו בשעה שהוא צריך להם.
ויש לך להשכיל בכאן בסוד המצוה במה שאמר כבא השמש כלומר שאם לא תשיב ויעבור הלילה זמן שמושה של מדת הדין הוא ותפגע בך. ושכב בשלמתו וברכך. מדת רחמים. ולך תהיה צדקה. כלומר זכות לפני ה' אלהיך.
ביומו תתן שכרו. לתועלתו. ולא תבא עליו השמש. לתועלתך. ביומו תתן שכרו דבק עם ולא יקרא, ושעור הכתוב כן ביומו תתן שכרו כי עני הוא והמעכב שכירותו אצלו כמעכב נפשו וכיון שמעכב נפשו מת הוא, ומכאן אמרו שהעני חשוב כמת, זהו שאמר כי עני הוא ואליו הוא נושא את נפשו, ולא תבא עליו השמש כדי שלא יקרא עליך אל ה', שאם תבא עליו השמש והוא יקרא והיה בך חטא בלילה שמדת הדין נוהגת ותמתח כנגדך.
כְּלִי יָקָר
השב תשיב לו את העבוט כבא השמש וגו'. אם כסות לילה הוא כו' אבל כסות יום הזכיר בפרשת משפטים שנאמר עד בא השמש תשיבנו לו. ועל צד הרמז הוא מזהיר על העשירים אשר יצוו ליורשיהם שאחר מותם יחזירו המשכנות לעניים ועל זה אינן מקבלין שכר כלל כי אז אין הממון שלהם, ועוד שבזמן ההוא הם פטורין מן המצות והמתים חפשי מהם ע"כ הוא מזהירם עד בא השמש קודם הערב שמשך תשיבנו לו, וכאן אמר כבוא בכ"ף ר"ל סמוך להערב שמשך וקודם לו תשיבנו בעודך בר חיוב ובעוד העבוט שלך ובפר' משפטים הארכנו לדבר מזה.
ופשוטו כפל השב תשיב, לומר שבכל יום ויום ישיב לו וא"ת אם כן הפוכי מטרתא למה לי אם בכל לילה אני מחזיר לו ואין אני רק שומר שלו ביום, ע"ז אמר ולך תהיה צדקה לפני ה' אלהיך כי דומה לפני ה' אלהיך כאילו בכל יום ויום אתה נותן לו צדקה חדשה, וזה ראיה שב"ח קונה משכון דאל"כ צדקה מנין וכפי הדין יש נפקותא בדבר שאין העני מוריש העבוט לבניו אם היו עשירים. ובאמרו ולך תהיה צדקה מיעט היורשים שאם לא תחזירו כי אם אחר הערב שמשך בעולם הזה אז לא לך יהיה הזרע לצדקה כי אם ליורשך ואם תחזירו בזמן החיוב בחייך אז יהיה לך כפי הרמז שהזכרנו.
וכפי פשוטו הורה בפסוק זה ענין יקר, והוא כמ"ש מונבז המלך שבזבז אוצרותיו כו' אבותי גנזו לאחרים ואני גנזתי לעצמי שנאמר ולך תהיה צדקה, אבותי גנזו במקום שהיד שולטת ואני גנזתי במקום שאין היד שולטת שנאמר צדק ומשפט מכון כסאך , והא בהא תליא כי לפי שהצדקה מונחת לפני ה' מכון כסאו על כן הוא לך ואין לזרים כי אין יד האדם שולטת שמה ע"כ נאמר ולך תהיה צדקה ולא לאחרים, ונתן טעם לדבר לפי שהצדקה מונחת לפני ה' אלהיך מכון כסאו ומי יעלה השמימה לקחת אותה מידך.
יד
לֹא־תַעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן מֵאַחֶיךָ אוֹ מִגֵּרְךָ אֲשֶׁר בְּאַרְצְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ׃
רַשִׁ״י
לא תעשק שכיר. וַהֲלֹא כְבָר כָּתוּב? אֶלָּא לַעֲבֹר עַל הָאֶבְיוֹן בִּשְׁנֵי לָאוין, "לֹא תַעֲשֹׁק שְׂכַר שָׂכִיר" שֶׁהוּא עָנִי וְאֶבְיוֹן, וְעַל הֶעָשִׁיר כְּבָר הֻזְהַר (ויקרא י"ט) "לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ" (ב"מ ס"א): אביון. הַתָּאֵב לְכָל דָּבָר: מגרך. זֶה גֵּר צֶדֶק: בשעריך. זֶה גֵּר תּוֹשָׁב הָאוֹכֵל נְבֵלוֹת: אשר בארצך. לְרַבּוֹת שְׂכַר בְּהֵמָה וְכֵלִים (בבא מציעא קי"א):
אוּנְקְלוֹס
לָא תַעֲשׁוֹק אֲגִירָא עַנְיָא וּמִסְכֵּנָא מֵאַחָיךְ אוֹ מִגִיוֹרָךְ דִי בְאַרְעָךְ בְּקִרְוָיךְ
רַמְבַּ״ן
לא תעשק שכיר עני ואביון ידבר הכתוב בהוה שהעניים והאביונים והגרים משכירים עצמם וכן אם כסף תלוה את עמי את העני עמך (שמות כב כד) וכן לגר ליתום ולאלמנה יהיה (דברים כ״ד:י״ט) שהם העניים ברוב וכן בהרבה מקומות ידבר בהוה כמו לא תחסם שור בדישו (דברים כ״ה:ד׳) לא תחרש בשור ובחמור יחדיו (דברים כ״ב:י׳) ובספרי (תצא קמה) אמרו אם כן למה נאמר עני ואביון ממהר אני ליפרע על ידי עני ואביון יותר מכל אדם ודרשו מגרך זה גר צדק לעבור עליו בשני לאוין:
