כניסה

יְהוֹשֻׁעַ ב

גודל הטקסט
מְפָרְשִׁים (לחיצה להצגה או להסתרה)

א וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ־בִּן־נוּן מִן־הַשִּׁטִּים שְׁנַיִם־אֲנָשִׁים מְרַגְּלִים חֶרֶשׁ לֵאמֹר לְכוּ רְאוּ אֶת־הָאָרֶץ וְאֶת־יְרִיחוֹ וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ בֵּית־אִשָּׁה זוֹנָה וּשְׁמָהּ רָחָב וַיִּשְׁכְּבוּ־שָׁמָּה׃

רַשִׁ״י וישלח יהושע וגו'. על כרחי אני צריך לומר שבתוך ימי אבל משה שלחם, שהרי לסוף ג' ימים שתמו ימי אבל משה עברו את הירדן, שמשם אנו למדים שמת משה בז' אדר כשאתה מונה ל"ג למפרע מיום שעלו מן הירדן בעשור לחדש הראשון, ועל כרחך משנשתלחו המרגלים לא עברו את הירדן עד יום החמישי, שנאמר: וישבו שם שלשת ימים עד שבו הרודפים בו בלילה, ויעברו ויבאו אל יהושע בן נון וישכם יהושע בבוקר ויסעו מהשטים, הרי יום ד', וילינו שם טרם יעברו, נמצא שלא עברו עד יום ה': חרש. ברז, כך תרגם יונתן, אמר להם עשו עצמכם כחרשים, כדי שלא יסתירו דבריהם מפניכם דבר אחר: חרש חרס, הטעינו עצמיכם קדרות, כדי שתהיו נראין כקדרין: ראו את הארץ ואת יריחו. והלא יריחו בכלל היתה ולמה יצאת, אלא שהיתה קשה כנגד כולם, לפי שהיתה יושבת על הספר וכיוצא בו (שמואל ב ב ל): ויפקדו מעבדי דוד תשעה עשר איש ועשהאל, והלא עשהאל בכלל היה ולמה יצא, אלא שהיה קשה כנגד כולם, כיוצא בו (מלכים א יא א): והמלך שלמה אהב נשים נכריות רבות ואת בת פרעה, והלא בת פרעה בכלל היתה, ולמה יצאת, אלא שהיה מחבבה כנגד כולם, וכלפי חטא שהחטיאה אותו יותר מכולן, כך שנויה בספרי (עקב נב): אשה זונה. תרגם יהונתן: פונדקיתא, מוכרת מיני מזונות:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן מִן שִׁטִין תְּרֵין גוּבְרִין מְאַלְלִין בְּרָז לְמֵימָר אֲזִילוּ חֲזוּ יַת אַרְעָא וְיַת יְרִיחוֹ וַאֲזַלוּ וְעַלוּ לְבֵית אִתְּתָא פּוּנְדְקִיתָא וּשְׁמָה רָחָב וּשְׁכִיבוּ תַמָן:
רַלְבַּ״ג וראוי שנעיין בהתר ספק מה יקרה בענין הצוואה שצוה יהושע שוטרי העם ושלחו המרגלים מה ענין אלו המרגלים והנה איך שתהיה תשובתם בבאם לא ימנעו מלבוא בארץ לרשת אותה כי כבר יעד להם יהושע כי בעוד שלשת ימים יעברו את הירדן לבא לרשת את הארץ ואם אמרנו שכבר שלח המרגלים קודם זה הנה יקשה גם כן למה לא סמך יהושע על דברי הש"י שהבטיחו שלא יתיצב איש בפניו כל ימי חייו ולמה הסכים לשלוח מרגלים עם מה שהתפרסם לו מה שהגיע מהתאחר במדבר לישראל על דבר המרגלים אשר שלח משה ואנחנו אומרים בהתר זה הספק ששלוח המרגלים הוא על התר שני דרכים, הדרך הא' לחקור אם יתכן שישתדל להלחם בעם אשר הם שלוחים לרגל ארצם אם לא יתכן זה כאילו תאמר שיחקרו מהעם היושב בה המעט הוא אם רב החזק הוא הרפה, ומה הערים הבמחנים אם במבצרים והנה פרי זה הרגל הוא אם בהמשך אל המלחמה או התרחק ממנה לפי מה שיספרו המרגלים, ואולם מדרך הב' הוא לחזק לב העם הנלחמים לבד כמו שנתפרסם מענין גדעון בן יואש כי היה סומך בדברי הש"י אחר שעשה לו אות שהוא יעזור עמו והנה הגיע מדרגתו בכחו בש"י עד שכבר שלח החיל הבא אליו מישראל להלחם עם מדין ולא השאיר מהם כי אם שלש מאות איש בדבר הש"י ועכ"ז לחזק לבו על דבר המלחמה צוהו הש"י שירד אל המחנה הוא ופורה נערו וישמע מה ידברו ואחר תחזקנה ידיו והנה שמע שם מה שחזק לבו לבוא בקשרי המלחמה, וכן היה בשלוח המרגלים בזה המקום כמו שנבאר ר"ל שלא היה שלחם רק לחזק לב יהושע והעם כשישמעו שנפלה אימת ישראל עליהם וכי נמוגו כל יושבי הארץ מפניהם, ואחר שהתיישב לנו זה הנה נבאר דברי זאת הפרשה לפי מנהגנו ונאמר כי מלת חרש תאמר בפנים רבים המכוון ממנה לפי מה שאראה הוא מענין אל תחרוש על רעך חורשי און שהוא מענין מחשבה הרצון בזה שכבר שלח יהושע שנים אנשים מרגלים מחשבת אנשי הארץ ר"ל שיחקרו אם נפלה אימת ישראל עליהם ואם נמוגו מפניהם כי בזה יתחזק מאד לב אנשי המלחמה ולזה תמצא שהם לא רגלו הארץ ואת יריחו כי אם בזה האופן לפי שכבר באו שם בלילה ובלילה בעצמה יצאו משם אחר שנתפרס' להם על פי רחב מחשבת הארץ ושכבר נמוגו כל יושבי הארץ מפניהם וזאת היתה ג"כ תשובתם ליהושע אמרו כי נתן השם בידינו את כל הארץ וגו' ולו היתה כונת יהושע שירגלו הארץ באופן הראשון היה ראוי שיאמרו ליהושע שלא יכלו לרגל את הארץ כי בלילה באו ובלילה ההוא הוכרחו לצאת משם ולזה הוא מבואר שהכוונה ברגול' היתה לרגל מחשבותם לבד כדי שיתחזק בזה לב אנשי המלחמה ואולי יתחזק בזה לב אנשי המלחמ' כי זה המורך לב הוא הודעה מה יתבאר ממנה שזה מסודר להיות כן כמו שביארנו בשני מספר מלחמות ה' ובביאורינו לספר איוב ולזה תמצא בהרבה מן האנשים שסביב העת אשר יובלו עברות להם שישיגם פחדם מה והנה אמר להם יהושע שירגלו מחשב' אנשי הארץ בכללות וביחוד מחשבת אנשי יריחו וזהו מה שהזהירם לראות את הארץ ואת יריחו ר"ל שיראו מחשבותם באיזה אופן שיתכן להם זה בו והנה ספר שסופר זה למלך יריחו והסתירה אותם רחב בחכמתה למלט את נפשה ונפש בית אביה, והנה נספר אחר זה בזכרנו תועלותיה מה היה מאופן החכמה בדבריה:
מְצוּדַת דָּוִד מרגלים חרש מחפשים מחשבות הבריות, אם נמס לבבם: לאמר. רצה לומר: וכה אמר:
מְצוּדַת צִיּוֹן מרגלים. ענין חיפוש כמו (דברי הימים א, יט ג) לחקר ולהפך ולרגל: חרש. ענינו מחשבה, כמו (משלי ג כט) אל תחרוש על רעך רעה: זונה. מוכרת מזון:
מַלְבִּי״ם וישלח. זה היה בעת שאמר ולראובני ולגדי, קודם שדבר ה' אליו וקודם שהכריז הכינו לכם צדה, כמו שהוכחתי (ס' הקודם פסוק יב). ובזה נמלטנו ממה שנבוכו המפ' בחשבון שלשת ימים שלא יעלה עם זמן לכת המרגלים ושובם, שבאמת הלכו המרגלים איזה ימים קודם לזה: וישלח יהושע. בא להשיב על השאלה שתפול בזה איך שלח יהושע מרגלים אחרי שראה הרע שנמשך משליחות המרגלים בימי משה, משיב כי היו חמשה הבדלים בין מרגלים של יהושע ובין מרגלים של משה. א] המרגלים ששלח משה היו עפ"י שאלת העם כמ"ש (דברים א, כב) ותקרבון אלי כלכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו, ולכן כששבו והוציאו דבה סמכו העם עליהם, אבל פה שלח יהושע מדעת עצמו ולא מדעת העם. ב] משה שלחם ממדבר פארן שהיה רחוק מן הארץ והיו מסתפקים במהות הארץ ועל יכולתם לכבשה, אבל יהושע שלח מן השטים שהיה בגבול הארץ, בלתי מסתפק אם יכנס אם לאו, רק לדרוש המקום הנוח לכבוש. ג] משה שלח שנים עשר תרים ויהושע שלח שנים אנשים מרגלים. רצוני, כי כבר בארתי בפי' התורה (פ' מקץ ופ' שלח) שיש הבדל בין התר והמרגל, התר מבקש את הטוב אם טובה הארץ ואם אנשיה גבורים וכדומה, והמרגל יבקש את ערות הארץ, המקום הנוח לכבשה משם. ובארתי כי יש בזה שני מיני שליחות, אם העם שולחים תרים לראות הטובה אם רעה [שהכונה בזה אם ראוי שילחמו עליה אם לאו], ישלחו נשיא מכל שבט, כי לא יסמכו בזה על אנשים פחותים ולא יסמכו שבט על שליח שבט אחר, כי כ"א ישלח איש אשר יסמך לבו עליו כי יתור אם תהיה הארץ מוכשרת לפני שבטו ועסקיו כפי מה שהוא עובד אדמה או רועה צאן או עוסק במסחר או לחוף אניות, ועל כוונה זאת שלח משה לתור הארץ לא לרגל, ולכן שלח נשיא מכל שבט, ולכן יצא המכשול הגדול הזה משליחותם. לא כן אם שולחים מרגל, והוא אם הסכימו לכבשה ושולחים לראות את ערות הארץ מאיזה מקום יכבשוה בקל, ישלחו איש אחד או שנים מהמון עם, כי זה ישלח רק שר הצבא הרוצה לדעת מאיזה מקום ילחם, וע"ז האופן שלח יהושע רק שנים ולא י"ב, ורק אנשים מההמון לא נשיאים, ורק מרגלים ולא תרים, ולכן לא היה מקום פה להוצאת דבה. ד] שלחם חרש. ר"ל בשתיקה, שאיש לא ידע בדבר רק הוא לבדו. ה] לאמר לכו ראו את הארץ ואת יריחו, עקר השליחות היה על יריחו והארץ אשר סביבותיה, שדרך שם באו ורצו לדעת איך יכבשוה: וילכו. ועל הכוונה הזאת הלכו: ויבאו בית אשה זונה ושמה רחב. והיה בזה תחבולה כפולה. א] שלא יכירום כי מבני ישראל המה, באו בית אשה זונה, ונודע לתושבי כנען כי ישראל עם שונא זמה המה ולא יעלה על לבם כי שלוחי ישראל בית זונה יתגודדו. ב] ע"י שהיה שמה רחב, מפורסמת בשמה אצל גדולי הארץ, כמ"ש (מגילה טו א) רחב בשמה זנתה, נגלו לה סתרי גדולי הארץ וסודותיהם ואצלה יחקורו כל הנעשה בארץ, ולכן לא הלכו לשום מקום רק וישכבו שמה:

ב וַיֵּאָמַר לְמֶלֶךְ יְרִיחוֹ לֵאמֹר הִנֵּה אֲנָשִׁים בָּאוּ הֵנָּה הַלַּיְלָה מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַחְפֹּר אֶת־הָאָרֶץ׃

רַשִׁ״י לחפור. לרגל, כמו (איוב לט כט): משם חפר אוכל:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְאִתְאַמַר לְמַלְכָּא דִירִיחוֹ לְמֵימָר הָא גוּבְרַיָא אֲתוֹ הָכָא בְּלֵילְיָא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְאַלָלָא יַת אַרְעָא:
מְצוּדַת צִיּוֹן הנה. להעיר הזאת: לחפור. לרגל ולחפש, כמו (איוב לט כא) יחפרו בעמק, על שם שהמחפש דבר מה בקרקע חופר בה:
מַלְבִּי״ם השאלות (ב) איך א"ל שיעברו בעוד ג' ימים אולי יתאחרו המרגלים ימים רבים ואיך ידע שישובו מתור הארץ תיכף? ושנאמר ששלח המרגלים קודם וכדעת הרלב"ג יקשה סדר הכתובים, שאחר שהכריזו השוטרים אמר לבני ראובן ובני גד, ואח"ז שלח מרגלים - גם על גוף הדבר התפלאו כל המפ' איך שלח יהושע מרגלים, ושכח כי המרגלים גרמו בכיה לדורות בימי רבו, ואם משה לא עשה זאת עד הפצירו בו העם ועד שאל בה', איך אחר הקלקול שיצא מזה עשה זאת יהושע מדעת עצמו? - איך עזבו המלאכים מה שנשתלחו לחקור את הארץ ולחפשה ויבואו בית אשה זונה וישכבו שמה? ואיך לא השכילו עד שבלילה הא' תיכף הרגיש בם מלך יריחו? הנה אנשים. הבינו כי מרגלים המה, מג' טעמים. א] מצד בואם העיר שהיתה סוגרת ומסוגרת אין יוצא ואין בא, וז"ש הנה אנשים באו. ב] שידעו שמגמת מהלכם רק ליריחו לבד, כי הם סוחרים עוברים ממקום למקום היה להם ללון לפני השער למען יוכלו ללכת כאור הבקר לדרכם, כי שערי העיר לא יפתחו בעת המצור עד נכון היום, וז"ש באו הנה. ג] ממה שבאו בלילה, שלא כדרך עוברי דרך הנכנסים בכי טוב בפרט בעת הסכנה, ומזה הוכיחו כי הם מבני ישראל וכי תכלית ביאתם לחפר את הארץ לדעת סתריה ע"י האשה הזונה. ויש הבדל בין החופר את הארץ ובין התר והמרגל, שהחופר הוא בעומק במקום אחד לדעת מחשבות אנשים וסתריהם, והם לא הלכו רק לחפור במקום אחד:

ג וַיִּשְׁלַח מֶלֶךְ יְרִיחוֹ אֶל־רָחָב לֵאמֹר הוֹצִיאִי הָאֲנָשִׁים הַבָּאִים אֵלַיִךְ אֲשֶׁר־בָּאוּ לְבֵיתֵךְ כִּי לַחְפֹּר אֶת־כָּל־הָאָרֶץ בָּאוּ׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּשְׁלַח מַלְכָּא דִירִיחוֹ לְוַת רָחָב לְמֵימָר אַפִיקִי גֻבְרַיָא דַאֲתוֹ לְוָתִיךְ דַעֲלוּ לְבֵיתֵיךְ אֲרֵי לְאַלָלָא יַת כָּל אַרְעָא אֲתוֹ:
מַלְבִּי״ם השאלות (ג) (ג) מהו הכפל הבאים אליך, אשר באו לביתך?: הבאים אליך. ר"ל הגם שיאמרו לך כי באו אליך לזנות, דע שתכלית אשר באו, לביתך באו, והוא יען כי לחפר את כל הארץ באו, שרוצים לחפור בביתך תעלומות כל הארץ ועניניה, שזה גדר החופר כנ"ל:

ד וַתִּקַּח הָאִשָּׁה אֶת־שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים וַתִּצְפְּנוֹ וַתֹּאמֶר כֵּן בָּאוּ אֵלַי הָאֲנָשִׁים וְלֹא יָדַעְתִּי מֵאַיִן הֵמָּה׃

רַשִׁ״י ותצפנו. יש מקראות מדברים על הרבים כיחיד, לפי שמיהרה בהטמנתם, ובמקום צר, כאילו היה יחידי, ומדרש אגדת תנחומא (שלח א) יש: פנחס וכלב היו, ופנחס עמד לפניהם ולא ראוהו לפי שהיה כמלאך. דבר אחר: ותצפנו, כל אחד ואחד בפני עצמו, ודוגמתו מצינו (משלי כז ט): שמן וקטרת ישמח לב, ולא אמר ישמחו לב:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּדְבִירַת אִתְּתָא יַת תְּרֵין גֻבְרַיָא וְאַטְמַרַתְנוּן וַאֲמָרַת בְּקוּשְׁטָא אֲתוֹ לְוָתִי גֻבְרַיָא וְלָא יִדְעֵית אֵי מִנָן אִינוּן:
רַלְבַּ״ג ותצפנו. ר"ל שצפנה כל א' מהם במקום מיוחד שאם ימצא האחד ינצל הב' והיה לה התנצלות בזה לפי שכבר זכרה שהיה חשך בעת שיצאו ולזה אפשר שיצא הא' ונשאר השני והיא לא ידעה:
מְצוּדַת דָּוִד ותצפנו. כל אחד במקום מיוחד, כי יותר נוח להטמין אחד אחד: האנשים. אשר תשאלו עליהם: ולא ידעתי. בעת בואם:
מְצוּדַת צִיּוֹן ותצפנו. הסתירה אותו, כמו (משלי ב ז) יצפן לישרים: כן. ענינו אמת, כמו (שמות י כט) כן דברת: מאין. מאוזה מקום:
מַלְבִּי״ם השאלות (ד - ו) למה ספר הכתוב הטמנתם ב"פ? ותחלה אמר ותצפנו בלשון יחיד ואח"כ ותטמנם בלשון רבים?: ותקח ותצפנו. יש הבדל בין צפן ובין טמן, הצפון הוא העומד במקום שאין העין רואהו (והוא ההיפוך מפעל צפה, כדרך השרשים המשמשים דבר והפוכו) הגם שאינו מכוסה באיזה מכסה או בעפר רק שעומד מן הצד, והטמון הוא המכוסה מלמעלה בכסוי או בעפר. והנה בבוא שלוחי המלך פתאום לא היה לה פנאי להטמינם ולכסותם בפשתי העץ, רק להצפינם, ר"ל להעמידם בקרן זוית מן הצד לבל יראום תיכף, וגם לא יכלה להעמיד שניהם במקום אחד שאם יראום שמה יכירו כי הם השנים מרגלים, לכן העמידה כ"א בקרן זוית לבדו שגם אם יראו את האחד לא יחשבו כי הוא הוא, באשר ידעו שהיו המרגלים שנים, וגם שאז עכ"פ ימלט השני. ובאשר יראה שבאם יחפשו הלא ימצאו אותם, לכן הערימה גם היא ותספוק כפיה לאמר כי באמת היו בזה מרגלים וכי זה רגע יצאו וברחו, למען ימהרו לצאת מביתה ולרדוף אחריהם, וז"ש כן באו אלי האנשים, ר"ל כדבריכם כן הוא וכן באופן זה שאמרתם באו האנשים, כי תיכף בבואם חקרו ודרשו כדרך המרגלים. (ראיה ב') ולא ידעתי מאין המה, כי אם לפעמים יבואו אנשים נודעים ויחקרו על עניני הארץ יש לתלות שהיה זה אצלם במקרה, לא כן אנשים נכרים שלא נודעו מאין המה ומה להם לדרוש עניני הארץ הזאת, וגם ממה שהעלימו שם מקומם ולא הגידו מאין המה מבואר כי מרגלים הם:

ה וַיְהִי הַשַּׁעַר לִסְגּוֹר בַּחֹשֶׁךְ וְהָאֲנָשִׁים יָצָאוּ לֹא יָדַעְתִּי אָנָה הָלְכוּ הָאֲנָשִׁים רִדְפוּ מַהֵר אַחֲרֵיהֶם כִּי תַשִּׂיגוּם׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַהֲוָה עִדָן לְמֵיחַד תַּרְעָא בְּקִבְלָה וְגֻבְרַיָא נְפַקוּ לָא יַדְעֵית לְאָן אֲזַלוּ גֻבְרַיָא רִדְפוּ בִּפְרִיעַ בַּתְרֵיהוֹן אֲרֵי תַדְבְּקוּנוּן:
מְצוּדַת דָּוִד ויהי השער. רצה לומר, בעת בוא זמן סגירת שער העיר, כאשר חשך היום: כי תשיגום. היות זה מקרוב יצאו:
מְצוּדַת צִיּוֹן אנה. לאיזה מקום:
מַלְבִּי״ם (ראיה ג') ויהי השער לסגור. שיצאו ונעלמו בעת שרצו לסגור השער, כבורחים. (ראיה ד') שיצאו בחשך ואפלה ולא הוליכו אבוקה בידיהם, כי נסו וימלטו. (ראיה ה') ולא ידעתי אנה הלכו, כמו שהעלימו המקום שמשם באו כן העלימו המקום שאליו הלכו, וכ"ז סימנים מובהקים שהם מרגלים, לכן רדפו מהר אחריהם, כי, א] ראוי לרדוף אחריהם אחר שהם בודאי מרגלים. ב] אחר שבודאי תשיגום, וא"כ אין להתעצל מלרדוף ולהשיג: (ו) והיא. אחר שע"י חכמתה פטרה השלוחים מביתה אז מחשש פן ישובו לבקשם שנית, העלתם אל הגג ותטמנם (שהטמנה הוא ע"י כסוי), שכסתה אותם בפשתי העץ הערוכות, שהיו מסודרות שם מכבר עד שלא ירגיש איש כי איש טמון תחתיהם. ופשתי העץ פי' המפ' בעצי פשתן, כמו תולעת שני ושני תולעת. וי"ל שכבר נחבטו הקנים רק לא נופצו והיו מעורבים עם העץ, ולכן אמר הערוכות בלשון נקבה כי הפשתה הוא שם נקבה. וי"מ שהוא מין פשתה הגדלה על העצים הנקרא צמר גפן בלשון המשנה (בוים וואללע), ופשתים סתם שיש בם משום שעטנז גדלים על האדמה, והצמר גפן קרוי פשתי עץ:

ו וְהִיא הֶעֱלָתַם הַגָּגָה וַתִּטְמְנֵם בְּפִשְׁתֵּי הָעֵץ הָעֲרֻכוֹת לָהּ עַל־הַגָּג׃

רַשִׁ״י בפשתי העץ. פשתים בגבעוליהן:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְהִיא אַסְקַתְנוּן לְאִגְרָא וְאַטְמַרַתְנוּן בִּטְעוּנֵי כִתָּנָא דִסְדִירִין לָהּ עַל אִגְרָא:
מְצוּדַת דָּוִד ותטמנם. הוסיפה להטמינם במקום יותר נסתר: בפשתי העץ. בפשתים שהם עדיין בתוך העץ, והם הקנים של פשתן: הערוכות. בכדי שלא ירגישו שיש מי טמון שם:
מְצוּדַת צִיּוֹן הערוכות. מלשון עריכה וסדור:

ז וְהָאֲנָשִׁים רָדְפוּ אַחֲרֵיהֶם דֶּרֶךְ הַיַּרְדֵּן עַל הַמַּעְבְּרוֹת וְהַשַּׁעַר סָגָרוּ אַחֲרֵי כַּאֲשֶׁר יָצְאוּ הָרֹדְפִים אַחֲרֵיהֶם׃

רַשִׁ״י על המעברות. מקום מעבר המים, שהיו סבורים שחזרו לאחוריהם אל ערבות מואב, והירדן מפסיק בינתים: והשער סגרו. השוערים:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְגֻבְרַיָא רְדָפוּ בַּתְרֵיהוֹן אוֹרַח יַרְדֵנָא עַד מְגִזָתָא וְתַרְעָא אֲחָדוּ בָּתַר דִנְפַקוּ רַדְפַיָא בַּתְרֵיהוֹן:
מְצוּדַת דָּוִד אחריהם. כן חשבו הרודפים לפי דעתם: סגרו. לפי שרצו לבקשם עוד בעיר, לזה סגרו שומרי השער את השער, שלא יצאו מעתה:
מְצוּדַת צִיּוֹן על. ענינו כמו עד, וכן (בראשית מט יג) וירכתו על צידון: המעברות. מקום מעבר הירדן:
מַלְבִּי״ם השאלות (ז) מלת אחריהם האחרון מיותר, שכבר אמר רדפו אחריהם? וגם לא באר מי סגר השער כי אם רחב סגרה מדוע הורידה אותם בחבל היה לה לפתוח להם השער: והאנשים רדפו. בתוך כך, אחריהם, לפי דעתם בדרך הירדן: והשער סגרו. שיעור הכתוב, והשער סגרו אחריהם אחרי כאשר יצאו הרודפים, ומלת אחריהם כמו (בראשית יט, ו) והדלת סגר אחריו, הרודפים אחרי אשר יצאו סגרו את הדלת אחריהם מצד האחר כדי שאם עדן לא יצאו מן העיר לא יוכלו לצאת משם:

ח וְהֵמָּה טֶרֶם יִשְׁכָּבוּן וְהִיא עָלְתָה עֲלֵיהֶם עַל־הַגָּג׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְאִינוּן עַד לָא שְׁכִיבוּ וְהִיא סְלֵיקַת לְוַתְהוֹן לְאִגְרָא:
רַלְבַּ״ג והיא עלתה עליהם. ר"ל אצלם כמו ועליו מטה מנשה ויבואו האנשים על הנשים:
מְצוּדַת דָּוִד והמה. המרגלים:
מְצוּדַת צִיּוֹן עליהם. ענינו כמו: אליהם, באל״ף:
מַלְבִּי״ם והיא עלתה עליהם. כי היו טמונים תחת הפשתים ועלתה עליהם להסיר המכסה ולדבר עמם:

ט וַתֹּאמֶר אֶל־הָאֲנָשִׁים יָדַעְתִּי כִּי־נָתַן יְהוָה לָכֶם אֶת־הָאָרֶץ וְכִי־נָפְלָה אֵימַתְכֶם עָלֵינוּ וְכִי נָמֹגוּ כָּל־יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַרַת לְגֻבְרַיָא יְדַעְנָא אֲרֵי יְהַב יְיָ לְכוֹן יַת אַרְעָא וַאֲרֵי נְפָלַת אֵמַתְכוֹן עֲלָנָא וַאֲרֵי אִתְּבָּרוּ כָּל יַתְבֵי אַרְעָא מִן קֳדָמֵיכוֹן:
מְצוּדַת דָּוִד וכי נפלה וכו׳. ולא נעצר כח להלחם בכם:
מְצוּדַת צִיּוֹן אימתכם. מלשון אימה ופחד: נמגו. נמסו:
מַלְבִּי״ם השאלות (ט - יא) כפל הדברים וכי נפלה אימתכם, וכי נמוגו ונשמע וימס לבבנו?: ידעתי. תחלה אמרה דרך כלל, ידעתי כי נתן ה' לכם את הארץ. ועתה בארה דבריה מאין ידעה זאת, שזה משני טעמים. א] כי נפלה אימתכם עלינו (גדר האימה והבדלה מיתר לשונות המורים על המגור והפחד, כי האימה תהיה תמיד מפני ציור רוממות העצם המאוים ועזוזו, לא מפני אפשריות הרע אשר יוכל להשיג ממנו), ר"ל שנפלה עלינו אימה מפני גדולתכם ורוממותם. ב] וגם נמוגו כל יושבי הארץ, מפני יראת הרע שיגיע להם על ידם. ומפרש מ"ש כי נפלה אימתכם עלינו שהיא יראת הרוממות, היא: (י) כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף מפניכם. ומ"ש כי נמוגו כל יושבי הארץ היא כי שמענו אשר עשיתם לשני מלכי האמורי אשר החרמתם אותם, ולא החייתם כל נשמה:

י כִּי שָׁמַעְנוּ אֵת אֲשֶׁר־הוֹבִישׁ יְהוָה אֶת־מֵי יַם־סוּף מִפְּנֵיכֶם בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם לִשְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן לְסִיחֹן וּלְעוֹג אֲשֶׁר הֶחֱרַמְתֶּם אוֹתָם׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן אֲרֵי שְׁמַעְנָא יַת דְיַבֵּשׁ יְיָ יַת מֵי יַמָא דְסוּף מִן קֳדָמֵיכוֹן בְּמִפַּקְכוֹן מִמִצְרַיִם וְדִי עֲבַדְתּוּן לִתְרֵין מַלְכֵי אֱמוֹרָאָה דִי בְּעַבְרָא דְיַרְדְנָא לְסִיחוֹן וּלְעוֹג דִי גְמַרְתּוּן יַתְהוֹן:
מְצוּדַת צִיּוֹן הוביש. מלשון יבש: החרמתם. ענין מיתה וכליון:

יא וַנִּשְׁמַע וַיִּמַּס לְבָבֵנוּ וְלֹא־קָמָה עוֹד רוּחַ בְּאִישׁ מִפְּנֵיכֶם כִּי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל־הָאָרֶץ מִתָּחַת׃

רַשִׁ״י ולא קמה עוד רוח באיש. אפילו לשכב עם אשה, אמרו אין לך כל שר ונגיד שלא בא אל רחב הזונה, ובת עשר שנים היתה כשיצאו ישראל ממצרים, וזנתה כל ארבעים שנה (זבחים קטז ב):
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּשְׁמַעְנָא וְאִתְמְסֵי לִבָּנָא וְלָא אִשְׁתְּאָרַת עוֹד רוּחָא בֶּאֱנַשׁ מִן קֳדָמֵיכוֹן אֲרֵי יְיָ אֱלָהָכוֹן הוּא אֱלָהָא דִשְׁכִינְתֵּיהּ בִּשְׁמַיָא מִלְעֵילָא וְשַׁלִיט עַל אַרְעָא מִלְרָע:
רַלְבַּ״ג כי ה' אלהיכם הוא אלהים. ולזה הוא שליט על כל אשר יחפוץ וינצח מי שהיה במערכתו שלא ינוצח בהלחמו עם ישראל או שינצח':
מְצוּדַת דָּוִד ולא קמה וכו׳. רצה לומר, כל איש רוחו נמוכה ושפלה: הוא אלהים. אם כן היכולת בידו על כולם:
מַלְבִּי״ם ונשמע. ר"ל כי הדרך הוא בעת יעלה גוי מירכתי ארץ להחריב ארצות, תחלה לשמע שמעו יפחדו וייראו מפניו, אבל בעת יקרב הגוי אל גבול ארצם יתעוררו יושבי הארץ ואיש את רעהו יחזקו להלחם נגדו. אבל פה לא כן הוא, כי בין בעת אשר ונשמע אז וימס לבבנו מפני השמועה, ובין גם עתה שקרבתם אל גבול ארצכם לא קמה עוד רוח גבורה באיש לעורר את העם לקראת נשק, כי נואשו כולם מלהלחם, יען יודעים כי ה' אלהיכם הוא אלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, ומי ילחם וינצח את האלהים האדירים האלה:

יב וְעַתָּה הִשָּׁבְעוּ־נָא לִי בַּיהוָה כִּי־עָשִׂיתִי עִמָּכֶם חָסֶד וַעֲשִׂיתֶם גַּם־אַתֶּם עִם־בֵּית אָבִי חֶסֶד וּנְתַתֶּם לִי אוֹת אֱמֶת׃

רַשִׁ״י אות אמת. שתעשו כשתבאו ותכבשו את העיר, שתכירו האות ותחיוני:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּכְעַן קַיְימוּ כְעַן לִי בְּמֵימְרָא דַייָ אֲרֵי עֲבָדִית עִמְכוֹן טִיבוּ וְתַעְבְּדוּן אַף אַתּוּן עִם בֵּית אַבָּא טִיבוּ וְתִתְּנוּן לִי אָת דִקְשׁוֹט:
מְצוּדַת דָּוִד ועתה. הואיל והדבר ברור: חסד. היות כי עדיין לא עשיתם לי טובה מאומה: ועשיתם וכו׳. לזה גם אתם עשו חסד עם בית אבי מבלי הקדמת טובה מהם: אות אמת. סימן אמיתי, למען ידעו כל ישראל לבל ישלחו בנו יד:
מַלְבִּי״ם השאלות (יב - יד) מה שכפלה עם בית אבי חסד ולי אות אמת, והם אמרו ועשינו עמך חסד ואמת, ומה הבדלם? ומה שאמרו אם לא תגידו את דברנו אם כמפ' שהוא האות של חוט השני, הלא עדיין לא נתנו לה האות הזה?: ועתה. אמרה הגם כי אחר שתעברו את הירדן לא תחיו כל נשמה, עתה השבעו טרם עברתם את הירדן, שהיה להם רשות לקבל גרים המשלימים עמם, כמ"ש חז"ל (ירושלמי שביעית פ"ו ה"א) שלש פרוזדוגמאות שלח יהושע וכו' הרוצה להשלים ישלים, ובשגם שהתגיירה וקבלה מלכות שמים כמ"ש כי ה' אלהיכם הוא אלהים וכו'. ופרטה בתנאי השבועה ג' דברים. א] השבעו לי, שהנשבע על דעת חברו אין לו התרה. ב] השבעו בה', שהיא שבועה חמורה יותר בהיותה בשם המפורש. ג] כי עשיתי עמכם חסד, והנשבע על דעת חברו בשביל טובה שעשה לו אין לו התרה: ועשיתם. ר"ל עקר השבועה אני מבקש בעבור בית אבי, כי עמהם תעשו חסד, כי להם לא חויבתם תשלומי גמול, אבל להחיות את נפשי זאת חויבתם ולא יקרא חסד רק אמת, ואיני מבקש מכם רק שתתנו אות אמת, שיהיה אות ביני וביניכם שתכירו ביתי בעת הכיבוש. עתה פרשה מהו החסד שיעשו עם בית אבי אביה?

