שׁוֹפְטִים יט

גודל הטקסט

מְפָרְשִׁים (לחיצה להצגה או להסתרה)

א וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וּמֶלֶךְ אֵין בְּיִשְׂרָאֵל וַיְהִי אִישׁ לֵוִי גָּר בְּיַרְכְּתֵי הַר־אֶפְרַיִם וַיִּקַּח־לוֹ אִשָּׁה פִילֶגֶשׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַהֲוָה בְיוֹמַיָא הָאִינוּן וּמַלְכָּא לֵית בְּיִשְׂרָאֵל וַהֲוָה גְבַר לְוָאָה דָר בִּסְיָפֵי טוּרָא דְבֵית אֶפְרַיִם וּנְסֵיב לֵיהּ אִתְּתָא לְחֵינָתָא מִבֵּית לֶחֶם דְבֵית יְהוּדָה:

רַלְבַּ״ג וספר עוד כי בימים ההם שלא היה מלך בישראל שיוכיח החוטאים היה איש לוי גר בירכתי אפרים ולקח לו לאשה פלגש מבית לחם יהודה וזנתה עליו פלגשו ר"ל שנטתה ממנו ושבה אל בית אביה לברוח ממנו וזה היה הזנות הזה כי הנטייה איך שתהיה תקרא זנות אמר זנות יין ותירוש יקח לב והוכרחנו לפרש הענין בזה האופן שאם זנתה עליו לשכב עם זולת אישה היתה אסורה לבעלה ולא היה ראוי שישוב לבקש עוד אבל ענין זנותה ביאר במה שאמר ותלך מאתו אל בית אביה שעמדה שם זמן ארוך כמו שביאר שעמדה שם שנה וארבעה חדשים וזה ממה שהורה שאין רצונה לשוב אליו עוד והנה רבותינו ז"ל פירשו זה הזנות לענין קרוב למה שפירשנו:

מְצוּדַת דָּוִד ומלך אין בישראל. כי אם היה מלך לא היה מה שהיה, כי המלך היה מעניש את החוטאים, ולא היו, אם כן, ישראל נלחמים זה בזה כאשר יסופר וכתב בסדר עולם (פרק יב), שגם זה היה בימי כושן רשעתים, קודם שעמד עתניאל:

מְצוּדַת צִיּוֹן בירכתי. בסוף, כמו (שמות כו כב) ולירכתי המשכן: פילגש. אשה בלא כתובה ובלא קדושין:

מַלְבִּי״ם ויהי בימים ההם ומלך אין בישראל. וגם מעשה זו היה סבתה מה שאין מלך לבער החוטאים ולעשות משפט, שאז לא היה העם כמאכולת אש וחרב איש באחיו:

ב וַתִּזְנֶה עָלָיו פִּילַגְשׁוֹ וַתֵּלֶךְ מֵאִתּוֹ אֶל־בֵּית אָבִיהָ אֶל־בֵּית לֶחֶם יְהוּדָה וַתְּהִי־שָׁם יָמִים אַרְבָּעָה חֳדָשִׁים׃

רַשִׁ״י ותזנה עליו פילגשו. זנתה מביתו אל החוץ כל לשון זנות אינו אלא לשון 'יוצאת' (תרגום אונקלוס בראשית לד לא): נפקת ברא, יוצאת מבעלה לאהוב את אחרים:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּבְסָרַת עֲלוֹהִי לְחֵינָתֵיהּ וַאֲזָלַת מִלְוָתֵיהּ לְבֵית אֲבוּהָא לְבֵית לֶחֶם דְבֵית יְהוּדָה וַהֲוָת תַּמָן יוֹמִין אַרְבְּעָא יַרְחִין:

מְצוּדַת דָּוִד ותזנה עליו. סרתה מעליו, והלכה לבית אביה:

מְצוּדַת צִיּוֹן ותזנה. עניינו הסרה, כמו (יחזקאל כג מג) עתה וזנו תזנותיה: עליו. מעליו: ימים. שנה, כמו (ויקרא כח כט) ימים תהיה גאולתו: ארבעה. כמו וארבעה:

מַלְבִּי״ם ותזנה עליו פילגשו. היה לומר ותזנה מאחריו, כי מלת עליו שבא אצל זנות מוסב על הנואף עמה, (ותזן על) [ותזני אל בני] מצרים (יחזקאל טז, כו), וזה מורה כדעת חז"ל (גיטין ו ב) שלא זנתה ורק עשתה נגדו דבר שלא לרצונו: ותלך מאתו. לא לחוץ אל הזונים, רק אל בית אביה:

ג וַיָּקָם אִישָׁהּ וַיֵּלֶךְ אַחֲרֶיהָ לְדַבֵּר עַל־לִבָּהּ להשיבו [לַהֲשִׁיבָהּ] וְנַעֲרוֹ עִמּוֹ וְצֶמֶד חֲמֹרִים וַתְּבִיאֵהוּ בֵּית אָבִיהָ וַיִּרְאֵהוּ אֲבִי הַנַּעֲרָה וַיִּשְׂמַח לִקְרָאתוֹ׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְּקָם בַּעֲלָהּ וַאֲזַל בַּתְרָהָא לְמַלֵיל עַל לִבָּהּ לַאֲתָבוּתָהּ וְעוּלֵימֵיהּ עִמֵיהּ וְזוּג חֲמָרִין וְאַעֲלָתֵיהּ לְבֵית אֲבוּהָא וַחֲזָהוּ אֲבוּהָא דְעוּלֶמְתָּא וַחֲדִי לָקֳדָמוּתֵיהּ:

רַלְבַּ״ג וכשראה זה אישה הלך אחריה לדבר על לבה להשיבה כי ידמה שסרה ממנו על דבר הקטטות שהקניטה בביתו ולזה הוצרך לפייסה ובזה האופן הלך להשיבה, ויראהו אבי הנערה וישמח לקראתו וידמה שזה האיש הלוי היה נכבד מאד ולזה השתדל לכבדו מאד אבי הנערה והיה מראה מאד כי כבר קשה עליו פרידתו עד שכבר עכבם שם עד היום החמישי ורצה לעכבם עד היום הששי ולא יכול:

מְצוּדַת דָּוִד לדבר על לבה. דברים טובים המקובלים על הלב, להשיבה אליו: וצמד חמורים. אחד לו, ואחד לפילגשו בשובה לביתו: ותביאהו. פילגשו ראתה אותו בחוץ והביאה אותו לבית אביה: לקראתו. רצה לומר, בעת לכתו לקראתו:

מְצוּדַת צִיּוֹן וצמד. זוג, וכן (איוב א ג) צמד בקר:

מַלְבִּי״ם ויקם אישה. גם זה מעיד שלא זנתה, כי קוראהו אישה, שאם זנתה היתה אסורה עליו לדעת האומר דפילגש היא בקדושין: ויראהו אבי הנערה כו' ויחזק בו חותנו. השמות באו לפי הענין, שמח בו מצד שהוא אביה ורוצה שלא תהיה צרורה עגונה, והחזיק בו מצד שהוא חותנו:

ד וַיֶּחֱזַק־בּוֹ חֹתְנוֹ אֲבִי הַנַּעֲרָה וַיֵּשֶׁב אִתּוֹ שְׁלֹשֶׁת יָמִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ וַיָּלִינוּ שָׁם׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְאַתְקֵיף בֵּיהּ חֲמוּהִי אֲבוּהָא דְעוּלֶמְתָּא וִיתֵיב עִמֵיהּ תְּלָתָא יוֹמִין וַאֲכָלוּ וּשְׁתִיאוּ וּבָתוּ תַמָן:

מְצוּדַת דָּוִד ויחזק בו. היה אוחז בו ולא עזבו ללכת מאתו: וילינו שם. בהלילה שאחר שלשת הימים:

ה וַיְהִי בַּיּוֹם הָרְבִיעִי וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וַיָּקָם לָלֶכֶת וַיֹּאמֶר אֲבִי הַנַּעֲרָה אֶל־חֲתָנוֹ סְעָד לִבְּךָ פַּת־לֶחֶם וְאַחַר תֵּלֵכוּ׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַהֲוָה בְּיוֹמָא רְבִיעָאָה וְאַקְדִימוּ בְּצַפְרָא וְקָם לְמֵיזַל וַאֲמַר אֲבוּהָא דְעוּלֶמְתָּא לַחֲתָנֵיהּ סְעֵיד לִבָּךְ פִּתָא דְלַחְמָא וּבָתַר כֵּן תֵּיזְלוּן:

מְצוּדַת דָּוִד סעד לבך. לבל יחלוש הלב, סעד אותו באכילת פת לחם:

מְצוּדַת צִיּוֹן סעד. ענין השענה, ועל שם זה יקרא האכילה סעודה, כי סועד ושוען את הלב מחולשתו, וכמו שכתוב (תהלים קד טו) ולחם לבב אנוש יסעד: פת. ענין פרוסה, כמו (ויקרא ב ו) פתות אותם פתים:

מַלְבִּי״ם וישכימו בבקר וכו' וישתו וכו'. ר"ל ביום הראשון היה עדיין בקר, רק ששתו ואמר שילין מצד ששתה והדרך מבלבל שותי יין. וביום שאח"ז נזהר מלשתות רק שהאכילה נמשכה עד נטות היום:

ו וַיֵּשְׁבוּ וַיֹּאכְלוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו וַיִּשְׁתּוּ וַיֹּאמֶר אֲבִי הַנַּעֲרָה אֶל־הָאִישׁ הוֹאֶל־נָא וְלִין וְיִטַב לִבֶּךָ׃

רַשִׁ״י הואל נא ולין. הלילה:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְאַסְחֲרוּ וַאֲכַלוּ תַרְוֵיהוֹן כַּחֲדָא וּשְׁתִיאוּ וַאֲמַר אֲבוּהָא דְעוּלֶמְתָּא לְגַבְרָא שְׁרֵי כְעַן וּבִית וְיִשְׁפַּר לִבָךְ:

מְצוּדַת דָּוִד הואל נא. התרצה נא ולין פה: וייטב לבך. באכילה ושתיה ובשמחת הלב:

מְצוּדַת צִיּוֹן הואל. התרצה: נא. עתה:

ז וַיָּקָם הָאִישׁ לָלֶכֶת וַיִּפְצַר־בּוֹ חֹתְנוֹ וַיָּשָׁב וַיָּלֶן שָׁם׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְקָם גַבְרָא לְמֵיזַל וְאַתְקֵיף בֵּיהּ חֲמוּהִי וְתַב וּבָת תַּמָן:

מְצוּדַת צִיּוֹן ויפצר. ענין התחזקות ההסתה, כמו (בראשית יט ג) ויפצר בם מאד:

ח וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר בַּיּוֹם הַחֲמִישִׁי לָלֶכֶת וַיֹּאמֶר אֲבִי הַנַּעֲרָה סְעָד־נָא לְבָבְךָ וְהִתְמַהְמְהוּ עַד־נְטוֹת הַיּוֹם וַיֹּאכְלוּ שְׁנֵיהֶם׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְאַקְדֵים בְּצַפְרָא בְּיוֹמָא חֲמִישָׁאָה לְמֵיזַל וַאֲמַר אֲבוּהָא דְעוּלֶמְתָּא סְעוֹד כְּעַן לִבָּךְ וְאִתְעַכְּבוּ עַד מִתְפְּנֵי יוֹמָא וַאֲכָלוּ תַּרְוֵיהוֹן:

מְצוּדַת דָּוִד והתמהמהו. נתעכבו עד אשר נטה השמש לבית מערבה:

מְצוּדַת צִיּוֹן והתמהמהו. ענין עכבה ואיחור, כמו (לעיל ג כו) עד התמהמהם: היום. השמש קרוי ׳יום׳, כמו (בראשית ג ח) לרוח היום, על שם שבעוד השמש על הארץ, הוא יום:

ט וַיָּקָם הָאִישׁ לָלֶכֶת הוּא וּפִילַגְשׁוֹ וְנַעֲרוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ חֹתְנוֹ אֲבִי הַנַּעֲרָה הִנֵּה נָא רָפָה הַיּוֹם לַעֲרֹב לִינוּ־נָא הִנֵּה חֲנוֹת הַיּוֹם לִין פֹּה וְיִיטַב לְבָבֶךָ וְהִשְׁכַּמְתֶּם מָחָר לְדַרְכְּכֶם וְהָלַכְתָּ לְאֹהָלֶךָ׃

רַשִׁ״י רפה. השמש מגבורתו ונטה לערוב: הנה חנות היום. עת שכל הולכי דרכים נוטים לחנות בבית:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְקָם גַבְרָא לְמֵיזַל הוּא וּלְחֵינָתֵיהּ וְעוּלֵימֵיהּ וַאֲמַר לֵיהּ חֲמוֹהִי אֲבוּהָא דְעוּלֶמְתָּא הָא כְעַן פְּנָא יוֹמָא לְמֶעֱרַב בִּיתוּ כְעַן הָכָא לְחוֹד יוֹמָא דֵין בִּית הָכָא וְיִשְׁפַּר לִבָּךְ וּתְקַדְמוּן מְחָר לְאוֹרְחַתְכוֹן וּתְהַךְ לְקִירְוָךְ:

רַלְבַּ״ג וקם האיש הלוי ללכת עם פילגשו אע"פ שכבר רפה היום לערוב:

מְצוּדַת דָּוִד רפה היום לערוב. כי קודם חצות השמש הולך ומתגבר, ואחר חצות הולך ורפה, ולזה אמר הנה השמש רפה ועומדת לשקוע: הנה חנות היום. כי שיער בעצמו שלא יבוא היום אל ביתו, ובעל כרחו יחנה ללון במקום לא לו, ולזה אמר ׳הנה חנות היום׳, רצה לומר, החניה אשר בהכרח תעשה היום, הלא טוב יותר לחנות וללון פה וייטב לבבך, ולא כן במקום אחר: והשכמתם. אבל כשתלכו בהשכמה, תבוא בו ביום לאהלך, ולא תלין בדרך:

מְצוּדַת צִיּוֹן רפה. מלשון רפיון: לערוב. מלשון ערב, ורוצה לומר, לשקוע:

מַלְבִּי״ם הנה נא רפה היום. פי' מהרי"א שא"ל, א] הנה רפה היום, ועת ללון. ב] אחר שבלא זה לא תגיע עד ביתך ותצטרך לחנות בדרך, חנות היום לין פה, עשה החניה פה ומחר תשכימו ותגיע ביום אחד עד אהלך ולא תצטרך ללון בדרך:

י וְלֹא־אָבָה הָאִישׁ לָלוּן וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ וַיָּבֹא עַד־נֹכַח יְבוּס הִיא יְרוּשָׁלִָם וְעִמּוֹ צֶמֶד חֲמוֹרִים חֲבוּשִׁים וּפִילַגְשׁוֹ עִמּוֹ׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְלָא אֲבָא גַבְרָא לִמְבָת וְקָם וַאֲזַל וַאֲתָא עַד לָקֳבֵיל יְבוּס הִיא יְרוּשְׁלֵם וְעִמֵיהּ זוּג חֲמָרִין חֲשִׁיקִין וּלְחֵינָתֵיהּ עִמֵיהּ:

רַלְבַּ״ג והנה באו עד נכח יבוס והיא ירושלם. והיום רד מאד ר"ל שלא נשאר ממנו כי אם מעט כי השמש ירד מהאופק ולפי שהיום מתחדש מן השמש יאמר שהיום ירד מאד כשירד השמש ולא רצה האיש הלוי לסור שם כי היה שם היבוסי יושב בעת ההיא ולזה אמר לא נסור אל עיר נכרי אשר לא מבני ישראל הנה וזה לאות כי לא כבשו עדין בני יהודה את ירושלם ולא נכבשה ג"כ בימי יהושע ואף ע"פ שכבר הכה יהושע את מלך ירושלם לא מצאנו שכבש העיר עד שבא שכט יהודה אחריו ונלחם בירושלם ולכדו אותה כמו שנזכר בראש זה הספר והנה היה זה הענין מהפילגש קודם שנלחמו שבט יהודה בירושלם ולזה גם כן יתבאר שאחרי מות יהושע היה אלו הספורים כמו שזכרנו ואולם נכתב בזה המקום לסבה שביארנו:

מְצוּדַת דָּוִד יבוס היא ירושלם. מחוז היה בירושלים ונקראת ׳יבוס׳ (יהושע טו סג), ודוד לכדה (דברי הימים א יא ד ו):

מְצוּדַת צִיּוֹן אבה. רצה: נוכח. נגד: חבושים. ענין קשור הבהמה באזור שלה, כמו (שם כב ג) ויחבוש את חמורו:

מַלְבִּי״ם השאלות (י) מ"ש שעמו צמד חמורים ופילגשו הוא למותר שכבר אמר בפסוק ג' ונערו עמו וצמד חמורים, ולמה לא הזכיר פה את נערו?: ועמו. היא הוצעה למה שלא לן בשדה, כי היה עמו צמד חמורים חבושים כל טוב, וירא מלסטים. ב] מפני פילגשו, שהאשה היא רפת המזג ללון בשדה. וכן מפני שני טעמים אלה לא סר אל עיר נכרי, מפני הלסטים, ומפני אונס פילגשו:

יא הֵם עִם־יְבוּס וְהַיּוֹם רַד מְאֹד וַיֹּאמֶר הַנַּעַר אֶל־אֲדֹנָיו לְכָה־נָּא וְנָסוּרָה אֶל־עִיר־הַיְבוּסִי הַזֹּאת וְנָלִין בָּהּ׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן אִינוּן עִם יְבוּס וְיוֹמָא מְאַךְ לַחֲדָא וַאֲמַר עוּלֵימָא לְרִבּוֹנֵיהּ אִיתָא כְעַן וּנְזוּר לְקַרְתָּא דִיבוּסָאֵי הָדָא וּנְבֵית בָּהּ:

מְצוּדַת דָּוִד עם יבוס. סמוך ליבוס: והיום רד מאד. השמש ירדה מאוד וקרבה לשקוע: ונסורה. נסור מהדרך לנכח עיר היבוסי:

מְצוּדַת צִיּוֹן לכה. ענין לשון זרוז הוא:

יב וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲדֹנָיו לֹא נָסוּר אֶל־עִיר נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא־מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵנָּה וְעָבַרְנוּ עַד־גִּבְעָה׃

רַשִׁ״י עד גבעה. גבעת בנימן:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַר לֵיהּ רִבּוֹנֵיהּ לָא נְזוּר לְקַרְתָּא בְּנֵי עַמְמַיָא דְלָא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִינוּן וְנִתְמְטֵי עַד גִבְעָתָא:

מְצוּדַת דָּוִד אל עיר נכרי. שרק גוים גרים בה: ועברנו. לזה נעבור עד גבעה שהיא עיר ישראל:

מַלְבִּי״ם השאלות (יב) כפל עיר נכרי אשר לא מב"י: אל עיר נכרי אשר לא מבני ישראל הנה. ר"ל כי היו ערי כנענים שהיו שייכים לישראל ומשועבדים להם למס, והיה יראת ישראל עליהם, לא כן יבוס היא עיר נכרי אשר לא מבני ישראל, ר"ל שאין משועבדים לישראל כי לא הושמו למס (כנז' למעלה א, כא):

יג וַיֹּאמֶר לְנַעֲרוֹ לְךָ וְנִקְרְבָה בְּאַחַד הַמְּקֹמוֹת וְלַנּוּ בַגִּבְעָה אוֹ בָרָמָה׃

רַשִׁ״י ולנו. כמו ולננו, דגשות הנו"ן במקום נו"ן שניה:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַר לְעוּלֵימֵיהּ אִיתָא וּנְקָרֵיב בְּחַד מִן אַתְרַיָא וּנְבִית בְּגִבְעָתָא אוֹ בְרָמָתָא:

מְצוּדַת דָּוִד לך ונקרבה. רצה לומר, נמהר ללכת להתקרב לאיזה מקום ונלון בגבעה או ברמה, במקום שנוכל לבוא עד לא תשקע החמה:

מְצוּדַת צִיּוֹן לך. הוא מלשון הליכה, ועם [ש]היא בלא ה״א וכן (במדבר כג יג) לך נא אתי:

מַלְבִּי״ם ולנו בגבעה או ברמה. כי לא ידע איזה עיר קרובה יותר (ומלת לך היא א' מג' מקומות שנכתב לשון הליכה בלא ה"א על פי המסורה):

יד וַיַּעַבְרוּ וַיֵּלֵכוּ וַתָּבֹא לָהֶם הַשֶּׁמֶשׁ אֵצֶל הַגִּבְעָה אֲשֶׁר לְבִנְיָמִן׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַעֲבָרוּ וַאֲזַלוּ וְעָלַת לְהוֹן שִׁמְשָׁא בִּסְטַר גִבְעֲתָא דִי לְשֵׁבֶט בִנְיָמִין:

מְצוּדַת צִיּוֹן ותבא. ושקעה:

טו וַיָּסֻרוּ שָׁם לָבוֹא לָלוּן בַּגִּבְעָה וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב בִּרְחוֹב הָעִיר וְאֵין אִישׁ מְאַסֵּף־אוֹתָם הַבַּיְתָה לָלוּן׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְזָרוּ לְתַמָן לְמֵיעַל לְמֵבַת בְּגִבְעָתָא וַאֲתָא וִיתֵיב בִּרְחוֹבָא דְקַרְתָּא וְלֵית אֱנָשׁ דִכְנֵישׁ יַתְהוֹן לְבֵיתָא לִמְבָת:

רַלְבַּ״ג והנה ספר שלנו בגבעת בנימן והגיע מרוע תכונתם שלא היה שם איש מבני העיר מאסף אותם הביתה ללון עד שבא איש אחד מהר אפרים היה גר שם והוא הביאו לביתו והנה הגיע מרוע תכונת בני העיר שרצו לקחת האיש הלוי למשכב והחזיק האיש בפילגשו והוציאה להם החוץ וידמה שכבר היתה יפה מאד ולזה נתפייסו בזה בראותם אותה כי כבר התיר להם האיש הזקן להוציא להם בתו הגדולה הבתולה ופילגש האיש הלוי ולא נתפייסו בזה והאנשים החוטאים האלה התעללו בה כל הלילה עד הבקר ומרוב המשגל השיגה אותה החולשה הנפלאה עד שמתה פתח הבית אשר אדניה שם בשובה אליו והנה האיש הלוי התפעל מזה הענין התפעלות רב ושתק עד בואו אל ביתו ומשם שלח נתחיה לי"ב שבטים הנשארים כי לא שלח לשבט בנימן כי מהם יצאה הרעה ולזה נתח פילגשו לי"ב נתחים:

מְצוּדַת צִיּוֹן ברחוב. בשוק, במקום שרבים מצויים: מאסף. ענין הכנסה, כמו (דברים יא יד) ואספת דגנך:

טז וְהִנֵּה אִישׁ זָקֵן בָּא מִן־מַעֲשֵׂהוּ מִן־הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב וְהָאִישׁ מֵהַר אֶפְרַיִם וְהוּא־גָר בַּגִּבְעָה וְאַנְשֵׁי הַמָּקוֹם בְּנֵי יְמִינִי׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְהָא גַבְרָא סָבָא אָתָא מִן עִיבִידְתֵּיהּ מִן חַקְלָא בְּרַמְשָׁא וְגַבְרָא מִטוּרָא דְבֵית אֶפְרַיִם וְהוּא דָר בְּגִבְעָתָא וֶאֱנָשֵׁי אַתְרָא מִן שִׁבְטָא דְבֵית בִּנְיָמִין:

מְצוּדַת דָּוִד בני ימיני. מבני בנימין:

מַלְבִּי״ם והנה איש זקן. כמו שספר גנות בני הגבעה שסגרו דלתם לאורח הגם שהיו מתושבי העיר ולא צר להם המקום, ספר שבח הזקן הזה, א] עם היותו זקן, ב] שבא עתה ברגע זו, ג] שבא מן מעשהו הקשה בשדה, ד] שהיה גר בגבעה, ולא הוטלה עליו המצוה יותר מתושבי העיר, בכ"ז:

יז וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא אֶת־הָאִישׁ הָאֹרֵחַ בִּרְחֹב הָעִיר וַיֹּאמֶר הָאִישׁ הַזָּקֵן אָנָה תֵלֵךְ וּמֵאַיִן תָּבוֹא׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּזְקֵיף עֵינוֹהִי וַחֲזָא יַת גַבְרָא דַאֲרַח בִּרְחוֹב קַרְתָּא וַאֲמַר גַבְרָא סָבָא לְאָן אַתְּ אָזִיל וּמְנָן אַתְּ אָתֵי:

מְצוּדַת צִיּוֹן האורח. ההולך באורח ודרך: אנה. לאיזה מקום: ומאין. ומאיזה מקום:

מַלְבִּי״ם וישא כו'. ותיכף שראה אותו שאלו אנה תלך, כי הסתפק אולי רוצה ללכת לדרכו וע"כ ברחוב יעמוד:

יח וַיֹּאמֶר אֵלָיו עֹבְרִים אֲנַחְנוּ מִבֵּית־לֶחֶם יְהוּדָה עַד־יַרְכְּתֵי הַר־אֶפְרַיִם מִשָּׁם אָנֹכִי וָאֵלֵךְ עַד־בֵּית לֶחֶם יְהוּדָה וְאֶת־בֵּית יְהוָה אֲנִי הֹלֵךְ וְאֵין אִישׁ מְאַסֵּף אוֹתִי הַבָּיְתָה׃

רַשִׁ״י ואת בית ה'. לשילה אני הולך:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַר לֵיהּ עָבְרִין אֲנַחֲנָא מִבֵּית לֶחֶם דְבֵית יְהוּדָה עַד סְיָפֵי טוּרָא דְבֵית אֶפְרַיִם מִתַּמָן אֲנָא וַאֲנָא אָזֵיל עַד בֵּית לֶחֶם דְבֵית יְהוּדָה וּלְבֵית מַקְדְשָׁא דַייָ אֲנָא אָזִיל וְלֵית אֱנַשׁ דְכָנֵישׁ יָתִי לְבֵיתָא:

מְצוּדַת דָּוִד עד ירכתי. רצה לומר, אני הולך ׳עד ירכתי׳ וכו׳, כי משם אנכי, והלכתי עד בית לחם יהודה: ואת בית ה׳. עתה הולך אני בדרך מהלכי אל בית ה׳ אשר בשילה לזבוח לה׳, ועם כי אני הולך בדרך מצוה, עם כל זה אין איש מכניס אותי אל הבית:

מְצוּדַת צִיּוֹן ואת. כמו ואל:

מַלְבִּי״ם השאלות (יח) למה שנה שנית ואלך עד בית לחם? ולמה אמר ואת בית ה' אני הולך?: ויאמר אליו עברים אנחנו. ר"ל הנה מעברינו הוא מבית לחם יהודה עד ירכתי הר אפרים, אשר א"א להגיע לשם בעוד יומם, כי משם אנכי, ושם מחוז חפצי. ולבל ידמה שהוא רוכל המחזר בעיירות, אמר ואלך רק עד בית לחם. ולבל יחשוב שהוא מאנשי מיכה עובדי הפסל (שמיכה היה בהר אפרים), אמר ואת בית ה' אני הולך, ובכ"ז ואין איש מאסף אותי הביתה, ולכן ישבתי בחוץ:

יט וְגַם־תֶּבֶן גַּם־מִסְפּוֹא יֵשׁ לַחֲמוֹרֵינוּ וְגַם לֶחֶם וָיַיִן יֶשׁ־לִי וְלַאֲמָתֶךָ וְלַנַּעַר עִם־עֲבָדֶיךָ אֵין מַחְסוֹר כָּל־דָּבָר׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְאַף תִּבְנָא וְאַף כִּסְתָא אִית לַחֲמָרָנָא וְאַף לְחַם וַחֲמָר אִית לִי וּלְאַמְתָךְ וּלְעוּלֵימָא דְעִם עַבְדָךְ לֵית חוּסְרַן כָּל מִדָעַם:

מְצוּדַת דָּוִד וגם תבן. רצה לומר, ואם בעבור המאכל לנו ולחמורינו אינם מכניסים, הלא ׳גם תבן׳ וכו׳, ואם כן מה מידם אקח: ולאמתך. היא הפילגש: ולנער עם עבדיך. להנער אשר עם עבדיך, ואת עצמו ופילגשו קרא עבדיו בדרך המוסר, וכמו שאמר ׳ולאמתך׳ על פילגשו; או אמר שיש בידו להאכיל לנערו עם עבדיו, ועל עבדי האיש הזקן אמר: אין מחסור. אין שום דבר חסר ממני:

מְצוּדַת צִיּוֹן מספוא. כן נקרא דבר המיוחד למאכל בהמה, וכן (בראשית כד לב) ויתן תבן ומספוא: ולאמתך. מלשון אמה ושפחה: כל דבר. שום דבר:

מַלְבִּי״ם ובל תחשוב שתצטרך לתת יבול לחמורים, לז"א גם תבן גם מספוא יש לחמורינו. וכן לא תצטרך ליתן לי לאכול ולא לנער, כי גם לחם ויין יש, וגם יש יותר מן הצורך עד שהנער יאכל עם עבדיך מן הלחם ויין שאתן לחלקו, וכן גם שאר דברים תבלין וכדומה, כי אין מחסור כל דבר:

כ וַיֹּאמֶר הָאִישׁ הַזָּקֵן שָׁלוֹם לָךְ רַק כָּל־מַחְסוֹרְךָ עָלָי רַק בָּרְחוֹב אַל־תָּלַן׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַר גַבְרָא סָבָא שְׁלָם לָךְ לְחוֹד כָּל חוֹסְרָנָךְ עָלַי לְחוֹד בִּרְחוֹבָא לָא תְבִית:

מְצוּדַת דָּוִד שלום לך. רצה לומר, לא תפחד כי לא תלין ברחוב: רק כל מחסורך עלי. רצה לומר, הואיל ויש עמך לאכול ולשתות, לא אתן לך מאומה ומה שבידך אכול, ורק כל הנחסר לך היא עלי וחוזר ומפרש ׳רק ברחוב אל תלן׳, כי בית מלון לבד היא החסר לך ועלי היא:

מַלְבִּי״ם ויאמר. שבהפך מתנה עמו שכל מחסורו עליו כי בזה יקיים המצוה כראוי:

כא וַיְבִיאֵהוּ לְבֵיתוֹ וַיָּבָול לַחֲמוֹרִים וַיִּרְחֲצוּ רַגְלֵיהֶם וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ׃

רַשִׁ״י ויבל לחמורים. ויתן יבול לחמורים, 'ויבל' אפרוונד"ר בלע"ז:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְאַעֲלֵיהּ לְבֵיתֵיהּ וּרְמָא כִּסְתָא לַחֲמָרֵיהּ וְאַסְחוּ רַגְלֵיהוֹן וְאָכָלוּ וְשָׁתִיאוּ:

מְצוּדַת דָּוִד ויבל לחמורים. תקן המאכל לחמורים:

מְצוּדַת צִיּוֹן ויבל. הוא מלשון בלבול וערבוב, כי הדרך לבלול תבואה במספוא, וכן (ישעיהו ל כד) בליל חמיץ:

כב הֵמָּה מֵיטִיבִים אֶת־לִבָּם וְהִנֵּה אַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי בְנֵי־בְלִיַּעַל נָסַבּוּ אֶת־הַבַּיִת מִתְדַּפְּקִים עַל־הַדָּלֶת וַיֹּאמְרוּ אֶל־הָאִישׁ בַּעַל הַבַּיִת הַזָּקֵן לֵאמֹר הוֹצֵא אֶת־הָאִישׁ אֲשֶׁר־בָּא אֶל־בֵּיתְךָ וְנֵדָעֶנּוּ׃

רַשִׁ״י ונדענו. משכב זכור:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן אִינוּן מְטִיבִין יַת לִבְּהוֹן וְהָא אֱנָשֵׁי קַרְתָּא גַבְרִין בְּנֵי רִשְׁעָא אַקִיפוּ יַת בֵּיתָא דַחֲקִין לְמִתְבַּר דָשָׁא וַאֲמַרוּ לְגַבְרָא מָרֵיהּ דְבֵיתָא סָבָא לְמֵימַר אַפֵּיק יַת גַבְרָא דְעַל לְבֵיתָךְ וְנֵדְעִינֵיהּ:

מְצוּדַת דָּוִד המה מטיבים וגו׳. באכילה בשתיה ובשמחת לבב:

מְצוּדַת צִיּוֹן בליעל. בלי עול שמים, רוצה לומר, רשעים: מתדפקים. ענין הכאה בנחת על הדלת, כמו (שיר השירים ה ב) קול דודי דופק: ונדענו. ענין משכב זכור, כמו (בראשית יט ה) ונדעה אותם:

מַלְבִּי״ם השאלות (כב) מה ההבדלים בין מעשה הגבעה ובין מעשה סדום? שכפי הנראה שני המעשים דומים מכל צד: המה מיטיבים את לבם והנה אנשי העיר וכו'. כבר דברו בזה חקרי לב מה נשתנה ענין הגבעה מחטאת סדום אשר המטיר עליהם גפרית ואש ויהפך משורש ערים, ואלה עשו כמעשה סדום ולא חלו בם ידי שמים להענישם. ויאמרו כי יש הבדל בין הרשע ובין החוטא, ר"ל כי אנשי סדום היה חטאם מצד השכל, כי חקקו להם חוקים לא טובים ומשפטים בל יחיו בהם חיי המדיניות, וקבלו עליהם החוקים האלה למשפטים צדיקים, בל יעבר אורח דרך ארצם, והעובר ענוש יענש כפי נימוסיהם, ולא עשו מה שעשו מפני תאותם רק מפני נימוסיהם הנשחתות, לא כן אנשי הגבעה לא שכלם היה במעל הזה, ולא מפני חק ונימוס עשו זאת, רק מפני תאוותם, שמה שלא האריחו את האיש היה מפני כי היו כילים וצרי עין, ומה שרצו לבעול אותו היה מפני תאותם לבד. והבחינה לזה, א] לוט הכניס המלאכים בסתר (כמ"ש בפי' התורה במ"ש (בראשית יט, ב) סורו אל בית עבדכם), והמלאכים רצו ללון ברחוב כי יראו מפני הנימוס, והזקן בגבע הכניס אותו לביתו בפרהסיא. ב] שם כתוב (שם, ד) ואנשי העיר אנשי סדום נסבו על הבית מנער ועד זקן, שהיה זה כולל לכל אנשי העיר מצד שהיו אנשי סדום והיה הכנסת האורחים נגד חוקיהם, ופה כתיב ואנשי העיר אנשי בליעל, ר"ל בני בליעל אשר בעיר והאספסוף אשר בקרבה התאוו תאוה, לא כולם, ולא מצד הנימוס רק מצד שהם אנשי בליעל ועושים נגד החק והמשפט. ג] שם כתיב נסבו על הבית, שרצו ללחום על בעל הבית שעבר על חוקיהם, ופה כתיב נסבו את הבית, לשמור בל יברח האורח, לא שנסבו על הבית ללחום, ולכן לא רצו בבתו כי לא רצו לעשות רע להזקן. ולכן כתיב מתדפקים על הדלת בבנין התפעל, שמורה על הפעולה המדומה, כמו מתעשר מתרושש, שהיו נראים כדופקים, לא דופקים ממש כי לא באו דרך מלחמה, משא"כ בסדום כתיב (שם, ט) ויגשו לשבור הדלת. וכן שם סגר לוט את הדלת אחריו כי ירא מפניהם, לא כן פה, אמר ויצא אליהם, כי ידע שלא יעיזו ליכנס בביתו. ד] שא"ל שהיא נבלה, הרי היה שכלם שלם להכיר שהיא נבלה, לא כן לוט לא הזכיר רק הטענה הראשונה בל ירעו על שבאו לביתו, ולא אמר להם שהיא נבלה, כי היה אצלם דבר טוב וראוי לפי משפטיהם:

כג וַיֵּצֵא אֲלֵיהֶם הָאִישׁ בַּעַל הַבַּיִת וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַל־אַחַי אַל־תָּרֵעוּ נָא אַחֲרֵי אֲשֶׁר־בָּא הָאִישׁ הַזֶּה אַל־בֵּיתִי אַל־תַּעֲשׂוּ אֶת־הַנְּבָלָה הַזֹּאת׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּנְפַק לְוַתְהוֹן גַבְרָא מָרֵיהּ דְבֵיתָא וַאֲמַר לְהוֹן בְּבָעוּ אֲחַי לָא תַבְאֲשׁוּן כְּעַן בָּתַר דְעַל גַבְרָא הָדֵין לְבֵיתִי לָא תַעְבְּדוּן יַת קְלָנָא הָדֵין:

מְצוּדַת דָּוִד אל אחי. וחוזר ומפרש ׳אל תרעו נא׳, רצה לומר, אל תעשו עתה הרעה ההיא: אחרי. הואיל והאיש הזה בא לביתי, חוסו על כבודי ואל תעשו הנבלה הזאת לשכב אותו:

מְצוּדַת צִיּוֹן אל. רוצה לומר, לא תעשו: נא. עתה: אחרי. ענינו כמו הואיל, וכן (לעיל יא לו) אחרי אשר עשה לך ה׳ נקמות: הנבלה. דבר מגונה וכעור:

כד הִנֵּה בִתִּי הַבְּתוּלָה וּפִילַגְשֵׁהוּ אוֹצִיאָה־נָּא אוֹתָם וְעַנּוּ אוֹתָם וַעֲשׂוּ לָהֶם הַטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם וְלָאִישׁ הַזֶּה לֹא תַעֲשׂוּ דְּבַר הַנְּבָלָה הַזֹּאת׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן הָא בְרַתִּי בְתוּלְתָּא וּלְחֵינָתֵיהּ אַפֵּיק כְּעַן יַתְהֶן וְעַנוּ יַתְהֶן וַעֲבִידוּ לְהֵן דְתַקִין בְּעֵינֵיכוֹן וּלְגַבְרָא הָדֵין לָא תַעְבְדוּן עִיסַק קְלָנָא הָדֵין:

מְצוּדַת דָּוִד וענו אותם. במשכב: ועשו וגו׳. בשאר עניני ניאוף:

מְצוּדַת צִיּוֹן וענו. הוא כינוי למאנס על השכיבה:

מַלְבִּי״ם הנה בתי. ר"ל למלאות תאותכם הנה נא בתי ופילגשהו, והגם שהוא ג"כ נבלה, אין בשתן מרובה כבושת האיש, וז"ש שנית ולאיש הזה לא תעשו דבר הנבלה הזאת:

כה וְלֹא־אָבוּ הָאֲנָשִׁים לִשְׁמֹעַ לוֹ וַיַּחֲזֵק הָאִישׁ בְּפִילַגְשׁוֹ וַיֹּצֵא אֲלֵיהֶם הַחוּץ וַיֵּדְעוּ אוֹתָהּ וַיִּתְעַלְּלוּ־בָהּ כָּל־הַלַּיְלָה עַד־הַבֹּקֶר וַיְשַׁלְּחוּהָ בעלות [כַּעֲלוֹת] הַשָּׁחַר׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְלָא אָבוּ גַבְרַיָא לְקַבָּלָא מִנֵיהּ וְאַתְקֵיף גַבְרָא בִּלְחֵינָתֵיהּ וְאַפֵּיק לְוַתְהוֹן לְבָּרָא וִידָעוּ יָתָהּ וְאִתְלְעָבוּ בָהּ כָּל לֵילְיָא עַד צַפְרָא וְשַׁלְחוּהָא כְּמֵיסַק צַפְרָא:

מְצוּדַת דָּוִד לשמוע לו. לקבל דבריו: ויחזק האיש. כי לא רצתה לצאת, ואחז בה בעל כרחה להציל עצמו, בחשבו כאשר יראוה כי יפה היא, יתפייסו בה: ויוצא. הוציא אותה אל החוץ: וידעו אותה. במשכב: ויתעללו בה. בשאר עניני ניאוף: וישלחוה. שלחוה לנפשה כאשר עלה השחר, והוא האור הנוצץ בפאת המזרח טרם צאת השמש:

מְצוּדַת צִיּוֹן אבו. רצו: וידעו. ענין משכב: ויתעללו. ענין פועל ומעללים, כמו (איכה א יב) אשר עולל לי:

מַלְבִּי״ם ולא אבו. פי' המפ' שלא רצו בקלון בת הזקן: ויחזק האיש בפילגשו. וגם זה ראיה שהיה זה רק למלאת תאותם, וע"כ כשמצאו את פילגשו נאותה לתאותם, הסתפקו בזה: וידעו אותה. כדרכה: ויתעללו בה. שלא כדרכה:

כו וַתָּבֹא הָאִשָּׁה לִפְנוֹת הַבֹּקֶר וַתִּפֹּל פֶּתַח בֵּית־הָאִישׁ אֲשֶׁר־אֲדוֹנֶיהָ שָּׁם עַד־הָאוֹר׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲתַת אִתְּתָא לְמִפְנֵי צַפְרָא וּנְפַלַת בִּתְרַע בֵּית גַבְרָא דִי רִבּוֹנָהּ תַּמָן עַד דִי נְהוֹר:

מְצוּדַת דָּוִד לפנות הבקר. לעת שהבוקר פונה לבוא: ותפול. מחמת חולשת רוב הבעילות נפלה בפתח ולא הוסיפה לקום, ושכבה עד אור הבוקר, ומתה: אדוניה. הוא הבעל, ולפי שהיתה לו לפילגש, יחשב לאדון לה:

