א
כִּי־יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ וְהָיָה אִם־לֹא תִמְצָא־חֵן בְּעֵינָיו כִּי־מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ׃
רַשִׁ״י
כי מצא בה ערות דבר. מִצְוָה עָלָיו לְגָרְשָׁהּ, שֶׁלֹּא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו (גיט' צ'):
אִבְּן עֶזְרָא
כי יקח איש אשה. גם הוא חשובה כשרה. [ס״א כשדה]: חן בעיניו. שהיא הפך תולדתו: ומצא בה. ולא יוכל לגלות כי אין לו עדים והטעם או מצא בה כמו ומכה אביו ואמו:
ב
וְיָצְאָה מִבֵּיתוֹ וְהָלְכָה וְהָיְתָה לְאִישׁ־אַחֵר׃
רַשִׁ״י
לאיש אחר. אֵין זֶה בֶּן זוּגוֹ שֶׁל רִאשׁוֹן, הוּא הוֹצִיא רְשָׁעָה מִתּוֹךְ בֵּיתוֹ וְזֶה הִכְנִיסָהּ (שם):
אִבְּן עֶזְרָא
ויצאה. שלא תשוב שם. ונודע הדבר שיצאה מהיותה בביתו: והיתה. בעול' לאיש: אחר. גם אחרון שמות התאר:
ג
וּשְׂנֵאָהּ הָאִישׁ הָאַחֲרוֹן וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ אוֹ כִי יָמוּת הָאִישׁ הָאַחֲרוֹן אֲשֶׁר־לְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה׃
רַשִׁ״י
ושנאה האיש האחרון. הַכָּתוּב מְבַשְּׂרוֹ שֶׁסּוֹפוֹ לִשְׂנֹאתָהּ, וְאִם לָאו קוֹבַרְתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר או כי ימות (ספרי):
ד
לֹא־יוּכַל בַּעְלָהּ הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר־שִׁלְּחָהּ לָשׁוּב לְקַחְתָּהּ לִהְיוֹת לוֹ לְאִשָּׁה אַחֲרֵי אֲשֶׁר הֻטַּמָּאָה כִּי־תוֹעֵבָה הִוא לִפְנֵי יְהוָה וְלֹא תַחֲטִיא אֶת־הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה׃
רַשִׁ״י
אחרי אשר הטמאה. לְרַבּוֹת סוֹטָה שֶׁנִּסְתְּרָה (ספרי; יבמות י"א):
רַמְבַּ״ן
אחרי אשר הטמאה לרבות סוטה הנסתרת לשון רש"י (רש"י על דברים כ״ד:ד׳) ופירושו אשה שזנתה תחת בעלה אבל הסוטה הנסתרת בלבד לא נודע שהיא טמאה ואינו עובר עליה בלאו הזה וכך מפורש בפרק ראשון של יבמות (יא) מאי ונסתרה נבעלה ואמאי קרי ליה נסתרה לישנא מעליא נקט ושאלו נבעלה בהדיא כתיב בה טומאה (במדבר ה יג) ונסתרה והיא נטמאה למיקם עלה בלאו ואם כן יאמר הכתוב לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה ואחרי אשר הטמאה והנה הם שני לאוין יזהיר במחזיר גרושתו משנשאת ויזהיר במחזיר אשתו שנטמאה בזנות ועל דרך הפשט אחרי אשר הוטמאה לבעל הראשון ירמוז כי כאשר ידעה איש אחר תחשב לו טמאה ואלו מצות מחודשות בגט ובחזירה וטעם הלאו הזה כדי שלא יחליפו נשותיהן זה לזה יכתוב לה גט בערב ובבוקר היא שבה אליו וזה טעם ולא תחטיא את הארץ כי זה סבה לחטאים גדולים ובספרי (תצא קלו) ולא תחטיא את הארץ להזהיר ב"ד על כך:
אִבְּן עֶזְרָא
הטמאה. כנגד בעל ראשון והנה טעמו טמא' היא לו בעבו' שידע' איש אחר ודגשות הטי״ת בחסרון תי״ו התפעל וכן הכבד את הנגע: ולא תחטיא. צווי לישראל:
סְפוֹרְנוֹ
