כתובות י

מי שהיה נשוי. (מתניתין). יורשי הראשונה. אם מתו נשיו אחריו עד שלא הספיקו לגבות ובגמרא דייקינן מינה ב"ח מאוחר שקדם וגבה (אי) מה שגבה גבה (או לא) ולהכי איצטריכא הך רישא אי נמי אגב סיפא תניא:

וגרסינן בירושלמי מתני' לענין כתובה אבל לענין מזונות שתיהן שוות:

נשא את הראשונה ומתה: בחייו:

נשא שניה ומת הוא: ויורשי הראשונה באין ותובעין כתובת בנין דכרין כמו ששנינו [דף נב ב] בנין דכרין די יהויין ליכי מינאי כו' ובאין ורוצין לחלוק ירושת אביהם:

שניה ויורשיה קודמין: שהיא בעלת חוב אבל ראשונים באים לירש את אביהן דהא אינון ירתון תנן לפיכך פורעין את החוב והשאר ירושה:

גמ' דאין אדם מוריש שבועה לבניו: לפי שהיא היתה חייבת לישבע שלא נפרעת כיון שבאה ליפרע מנכסי יתומים ויורשיה אינן יכולין לישבע אלא שלא פקדתנו הלכך לא שקלי:

ש"מ אחת בחייו ואחת במותו יש לראשונים כתובת בנין דכרין: ולא אמרי' כי תיקון כתובת בנין דכרין דוקא היכא דמתו שתיהן בחייו וכתובת האחת מרובה משל חברתה דאלו נוטלין כתובת אמן ואלו נוטלין כתובת אמן והשאר חולקות בשוה דהשתא אתו תרוייהו בתורת בנין דכרין שהיא ירושת האב ולא אתו לאינצויי אבל אחת בחייו ואחת במותו דיורשי שניה באין על כתובת אמן בתורת חוב אמן ולא מאביהן באת להם ובני

ראשונה באין ליטול חלק יתר מכח ירושת האב דהא ירתון תנן לא שקלי דלמא אתי לאינצויי ולומר לא תטלו בירושת אבינו יותר ממנו הא לא אמרינן. ויש מי שאומרים דכי אמרינן אחת בחייו ואחת במותו יש להן כתובת בנין דכרין [ה"מ הוא שכבר מתה השניה] דכיון דאף בני שניה יורשין כתובת אמן אע"פ שאין יורשין אותה מכח אביהם ליכא למיחש לאינצויי אבל היכא דקיימא שניה כיון שאין בניה נוטלין כלום אף בני הראשונה לא שקלי כתובת בנין דכרין דבכי האי גוונא ודאי חיישינן לאינצויי זהו דעת רבינו חננאל ומקצת גאונים ז"ל והך סברא ליתא דכי היכי דדייקינן מיקדם הוא דקדמי הא איכא שקלי ה"נ איכא למידק בדידה מיקדם הוא דקדמה הא איכא שקלה ועוד דאם איתא דלא שקלי בחייה אף לאחר מיתתה לא שקלי דבתר שעת מיתה [דאב] אזלינן כדמסקינן בסמוך במועטים ונתרבו דאין להם כתובת בנין דכרין אלא ודאי אפילו בחייה יש להם:

כתובה נעשית מותר לחברתה: דאע"ג דלא תיקון כתובת בנין דכרין אא"כ יש מותר על שתי הכתובות דינר דלא מיעקרא נחלה דאורייתא כדתנן בפרקין הני מילי כי מתו שתיהן בחייו דתרוייהו אתו בתורת בנין דכרין אבל אחת בחייו ואחת במותו שהשניה נגבית בתורת חוב אין לך ירושה גדולה מזו ולא מיעקרא נחלה דאורייתא שכשמת נפלו נכסים לפני יורשין וכשיוצא שטר חוב על אביהם אלו ואלו עושין מצוה לפרוע חובת אביהם והיא היא ירושתן לפיכך כתובה זו נעשית כמותר לירושה וגובין יורשי ראשונה כתובת בנין דכרין. ויש מי שאומר דנהי דכתובה נעשית מותר לחברתה אין בני הראשונה נוטלין כלום אלא כשהנכסים מספיקין לשתי כתובות שלא תיקנו כתובת בנין דכרין אלא כשיכולין ליטול כל הכתובה אבל ליטול מקצת לא תקינו ואין זה כלום וכמו שכתוב בחידושי הרשב"א ז"ל:

וש"מ דכתובת בנין דכרין לא טרפא ממשעבדי כו': כתב הרמב"ן דמהא שמעינן שכל מי שאינו טורף מן הלקוחות אינו גובה מנכסים משועבדין למלוה בשטר ונפקא מינה למלוה על פה מוקדמת ומלוה בשטר מאוחרת דלמלוה בשטר יהבינן למלוה על פה לא יהבינן וכ"כ הרי"ף בתשובה ובודאי דמהא לא איריא דהכא מכ"ש מוכח דאם איתא דטרפא ממשעבדי כ"ש שקודמת לבני שניה אלא ודאי ירתון תנן ומשום הכי לא קדמה וכ"ש דלא טרפא ממשעבדי אבל במלוה ע"פ איכא למימר דנהי דלא טרפא מלקוחות משום תקנתן דלית לה קלא אף על פי כן קודמת היא למלוה בשטר אבל סמכו דין זה עוד לקמן בריש פרק אלמנה ניזונית [דף צו ב] אמר ר' יוסי מוכרת וכותבת סתם וכך כחה יפה ופירשו בירושלמי [שם הלכה ג'] בא מלוה בשטר אומרת לכתובה מכרתי בא מלוה בעדים אומרת למזונות מכרתי ופירוש אם בא מלוה בשטר לטרוף המשועבדים ולהוציא מיד הלקוחות הדמים שהרי היא מוכרת לי"ב חדש ולוקח מפרנס אחד לשלשים יום אומרת לכתובה מכרתי וקודמת ואם מכרה למזונות הם מוציאים הדמים מידה אלמא אף על גב דמזונות קודמין למלוה בשטר כיון דלמזונות לא טרפה ממשעבדי הרי היא כמאוחרת לגבי מלוה בשטר דטרפא ממשעבדי ועוד סמכו דין זה מדאבעיא לן בר"פ אלמנה [דף צז א] מוכרת למזונות מהו שתחזור ותטרוף לכתובתה ואם איתא דמלוה על פה יש לה קדימה על מלוה בשטר וה"ה למזונות א"כ לענין זה כתובה ומזונות כי הדדי נינהו והיכי סליק אדעתין דטורפת לכתובתה וכי מי שיש לו על חבירו שני חובות היוצאים ביום אחד ומכרו ב"ד קרקע להגבות אחד מהם כלום יכול לטרפו בשביל האחר והא אמרינן בפרקין [דף צא ב] דאילו אמרו ליה דמי קטינא סלוקי סלקוה וכ"ש זו שמכרה לעצמה אלא ודאי הא דאיבעיא לן היינו משום דכיון דלמזונות מכרה הרי היא כאילו מכרה בשביל חוב מאוחר ומש"ה [איכא למימר] שטורפת אותו בשביל כתובתה שהיא כחוב מוקדם ואע"ג דאסיקנא התם דלא דמ"מ אחריות דנפשה קבילה עילוה אפילו הכי ממאי דאיבעיא לן למדנו דין זה והרשב"א ז"ל דוחה ואומר דבמזונות הקלו ועשאום כאילו לא חל שעבודן מעיקרא אלא כאילו בכל יום חל שעבוד מזונות אותו יום ולפיכך מלוה בשטר שקדמה קודם הגעת זמן המזונות היא קודמת בגוביינא מה שאין כן במלוה בעלמא ודברי הרי"ף ז"ל נראים עיקר מיהו דוקא בשבאו לגבות מן הקרקעות אבל ממטלטלי אפילו מלוה בשטר מוקדמת ומלוה על פה מאוחרת אם באו לטרוף כאחד חולקין לפי שאין דין קדימה במטלטלין ואם בא מלוה על פה וגבתה מה שגבתה גבתה דכל שאין בה דין קדימה מה שגבה גבה:

דתנן מי שהיה נשוי ב' נשים כו' והיתומים מבקשין כתובת אמן: שהכתובה האחת מרובה מחברתה ואומרים בניה כתובת בנין דכרין נטול וכן אתם והשאר נחלוק כשאר כל ירושות לפי חשבון הגולגולת:

ואין שם אלא כדי שתי כתובות חולקות בשוה: דכל היכא דלא מקיימא נחלה דאורייתא לא תקון רבנן כתובת בנין דכרין:

ואם אמרו היתומים: בני הכתובה הגדולה:

הרי אנו מעלין דמי נכסי אבינו: לקבלן עלינו ביוקר כדי דינר יותר על שוויין כדי שיהא שם מותר דינר ויטלו כתובת אמן:

היו שם נכסים בראוי: שראויה ליפול להם ירושה מאבי אביהם אחר מות אביהם ולאחר שתפול הירושה יהא שם מותר דינר בשתי הירושות:

אינן כבמוחזק: אינן נחשבים עכשיו להיות כאילו הן מוחזקין בהם כבר ויש כאן מותר דינר:

והיכא דאיכא בעל חוב כו' כ"ע לא פליגי דהוי מותר: בגמרא [דף צ ב] איכא מ"ד דכתובה אינה כשטר חוב ולא הויא מותר לפי שיכולין בני השניה לומר לא יצא שטר עלינו אנו הם המוציאין שטר החוב ומקבלים ולא פורעין ונמצא שאין כאן נחלה דאורייתא ולא אתקון ירושת בנין דכרין למיעקר נחלה דאורייתא אבל בבעל חוב כ"ע לא פליגי דהוי מותר דהואיל והשטר יוצא על כולן נמצאו כולם פורעין והיא נחלה שלהם שעשו בה מצות פריעת חוב אביהם:

פשיטא מרובין: בשעת מיתה ואילו שמאום באותה שעה היה שם מותר דינר:

ונתמעטו: שהוזלו קודם ששמאום בב"ד:

כבר זכו בהן יורשי: הכתובה הגדולה לזכות בכתובת אמן משעת מיתה שהיה שם מותר דינר ומיהו דוקא כגון דאתזל או אשתדוף נכסי אבל נמצאת שדה שאינה שלו לא דהא איגלאי מילתא למפרע דבשעת מיתה לא הוה בהו מותר דינר:

מועטין ונתרבו מאי: דאיכא למימר דאע"ג דשעת מיתה עיקר כיון שנתרבו הנכסים לא מחזי דמיעקרא נחלה דאורייתא וכל דאפשר לקיומי תקנתא דרבנן דכתובת בנין דכרין מקיימין:

כך מועטין ונתרבו זכו בהן יורשי: כתובה הקטנה לחלוק הכל בשוה הואיל ובשעת מיתה לא הוה בהו מותר דינר:

ההוא גברא דהוה מסקי ביה: נושים בו:

שקל: לוקח אלפא זוזי:

אי שויא לך ההיא חדא אלפא זוזא: לקבלה בחוב שלך ותניח לי את זו:

ואסתלק: מתרוייהו:

היינו [מתני']: ממתני' מצינן למגמר האי דינא דלא מצי טעין ליה האי לוקח הכי שיהא מעלה על דמיה:

אית להו פסידא:

לבני הכתובה הקטנה בהעלאתן על אלו:

טירפא בכמה כתבינן: הרי לוקח זה מכרה לנושה באלף זוז לפצותו מחובו וחוזר לב"ד לכתוב לו שטר טרפא על זה שמכרה באחריות והרי טרפוה ממנו בדמי אלף זוז שהיה מחוייב בכמה כתבינן ליה טרפא אלפא כשיעור החוב או בחמש מאה שהרי כך קנאה ממנו:

והלכתא בחמש מאה: והאי עובדא בדזבנינהו להני תרי אפדני לחד גברא מיירי דאי לתרי גברא זבנינהו היאך יהא לוקח אחד יכול לומר לו דלשקול הקרקע שגבה מהאחר באלפא והרי אין לו שום שייכות בה ולוקח עצמו לא שמה ניהליה אלא בחמש מאה ועוד דהיכי מצי לומר רבינא דליכתוב טרפא ללוקח באלפא זוזי והא הוא לא שמה נהליה אלא בחמש מאה אלא ודאי לחד גברא זבנינהו ומשום הכי מצי למימר ליה אי שויא לך אלפא זוזי כו'. ואיכא מ"ד דדוקא בשלא החליטוה לראשונה עדיין בה' מאה אבל אם החליטוה לא מצי לסלוקי דשומא לא הדרה אלא לבעלים אבל לא ללקוחות (לבעלים טעמא מאי) משום דחזרת שומא אינה תורה אלא תקנת חכמים היא משום ועשית הישר והטוב לקוחות אינהו דאפסידו אנפשייהו והכי מוכח בפרק המפקיד (דף לה א) דאמרינן שמו מינה דאיתתא ואינסיבא לא מהדרי' ליה משום דבעל לוקח הוי אלמא שומא לא הדרה ללוקח אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפכ"ב מהלכות מלוה ולוה שאפי' ללוקח מחזירין ובודאי דפשטא דהאי עובדא הכי מוכח ולפיכך יש לדחות ההיא דפרק המפקיד דהיינו טעמא משום דשמו מינה עד שלא נשאת ונשאת אבל אם שמו מינה דבעל מקרקע שהכניסה לו אפשר דמהדרינן ליה ופלוגתייהו דרמי בר חמא ורבא פירשו בו דבהא פליגי דרמי בר חמא סבר דאי אית ליה זוזי ללוקח לא מצי לסלק ליה לב"ח בזוזי ורבא סבר (דלא) מצי מסלק וכן נראה מדברי רש"י ז"ל שכתב בפרק קמא דבבא מציעא [דף טו ב] בהא דאמרינן התם הניחא למ"ד אי אית ליה זוזי ללוקח מצי מסלק ליה לב"ח בזוזי אלא למ"ד כו' פלוגתא היא בכתובות ולא מצאנוה חוץ מזאת ותמה אני אי בהא פליגי היכי אמר רמי בר חמא היינו מתני' ורבא נמי היכי מהדר ליה הכא מאי פסידא אית ליה דמהך שקלא וטריא משמע דלא פליגי אלא אי מצי לעלויה או לא אבל בשוה לא מצי לסלוקי אלא ודאי נראה מכאן דאפי' מ"ד מצו לסלוקי בזוזי דהיינו דוקא בבא בטענת עילוי הא לאו הכי לא וכיון דסבר רמי בר חמא למגמר ממתני' דלא מצי לעלויי וממילא [לא מצי לסלוקי ורבא איצטריך למדחי דמצי לעלויי' וממילא] מצי לסלוקי מחמת טענה זו:

ההוא גברא כו' קטינא דארעא: שדה קטנה:

מצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם: משום כבוד אביהם אלא שאין לב"ד לכופן על כך דלאו מצות עשה מפורשת היא כסוכה וכלולב אלא מצוה דרבנן היא:

בדין קטריף: שנכסי הלוה נשתעבדו לו:

דלא אמרו ליה: כשפרעו את הראשונים:

דמי קטינא: כשאר מכר ולא כפריעת חוב:

אבל אמרו ליה הני חמשין זוזי דמי קטינא: סלוקי סלקוה. דהרי הוא כאילו מכרה להם ויש ללמוד מכאן דכי אמרינן מצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם אין כופין אותם בכך דאם איתא אפי' כי אמרו ליה דמי קטינא אמאי לא נכופם לפרעם וכ"כ רש"י ז"ל וזה שלא כדברי ר"ח ז"ל שאמר שכופין אותן וכמו שכתבתי למעלה בפרק הכותב [סימן שמא] ומיהו למ"ד שעבודא (לאו) דאורייתא משום פריעת בעל חוב מצוה כופין אותו כדאמרי' לעיל [דף פו א] דה"ל כאומר לולב איני נוטל סוכה איני עושה דהא נמי מצוה דאורייתא היא ואפשר דמתורת כפייה נמי יורדין לנכסיו דעד שאתה כופהו בגופו כופהו בממונו אלא דלמאן דלית ליה שעבודא דאורייתא כל היכא דליתיה קמן אין יורדין לנכסיו אבל בדאיתא היו כופין אותו בין בגופו בין בממונו דמצוה דאורייתא היא אבל גבי יתומים דמצוה דרבנן בעלמא הוא דאיכא אין כופין אותן וכתבו הראשונים ז"ל דלא אמרו מצוה על היתומים אלא היכא דשבק אבוהון מטלטלי אבל מנכסי עצמן לא והכא הני חמשין זוזי דיהבו ליה מטלטלי דאבוהון הוי והכי מוכח בפרק מי שמת (דף קנז א) דבעי שמואל דאקנה קנה ומכר דאקנה קנה והוריש מהו ואתינא למפשטא מהא דתנן נפל הבית עליו ועל אביו והיתה עליו כתובת אשה ובעל חוב יורשי האב אומרים הבן מת ראשון ואח"כ מת האב ובעל חוב אומר האב מת ראשון ואח"כ מת הבן ואי ס"ד דאקנה קנה והוריש לא משתעבד נהי נמי דאב מת ראשון דאקנה הוא ופרקי' זעירא חברין תרגומא מצוה על היתומים לפרוע חובת אביהן ואם איתא שאפילו מנכסי עצמן חייבין לפרוע כי מת הבן ראשון מאי הוי והא בין כך ובין כך מצוה עליהם לפרוע חובת אביהם אלא ודאי כדכתבינן ומ"מ יש לדקדק דמהא משמע דכופין היתומים לפרוע חובת אביהם דהא אוקימנא מתני' דהתם משום מצוה והתם בדינא ממש מיירי ובכפייה ולא במצוה בעלמא ואפשר דמעיקרא הוה ס"ד התם הכי ומשום הכי אקשי עלה והא רב ושמואל דאמרי תרוייהו מלוה על פה אינו גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות כלומר אי אמרת דכופים על מצוה זו היכי אמר שמואל סתמא דמלוה על פה אינה גובה מן היורשין הא משום מצוה מיהת כייפינן להו אלא ש"מ דכי אמרינן מצוה על היתומים לאו בכפייה קאמרינן והלכך מתני' דהתם ליכא לאוקומה משום מצוה דבדיני כפייה מיירי אבל הרשב"א ז"ל כתב דמצוה על היתומים לפרוע חובת אביהן משלהן אפילו לא הניח להם אביהם כלום והך מצוה בלא כפייה היא והיינו שמעתין וזהו שלא הזכירו כאן דשבק להן אבוהון מידי אלא קטינא דארעא אבל אם הניח להם אביהן מטלטלין בכי האי גוונא מצוה עליהם לפרוע חובתו וכופין אותן בכך והיינו ההיא דפרק מי שמת דמיירי בדיני כפייה ואוקימנא לה משום מצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם ודאמרינן דאי אמרו ליה דמי קטינא סלוקי סלקוה היינו טעמא שאע"פ שלא הגבוה אצלו אלא שנתפשרו עמו ואמרו לו דמי קטינא הרי הוא כאילו הגבוה אצלו ממש וחזרו וקנו אותה ממנו דהוה ליה נכסי דקנו יתמי ולא משתעבדי לבעל חוב וה"ה נמי שאם בא בעל חוב מאוחר אינו יכול לחזור ולטרוף דכמי שקנו אותה ממנו דמי והכי איתא בירושלמי דגרסינן בסוף פירקין [הלכה ו] א"ר יוסי הדא אמרה הדין דיזיף מן תרי בר נש אתא תנינא א"ל קום פושרי א"ל ולית סופא דקדמאי שמע ואתי ומיטריף יכול הוא למימר ליה קום פושר ואי טרף טרף פשר מן השני חזקה שהראשון בא וטרף פשר מן הראשון אמר ר' פנחס אתא עובדא קמיה ר' ירמיה ואמר אין פשר פשר. כלומר אם התפשר עם הראשון התפשר ואין בעל חוב מאוחר יכול לחזור ולטרוף ממנו ומקשינן א"ר יוסי ולא אמר כל דאקנה לא אתיא אלא ביורש:

ההוא גברא דזבנה לכתובתה דאימיה בטובת הנאה: שדה שייחד לה אביו בכתובתה ומת ונפלו נכסים לפני זה וכל זמן שלא עמדה בדין אם מכר זה המכר קיים ואינו יכול לחזור שהרי יורש הוא וכל הנכסים לפניו אלא שחייב לתת (לה) כתובה לאמו כשתתבענו ועל שדה זו שעבודה מוטל ויכולה לטורפה מיד הלוקח ומשום דא"ל האי אי אתיא אם ומערערא לא מפצינא לך ותפסיד מעותיך לא מכרה אלא בדבר מועט ורמי בר חמא סבר דכיון דאילו באה אמו ומוציאה הקרקע מידו לא היה חייב לו באחריות אף הוא במקום אימיה קאי ומוציאה מידו. וא"ל רבא דנהי דאחריות דאימיה לא קביל עילויה אחריות דנפשיה ודאי קביל. כלומר דכיון דאחריות קי"ל דטעות סופר הוא ודאי שהוא חייב בכל אחריות אלא ממה שהוציא ממנו בפירוש והוא לא הוציא ממנו אלא שאם תבא אמו עצמה [אבל הוא לענין זה לא במקום אמו קאי] וכיון שלא פרט אף עצמו הרי הוא נכלל בשאר האחריות שהוא חייב בו ולפי זה משמע שאם מכר שלא באחריות כלל דבכי ה"ג אפי' אחריות דנפשיה לא קביל עילויה ומיהו דוקא בזכות שיבא לו מיום זה ואילך אבל בזכות שהיה לו כבר אע"פ שלא קבל עליו שום אחריות אותו זכות מיהא קבל עלויה שלא יוכל לערער מחמתו וראיה לדבר מדאמרינן לקמן בפרק אלמנה ניזונת [דף צז א]

דארמלתא דזבין אחריותא איתמי ואפ"ה אמרי' דאחריות דנפשה קבלית עילויה שלא תוכל לחזור ולטרוף מחמת כתובתה אלמא אע"פ שאין עליה אחריות כלל אפ"ה אחריות אותו זכות שיש לה בשעת מכירה קבילה עילוה:

ואתא בע"ח דראובן: שהיה שטרו קודם למכירה ראשונה שמכרה ראובן לשמעון ואילו בא ומצאן ביד שמעון ה"נ הוה טריף לה:

דינא הוא דאזיל שמעון ומפצי ליה: כשם שאילו מכרה שמעון זה לאיש אחר באחריות ובא בע"ח דראובן וטרפה היה שמעון מפצהו ועל ראובן לא יוכל לחזור שהרי שלא באחריות לקחה הימנו כך כשמכרה לראובן עצמו יפצה לו:

נהי דאחריות דעלמא לא קביל עליה אחריות דנפשיה מי לא קביל עילויה: כלומר דאע"ג דזבין לה ראובן לשמעון שלא באחריות היינו לענין שאם בא בע"ח דראובן לטורפה משמעון דלא הדר עליה אבל אחריות דנפשיה ודאי קבל לענין שאם יחזור וימכרנה שמעון לראובן ויבא ב"ח של ראובן ויטרפנה ממנו שלא יוכל לחזור על שמעון ורש"י ז"ל גורס נהי דאחריות דעלמא קביל עילויה אחריות דנפשיה מי קביל עילויה. ובקבלת שמעון לראובן קאמר כלומר אף על גב דקביל שמעון אחריות דראובן היינו דוקא אחריותא דעלמא אבל אחריות דנפשיה כלומר אם יטרפוה ממנו מחמת חוב של ראובן עצמו בהא ודאי לא קביל עליה אחריות:

ומודה רבא כו' מ"ט בעל חוב דיעקב כבעל חוב דעלמא דמי: העורר עליה שלא מחמת ראובן אלא מחמת מי שמכרה לו לראובן תחלה ולא אמרינן יורש כרעא דאבוה הוא והרי זה כבעל חוב דראובן: הא דגרסי' בפרק מי שאחזו שם פירשתי:

גרסי' בגמ' [דף צב א] אמר רמי בר חמא ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות וזקפו עליו במלוה ומת ראובן ואתא בעל חוב דראובן וקא טריף לה משמעון ופייסיה בזוזי דינא הוא דאמרי ליה בני ראובן לשמעון אנא מטלטלי שבק אבונא גבך ומטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי אמר רבא אי פקח שמעון מגבה לה ניהלייהו [ארעא] והדר גבי לה מינייהו מדרב נחמן אמר רבה בר אבוה יתומים שגבו קרקע בחובת אביהן בעד חוב חוזר וגובה אותה מהם: והכי פירושה שלא נתן שמעון לראובן דמי השדה אלא זקפן עליו במלוה כלומר שכתב לו שטר חוב עליהם ומש"ה נקט זקפו עליו במלוה ולא נקטיה בשעדיין חייב לו הדמים משום דבכי האי גוונא לא קנה בשטר עד שיתן דמים כדאיתא בפרק קמא דקדושין (דף כו א) אבל השתא דזקפן עליו במלוה קנה דזקיפה הרי היא כפרעון כדאמרי' בפ' האומנין (דף עז ב) מלמדים אותן שלא יחזרו בהם כיצד כותב לו אני פלוני מכרתי שדה פלוני לפלוני באלף זוז ונתן לו מהם מאתים זוז והרי אני נושה בו שמונה מאות זוז:

ופייסיה שמעון לבע"ח דראובן בזוזי: כלומר שבמעות דמי השדה שהוא חייב ליתומים פייס את הנושה בשביל ראובן (כלומר) שבאחריות מכרה לו:

מצו אמרו ליה בני ראובן לשמעון אנן מטלטלי שבק אבון גבך: והיה בעל חוב של אבינו מסולק ממנו שאין לנו קרקע והמעות לא היה לך ליתן דמטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי ועתה גם אתה אין לך לחזור עלינו על האחריות לפי שאין לנו קרקע מאבינו: ואי פקח שמעון מגבי להו ארעא. כשיתבעוהו היתומים יפרע להם קרקע בדמי המעות והדר גבי לה מנייהו בשביל אחריות אביהם ולא מצו למימר לא ירשנו קרקע זו מאבינו אלא לקחנוה במעות דאמרי' להו ע"י שעבוד חוב אביכם באה לכם והרי היא לכם כירושת קרקע שלקח אביכם בחייו ואע"ג דלעיל בפרק הכותב (דף פו א) מוכח דכל היכא דאית ליה ללוה זוזי כופין אותו לפרוע במעות ה"מ בעלמא אבל במקום פסידא דלוה יכול לפרוע בקרקע ומשום הכי אמרי' דאי פקח שמעון מגבי לה ניהלייהו והא דנקט ופייסיה בזוזי משום דאי אגבייה ארעא לא מצו יתמי למהדר עילויה דאמר להו כי היכי דמשתעבדנא לכון מחמת אבוכון משתעבדנא נמי לבעל חוב דאבוכון מדרבי נתן וכי היכי דאילו מגבינן לכו ארעא בעל חוב דאבוכון גבי לה מינייכו מדרב נחמן וטעמיה דר"נ מדרבי נתן כדאי' בפרק כל שעה (דף לא א) הכי נמי מצינא מגבינא לבעל חוב דאבוכון ארעא מחמת חוב זה שהייתי חייב לאביכם דמה לי אי מגבינא לכו או לדידיה הא כי היכי דאשתעבדנא לכו משתעבדנא לדידיה:

ראובן שמכר כל שדותיו לשמעון: בשטר אחד דאי בשני שטרות אינו גובה מלוי אלא אם כן לקח האחרונה דמצי א"ל הניח לך שמעון מקום לגבות הימנו כשלקח את זו [ואין זו בשעבודך דאין נפרעים מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין] וכל שדותיו דאמרינן היינו עידית ובינונית וזיבורית:

רצה מזה גובה רצה מזה גובה: וכדמסיק ואזיל דזבין לוי משמעון בינונית ששעבוד בע"ח עליה ולא שבק בינונית משל ראובן אצל שמעון הילכך רצה לגבות משמעון מעידית גובה דאמר ליה אתה לקחת כל השדות ונכנסת תחת ראובן לחובי וכל זמן שאמצא משל ראובן אצלך כלום לא אטריח את לוי שהניח לי מקום לגבות:

רצה מלוי גובה כגון אם לא ימצא אצל שמעון משל ראובן אלא זיבורית גובה [בינונית] מלוי דא"ל לקחת את שעבודי בינונית שדיני מוטל עליה ואע"ג דאילו לקחה לוי לבינונית זו מראובן והניח אצלו זיבורית לא היה יכול בעל חוב דראובן לחזור על לוי דהא תנן [גיטין דף מח ב] אין נפרעים מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין ואפי' הן זיבורית התם הוא דראובן בעל חובו הוא ואמור רבנן מפני תיקון העולם כל שיש לבעל חובו ככל חובו לא יטרוף לקוחות אבל כאן שמעון לאו בעל חובו הוא ואף עליו מכח טרפא הוא בא והא דאמרי' אבל שבק בינונית דכוותה אמר ליה הנחתי לך מקום לגבות הימנו [דמשמע דאפי' במשועבדים יכול לומר לו הנחתי לך מקום לגבות ממנו] התם לאו דוקא הנחתי לך מקום לגבות הימנו אלא כלומר מה מכר לו ראשון לשני כל זכות שתבא לידו וכי היכי דאילו היה לו לשמעון ב' שדות בינוניות היה יכול לדחותו לבעל חוב אצל איזו שירצה הכא נמי לוי דאתי מכח שמעון יכול לדחותו אצל הבינונית האחרת דשמעון מכר לו כל זכות שתבא לידו והכי אמרי' בהדיא בפ"ק דב"ק (דף ח ב) וכ"ת אם כן גבי עידית וזיבורית למאי איצטריך לטעמא דלהכי טרחי וזבני ארעא דלא חזיא לך ניתי עלה מטעם דהנחתי לך מקום לגבות הימנו כלומר משום מה מכר לו ראשון לשני כו' י"ל דלגבי זיבורית לא סגי האי טעמא משום דאפי' שמעון גופיה לא מצי דחי ליה מזיבורית והיינו טעמא משום דדינא דבעל חוב בזיבורית אלא דמפני

תקנתו אמרו שיגבה מן הבינונית ואי אמר לא ניחא לי בהאי תקנתא וזיבורית אני רוצה כדיני שומעים לו דאי לא תימא הכי נעלת דלת בפני לווין לגבי זיבורית והכי איתא בפ"ק דב"ק [דף ז ב] ומש"ה צריכין לטעמא דלהכי טרחי וזבני ארעא דלא חזיא לך דעידית לא חזיא ליה ואפילו משמעון לית ליה ובזיבורית נמי מצי אמר סבור הייתי דבינונית ניחא לך:

דינא הוא דאזיל ראובן ומפצי ליה: כלומר אי בעי ראובן לאשתעויי דינא בהדיה לא מצי אמר לה אידך לאו בעל דברים דידי את ומיהו אי לא בעי לא אזיל דאין כח לשמעון לכופו בכך דיכול למימר ליה אחוי טרפך ואשלם לך וכ"ת מאי נפקא מינה אי ראובן משתעי דינא בהדיה או שמעון י"ל דנפקא מינה אי ידע ראובן למטען טפי וכבר נאמרו בתירוץ קושיא זו דברים אחרים שאין להן עיקר:

עסיקין: עוררין:

עד שלא החזיק בה יכול לחזור בו: אם לא נתן המעות והאי חזקה לאו חזקת קנין הוא כגון נעל וגדר ופרץ כל שהוא דא"כ דאכתי לא קנאה פשיטא דיכול לחזור בו ועוד דאי בחזקת קנין עסקינן מאי קא מיבעיא לן בסמוך משהחזיק בה מאימת והא מתני' היא [ב"ב דף מב א] נעל וגדר ופרץ כל שהו הרי זו חזקה ומאי קא מהדר ליה מכי דייש אמצרי אלא ודאי חזקה זו לאו חזקת קנין הוא אלא חזקה כאדם המחזיק בשלו ואע"פ שקנאה מתחלה בקנין או בחזקה קאמר שאם יצאו עליה עסיקין קודם שהחזיק בה חזקה זו יכול לחזור בו דכמקח טעות דמי אבל משהחזיק בה כאדם המחזיק בשלו גלי אדעתא דניחא ליה בה כדאיתא והיינו דאמרי' משהחזיק בה מאימת כלומר אי זו חזקה הויא גילוי הדעת לכך ומהדרינן מכי דייש אמצרי כלומר שעירב המצר עם שדותיו ודאמרינן בפרק חזקת הבתים (דף מד ב) דאפי' אם נמצאת שדה שאינה שלו שאינו חוזר עליו דמצי א"ל להכי זבני ליך שלא באחריות התם דוקא לאחר שהחזיק בה אבל הר"מ בנז"ל כתב דהתם נמי קודם שהחזיק בה ומיהו מיירי לאחר שטרפוה ממנו שאינו יכול להחזירה לו אבל הכא מיירי קודם שטרפוה ממנו שיכול להחזירה לו ומשום הכי קודם שהחזיק בה יכול לחזור בו:

מתני' של זו מנה ושל זו מאתים וכו' ושלשתן נחתמו ביום אחד דאי בתלתא יומי הקודמת בשטר קודמת בגבוי:

חולקות בשוה כ"א נוטלות ל"ג דינרין ושליש שהרי כח שלשתן שוה בשעבוד מנה דבכולהו איכא מנה:

היו שם מאתים אין לבעלת מנה שעבוד אלא במנה אבל במנה שני אין שעבוד לשטרא:

של מנה נוטלת חמשים ובגמ' פריך ל"ג [ותילתא] הוא דאית לה ומפרקינן בכותבת בעלת מאתים לבעלת ק' דין ודברים אין לי עליך במנה כלומר כשתבואי לדין לא אריב עמך במנה המשועבד לך ולא יתמעט חלקך בשבילי הילכך היא ובעלת שלש מאות חולקות אותו והשאר חולקין בין בעלת מאתים ובעלת שלש מאות ונמצא כל אחת ואחת נוטלת שלשה שלשה של זהב דכל דינר זהב עשרים וחמשה דינרי כסף כדאמרינן בהזהב (דף מה ב) ושל מאתים כחה שוה במאתים לבעלת שלש מאות שהרי מאתים משועבדים לשטרה ונקטה תנא בכותבת לאשמועינן רבותא שבשביל כתיבה זו שכתבה בעלת מאתים מתמעט חלק של שלש מאות משום דמציא אמרה לה בעלת מאתים מדין ודברים סלקית נפשאי כדאי' בגמ' כלומר לא נתתי לה חלקי במתנה ומה שגבתה לא בשליחותי גבתה שתאמרי לי נטלה זו חלקך ואני סלקתי את עצמי מלריב עמה ומלמעט חלקה במנה וגברה ידה לגבות חצי המנה בשעבוד שטרה ועכשיו אני באה לחלוק עמך במותר שלא סלקתי עצמי מלריב עמך ושעבודי ושעבודך שוין:

היו שם שלש מאות מנה ראשון משועבד לכולם והשני לבעלת מאתים ולבעלת שלש מאות והשלישי לבעלת שלש מאות לבדה:

של מנה נוטלת חמשים ושל מאתים מנה מוקמינן לה בגמ' בכותבת בעלת שלש מאות לבעלת מאתים ובעלת מנה דין ודברים אין לי עמכם במנה כלומר ובעלת מאתים לא כתבה כלום הילכך מנה ראשון חולקות בעלת מאתים ובעלת מנה ומנה שני חולקות בעלת שלש מאות ובעלת מאתים ומנה שלישי כולו לבעלת ג' מאות ולפיכך נוטלת ששה של זהב שהוא מאה וחמשים זוז ונקטה תנא לסיפא לאשמועינן רבותא טפי מרישא דלא תימא בשלמא רישא כיון דאסתלקא לה (ברישא) [בכותבת] בעלת מנה לגמרי ודאי דעתה של בעלת מאתים היה שתטול בעלת מנה נ' שהרי אין לה לחלוק עמה עוד אבל בסיפא [סד"א] דמצי' אמרה בעלת ג' מאות לבעלת מאתים לא להוסיף על חלקך נסתלקתי ממנה ראשון אלא לא רציתי לטרוח כל כך בחלוקות וסמכתי שאבא לחשבון עמך במנה שני שיש לנו לחלוק קמ"ל זה נראה לי ואילו היה שם ד' מאות הג' מאות חולקין על הדרך שכתבתי והמנה הד' חולקות בשוה שהרי במנה זה שעבוד כולן שוה:

וכן ג' שהטילו לכיס כ"א נוטל בשכר ובהפסד לפי מעות אבל לא כסדר הזה:

גרסי' עלה בגמ' [דף צג א] זו משנת ר' נתן רבי

אומר אין אני רואה דבריו של רבי נתן באלו אלא חולקות בשוה. כלומר שאין דומה לג' שהטילו לכיס דהתם שבח מעות (שהטילו) [שהשביחו] מעותיהם קא שקלי הילכך כל אחד יטול לפי מעותיו אבל הכא טעמא משום שעבודא הוא וכל נכסיו אחראין לכתובה הילכך הג' מנים משועבדין לבעלת מנה כשאר חברותיה עד שתגבה כל כתובתה ולפיכך חולקות בשוה וקיימא לן כרבי לפיכך אמרו בגמ' זו משנת רבי נתן ורבי פליג עליה לאשמועינן דלית הלכתא כרבי נתן זהו פירוש הרי"ף ז"ל ורש"י ז"ל בשמועה זו:

שנים שהטילו לכיס וכו' השכר לאמצע. חולקין בשוה:

שור לחרישה: שלקחו שור לחרוש וחורשים בו ואין חלקו של זה מועיל בלא חלקו של זה כלום הלכך חולקין בשוה: אבל שור לחרישה (ושבח) [והשביח] בבשר ושחטוהו:

זה נוטל לפי מעותיו כו': שהרי מתחלק לאבריו והאי דנקט ראשית מקחן לחרישה רבותא אשמועינן דאע"ג דמעיקרא אדעתא דלמיפלג בשוה נחות בשותפות השתא דשבח בבשר ושחטוהו והוא מתחלק לאבריו יטול [כל אחד] לפי מעותיו כך כתב רש"י ז"ל ומלשונו זה נראה דדוקא בששחטוהו הא מכרוהו חי אע"פ שנמלכו בו קודם מכירה לטביחה השכר לאמצע ולרב המנונא אפילו טבחוהו ממש השכר לאמצע ולשון ועומד לא אתי שפיר ויותר נראים דברי הרי"ף ז"ל דעומד היינו שנמלכו עליו לבד אבל טבחוהו הכל מודים שהשכר [לפי מעות]:

זוזי חדתי: שהטילו זוזים ישנים ונשאו ונתנו בהם עד שנעשו חדשים ויוצאין בהוצאה הלכך חולקין לפי מעות דכל חד מאי דיהיב שקיל אבל אם הותירו יתר על חשבון השכר לאמצע:

אסתירא דציניתא: שנפסל המטבע ואין יוצאין בהוצאה ומי שיש מכה בפרסת רגלו מתחת קושר מהם שם דמעליא ליה חלודה דידה וצורתא דידה כדאמרינן במס' שבת (דף סה א) יוצאים בסלע שעל הצינית ומפרשים מאי צינית בת

ארעא. דכיון דישנן בעין נוטל כל אחד בחשבון שהטיל אבל אם פחתו מאה או חמשים זוז זה מפסיד מחצה וזה מפסיד מחצה שהשכר וההפסד לאמצע וכ' הרב אלפסי ז"ל דהלכתא כשמואל ואליבא דרב המנונא דאמר דאפילו לקחו שור לחרישה ועומד לטביחה השכר לאמצע ולאו דוקא כשלקחוהו מתחלה לחרישה דהוא הדין בשור לטביחה ועומד לטביחה אלא דלישנא דרבה נקט וראיה לדבר מדאותבינן בגמ' עלה דרבה מדתניא שנים שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים השכר לאמצע מאי לאו בשור לחרישה ועומד לטביחה ותיובתא דרבה לא בשור לחרישה ועומד לחרישה אבל בשור לחרישה ועומד לטביחה מאי זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו אדתני סיפא לקח זה בשלו וזה בשלו ונתערבו זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו ליפלוג וליתני בדידה במד"א בשור לחרישה ועומד לחרישה אבל שור לחרישה ועומד לטביחה זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו ואם איתא דרב המנונא מודה בשור [לטביחה] ועומד לטביחה דחולקין לפי מעות אף לדידיה קשיא אדתני סיפא לקח זה בשלו ליפלוג וליתני בדידה בד"א דחולקין לאמצע בשור לחרישה ועומד לטביחה אבל שור לטביחה ועומד לטביחה זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו אלא ש"מ דלרב המנונא אפילו בשור לטביחה ועומד לטביחה השכר לאמצע וה"נ מוכח מאי דאיצטריך לשנויי דהותירו זוזי חדתי ופחתו איסתירא דציניתא ואם איתא דאפילו רב המנונא מודה דבדבר הראוי להתחלק חולקין לפי מעות מאי דוחקייהו לשנויי הכי ולא אוקמוה כגון שלקחו פירות או סחורה שהם ראוים ליחלק אלא ודאי משמע דאפילו כה"ג השכר לאמצע וטעמא מפרש בירושלמי דגרסינן עלה דמתני' [הלכה ד] דתנן וכן ג' שהטילו לכיס פחתו או הותירו כך הם חולקין אמר ר' אלעזר הדא דתימא כשהיתה הסלע חסרה או יתירה אבל לשכר ולהפסד כולן חולקין בשוה וקשיא ההן יהיב מאה דינרי וההן יהיב עשרה ואתמר הכין חבריא אמרי יכול הוא לומר ליה ע"י עשרה דינרי סלקת פרקמטיא כלומר ע"י עשרה דינרין שלי לקחנו פרקמטיא רבה שהשכר מצוי בה יותר עד כדון דהות פרקמטיא רבה הות פרקמטיא זעירא מאי אמר ר' בון בר חייא יכול הוה מימר ליה עד דאת מזבין חד זמן אנא מזבין עשרה זימנין עד כדון במקום קרוב היה במקום רחוק א"ר הילא יכול הוא מימר ליה עד דאת אזיל ואתי חד זמן אנא איזול ואתי י' זמנין ובפרק שור שנגח ד' וה' גרסינן נמי בירושלמי (הלכה א) אמר ר"א ודבר שדרכו ליחלק דיכול מימר ליה את פרקמטיא דידך סגי ואת מעגני מזבינתא כלומר ואתה מתעכב מלמכור אותה מלשון [רות א] הלהן תעגנה. ובה פרקמטיא דידי קלילו ואנא הפיך ומתהפיך ומטי בך. עד כדון כשהיתה פרקמטיא נתונה כאן היתה פרקמטיא נתונה ברומי דיכיל מימר ליה עד דאת סליק אנא הפיך ומתהפיך בדידי הכא ומטי בך הילכך נקטי' דאפילו בדבר שדרכו ליחלק השכר לאמצע וכך הם דברי הרמב"ם בפ"ד מהלכות שלוחין ושותפין וכ"ת והא אמרינן בפרק שור שנגח ד' וה' (דף לו א) היה ר"ש אומר שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים ואין הנבלה יפה כלום זה נוטל מנה וזה נוטל מנה חזר ונגח שור שוה מאתים האחרון נוטל מנה ושנים שלפניו זה נוטל נ' זוז וזה נוטל נ' זוז חזר ונגח שור שוה מאתים האחרון נוטל מנה ושלפניו נ' זוז וב' הראשונים כ"א דינר של זהב ואוקימנא לה כר"ע דאמר דשותפי נינהו והא התם דחולקין לפי מעות י"ל דהתם היינו טעמא לפי שלא נשתתפו לדעת הילכך ה"ל כלקח זה בשלו וזה בשלו דקי"ל דחולקין לפי מעות:

מתני' הראשונה נשבעת לשניה: אם שניה טוענת הואיל ואת באת ליטול השבע לי שלא גבית משל בעלי כלום דילמא לא משיירי לי נכסי כשיעור כתובתי ואף שלישית תאמר כן לשניה ורביעית לשלישית אבל הרביעית נפרעת שלא בשבועה וכגון שהיו יתומים גדולים וקסבר האי תנא כי אמור רבנן הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה ביתומים קטנים אמרו ולא בגדולים:

אף היא לא תפרע וכו': ובגמ' מפרש פלוגתייהו במאי:

היו כולן יוצאות ביום א': כלומר יוצאות לפנינו ומלמדות שכולם נכתבו ביום א':

כל הקודמת לחבירתה שעה אחת: בכתובתה זכתה כפי השעות המפורשות בתוכן כגון באחת כתוב ביום פלוני בשעה שלישית ובשניה בשעה רביעית וכן כולן:

גמ' כגון שנמצאת אחת מן השלש שדות שגבו ג' נשים ראשונות שדה שאינה שלו. שנודע שגזלה וסוף שיבואו בעליה ויטלוה ממנה וכשבאה רביעית לגבות כתובתה בשדה רביעית באה זו ואומרת למחר יבא הנגזל ויטול שדהו מידי ונמצאתי קרחת רצונך שתשבע שלא גבית כתובתיך בחיי הבעל:

ובבעל חוב מאוחר שקדם וגבה קא מיפלגי ת"ק סבר מה שגבה לא גבה: הילכך למה תשבע אם יבא הנגזל ויטרוף מזו תחזור היא על הרביעית ותטול ממנה מה שגבית דהויא לה רביעית בעל חוב מאוחר:

ובן ננס סבר מה שגבה גבה: ולפיכך תשבע הרביעית קודם שתגבה:

חיישינן שמא תכסיף: דלא מציא אמרה רביעית לאחת מן הראשונות מאי איכפת לך אפילו אם נפרעתי כבר מכתובתי הרי אם תמצא שדה שגבית שאינה שלו תחזרי עלי דמציא אמרה לה חיישינן שמא תכסיפי השדה שבידך מחמת שאת יודעת שלא יעמוד בידך ושמא נתקבלת כתובתיך ולפיכך משביעין אותה תחלה ואח"כ א"א שלא להגבות אותה [דהא ע"כ מה שגבה לא גבה ות"ק] לא חייש להכי:

וקי"ל הכי דמה שגבה לא גבה דהא ר"נ אמר דכ"ע מה שגבה (גבה ומה שלא גבה) לא גבה ושמואל נמי דמוקי פלוגתייהו בהכי הא אמר דרבנן הוא דסברי מה שגבה לא גבה ויחיד ורבים הלכה כרבים ועוד דמשמע דבהא פליגי דמ"ד מה שגבה לא גבה סבר דשעבודא דאורייתא ומ"ד מה שגבה גבה סבר דשעבודא לאו דאורייתא וכיון דאנן קי"ל דשעבודא דאוריית' נקטינן דמה שגבה לא גבה מיהו אם גבה בעל חוב מאוחר בינונית והניח זיבורית אצל בעל חוב מוקדם מה שגבה גבה וכ"כ הרשב"א ז"ל בפרק הניזקין [דף נ: ד"ה הכא]:

אמר ערכי עלי וחזר ואמר ערכי עלי ולא היה בידו אלא ה' סלעים: ונתן ד' סלעים לגזבר של הקדש בשביל ערך שני ואחד בשביל ערך ראשון אע"פ שהיו כל אלו הה' סלעים משועבדים לערך ראשון כיון דס"ל דבעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה יצא מידי שני הערכין דקי"ל דמי שהעריך עצמו אע"פ שנתחייב בחמש סלעים כיון שאין ידו משגת לחמש נפטר בסלע אחד ואע"פ שהעשיר אח"כ יצא ידי נדרו ושוב לא יפרע כלום הילכך ערך שני שגבה תחלה ארבע סלעים מה שגבה גבה ונפטר ממנו שלא היה לו עוד שהסלע שנשאר בידו משועבד היה לערך ראשון ונפטר גם כן מערך ראשון בשביל אותו סלע שנתן [שזהו כאשר תשיג ידו שהרי אין בידו יותר] ואי הוה סבירא ליה דמה שגבה לא גבה לא יצא ידי חובתו אלא מערך ראשון ואע"פ שפירש שיהיו הארבע בשביל ערך שני שאין כח בידו לגרום הפסד להקדש כיון שהשיגה ידו באותה שעה לה' סלעים:

שאין הקדש מוציא מיד הקדש: לפי שהכל רשות אחד אבל הדיוט מוציא מיד הדיוט דב' רשויות הן ועוד י"ל דהתם דתרוייהו מלוה על פה נינהו דמלוה הכתובה בתורה לא כמלוה הכתובה בשטר דמיא וכיון שאינה טורפת מן הלקוחות אין בה דין קדימה וכמו שכתבתי למעלה [בריש פרקין] ועוד י"ל דהתם מטלטלין הן ואין דין קדימה במטלטלין כמ"ש הרי"ף ז"ל בסמוך:

שורו וחמורו אפותיקי ומכרו אין בע"ח גובה ממנו משום דלית להו קלא: ומיהו דוקא בדלא אקני להו מטלטלי אגב מקרקעי אבל הקנן באגב גובה מהן דהכי אמרינן בפרק חזקת הבתים (דף מד ב) בשמעתא דמכר לו פרה מכר לו טלית אמר (רבא) [רבה] אי אקני ליה מטלטלי אגב מקרקעי גבי מקרקעי וגבי מטלטלי ואמר רב חסדא והוא דכתב ליה דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי ומוכח נמי התם דכל שהיה לו קרקע בשעה ששעבד מטלטלי אגב [מקרקעי] בדאקנה אע"פ שקדם ומכר את הקרקע קודם שקנה את המטלטלין בשעה שקנה אותם נשתעבדו לבעל חובו דמשעה ראשונה חל שעבודו ולפיכך הוצרכו להעמידה שם כגון דקאמרי עדים ידעינן ביה דלא הות ליה ארעא מעולם: [דף צד א] תרי אחי או תרי שותפי לא מצי אידך למימר ליה וכו'. כלומר אין בעל דינם יכול לומר לשותף זה את לאו בעל דברים דידי את ולא אדון עמך אלא על חלקך אלא שליחותו עבד ויש לו לדון עמו אף על חלק חבירו ולפיכך אפילו נתחייב שותף זה יש לחבירו לקבל דינו דהא בהא תליא וכן כתב הרמב"ם ז"ל

בפרק ג' מהלכות שלוחין ושותפין:

ואילו ראשונה לשלישית לא קתני: דתשבע לפי שנשבעה ומשום הכי נקט תנא ד' נשים ולא תנא ג' משום דאי תנא שלש ה"א דהתם היינו טעמא דאין הראשונה נשבעת לשלישית משום דשלישית נפרעת בלא שבועה ויכולה הראשונה לומר לה את כבר נתקבלת כתובתיך ולמה אשבע לך ולהכי נקט ד' לאשמועינן דאף על גב דשלישית אינה נפרעת אלא בשבועה אפילו הכי הראשונה אינה נשבעת לה דשבועה לא' שבועה לק':

ולא אמרן: דמצי אמר אי הואי אנא הוי טענינן טפי אלא דליתיה במתא וממילא אף זה אנו יכול לכוף אותו לדון עמו אלא על חלקו. אבל איתיה במתא מסתמא ניחא ליה במאי דעבד חבריה וממילא יכול א' מן השותפין לדון על הכל:

שני שטרות כו': מכר שדה אחת לשני בני אדם ביום א':

רב אמר חולקין ושמואל אמר שודא דדייני: לפי ראות עיני הדיינים יטילו חובה והזכות:

שודא: לשון השלכה כמו ירה בים [שמות טו] דמתרגם שדי בימא. ומפרשינן בגמ' דרב ס"ל כר"מ דאמר לענין גט דעדי חתימה כרתי כלומר שהם עיקר הכריתות וכן לענין שטרות ואלו שניהם נחתמו ביום א' ובמקום שאין כותבין שעות גלו דעתייהו דאין מקפידין על הקודם לחבירו ואפילו זה שחרית וזה במנחה אין זה זוכה [יותר מזה] הילכך מאי שודא דדייני איכא למימר הרי אין אדם יכול ליפות כחו של זה משל זה [דף צד ב] ושמואל כר"א דאמר דאפילו אין עליו עדים אלא שנתנו לה בפני עדים כשר וגובה מנכסים משועבדים שאין העדים חותמים על הגט אלא מפני תיקון העולם שמא ימותו עדי מסירה או ילכו למד"ה אלמא עדי מסירה עיקר הילכך הכא אילו באו עדים ואמרו של זה נמסר בבקר וזה נמסר בערב זה שנמסר לו ראשון קנה ולפיכך י"ל שמא האח' היה חביב עליו יותר וקדם ומסרו לו ואת הב' הטעה ואע"ג דאפשר נמי דבב"א נמסרו שטרות שניהן וזכות שניהם שוה הא מילתא דלא שכיחא הוא ודינא דשודא שכיחא טפי והארכתי בביאור הלכה זו בפ"ט דגיטין [בסי' תקסב] בסייעתא דשמיא:

אבל ב' שטרות כו': ובהא לא פליג שמואל דתנן מי שהיה נשוי ג' נשים כו'. הא לאו ראיה הוא כלל דאפשר דמתני' ר"מ הוא דסתם מתני' ר"מ ודאמרינן נמי לעיל [דף צג א] זו משנת ר' נתן א"ר אין אני רואה דבריו של ר' נתן באלו אלא חולקות בשוה לאו ראיה היא דאפשר דרבי נמי סבר לה כר"מ ועוד דהתם לאו בדין חלוקה ושודא קמיירי אלא דינא דחלוקה בלחוד הוא דאתא לאשמועינן אי בשוה אי לפי מעות היכא דליכא למימר שודא כגון שהיו כולם יוצאות ביום א' ובשעה אחת או שהן מודות שזיכה לכולן ע"י שליח א' שאין כאן שודא ותנא לא אתא אלא לאשמועינן דין חלוקתן היאך הוא והכי מוכח מאי דאמרינן בירושלמי [בפ' זה הלכה ד] שהביא הרי"ף ז"ל למעלה בפ' הכותב [בסי' שמ] מתני' פליגא על שמואל דתנינן ואם אין שם אלא מנה חולקות בשוה ומפרקינן ולא שוחדא לדייני את אמרת כלומר הא שמואל לא קאמר אלא במקום שיש להכריע ליפות כחו של זה מזה ומתני' במקום שאין להכריע מיירי שלא בא התנא אלא ללמד דין חלוקתם ומ"ש הרי"ף ז"ל דגמרא דבני מערבא סבירא להו דלית הלכתא כשמואל מדקא אמרינן מתני' פליגא עליה וסלקן תרי גמרי לחד טעמא ליתא דהא אינהו פרוקי מפרקינן ליה ולאו שוחדא לדייני את אמרת וכמו שפירשתי עוד הביא הרי"ף ז"ל ראיה למעלה מדאמרינן בפרק חזקת הבתים (דף לד ב) זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי אר"נ כל דאלים גבר ואקשינן ומאי שנא משני שטרות היוצאים ביום א' ומשני התם ליכא למיקם עלה דמילתא ומדשנינן הכי ולא משנינן התם איכא דררא דממונא למר ודררא דממונא למר כדשנינן במאי דאקשינן מהמחליף פרה בחמור ש"מ דלאו בשטרי הודאות והלואות היא דבהנהו הא איכא דררא דממונא למר ולמר והא נמי לאו ראיה היא דמשום דהאי דינא דשני שטרות דכייל נמי שטרי מתנה וכעובדא דאימיה דרמי בר חמא דבסמוך [דף צד ב] ובשטרי מתנה ליכא דררא דממונא נקט טעמא משום דליכא למיקם עלה דמילתא עוד הביא ז"ל ראיה מדקי"ל [ב"ב דף קנז ב] בלוה ולוה ואח"כ קנה דיחלוקו והיינו טעמא משום דבחדא שעתא חייל שעבודייהו ובשני שטרות היוצאים ביום אחד נמי בהדדי חייל והא לאו ראיה היא כלל דהתם כיון דעל כרחין בשעה אחת חל שעבודן לכ"ע חולקין אבל בשני שטרות דאיכא למימר דשעבודא דחד מינייהו קדים דהיינו אותו שנמסר לו ראשון בכי הא איכא למימר שודא דלחד מינייהו נשתעבדו הנכסים כולן קודם שנשתעבדו לשני ומ"מ אע"פ שאין ראיותיו מכריעות דינו נראה אמת דבהודאות והלואות לא שייכא הך פלוגתא אלא לעולם חולקין דאפילו לוה מזה תחלה וכתב ומסר לו ואח"כ כתב ומסר לאחר אפ"ה חולקין לפי שאין שעבוד השטר חל אלא משעה

שמוכיח מתוכו דהיינו מסוף היום דהא שטר שכתוב בו בניסן סתמא אינו טורף מן המשועבדים אלא מסוף ניסן כדמוכח בסמוך ואפילו באו עדים שבראש החדש לוה שהרי אינו טורף מן המשועבדים אלא בשביל קול השטר ואין לו קול אלא מן הזמן שמוכיח מתוכו וכ"ת לגבות מבני חרי מיהא לימא שודא דהא לבני חרי זה שלוה ממנו תחלה זכה ליתא דכיון שזמנו של ראשון אינו ניכר מתוך השטר הוה ליה כמלוה על פה ובמלוה על פה ליכא דין קדימה וכמו שכתבתי למעלה דמלוה על פה מוקדמת ומלוה על פה מאוחרת כשבאו לגבות כאחת חולקין הילכך בשטרי הודאות והלואות ודאי חולקים אא"כ הם שטרי הקנאה דמשעת קנין שעבד נפשיה ובהנהו ודאי לא איירי הכא דהא ליכא למיתי בהו מטעם דעדי חתימה ועדי מסירה דאפילו רב מודה בהו דעבדינן שודא דהא לא שייכא חלוקה אלא בשהקנה לשניהם כאחד דהויא מילתא דלא שכיחא וכמו שכתבתי למעלה אבל רבינו חננאל ז"ל סובר דאפילו בהודאות והלואות אמרה שמואל וקי"ל כוותיה וכן דעת הרב בעל העיטור ז"ל והראשון נראה עיקר:

אימיה דרמי בר חמא כו': לא נודע למי מסרה תחלה שטר המתנה:

אטו בירושלים יתבינן: כלומר והא בשטר זה אין כתוב שעה ואינו עשוי כמו שעושין בירושלים דכותבין שעות שאילו היתה השעה כתובה בשטר אע"פ שאין אנו יודעין למי נמסר ראשון תולין שלמוקדם נמסר תחלה שקדימת השעות במקום שנהגו לכתבם הרי היא כקדימת הימים בכל מקום אבל כאן כיון שלא הקפידו בני המקום לכתוב שעות גילו מנהגם שאין הולכין אחר הקודם לבו ביום ושניהם שוין:

שודא דדייני: כר' אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי ולי נראה שזה היה חביב לה יותר וקדמה ומסרה לו תחלה:

אמר ליה אנא נמי תהוי דידי שודא דדייני: וכיון שפסקתי אני הדין שוב אין כח להוציא מידו שהרי יצא מב"ד זכאי בשודא דדייני:

חדא דאנא דיינא: כתב רש"י ז"ל ע"פ ריש גלותא וישיבה ולאו למימרא דרב ששת לא היה ראוי לב"ד דהא מומחה היה ומי שהוא מומחה דינו דין אע"ג דלא נקיט רשות מריש גלותא וכדמוכח בפרק זה בורר (דף כג) אלא ה"ק ליה חדא דאני מומחה וגדול ממך וכיון דשודא שיקול הדעת הוא שיקול הדעת במקום דאיכא גדול לא כלום הוא:

ועוד דמעיקרא לאו בתורת הכי אתית ליה: לא אמרת טעם שלך משום שודא דדייני אלא משום דקדים בחתימה כר"מ ובזו טעית דהא לאו בירושלים יתבינן:

האי עובדא כו' דאי אית בה קנין הוה קיימא בידיה דמאן דקדים אפילו שעה אחת: כלומר וכיון דאיכא

סהדי דרמי בר חמא הוה קדים לדידיה יהבינן דמשעת קנין קנה:

הנהו תרי שטרי: פירש"י ז"ל דשני שטרי מכר היו מקרקע אחד ואוקמיה רב יוסף לההוא דה' בניסן בנכסי ואמר ליה ההוא דבניסן סתמא לכתוב לי מר טרפא לטרוף מן המשועבדים מאייר ואילך מחמת אחריות והדר ליה דיכלי לקוחות למימר ליה את בר חד בניסן את ושטרך מוקדם ושלא כדין נטלה ממך:

מאי תקנתיה: דהאי. נכתבו הרשאה להדדי. יבקש מאת חברו בר חמשה בניסן וימסור לו שטרו ויכתוב לו הרשאה עליו וילך זה לטרוף לקוחות ואם יאמרו לו בר חד בניסן את יאמר להם אני בא לטרוף בשביל מעות של חמשה בניסן שהרי לשנינו מכרה באחריות ואני בא בהרשאה עליכם מכחו ואם יאמרו לו הוא קודם ואת בר כ"ט בניסן היית אומר להם אני בא מחמת עצמי ולפי פי' זה לשון הנחתי לך מקום לגבות ממנו לאו דוקא והרמב"ם ז"ל כתבה בפכ"ב מהלכות [מלוה ולוה] בשטרי הלואה וכתב הרשב"א יש מי שאומר במי שמכר לשנים ולאחד פירש בשטר בכ"ה בניסן ולשני כתב בניסן סתמא אין בע"ח יכול לטרוף מאחד מהם וכ"א מהם יכול לדחותו אצל השני לומר הנחתי לך מקום לגבות הימנו. ואינו דא"כ כל אדם יהיו עושים כן ויערימו להפסיד מבע"ח בכענין זה אלא מהאי דכתב בניסן סתמא גבי וטעמא דמילתא משום דשדות שניהם משועבדים לבעל חוב אלא שהתקינו להם חכמים שאין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין א"כ עליו לברר שהוא משועבד במקום בני חורין ועליו הראיה הילכך זה שהוא סתם ידו על התחתונה כך נראה לי טעם הענין עכ"ל אבל ראיתי כתוב שהרמב"ן ז"ל כתב בתשובה בלוה שמכר קרקעותיו לשלשה בני אדם ולא נתפרש בשטריהם זמן ובא מלוה לטרוף וכל אחד מדחה אותו לומר אני מוקדם והנחתי לך מקום לגבות שעליו להביא ראיה ואם לא הביא אינו טורף כל עיקר ותמהני היאך אפשר דהא מסקינן בסמוך בגמ' (דף צה א) דהיכא דאשתדוף בני חרי טריף ממשעבדי כל היכא דליכא למימר איהו דאפסיד אנפשיה וכתבה הרי"ף ז"ל בפ' הנזקין (סי' תפג) אלמא דכי אמרינן דאין נפרעים מנכסים משועבדים כל מקום שיש נכסים בני חורין היינו דוקא בדאפשר לגבות מבני חורין הא לאו הכי גובה ממשועבדים ואע"פ שבשעה שלקח היה ראוי לגבות מבני חורין והכא נמי כיון שאי אפשר לגבות כלל לאישתדוף דמי ורצה מזה גובה ורצה מזה גובה ומשם ראוי ללמד דין זה:

מתני' ומכר את שדהו: המשועבד לכתובתה:

הראשונה: שנשאת תחלה:

השניה מוציאה: כשימות בעלה:

וכן בעל חוב וכן אשה בעלת חוב: מפרש בגמרא:

גמ' בשקנו מידה: ואמרינן בהכותב (דף פג א) דהיכא דקנו מידו מגופה של קרקע קנו מידו:

כתב לראשון: שטר מכר על שדה אחת:

ולא חתמה לו: לא הודית באותו מכר וכתב שטר אחר ללוקח שני על שדה אחרת וחתמה לו:

אבדה כתובתה: אם אין שם בני חורין שהרי הראשון אומר לה הנחתי לך מקום לגבות הימנו והשני ג"כ אומר לה לא מצית אמרת דלשום נחת רוח חתמת במכירתי דהא חזינן דלראשון לא עשית נחת רוח לבעליך. וכ"ת ולמה ליה לראשון חתימה דילה כיון דאיכא קרקע אחר כשיעור כתובתה. לאו קושיא היא דהא נ"מ להיכא דאישתדיף בתרא דטריף מקמא כדמסקינן הכא בגמרא דאישתדוף בני חרי טריף ממשעבדי. א"נ דאיכא למיחש דלמא אתי בע"ח מוקדם ויטרוף שדה זו והיא תחזור עליו הלכך כיון שיש צורך בחתימה ולא חתמה הדבר מוכיח שאין זו חוששת לנחת רוח של בעלה והרמב"ם ז"ל כתב דין זה בפרק י"ז מהלכות אישות וכתב שם שלא כתבה ולא הסכימה למעשה הראשון ונפסד המכר. ונראה מדבריו דדוקא בשנתבטל המכר הראשון מחמת שלא חתמה הוא שיש לנו הוכחה שאינה חוששת לנחת רוח של בעלה אבל בשנתקיים המכר אפשר לה לומר לא הוצרכתי לעשות לו נחת רוח והוא תימה דבגמ' מייתי להא למיפשט בעיין דאישתדוף בני חרי מהו דליטרוף ממשעבדי ואמרינן נהי דאבדה כתובתה

משני מראשון מיהא תגבה אלמא דאפילו כשנתקיים המכר הראשון עסקינן:

גרסי' בגמ' [דף צה א] איבעיא להו אשתדוף בני חרי מהו לטרוף ממשעבדי: ופשטינן דאישתדוף בני חרי גביא ממשעבדי וכתבה הרי"ף בפרק הניזקין [סי' תפג]. וכתב הרשב"א בתשובה דדוקא נשתדפו אבל גזלן אנס אינו טורף ממשועבדים מפני שעשויין הן בעלי זרוע ליפול וסוף שיגבה חובו:

וגרסינן תו [דף צה א] אמר אביי נכסי לך: כלומר שאמר לפלונית נכסי נתונים לך ואחריך לפלוני ועמדה ונשאת בעל לוקח הוי ואין לאחריך במקום בעל כלום וכרשב"ג דאמר נכסי לך ואחריך לפלוני וירד הראשון ומכר ואכל אין לשני אלא מה ששייר ראשון והקשה הרשב"א ז"ל במקום פסידא דאחרים למה לא עשאוהו כיורש כמו שעשאוהו במקום פסידא דאלמנה כדאיתא בסוף פ' יש נוחלין [דף קלט ב] וי"ל דכיון דאשה לאינסובי קיימא והאי נותן מידע ידע דברוב המקומות עשאוהו רבנן לבעל כלוקח ואפ"ה לא פירש אחריך ליקני בעל לא ליקני ש"מ דאחריך שלא במקום בעל קאמר הא במקום בעל לא ליקני:

ואמר אביי נכסי לך ואחריך לפלוני ומכרה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות ואחריך מיד בעל ולוקח מיד אחריך ומוקמינן לכולהו בידא דלוקח: כלומר דכי אמר אביי בשמעתא קמייתא דאין לאחריך במקום בעל כלום היינו בשנתן לה כשהיא פנויה ונשאת אבל הכא מיירי באומר לנשואה וה"ק אחריך ליקני בעל לא ליקני שאם לא נתכוין לכך מאי קאמר לה ואחריך כיון שהוא יודע שיש לה בעל מש"ה אמרינן דבעל מוציא מיד הלקוחות שאם בא לדין עמהם יכול הוא לזכות בהם שהוא לוקח ראשון ואחריך מיד בעל מן הטעם שכתבתי ולוקח מיד אחריך כרשב"ג דאמר מכירת הראשון מכירה ומוקמינן להו בידא דלוקח כלומר שאין ב"ד נזקקין לבעל בפעם הזאת אם בא להוציאם מיד הלוקח שאין הפעם הזאת דומה לראשונה שמתחלה נכנס להן לוקח זה מכח מכירת האשה ומיד האשה יכול הבעל לטעון אני לקחתי ראשון אבל בזו שהוציא מיד אחריך שלא היה זוכה אצלו בדין אין ב"ד נזקקין לבעל אע"ג דתנן במתני' חוזרות חלילה עד שיעשו פשרה ביניהן הא מפרקינן לה בגמ' דהתם אית להו פסידא לכולהו אבל הכא ללוקח בלחוד הוא דאית ליה פסידא וכתבה הרי"ף ז"ל בפ' יש נוחלין:

תנא וכן בע"ח ושני לקוחות: ראובן נושה בשמעון ולו שתי שדות ומכרן לשנים זו בחמשים וזו בחמשים וכתב בעל חוב ללוקח שני דין ודברים אין לי עמך בע"ח מוציא מיד ראשון וכאן אין לומר הנחתי לך מקום שתגבה ממנו שהרי חובו כנגד שתיהם ולוקח ראשון מוציא מיד שני ובע"ח חוזר ומוציא אף זו מן הראשון ולוקח שני מבע"ח וחוזרין חלילה עד שיעשו פשרה:

וכן אשה בעלת חוב: שהיה לה חוב כתובתה על בעלה ומכר שדותיו לשנים ואין בשניהם אלא כנגד כתובתה וכתבה לשני דין ודברים אין לי עמך האשה מוציאה מיד לוקח ראשון והוא מן השני והאשה מן הראשון והשני מן האשה ולוקח ראשון מיד שני וחוזרין חלילה:

הדרן עלך מי שהיה נשוי