מַלְבִּי״ם
[קמה] לא תעשוק, בסדר קדושים (יט י"ג) נאמר לא תעשוק את רעך ולא תגזול לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר. ועשק יקרא מי שלא ישלם שכר שכיר. וגם לא תגזול דשם אמרו חז"ל (בב"מ) בעושק שכר שכיר, ואשר שנה בכאן רק להוסיף לאוין (אף שיש איזה פרטים הנלמדים מכאן מגרך אשר בארצך אף שכר גר תושב ושכר בהמה וכלים, אבל היה יכול לכתוב שם אחיך וגרך אשר בארצך) ולכן אמר כאן בספרי ובב"מ שם שהעושק שכר שכיר עובר בה' לאוין ובעשה, א' לא תעשוק הנאמר שם, ב' לא תגזול דשם, ג' לא תלין פעולת שכיר, ד' לא תעשוק דכאן. ה' ולא תבא עליו השמש, ועשה ביומו תתן שכרו (ע' ב"מ דלא תלין אינו עובר רק בשכיר יום. ולא תבא רק בשכיר לילה): שכיר עני ואביון. מלא תעשוק דבסדר קדושים שלא נזכר שם עני ואביון נלמד שאף אם הפועל עשיר עובר ולמה הוזכר בכאן עני ואביון, רק בשביל שעל העני ממהר לפרוע: אשר בארצך בשעריך. הוא בא לרבות ואמר בספרי אשר בארצך לרבות כל שבארצך וזהו שכר בהמה וכלים וקאי על לא תעשוק, ומבשעריך מרבה גר תושב (ולא מרבינן מאשר בארצך גר תושב והיה קאי על הסמוך לו מגרך ומבשעריך שכר בהמה וכלים, יתיישב במ"ש לעיל בפסוק לא תסגיר, שדעת הספרי שגר תושב לא ידור בא"י בעיר בפ"ע, וא"כ לא יוכל לרבות כאן גר תושב מבארצך שמשמע כל א"י, לכן הוא מרבה מבשעריך. כהנאמר שם באחד שעריך, ומבארצך מרבה בהמה שע"פ רוב הבהמה איננה בעיר רק בשדה):
טו
בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ וְלֹא־תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ כִּי עָנִי הוּא וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת־נַפְשׁוֹ וְלֹא־יִקְרָא עָלֶיךָ אֶל־יְהוָה וְהָיָה בְךָ חֵטְא׃
רַשִׁ״י
ואליו הוא נשא את נפשו. אֶל הַשָּׂכָר הַזֶּה הוּא נוֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת, עָלָה בַכֶּבֶשׁ וְנִתְלָה בְאִילָן (ספרי; ב"מ קי"ב): והיה בך חטא. מִכָּל מָקוֹם, אֶלָּא שֶׁמְּמַהֲרִין לִפָּרֵעַ עַל יְדֵי הַקּוֹרֵא (ספרי):
אוּנְקְלוֹס
בְּיוֹמֵהּ תִּתֵּן אַגְרֵהּ וְלָא תֵעוּל עֲלוֹהִי שִׁמְשָׁא אֲרֵי עַנְיָא הוּא וְלֵהּ הוּא מְסַר יָת נַפְשֵׁהּ וְלָא יִקְרֵי עֲלָךְ קֳדָם יְיָ וִיהֵי בָךְ חוֹבָא
אִבְּן עֶזְרָא
ביומו תתן שכרו שלא תבוא עליו השמש מצות לא תעשה לחזוק: ואליו. אל שכרו: הוא נושא את נפשו. להתפרנס ממנו על כן השכיר את עצמו:
רַמְבַּ״ן
וטעם ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש על דרך הפשט ביאור ממה שנאמר בתורה (ויקרא יט יג) לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר כי דרך הכתובים לדבר בהוה והמנהג לשכור הפועל ביום אחד ולערב הוא יוצא טרם בא השמש ויצוה הכתוב לפרעו ביומו בהשלים מלאכתו מיד ושלא תבוא עליו השמש כדי שיקנה בשכרו לו ולאשתו ולבניו מה שיאכלו בלילה כי עני הוא כרובי הנשכרים ואל השכר הזה הוא נושא נפשו שיקנה בו מזון להחיות נפשו ילמד אותנו בכאן כי מה שאמר בתורה לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר הכונה בו שתפרענו ביומו שאם לא תפרענו בצאתו ממלאכתו מיד הנה ילך לביתו וישאר שכרו אתך עד בקר וימות הוא ברעב בלילה וכן כי היא כסותה לבדה היא שמלתו לעורו במה ישכב (שמות כב כו) יזכיר טעם המצוה ברובי הלאוין ורבותינו פירשו (ב"מ קי) כי הכתוב בתורה עד בקר בשכיר יום ושב לבאר בכאן דין שכיר לילה והנה לכל אחד זמן לפרעון שנים עשר שעות והוא האמת בקבלה והנאות בטעם נכון:
מַלְבִּי״ם
[קמו] ביומו תתן שכרו. ע"פ הפשט יצוה שביום הפעולה יתן לו שכרו. ומ"ש שם לא תלין פעולת שכיר עד בקר שמשמעו שכל הלילה יכול ליתן מדבר בשכיר לילה. אבל ע"פ רוב השכיר לילה הוא שומר ורחוק מדרך השכל שהתורה תזהיר על בעה"ב שלא יישן וישלם לו, וגם בשכיר יום רחוק שיצוה לשלם לו קודם גמר פעולתו. גם לא יתכן שאזהרת התורה היא על רגע האחרון שלא מצינו מצוה בתורה שתהיה מוגבלת על רגע, ומה יעשה אם יהיו לו הרבה פועלים לכן פי' חז"ל שיש לבעה"ב זמן אחר גמר הפעולה י"ב שעות לחשוב מה שיגיע ולשלם, ולפי זה לא תלין הנאמר שם מדבר בשכיר יום ולא תבא עליו השמש דכאן מדבר בשכיר לילה (ובזה יש להטעים מ"ש כאן עני ואביון מפני שבשכיר לילה מדבר. וע"פ רוב השומר בלילות הוא עני ואביון שמנדד שנה וגם אליו הוא נושא את נפשו שמסכן עצמו נגד הגנבים): ולא יקרא עליך אל ה' והיה בך חטא. יש להתבונן אם מדבר שקיים המ"ע ונתן לו ביומו. הי"ל לומר ולא יהיה בך חטא, ואם ידבר שעבר ולא נתן הי"ל לומר וקרא עליך כמו שנאמר לעיל (דברים ט"ו ט') גבי השמר פן יהיה דבר עם לבבך בליעל. ובהכרח שולא יקרא מוסב על ביומו תתן שכרו שקיים העשה, והיה בך חטא מוסב על לא תלין שאם עבר בלאוו יהיה בו חטא, ואחר שוהיה בך חטא לא קאי על ולא יקרא, נלמד שאף אם לא קרא יהיה בו חטא, ומדאמר שאם קיים העשה לא יהיה בו חטא שהוא מיותר, אלא בא להשמיענו שבאם לא יתן יקרא, נלמד בספרי שממהר לפרוע אם יקרא, ולמען שלא יתפרש שלעולם ידבר כשעבר הלאו, ולא יקרא הוא אזהרה לעני שלא ימסר דינו לשמים, והיה בך חטא על בעה"ב, נלמד מדכתיב שם בפ' ראה וקרא עליך שיורה שמותר לקרא, ובספרי אמר שממה שאמר שם וקרא עליך, היינו לומדים שמצוה על העני שיקרא, אבל מדשנה הכתוב לכתוב האופן שלא יקרא ש"מ דלכה"פ אין מצוה רק רשות:
טז
לֹא־יוּמְתוּ אָבוֹת עַל־בָּנִים וּבָנִים לֹא־יוּמְתוּ עַל־אָבוֹת אִיש בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ׃
רַשִׁ״י
לא יומתו אבות על בנים. בְּעֵדוּת בָּנִים, וְאִם תֹּאמַר בַּעֲוֹן בָּנִים, כְּבָר נֶאֱמַר איש בחטאו יומתו (ספרי; סנהדרין כ"ז): איש בחטאו יומתו. אֲבָל מִי שֶׁאֵינוֹ אִישׁ מֵת בַּעֲוֹן אָבִיו, וְהַקְּטַנִּים מֵתִים בַּעֲוֹן אֲבוֹתָם בִּידֵי שָׁמַיִם (ספרי):
אוּנְקְלוֹס
לָא יְמוּתוּן אֲבָהָן עַל פּוּם בְּנִין וּבְנִין לָא יְמוּתוּן עַל פּוּם אֲבָהָן אֱנַשׁ בְּחוֹבֵהּ יְמוּתוּן
רַשְׁבַּ״ם
ובנים לא יומתו על אבות: בבית דין כדכתיב ואת בני המכים לא המית ככתוב וגו' ולא יומתו וגו' אבל הקב"ה פוקד עון אבות על בנים, כשאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם וכדכתיב אבות יאכלו בוסר ושיני הבנים תקהינה, לאבד נחלת אבות אבל לא על ידי בית דין:
אִבְּן עֶזְרָא
ותועי רוח שאלו איך אמר הכתוב לא יומתו אבות ובמקום אחר אומר פוקד עון אבות ושאלתם תהו כי לא יומתו אבות על בנים מצוה על ישראל ופוקד עון אבות על בנים הוא הפוקד וכבר פירשתיו במקומו:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
לא יומתו אבות על בנים. בעדות בנים, וכן בנים בעדות אבות. והזכיר האבות ובנים והוא הדין לכל הקרובים שהם נפסלים לעדות, וגזרת הכתוב הוא שהן פסולין לכל דבר אפילו לחובתם אין צריך לומר לזכותם ולהנאתם.