כז וַיָּקָם אֲדֹנֶיהָ בַּבֹּקֶר וַיִּפְתַּח דַּלְתוֹת הַבַּיִת וַיֵּצֵא לָלֶכֶת לְדַרְכּוֹ וְהִנֵּה הָאִשָּׁה פִילַגְשׁוֹ נֹפֶלֶת פֶּתַח הַבַּיִת וְיָדֶיהָ עַל־הַסַּף׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְקָם רִבּוֹנָהָא בְּצַפְרָא וּפְתַח דָשֵׁי בֵיתָא וּנְפַק לְמֵיזַל לְאָרְחֵיהּ וְהָא אִתְּתָא לְחֵינָתֵיהּ רַמְיָא בִּתְרַע בֵיתָא וִידָהָא מַחֲתִין עַל סִיפָא:

מְצוּדַת דָּוִד נפלת. רצה לומר, שוכבת בשכיבה הבאה על ידי נפילה, וידיה היו מונחות על הסף:

מְצוּדַת צִיּוֹן הסף. אף האסקופה יקרא סף, כמו המזוזות הנקראים: ׳ספים׳ (ישעיהו ו ד) וכן (מלכים א י״ד:י״ז וז) היא באה בסף הבית:

כח וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ קוּמִי וְנֵלֵכָה וְאֵין עֹנֶה וַיִּקָּחֶהָ עַל־הַחֲמוֹר וַיָּקָם הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ לִמְקֹמוֹ׃

רַשִׁ״י ואין עונה. כי מתה:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַר לָהּ קוּמִי וְנֵיזֵיל וְלָא מְתִיבָא וְנַסְבָהּ עַל חֲמָרָא וְקָם גַבְרָא וְאַזַל לְאַתְרֵיהּ:

מְצוּדַת דָּוִד ויאמר אליה. עדיין לא הרגיש בה שמתה:

מְצוּדַת צִיּוֹן ואין עונה. ואין משיב:

כט וַיָּבֹא אֶל־בֵּיתוֹ וַיִּקַּח אֶת־הַמַּאֲכֶלֶת וַיַּחֲזֵק בְּפִילַגְשׁוֹ וַיְנַתְּחֶהָ לַעֲצָמֶיהָ לִשְׁנֵים עָשָׂר נְתָחִים וַיְשַׁלְּחֶהָ בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲתָא לְבֵיתֵיהּ וּנְסִיב יַת סַכִּינָא וְאַתְקֵיף בִּלְחֵינָתֵיהּ וְהַדְמָה לְאֵיבְרָהָא לִתְרֵי עֲשַׂר אֵיבָרִין וְשַׁלְחָהּ בְּכָל תְּחוּם אֲרַע דְיִשְׂרָאֵל:

מְצוּדַת דָּוִד וינתחה לעצמיה. חתכה לפי האברים, ולא חלק אבר אחד מהם: לשנים עשר נתחים. ובכל אחד היו הרבה מהאברים: בכל גבול ישראל. לכל שבט נתוח אחד, ולבנימין לא שלח, כי ממנו יצאה הרעה הזאת:

מְצוּדַת צִיּוֹן המאכלת. הסכין, כמו (בראשית כב י) ויקח את המאכלת: וינתחה. ענין אבר, כמו (ויקרא א ו) ונתח אותה לנתחיה, ורוצה לומר, חתכה לאברים, ולתוספת ביאור אמר ׳לעצמיה׳, שגם המלה ההיא יורה על האבר, כמו (יחזקאל כד ד) מבחר עצמים מלא, ועל שם שהדרך לנתח האברים לפי העצמות, לזה נקראו האברים ׳עצמים׳:

מַלְבִּי״ם השאלות (כט) למה נתחה לעצמיה ושלח הנתחים בכל גבול ישראל, הכי לא היה די אם היה שולח סיפור המעשה לבד? וינתחה לעצמיה לשנים עשר נתחים. הראה להם בזה כי שבטי יה מתאחדים כגוף אחד, וכמו שלא יצויר יחול רוח החיים והשכל בגויה אם תנותח לנתחיה כי אז האיברים פגרים מתים, כן לא יצויר יחול רוח החיים והשכינה על כלל האומה אם חלקיה יתפרדו ושבטיה לא יתאחדו כאשר יתאחדו כל האיברים להעמדת החי בכלל. וכמו שאם יתעפש אבר אחד ויעלה בו רקבון, היא רעה חולה לכל הגויה וישתדלו לרפאותו או לחתכו בל יפסיד את הגויה בכללה, כן הדבר הזה אם יופסדו אישים קצתיים מכלל האומה, שבהכרח ישתדלו להשיבם בתשובה או לאבדם מקרבם, וכששלח הנתחים בודאי שלח ספור המעשה ג"כ להודיע כי שערוריה נהיתה בארץ:

ל וְהָיָה כָל־הָרֹאֶה וְאָמַר לֹא־נִהְיְתָה וְלֹא־נִרְאֲתָה כָּזֹאת לְמִיּוֹם עֲלוֹת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה שִׂימוּ־לָכֶם עָלֶיהָ עֻצוּ וְדַבֵּרוּ׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַהֲוָה כָּל דְחָזֵי וַאֲמַר לָא הֲוַת וְלָא אִתְחֲזִיאַת כַּהֲדָא לְמִן יוֹמָא דִי סְלִיקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם עַד יוֹמָא הָדֵין שַׁווּ לִבְּכוֹן עֲלָהּ אִתְיַעְצוּ וּמַלִילוּ:

מְצוּדַת דָּוִד כל הראה. נתח מנתוחי האשה: שימו. רצה לומר, כל אחד אמר לחבריו שימו עצמכם להתבונן על הרעה ההיא, עשו עצה ודברו מה לעשות:

מְצוּדַת צִיּוֹן הנהיתה. מלשון היה:

מַלְבִּי״ם השאלות (ל) למה כפל לא נהיתה, ולא נראתה? וכפל שימו, עוצו, דברו: והיה כל הראה ואמר לא נהיתה. ועכ"פ אם נהיתה לא נראתה, כי היה בסתר. לכן שימו לכם עליה, לחקור ולדרוש אם אמת נכון הדבר, ואח"כ עוצו איך לתקן המעוות, כי המיעץ יחשב על כל חלקי הסותר והאפשריות, ואח"כ ודברו, דבר מוחלט, שהיא ההסכמה שאחרי העצה:

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.