כי תועבה היא. כי זה דרך מבוא לנאוף שיגרש איש את אשתו לבקשת הנואף שיקחנה לאיזה זמן וישוב בעלה הראשון לקחתה:
ה
כִּי־יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה חֲדָשָׁה לֹא יֵצֵא בַּצָּבָא וְלֹא־יַעֲבֹר עָלָיו לְכָל־דָּבָר נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת וְשִׂמַּח אֶת־אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר־לָקָח׃
רַשִׁ״י
אשה חדשה. שֶׁהִיא חֲדָשָׁה לוֹ וַאֲפִלּוּ אַלְמָנָה, פְּרָט לְמַחֲזִיר גְּרוּשָׁתוֹ (ספרי; סוטה מ"ד): ולא יעבור עליו. דְּבַר הַצָּבָא: לכל דבר שֶׁהוּא צֹרֶךְ הַצָּבָא, לֹא לְסַפֵּק מַיִם וּמָזוֹן וְלֹא לְתַקֵּן הַדְּרָכִים, אֲבָל הַחוֹזְרִים מֵעוֹרְכֵי הַמִּלְחָמָה עַל פִּי כֹהֵן, כְּגוֹן בָּנָה בַיִת וְלֹא חֲנָכוֹ אוֹ אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ, מַסְפִּיקִין מַיִם וּמָזוֹן וּמְתַקְּנִין אֶת הַדְּרָכִים (שם): יהיה לביתו. אַף בִּשְׁבִיל בֵּיתוֹ, אִם בָּנָה בַיִת וַחֲנָכוֹ וְאִם נָטַע כֶּרֶם וְחִלְּלוֹ אֵינוֹ זָז מִבֵּיתוֹ בִּשְׁבִיל צָרְכֵי הַמִּלְחָמָה: יהיה. לְרַבּוֹת אֶת כַּרְמוֹ: לביתו. זֶה בֵיתוֹ: ושמח. יְשַׂמֵּחַ אֶת אִשְׁתּוֹ, וְתַרְגּוּמוֹ "וְיַחְדֵי יָת אִתְּתֵהּ", וְהַמְתַרְגֵּם וְיֶחְדֵּי עִם אִתְּתֵהּ טוֹעֶה הוּא, שֶׁאֵין זֶה תַּרְגּוּם שֶׁל וְשִׂמַּח אֶלָּא שֶׁל וְשָׂמַח:
רַמְבַּ״ן
ולא יעבר עליו לכל דבר דבר הצבא לכל דבר שהוא צורך הצבא לא לספק מים ומזון ולא לתקן דרכים אבל החוזרים מעורכי המלחמה על פי כהן כגון בנה בית חדש ולא חנכו ארש אשה ולא לקחה מספיקין מים ומזון ומתקנין את הדרכים לשון רש"י (רש"י על דברים כ״ד:ה׳) מדברי רבותינו (ספרי קלז סוטה מד) ואם כן יהיה עליו על הצבא הנזכר יאמר שלא יעבור האיש הזה על הצבא לכל דבר לא להיות פקיד על אנשי הצבא או מצביא את עם הארץ או לכל הצריך להם כגון סיפוק מים לא ישגיח עליהם רק בשמחתו והוא פירוש נכון:
אִבְּן עֶזְרָא
אשה חדשה. י״א בתולה ולדעת רבים חדשה כנגדו כי יוכל להשיב אשה גרושה אם לא נטמאה ועל כן חדשה: נקי יהיה לביתו. שלא יהיה עליו עול מלכות: נקי כמו אי נקי: למ״ד לכל דבר. נוסף כמו והשלישי לאבשלום:
ו
לֹא־יַחֲבֹל רֵחַיִם וָרָכֶב כִּי־נֶפֶשׁ הוּא חֹבֵל׃
רַשִׁ״י
לא יחבל. אִם בָּא לְמַשְׁכְּנוֹ עַל חוֹבוֹ בְּבֵית דִּין, לֹא יְמַשְׁכְּנֶנּוּ בִּדְבָרִים שֶׁעוֹשִׂים בָּהֶן אֹכֶל נֶפֶשׁ (ב"מ קי"ג): רחים. הִיא הַתַּחְתּוֹנָה: ורכב. הִיא הָעֶלְיוֹנָה:
אִבְּן עֶזְרָא