סְפוֹרְנוֹ
לא יומתו אבות על בנים. אפי' על חטא המרד במלכות ישראל (מציעא) שמנהג המלכים הקדמונים היה להרוג גם את בניהם שלא יקומו לשונאים למלכות. כענין הכינו לבניו מטבח בעון אבותם בל יקומו ויירשו ארץ ומלאו פני תבל ערים. פי' שונאים כמו ויהי ערך. מ"מ אסרה תורה למלכי ישראל להרוג זה בשביל זה בחמלת ה' על עמו. וזה קיים אמציהו מלך יהודה כאמרו ויהי כאשר חזקה הממלכה בידו ויהרוג את עבדיו המכים את המלך אביו ואת בני המכים לא המית ככתוב בתורה בספר משה אשר צוה ה' לאמר לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות:
מַלְבִּי״ם
[קמז] לא יומתו אבות על בנים, לא יתכן לפרש כמובנו הפשוט שיצוה את הב"ד שלא ישפטו מות בעבור חטא בנו או אביו, א' שאיך יעלה על הדעת שהב"ד שנאמר בהם והצילו העדה שמחוייבים לחפש זכות בכל האפשרות יחייבו מות עוד בשביל חטא אחרים. ב' שאם הכתוב מדבר בחטא בנים או אבות למה יאמר עוד איש בחטאו יומתו, ואם שבא למ"ע על הב"ד שימיתו את החייב, הלא כבר באו אזהרות ע"ז, ואם שבא ללאו הבא מכלל עשה שרק איש בחטאו יומת אבל לא בשביל חטא של אחרים, כבר כתבנו שאינו מצוי במקום שיש לאו מפורש, לכן בהכרח דעל בנים פי' בסבת בנים, כמו (דברים כג) על דבר אשר לא קדמו, (שם לב) על אשר מעלתם, ועוד הרבה, וסבת משפט מות א' החטא שעשה. ב' ראיית העדים והתראתם, ולפני הב"ד סבת העדים יותר קרובה מסבת החטא שאינו מצוי שהב"ד בעצמם יראו את החטא, וע"פ קבלת חז"ל אם ראו שוב אינם יכולים לדון בזה רק שיהיו עדים בב"ד אחר, ובפי' מצינו לשון על בעדים, על פי שנים עדים וגו' לא יומת ע"פ עד אחד, וז"ש בספרי אם ע"י בנים פי' מעשה הבנים שהוא החטא כו' רק בעדות הבנים כו': ובנים לא יומתו על אבות מהנכון היה לכתוב ולא יומתו בנים על אבות כאשר יבא ע"פ רוב הלאו קודם. וכמו שהתחיל מזה דריש בספרי שמוסב על הקודם לא יומתו אבות על בנים ובנים ג"כ, שמורה עוד בנים שהם הקרובים איש בחטאו יומתו לא ידבר במשפט הב"ד כנ"ל אלא כדברי הפשטנים שבמורד במלכות מדבר, שאז היה המנהג במלכי עכו"ם לשפוט גם הבנים ואבות של המורד, וצוה השי"ת למלכי ישראל שלא יעשו כן כדמצינו באמציהו מלך יהודה (מלכים ב' י"ד ו') ואת בני המכים לא המית וגו' ככתוב בתורת משה וגו' איש בחטאו, ובא הלאו מכלל עשה, כי חידש להמית את המורד במלכות אפי' על חטא שהוא ע"פ רוב קל הערך כמו שאמרו אוריה החתי מורד במלכות היה על שאמר אדוני יואב, ובספרי דריש מדכתיב איש שכל איש הוא גדול, שרק גדול הוא שימות בחטאו אבל הקטנים מתים בחטא אביהם כדכתיב פוקד עון אבות על בנים ובדיני שמים מדבר:
יז
לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם וְלֹא תַחֲבֹל בֶּגֶד אַלְמָנָה׃
רַשִׁ״י
לא תטה משפט גר יתום. וְעַל הֶעָשִׁיר כְּבָר הֻזְהַר (דברים ט"ז) "לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט", וְשָׁנָה בֶעָנִי לַעֲבֹר עָלָיו בִּשְׁנֵי לָאוין, לְפִי שֶׁנָּקֵל לְהַטּוֹת מִשְׁפַּט עָנִי יוֹתֵר מִשֶּׁל עָשִׁיר, לְכָךְ הִזְהִיר וְשָׁנָה עָלָיו (ספרי): ולא תחבל. שֶׁלֹּא בִשְׁעַת הַלְוָאָה:
אוּנְקְלוֹס
לָא תַצְלֵי דִין גִיוֹרָא וְיִתַּמָא וְלָא תִסַב מַשְׁכּוֹנָא לְבוּשׁ אַרְמְלָא
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
ולא תחבול בגד אלמנה. כבר הזהיר הכתוב למלוה שלא ליכנס לביתו של לוה למשכנו, הוא שאמר לא תבא אל ביתו וגו', אין צריך לומר אם היא אלמנה, אלא לעבור עליה בשני לאוין, לפי שדמעתה מצויה ונפשה שפלה והתורה הזהירה עליה בכמה מקומות, ודרשו רז"ל אפילו אלמנתו של מלך.
סְפוֹרְנוֹ
לא תטה משפט גר יתום. בעת הריב הזהר באלו שלא יסתתמו טענותם מפני שפלותם ופתח פיך לאלם במקום הראוי:
מַלְבִּי״ם