יג וְהַחֲיִתֶם אֶת־אָבִי וְאֶת־אִמִּי וְאֶת־אַחַי וְאֶת־אחותי [אַחְיוֹתַי] וְאֵת כָּל־אֲשֶׁר לָהֶם וְהִצַּלְתֶּם אֶת־נַפְשֹׁתֵינוּ מִמָּוֶת׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְתֵיחוּן יַת אַבָּא וְיַת אִמָא וְיַת אֲחַי וְיַת אֲחָתֵי וְיַת כָּל דִילְהוֹן וּתְשֵׁזְבוּן יַת נַפְשָׁתָנָא מִמוֹתָא:
מַלְבִּי״ם והחייתם את אבי. א] שיחיו אותם ולא יהרגום. ב] והצלתם את נפשותינו ממות, שמוטל עליכם להציל אותנו לבל נהרג ע"י אחרים, וגם רמזה שיצילו נפשותיהם ממש ממות הרוחני במה שיגיירו אותם:

יד וַיֹּאמְרוּ לָהּ הָאֲנָשִׁים נַפְשֵׁנוּ תַחְתֵּיכֶם לָמוּת אִם לֹא תַגִּידוּ אֶת־דְּבָרֵנוּ זֶה וְהָיָה בְּתֵת־יְהוָה לָנוּ אֶת־הָאָרֶץ וְעָשִׂינוּ עִמָּךְ חֶסֶד וֶאֱמֶת׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַרוּ לָהּ גֻבְרַיָא נַפְשָׁנָא מְסִירָן חֲלַף נַפְשָׁתֵיכוֹן לְמֵמָת אִם לָא תְחַווּן יַת פִּתְגָמָנָא דֵין וִיהֵי כַּד יִתֵּן יְיָ לָנָא יַת אַרְעָא וְנַעֲבֵד עִמָךְ טֵיבוּ וּקְשׁוֹט:
רַלְבַּ״ג אם לא תגידו. הנה התנו בזה לפי שכב' שאלה מהם שיתנו לה אות אמת להחיות כל בית אביה והשביעה אותם על זה בה' והנה אם היתה מגדת דבריהם זה היה אפשר שיתערבו עם בית אביה רבים מבני יריחו ותכריחם שבועת' שלא להמית איש מהם כי לא יתברר להם אי זה מהם הוא מבית אביה עד שכבר היה אפשר שימלטו בזה האופן כל יושבי יריחו או יתערבו עם כל יושבי הארץ וימלטו כלם בסבת זה:
מְצוּדַת דָּוִד נפשנו וכו׳. אם מי ירצה לשלוח בכם יד, נמסור עצמנו למיתה בכדי להציל אתכם: את דברנו זה. את האות שאת מבקשת ונתנה לך, כי אם תגידי לגלות האות, הרבה יעשוהו להציל עצמם: חסד ואמת. היות את עשית עמנו חסד אבל צפית לתשלום גמול, אבל אנו נעשה עמך חסד של אמת מבלי תקות תשלום גמול:
מַלְבִּי״ם נפשנו. אמרו לה שגם זה חויבו מצד הדין למסור את נפשם למות תחתם: אם לא תגידו את דברנו זה. ר"ל שבעבור זאת שלא תגידו דברנו, שהודענו לכם כי מרגלים אנחנו ואתם לא הגדתם בית המלך, וא"כ הצלת נפשכם הוא בכלל אמת, אבל והיה בתת ה' לנו את הארץ ועשינו עמך חסד ואמת, אמת במה שנחיה אתכם, וחסד במה שניתן לכם מתנות רבות וכבוד:

טו וַתּוֹרִדֵם בַּחֶבֶל בְּעַד הַחַלּוֹן כִּי בֵיתָהּ בְּקִיר הַחוֹמָה וּבַחוֹמָה הִיא יוֹשָׁבֶת׃

רַשִׁ״י ותורידם בחבל בעד החלון. באותו חבל וחלון היו הנואפים עולין אליה אמרה: רבונו של עולם, באלו חטאתי באלו תמחול לי (זבחים שם):
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְשַׁלְשְׁלַתְנוּן בְּאַטוּנָא מִן חֲרַכָּא אֲרֵי בֵיתָהּ בְּכוֹתֵל שׁוּרָא וּבְשׁוּרָא הִיא יָתְבָה:
מְצוּדַת דָּוִד בעד החלון. כי שערי העיר סגרו: בקיר החומה. פני החלון אל מחוץ לחומה:
מְצוּדַת צִיּוֹן בקיר. בכותל:
מַלְבִּי״ם כי ביתה בקיר החומה. ר"ל חוץ מהחומה וקיר החומה הוא קיר ביתה, ועז"א כי ביתה בקיר בחומה, וגם היה כנוס בהחומה עד שהיתה החומה מקיפה משלש רוחות ובזה היה לה חלון פתוח לרווחה אל החוץ, ועז"א ובחומה היא יושבת. ובזה יובן מדוע לא נפל ביתה עם נפילת החומה כמו שיתבאר (לקמן ו, כ), כי אז דרו בבית אשר בקיר החומה חוץ לחומה:

טז וַתֹּאמֶר לָהֶם הָהָרָה לֵּכוּ פֶּן־יִפְגְּעוּ בָכֶם הָרֹדְפִים וְנַחְבֵּתֶם שָׁמָּה שְׁלֹשֶׁת יָמִים עַד שׁוֹב הָרֹדְפִים וְאַחַר תֵּלְכוּ לְדַרְכְּכֶם׃

רַשִׁ״י עד שוב הרודפים. ראתה ברוח הקדש שישובו לסוף שלשת ימים (ספרי דברים כב):
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַרַת לְהוֹן לְטוּרָא אֱזִילוּ דִלְמָא יְעַרְעוּן בְּכוֹן רָדְפַיָא וְתִטַמְרוּן תַּמָן תְּלָתָא יוֹמִין עַד דִיתוּבוּן רָדְפַיָא וּבָתַר כֵּן תְּהָכוּן לְאוֹרְחַתְכוֹן:
מְצוּדַת דָּוִד פן יפגעו. כשתלכו עתה לדרכיכם, פן יפגשו בכם הרודפים בשובם: שמה. בההר:
מְצוּדַת צִיּוֹן יפגעו. ענין פגישה: ונחבתם. מלשון מחבואה, ורצה לומר, תסתרו במקום מחבואה:
מַלְבִּי״ם ואחר תלכו לדרככם. ר"ל לא תצטרכו לעקם הדרך, רק תרדו מן ההר אל הדרך הישר ובו תלכו:

יז וַיֹּאמְרוּ אֵלֶיהָ הָאֲנָשִׁים נְקִיִּם אֲנַחְנוּ מִשְּׁבֻעָתֵךְ הַזֶּה אֲשֶׁר הִשְׁבַּעְתָּנוּ׃