לא יחבול רחים ורכב. אמרו המכחישים כי נדבקה זאת הפרשה עם ושמח את אשתו כי רמז למשכב כי אסור שימנע מן המשכב וזה הבל וריק והביאו ראיה תטחן לאחר אשתי וכבר פירשתיו והאמת שהוא כמשמעו שאסור לאדם שיחבול רחים ותחסר מלת חובל כמו ויאמר ליוסף אשר ילדה אותה ללוי ורבים כן כי טעמם ויאמר לו האומר ילדה לו היולדת: רחים. שם שנים ולא יתכן להיותם נפרדים: ורכב. היא ההוה במים וי״א העץ שהוא על הרחים וי״א כי רחים התחתונ' ורכב העליונה: כי נפש הוא חובל. כי בו מחית נפשות והסומכים על הסמך הפרשיות איננה טענה כי כל מצו' עומדת בפני עצמה והסמיכות כדרך דרש וזאת הפרש' דבקה כי הזכיר שלא יגזול ענבים לתת אל כליו וחרמש בקמה ולקחת אשה והיתה לו גם לאחר ויצא מרשותו והלוקח אשה שישמח בה לא יהיה עשוק שיצא בצבא וחביל' הרחים עושק וגם גונב נפש וכן נגע הצרעת שלא ישמרו משפטיה תזיק הקרובים וכן לא תעשוק העני בעבוטו והשכיר והבנים הקטנים שלא ימותו בעון אביהם והטיית משפט גר יתום וחבול בגד אלמנה ושכחה בשדה כי היא לעני וכן לא תעולל וכן פן יוסיף ונקלה וחסימת השור עשק כי יגע ולא יאכל והממאן ליבם כדמות עשק והמחזקת במבושים עושקת אבן ואבן איפה ואיפה עשק ממש גם עמלק עשק לישראל:
ז
כִּי־יִמָּצֵא אִישׁ גֹּנֵב נֶפֶשׁ מֵאֶחָיו מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִתְעַמֶּר־בּוֹ וּמְכָרוֹ וּמֵת הַגַּנָּב הַהוּא וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ׃
רַשִׁ״י
כי ימצא. בְּעֵדִים וְהַתְרָאָה, וְכֵן כָּל "יִמָּצֵא" שֶׁבַּתּוֹרָה: והתעמר בו. אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיִּשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ:
אִבְּן עֶזְרָא
מאחיו. והוסיף מבני ישראל כי אדום נקרא אח: והתעמר. כחברו:
ח
הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע־הַצָּרַעַת לִשְׁמֹר מְאֹד וְלַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר־יוֹרוּ אֶתְכֶם הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִם תִּשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת׃
רַשִׁ״י
השמר בנגע הצרעת. שֶׁלֹּא תִתְלֹשׁ סִימָנֵי טֻמְאָה וְלֹא תָקֹץ אֶת הַבַּהֶרֶת (מכות כ"ב): ככל אשר יורו אתכם. אִם לְהַסְגִּיר אִם לְהַחֲלִיט אִם לְטַהֵר:
רַמְבַּ״ן
השמר בנגע הצרעת גם זו מצוה מבוארת יוסיף לאו בקוצץ בהרתו או גם בנמנע מהראות נגעו לכהן ובדין הנגעים עצמם לא הזכיר כאן אלא הזהיר בכאן רק ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלוים כאשר צויתים לפי שהכהנים זריזים הם ודי להם במה שצוה אותם כמו שפירשתי כבר (בתחלת הספר):
ט
זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר־עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם׃
רַשִׁ״י
זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים. אִם בָּאתָ לְהִזָּהֵר שֶׁלֹּא תִלְקֶה בְּצָרַעַת אַל תְּסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע, זְכֹר הֶעָשׂוּי לְמִרְיָם שֶׁדִּבְּרָה בְאָחִיהָ וְלָקְתָה בִנְגָעִים (עי' ספרי):
רַמְבַּ״ן
זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים אם באת ליזהר שלא תלקה בצרעת לא תספר לשון הרע לשון רש"י (רש"י על דברים כ״ד:ט׳) ולפי דעתי שהיא מצות עשה ממש כמו זכור את יום השבת לקדשו (שמות כ ח) זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים (שם יג ג) זכור את אשר עשה לך עמלק (דברים כ״ה:י״ז) כולם מצוה אם כן גם זה כמותם והיא אזהרה מלדבר לשון הרע יצוה במצות עשה שנזכור העונש הגדול שעשה ה' לצדקת הנביאה שלא דברה אלא באחיה גמול חסדה אשר אהבתו כנפשה ולא דברה בפניו שיבוש ולא בפני רבים רק בינה לבין אחיה הקדוש בצנעה וכל מעשיה הטובים לא הועילוה גם אתה אם תשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי לא תנצל ולשון ספרא (בחקותי פרשה א ב ג) כשהוא אומר ולא תעשו את כל המצות האלה (ויקרא כו יד) הרי מה שכתוב בתורה אמור אם כן למה נאמר ואם לא תשמעו לי להיות עמלים בתורה וכן הוא אומר זכור את יום השבת לקדשו יכול בלבך כשהוא אומר שמור הרי שמירת הלב אמורה הא מה אני מקיים זכור שתהא שונה בפיך וכן הוא אומר זכור אל תשכח וגו' וכן הוא אומר זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים יכול בלבך כשהוא אומר השמר בנגע הצרעת לשמר מאד ולעשות (דברים כ״ד:ח׳) הרי שמירת הלב אמורה הא מה אני מקיים זכור שתהא שונה בפיך וכן הוא אומר זכור את אשר עשה לך עמלק יכול בלבך כשהוא אומר לא תשכח הרי שכחת הלב אמורה הא מה אני מקיים זכור שתהא שונה בפיך ופירושה כי אצלם השמר בנגע הצרעת מנגע הצרעת לשמר מאד שלא תבואך ולעשות בה ככל אשר יורו אתכם הכהנים ו זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים שתהא מזכיר זה בפה תמיד ומכאן נראה שרבותינו יעשו אותה מצוה לא ספור ועצה בלבד להנצל מן הנגעים ואיך יתכן שלשון הרע שהוא שקול כשפיכות דמים לא תהיה בו בתורה לא תעשה גמור או לאו הבא מכלל עשה אבל בכתוב הזה אזהרה גדולה בו להמנע ממנו בין בגלוי בין בסתר בין במתכוין להזיק ולהבזות בין שאין מתכוין להזיק כלל וזו מצוה מכלל תרי"ג מצות ושכחה בעל הלכות גדולות וכל המונים המצות אחריו:
י
כִּי־תַשֶּׁה בְרֵעֲךָ מַשַּׁאת מְאוּמָה לֹא־תָבֹא אֶל־בֵּיתוֹ לַעֲבֹט עֲבֹטוֹ׃
רַשִׁ״י
כי תשה ברעך. תָחֹב בַּחֲבֵרְךָ: משאת מאומה. חוֹב שֶׁל כְּלוּם:
אִבְּן עֶזְרָא
תשה. מגזרת נשה: ה״א מאומה. נוסף כה״א לילה: לעבוט. לקחת משכונו:
סְפוֹרְנוֹ
משאת מאומה. אפי' שכר כתף וזולתו כשזקפן עליו במלוה כמו שקבלו רז"ל:
יא
בַּחוּץ תַּעֲמֹד וְהָאִישׁ אֲשֶׁר אַתָּה נֹשֶׁה בוֹ יוֹצִיא אֵלֶיךָ אֶת־הַעֲבוֹט הַחוּצָה׃
יב
וְאִם־אִישׁ עָנִי הוּא לֹא תִשְׁכַּב בַּעֲבֹטוֹ׃
רַשִׁ״י
לא תשכב בעבטו. לֹא תִשְׁכַּב וַעֲבוֹטוֹ אֶצְלְךָ (ספרי; בבא מציעא קי"ד):
רַמְבַּ״ן
ואם איש עני הוא יקרא עני כאשר אין לו עבוט אחר כיוצא בו הא אלו היו לו שני כלים מאותו המין נוטל אחד ומחזיר אחד בין שהוא עני או עשיר בנכסים רבים:
יג
הָשֵׁב תָּשִׁיב לוֹ אֶת־הַעֲבוֹט כְּבֹא הַשֶּׁמֶשׁ וְשָׁכַב בְּשַׂלְמָתוֹ וּבֵרֲכֶךָּ וּלְךָ תִּהְיֶה צְדָקָה לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ׃
רַשִׁ״י