[קמח] לא תטה משפט גר יתום, שלא להטות דין לכ"א כבר הזהיר בפ' שופטים (טז י"ט) ומה שנשנה כאן לומר שהמטה משפט גר ויתום עובר בשני לאוין וסמיך ללא תחבול בגד אלמנה כי בכ"מ יזכור ביחד גר יתום ואלמנה, ומה שלא הזכיר הטיית דין אלמנה, כי הגר שאין לו משפחה וע"פ רוב אינו מורגל בלשוננו בנקל יבא לידי הטיית דין וכן יתום שאינו יודע לטעון ורק הב"ד טוענין עבורו יבא לידי הטיית דין, אבל אלמנה הנשים יכולות יותר להטעים דבריהם מהאנשים ולא תחבול בגד אלמנה כבר נתבאר דחבלה הוא משכון הנטל שלא ברצון אף ע"י שליח ב"ד אבל במשכון שנותנת ברצונה אינו מוזהר, ואף לדברי ר"ש דלקמן שהטעם הוא כדי שלא יהא שגור אצלה בחזרת המשכון. אבל המשכון שבשעת הלואה אינו מחויב להחזיר. והמשכון הניתן מרצונה ג"כ יכולה ליתן ע"מ שלא להחזירו לעת הצורך: וזכרת כי עבד היית וגו' ויפדך וגו' על כן אנכי מצוך וגו' בפירוש יאמר הכתוב שהוא טעם למ"ש לעיל (ואף ר"י דאמר בב"מ (דף קט"ו) דלא דריש טעמא דקרא ולכן ס"ל שאף שהיא עשירה אין ממשכנין אותה היינו רק לפי הס"ד שם, אבל לפי המסקנא דבכ"מ דמפורש דריש א"כ כאן מפורש הטעם) וזה שאמר וזכרת כי עבד היית וידעתם את נפש המדוכא אף שיהיו ביניהם עשירים, לכן האלמנה אף שהיא עשירה היא נדכאת (ומה שלא הזהיר על חבלת בגד גר, מפני שהגר בין בני ישראל איננו יותר מדוכא מעניי ישראל, וגם מהם מותר לקחת משכון ע"י שליח ב"ד אף שלא ברצונו רק להחזיר לו בעת צרכו, ועל חבלת היתום א"צ להזהיר, שב"ד אין נזקקין (לנכסי יתומים) ואין למשכן מהם בעל כרחם, ור"ש יסבור דא"כ לא היה אומר ויפדך, אלא הטעם בזה מפני שמשיאה שם רע כמבואר בספרי ויש בזה לבא לידי ערוה, לכן הזכיר יצי"מ שע"מ כן פדאם שלא יהיו פרוצים בעריות:
יח
וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם עַל־כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה׃
רַשִׁ״י
וזכרת. עַל מְנָת כֵּן פְּדִיתִיךָ, לִשְׁמֹר חֻקּוֹתַי אֲפִלּוּ יֵשׁ חֶסְרוֹן כִּיס בַּדָּבָר:
אוּנְקְלוֹס
וְתִדְכַּר אֲרֵי עַבְדָא הֲוֵיתָא בְּמִצְרַיִם וּפָרְקָךְ יְיָ אֱלָהָךְ מִתַּמָן עַל כֵּן אֲנָא מְפַקְדָךְ לְמֶעְבַּד יָת פִּתְגָמָא הָדֵין
אִבְּן עֶזְרָא
וזכרת כי עבד היית. בעבור כן זכר הגר שלא תטה משפטו ויש מאלה המשפטים שכבר הזכירם לאבות גם יזכירם שנית לבנים:
רַמְבַּ״ן
וזכרת כי עבד היית על מנת כן פדיתיך לשמור חקותי אפילו בדבר שיש בו חסרון כיס לשון רש"י (רש"י על דברים כ״ד:י״ח) והנכון שהוא חוזר על אזהרת הגר וכבר פירשתי טעמו (שמות כב כ):
סְפוֹרְנוֹ
ויפדך ה' אלהיך משם. שהשגיח על שפלותכם ונכנס עמכם לפנים משורת הדין לפדותכם כאמרו וירא את ענינו ואת עמלנו ואת לחצנו:
יט
כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה לְמַעַן יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ׃
רַשִׁ״י
ושכחת עמר. וְלֹא גָדִישׁ, מִכָּאן אָמְרוּ, עֹמֶר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סָאתַיִם וּשְׁכָחוֹ אֵינוֹ שִׁכְחָה (פאה ו' מ"ב): בשדה. לְרַבּוֹת שִׁכְחַת קָמָה שֶׁשָּׁכַח מִקְצָתָהּ מִלִּקְצֹר: לא תשוב לקחתו. מִכָּאן אָמְרוּ, שֶׁלְּאַחֲרָיו שִׁכְחָה, שֶׁלְּפָנָיו אֵינוֹ שִׁכְחָה, שֶׁאֵינוֹ בְּבַל תָּשׁוּב (פאה מ"ד; בבא מציעא י"א): למען יברכך. וְאַעַ"פִּ שֶׁבָּאת לְיָדוֹ שֶׁלֹּא בְמִתְכַּוֵּן, קַ"וָ לָעוֹשֶׂה בְמִתְכַּוֵּן. אֱמֹר מֵעַתָּה נָפְלָה סֶלַע מִיָּדוֹ וּמְצָאָהּ עָנִי וְנִתְפַּרְנֵס בָּהּ — הֲרֵי הוּא מִתְבָּרֵךְ עָלֶיהָ (ספרי):
אוּנְקְלוֹס
אֲרֵי תַחְצוֹד חֲצָדָךְ בְּחַקְלָךְ וְתִנְשֵׁי עֻמְרָא בְחַקְלָא לָא תְתוּב לְמִסְבֵהּ לְגִיוֹרָא לְיִתַּמָא וּלְאַרְמְלָא יְהֵי בְּדִיל דִיבָרֵכִנָךְ יְיָ אֱלָהָךְ בְּכֹל עוֹבָדֵי יְדָךְ
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
לא תשוב לקחתו וגו' למען יברכך ה' אלהיך. קבע ברכה במתנת המחשבה. ודרשו רז"ל למען יברכך אף על פי שבאה לידו שלא במתכוין, ק"ו לעושה במתכוין, אמור מעתה נפלה סלע מידו ומצאה עני ונתפרנס בה הוא מתברך עליה.