רַשִׁ״י נקיים אנחנו. הרי אנו תולין הדבר בך לעשות האות הזה:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַרוּ לָהּ גֻבְרַיָא זַכָּאִין אֲנַחְנָא מִמוֹמָתֵךְ הָדָא דְקַיֵמְתָּ עֲלָנָא:
רַלְבַּ״ג ויאמרו אליה האנשים נקיים אנחנו משבועתך. ר"ל אנחנו רוצים להיות נקיים מזאת השבועה שלא תהיה לנו למכשול ולזה אנחנו צריכין לסדר הענין באופן שנוכל להשמר בו מהכשל בה והנה אנחנו נותנים לך אות אמת יוכר בו הבית הזה מזולתו והוא שתקשר בחלון את תקות וגו', והנה אין שבועתינו שנמלט ממות בית אביך אם ימצא אי זה שיהיה מהם חוץ מהבית הזה שאם נקש' בזה האופן הנה יחוייב שנמלט כל יושבי יריחו או כל יושבי הארץ אחר שלא יתברר לנו מי הם ממשפחתך וזה דבר לא נוכל להסכים עליו כי הוא סותר למה שצותה התורה עליו שלא תחיה כל נשמה מאלו הגוים מהמקומות הקרובים ולא מהרחוקים אשר לא יסכימו להיות לנו למס ולזה אנחנו מבארים שאין אנחנו נקשרים להחיות כי אם הנמצאים בזה הבית:
מְצוּדַת דָּוִד נקיים. רצה לומר, רוצים אנחנו להיות נקיים מעון בטול שבועה, ולזה נפרש הדבר היטב:
מַלְבִּי״ם השאלות (יז - כ) המאמר הזה כולו היה להם לדבר עמה על הגג בצנעה ובעת השבועה, לא אחר שהורידה אותם בעד החלון שהיה חשש פן ישמעו הדברים ואזנים לכותל? גם מה זה שאמרו נקיים אנחנו משבועתך, שמורה שאין השבועה חלה עליהם, ואיך יהיה זה והלא נשבעו תחלה בלא תנאי ואיך יכלו להטיל אח"כ תנאי בשבועתם? בשגם שאם כפי' המפ' הול"ל אנחנו רוצים להיות נקיים, לא מאמר מוחלט שהם נקיים שמורה שהשבועה לא חלה כלל? נקים אנחנו. יען ששבועתם היתה בלי שום תנאי ובזה האופן אם יתערבו משפחתה בין אנשי העיר יצילו את כל בני העיר, אמרו לה דעי כי משבועתך הקודמת אנו נקיים יען אשר השבעתנו, ר"ל ששבועה זו היתה בהכרח כי היינו בידך, ושבועה שנשבעים לאונסין אינה שבועה, ובכ"ז אנו נשבעים לך עתה (שאין אנו אנוסים) שנית על תנאי, שלא תחול רק על בני ביתך אשר ימצאו בביתך ולא יצא החוצה, כי בצאתו החוצה אנו נקיים, ורק אם תקשרי תקות חוט השני שנכיר את הבית ע"י הסימן. וכן רק באופן שלא תגידי את הסימן, שאז כ"א יקשור חוט השני ואז נקיים אנחנו משבועה הראשונה שהיתה בלי תנאי, יען אשר השבעתנו והיינו אנוסים, כנ"ל. והנה בראשונה אמרו אם לא תגידו את דברנו בלשון רבים, שכללו גם את בני ביתה שידעו שהם מרגלים ולא הגידו בית המלך, ופה שכוונו על הגדת האות שלא ידעה בו רק היא לבדה אמרו אם לא תגידי בלשון יחיד, ומבואר אצלנו שמדרך המליצה לציין עצמים חזקים בסימן הזכרות, ולכן אמר משבועתך הזה תחת הזאת, והשבעתנו בקמץ תחת החיר"ק, להראות שהשבועה עצמה והמשביע היו עליהם בתוקף ובאונס ובהכרח, שזה ציון לשון זכר, שלכן נקיים המה ממנה כדין שבועת אונסין:

יח הִנֵּה אֲנַחְנוּ בָאִים בָּאָרֶץ אֶת־תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי הַזֶּה תִּקְשְׁרִי בַּחַלּוֹן אֲשֶׁר הוֹרַדְתֵּנוּ בוֹ וְאֶת־אָבִיךְ וְאֶת־אִמֵּךְ וְאֶת־אַחַיִךְ וְאֵת כָּל־בֵּית אָבִיךְ תַּאַסְפִי אֵלַיִךְ הַבָּיְתָה׃

רַשִׁ״י את תקות. לשון קו וחבל:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן הָא אֲנַחְנָא עָלִין בְּאַרְעָא יַת תּוֹרָא דְחוּט זְהוֹרִיתָא הָדֵין תִקְטְרִי בַּחֲרַכָּא דְשַׁלְשַלְתָּנָא בֵּיהּ וְיַת אֲבוּךְ וְיַת אִמֵךְ וְיַת אֲחָיְכִי וְיַת כָּל בֵּית אָבוּךְ תִּכְנְשִׁין לְוָתֵיךְ לְבֵיתָא:
מְצוּדַת דָּוִד אנחנו באים. רצה לומר, בעת נבוא בארץ: הזה. אשר הורדתנו בו: תקשרי. להיות לאות וסימן: בו. מוסב על החלון ורצה לומר, דרך בו:
מְצוּדַת צִיּוֹן תקות. מלשון קו וחבל, וכן (ישעיהו מד יג) נטה קו: השני. רצה לומר, צבוע בצבע אדום, כמו (שמות כה ד) ותולעת שני: תאספי. ענין הכנסה, כמו (שופטים יט טו) ואין איש מאסף אותם:

יט וְהָיָה כֹּל אֲשֶׁר־יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתֵךְ הַחוּצָה דָּמוֹ בְרֹאשׁוֹ וַאֲנַחְנוּ נְקִיִּם וְכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה אִתָּךְ בַּבַּיִת דָּמוֹ בְרֹאשֵׁנוּ אִם־יָד תִּהְיֶה־בּוֹ׃

רַשִׁ״י דמו בראשו. עון הריגתו על ראשו תהא, כי הוא יגרום מיתתו: דמו בראשנו. עון הריגתו תהא עלינו:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וִיהֵי כָּל דְיִפּוֹק בַּר מִדָשֵׁי בֵּיתֵךְ לְבָרָא חוֹבַת קְטוֹלֵיהּ בְּרֵישֵׁיהּ וַאֲנַחְנָא זַכָּאִין וְכֹל דִי יְהֵי עִמָךְ בְּבֵיתָא חוֹבַת קְטוֹלֵיהּ בְּרֵישָׁנָא אִם יַד אֱנָשׁ תְהֵי בֵיהּ:
מְצוּדַת דָּוִד דמו בראשו. רצה לומר, עון מיתתו על עצמו כי פשע בנפשו: ואנחנו נקים. כי לא היה מהאפשר לשומרו מן המיתה:

כ וְאִם־תַּגִּידִי אֶת־דְּבָרֵנוּ זֶה וְהָיִינוּ נְקִיִּם מִשְּׁבֻעָתֵךְ אֲשֶׁר הִשְׁבַּעְתָּנוּ׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְאִם תְּחַוִין יַת פִּתְגָמָנָא דֵין וּנְהֵי זַכָּאִין מִמוֹמָתִיךְ דְקַיֵימְתְּ עֲלָנָא:
רַלְבַּ״ג ואם תגידי את דברינו זה. באופן שימלטו שאר יושבי העיר בזה הבית כשתודיעי להם שכבר נשבעו להחיות הנמצאים בו לא תקשרנו שבועתינו להחיותם:
מְצוּדַת דָּוִד זה. הסימן והאות הזה:

כא וַתֹּאמֶר כְּדִבְרֵיכֶם כֶּן־הוּא וַתְּשַׁלְּחֵם וַיֵּלֵכוּ וַתִּקְשֹׁר אֶת־תִּקְוַת הַשָּׁנִי בַּחַלּוֹן׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמָרַת כְּפִתְגָמֵיכוֹן כָּן הוּא וּשְׁלַחַתְנוּן וַאֲזָלוּ וְקִטְרַת יַת תּוֹרָא דִזְהוֹרִיתָא בַּחֲרַכָּא:
מְצוּדַת דָּוִד כן הוא. רצה לומר, זהו הדרך הנכון: ותשלחם. לפי שהלכו אל ההר בעצתה, אמר ותשלחם: ותקשור. בעת שבאו ישראל בארץ:
מַלְבִּי״ם ותקשור. תיכף, לבל ירגישו אח"כ בדבר:

כב וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ הָהָרָה וַיֵּשְׁבוּ שָׁם שְׁלֹשֶׁת יָמִים עַד־שָׁבוּ הָרֹדְפִים וַיְבַקְשׁוּ הָרֹדְפִים בְּכָל־הַדֶּרֶךְ וְלֹא מָצָאוּ׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲזַלוּ וְעָלוּ לְטוֹרָא וִיתָבוּ תַמָן תְּלָתָא יוֹמִין עַד דְתָבוּ רָדְפַיָא וּבְעוֹ רָדְפַיָא בְּכָל אָרְחָא וְלָא אַשְׁכָּחוּ:

כג וַיָּשֻׁבוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים וַיֵּרְדוּ מֵהָהָר וַיַּעַבְרוּ וַיָּבֹאוּ אֶל־יְהוֹשֻׁעַ בִּן־נוּן וַיְסַפְּרוּ־לוֹ אֵת כָּל־הַמֹּצְאוֹת אוֹתָם׃

רַשִׁ״י ויעברו. את הירדן:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְתָבוּ תְּרֵין גֻבְרָין וּנְחִיתוּ מִן טוּרָא וַעֲבָרוּ וַאֲתוֹ לְוַת יְהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן וְאִשְׁתְּעִיאוּ לֵיהּ יַת כָּל דְעַרָעָא יַתְהוֹן:
רַלְבַּ״ג והנה שבו שני האנשים. ביום הג' לשלוחם שהוא היום השני מהשלשה ימים שזכר יהושע כמה שאמר בעוד שלשת ימים אתם עוברים את הירדן והנה ביום השלישי מאלו השלשה ימים השכים יהושע בבקר להזדרז על זאת המלאכה כי המלאכה לה' ובאו עד הירדן הוא וכל ישראל ולנו שם טרם יעברו את הירדן והנה לא עברו את הירדן בלילה ההוא אחר עבור השלשה ימים שזכר יהושע לסבות הא' כי הש"י רצה שיתפרסם זה המופת לישראל כדי שתהיה אמונת' בו יתברך וביהושע נביאו יותר חזקה ולזה חייב להמתין עבור הירדן עד בקר יום הד', והשני הוא שהש"י רצה שיהיה המופת הזה כדי להפיל אימה ופחד על כל מלכי האמורי והכנעני ולזה היה ראוי שיהיה בעת שיראו האנשים זה המופת וזה ביום, והשלישי הוא שרצה הש"י שיתקדשו העם כדי שיהיו ראויים יותר אל שיעשה זה המופת בעבורם עם שזה הביאם לדקדק יותר בענין אלו הנפלאות כי זה ממה שיישיר' להשיג מה שהיה בהם מהפלא והזרות ולזה הוכרח לומר שלנו שם טרם יעבורו כי יחשב לפי שיעד יהושע להם שכאשר ישלמו ג' ימים יעברו את הירדן ויבא זה לחשב שיעברו את הירדן בתחלת הלילה שאחריה ומפני זה הוכרח לבאר שלא עברו את הירדן כי אם ביום כדי שיתבאר יותר לדורות הבאים אמתת זה הספור ולזאת הסבה בעינ' צוה יהושע לשנים העשר איש שירימו להם אבן אחת לאיש על שכמו למען יהיו האבנים האלה לזכרון לבני ישראל על דבר זה המופת:
מְצוּדַת צִיּוֹן המוצאות. מה שקרה להם:
מַלְבִּי״ם המצאות. יש הבדל בין קורות ובין מוצאות, הדבר שסבתו בלתי ידועה או בלתי רגילה הוא מקרה, והדבר שסבתו קרובה קרוי מוצאות, ולכן אצל יעקב אמר (בראשית מב, כט) ויגידו לו את כל הקורות אותם, כי שם לא היה ראוי שיתן אותם כמרגלים, ופה קראם מוצאות כי מן הרגיל שירגישו במרגלים החופרים את הארץ וסבתו קרובה וראויה:

כד וַיֹּאמְרוּ אֶל־יְהוֹשֻׁעַ כִּי־נָתַן יְהוָה בְּיָדֵנוּ אֶת־כָּל־הָאָרֶץ וְגַם־נָמֹגוּ כָּל־יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפָּנֵינוּ׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַרוּ לִיהוֹשֻׁעַ אֲרֵי מְסַר יְיָ בִּידָנָא יַת כָּל אַרְעָא וְאַף אִתְּבַּרוּ כָּל יָתְבֵי אַרְעָא מִן קֳדָמָנָא:
מְצוּדַת דָּוִד כי נתן. במקרא שלפניו נאמר שספרו המוצאות אותם, וכאשר תמו לספר, אמרו הנה תכלית הדבר הוא כי נתן ה׳ וכו׳:
מַלְבִּי״ם ויאמרו. ותכלית ספורם היה כי נתן ה' להם את הארץ. ממה שראוי שהצילם בדרך נס: וכי נמוגו כל יושבי הארץ מפניהם. ממה שראו איך התירא מלך יריחו ודרש אחריהם וממה שנודע להם מפי רחב:

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.