כבוא השמש. אִם כְּסוּת לַיְלָה הוּא, וְאִם כְּסוּת יוֹם — הַחֲזִירֵהוּ בַבֹּקֶר, וּכְבָר כָּתוּב בִּוְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים (כ"ב) "עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ" — כָּל הַיּוֹם תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ, וּכְבֹא הַשֶּׁמֶשׁ תִּקָּחֶנּוּ: וברכך. וְאִם אֵינוֹ מְבָרֶכְךָ, מִכָּל מָקוֹם ולך תהיה צדקה (ספרי):
אִבְּן עֶזְרָא
תהיה צדקה. פירוש שתשקול חבירך במאזני צדק עמך שישכב בעבוטו ועל דעת המעתיקים כי יש הפרש במקומות בין צדק לצדקה: וטעם העבוט כבר פירשתיו בפרש' ואלה המשפטים ושם פירשתיו בשמלתו:
יד
לֹא־תַעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן מֵאַחֶיךָ אוֹ מִגֵּרְךָ אֲשֶׁר בְּאַרְצְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ׃
רַשִׁ״י
לא תעשק שכיר. וַהֲלֹא כְבָר כָּתוּב? אֶלָּא לַעֲבֹר עַל הָאֶבְיוֹן בִּשְׁנֵי לָאוין, "לֹא תַעֲשֹׁק שְׂכַר שָׂכִיר" שֶׁהוּא עָנִי וְאֶבְיוֹן, וְעַל הֶעָשִׁיר כְּבָר הֻזְהַר (ויקרא י"ט) "לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ" (ב"מ ס"א): אביון. הַתָּאֵב לְכָל דָּבָר: מגרך. זֶה גֵּר צֶדֶק: בשעריך. זֶה גֵּר תּוֹשָׁב הָאוֹכֵל נְבֵלוֹת: אשר בארצך. לְרַבּוֹת שְׂכַר בְּהֵמָה וְכֵלִים (בבא מציעא קי"א):
רַמְבַּ״ן
לא תעשק שכיר עני ואביון ידבר הכתוב בהוה שהעניים והאביונים והגרים משכירים עצמם וכן אם כסף תלוה את עמי את העני עמך (שמות כב כד) וכן לגר ליתום ולאלמנה יהיה (דברים כ״ד:י״ט) שהם העניים ברוב וכן בהרבה מקומות ידבר בהוה כמו לא תחסם שור בדישו (דברים כ״ה:ד׳) לא תחרש בשור ובחמור יחדיו (דברים כ״ב:י׳) ובספרי (תצא קמה) אמרו אם כן למה נאמר עני ואביון ממהר אני ליפרע על ידי עני ואביון יותר מכל אדם ודרשו מגרך זה גר צדק לעבור עליו בשני לאוין:
טו
בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ וְלֹא־תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ כִּי עָנִי הוּא וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת־נַפְשׁוֹ וְלֹא־יִקְרָא עָלֶיךָ אֶל־יְהוָה וְהָיָה בְךָ חֵטְא׃
רַשִׁ״י
ואליו הוא נשא את נפשו. אֶל הַשָּׂכָר הַזֶּה הוּא נוֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת, עָלָה בַכֶּבֶשׁ וְנִתְלָה בְאִילָן (ספרי; ב"מ קי"ב): והיה בך חטא. מִכָּל מָקוֹם, אֶלָּא שֶׁמְּמַהֲרִין לִפָּרֵעַ עַל יְדֵי הַקּוֹרֵא (ספרי):
רַמְבַּ״ן