מַלְבִּי״ם
[קמט] כי תקצור ז"ל בעל ס' החנוך. משרשי המצוה לפי שהעניים והאביונים בעניותם תולים עיניהם על התבואות. בראותם בעלי השדות מאלמים אלומים בתוך השדה כברכת ה' אשר נתן להם, וחושבים בלבם לומר מי יתן והיה לי כן לאסוף עומרין לביתי, ולו אחת אוכל להביא אשמח בה, ע"כ היה מחסדי ה' ב"ה על בריותיו למלאות תשוקתם זו כשיהיה מקרה שישכחנה בעל השדה, גם יש בזה תועלת לבעל השדה שיקנה בזה נפש טובה, כי באמת ממדת הנדיבות ונפש ברכה לבלתי חם לבבו על העומר הנשכח ויניחהו לאביונים. ועל בעלי נפש טובה תנוח ברכת ה' לעולם עכ"ל. וע"פ דבריו יתישבו כמה דרשות חז"ל בזה, כי אחרי שהוא רק למלא תשוקת העני והוא ממדת הנדיבות לכן אם ישתנה דבר אחד מהפרטים שאמרה התורה בזה אינו שכחה, וגם יתיישב מה שנאמר בסדר קדושים המצות שיש בקציר, לקט ופאה, ולא זכר השכחה מפני שהוא ענין אחר למלאות תשוקת העני וגם יש בו נדיבות יתרה, לכן בא בסדר הזה שזכר עוד ענינים כאלה. גם יש לומר מפני שהשכחה אינו בהכרח כמו הפאה. וגם הלקט א"א שלא יפלו שבלים בעת הקציר. לכן פרשם הכתוב שם אבל השכחה הוא רק במקרה: תקצור בפ' הזאת יש אריכות דברים דהי"ל לכתוב בקצרה כי תשכח עומר בשדה לא תשוב לקחתו. ולכן דרשו מתקצור שהקצירה היא העיקר בשכחה שאינה רק אם התבואה נקצרה כדרך הקציר פרט לכרסמוהו נמלים וכו' וגם ממעט קציר ליסטים דתקצור משמעו שאתה בעצמך תקצור. והטעם דלא ממעטינן גם אם קצרו פועלים. מפני שכל מה שיעשה בבית האדם וברשותו ע"פ צוויו ורצונו יקרא המעשה על שמו כמו שאנו אומרים ראובן בנה בית, האם בנה בעצמו רק ברשותו ובצוויו, ובתנ"ך הרבה. ולכן לא יתמעט רק אם נקצר שלא ברצון: קצירך מיותר להורות כשהקציר שלו פרט לשל הקדש אף שנקצר ע"י הגזבר, וכן של עכו"ם אף שנקצר ע"י ישראל הפקיד אצלו שאין למעטם מכי תקצור, ומ"ש בספרי, מכאן אמרו עכו"ם כו' פי' לקט ופאה החיוב בא בעת הקציר ואז היה עכו"ם. ושכחה אף שהחיוב גם בשעת העמור כדאי' בירוש'. ס"ל לחכמים דכל שאינו בשכחת קמה אינו בשכחת עומר ור"י לא ס"ל לימוד דחכמים, ומ"ש עוד. ור"י הגלילי אומר כו'. פי' ריה"ג סבר דמצות שכחה נוהג כשלא כלה עדיין קציר השדה, ומ"ש כשתמצא לומר כו'. פי' אף לדברי חכמים דס"ל קצר עכו"ם ואח"כ נתגייר דפטור. יש לספק בקצר עכו"ם ומכרו לישראל די"ל שאין לפטרו מחמת שלא היה בשכחת קמה דבשעת הקמה לא היתה שלו וכן אם קצר הקדש ופדאו יש לספק כנ"ל, וז"ש בספרי אם קצר הקדש ופדאו פטור, גם קצר עכו"ם וקנה ישראל פטור, ולא תחלק שהקדש היה בכלל מצות ואפ"ה פטור, אבל קצר עכו"ם וקנה ישראל דעכו"ם אינו בכלל מצות ואין שייך בו פטור כלל ובא הספרי להשמיענו שאין חלוק ואם זה פטור זה ג"כ פטור: בשדך מיותר כיון שאמר קצירך שמובן שהוא משדהו. וס"ל לר"מ דבשדך קאי על קצירך ובאורו "קצירך בשדך" שהקציר עדיין מונח בשדהו אבל אם נשאו משדה זה קודם שעשאוהו עומרים לשדה אחר פטור דהוי כמו עומר שהחזיק בו בעה"ב דאינו שכחה, וחכמים ס"ל דקצירך בשדך פי' אם נקצר בשדך אף שנשאת הקציר לשדה אחר, שלא תאמר ושכחת עומר בשדה הוא השדה שקצרוהו ממנו, בא הכתוב לומר שכיון שנקצר בשדהו חייב. ואפשר לפרש דפרט למעמר בשדה חברו פי' אם קנה מבעל השדה הקמה בלא השדה שר"מ ס"ל דאינו בשכחה שצריך להיות בשדך (ומ"ש לעיל קצר עכו"ם וקנה ישראל פטור משמע שאם קנה מישראל חייב מיירי שקנה עם השדה) וחכמים ס"ל כיון דבשעת הקציר משועבדת השדה להקמה קרינן בו קצירך בשדך וחייב: ושכחת עומר בכ"מ שיזהיר הכתוב בלשון יחיד כמו לא תחבול בגד אלמנה אם חבל שנים חייב על כל א' וא' רק לענין מלקות יש בו פרטים, גם כאן אף דכתיב בלשון יחיד אינו ממעט עומרים ואם עבר ולקחום חייב על כאו"א רק ממעטינן מה שאינו בשם עומר רק בשם גדיש. ומ"מ ממעטינן יותר משנים (ר"ל שלשה שאינן סמוכים זל"ז שלא נקרא גדיש) מדהי"ל לכתוב לגר ליתום לאלמנה או לגר וליתום ולאלמנה שאז היה פי' שיהיה לכ"א מאלה, אבל לגר ליתום ולאלמנה. פי' או לגר וליתום, או ליתום ולאלמנה (מפני שהתורה מדברת שכ"א מהם יקח עומר שלם ולא שיתפשו בו שנים לחלק ביניהם) שלא יכול להיות רק לשנים דאם יש שלשה אינו שכחה: בשדה. בספרי פרט לטמון דר"י