שׁוֹפְטִים כ

גודל הטקסט

מְפָרְשִׁים (לחיצה להצגה או להסתרה)

א וַיֵּצְאוּ כָּל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַתִּקָּהֵל הָעֵדָה כְּאִישׁ אֶחָד לְמִדָּן וְעַד־בְּאֵר שֶׁבַע וְאֶרֶץ הַגִּלְעָד אֶל־יְהוָה הַמִּצְפָּה׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּנְפַקוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאִתְכְּנִישַׁת כְּנִשְׁתָּא כְגַבְרָא חָד לְמִדָן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע וְאַרְעָא גִלְעָד לָקֳדָם יְיָ לְמִצְפַּיָא:

רַלְבַּ״ג והנה נקהלו כל שבטי ישראל זולת שבט בנימן על זה אל ה' המצפה כי שם היו נקהלים לכל הדברים הנפלאים לסבה שזכרנו במה שקדם ושם הודיעם האיש הלוי איך היה הדבר הזה ואמר אותי דמו להרוג לדעתו שהוא יתיר עצמו להריגה ולא יתגאל בזה החטא הגדול המגונה תכלית הגנות ר"ל משכב זכור והנה התפעלו מאד ישראל מזה הענין ורצו לבער הרע מקרבם כמשפטי התורה ולמען יוכלו להתעכב שם עד בערם הרע שלחו עשירית המחנה לקחת צידה לעם והנה שלחו תחלה בכל גבול בנימין ובכל משפחותיו שיתנו האנשים האלה החטאים האלה ביד בני ישראל להמיתם ולבער הרע מקרב ישראל ולא אבו בני בנימן לשמוע בקול אחיהם והורה זה כי יד כלם היתה במעל זה וכראות בני בנימן שרצון ישראל להלחם בם יצאו בני בנימן למלחמה עם בני ישראל והיה מספרם כ"ו אלף איש שולף חרב ושבע מאות איש בחור היה כל אחד מהם אטר יד ימינו והיו בקיאים ביריית אבנים בכף הקלע עד שכבר היו קולעים אל השער האחד עם רוב דקותם ולא יחטיאו שלא יכזבו וזה היה דבר נפלא מאד:

מְצוּדַת דָּוִד ויצאו. מעריהם: כאיש אחד. רצה לומר, בהסכמה אחת: למדן. מן ׳דן׳ והוא ׳לשם׳ אשר עמדה במקצוע מזרחית צפונית, עד באר שבע שעמדה במקצוע מערבית דרומית: אל ה׳ המצפה. השראת השכינה היתה שם בעת התקבצם שמה:

מְצוּדַת צִיּוֹן ותקהל. נאספו:

מַלְבִּי״ם השאלות (א) למה התקבצו ישראל למלחמה טרם ידעו היטב גוף המעשה? מה להם לכלל ישראל בזה והלא כל שבט היה לו ב"ד מיוחד לדון את אנשי שבטו? ולמה לא שלחו שבני בנימין יבערו החוטאים, שעליהם מוטל זאת, והם יאמרו תנו את האנשים ונמיתם? ויצאו כל בני ישראל ותקהל העדה. הנה אם היו הולכים בזה אחר משפט התורה בנידון פרטי, לא היו בעלי הגבעה חייבים מיתה, כמ"ש הרמב"ן, שעל מה שרצו לאנוס אותו היה רק מחשבה ולא עשו בפועל, ועל מה שבאו על פילגשו לדעת הרמב"ן פילגש היא בלא קדושין, ואף לדעת האומר שהיא בקדושין לא היו שם עדים והתראה, ועל מה שמתה, זה היה מחולשתה כי לא (כוונה) [כוונו] להרגה, וי"ל שמתה מפני הקור או מסבה אחרת. רק שישראל התקנאו על כי נעשה בקהל ובפרסום, שבזה נדונים כדין כופרים, כי רבים המתאספים לנבלה גדולה כזאת בשאט נפש, ועם כל הפרטים שנצטרפו במעשה זאת הם קרובים לעיר הנדחת, ויכולים להרגם למגדר מלתא לפי צורך שעה, וזה לא יוכל לעשות רק או מלך ישראל שיכול להרגם מדין המלכות, או כללות ישראל עם הסנהדרין בראשיהם, שעומדים במקום מלך ויכולים להרוג חברת הזדונים כמו המלך, בפרט בשהיה בזה חילול השם גדול. וז"ש ויצאו כל בני ישראל ותקהל העדה, כי מבואר אצלנו (בחבורי התורה והמצוה ויקרא סי' רמא) שגדר שם עדה הוא אם התאספו ישראל וזקניהם בראשיהם:

ב וַיִּתְיַצְּבוּ פִּנּוֹת כָּל־הָעָם כֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל בִּקְהַל עַם הָאֱלֹהִים אַרְבַּע מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ רַגְלִי שֹׁלֵף חָרֶב׃

רַשִׁ״י פנות כל העם. (תרגום:) רישי כל עמא:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְאִתְעַתָּדוּ רֵישֵׁי כָל עַמָא כָּל שִׁבְטַיָא דְיִשְׂרָאֵל בִּקְהַל עַמָא דַייָ אַרְבַּע מְאָה אַלְפִין גְבַר רִגְלֵי שַׁלְפֵי סַיְפָא:

מְצוּדַת דָּוִד ויתיצבו פנות וגו׳. רצה לומר, כל העם הבא, התיצבו כל שבט משבטי ישראל בפנה בפני עצמו, ולא עמדו מעורבבים: בקהל וגו׳. רצה לומר, המספר ׳בקהל׳ וכו׳, היו ׳ארבע מאות אלף׳ וכו׳:

מְצוּדַת צִיּוֹן פנות. כמו בפנות, והוא מלשון פנה וזוית: רגלי. הולכי רגל, לא רוכבים: שולף חרב. רוצה לומר, בחרב שלופה:

מַלְבִּי״ם השאלות (ב - ג) למה רצו להמיתם ולא היו שם עדים והתראה? בפרט להאומר (סנהדרין כא א) דפילגש היא בלא קידושין. ומה שמתה היה מפני חולשתה לא שכוונו להמיתה. ולמה שפכו חמתם על כל שבט בנימין? מ"ש בפסוק ג' וישמעו בני בנימין, אין מקומו שם כלל: ויתיצבו פנות כל העם. ר"ל שהתיצבו כסדר הדגלים, יהודה ודגלו למזרח וכו', ובכללם נמצאו כל שבטי ישראל בקהל עם האלהים, כי נקהלו מאותו צד שהם עם האלהים הבאים לקנאות על כבוד שמו, והיה ארבע מאות אלף איש וכולם רגלי, לא רוכבי סוסים, אשר באו ויתאספו על קנאת כבוד השם:

ג וַיִּשְׁמְעוּ בְּנֵי בִנְיָמִן כִּי־עָלוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל הַמִּצְפָּה וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל דַּבְּרוּ אֵיכָה נִהְיְתָה הָרָעָה הַזֹּאת׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּשְׁמָעוּ בְּנֵי בִנְיָמִין אֲרֵי סַלִיקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִצְפַּיָא וַאֲמַרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מַלִילוּ אֵיכְדֵין הֲוַת בִּישָׁתָא הָדָא:

מְצוּדַת דָּוִד וישמעו וגו׳. רצה לומר, עם כי שמעו שנאספו בני ישראל, לא חששו להם ולא הרגישו בדבר, ולזה דברו בני ישראל ושאלו זה לזה איך היה הדבר, ונתיעצו מה לעשות; או יאמר מבני בנימין שמעו כי עלו המצפה, וגם שמעו ששאלו ׳איכה נהיתה׳, ותשובת האיש הלוי ועצת העם ואסיפתם את הכל שמעו, ולאחר כל זאת הוסיפו עוד לשלוח להם, ועם כל זה לא אבו לשמוע:

מַלְבִּי״ם וישמעו בני בנימין. ספר שדבר זה לא נעלם מבנימן כי שמעו שעלו ב"י המצפה, גם שמעו שבני ישראל אמרו איכה נהיתה הרעה הזאת, וכך שמעו כל הדברים שיספר עד פסוק י"ב, ובכ"ז לא שתו לב לבער החוטאים בעצמם, או לבא ג"כ אל האסיפה לנקות א"ע: ויאמרו בני ישראל דברו איכה נהיתה הרעה הזאת. כי הגם ששמעו המעשה מפי השלוחים מוליכי הנתחים, העקר תלוי בזה לפי פרטי הענין, שאם היה זה יוצא מאנשים יחידים שאנסו פילגשו והיא מתה מחמת בעילה אין זה דבר שכל ישראל ילחמו עליו, ועקר תלוי ביתר הפרטים שהתקבצו בנבלה הזאת, כי אולי זנתה כבר או היתה פנויה כפי שהמליץ הרמב"ן בעד אנשי הגבעה, או אולי מתה מחמת הקור וכדומה:

ד וַיַּעַן הָאִישׁ הַלֵּוִי אִישׁ הָאִשָּׁה הַנִּרְצָחָה וַיֹּאמַר הַגִּבְעָתָה אֲשֶׁר לְבִנְיָמִן בָּאתִי אֲנִי וּפִילַגְשִׁי לָלוּן׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲתֵיב גַבְרָא לֵוָאָה בַּעֲלָא דְאִתְּתָא קְטִלְתָּא וַאֲמַר לְגִבְעָתָא דִי לְשִׁבְטָא בִנְיָמִין עָלִית אֲנָא וּלְחֵינָתִי לִמְבָת:

מְצוּדַת דָּוִד איש האשה. הבעל של האשה הנרצחת:

מַלְבִּי״ם ויען האיש הלוי איש האשה הנרצחה. בא להוציא שלא היתה פנויה ולא זנתה תחתיו, כי הוא איש האשה בדרך קדושין, ושהיתה מותרת לו כי לא זנתה תחתיו, ושלא מתה מחמת הקור כי נרצחה: ויאמר הגבעתה אשר לבנימין באתי. א] הנה חטא זה מתדמה בחיצוניותו לענין סדום, גם שם באו האורחים ללון וקראו אל לוט הוצא האנשים ונדעה אותם, וזה חרפה גדולה לכלל ישראל, וז"ש באתי ללון:

ה וַיָּקֻמוּ עָלַי בַּעֲלֵי הַגִּבְעָה וַיָּסֹבּוּ עָלַי אֶת־הַבַּיִת לָיְלָה אוֹתִי דִּמּוּ לַהֲרֹג וְאֶת־פִּילַגְשִׁי עִנּוּ וַתָּמֹת׃

רַשִׁ״י דמו להרוג. כוונו להרוג, אנישמינט"ו בלע"ז:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְקָמוּ עֲלַי יַתְבֵי גִבְעָתָא וְאַקִיפוּ עֲלַי יַת בֵּיתָא בְּלֵילְיָא עָלַי חֲשִׁיבוּ לְמִקְטַל וְיַת לְחֵינָתִי עַנְיוּהָא וּמִיתַת:

מְצוּדַת דָּוִד אותי דמו להרוג. ברור היה אצלו אם לא היה מניחם לעשות בו הנבלה הזאת טרם נתפייסו בפילגשו, היו הורגים אותו: ותמת. מרוב בעילות האונס:

מְצוּדַת צִיּוֹן עלי. בעבורי: דמו. חשבו, כמו (ישעיהו י ז) והוא לא כן ידמה: ענו. הוא האונס, כמו (דברים כב כד) על דבר אשר ענה:

מַלְבִּי״ם ב] ויקומו עלי. שהיא והוא לא היה להם שום עסק עמהם עד עתה. ג] לא יחידים קמו, רק בעלי הגבעה, נכבדי העיר ובעליה ובפרהסיא. ד] ויסבו עלי את הבית לילה, וזה ממש כסדום. ה] אותי דמו להרג, שבודאי היה מת ע"י העינוי, כ"ש מפילגשו שעינו אותה ותמות אף שהאשה דרכה בכך, והגם שרק דמו ולא עשו הלא הוצרך להציל א"ע ע"י פילגשו. ו] ואת פלגשי ענו, והיא אשת איש. ז] שע"י שאותי דימו להרוג עי"ז את פלגשי עינו, ר"ל שלקחוה בע"כ והוא חמס גדול בפרהסיא, וכמ"ש מהרי"א:

ו וָאֹחֵז בְּפִילַגְשִׁי וָאֲנַתְּחֶהָ וָאֲשַׁלְּחֶהָ בְּכָל־שְׂדֵה נַחֲלַת יִשְׂרָאֵל כִּי עָשׂוּ זִמָּה וּנְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲחָדִית בִּלְחֵינָתִי וְהַדְמִיתָהּ וּשְׁלַחְתָּהּ בְּכָל תְּחוּם אַחְסָנַת אַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל אֲרֵי עֲבָדוּ עֵיצַת חֶטְאִין וּדְלָא כָשַׁר בְּיִשְׂרָאֵל:

מְצוּדַת דָּוִד ואשלחה. לעורר לב לנקום נקם: כי עשו. על בני הגבעה יאמר: בישראל. רצה לומר, בפרהסיא:

מְצוּדַת צִיּוֹן זמה. מחשבה רעה, כמו (איוב לא יא) כי הוא זמה, וזהו מה שדימו להרגו:

מַלְבִּי״ם כי עשו זמה ונבלה. המעשה היא זימה, ומצד שהיה ברבים בדרך כפירה היא נבלה הנוגע לכלל ישראל:

ז הִנֵּה כֻלְּכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָבוּ לָכֶם דָּבָר וְעֵצָה הֲלֹם׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן הָא כוּלְכוֹן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָבוּ לְכוֹן פִּתְגָם וְעֵצָה הַלְכָא:

מְצוּדַת דָּוִד הנה כלכם בני ישראל. רצה לומר, הלא כולכם עם קדוש, ורע עליכם המעשה, לזאת הבו לכם דבר עצה כי הדבר נוגע לכם בכלל:

מְצוּדַת צִיּוֹן הבו. תנו: הלום. פה, כמו (שמות ג ה) אל תקרב הלם:

מַלְבִּי״ם הנה כולכם כו'. ויש לכם דין מלך לעשות משפט לפי צורך השעה למגדר מלתא: הבו לכם דבר. הוא הפסק דין מה לעשות בם. ואח"כ ועצה, איך להוציא משפט למעשהו לבער החוטאים (ועיין מ"ש בפי' ישעיה ח, י):

ח וַיָּקָם כָּל־הָעָם כְּאִישׁ אֶחָד לֵאמֹר לֹא נֵלֵךְ אִישׁ לְאָהֳלוֹ וְלֹא נָסוּר אִישׁ לְבֵיתוֹ׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְקָם כָּל עַמָא כְּגַבְרָא חָד לְמֵימָר לָא נֵיזִיל גְבַר לְמַשְׁכְּנֵיהּ וְלָא נְזוּר גְבַר לְבֵיתֵיהּ:

מְצוּדַת דָּוִד ויקם. נשארו קמים על עמדם: לא נלך. עד יוגמר הדבר:

מְצוּדַת צִיּוֹן נסור. מלשון הסרה:

מַלְבִּי״ם לא נלך איש לאהלו. להשאר שם. ואף לא נסור איש לביתו, לפי שעה או להכין צדה. וא"ת מי יכין צדה לעם, זה הדבר אשר נעשה לגבעה, ר"ל לצורך הגבעה: עליה. ר"ל בעבורה, בעבור לבער החוטאים מקרבה, כי לא רצו להמית כל אנשי הגבעה רק החוטאים:

ט וְעַתָּה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר נַעֲשֶׂה לַגִּבְעָה עָלֶיהָ בְּגוֹרָל׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּכְעַן דֵין פִּתְגָם דְנַעֲבֵיד לְגִבְעָתָא נִתְמַנֵי עֲלָהּ בְּעַדְבָא:

מְצוּדַת דָּוִד ועתה וגו׳. גם זה מדברי כל העם: עליה. יעלו עליה בגורל, מי ילחם בהם ומי יקח צדה:

י וְלָקַחְנוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים לַמֵּאָה לְכֹל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל וּמֵאָה לָאֶלֶף וְאֶלֶף לָרְבָבָה לָקַחַת צֵדָה לָעָם לַעֲשׂוֹת לְבוֹאָם לְגֶבַע בִּנְיָמִן כְּכָל־הַנְּבָלָה אֲשֶׁר עָשָׂה בְּיִשְׂרָאֵל׃

רַשִׁ״י לעשות לבואם. לביאתם זו לגבעת בנימין 'ככל הנבלה' וגו':

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּנְדַבֵּר עַשְׂרָא גַבְרִין לִמְאָה לְכָל שִׁבְטַיָא דְיִשְׂרָאֵל וּמְאָה לְאַלְפָא וְאַלְפָא לְרִבּוֹתָא לְמִיסַב זְוָדִין לְעַמָא לְמֶעֱבַּד לְאַיְתָיוּתְהוֹן לְגִבְעָתָא דְבֵית בִּנְיָמִין כְּכָל קְלָנָא דְאִתְעֲבִיד בְּיִשְׂרָאֵל:

מְצוּדַת דָּוִד למאה לכל שבטי. מכל השבטים נקח עשר למאה, שהם יקחו צדה לתשעת החלקים היוצאים למלחמה: לעשות לבואם. לעשות בבואם לגבע, כפי הנבלה אשר עשה, רצה לומר, לשלם כגמול ידם:

מְצוּדַת צִיּוֹן לרבבה. היא עשרת אלפים: צדה. מזון: לבואם. הלמ״ד במקום בי״ת, וכן (שמואל א כ ל) לבן ישי:

יא וַיֵּאָסֵף כָּל־אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל־הָעִיר כְּאִישׁ אֶחָד חֲבֵרִים׃

רַשִׁ״י חברים. שוים בעצה אחת:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְאִתְכְּנִישׁ כָּל אֱנַשׁ יִשְׂרָאֵל לְקַרְתָּא כְּגַבְרָא חַד שָׁוָן:

מְצוּדַת דָּוִד אל העיר. אל גבע: כאיש אחד חברים. רצה לומר, היו חברים בהסכמה אחת כאיש אחד:

מַלְבִּי״ם ויאסף כו' אל העיר. מצפה. עד יכינו הצידה ועד ישלחו השלוחים:

יב וַיִּשְׁלְחוּ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֲנָשִׁים בְּכָל־שִׁבְטֵי בִנְיָמִן לֵאמֹר מָה הָרָעָה הַזֹּאת אֲשֶׁר נִהְיְתָה בָּכֶם׃