וטעם ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש על דרך הפשט ביאור ממה שנאמר בתורה (ויקרא יט יג) לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר כי דרך הכתובים לדבר בהוה והמנהג לשכור הפועל ביום אחד ולערב הוא יוצא טרם בא השמש ויצוה הכתוב לפרעו ביומו בהשלים מלאכתו מיד ושלא תבוא עליו השמש כדי שיקנה בשכרו לו ולאשתו ולבניו מה שיאכלו בלילה כי עני הוא כרובי הנשכרים ואל השכר הזה הוא נושא נפשו שיקנה בו מזון להחיות נפשו ילמד אותנו בכאן כי מה שאמר בתורה לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר הכונה בו שתפרענו ביומו שאם לא תפרענו בצאתו ממלאכתו מיד הנה ילך לביתו וישאר שכרו אתך עד בקר וימות הוא ברעב בלילה וכן כי היא כסותה לבדה היא שמלתו לעורו במה ישכב (שמות כב כו) יזכיר טעם המצוה ברובי הלאוין ורבותינו פירשו (ב"מ קי) כי הכתוב בתורה עד בקר בשכיר יום ושב לבאר בכאן דין שכיר לילה והנה לכל אחד זמן לפרעון שנים עשר שעות והוא האמת בקבלה והנאות בטעם נכון:
אִבְּן עֶזְרָא
ביומו תתן שכרו שלא תבוא עליו השמש מצות לא תעשה לחזוק: ואליו. אל שכרו: הוא נושא את נפשו. להתפרנס ממנו על כן השכיר את עצמו:
טז
לֹא־יוּמְתוּ אָבוֹת עַל־בָּנִים וּבָנִים לֹא־יוּמְתוּ עַל־אָבוֹת אִיש בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ׃
רַשִׁ״י
לא יומתו אבות על בנים. בְּעֵדוּת בָּנִים, וְאִם תֹּאמַר בַּעֲוֹן בָּנִים, כְּבָר נֶאֱמַר איש בחטאו יומתו (ספרי; סנהדרין כ"ז): איש בחטאו יומתו. אֲבָל מִי שֶׁאֵינוֹ אִישׁ מֵת בַּעֲוֹן אָבִיו, וְהַקְּטַנִּים מֵתִים בַּעֲוֹן אֲבוֹתָם בִּידֵי שָׁמַיִם (ספרי):
אִבְּן עֶזְרָא
ותועי רוח שאלו איך אמר הכתוב לא יומתו אבות ובמקום אחר אומר פוקד עון אבות ושאלתם תהו כי לא יומתו אבות על בנים מצוה על ישראל ופוקד עון אבות על בנים הוא הפוקד וכבר פירשתיו במקומו:
סְפוֹרְנוֹ
לא יומתו אבות על בנים. אפי' על חטא המרד במלכות ישראל (מציעא) שמנהג המלכים הקדמונים היה להרוג גם את בניהם שלא יקומו לשונאים למלכות. כענין הכינו לבניו מטבח בעון אבותם בל יקומו ויירשו ארץ ומלאו פני תבל ערים. פי' שונאים כמו ויהי ערך. מ"מ אסרה תורה למלכי ישראל להרוג זה בשביל זה בחמלת ה' על עמו. וזה קיים אמציהו מלך יהודה כאמרו ויהי כאשר חזקה הממלכה בידו ויהרוג את עבדיו המכים את המלך אביו ואת בני המכים לא המית ככתוב בתורה בספר משה אשר צוה ה' לאמר לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות:
יז
לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם וְלֹא תַחֲבֹל בֶּגֶד אַלְמָנָה׃
רַשִׁ״י
לא תטה משפט גר יתום. וְעַל הֶעָשִׁיר כְּבָר הֻזְהַר (דברים ט"ז) "לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט", וְשָׁנָה בֶעָנִי לַעֲבֹר עָלָיו בִּשְׁנֵי לָאוין, לְפִי שֶׁנָּקֵל לְהַטּוֹת מִשְׁפַּט עָנִי יוֹתֵר מִשֶּׁל עָשִׁיר, לְכָךְ הִזְהִיר וְשָׁנָה עָלָיו (ספרי): ולא תחבל. שֶׁלֹּא בִשְׁעַת הַלְוָאָה:
סְפוֹרְנוֹ
לא תטה משפט גר יתום. בעת הריב הזהר באלו שלא יסתתמו טענותם מפני שפלותם ופתח פיך לאלם במקום הראוי:
יח
וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם עַל־כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה׃
רַשִׁ״י