וחכ"א כו'. בסוטה (ד' מ"ה א') מפרש טעם פלוגתייהו דר"י וחכמים דר"י סבר עומר דומיא דקציר מה קציר בגלוי אף עומר בגלוי פרט לטמון וחכמים מרבים מבשדה אפי' טמון וע"ש. ומ"ש עומר שהורע כח עני, ר"ל שאין בו לקט ופאה, וקמה יפה כח העני בה שחייבת בלקט ופאה, ומ"ש ספק הבעה"ב המוציא מהעניים עליו הראיה. כ"ה בכל הנוסחאות וכן מוכח מסוף המאמר, אבל נוסחת הגר"א ואם ספק לבעה"ב שהמוציא מחבירו עליו הראיה ולכאו' הוא סותר למה שסיים ומניין לספק לקט לקט כו'. ויש ליישב כי מה שאמרו ספק שכחה לעניים אינו אלא בתערובות שלא יתבטלו כשארי דברים. אבל ספק אם הוא שכחה אם לא כגון הכא הוי לבעה"ב. וקרוב לזה מצאתי בתוס' רע"א ז"ל במס' פאה, ומ"ש מעלה עליו הכתוב כאלו זכה ת"ל לגר יתום כו'. פי' הראי' הוא מלמען יברכך: בכל מעשה ידיך, לעיל כ"ג כ"ד אמר בכל משלח ידיך ששם מדבר בהנמנע לקבל הרבית בעבור מצות ה'. ושכרו יהיה ג"כ באופן הזה אשר יעשה דבר שיש בו הפסד עתה ותקות שכר בעתיד וזהו הנקרא משלח ידיך כמו שלח לחמך ששולח עתה מידו, וישלח ה' לו ברכה ויתמלא חפצו. וכאן מדבר שנעשה מצוה שלא נתכוין לה כן יהיה שכרו שתהיה הברכה במעשה ידיו אף במה שלא נתכוין להשיג:
כ
כִּי תַחְבֹּט זֵיתְךָ לֹא תְפָאֵר אַחֲרֶיךָ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה׃
רַשִׁ״י
לא תפאר. לֹא תִטֹּל תִּפְאַרְתּוֹ מִמֶּנּוּ (חולין קל"א), מִכָּאן שֶׁמַּנִּיחִין פֵּאָה לָאִילָן: אחריך. זוֹ שִׁכְחָה:
אוּנְקְלוֹס
אֲרֵי תַחְבּוֹט זֵיתָךְ לָא תְפַלֵי בַּתְרָךְ לְגִיוֹרָא לְיִתַּמָא וּלְאַרְמְלָא יְהֵי
אִבְּן עֶזְרָא
כי תחבוט. כמו חובט חטים והוא פעל יחבט קצח בנין נפעל וכן כל אותיות אחעה״ר כאשר יבנה מהם בנין נפעל ואלה הם לא יאצר ולא יחסן. ולא יהרג. יעבד בו. יראה כל זכורך כי כן המשפט: לא תפאר. לא תחפש הפארות והם הסעיפים וכן ותעש בדים ותשלח פארות. גם הוא כתוב באל״ף. ואם נקרא בוי״ו וכן נאדות היין:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
לא תפאר אחריך. ע"ד הפשט לא תחפש הפארות והם הענפים, כמו שנאמר (יחזקאל יז) ותשלח פארות.
וע"ד המדרש לא תפאר אחריך, אל תתפאר על העניים אם אתה מיטיב להן ומניח זיתים תחת האילן. והענין לפי שראוי לאדם שיעשה חסד ושלא יפרסמנו, וכענין שכתוב (משלי כ) רב אדם יקרא איש חסדו ואיש אמונים מי ימצא, באור הכתוב רוב בני אדם כל אחד מהם יכריז החסד והטובה שעושה ולא יכסה אותה, אבל איש אמונים שיעשה חסד ולא יפרסמנו אלא שיכסנו מי ימצא, וקראו איש אמונים על שם (שם יא) ונאמן רוח מכסה דבר. ועוד דרשו, לא תפאר אחריך לא תטול תפארתו ממנו, מכאן שמניחים פאה באילן. הוציאו החכמים המלת תפאר מלשון תפארת ר"ל כי הפרי תפארת האילן אבל הכתוב ייחד לשון תפארת בפרי הזית מה שאין כן בשאר הפירות, וכן במקום אחר ייחד בו הוד, הוא דבר הנביא (הושע יד) ויהי כזית הודו, הנה זה מסוד הלשון, ולפי שהשמן אור נקרא יצהר על שם האור והתפארת וההוד, שמות המאורות העליונים, לכך נתיחד בשמותם לכבוד המנורה הכלולה מכלן.
כְּלִי יָקָר
(כ–כא) לא תפאר אחריך, לא תעולל אחריך. רז"ל דרשו אחריך זו שכחה. וכפי הרמז הוא מזהירו על גזל עניים שלא יעזוב חילו ליורשיו אחריו כדרך שפרשתי אצל לוט שהיה מצטער על ממונו ואמר לו המלאך אל תביט אחריך כמבואר במקומו, כך אמר לא תבקש לפאר מה שיהיה אחריך כי מי יגיד לאדם מה שיהיה אחריו וכן לא תבקש לעזוב העוללות למי שיהיה אחריך אלא לגר ליתום יהיה ואז תראה עולמך בחייך. ואל תדאג לומר אם לא אשאיר אחרי מאומה לזרעי מהיכן יתפרנסו, על זה אמר וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים חסר מכל וכל כי מה שקנה עבד קנה רבו ואע"פ כן זכית עכשיו לשדות וכרמים ברצון האל ית', הוא ישלח גם מלאכו לפני זרעך אחריך ויתן להם די מחסורם ועל כן טוב לך לעשות לצרכך לביתך הנצחי כי אדם קרוב אצל עצמו יותר מלבניו אחריו על כן לא יבקש וידרוש במה שיהיה אחריו, כדרך שעושין רוב עשירי דורינו עושים עושר ולא במשפט והם אבירי לבב הרחוקים מצדקה, וטוענים שהם עושים כן בעבור בניהם והמה מאומה לא ישאו בעמלם לעולם הנצחי אוי לאותה כלימה ובושה.