רַשִׁ״י בכל שבטי בנימן. עשרה שבטים נחשבו עשרה משפחותיו, שיהיו מרחל שנים עשר שבטים:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּשְׁלָחוּ שִׁבְטַיָא דְיִשְׂרָאֵל גַבְרִין בְּכָל שִׁבְטָא דְבִנְיָמִין לְמֵימָר מַה בִּישְׁתָא הָדָא דַהֲוָת בְּכוֹן:

מְצוּדַת דָּוִד וישלחו. טרם החלו להלחם, שלחו בכל שבטי בנימן, רצה לומר, משפחות בנימין, כי כמו שהשבט קרוי משפחה, כמו כן תקרא משפחה גדולה בשם שבט: מה הרעה. רצה לומר, מה מאוד גדולה הרעה הזאת:

מְצוּדַת צִיּוֹן מה הרעה. מלת ׳מה׳ מורה על גודל הדבר והפלגתו, כמו (תהלים לא כ) מה רב טובך:

מַלְבִּי״ם וישלחו. ספר רעת בני בנימין, ישראל שלחו להם שלוחיהם ופתחו בשלום, אמרו מה הרעה, ר"ל ראו עד כמה גדלה הרעה ומה פריה, והיא נהיתה בכם, ואתם הקודמים לבער החוטאים:

יג וְעַתָּה תְּנוּ אֶת־הָאֲנָשִׁים בְּנֵי־בְלִיַּעַל אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה וּנְמִיתֵם וּנְבַעֲרָה רָעָה מִיִּשְׂרָאֵל וְלֹא אָבוּ [בְּנֵי] בִּנְיָמִן לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל אֲחֵיהֶם בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּכְעַן אַיְתוּ יַת גַּבְרַיָא בְּנֵי רִשְׁעָא דִי בְגִבְעָתָא וְנִקְטְלִינוּן וּנְפַלֵי עָבְדֵי בִּישְׁתָא מִיִשְׂרָאֵל וְלָא אָבוּ בְנֵי בִּנְיָמִין לְקַבָּלָא לִמֵימַר אֲחוּהוֹן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

מְצוּדַת דָּוִד ונבערה רעה. נסיר עושה רעה מבין ישראל:

מְצוּדַת צִיּוֹן ונבערה. ענין פינוי וכליון מן העולם, כמו (דברים יג ו) ובערת הרע מקרבך: אבו. רצו:

מַלְבִּי״ם ועתה תנו את האנשים. ואז יסולק הרעה מכם אל הכלל: ונבערה רעה. כולנו יחד, מכלל ישראל. ועם כל השליחות הזה לא אבו בני בנימין לשמוע, להוציא החוטאים, ויותר מזה כי התקבצו למלחמה והתחילו לפטור מים ראשית מדון:

יד וַיֵּאָסְפוּ בְנֵי־בִנְיָמִן מִן־הֶעָרִים הַגִּבְעָתָה לָצֵאת לַמִּלְחָמָה עִם־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְאִתְכְּנִישׁוּ בְנֵי בִנְיָמִין מִן קִרְוַיָא לְגִבְעָתָא לְמִפַּק לְאַגָחָא קְרָבָא עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

מְצוּדַת דָּוִד מן הערים. אשר בנחלת בנימן:

טו וַיִּתְפָּקְדוּ בְנֵי בִנְיָמִן בַּיּוֹם הַהוּא מֵהֶעָרִים עֶשְׂרִים וְשִׁשָּׁה אֶלֶף אִישׁ שֹׁלֵף חָרֶב לְבַד מִיֹּשְׁבֵי הַגִּבְעָה הִתְפָּקְדוּ שְׁבַע מֵאוֹת אִישׁ בָּחוּר׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְאִתְמְנִיאוּ בְנֵי בִנְיָמִין בְּיוֹמָא הַהוּא מִן קִרְוַיָא עַסְרִין וְשִׁיתָּא אַלְפִין גַבְרָא שַׁלְפֵי סַיְפָא בַּר מִיַתְבֵי גִבְעֲתָא אִתְמְנִיאוּ שְׁבַע מְאָה גְבַּר עוּלֵים:

מְצוּדַת דָּוִד מהערים. אשר באו מהערים: התפקדו. בפני עצמן:

מְצוּדַת צִיּוֹן ויתפקדו. מנין:

טז מִכֹּל הָעָם הַזֶּה שְׁבַע מֵאוֹת אִישׁ בָּחוּר אִטֵּר יַד־יְמִינוֹ כָּל־זֶה קֹלֵעַ בָּאֶבֶן אֶל־הַשַּׂעֲרָה וְלֹא יַחֲטִא׃

רַשִׁ״י אטר יד ימינו. גמודי יד ימינם, לא היו שולטים בה כאילו היתה אטומה, כמו (תהלים סט טז): אל תאטר עלי באר פיה: כל זה. שבע מאות איש הללו: אל השערה. לחוט השער: ולא יחטיא. לא ישגה:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן מִכָּל עַמָא הָדֵין שְׁבַע מְאָה גְבַר עוּלֵים גַבְרָא גְמִיד בִּידֵיהּ דְיַמִינָא כָּל אִלֵין דְשָׁדָן אַבְנָא בְקִלְעָא וּמַרְמָן בְּבִינַת שַׂעֲרָא וְלָא מְשַׁנָן:

מְצוּדַת דָּוִד מכל העם הזה. של בני בנימן: כל זה. כל אלו היו קולעים באבן אל חוט השער, ולא החסיר האבן מלפול עליו עם רוב דקותו:

מְצוּדַת צִיּוֹן בחור. כל אחד היה נבחר: אטר וכו׳. רוצה לומר, שמאלי, ודוגמתו באהוד (לעיל ג טו): קלע. ענין השלכת אבנים בכף הקלע, והוא הכלי העשוי לכך: השערה. חוט השער: יחטיא. ענין חסרון, כמו (מל״א א׳ כ״א) והייתי אני ובני שלמה חטאים:

יז וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל הִתְפָּקְדוּ לְבַד מִבִּנְיָמִן אַרְבַּע מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ שֹׁלֵף חָרֶב כָּל־זֶה אִישׁ מִלְחָמָה׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וֶאֱנַשׁ יִשְׂרָאֵל אִתְמַנִיאוּ בַּר מִדְבֵית בִּנְיָמִין אַרְבַּע מְאָה אַלְפִין גַבְרָא שַׁלְפֵי סַיְפָא כָּל אִלֵין גַבְרֵי עָבְדֵי קְרָבָא:

רַלְבַּ״ג ואיש ישראל התפקדו. לבד מבנימן ד' מאות אלף איש שולף חרב ויעלו בית אל ששם היה ארון האלהים להשאל באורים ותומים לפנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן שהיה כהן גדול אז וידמה שקראו שם שילה בית אל להקבע בו בית האלהים כי שם נקבע ימים רבים והנה היה שם מנוחה כמו שאמרו חז"ל מנוחה זה שילה נחלה זה בית עולמים והנה ידענו כי אחר שסר ארון ה' מהגלגל בא לשילה ונקבע שם עד מות עלי או יהיה הרצון בבית אל בית האלהים והנה אי אפשר שגאמר ג"כ שעלו לעיר בית אל כי היא היתה בגבול בנימן כמו שנזכר בספר יהושע:

מַלְבִּי״ם ואיש ישראל. אז התפקדו בני ישראל והכינו עצמם למלחמה, שמו ראשי צבאות, וסדרו ערך מלחמה והיה מספרם גם עתה ארבע מאות [אלף], מודיע שקיימו דבריהם ולא סר אחד מהם לביתו, ולא שבו כל הירא ורך הלבב ודומיהם, כי הלכו כולם:

יח וַיָּקֻמוּ וַיַּעֲלוּ בֵית־אֵל וַיִּשְׁאֲלוּ בֵאלֹהִים וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי יַעֲלֶה־לָּנוּ בַתְּחִלָּה לַמִּלְחָמָה עִם־בְּנֵי בִנְיָמִן וַיֹּאמֶר יְהוָה יְהוּדָה בַתְּחִלָּה׃

רַשִׁ״י יהודה בתחלה. אבל לא בחנו לשאול אם לנצח אם לינצח, ובאחרונה שבחנו, אמר (פסוק כח): עלו כי מחר אתננו בידך, השכימו והשלימו דבריהם:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְקָמוּ וּסְלִיקוּ לְבֵית אֵל וּשְׁאִילוּ בְמֵימְרָא דַייָ וַאֲמַרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מַן יִסַק לָנָא בְּקַדְמֵיתָא לְאַגָחָא קְרָבָא עִם בְּנֵי בִּנְיָמִין וַאֲמַר יְיָ יְהוּדָה בְּקַדְמֵיתָא:

רַלְבַּ״ג ושאלו מי יעלה בתחלה למלחמה ואמר כי יהודה יעלה בתחלה ולא השלימו שאלתם כי כבר היה ראוי להם לשאול אם ינצחו או ינוצחו ואם יאמר להם שינוצחו יחדלו לעלות עליהם למלחמה ולזה קרה להם מה שקרה מפני שלא שאלו כהוגן לא בפעם הראשונה ולא בפעם השניה:

מְצוּדַת דָּוִד בית אל. רצה לומר, לבית האלהים אשר בשילה: באלהים. באורים ותומים: מי יעלה. מי מאשר עמנו יעלה למלחמה בראש, אבל לא שאלו אם יצליחו:

מַלְבִּי״ם השאלות (יח - כט) למה נגפו ישראל שתי פעמים לפני בנימין והם הלכו לריב ריב ה' ולקנא את קנאתו? ואם שאלו שני פעמים במשפט האורים איך לא נתקיים ונפלו חללים? אחר שאמר בפסוק כ"ב שהתחזק איש ישראל ויוסיפו לערך מלחמה, איך אמר בפסוק שאחריו שעלו בית אל וישבו שם, והלא כבר היו לפני הגבעה וערכו שם מלחמה? למה בפעם השנית שאלו בלשון האוסיף לגשת, ובפעם הג' שאלו האוסיף לצאת? ולמה בפעם הב' אמר ויעלו בני ישראל ויבכו, ובפעם הג' אמר ויעלו כל בני ישראל וכל העם? וכן הוסיף שצמו והעלו עולות. מ"ש פכ"ז וכ"ח ושם ארון ברית וכו' ופנחס וכו' מקומו בפסוק י"ח כששאלו בפעם הא', ולמה כפל בימים ההם? ויקומו ויעלו בית אל וישאלו באלהים. חז"ל (פדר"א לח) אמרו הטעם שנגפו בשני פעמים הראשונים, מפני שגם הם היה בקרבם עון פסל מיכה, שהיה ג"כ חטא של רבים, וקצף ה' עליהם על שלא מיחו לכבודו בבני דן על עון ע"ז שהוא חמור יותר, ורק לכבודם מיחו בדבר זימה וחמס שנוגע לתקנת החברה וישוב הארץ. אולם בכתובים עצמם הדברים מבוארים שהיו שלשה הבדלים בין שני הפעמים הראשונים שלא הצליחו במלחמה ובין הפעם האחרון. הבדל א', בראשונה שאלו מי יעלה לנו בתחלה למלחמה עם בני בנימין, ולא שאלו אם יעלו למלחמה, ולא אם יצליחו במלחמתם, כי בטחו על גבורתם ועל זרועם זרוע בשר. והשיב להם כפי דרכם יהודה בתחלה, ר"ל יהודה הוא בתחלה לכל דבר, ולא אמר יהודה יעלה, וכ"ש שלא הודיע אם יצליחו. בפעם השני אמר ויתחזק העם איש ישראל ויוסיפו לערך מלחמה במקום אשר ערכו שם ביום הראשון ויעלו ב"י ויבכו לפני ה', מבואר שתחלה עלו למלחמה מעצמם ולא שאלו בה' והיו במקום שערכו ביום הראשון, ולפ"ז מ"ש ויעלו ב"י ויבכו לפני ה' א"א שכולם עלו דהא היו במקום המלחמה לפני הגבעה, רק ששלחו זקניהם ושופטיהם והם בכו, ושאלו האוסיף לגשת למלחמה, ולא שאלו כמו בפעם השלישי האוסיף לצאת, כי כבר יצאו והיו לפני גבעה, ולא היה חסר רק לגשת ולהתקרב אל העיר, וכמ"ש ויקרבו ב"י אל בני בנימין, והיה השאלה אם רשאים לעשות המלחמה הזאת עפ"י הדין, וכן לא שאלו אם יצליחו כי בטחו גם עתה על גבורתם ורב חילם, ולכן השיב להם עלו אליו, ר"ל אתם רשאים לעלות, ולא הודיעם אם יצליחו כי זה תלוי באם יעשו תשובה על חטאתיהם. לא כן בפעם השלישי לא ערבו לבם לצאת כלל, רק ויעלו כל בני ישראל וכל העם ויבואו בית אל, ר"ל איש לא נעדר, ושאלו האוסיף לצאת, והשיב כי מחר אתננו בידך. ... הבדל השני, בפעם הראשון לא עשו תשובה כלל, ובפעם השני שכתוב ויעלו ב"י ויבכו כבר בארתי שלא היו כולם רק זקניהם, וגם לא בכו על חטאתיהם רק על החללים, לכן הפכו ביום קרב. אבל בפעם השלישי שעלו כולם, וכולם בכו, ולא עוד אלא שהקדימו שלשה דברים, א] וישבו לפני ה', לחקור על מעשיהם. ב] ויצומו ביום ההוא, לכלא פשע ולהתם חטאת. ג] ויעלו עולות ושלמים, זבחי תודה על הפליטה הנשארת, כי הבינו שכולם ראוים לכליה עבור חטאם, לכן הצליחו בפעם הזאת. ... הבדל ג', בארו חז"ל (יומא עג ב) והמפרשים שבפעם הראשון והשני לא שאלו לא במקום הראוי ולא ע"י הראוי, כי רק בפעם הג' באר ששאלו במקום הראוי כמ"ש ושם ארון ברית ה' בימים ההם, ר"ל עתה, וע"י הראוי כמ"ש ופינחס בן אלעזר עומד לפניו בימים ההם, ר"ל עתה בפעם הג', ולכן נענו. והנה בני בנימין הוסיפו ברשעם, שתחת שב"י לא היה מטרת מלחמתם רק על הגבעה כמ"ש בפעם הא' ויערכו אתם מלחמה על הגבעה ובפעם הב' ויערכו אל הגבעה כפעם בפעם, נגד זה היה כוונת בני בנימין להשחית את ישראל. וכן הוסיפו להעיז בכל פעם, בפעם הא' ויצאו בני בנימין מן הגבעה, ובפעם הב' ויצא בנימין לקראתם מן הגבעה, מלת לקראתם מורה פנים אל פנים, ובפעם הג' הוסיף הנתקו מן העיר:

יט וַיָּקוּמוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל בַּבֹּקֶר וַיַּחֲנוּ עַל־הַגִּבְעָה׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְקָמוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצַפְרָא וּשְׁרוֹ עַל גִבְעָתָא:

כ וַיֵּצֵא אִישׁ יִשְׂרָאֵל לַמִּלְחָמָה עִם־בִּנְיָמִן וַיַּעַרְכוּ אִתָּם אִישׁ־יִשְׂרָאֵל מִלְחָמָה אֶל־הַגִּבְעָה׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּנְפַק אֱנַשׁ יִשְׂרָאֵל לְאַגָחָא קְרָבָא עִם דְבֵית בִּנְיָמִין וְסַדַרוּ עִמְהוֹן אֱנַשׁ יִשְׂרָאֵל קְרָבָא עַל גִבְעָתָא:

כא וַיֵּצְאוּ בְנֵי־בִנְיָמִן מִן־הַגִּבְעָה וַיַּשְׁחִיתוּ בְיִשְׂרָאֵל בַּיּוֹם הַהוּא שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים אֶלֶף אִישׁ אָרְצָה׃

רַשִׁ״י וישחיתו. נענשו על שלא קנאו כמו כן במעשה דמות מיכה שהיה כבר:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּנְפַקוּ בְנֵי בִנְיָמִין מִן גִבְעָתָא וְחַבִּילוּ בְּיִשְׂרָאֵל בְּיוֹמָא הַהוּא עַסְרִין וּתְרֵין אַלְפִין גַבְרָא קְטִילִין רְמָן לְאַרְעָא:

מְצוּדַת דָּוִד ארצה. הפילו חללים לארץ, ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (סנהדרין קא ב) שנענשו על שלא מיחו בפסל מיכה:

כב וַיִּתְחַזֵּק הָעָם אִישׁ יִשְׂרָאֵל וַיֹּסִפוּ לַעֲרֹךְ מִלְחָמָה בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר־עָרְכוּ שָׁם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְאִתְקֵף עַמָא אֱנַשׁ יִשְׂרָאֵל וְאוֹסִיפוּ לְסַדָרָא קְרָבָא בְּאַתְרָא דְסַדַרוּ תַּמָן בְּיוֹמָא קַדְמָאָה:

מְצוּדַת דָּוִד ויתחזק. חזקו את לבבם:

כג וַיַּעֲלוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל וַיִּבְכּוּ לִפְנֵי־יְהוָה עַד־הָעֶרֶב וַיִּשְׁאֲלוּ בַיהוָה לֵאמֹר הַאוֹסִיף לָגֶשֶׁת לַמִּלְחָמָה עִם־בְּנֵי בִנְיָמִן אָחִי וַיֹּאמֶר יְהוָה עֲלוּ אֵלָיו׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּסְלִיקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וּבְכוֹ קֳדָם יְיָ עַד רַמְשָׁא וּשְׁאִילוּ בְמֵימְרָא דַייָ לְמֵימַר הַאוֹסִיף לְמִקְרַב לְאַגָחָא קְרָבָא עִם בְּנֵי בִנְיָמִין אֲחִי וַאֲמַר יְיָ סַקוּ עֲלֵיהוֹן:

מְצוּדַת דָּוִד ויעלו. טרם נגשו למלחמה עלו שילה:

כד וַיִּקְרְבוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶל־בְּנֵי בִנְיָמִן בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּקְרִיבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְוַת בְּנֵי בִנְיָמִין בְּיוֹמָא תִּנְיָנָא:

כה וַיֵּצֵא בִנְיָמִן לִקְרָאתָם מִן־הַגִּבְעָה בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וַיַּשְׁחִיתוּ בִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עוֹד שְׁמֹנַת עָשָׂר אֶלֶף אִישׁ אָרְצָה כָּל־אֵלֶּה שֹׁלְפֵי חָרֶב׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּנְפַק בִּנְיָמִין לִקֳדָמוּתְהוֹן מִן גִבְעֲתָא בְּיוֹמָא תִּנְיָנָא וְחַבִּילוּ בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עוֹד תַּמְנַת עֲסַר אַלְפִין גַבְרָא קְטִילִין רְמָן לְאַרְעָא כָּל אִלֵין שַׁלְפֵי סַיְפָא:

מְצוּדַת דָּוִד כל אלה. כל החללים האלה:

כו וַיַּעֲלוּ כָל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכָל־הָעָם וַיָּבֹאוּ בֵית־אֵל וַיִּבְכּוּ וַיֵּשְׁבוּ שָׁם לִפְנֵי יְהוָה וַיָּצוּמוּ בַיּוֹם־הַהוּא עַד־הָעָרֶב וַיַּעֲלוּ עֹלוֹת וּשְׁלָמִים לִפְנֵי יְהוָה׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּסְלִיקוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכָל עַמָא וַאֲתוֹ לְבֵית אֵל וּבְכוֹ וִיתִיבוּ תַמָן קֳדָם יְיָ וְצָמוּ בְּיוֹמָא הַהוּא עַד רַמְשָׁא וַאֲסִיקוּ עֲלַוָן וְנִכְסַת קוּדְשִׁין קֳדָם יְיָ:

מְצוּדַת דָּוִד וכל העם. כפל הדבר לתוספת ביאור: ויעלו עולות ושלמים. עולות לרצות עצמן לה׳, ׳ושלמים׳, לעשות שלום בינם לאביהם שבשמים:

מְצוּדַת צִיּוֹן וישבו. ענין עכבה: ויצומו. התענו:

כז וַיִּשְׁאֲלוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל בַּיהוָה וְשָׁם אֲרוֹן בְּרִית הָאֱלֹהִים בַּיָּמִים הָהֵם׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּשְׁאִילוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמֵימְרָא דַייָ וְתַמָן אֲרוֹן קְיָמָא דַייָ בְּיוֹמַיָא הָאִנוּן:

מְצוּדַת דָּוִד ושם ארון וגו׳. ולפי שבפעמים הראשונים לא בחנו ולא הצליחו, לא זכר לא הארון ולא הכהן השואל:

כח וּפִינְחָס בֶּן־אֶלְעָזָר בֶּן־אַהֲרֹן עֹמֵד לְפָנָיו בַּיָּמִים הָהֵם לֵאמֹר הַאוֹסִף עוֹד לָצֵאת לַמִּלְחָמָה עִם־בְּנֵי־בִנְיָמִן אָחִי אִם־אֶחְדָּל וַיֹּאמֶר יְהוָה עֲלוּ כִּי מָחָר אֶתְּנֶנּוּ בְיָדֶךָ׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּפִינְחָס בַּר אֶלְעָזָר בַּר אַהֲרֹן קָאִים קֳדָמוֹהִי בְּיוֹמַיָא הָאִנוּן לְמֵימָר הַאוֹסֵף עוֹד לְמִפַּק לְאַגָחָא קְרָבָא עִם בְּנֵי בִּנְיָמִין אָחִי אִם אִתְמְנַע וַאֲמַר יְיָ סַקוּ אֲרֵי מְחָר אֶמְסָרִינוּן בִּידָךְ:

רַלְבַּ״ג ואולם בפעם השלישית שאלו כהוגן ואמרו האוסיף עוד לצאת למלחמה עם בני בנימן אחי אם אחדל והיה זה ע"ד שאלת העצה אם יקרם רע מזה יחדלו כי הדבר הוא בבחירתם לא על הודעת העתידות כמו שהיה הענין בשתי השאלות הראשונות ששאלו באלהים והיתה אז התשובה שלימה ואמר עלו כי מחר אתננו בידך:

מְצוּדַת דָּוִד עומד לפניו. עומד לפני הארון ושואל באורים ותומים (שבועות לה ב): לאמר. מוסב על מלת וישאלו שבמקרא שלפניו:

מְצוּדַת צִיּוֹן אחדל. אמנע:

כט וַיָּשֶׂם יִשְׂרָאֵל אֹרְבִים אֶל־הַגִּבְעָה סָבִיב׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְשַׁוִי יִשְׂרָאֵל כְּמָנִין עַל גִבְעֲתָא סְחוֹר סְחוֹר:

רַלְבַּ״ג והנה עשו בני ישראל בחכמה לשום אורבים אל הגבעה כמו שעשו כשכבשו את העי והראו ישראל את עצמם נגפים ונסו להם לפני בנימן כדי לנתקם מן העיר והאורב שהיה בעמק והוא אשר קרא מערה כי שם ישפכו כל המימות אשר שם והלחיות ולא ראו אותו בני בנימן לפשוט אז אל הגבעה ולהכות העיר לפי חרב, והנה היו האורבים י' אלפים איש מהיותר גבורים שבישראל ואחר שנסו ישראל והרחיקו בני בנימן מן העיר קמו וערכו מלחמה עם בני בנימן במקום שהיה שמו בעל תמר וזה הענין הוציא אורב ישראל ממקומו לפשוט אל הגבעה ולהכות העיר לפי חרב כי היה סימן ביניהם ובין האורב שכאשר יגיעו לבעל תמר יקום האורב ממקומו לפשוט אל הגבעה:

מְצוּדַת צִיּוֹן ארבים. יושבים במארב ונסתרים:

מַלְבִּי״ם וישם אורבים. ששמו כמה אורבים מכמה מקומות כמו שיתבאר:

ל וַיַּעֲלוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶל־בְּנֵי בִנְיָמִן בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיַּעַרְכוּ אֶל־הַגִּבְעָה כְּפַעַם בְּפָעַם׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּסְלִיקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְוַת בְּנֵי בִנְיָמִין בְּיוֹמָא תְּלִיתָאָה וְסַדָרוּ קְרָבָא עַל גִבְעֲתָא כִּזְמַן בִּזְמָן:

מְצוּדַת דָּוִד כפעם בפעם. בזה האופן שערכו בפעמים הראשונים:

מַלְבִּי״ם השאלות (ל - מו) הנה זכר שתי פעמים שנפלו מבנימין כ"ה אלף, וזכר שתי פעמים שהפך איש ישראל ושתי פעמים שהכו בני בנימין בהם כשלשים איש ושתי פעמים שעלה משאת עשן מן העיר ושתי פעמים מן האורב, וכל הסדר מבולבל ומעורב, והיתורים אין מספר למו, והנה בני בנימין היו כ"ו אלף וז' מאות ולא נפלו רק כ"ה אלף ומאה, ושש מאות נשארו וחסרו אלף איש: ספר שתחלה הנתקו בני בנימין מן העיר, וע"י שישראל עשו את עצמם נגפים לפניהם נתקו אותם אל המסילות, ובאר שבני בנימין נתקו אל המסילות יען חשבו שב"י נגפים, וישראל הראו את עצמם נסים כדי להעתיקו מן העיר:

לא וַיֵּצְאוּ בְנֵי־בִנְיָמִן לִקְרַאת הָעָם הָנְתְּקוּ מִן־הָעִיר וַיָּחֵלּוּ לְהַכּוֹת מֵהָעָם חֲלָלִים כְּפַעַם בְּפַעַם בַּמְסִלּוֹת אֲשֶׁר אַחַת עֹלָה בֵית־אֵל וְאַחַת גִּבְעָתָה בַּשָּׂדֶה כִּשְׁלֹשִׁים אִישׁ בְּיִשְׂרָאֵל׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּנְפָקוּ בְּנֵי בִּנְיָמִין לִקְדָמוּת עַמָא אִתְנְגִידוּ מִן קַרְתָּא וּשְׁרִיאוּ לְקַטָלָא מֵעַמָא קְטִילִין כִּזְמַן בִּזְמָן בִּכְבֵשׁ אָרְחָתָא דַחֲדָא סַלְקָא לְבֵית אֵל וַחֲדָא לְגִבְעֲתָא בְּחַקְלָא כִּתְלָתִין גַבְרָא בְּיִשְׂרָאֵל:

מְצוּדַת דָּוִד הנתקו מן העיר. נעתקו מן העיר בצאתם לקראת העם: במסילות וגו׳ בשדה. רצה לומר הכום בשדה במקום שמתפרשות המסלות אשר אחת מהן עולה בית אל וכו׳, בהשדה ההוא הכו שלשים איש, ובאה הכ״ף לאמתת הדבר, וכן (יהושע ג ד), כאלפים אמה במדה:

מְצוּדַת צִיּוֹן הנתקו. נעתקו וסרו: ויחלו. מלשון התחלה: במסלות. דרך כבושה:

לב וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי בִנְיָמִן נִגָּפִים הֵם לְפָנֵינוּ כְּבָרִאשֹׁנָה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אָמְרוּ נָנוּסָה וּנְתַקְּנֻהוּ מִן־הָעִיר אֶל־הַמְסִלּוֹת׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַרוּ בְּנֵי בִּנְיָמִין תְּבִירִין אִנוּן קֳדָמָנָא כִּדְבְּקַדְמֵיתָא וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲמַרוּ נְפַךְ וְנִגוֹדִנּוּן מִן קַרְתָּא לְכִבְשַׁיָא:

מְצוּדַת דָּוִד ויאמרו וגו׳. רצה לומר, ובני בנימן חשבו שהמה נגפים ואינם יכולים לעמוד בפניהם: ובני ישראל. רצה לומר, אבל האמת היה שבכוונה נסו להעתיקם לגמרי מן העיר אל המסלות, בכדי שיוכל האורב לבוא בתוך העיר:

מְצוּדַת צִיּוֹן נגפים. מוכים, כמו (תהלים צא יב) פן תגוף באבן רגלך:

לג וְכֹל אִישׁ יִשְׂרָאֵל קָמוּ מִמְּקוֹמוֹ וַיַּעַרְכוּ בְּבַעַל תָּמָר וְאֹרֵב יִשְׂרָאֵל מֵגִיחַ מִמְּקֹמוֹ מִמַּעֲרֵה־גָבַע׃

רַשִׁ״י בבעל תמר. במישר יריחו: מגיח. נמשך, כמו (איוב מ כג): יגיח ירדן אל פיהו ; (תהלים כב י): גחי מבטן: ממערה גבע. ממקום צר, ערותה וגלויה של גבעת בנימין, מקום תורפה שלה שהיא נוחה ליכבש משם, כמו (בראשית מב ט): לראות את ערות הארץ באתם:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְכָל אֱנַשׁ יִשְׂרָאֵל קָמוּ מֵאַתְרֵיהוֹן וְסַדָרוּ קְרָבָא בְּמֵישְׁרֵי יְרִיחוֹ וּכְמָנָא יִשְׂרָאֵל מַגִיחַ מֵאַתְרֵיהּ מִמֵישַׁר גִבְעָתָא:

מְצוּדַת דָּוִד קמו ממקומו. לאחר שהעתיקום מן העיר, קמו ממקומו, והפכו פניהם מול בני בנימן, וערכו עמהם מלחמה בבעל תמר: ואורב. רצה לומר, וגם האורב כבר נמשך ממקומו ׳ממערה גבע׳, כי לא הפכו פניהם עד אחר שראו משאת העשן מן העיר שהעלה האורב, כמו שכתוב בענין:

מְצוּדַת צִיּוֹן מגיח. ענין משיכה והוצאה, כמו (תהלים כב י) אתה גוחי מבטן: ממערה. ממקום גלויה שנוח לכבשה משם, והוא כמו (ויקרא כ יח) מקורה הערה:

מַלְבִּי״ם וכל איש ישראל. תחלה ערכו קצת מן המחנה כדרך המלחמה ועשו א"ע נגפים, ובתוך כך קמו כל איש שהוא המחנה בכללה ויערכו בבעל תמר. והנה ישראל באו מבית אל שהוא מצפון לארץ בנימין וא"כ היה המחנה מצפון, ובתוך כך שערכו ישראל הגיח האורב האחד שהיה במערב גבע ממקומו ממערה גבע שהיה עומד בהחבא במערה:

לד וַיָּבֹאוּ מִנֶּגֶד לַגִּבְעָה עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ בָּחוּר מִכָּל־יִשְׂרָאֵל וְהַמִּלְחָמָה כָּבֵדָה וְהֵם לֹא יָדְעוּ כִּי־נֹגַעַת עֲלֵיהֶם הָרָעָה׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲתוֹ מִדָרוֹם לְגִבְעָתָא עַסְרָא אַלְפִין גְבַר עוּלֵים מִכָּל יִשְׂרָאֵל וְעָבְדֵי קְרָבָא תַקִיפוּ וְאִנוּן לָא יָדְעִין אֲרֵי קְרִיבַת דְתֵיתֵי לְהוֹן בִּישְׁתָּא:

מְצוּדַת דָּוִד ויבאו. האורב שהיו עשרת אלפים, כבר באו מנגד לגבעה: והמלחמה כבדה. רצה לומר, עם כל זה לחמו שתי המערכות בחוזק ובגבורה: והם. רצה לומר כי בני בנימן לא ידעו עדיין אשר הרעה נוגעת אליהם וקרובה לבא, כי לא ראו משאת העשן בעת שראוהו ישראל, ולא נמס עדיין לבבם, ולחמו גם הם בגבורה:

מַלְבִּי״ם ויבואו מנגד לגבעה. מצד העיר במערב, לפ"ז היו בני בנימין מוקפים מצפון וממערב ואז כבדה עליהם המלחמה, והם לא ידעו שהרעה נוגעת עליהם, והיה סוף המלחמה שעי"ז נפל מהם ביום ההוא כ"ה אלף איש. כ"ז ספר דרך כלל, ומעתה יתחיל לפרש בפרטות איך היה. ומתחיל לבאר פרטי המלחמה:

לה וַיִּגֹּף יְהוָה אֶת־בִּנְיָמִן לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּשְׁחִיתוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּבִנְיָמִן בַּיּוֹם הַהוּא עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה אֶלֶף וּמֵאָה אִישׁ כָּל־אֵלֶּה שֹׁלֵף חָרֶב׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְתַבֵּר יְיָ יַת בִּנְיָמִין קֳדָם יִשְׂרָאֵל וְחַבִּילוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבֵית בִּנְיָמִין בְּיוֹמָא הַהוּא עַסְרִין וְחַמְשָׁא אַלְפִין וּמֵאָה גַבְרָא כָּל אִלֵין שַׁלְפֵי סַיְפָא:

מְצוּדַת דָּוִד ויגף ה׳. רצה לומר, אבל סוף הדבר היה שנגף ה׳ את בנימן לפני ישראל, ובין הכל השחיתו מהם עשרים וחמשה אלף ומאה איש:

לו וַיִּרְאוּ בְנֵי־בִנְיָמִן כִּי נִגָּפוּ וַיִּתְּנוּ אִישׁ־יִשְׂרָאֵל מָקוֹם לְבִנְיָמִן כִּי בָטְחוּ אֶל־הָאֹרֵב אֲשֶׁר שָׂמוּ אֶל־הַגִּבְעָה׃

רַשִׁ״י ויתנו איש ישראל. אשר בשדה, מקום לבנימן לברוח אל הגבעה, כי סמכו ישראל על האורב שיצאו לקראתם:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַחֲזוֹ בְנֵי בִנְיָמִין אֲרֵי אִתְבָּרוּ וִיהֲבוּ אֱנַשׁ יִשְׂרָאֵל אֲתַר לְבִנְיָמִין אֲרֵי אִתְרְחִיצוּ עַל כְּמָנָא דְשַׁוִיאוּ עַל גִבְעֲתָא:

מְצוּדַת דָּוִד ויראו וגו׳. חזר עתה לספר כל פרטי הדברים, ואמר מתחלה חשבו בני בנימן אשר ישראל נגפו לפניהם, וישראל נתנו לבנימן מקום לטעות, כי בכוונה נסו בכדי שירדפו אחריהם וינתקו מן העיר כי בטחו על האורב שהם ילכדו העיר אחרי הנתקם:

מַלְבִּי״ם ויראו בני בנימין כי נגפו. ר"ל תיכף תחלה בעת יצא האורב ראו בני בנימין כי נגפו והיה דעתם לחזור אל העיר, ואז נתנו בני ישראל מקום לבנימן, ר"ל שהמחנה שעמדה נגדו בצפון התחילו לנוס שנית. וספר מדוע עשו זאת, כי בטחו אל האורב אשר שמו אל הגבעה, הוא אורב אחר שהיה בצד דרום שהיה מוכן להרוג את יושבי העיר, והיה המדובר ביניהם שעת יכו כל אנשי העיר יציתו את העיר באש, ובעת שיראו ישראל משאת העשן יהפכו אל בנימין ויסגירו אותם מכל צד כמו שיבואר, וז"ש כי בטחו אל האורב וכו':

לז וְהָאֹרֵב הֵחִישׁוּ וַיִּפְשְׁטוּ אֶל־הַגִּבְעָה וַיִּמְשֹׁךְ הָאֹרֵב וַיַּךְ אֶת־כָּל־הָעִיר לְפִי־חָרֶב׃

רַשִׁ״י וימשוך האורב. משך בשופר ; דבר אחר: משך בשופר העם אשר אתו, אל העיר:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּכְמָנָא אוֹחִי וְאִתְנְגִיד עַל גִבְעֲתָא וְאִתְנְגִיד כְּמָנָא וּמְחָא יַת כָּל קַרְתָּא לְפִּתְּגָם דְחָרֶב:

מְצוּדַת דָּוִד והאורב החישו. בעודם רודפים, מהרו בני האורב ופשטו על העיר ונמשכו לתוכה והכו אותה:

מְצוּדַת צִיּוֹן החישו. מהרו, כמו (תהלים נה ט) החישה מפלט לי: ויפשטו. ענין פזור, וכדרך הנלחמים: לפי. חדוד החרב תקרא פה:

מַלְבִּי״ם והאורב. בעת ההיא שעשו ישראל א"ע נסים פעם שנית, בעת ההיא החישו האורב ופשטו על העיר ויכו את אנשי העיר. אבל יען שהמועד היה לאיש ישראל עם האורב, רצה לומר שכן שמו מועד וגבלו הזמן ביניהם שזמן תחלת המלחמה יהיה בעת שירבו להעלות משאת העשן מן העיר, שאז יצא האורב מן העיר לסגרם מרוח השלישית, וזה נמשך במעט זמן עד שגמרו להכות את אנשי העיר, ולכן מסבה זאת:

לח וְהַמּוֹעֵד הָיָה לְאִישׁ יִשְׂרָאֵל עִם־הָאֹרֵב הֶרֶב לְהַעֲלוֹתָם מַשְׂאַת הֶעָשָׁן מִן־הָעִיר׃

רַשִׁ״י והמועד היה. מתחלה היה אות בין ישראל ובין האורב, להיות האורב מרבה להעלות עשן העיר, ויבינו ישראל אשר לכד האורב את הגבעה: משאת העשן. גובה העשן:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְזִמְנָא הֲוָה מְתַקֵן לֶאֱנַשׁ יִשְׂרָאֵל עִם כְּמָנָא דְיִסְגוּן לְאַסָקוּתְהוֹן יְטוּר דִתְנָן מִן קַרְתָּא:

מְצוּדַת דָּוִד והמועד היה. רצה לומר, מאז בעת שלחו את האורב היה להם סימן עם האורב לדעת זמן בואם אל העיר: הרב להעלותם. רצה לומר, סימן ידיעת הזמן היה, שהם יעלו הרבה עליית עשן מן העיר, על ידי שרפת דברים המרבים עשן:

מְצוּדַת צִיּוֹן והמועד. הזמן, כמו (ירמיהו מו יז) העביר המועד, ורוצה לומר, הודעת זמן בואם: הרב. הרבה: משאת העשן. עמוד העשן, על שם שנשאת כלפי מעלה:

לט וַיַּהֲפֹךְ אִישׁ־יִשְׂרָאֵל בַּמִּלְחָמָה וּבִנְיָמִן הֵחֵל לְהַכּוֹת חֲלָלִים בְּאִישׁ־יִשְׂרָאֵל כִּשְׁלֹשִׁים אִישׁ כִּי אָמְרוּ אַךְ נִגּוֹף נִגָּף הוּא לְפָנֵינוּ כַּמִּלְחָמָה הָרִאשֹׁנָה׃

רַשִׁ״י ויהפך איש ישראל. עכשיו חוזר לתחלת הדברים ושונה ומפרש, עשרים וחמשה אלף שכתבנו למעלה (פסוק לה), כיצד נפלו והיכן נפלו:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְאִתְחֲזַר אֱנַשׁ יִשְׂרָאֵל בִּקְרָבָא וּדְבֵית בִּנְיָמִין שְׁרִיאוּ לְקַטָלָא קְטִילַיָא בֶאֱנַשׁ יִשְׂרָאֵל כִּתְלָתִין גַבְרָא אֲרֵי אֲמַרוּ בְּרַם מִתְּבַר תְּבִירִין אִנוּן קֳדָמָנָא כִּקְרָבָא קַדְמָאָה:

מְצוּדַת דָּוִד ויהפך. רצה לומר, ובעת אשר מהפך איש ישראל לנוס, ובני בנימן התחילו להכותם בחשבם שנגוף הוא כאשר בראשונה:

מַלְבִּי״ם ויהפך איש ישראל במלחמה. ר"ל זה היה הענין מה שספר קודם שנתנו מקום לבנימין שעשו א"ע כבורחים, שזה היה מפני המועד שהיה להם עם האורב, ובעת ההיא בנימין החל להכות חללים כו' כשלשים איש, וחשבו בני בנימין אך נגוף נגף הוא, ר"ל שהגם שבאמצע היו גם הם נגפים לא שתו לב לזה כי חשבו שהגם שהתחזקו ישראל רגע הלא נשתה גבורתם, ועי"כ נתנו מקום לבנימין. לפ"ז שלשה פסוקים אלה הם באור ופירוש למ"ש בפסוק ל"ו ויתנו ב"י מקום לבנימין כי בטחו אל האורב אשר שמו על הגבעה:

מ וְהַמַּשְׂאֵת הֵחֵלָּה לַעֲלוֹת מִן־הָעִיר עַמּוּד עָשָׁן וַיִּפֶן בִּנְיָמִן אַחֲרָיו וְהִנֵּה עָלָה כְלִיל־הָעִיר הַשָּׁמָיְמָה׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּתְנָנָא שְׁרֵי לְאַסָקָא מִן קַרְתָּא יְטוּר דִתְנָן וְאִתְפְּנִיאוּ דְּבֵית בִּנְיָמִין בַּתְרֵיהוֹן וְהָא סְלִיק תְּנָנָא דְקַרְתָּא לְצֵית שְׁמַיָא:

מְצוּדַת דָּוִד והמשאת. בעת נסו ישראל, ובנימין רדפם, אז התחילה המשאת לעלות, ובני ישראל ראוהו מיד, כמו שכתוב למעלה (פסוק לח): ויפן. וכאשר פנה בנימן אחריו וראה גם הוא אשר עשן העיר עולה השמים:

מְצוּדַת צִיּוֹן החלה. התחילה: עמוד עשן. אמר לתוספת ביאור, כי כבר אמר ׳והמשאת׳: כליל. מלשון כל, כמו (ויקרא ו טו) כליל תקטר, ורוצה לומר, עשן שריפת כל העיר:

מַלְבִּי״ם והמשאת. אולם בעת שגמרו האורב להכות את העיר שאז הציתו העיר ועלה משאת עמוד עשן, אז ראה בנימין שני דברים למפלתו, א] שעלה כליל העיר, ב] שאיש ישראל הפך, ועי"כ ויבהל איש בנימין כי ראה כי נגעה אליו הרעה:

מא וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל הָפַךְ וַיִּבָּהֵל אִישׁ בִּנְיָמִן כִּי רָאָה כִּי־נָגְעָה עָלָיו הָרָעָה׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וֶאֱנַשׁ יִשְׂרָאֵל אִתְחַזֵר וְאִתְבְּהֵיל אֱנַשׁ בִּנְיָמִין אֲרֵי חֲזָא אֲרֵי קְרִיבַת דִתֵיתֵי לְהוֹן בִּישְׁתָּא:

מְצוּדַת דָּוִד ואיש ישראל. רצה לומר, גם ראה אשר איש ישראל נהפך אליו להלחם בו אחר שנס מתחלה, ומזה השכיל לדעת שהם הבעירו את העיר באש, ובערמה נסו מתחלה, ולזה נבהל מאד כי ראה אשר נגעה עליו הרעה וקרובה לבוא:

מב וַיִּפְנוּ לִפְנֵי אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל־דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר וְהַמִּלְחָמָה הִדְבִּיקָתְהוּ וַאֲשֶׁר מֵהֶעָרִים מַשְׁחִיתִים אוֹתוֹ בְּתוֹכוֹ׃

רַשִׁ״י ואשר מהערים. האורב שנכנס בעיר, משחיתים אותו בתוך השבט, בתוך העיר:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְאִתְפְּנִיאוּ קֳדָם אֱנָשׁ יִשְׂרָאֵל לְאוֹרַח מַדְבְּרָא וְעָבְדֵי קְרָבָא אַדְבִּיקוּנוּן וֶאֱנָשׁ כְּמָנָא קָמוּ מִקִרְוֵיהוֹן קָטְלִין בְּהוֹן מִכָּא וּמִכָּא:

מְצוּדַת דָּוִד אל דרך המדבר. כי לא יכלו לחזור אל הגבעה, מפני האורב: והמלחמה. עדת המלחמה מישראל השיגוהו ברדפם אחריהם: ואשר מהערים. רצה לומר, ומי אשר בא מערי בנימן אל דרך המדבר להציל את מי מהם, היו ישראל משחיתים גם אותו בתוך אלו הנלחמים:

מְצוּדַת צִיּוֹן הדביקתהו. השיגה אותו והיה דבוק אליו:

מַלְבִּי״ם ויפנו. שאז היה מוקף משלש רוחות, המחנה היתה בצפון, והאורב הראשון שיצא מן המערה היה במערב, והאורב השני שהצית העיר היה בדרום, והוכרח לחזור אל דרך המדבר לצד מזרח שהיה פתוח, והיה דרכם דרך המסילות ומשם לפני העיר בצד מזרחה ומשם אל המדבר. אבל במהלכו זה המלחמה הדביקתהו, כי היה מוקף ונרדף משלש רוחות, ויותר מזה כי אשר מהערים משחיתים אותו בתוכו, שהמחנות של ישראל שיצאו מן הערים נכנסו אל תוך מחנה בנימין באמצעיתו והשחיתו אותו:

מג כִּתְּרוּ אֶת־בִּנְיָמִן הִרְדִיפֻהוּ מְנוּחָה הִדְרִיכֻהוּ עַד נֹכַח הַגִּבְעָה מִמִּזְרַח־שָׁמֶשׁ׃

רַשִׁ״י כתרו את בנימן. הקיפו את בנימן ככתר המקיף את הראש, וכן (תהלים כב ג): אבירי בשן כתרוני, וכן (חבקוק א ד): כי רשע מכתיר את הצדיק, וכן גם בלשון עטרה נקראת הקפה (שמואל א כג כו): ושאול ואנשיו עוטרים אל דוד ואל אנשיו לתפשם: הרדיפוהו. קוראים אחריו רדיפה, צועקים זה לזה לרדוף: מנוחה הדריכוהו. אצל הערים שהם נוחים בהם, שם הדביקוהו: הדריכוהו. השיגוהו, ויש דוגמתו בלשון גמרא (כתובות ס ב): רהט בתריה פרסא בחלא ולא אדרכיה: עד נוכח הגבעה. ממזרחה של גבעה:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן טַלְטִילוּ יַת דְבֵית בִּנְיָמִין רְדָפוּנוּן מִבֵּית נְיַחֲהוֹן טְרָדוּנוּן עַד לָקֳבֵיל גִבְעֲתָא מִמַדְנַח שִׁמְשָׁא:

מְצוּדַת דָּוִד כתרו. סבבו אותו ככתר הזה המסבב את הראש, כמו (תהלים כב יג), אבירי בשן כתרוני: הרדיפוהו. קראו אלו לאלו, רדפוהו: מנוחה הדריכוהו. במקום מנוחתו ונחלתו, קראו אלו לאלו, רמסוהו: עד נכח הגבעה. רצה לומר, רדפום ורמסום עד מול הגבעה ממזרחה:

מְצוּדַת צִיּוֹן כתרו. מלשון כתר: הדריכוהו. מלשון דריכה ורמיסה:

מַלְבִּי״ם כתרו. עתה מפרש אחד אחד, תחלה כתרו את בנימין, ככתר, זה היה עת יצא האורב הראשון שהיה מוקף משני רוחות, ואח"כ הרדיפהו, הוא פעל יוצא לשלישי, פי' ששמו אותו לרודף ע"י שעשו א"ע נגפים והוא רודף כמ"ש (לו, מ). ואח"כ מנוחה הדריכהו, שהציתו עריו: ואשר מהערים משחיתים אותו בתוכו. והיה מוכה עד נכח הגבעה ממזרח שמש, שדרך שם ברח אל המדבר:

מד וַיִּפְּלוּ מִבִּנְיָמִן שְׁמֹנָה־עָשָׂר אֶלֶף אִישׁ אֶת־כָּל־אֵלֶּה אַנְשֵׁי־חָיִל׃

רַשִׁ״י ויפלו מבנימן שמונה עשר אלף. בשדה בתוך המלחמה:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְאִתְקְטָלוּ מִדְבֵית בִּנְיָמִין תַּמְנַת עֲסַר אַלְפִין גַבְרָא יַת כָּל אִלֵין גַבְרָא עַבְדֵי קְרָבָא:

מַלְבִּי״ם ויפלו. עתה מונה בפרטות כמה נפלו בכל מקום, תחלה במקום המערכה נפלו י"ח אלף: (מה) ואח"כ בעת שנסו המדברה כשהגיע אל המסילות כנ"ל שם נפלו חמשה אלף, ומשם רדפו אחריו עד גדעם ויהרגו עוד שני אלפים:

מה וַיִּפְנוּ וַיָּנֻסוּ הַמִּדְבָּרָה אֶל־סֶלַע הָרִמּוֹן וַיְעֹלְלֻהוּ בַּמְסִלּוֹת חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ וַיַּדְבִּיקוּ אַחֲרָיו עַד־גִּדְעֹם וַיַּכּוּ מִמֶּנּוּ אַלְפַּיִם אִישׁ׃

רַשִׁ״י ויעוללהו. הריגה אחר הריגה, כעוללות שאחר הבציר: חמשת אלפים איש. הרי עשרים ושלשה אלף: עד גדעום. שם מקום: ויכו ממנו אלפים איש. הרי עשרים וחמשה אלף האמור למעלה (פסוק לה), והמאה הכתובים למעלה (שם), לא פירש היכן נפלו:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְאִתְפְּנִיאוּ וְאַפִּיכוּ לְמַדְבְּרָא לְכֵיף רִמוֹן וְאִטַמָרוּ בְּכִיבְשַׁיָא חַמְשָׁא אַלְפִין גַבְרָא וְאַדְבִּיקוּ בַתְרֵיהוֹן עַד גִדְעֹם וּקְטִילוּ מִנְהוֹן תְּרֵין אַלְפִין גַבְרָא:

מְצוּדַת דָּוִד ויפנו. פנו מהדרך, ונסו לתוך המדבר ׳אל סלע הרמון׳: ויעללוהו. בהמסלות הרגו מהנשארים, כעוללות הנלקטים אחר הבציר: וידביקו. השיגוהו וקרבו אליו עד בואם לגדעום, והכו עוד אלפים איש:

מְצוּדַת צִיּוֹן ויעללהו. מלשון עוללות, והם הנלקטים אחר הבציר, כמו (לעיל ח ב) הלא טוב עללות אפרים:

מו וַיְהִי כָל־הַנֹּפְלִים מִבִּנְיָמִן עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה אֶלֶף אִישׁ שֹׁלֵף חֶרֶב בַּיּוֹם הַהוּא אֶת־כָּל־אֵלֶּה אַנְשֵׁי־חָיִל׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַהֲווֹ כָּל דְאִתְקְטִילוּ מִדְבֵית בִּנְיָמִין עַסְרִין וְחַמְשָׁא אַלְפִין גַבְרָא שַׁלְפֵי סַיְפָא בְּיוֹמָא הַהוּא יַת כָּל אִלֵין גַבְרֵי עָבְדֵי קְרָבָא:

רַלְבַּ״ג והנה בזה האופן ספר בכללות שהשחיתו בני ישראל בבנימן כ"ה אלף ומאה איש ואחר זכר הפרטים, וזכר איך היתה ההתחלה בענין האורב וזכר איך היתה התחבולה בענין האורב למועד שהגבילו איש ישראל למהר לפשוט אל הגבעה ולהכות העיר לפי חרב ואמר זה להעלות העשן מן העיר להבהיל את בנימן בראותו כי עלה כליל העיר השמימה והנה לא זכר בפרטים כי אם כ"ה אלף איש ולא חשש למאה העודפים על החשבון כי לא זכר בפרטים כי אם האלפים וידמה שיהיו שם יותר על האלפים בכל הרג והרג מספר מה כשהקבץ כלו יהיו מאה איש, וספר שנשארו בבנימן שש מאות איש ונסו אל סלע רמון וכבר נזכר תחלה שמספר בני בנימן עשרים וששה אלף שולף חרב ושבע מאות וידמה שהאלף הנשארים מתו במלחמו' הראשונות:

מְצוּדַת דָּוִד עשרים וחמשה אלף. ולמעלה אמר (פסוק לה) עוד מאה איש, ולא חש עתה להזכיר רק האלפים: ביום ההוא. כי בהמלחמות הראשונות, עם שנגפו ישראל, מכל מקום גם מבני בנימן נפלו אז אלף איש, וזה שכתוב למטה (פסוק מז) שלא נשארו מהם רק שש מאות איש, כי בני בנימן היו עשרים וששה אלף מלבד בני הגבעה שבע מאות, ובמלחמה האחרונה נפלו עשרים וחמשה אלף ומאה, ובמלחמות הראשונות נפלו אלף, הרי נשאר שש מאות:

מַלְבִּי״ם ויהי כל הנפלים. סך הכל עשרים וחמשה אלף. ומ"ש ביום ההוא, כי אלף ומאה החסרים (מן החשבון שהיה כ"ו אלף ז' מאות, כנ"ל ט"ו), נפלו במלחמות הקודמים, או שנהרגו במערות בימים שאחריהם:

מז וַיִּפְנוּ וַיָּנֻסוּ הַמִּדְבָּרָה אֶל־סֶלַע הָרִמּוֹן שֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ וַיֵּשְׁבוּ בְּסֶלַע רִמּוֹן אַרְבָּעָה חֳדָשִׁים׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְאִתְפְּנִיאוּ וְאַפִּיכוּ לְמַדְבְּרָא לְכֵיף רִמוֹן שִׁית מְאָה גַבְרָא וִיתִיבוּ בְּכֵיף רִמוֹן אַרְבְּעָא יַרְחִין:

מְצוּדַת דָּוִד ויפנו. רצה לומר, הנשארים מהם אשר נמלטו אל סלע הרמון היו ׳שש מאות׳, והמותר הרגו ישראל ברדפם אחריהם במסלות ועד גדעום, כמו שכתוב למעלה:

מח וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל שָׁבוּ אֶל־בְּנֵי בִנְיָמִן וַיַּכּוּם לְפִי־חֶרֶב מֵעִיר מְתֹם עַד־בְּהֵמָה עַד כָּל־הַנִּמְצָא גַּם כָּל־הֶעָרִים הַנִּמְצָאוֹת שִׁלְּחוּ בָאֵשׁ׃

רַשִׁ״י שבו אל בני בנימן. בכל הערים: מעיר מתם. התמו כל יושבי הערים: ועד בהמה. ואנשים בכלל 'מתום' היו, ש'מתום' לשון כליה הוא ויש לתמוה על אלף היכן הם, שהרי עשרים וששה אלף התפקדו מן הערים, ומן הגבעה שש מאות, וכאן מנה בנופלים עשרים וחמשה אלף ומאה איש, ושש מאות נמלטו אל סלע הרמון, והאלף ברחו אל הערים ונפלו למחרת כששבו בני ישראל אל ערי בנימין להחרים הנשים והטף:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וֶאֱנַשׁ יִשְׂרָאֵל תָּבוּ לְוַת בְּנֵי בִנְיָמִין וּמְחוֹנוּן לְפִּתְגַם דְחָרֶב מִקִרְוֵיהוֹן גַמְרִינוּן עַד בְּעִירָא עַד כָּל דְאִשְׁתְּכַח אַף כָּל קִרְוַיָא דְאִשְׁתַּכָּחָא אוֹקִידוּ בְּנוּרָא:

מְצוּדַת דָּוִד שבו. חזרו והלכו לערי בנימן והכום לפי חרב: מעיר מתם. מכל עיר הכו, האנשים עד בהמה, כל הנמצא בה מן החיות ועופות: הנמצאות. אשר מצאו לאחר זה שלא הרסו מאז בבואם להכות בהם, חזרו ושרפו בעת מצאם:

מְצוּדַת צִיּוֹן מתם. הוא שם לאנושיות, וכולל אנשים ונשים, כמו (בראשית לד ל) מתי מספר: שלחו. רוצה לומר, הבעירו, על שם שהאש עושה השליחות שהולך ושורף:

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.