וזכרת. עַל מְנָת כֵּן פְּדִיתִיךָ, לִשְׁמֹר חֻקּוֹתַי אֲפִלּוּ יֵשׁ חֶסְרוֹן כִּיס בַּדָּבָר:
רַמְבַּ״ן
וזכרת כי עבד היית על מנת כן פדיתיך לשמור חקותי אפילו בדבר שיש בו חסרון כיס לשון רש"י (רש"י על דברים כ״ד:י״ח) והנכון שהוא חוזר על אזהרת הגר וכבר פירשתי טעמו (שמות כב כ):
אִבְּן עֶזְרָא
וזכרת כי עבד היית. בעבור כן זכר הגר שלא תטה משפטו ויש מאלה המשפטים שכבר הזכירם לאבות גם יזכירם שנית לבנים:
סְפוֹרְנוֹ
ויפדך ה' אלהיך משם. שהשגיח על שפלותכם ונכנס עמכם לפנים משורת הדין לפדותכם כאמרו וירא את ענינו ואת עמלנו ואת לחצנו:
יט
כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה לְמַעַן יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ׃
רַשִׁ״י
ושכחת עמר. וְלֹא גָדִישׁ, מִכָּאן אָמְרוּ, עֹמֶר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סָאתַיִם וּשְׁכָחוֹ אֵינוֹ שִׁכְחָה (פאה ו' מ"ב): בשדה. לְרַבּוֹת שִׁכְחַת קָמָה שֶׁשָּׁכַח מִקְצָתָהּ מִלִּקְצֹר: לא תשוב לקחתו. מִכָּאן אָמְרוּ, שֶׁלְּאַחֲרָיו שִׁכְחָה, שֶׁלְּפָנָיו אֵינוֹ שִׁכְחָה, שֶׁאֵינוֹ בְּבַל תָּשׁוּב (פאה מ"ד; בבא מציעא י"א): למען יברכך. וְאַעַ"פִּ שֶׁבָּאת לְיָדוֹ שֶׁלֹּא בְמִתְכַּוֵּן, קַ"וָ לָעוֹשֶׂה בְמִתְכַּוֵּן. אֱמֹר מֵעַתָּה נָפְלָה סֶלַע מִיָּדוֹ וּמְצָאָהּ עָנִי וְנִתְפַּרְנֵס בָּהּ — הֲרֵי הוּא מִתְבָּרֵךְ עָלֶיהָ (ספרי):
כ
כִּי תַחְבֹּט זֵיתְךָ לֹא תְפָאֵר אַחֲרֶיךָ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה׃
רַשִׁ״י
לא תפאר. לֹא תִטֹּל תִּפְאַרְתּוֹ מִמֶּנּוּ (חולין קל"א), מִכָּאן שֶׁמַּנִּיחִין פֵּאָה לָאִילָן: אחריך. זוֹ שִׁכְחָה:
אִבְּן עֶזְרָא
כי תחבוט. כמו חובט חטים והוא פעל יחבט קצח בנין נפעל וכן כל אותיות אחעה״ר כאשר יבנה מהם בנין נפעל ואלה הם לא יאצר ולא יחסן. ולא יהרג. יעבד בו. יראה כל זכורך כי כן המשפט: לא תפאר. לא תחפש הפארות והם הסעיפים וכן ותעש בדים ותשלח פארות. גם הוא כתוב באל״ף. ואם נקרא בוי״ו וכן נאדות היין:
כא
כִּי תִבְצֹר כַּרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל אַחֲרֶיךָ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה׃
רַשִׁ״י
לא תעולל. אִם מָצָאתָ בוֹ עוֹלֵלוֹת, לֹא תִקָּחֶנָּה. וְאֵי זוֹ הִיא עוֹלֵלוֹת? כָּל שֶׁאֵין לָהּ לֹא כָּתֵף וְלֹא נָטֵף. יֵשׁ לָהּ אֶחָד מֵהֶם — הֲרֵי הִיא לְבַעַל הַבַּיִת (ספרא); וְרָאִיתִי בְתַלְמוּד יְרוּשַׁלְמִי אֵי זוֹ הִיא כָּתֵף? פְּסִיגִין זֶה עַל גַּב זֶה, נָטֵף — אֵלּוּ הַתְּלוּיוֹת בַּשִּׁדְרָה וְיוֹרְדוֹת:
כב
וְזָכַרְתָּ כִּי־עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל־כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה׃
סְפוֹרְנוֹ
וזכרת כי עבד היית. והיית צריך אז לעוללות בציר:
Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.