מַלְבִּי״ם
[קנ] כי תחבוט וגו' לא תפאר אחריך ז"ל רש"י ז"ל לא תטול תפארתו ממנו מכאן שמניחין פאה לאילן אחריך זו שכחה, עכ"ל והוא ע"פ הגמ' חולין (קלא) ותפאר הוא מלשון פאר והדר, שהזיתים הם פאר הזית, והזהיר שלא יקח כל תפארתו רק ישאיר, ואחריך שהוא מיותר הוא דבר בפ"ע, ויורה על דבר שהוא אחריו וזה שכחה, שרק לאחריו הוא שכחה ולא לפניו. ותפאר ואחריך הם ב' דברים. תפאר הוא פאה ובא עליו בלאו, ואחריך לשכחה ובא בעשה לעני ולגר תעזוב. וכיון שהם שני דברים היה צ"ל האתנחתא על תפאר, מזה נלמד שלעני ולגר קאי גם על לא תפאר והוא כמו שהיה כתוב לא תפאר לעני ולגר וגו', אחריך לעני ולגר, ולזה האתנחתא על אחריך כי לעני ולגר מוסב על שניהם. וזה דרש בספרי לא תפאר לעני כו' דקשה שלעני ולגר לא סמיך ללא תפאר, אבל לפי מה שפירשנו ניחא. ואונקלוס תרגם לא תפלה בתרך שהוא לשון חפוש כמו אין פולין לאור הנר, והוא כפי' הא"ע שלא יחפש בין הענפים ותפאר הוא מלשון פארות כמו (יחזקאל י״ז:ו׳) ותשלח פארות, ובהשקפה ראשונה יפרשו שלא כדברי חז"ל, אבל כשנבין דברי הספרי שאמר שהראשונים היו חובטין זיתיהם ונוהגים בעין יפה שאינו מובן כונת הספרי, וכאשר נבאר תמצא שכולם לדבר אחד נתכוונו, וזה כי בלשון הכתוב כאן נקיטת הזיתים נקרא חבטה, ובלשון המשנה יכונה בשם מסיקה, כי הראשונים היו מלקטים זיתיהם ע"י חבטה במקלות כמש"ה בישעיה (כ"ח כ"ז) במטה יחבט קצת, ודרך החובט להתרחק קצת מן הזית ועי"ז בקצה הזית שלצד הארץ נשאר זיתים סביב מחמת שהחבטה לא הגיע לשם וגם בין הענפים מקום שלא הגיע החבטה נשאר מעט, והכל נשאר לקיום מצות פאה שפאה א"ל שעור למעלה ובימי המשנה שהיו מלקטים ע"י שהיו מנענעים את הזית בכח ובחוזק. וע"י שבעת הנדנוד ישמע קול, יקרא בשם מסיקה כמו משק גבים (ישעיה לג). והיה באפשרם ללקוט הכל רק שבהכרח השאירו שעור פאה מצומצם, וז"ש הספרי הראשונים היו נוהגים בעין יפה, ובין לפי' חז"ל ובין לפי' אונקלוס והפשטנים לשון תפאר היא על הפאה, וחידש הכתוב בכאן הפאה והשכחה בזית וממנו נלמד לשאר אילנות שלא נזכר בפ' קדושים רק ופאת שדך ובשכחה נאמר ושכחת עומר:
כא
כִּי תִבְצֹר כַּרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל אַחֲרֶיךָ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה׃
רַשִׁ״י
לא תעולל. אִם מָצָאתָ בוֹ עוֹלֵלוֹת, לֹא תִקָּחֶנָּה. וְאֵי זוֹ הִיא עוֹלֵלוֹת? כָּל שֶׁאֵין לָהּ לֹא כָּתֵף וְלֹא נָטֵף. יֵשׁ לָהּ אֶחָד מֵהֶם — הֲרֵי הִיא לְבַעַל הַבַּיִת (ספרא); וְרָאִיתִי בְתַלְמוּד יְרוּשַׁלְמִי אֵי זוֹ הִיא כָּתֵף? פְּסִיגִין זֶה עַל גַּב זֶה, נָטֵף — אֵלּוּ הַתְּלוּיוֹת בַּשִּׁדְרָה וְיוֹרְדוֹת:
אוּנְקְלוֹס
אֲרֵי תִקְטוֹף כַּרְמָךְ לָא תְעָלֵל בַּתְרָךְ לְגִיוֹרָא לְיִתַּמָא וּלְאַרְמְלָא יְהֵי
מַלְבִּי״ם
[קנא] כי תבצור כרמך. כבר נאמר בסדר קדושים וכרמך לא תעולל לכן דעת ר"א שבא הכתוב ללמד שרק אם יש בציר שהם ענבים טובים אז מוזהר בעל הכרם להניח העוללות (שהם הענבים הקטנים שהם כעולל לפני איש), אבל אם היו כולו עוללות שאם יהיה לעניים לא יהיה לבעל הכרם בציר כלל אינו מוזהר. ור"ע דורש מפ' קדושים שנא' וכרמך לא תעולל שלא ילקט העוללות אפי' כולו עוללות ומ"ש כאן כי תבצור בא ללמד שיתן לעניים לבא רק בעת הבציר ולא קודם:
כב
וְזָכַרְתָּ כִּי־עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל־כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה׃
אוּנְקְלוֹס
וְתִדְכַּר אֲרֵי עַבְדָא הֲוֵיתָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם עַל כֵּן אֲנָא מְפַקְדָךְ לְמֵעְבַּד יָת פִּתְגָמָא הָדֵין
סְפוֹרְנוֹ
וזכרת כי עבד היית. והיית צריך אז לעוללות בציר:
Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.