יְהוֹשֻׁעַ ה

גודל הטקסט

מְפָרְשִׁים (לחיצה להצגה או להסתרה)

א וַיְהִי כִשְׁמֹעַ כָּל־מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן יָמָּה וְכָל־מַלְכֵי הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר עַל־הַיָּם אֵת אֲשֶׁר־הוֹבִישׁ יְהוָה אֶת־מֵי הַיַּרְדֵּן מִפְּנֵי בְנֵי־יִשְׂרָאֵל עַד־עברנו [עָבְרָם] וַיִּמַּס לְבָבָם וְלֹא־הָיָה בָם עוֹד רוּחַ מִפְּנֵי בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל׃

רַשִׁ״י אשר בעבר הירדן ימה. לצד שעברו בני ישראל הוא צד של מערבי, ועד עכשיו היו בעבר מזרחי:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַהֲוָה כַד שְׁמָעוּ כָּל מַלְכֵי אֱמוֹרָאֵי דִי בְּעִבְרָא דְיַרְדְנָא מַעֲרָבָא וְכָל מַלְכֵי כְנַעֲנָאָה דִי עַל יַמָא יַת דְיַבֵּשׁ יְיָ יַת מֵי יַרְדְנָא מִן קֳדָם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד דַעֲבָרוּ וְאִתְמְסֵי לִבְּהוֹן וְלָא אִשְׁתַּאֲרַת בְּהוֹן עוֹד רוּחַ מִן קֳדָם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

מְצוּדַת דָּוִד ולא היה וכו׳. אמר בדרך הפלגה וגוזמא, כאלו הלך מעמם רוח החיוני לגודל הפחד:

ב בָּעֵת הַהִיא אָמַר יְהוָה אֶל־יְהוֹשֻׁעַ עֲשֵׂה לְךָ חַרְבוֹת צֻרִים וְשׁוּב מֹל אֶת־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל שֵׁנִית׃

רַשִׁ״י חרבות צורים. כתרגומו: אזמלון חריפין, וכן (תהלים פט מד): אף תשיב צור חרבו, כשהחריפות נהפך לצדדין ואינו חותך יפה, וכן (ישעיהו נד יז): כל כלי יוצר עליך: שנית. שמלו כבר בליל יציאתם ממצרים קהל גדול יחד, וזו פעם שנית, שכל הארבעים שנה שהיו במדבר לא נשבה להם רוח צפונית, ולא היה להם יום נוח למול, כמו ששנינו ביבמות (עא ב) ורבותינו אמרו (שם): שנית, זו פריעת מילה, שלא נתנה לאברהם אבינו:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן בְּעִידָנָא הַהִיא אֲמַר יְיָ לִיהוֹשֻׁעַ עֲבַד לָךְ אִזְמְלָוָן חֲרִיפִין וְתוּב גְזַר יַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תִּנְיָנוּת:

רַלְבַּ״ג בעת ההיא אמר ה' אל יהושע עד אז יבנה יהושע. חרבות צורים הרצון בו חרבות החדי' והם הנעשים מהנחשת אציי"ד בלע"ז, ואמנם צוהו כדי שישיגם יהושע בזה המעט מהצער שאפשר בו כי יתכן בכמו אל החרבו' שיהיו בתכלי' מהחדות ולזה תרגם יונתן אזמלון חריפין: ושוב מול את בני ישראל שנית. שב אל כלל העם וזה שכבר נמולו בצאתם ממצרים לתכלית שינחלו אז את הארץ וכאשר הטו עונותיהם ונגזר עליהם המות ואיחור עד ארבעים שנה מירושת הארץ הוצרכו עתה שנית לכמו זה הפועל ואולם שזאת המצוה מבוא בירושת הארץ הוא מבואר ממה שנאמר בתורה בפרשת לך לך כשנצטווה אברהם בזאת המצוה עם שכבר היה ראוי שיקיימו ישראל דרכי התורה בכללם לפי מה שאיפשר ואז יתכן יותר שיעשה להם הש"י זאת ההטבה והחנינה ר"ל שירשו ארץ ז' גוים הנזכירם בתורה:

מְצוּדַת דָּוִד ושוב מול וכו׳ שנית. אמר ׳שנית׳, כי גם בליל צאתם ממצרים נמולו כל ישראל יחד, כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (במדבר רבה יא ו):

מְצוּדַת צִיּוֹן צורים. חדודים, כמו (תהלים פט מד) צור חרבו:

מַלְבִּי״ם עשה לך חרבות צורים. תרגם יהונתן אזמלין חריפין, ונסמך התואר על המתואר כמו מי המרים (במדבר ה, יח), בני שלשים (בראשית נ, כג). ובב"ר (לא, ח) פי' גלבין דטינרא, ופי' צורים כמו ותקח צפורה צור (שמות ד, כה), ור"ל דאחר שאז הזה עליהם ג"כ לטהרם מטומאת מת כמ"ש חז"ל (יבמות עא ב), לכן לא יכול למולם בחרב ברזל שהוא כלי וחרב הרי הוא כחלל ויחזור ויטמא, כמבואר ברמב"ם (פ"ה מה' ט"מ), לכן מלם בצור שאינו כלי: ושוב מול כו' שנית. שכבר מלו אותם ביציאת מצרים קהל גדול יחד, ועתה שנית. ולמה שנבאר ששבט לוי לא בטלו את המילה לא במצרים ולא במדבר, אמר שנית כי רק אלה שמלת בראשונה תמול שנית, לא לשבט לוי:

ג וַיַּעַשׂ־לוֹ יְהוֹשֻׁעַ חַרְבוֹת צֻרִים וַיָּמָל אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל־גִּבְעַת הָעֲרָלוֹת׃

רַשִׁ״י גבעת הערלות. על שם המאורע נקרא, שנעשה כמין גבעה:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַעֲבַד לֵיהּ יְהוֹשֻׁעַ אִזְמְלָוָן חֲרִיפִין וּגְזַר יַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּגִבְעַתָא וּקְרָא לֵיהּ גִבְעַת עַרְלָתָא:

רַלְבַּ״ג גבעת הערלות. נקראת הגבעה בזה השם מפני הפועל שנעשה שם ר"ל מפני מילת כל העם הילודים במדבר והנה היו כלם ערלים לפי שלא היו יודעים העת אשר יצטרכו בו ליסע כי על פי ה' היו חונים כמו שהתבאר בתור' ואולי יצטרכו ליסע ביום הג' למילה והיא הסכנה לתינוק ולזה לא מל אחד מהילודים במדבר ולזאת הסבה לא עשו ישראל פסח במדבר כי אם אותו שנזכר בתורה לפי שכבר נולדו לרובם בנים אחר שתי שנים לצאתם ממצרים ומילת בניהם היתה מעכבת אותם מעשיית הפסח כמו שהתבאר בפרשת בא והנה ספר שאחר שמלו ישבו במקומם עד שחיתה המכה וזה כולו ממה שיורה שאין ראוי לנמול שיעתק ממקומו עד חיות המכה:

מְצוּדַת דָּוִד אל גבעת. בגבעת הערלות, ונקרא שם המקום על שם המאורע:

מְצוּדַת צִיּוֹן אל גבעת. בגבעת, וכן (שמות כה כא) ואל הארון, ומשפטו: ובהארון:

ד וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר־מָל יְהוֹשֻׁעַ כָּל־הָעָם הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם הַזְּכָרִים כֹּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה מֵתוּ בַמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתָם מִמִּצְרָיִם׃

רַשִׁ״י וזה הדבר. על ידי דבור מל אותם, אמר להם סבורים אתם לירש את הארץ ערלים, לא כך נאמר לאברהם (בראשית יז ט): ואתה את בריתי תשמור וגו', (שם שם ח): ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך: כל העם היוצא. לא היה אחד מהם כאן, שכלם מתו והם היו מולים, שנאמר: כי מולים היו:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְדֵין פִּתְגָמָא דִי גְזַר יְהוֹשֻׁעַ כָּל עַמָא דִנְפַק מִמִצְרַיִם דָכְרַיָא כָּל גַבְרֵי מְגִיחֵי קְרָבָא מִיתוּ בְמַדְבְּרָא בְּאוֹרְחָא בְּמִפַּקְהוֹן מִמִצְרָיִם:

מְצוּדַת דָּוִד וזה הדבר. רצה לומר, זה היה הסיבה אשר יהושע לבד מל את כל העם, ולא מלו אז זה את זה, כי איך יתכן שלא ימצא בהם מי יודע למול: כל העם. רצה לומר, כי כל העם היוצא ממצרים, שהיו נמולים וראוים למול, הלא הם מתו במדבר, ואינם למול לזולתם:

מַלְבִּי״ם השאלות (ד - ז) איך יצויר שהיו כל ישראל ערלים כמשמעות הכתובים פה, והלא שבט לוי וכן אותם שהיו פחות מבן עשרים בעת חטאו המרגלים, הם נכנסו לארץ והם היו מולים? והלא במדרש אמר ששבט לוי שמרו ברית מילה גם במדבר? - מדוע לא כפו אותם ב"ד של משה להמול, ואם מפני שלא נשבה להם רוח צפונית, הלא אמרו דהאידנא דדשו בה רבים שומר פתאים ה'. ואם מפני שלא ידעו מתי יסעו, מדוע לא הודיע להם משה בזמן שישבו ימים רבים במקום אחד, כי עתה עת להמול? ועוד דא"כ איך מלו שבט לוי כל אותם הימים? וכן הכתובים בעצמם מכופלים ומיותרים ולא יתפרשו בלא כובד ודוחק?: וזה הדבר. ר"ל זה היה הסבה שמל יהושע, ורק לאלה שנולדה בם סבה זאת מל, ר"ל כי א"א לומר שהיו כולם ערלים, דהא אותם שהיו פחותים מבן כ' בעת שלוח המרגלים שהיו מולים נכנסו לארץ, וכן על שבט לוי לא נגזרה הגזרה, וגם מבואר במדרש (במ"ר ג, ו) ששבט לוי לא בטל את המילה במדבר, כמ"ש (דברים לג, ט) ובריתך ינצורו, וא"כ לא הוצרך למול רק הבנים שהוקמו תחת אבותם, ר"ל שאבותם מתו במדבר בחטא המרגלים. והטעם, כי האמתלא שהיה לדור הזה לבטל את המילה כתבו המפ' מפני שהיה נעים ונדים בדרך ולא ידעו יום נסיעתם התיראו מלמול מפני סכנת הולד, כמ"ש (נדרים לא ב) אמול ואצא סכנה היא לולד, וחז"ל (יבמות עב א) אמרו מפני שלא נשבה להם רוח צפונית, ושבט לוי וכן הצדיקים שביניהם לא שמו לב על חששות אלה ומלו את בניהם, דאי משום רוח צפונית אמרו בגמ' (שם) דהאידנא דרשו ביה רבים שומר פתאים ה', ואי משום חולשא דאורחא היו נשארים חוץ לענן עד חיותם, וסמכו על השגחת ה'. ומשה ע"ה נענש על שלא מל בנו כמ"ש (שמות ד, כד) ויהי בדרך במלון, וצפורה מלה אותו בדרך, רק אלה שלבם לא היה שלם עם ה' חפשו עלילות ולא מלו בניהם, וב"ד של משה לא יכלו לכוף אותם ע"ז באשר היה להם אמתלא. וזה שבאר פה את מי מל ולמה מל, כי כל העם היוצא ממצרים כל אנשי המלחמה (ר"ל אלה שהיו יותר מבן עשרים) מתו בדרך, וסבת מיתתם היתה בצאתם ממצרים, כי עוד לא הטהרו מטומאת מצרים ודעותם הנפסדות:

ה כִּי־מֻלִים הָיוּ כָּל־הָעָם הַיֹּצְאִים וְכָל־הָעָם הַיִּלֹּדִים בַּמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתָם מִמִּצְרַיִם לֹא־מָלוּ׃

רַשִׁ״י לא מלו. כמו שפירשתי שלא נשבה רוח צפונית, והם שמלו עכשיו:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן אֲרֵי גְזִירִין הֲווֹ כָּל עַמָא דִי נְפַקוּ וְכָל עַמָא דְאִתְיְלִידוּ בְּמַדְבְּרָא בְּאָרְחָא בְּמִפַּקְהוֹן מִמִצְרַיִם לָא גְזָרוּ:

מְצוּדַת דָּוִד כי מולים היו. רצה לומר, כי לבד העם היוצאים היו נמולים, אבל לא הילודים במדבר ולא היו הם אם כן ראוים למול:

מַלְבִּי״ם כי מלים. כל היוצאים היו מולים (ומהם לא מל מי שנכנס מהם לארץ שהם שבט לוי ופחות מבן עשרים): וכל העם הילודים כו' לא מלו. ר"ל אבותם לא מלו אותם (כי פעל מל בקל הוא תמיד פעל יוצא):

ו כִּי אַרְבָּעִים שָׁנָה הָלְכוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר עַד־תֹּם כָּל־הַגּוֹי אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַיֹּצְאִים מִמִּצְרַיִם אֲשֶׁר לֹא־שָׁמְעוּ בְּקוֹל יְהוָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לָהֶם לְבִלְתִּי הַרְאוֹתָם אֶת־הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבוֹתָם לָתֶת לָנוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן אֲרֵי אַרְבְּעִין שְׁנִין הֲלִיכוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמַדְבְּרָא עַד דְסָף כָּל עַמָא גַבְרֵי מְגִיחֵי קְרָבָא דִנְפַקוּ מִמִצְרַיִם דְלָא קַבִּילוּ לְמֵימְרָא דַייָ דְקַיֵם יְיָ לְהוֹן בְּדִיל דְלָא לְאַחֲזָיוּתְהוֹן יַת אַרְעָא דְקַיֵם יְיָ לַאֲבָהַתְהוֹן לְמִתַן לָנָא אַרְעָא עַבְדָא חֲלַב וּדְבָשׁ:

מְצוּדַת דָּוִד עד תום וכו׳. ואם כן, לא היה מי מהנמולים להיות ראוי והגון למול זולתו: אשר נשבע. אשר בעבור זה נשבע ה׳ להם לבלתי וכו׳:

מְצוּדַת צִיּוֹן זבת. מלשון זיבה ונטיפה:

מַלְבִּי״ם כי. למה לא מלו את בניהם ולמה לא כפו בית דינו של משה אותם על המילה, אומר הב"ד לא יכלו לכופם, כי ארבעים שנה הלכו וכו', והיו נעים ונדים תמיד במדבר והיה להם אמתלא לבטל המילה משום חולשא דאורחא. והגם שאם היו ישרים בלבותם לא היו שמים לב לזאת כמו ששבט לוי מלו, הלא סבת הנעתם במדבר היה עד תום כל הגוי וכו' אשר לא שמעו בקול ה', ולא היו צדיקים. והראיה, אשר נשבע ה' להם לבלתי הראותם את הארץ, כי ידע שאין זכאים לכך:

ז וְאֶת־בְּנֵיהֶם הֵקִים תַּחְתָּם אֹתָם מָל יְהוֹשֻׁעַ כִּי־עֲרֵלִים הָיוּ כִּי לֹא־מָלוּ אוֹתָם בַּדָּרֶךְ׃

רַשִׁ״י ואת בניהם הקים תחתם. ואת בניהם שהקים תחתיהם הם הילודים במדבר, אותם מל יהושע:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְיַת בְּנֵיהוֹן דְקָמוּ בַתְרֵיהוֹן יַתְהוֹן גְזַר יְהוֹשֻעַ אֲרֵי עֲרֵלִין הֲווֹ אֲרֵי לָא גְזָרוּ יַתְהוֹן בְּאָרְחָא:

מְצוּדַת דָּוִד הקים תחתם. אשר הקים תחתם: אותם מל יהושע. ולא נמולו עד אז כי ערלים היו עד הזמן ההוא, כי היוצאים ממצרים לא מלו בניהם בהיותם בדרך, ולא היו אם כן נמולים להיות הגון וראוי להמול זולת יהושע:

מַלְבִּי״ם ואת בניהם. שנולדו להם במדבר, אשר אותם הקים תחתם, כמ"ש (במדבר יד, לא) וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה והבאתי אותם וכו', אתם מל יהושע כי ערלים היו, כי אבותם לא מלו אותם בדרך, ר"ל כי היה להם אמתלא בסבת הדרך שנעים ונדים בו. אבל את שבט לוי ובנים אשר נולדו לאלה שהיו בזמן הגזרה פחותים מבן עשרים שהיו צדיקים לא הוצרך יהושע למול:

ח וַיְהִי כַּאֲשֶׁר־תַּמּוּ כָל־הַגּוֹי לְהִמּוֹל וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם בַּמַּחֲנֶה עַד חֲיוֹתָם׃

רַשִׁ״י וישבו תחתם. באתרהון, ולא צרו על העיר: עד חיותם. מן המכה:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַהֲוָה כַּד שְׁלִימוּ כָל עַמָא לְמִגְזַר וִיתֵבוּ בְּאַתְרֵיהוֹן בְּמַשְׁרִיתָא עַד דְאִתַּסִיאוּ:

מְצוּדַת צִיּוֹן תחתם. במקומם: חיותם. ענינו רפואה, כמו (ישעיהו לח כא) וימרחו על השחין ויחי:

מַלְבִּי״ם וישבו תחתם. באשר הם חשו עד עתה לסכנת הדרך לא זזו עד שנתרפאו:

ט וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־יְהוֹשֻׁעַ הַיּוֹם גַּלּוֹתִי אֶת־חֶרְפַּת מִצְרַיִם מֵעֲלֵיכֶם וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא גִּלְגָּל עַד הַיּוֹם הַזֶּה׃

רַשִׁ״י גלותי. הסירותי את חרפת מצרים, שהיו אומרים: ראו כי רעה נגד פניכם, כוכב אחד יש ששמו 'רעה' והוא סימן של דם, רואין אנו אותו עליכם במדבר, והוא שאמר משה במדבר (שמות לב יב): למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם, והם אינם יודעים שהוא דם מילה, וכשמלו בימי יהושע ובא אותו הדם, הוסרה אותה החרפה שעדיין ערב רב שעלו עמהם היו מונים להם, כך דרש ר' משה הדרשן: גלותי. הסירותי, כמו (תהלים קיט כב): גל מעלי חרפה, (בראשית כט י): ויגל את האבן:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַר יְיָ לִיהוֹשֻׁעַ יוֹמָא דֵין אַעֲדֵית יַת חִיסוּדֵי מִצְרָאֵי מִן קֳדָמֵיכוֹן וּקְרָא שְׁמָא דְאַתְרָא הַהוּא גִלְגְלָא עַד יוֹמָא הָדֵין:

רַלְבַּ״ג היום גלותי. הסירותי מעליכ' חרפת מצרים ירצה לפי מה שאחשוב בחרפת מצרים אמונותיהם הנפסדות כי ענין הפסח היה מביא ישראל להעתיק מהאמונו' ההם כמו שביארנו בפרשת בא ואמנם אמר זה כי עד עתה סרה זאת המצוה מהם לסבה שזכרנו ולזה סמך לזה שכבר עשו שם את הפסח בי"ד יום לחדש ואפשר שיהא הרצון בזה ההמשך לתאות המשגל כי המצרים היו פרוצים בעריות כמו שאמר בתורה בפרשת העריות כמעשה ארץ מצרים וגו' ולפי שהמילה מכוונת להחליש כח זה האבר הוא מבואר שבענין המילה תסור מעליהם חרפת מצרים ויהיו יותר גדורי' בענין המשגל ואפשר שנאמר עוד שהרצון בזה שכבר הסיר מהם חרפת מצרים שהיו אומרים כי ברעה הוציאם להרוג אותם ולכלותם לא להנחילם הארץ והנה בהיותם מתאחרים במדבר ארבעים שנה היתה להם זאת החרפ' ואולם עתה ייעד אותם שכבר ירשו את הארץ אחר שכבר קיימו זאת המצוה ותסור מעליהם זאת החרפה והביאור הראשון הוא הנראה יותר ואם לא מצאנוהו לאחד מן הקודמי' אשר הגיעו אלינו דבריהם:

מְצוּדַת דָּוִד היום גלותי. עתה העברתי מעליכם מה שהיו המצרים מחרפים לאמר, הלא הם ערלים כמונו, וחרפה יחשב לישראל, כמו שכתוב (בראשית לד יב) כי חרפה היא לנו:

מְצוּדַת צִיּוֹן גלותי. מלשון גלגל וסבוב:

מַלְבִּי״ם היום גלותי. כי מה שנתרשלו במצות מילה היה מצד כי עוד לא הטהרו מגלולי מצרים, ששם היו ערלים, כמ"ש (לעיל ה) בדרך בצאתם ממצרים, והיום גלותי חרפה זו מעליכם, והערלה היתה חרפה כמ"ש (בראשית לד, יד) לאיש אשר לו ערלה כי חרפה היא לנו, ור"ל שנחלתם חרפה זו ממצרים:

י וַיַּחֲנוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל בַּגִּלְגָּל וַיַּעֲשׂוּ אֶת־הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב בְּעַרְבוֹת יְרִיחוֹ׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּשְׁרוֹ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּגִלְגָלָא וַעֲבַדוּ יַת פִּסְחָא בְּאַרְבַּעַת עַשְׂרָא יוֹמָא לְיַרְחָא בְּרַמְשָׁא בְּמֵישְׁרֵי יְרִיחוֹ:

מְצוּדַת דָּוִד בערב. אחר חצות היום קרוי ערב, כי אז נוטה החמה לבית מערב:

מַלְבִּי״ם ויעשו את הפסח. כי בעוד היו ערלים לא יכלו לעשותו:

יא וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח מַצּוֹת וְקָלוּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה׃

רַשִׁ״י ממחרת הפסח. יום הנפת העומר שהקריבו עומר תחלה, ומז' באדר שמת משה שפסק המן, היו מסתפקין עד עכשיו ממן שבכליהם שלקטו בשבעה באדר, שנאמר (שמות טז לה): את המן אכלו ארבעים שנה, והלא מ' שנה חסר שלשים יום, שהרי תחלת ירידת המן בט"ו באייר, אמור מעתה בחררה שהוציאו ישראל ממצרים, טעמו טעם מן:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲכַלוּ מֵעִבּוּרָא דְאַרְעָא מִבָּתַר פִּסְחָא פַּטִיר וּקְלִי בִּכְרַן יוֹמָא הָדֵין:

רַלְבַּ״ג ויאכלו מעבור הארץ. הנה אמר זה לפי שלא הותר להם החדש עד ממחרת הפס' ובזה ראיה שמה שאמר בתורה ממחרת השבת יניפנו הכהן הרצון בו ממחרת הפסח והוא י"ו בניסן לא ממחרת שבת בראשי' כמו שהיו אומרים הצדוקים שאם היה הענין כן הנה לא ימלט הענין מחלוקת אם שנא' שכבר קרה אז שהי' פסח ביום השבת או בזולת יום השבת ואם היה בזולת יום השבת הנה יצטרך לו' כי טעו יהושע וישראל בזה וזה דבר בלתי אפשר ואם היה בשבת הנה לא היה ראוי שייחסהו אל מה שהוא במקרה אבל ראוי שייחסהו אל מה שהוא בעצם ויאמ' ממחרת השבת כי הם לא עשו זה לפי זה הדע' מפני היות היום ההוא מחרת הפסח אבל מפני היותו ממחרת השבת ולזה הוא מבואר שמ"ש בתורה ממחרת השבת אין רצון בו שבת בראשי' אבל הרצון בו ממחרת הפסח כי הפסח תקרא שבת ר"ל היום החמשה עשר:

מְצוּדַת דָּוִד ממחרת הפסח. ממחרת יום א׳ של פסח, שהוא זמן הקרבת העומר, וקרבו העומר, והדר אכלו:

מְצוּדַת צִיּוֹן מעבור. תרגום של ׳דגן׳ הוא עבורא (דברים כח נא) וקלוי שבלים צלוים, כמו (ויקרא ב יד) אביב קלוי באש: בעצם היום. רצה לומר, בגופו של יום, כמו (שם כג יד) עד עצם היום הזה, ורצה לומר, לא בלילה שלפניו, עם כי הלילה הולך אחר היום:

מַלְבִּי״ם השאלות (יא - יב) מה שפירש"י ע"פ דברי חז"ל (קידושין לח א) שאכלו מעבור הארץ היינו מן החדש, ממחרת הפסח שהוא ששה עשר בניסן אחר הקרבת העומר, לא יסכים עם הפשט, שמחרת הפסח בכ"מ בתורה הוא ממחרת שחיטת הפסח שהוא יום ט"ו? ועוד מדוע אמר תחלה מעבור הארץ ואח"כ אמר מתבואת ארץ? ועוד דא"כ הול"ל וישבות המן באכלם מעבור הארץ ומלת ממחרת מיותר? וגם יהיה אריכת הלשון, כי לפ"ז הול"ל וישבת המן ממחרת הפסח ויאכלו מצות וקלוי מתבואת ארץ כנען? וגם מ"ש בשנה ההיא אינו מדויק כי הלא כן אכלו מעתה ועד עולם? ויאכלו מ"עבור" הארץ. לפי הפשט יש הבדל בין עבור ובין תבואה, עבור הוא יבול הארץ משנה העברה (ונקרא עבור על שעברה הארץ עליה פריה עוד הפעם), ותבואה היא תבואת השנה ההיא שהביאה הארץ בשנה הזאת. ומחרת הפסח בכל התורה הוא יום ט"ו בניסן שהוא מחרת שחיטת הפסח, כמו (במדבר לג, ג) ממחרת הפסח יצאו ב"י, ופי' שביום ט"ו בניסן אכלו מצות לצאת ידי מצות היום, וקלוי לפרפראות, מעבור הארץ, שהוא מתבואה הישנה, כי לא יכלו לאכול מתבואה החדשה מפני שלא נקרב העומר (ואגב יודיע שכ"ז שהיה בידם מן לא אכלו תבואה, רק באותו יום לצורך מצות מצוה ומעט קלוי לפרפרת, וז"ש בעצם היום הזה:

יב וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת בְּאָכְלָם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ וְלֹא־הָיָה עוֹד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מָן וַיֹּאכְלוּ מִתְּבוּאַת אֶרֶץ כְּנַעַן בַּשָּׁנָה הַהִיא׃

רַשִׁ״י ולא היה עוד לבני ישראל מן. לפיכך, ויאכלו מעבור הארץ, אם היה להם מן לא היו אוכלים מן התבואה, שהמן היה נוח להם, משל אומר לתינוק מפני מה אתה אוכל פת שעורין, לפי שאין לי פת חטין, לכך נאמר: ולא היה עוד וגו':

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּפְסַק מַנָא מִיוֹמָא דְבַתְרוֹהִי בְּמֵיכַלְהוֹן מֵעִיבּוּרָא דְאַרְעָא וְלָא הֲוָה עוֹד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מַנָא וַאֲכַלוּ מֵעֲלְלַת אַרְעָא דִכְנַעַן בְּשַׁתָּא הַהִיא:

רַלְבַּ״ג וישבת המן ממחרת. הנה מצאנו בזה דעת לרבו' ז"ל קצת' אמ' שלא ירד המן אחר שמת משה אלא שכבר לקטו ממנו מה שהספיק להם עד זה הזמן ועשו ממנו חלות וקצת' אמ' שכבר ירד המן עד היום ההוא ואחשוב שאשר הביא האו' שלא ירד המן אח' שמת משה אל זה המאמ' הוא היותו מרחיק היותו מסורה מהנבי' מופת אחר מותו ולפי שזה המופ' הנפלא א"א שיהי' על יד נביא זולת משה חוייב ממנו שלא ירד המן אחר מותו לא הסבי' שהי' נעש' אח' זה על יד יהושע ואשר נר' לנו לפי מה שהשרשנו מענין המופתים בסוף המאמ' הו' מספר מלחמו' ה' הוא שזה המופ' הנעש' על יד משה בענין המן נשאר עד היום הזה שאכלו מן החדש הלא תרא' כי מופת שמן המשח' היה נשאר תמיד כמו שביארנו במקומו וממה שיורה על זה הוא אומר וישבת המן ולא אומ' ויכלה המן וזה ממה שיורה שכבר היה יורד עד היום הזה ועוד כי בתורה כשנזכר' ירידת המן זכר המן אכלו עד בואם אל ארץ נושבת וזה ממה שיורה שכל זה הענין נעשה על יד משה וכב' ביארנו בספר מלחמו' ה' איך יתכן זה:

מְצוּדַת דָּוִד וישבות המן. אף כי מיום מיתת משה בשבעה באדר פסק המן מלירד, מכל מקום היו נזונים בנס ממן שבכליהם, ובאכלם מעבור הארץ לא מצאו עוד: ויאכלו. התחילו לאכול:

מְצוּדַת צִיּוֹן וישבות. ענין בטול, כמו (ישעיהו יד ד) שבת נוגש:

מַלְבִּי״ם וישבת המן ממחרת. וע"י שהתחילו לאכל מעבור הארץ נשבת המן ממחרת אותו היום, ר"ל ביום ששה עשר בניסן, ואחר שלא היה להם מן וגם שנקרב העומר ויאכלו מתבואת ארץ כנען בשנה ההיא (מלת בשנה ההיא תואר אל התבואה), ר"ל שאכלו מן התבואה שגדלה בשנה ההיא ר"ל תבואה החדשה (וזה כפיר"ת שהביאו התוס' קדושין (לז ע"ב) ר"ה (יג ע"א), וכן פי' הגמ' שם בשלמא למ"ד מושב כ"מ שאתם יושבים משמע היינו דכתיב ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח, ממחרת הפסח אכיל מעיקרא לא אכיל, אלמא אקריב עומר והדר אכיל, אלא למ"ד מושב לאחר ירושה וישיבה, ניכול לאלתר, לא הוי צריכי דהוי מסתפקי ממן שבכליהם. וקושית הגמ' אינו ממ"ש ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח, רק ממ"ש וישבות המן ממחרת (שהוא בט"ז ניסן) ויאכלו מתבואת ארץ כנען, וז"ש ממחרת הפסח אכיל מעיקרא לא אכיל, כי מחרת הפסח שבלשון הגמ' הוא ששה עשר, ור"ל בששה עשר אכלו לא מעיקרא, דהא בקרא כתיב ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח שביום מחרת הפסח (שבלשון תורה הוא יום ט"ו) אכלו מעבור מן הישן, רק למחרתו, בששה עשר שהוא מחרת הפסח בלשון הגמ' אכלו מתבואת ארץ כנען (ומפרשי הש"ס הבינו שמ"ש ממחרת הפסח אכיל מוסב על מחרת הפסח דכתיב בכתוב, ובאמת הוא לשון חכמים דקרי לששה עשר בשם מחרת הפסח. ומיושב ק' התוס' שם על פי' ר"ת). וכן יתפרש מ"ש בירושלמי (חלה פ"ב ה"א) עמ"ש ר"י דחדש אינו נוהג רק לאחר ירושה וישיבה התיב ר' בון בר כהנא ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח לא בששה עשר, התיב ראב"י והכתיב ממחרת הפסח יצאו ב"י מארץ מצרים לא בט"ו יצאו, עכ"ל. ור"ל שניהם מקשין על דברי ר' ישמעאל, ר' בון מקשה הכתיב ויאכלו מעבור הארץ (מהישינה) ממחרת הפסח (בט"ו) ולא בששה עשר (שאז אכלו מהחדש, כמ"ש וישבת המן ממחרת (בט"ז) ויאכלו מתבואת ארץ כנען). וראב"י מותיב לחזק קושיית ר' בון בל תאמר דמחרת הפסח דקרא הוא ט"ז ניסן כמו שהוא בלשון חכמים, וא"כ לא משתמע מידי מכתוב זה, לכן מביא ראיה דמחרת הפסח שבלשון הכתוב הוא הוא יום ט"ו:

יג וַיְהִי בִּהְיוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּירִיחוֹ וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה־אִישׁ עֹמֵד לְנֶגְדּוֹ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ וַיֵּלֶךְ יְהוֹשֻׁעַ אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ הֲלָנוּ אַתָּה אִם־לְצָרֵינוּ׃

רַשִׁ״י בהיות יהושע ביריחו. מכאן לעיבורה של עיר שהיא מן העיר, שאי אפשר לומר בתוך יריחו: הלנו אתה. הלמסעדנא אתיתא:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַהֲוָה כַּד הֲוָה יְהוֹשֻׁעַ בִּירִיחוֹ וּזְקַף עֵינוֹהִי וַחֲזָא וְהָא גַבְרָא קָאִים לְקִבְלֵיהּ וְחַרְבֵּיהּ שְׁלִיפָא בִּידֵיהּ וַאֲזַל יְהוֹשֻׁעַ לְוָתֵיהּ וַאֲמַר לֵיהּ הַלְמִסְעַדָנָא אַתֵיתָא אִם לְבַעֲלֵי דְבָבָנָא:

רַלְבַּ״ג ויהי בהיות יהושע ביריחו. ראוי שתדע שזה הענין היה במרא' הנבוא' ויורה על זה מ"ש תכף ויאמר ה' אל יהושע כי הוא רחוק הראו' המלאך בהקיץ ובהשתמש החושים על מנהגיה' והנה הרצון באמרו ויהי בהיות יהושע ביריחו מחשבתו משוטטת שם איך יעשה לאחרית העם היושב בה ומפני זה נדמה לו דבר מעניני המלחמה ורא' המלאך כאילו חרבו שלופה בידו ולזאת הסב' ג"כ שאל לו במרא' הנבואה הלנו אתה אם לצרינו כמנהג הנלחמים וענהו כי אין הענין כמו שחשב אבל הוא שר צבא ה' והשר הוא הממונה להשגיח בישר' הוא אשר באמצעותו יביא הש"י הנבוא' לנביא מאת הש"י ואמ' לו שיחלוץ נעלו מעל רגלו כדי שירגיש בענין המקום שהוא בו כי הוא קדש וענין נבואיי אלהי לא פועל דמיוני ואז הרגיש יהושע בשזאת ההשגה היא השגה נביאויית וזכר הנבואה שהגיע לו בזה המקום וקודם שיתחיל בזכרון הנבואה ההיא ספר שיריחו היתה סוגרת ומסוגרת מפני בני ישראל באופן שלא יוכל אחד לצאת משם ולא ליכנס שם וזכר זה לפי שמזאת הסיבה נצטרכו בהחרמתם' לזה המופת שהיישיר אותו אליו השם יתעלה בזאת הנבואה:

מְצוּדַת דָּוִד ביריחו. רצה לומר, בגבול יריחו: הלנו. בה״א השאלה, לומר אם באת לעזור לנו מול האויב, או לעזור להאויב:

מְצוּדַת צִיּוֹן שלופה. חלוצה מתערה, כמו (איוב כ כה) שלף ויצא מגוה:

מַלְבִּי״ם השאלות (יג - טו) יפלא מאד אם נתגלה האיש אליו בדרך הנבואיי עד שידע שזה התגלות מלאך ה', איך הסתפק שיהיה עוזר לצרי ישראל והלא ה' הבטיח לו שיהיה עמו ולא ירפהו ולא יעזבהו? ואם נתגלה אליו שלא בדרך הנבואיי ולא הכיר בו שהוא מלאך ה', א"כ איך הלך אליו יהושע לבדו ולא שלח אחד מאנשיו לשאול אותו על צורך ביאתו? ואיך יאמר לאיש יחידי הלנו אתה וכו' מה יושיעהו זה? ואיך השתחוה לו תיכף שאמר אליו כי מלאך הוא אולי מרמה ומצחק בו? גם מה היה תכלית המראה הזאת בכללה?: ויהי בהיות יהושע ביריחו. כשהלך לכבוש את יריחו והיה סביב ליריחו (וחז"ל אמרו (נדרים נו ב) מכאן לעבורה של עיר שהיא כעיר, טרם התגלה אליו דבר ה' (כמ"ש ו, ב) ויאמר ה' אל יהושע) ראה את המלאך שהוא אמצעי תמיד בהגעת הנבואה אל הנביא, א] בדמות איש, ב] שראה שאוחז חרב שלופה בידו, ג] ראה שעומד לנגדו. והנה יהושע הכיר שהוא מלאך, שכן היו מכירים המלאך הנראה אליהם בחזון, וגם ידע מדוע התגלה בחרב שלופה, שזה מורה שהנבואה הבאה תהיה מעניני מלחמת יריחו שיכבשוה בחרב, אולם לא ידע מדוע עמד לנגדו, כי אם בא ללכת בראשם להלחם עם האויב צריך להיות פניו נגד האויב לא נגד ישראל. והנה העזר האלהי שיגיע אל ישראל במלחמתם יהיה בשני פנים, א] עזר מעט, בענין שהם יצטרכו להלחם בחרבם ובקשתם והשם יחזקם ויאמצם בל ירך לבבם ויתן להם כח לעשות חיל. ב] עזר גדול, בענין שהם לא יצטרכו להלחם כלל רק ה' ילחם להם והם ירדפו לפשט את החללים. ואם היה יהושע רואה פני המלאך נגד האויב היה יודע כי יעשה להם תשועה רבה שהוא בעצמו ילחם בעבורם נגד האויב, אבל ע"י שראה פניו נגד יהושע חשב כי לא בא להלחם עם האויב רק לחזק ידי ישראל הלוחמים, וזה משענה קטנה, וזה ששאל לו הלנו אתה, ר"ל אם באת רק לנו בעבורנו לחזקנו שנלחם אנחנו, אם לצרינו, או אם באת להלחם עם צרינו:

יד וַיֹּאמֶר לֹא כִּי אֲנִי שַׂר־צְבָא־יְהוָה עַתָּה בָאתִי וַיִּפֹּל יְהוֹשֻׁעַ אֶל־פָּנָיו אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ וַיֹּאמֶר לוֹ מָה אֲדֹנִי מְדַבֵּר אֶל־עַבְדּוֹ׃

רַשִׁ״י עתה באתי. לעזרתך, שאין אדם יכול להלחם עליה ולתופשה להפיל החומה, אבל בימי משה רבך באתי ולא חפץ בי, שנאמר (שמות לג טו): אם אין פניך הולכים וגו':

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַר לָא אֲרֵי אֲנָא מַלְאַךְ שְׁלִיחַ מִן קֳדָם יְיָ כְּעַן אֲתֵיתִי וּנְפַל יְהוֹשֻׁעַ עַל אַפּוֹהִי עַל אַרְעָא וּסְגִיד וַאֲמַר לֵיהּ מַה רִבּוֹנִי מְמַלֵיל עִם עַבְדֵיהּ:

מְצוּדַת דָּוִד ויאמר לא. רצה לומר, לא באתי לעזור לאויבי ישראל, כי אני שר של ישראל הקרואים צבא ה׳, ומה שלא ראיתני עד הנה, הוא בעבור כי עתה באתי, ולא מאז: מה אדוני מדבר. רצה לומר דבר דבריך והנני לקיימם כהעבד המקיים דברי האדון:

מְצוּדַת צִיּוֹן אל פניו. לפניו, רצה לומר, לפני העומד לנגדו:

מַלְבִּי״ם ויאמר לא. השיב אל תסתפק בזה, כי באמת אני שר צבא ה', ר"ל לא באתי יחידי רק יש ויש אתי רבבות מחנות צבא עליונים היוצאים להלחם עם האויב ואני שר הצבא ההולך בראשם, ומה שראיתני עומד ופני נגדך הוא מצד כי עתה באתי בפעם הראשון, כי עוד לא נשקה המלחמה רק באתי להודיעך איזה ענין נבואיי, ולכן נפל על פניו בשראה כי דבר לו אליו ושאל מה אדוני מדבר אל עבדו:

טו וַיֹּאמֶר שַׂר־צְבָא יְהוָה אֶל־יְהוֹשֻׁעַ שַׁל־נַעַלְךָ מֵעַל רַגְלֶךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עֹמֵד עָלָיו קֹדֶשׁ הוּא וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כֵּן׃

רַשִׁ״י שר צבא ה'. ישראל שהוא צבא לה', ומיכאל היה, שנאמר (דניאל י כא): מיכאל שרכם:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַר מַלְאָכָה דִשְׁלִיחַ מִן קֳדָם יְיָ לִיהוֹשֻׁעַ שְׁרֵי סִינָךְ מֵעַל רִגְלָךְ אֲרֵי אַתְרָא דִי אַתְּ קָאִים עֲלוֹהִי קַדִישָׁא הוּא וַעֲבַד יְהוֹשֻׁעַ כֵּן:

מְצוּדַת דָּוִד קדש הוא. ומהראוי לעמוד עליה יחף:

מְצוּדַת צִיּוֹן של. הסר וכן במשה (שמות ג ה) של נעליך:

מַלְבִּי״ם ויאמר וגו' של נעלך. ר"ל מהר יגלה דבר ה' אליך, וצריך שתפשוט בגדי החומר מעליך, להיות מוכן אל הנבואה אשר באתי להגיעה אליך ולהכינך אל קבלת השפע הנבואיית. וחז"ל אמרו (ב"ר צז, ג) עתה באתי אבל בימי משה רבך באתי ולא חפץ בי, כי בין נבואת משה ובין נפלאותיו היו שלא ע"י אמצעי מלאך או שליח כנודע:

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.