שׁוֹפְטִים כא

גודל הטקסט

מְפָרְשִׁים (לחיצה להצגה או להסתרה)

א וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל נִשְׁבַּע בַּמִּצְפָּה לֵאמֹר אִישׁ מִמֶּנּוּ לֹא־יִתֵּן בִּתּוֹ לְבִנְיָמִן לְאִשָּׁה׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וֶאֱנַשׁ יִשְׂרָאֵל קַיֵם בְּמִצְפַּיָא לְמֵימָר אֱנַשׁ מִנָנָא לָא יִתֵּן בְּרַתֵּיהּ לִדְבֵית בִּנְיָמִין לְאִתּוּ:

רַלְבַּ״ג עוד זכר שאיש ישראל נשבע במצפה לאמר שלא יתן איש ממנו בתו לבנימן לאשה וכראותם כי נפקד שבט אחד מישראל חרה להם מאד:

מְצוּדַת דָּוִד נשבע במצפה. מאז נקהלו אל המצפה עד לא נלחמו: לא יתן בתו. על כי החזיקו ידי עוברי עבירה:

מַלְבִּי״ם השאלות (א) למה נשבעו (אחר כל ההרג והאבדון הגדול הזה) שלא יתנו להם נשים? ואם נשבעו איך התחרטו תיכף? סדר הכתובים מבולבל מאד, התחיל מענין השבועה על נשותיהם ואח"כ ידבר איך נתחרטו ע"מ שעשו לבנימין, ואח"כ ידבר בדרישת מי שלא באו למלחמה, וחזר לדבר מה שנתחרטו על בנימין, וחזר לדבר על אנשי יבש שלא באו למלחמה, וחזר לומר והעם נחם לבנימין, שהם דברים כפולים ובלתי מסודרים, שהיה ראוי להזכיר מה שהתחרטו לבנימין בפ"ע ומה שהתרעמו ושעשו לאנשי יבש גלעד בפ"ע, ולמה כפל כל דבר שלא לצורך? מ"ש ירושת פלטה לבנימין ולא ימחה שבט מישראל אין לו ביאור, ובפרט שאין חשש עוד שימחה, שהלא כבר לקחו ד' מאות נשים, ומדוע אמר שלשה פעמים ויאמרו, ויאמרו זקני העדה וכו', ויאמרו ירושת פלטה וכו', ויאמרו הנה חג ה'? ודברי פסוק כ"ב סתומים וחתומים: ואיש ישראל נשבע במצפה. מבואר אצלנו שבמקום שמקדים השם אל הפעל לא בא הדבר כסדר הזמני, רק היה הדבר קודם לכן, עמ"ש (יהושע א, יב בפסוק ולראובני ולגדי), וכן ואיש ישראל נשבע קודם לכן בעוד שהיה במצפה טרם יצאו למלחמה, לבל יתחתנו עם בנימין:

ב וַיָּבֹא הָעָם בֵּית־אֵל וַיֵּשְׁבוּ שָׁם עַד־הָעֶרֶב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַיִּשְׂאוּ קוֹלָם וַיִּבְכּוּ בְּכִי גָדוֹל׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲתָא עַמָא לְבֵית אֵל וִיתִיבוּ תַמָן עַד רַמְשָׁא קֳדָם יְיָ וַאֲרִימוּ קָלְהוֹן וּבְכוֹ בְּכִי סַגְיָא:

מְצוּדַת דָּוִד ויבא העם. אחר כל המעשים האלה: בית אל. אל בית האלהים אשר בשילה:

מַלְבִּי״ם ויבא העם בית אל וכו' ויאמרו למה ה' אלהי וכו'. אחר שאם לא היו ישראל נופלים בשתי פעמים הראשונים, לא היו מחרימים את בנימין עד לכלה, והיו מענישים את החוטאים לבד, ולא להרג טף ונשים ולהשמיד הכל. רק ע"י שבנימין הפיל מישראל ארבעים אלף, לכן עשו בו נקמה. ועתה באו לפני ה' יושבים ובוכים ומחפשים וחוקרים מה היה הסבה לזה, למה חרה אף ה' בם עד שנפלו במלחמה בשתי פעמים הראשונים, וזה היה סבה לרעה יותר עצומה להפקד היום מישראל שבט אחד, כי אף שנשארו שש מאות איש עכ"פ היום נפקד השבט, כי מתי מספר לא יקרא בשם שבט, והם רק שריד מן השבט לא שבט בפ"ע:

ג וַיֹּאמְרוּ לָמָה יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הָיְתָה זֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל לְהִפָּקֵד הַיּוֹם מִיִּשְׂרָאֵל שֵׁבֶט אֶחָד׃

רַשִׁ״י להפקד. להגרע:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמֵרוּ לְמָא יְיָ אֱלָהָא דְיִשְׂרָאֵל הֲוַת דָא בְּיִשְׂרָאֵל לְמִשְׁגֵי יוֹמָא דֵין מִיִשְׂרָאֵל שִׁבְטָא חָד:

מְצוּדַת דָּוִד למה ה׳ וגו׳. למה באה על ידינו תקלה כזאת להחסיר מישראל שבט אחד, וכאלו שאלו להורותם מה לעשות להעמיד השבט:

מְצוּדַת צִיּוֹן להפקד. להחסיר, כמו (במדבר לא מט) ולא נפקד ממנו איש:

ד וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיַּשְׁכִּימוּ הָעָם וַיִּבְנוּ־שָׁם מִזְבֵּחַ וַיַּעֲלוּ עֹלוֹת וּשְׁלָמִים׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַהֲוָה מִיוֹמָא דְבַתְרוֹהִי וְאַקְדִימוּ עַמָא וּבְנוֹ תַמָן מַדְבְּחָא וְאַסִיקוּ עֲלַוָן וְנִכְסַת קוּדְשִׁין:

רַלְבַּ״ג והנה בנו שם מזבח חדש בבית האלהים והעלו עולות ושלמים ונגשו לדרוש את ה' על זה הקלקול שבא על ידם אולי נדרו שאם יתן ה' את בנימן בידם יעשו זה הענין לכבוד השם והנה היה קשה בעיני ישראל הגרע שבט אחד מישראל והתחכמו למצוא נשים לנותרים:

מְצוּדַת דָּוִד ויבנו שם מזבח. נוסף על המזבח שעמד במשכן: ויעלו עלות ושלמים. לרצות עצמן לה׳ ולעשות שלום בינם לאביהם שבשמים, לתת בלבם עצה נכונה:

מַלְבִּי״ם ויהי ממחרת. ישבו שנית לחקור על סבת הדבר ולחפש במעשיהם למה חרה אף ה' בעמו: ויעלו עולות ושלמים. למצוא רצון מה':

ה וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי אֲשֶׁר לֹא־עָלָה בַקָּהָל מִכָּל־שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֶל־יְהוָה כִּי הַשְּׁבוּעָה הַגְּדוֹלָה הָיְתָה לַאֲשֶׁר לֹא־עָלָה אֶל־יְהוָה הַמִּצְפָּה לֵאמֹר מוֹת יוּמָת׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מַן דְלָא סְלִיק בִּקְהָלָא מִכָּל שִׁבְטַיָא דְיִשְׂרָאֵל לָקֳדָם יְיָ אֲרֵי שְׁבוּעֲתָא רַבְּתָא הֲוַת לִדְלָא סְלִיק לִקְדָם יְיָ לְמִצְפַּיָא לְמֵימַר אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵיל:

מְצוּדַת דָּוִד בקהל וגו׳. רצה לומר, מי הוא אשר לא עלה ׳מכל שבטי ישראל׳ באסיפת הקהל ׳אל ה״, כי השכינה שורה במקום אשר יאספו ישראל שמה (סנהדרין לט ב): כי השבועה וגו׳. ולזה שאלו לעשות ולקיים דבר השבועה:

מַלְבִּי״ם ויאמרו ב"י. ובהיותם חוקרים על הדבר נזכרו מענין ישראל במלחמת עי, שהיה ג"כ כענין הזה שהלכו למלחמת מצוה ונפלו לפני אויב, ושם נודע שהיה הסבה יען שעכן מעל בחרם ושבועת יהושע, ולכן חקרו פן נמצא גם ביניהם עון זה, כי באשר היתה השבועה גדולה שמי שלא יעלה אל המצפה להשתתף במלחמה זו מות יומת, והסכימו שבודאי נמצאו מי שעברו על השבועה הלזו ולכן נפלו ישראל חללים, ועל פי זה אמרו מי אשר לא עלה בקהל, כי לא ידעו מי:

ו וַיִּנָּחֲמוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל־בִּנְיָמִן אָחִיו וַיֹּאמְרוּ נִגְדַּע הַיּוֹם שֵׁבֶט אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל׃

רַשִׁ״י וינחמו. שבו לחשוב עליהם מחשבת פליטה:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְאִתְנְחָמוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל דְבֵית בִּנְיָמִין אֲחוּהוֹן וַאֲמַרוּ אִתְמְנַע יוֹמָא דֵין שִׁבְטָא חַד מִיִשְׂרָאֵל:

מְצוּדַת דָּוִד וינחמו. רצה לומר, בעבור שנחמו בני ישראל וכו׳:

מְצוּדַת צִיּוֹן וינחמו. ענין הפוך מחשבה: נגדע. ענין כריתה, כמו (ישעיהו י לג) ורמי הקומה גדועים:

מַלְבִּי״ם וינחמו. עד עתה דבר מן העבר, כי חקרו על העבר למה נענשו ושחשבו שיש אפשריות שמקצת מהם עברו על השבועה ולכן נענשו, ולא היה זה מוטל עליהם לדרוש על זה כי למה יחקרו על זה הלא העבר אין. רק עתה נתחדש אצלם ענין חדש, והוא כי נזכרו שבעת חמתם נשבעו שאיש מהם לא יתן את בתו לבנימין, ולפי זה הגם שנשארו משבט בנימין שש מאות איש, הלא לא ימצאו נשים כי נשי בנימין נהרגו כולם, ובזה ימחה השבט כולו וזה יהיה מום וחסרון גדול לכלל האומה שא"א שתשרה עליהם שכינה רק אם הם שנים עשר שבטים, ואם יחסר שבט אחד הוא פגם גדול לכלל האומה כנזכר בדברי חז"ל בכ"מ (ראה ב"ק פג א), והרי זה נזק לדור דורים מעות לא יוכל לתקון ומחלל הוד יעקב וקדושת ישראל לעולמים, וז"ש נגדע היום שבט אחד מישראל, ובארו הטעם כי מה נעשה להם לנותרים לנשים:

ז מַה־נַּעֲשֶׂה לָהֶם לַנּוֹתָרִים לְנָשִׁים וַאֲנַחְנוּ נִשְׁבַּעְנוּ בַיהוָה לְבִלְתִּי תֵּת־לָהֶם מִבְּנוֹתֵינוּ לְנָשִׁים׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן מַה נַעְבֵּיד לְהוֹן לִדְאִשְׁתַּאֲרוּ לִנְשִׁין וַאֲנַחְנָא קַיֵמְנָא בְּמֵימְרָא דַייָ בְּדִיל דְלָא לְמִתַּן לְהוֹן מִבְּנָתָנָא לִנְשִׁין:

מְצוּדַת דָּוִד מה נעשה להם. וחוזר ומפרש, לנותרים שלא נהרגו, מה נעשה להמציא להם נשים, ואנחנו הלא נשבענו בה׳ וכו׳, ומאין ימצאו נשים:

מְצוּדַת צִיּוֹן תת. מלשון נתינה:

ח וַיֹּאמְרוּ מִי אֶחָד מִשִּׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר לֹא־עָלָה אֶל־יְהוָה הַמִּצְפָּה וְהִנֵּה לֹא בָא־אִישׁ אֶל־הַמַּחֲנֶה מִיָּבֵישׁ גִּלְעָד אֶל־הַקָּהָל׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַרוּ מַן חַד מִשִׁבְטַיָא דְיִשְׂרָאֵל דְלָא סְלִיק לָקֳדָם יְיָ לְמִצְפַּיָא וְהָא לָא אֲתָא אֲנַשׁ לְמַשְׁרִיתָא מֵיָבֵשׁ גִלְעָד לִקְהָלָא:

מְצוּדַת דָּוִד ויאמרו. רצה לומר, וזה היה הסבה שהתעוררו ואמרו ׳מי אחד׳ וכו׳, בכדי לקיים את השבועה להמיתם ולתת מבנותם לבני בנימן לנשים: והנה לא בא איש. רצה לומר, לא ראו מביאת איש וכו׳:

מַלְבִּי״ם ויאמרו. ואחרי שראו שבאם המצא ימצא עיר או משפחה שלא הלכו למלחמה זו ויתחייבו מיתה ע"י שעברו על השבועה יהיה בזה תקנה לבנימין, כי נשי גלעד מותרות להם אחר שלא באו המצפה ולא נשבעו, לכן החלו עתה לתור ולדרוש מי אחד משבטי ישראל אשר לא עלה אל ה' המצפה, כי הוצרכו עתה לזה לטובת בנימין: והנה. מצאו כי אין שם איש מיושבי יבש גלעד, ובזה דנו היטב אחר שלפי דעתם ע"י שיבש גלעד עברו על השבועה נסתבב שחרה אף ה' ונסתבב שהשמידו את בנימין, נמצא היו יבש גלעד הגורמים לזה, מהראוי שעתה ע"י שיהרגו אותם יצמח משרשיהם מהבתולות אשר יחיו מבני יבש גלעד צמח לבנימין להיות להם לנשים:

ט וַיִּתְפָּקֵד הָעָם וְהִנֵּה אֵין־שָׁם אִישׁ מִיּוֹשְׁבֵי יָבֵשׁ גִּלְעָד׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְאִתְמְנִיאוּ עַמָא וְהָא לֵית תַּמָן אֱנַשׁ מִיַשְׁבֵי יָבֵשׁ גִלְעָד:

מְצוּדַת דָּוִד ויתפקד העם. חזרו להשגיח בדבר ולחפש אחר מי מהם ולא מצאו:

מְצוּדַת צִיּוֹן ויתפקד. ענין ההשגחה על הדבר, כמו (שמואל א יד יז) פקדו נא וראו מי הלך:

י וַיִּשְׁלְחוּ־שָׁם הָעֵדָה שְׁנֵים־עָשָׂר אֶלֶף אִישׁ מִבְּנֵי הֶחָיִל וַיְצַוּוּ אוֹתָם לֵאמֹר לְכוּ וְהִכִּיתֶם אֶת־יוֹשְׁבֵי יָבֵשׁ גִּלְעָד לְפִי־חֶרֶב וְהַנָּשִׁים וְהַטָּף׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּשְׁלַחוּ תַמָן כְּנִשְׁתָּא תְּרֵי עֲסַר אַלְפִין גַבְרָא מְזָרְזֵי חֵילָא וּפַקִידוּ יַתְהוֹן לְמֵימָר אֱזִילוּ וְתִמְחוּן יַת יַתְבֵי יָבֵשׁ גִלְעָד לְפִתְגַם דְחָרֶב וּנְשַׁיָא וְטַפְלָא:

רַלְבַּ״ג והרגו בהם כל יושבי יבש גלעד כי לא באו אל המחנה לבקשת ראשי העם והשאירו כל הבתולות להיות לנשים לבני בנימן ולפי שלא נמצא להם בזה האופן נשים במספרם כי לא היו שם ביבש גלעד כי אם ד' מאות בתולות נתנו להם דרך לקחת נשים מן המחוללות למאתים הנשארים אשר בבנות שילה בשיחטפו להם איש אשתו:

יא וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ כָּל־זָכָר וְכָל־אִשָּׁה יֹדַעַת מִשְׁכַּב־זָכָר תַּחֲרִימוּ׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְדֵין פִּתְגָמָא דִי תַעְבְּדוּן כָּל דְכוּרָא וְכָל אִתְּתָא דִידַעַת מִשְׁכְּבֵי דְכוּרָא תִּגְמְרוּן:

מְצוּדַת דָּוִד וזה הדבר. רצה לומר, רק זה הדבר תעשו, להחרים כל זכר וכל אשה וכו׳, אבל לא הבתולות:

מְצוּדַת צִיּוֹן ידעת. היא כנוי לבעילה, ולתוספת ביאור אמר משכב זכר: תחרימו. ענין כריתה וכליון:

יב וַיִּמְצְאוּ מִיּוֹשְׁבֵי יָבֵישׁ גִּלְעָד אַרְבַּע מֵאוֹת נַעֲרָה בְתוּלָה אֲשֶׁר לֹא־יָדְעָה אִישׁ לְמִשְׁכַּב זָכָר וַיָּבִיאוּ אוֹתָם אֶל־הַמַּחֲנֶה שִׁלֹה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנָעַן׃

רַשִׁ״י ארבע מאות. נערה בתולה הושיבום על פי חביות של יין, בעולה ריחה נודף, בתולה אין ריחה נודף:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְאַשְׁכָּחוּ מִיַתְבֵי יָבֵשׁ גִלְעָד אַרְבַּע מְאָה עוּלֵימָן בְּתוּלָן דְלָא יָדְעָא גְבַר מִשְׁכְּבֵי דְכוּרָא וְאַיְתִיאוּ יַתְהוֹן לְמַשְׁרִיתָא לְשִׁילוֹ דִי בְּאַרְעָא דִכְנָעַן:

מְצוּדַת דָּוִד וימצאו וגו׳ בתולה. הושיבום על פי חבית של יין, בעולה ריחה נודף ולא בתולה, כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (יבמות ס ב): למשכב זכר. לשכב עמה משכב זכר, ואמר לתוספת ביאור:

יג וַיִּשְׁלְחוּ כָּל־הָעֵדָה וַיְדַבְּרוּ אֶל־בְּנֵי בִנְיָמִן אֲשֶׁר בְּסֶלַע רִמּוֹן וַיִּקְרְאוּ לָהֶם שָׁלוֹם׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּשְׁלָחוּ כָּל כְּנִשְׁתָּא וּמַלִילוּ עִם בְּנֵי בִנְיָמִין דִי בְּכֵיף רִמוֹן וּקְרוֹ לְהוֹן מִלִין דִשְׁלָם:

מְצוּדַת דָּוִד וידברו. מה שאמר בסוף המקרא שקראו להם ׳שלום׳, ולא יהרגום עוד מעתה:

מַלְבִּי״ם וישלחו. ואחר שמצאו להם תקנה: שלחו וקראו להם שלום. ונתנו להם הנשים, והיה זה לטובת הכלל לבל יהיה פגם בכלל האומה ע"י חסרון השבט כי היה קבלה בידם שלא תשרה עליהם השכינה אם יחסר שבט אחד ממנין השבטים:

יד וַיָּשָׁב בִּנְיָמִן בָּעֵת הַהִיא וַיִּתְּנוּ לָהֶם הַנָּשִׁים אֲשֶׁר חִיּוּ מִנְּשֵׁי יָבֵשׁ גִּלְעָד וְלֹא־מָצְאוּ לָהֶם כֵּן׃

רַשִׁ״י ולא מצאו להם. לא ספקו להם:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְתָבוּ בְנֵי בִנְיָמִין בְּעִידָנָא הַהִיא וִיהָבוּ לְהוֹן נְשִׁין דְקַיְמוּ מִנְשֵׁי יָבֵשׁ גִלְעָד וְלָא סַפִּיקוּ לְהוֹן כֵּן:

מְצוּדַת דָּוִד וישב בנימן. אל העדה: הנשים אשר חיו. רצה לומר הבתולות אשר החיו מבין הבעולות: לא מצאו. לא ספקו להם כפי הצורך, כי הבתולות היו ארבע מאות, ובני בנימין נשארו שש מאות (לעיל כ מז):

מְצוּדַת צִיּוֹן חיו. החיו: מצאו. ענין ספוק, כמו (יהושע יז יט) לא ימצא לנו ההר: כן. רוצה לומר, כראוי וכצורך, כמו (לעיל יב ו) ולא יכין לדבר כן:

מַלְבִּי״ם ולא מצאו להם כן. כי לא מצאו נשים לכל השש מאות איש:

טו וְהָעָם נִחָם לְבִנְיָמִן כִּי־עָשָׂה יְהוָה פֶּרֶץ בְּשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְעַמָא אִתְנַחֲמוּ עַל דְבֵית בִּנְיָמִן אֲרֵי עֲבַד יְיָ תַּרְעָתָא בְּשִׁבְטַיָא דְיִשְׂרָאֵל:

מְצוּדַת דָּוִד נחם לבנימן. נתחרטו על מה שעשו לבנימן: כי עשה ה׳. על ידם עשה ה׳ פרץ בשבטי ישראל, להיות כמעט חסרים שבט אחד:

מְצוּדַת צִיּוֹן פרץ. ענין שבירה:

מַלְבִּי״ם והעם. ר"ל והגם שכבר סר פחדם שימחה שבט מישראל אחר שמצאו נשים לארבע מאות איש, בכ"ז אחר שבתוך כך נתפייסו עמהם ודברו להם שלום, נחם העם על כלל הדבר, והתחרטו על הנעשה שעי"כ עשה ה' פרץ בין השבטים ושנאה ומלחמה. וז"ש והעם נחם, כי תחלה כתוב וינחמו בני ישראל, שהם ראשי העם וזקניהם וגדוליהם הדורשים טובת הכלל, אבל עתה נחם העם כולו והתחרטו ושבו אליהם לאהבה, ולא רצו ששני מאות האיש הנותרים ימותו ערירים:

טז וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי הָעֵדָה מַה־נַּעֲשֶׂה לַנּוֹתָרִים לְנָשִׁים כִּי־נִשְׁמְדָה מִבִּנְיָמִן אִשָּׁה׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַרוּ סָבֵי כְנִשְׁתָּא מַה נַעְבֵּד לִדְאִשְׁתַּאֲרוּ לִנְשִׁין אֲרֵי פְסָקַת מִדְבֵית בִּנְיָמִן אִתְּתָא:

מְצוּדַת דָּוִד לנותרים. אלו שני המאות הנותרים משש המאות, מה נעשה להמציא להם נשים: כי נשמדה. כי מבני בנימן נשמדה כל אשה, ומהיכן ישאו נשים:

מְצוּדַת צִיּוֹן נשמדה. ענין כליון:

מַלְבִּי״ם ויאמרו זקני העדה מה נעשה לנותרים לנשים. אז חקרו הסנהדרין אם יוכלו להתיר את השבועה כדי לתת נשים להנותרים, ונתנו טעם כי נשמדה מבנימין אשה, ר"ל כי בעת השבועה לא היה דעתם להרוג הנשים והטף, ורצו רק שהם לא יתחתנו עמהם לא שילכו ערירים כי אז היו נושאים נשים משבטם, לא כן עתה שנשמדו נשי בנימין וימחה השבט על תנאי זה לא נשבענו, והרי יש פתח וחרטה:

יז וַיֹּאמְרוּ יְרֻשַּׁת פְּלֵיטָה לְבִנְיָמִן וְלֹא־יִמָּחֶה שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל׃

רַשִׁ״י ירושת פליטה. נחלת השבט נשארה ריקנית, הבו עצה שיולידו בנים ויחזיקו בנחלתם הפליטה הנשארת, ולא ימחה שבט מישראל:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַרוּ יְרוּתַת שְׁזֵיבְתָּא לִבְנֵי בִנְיָמִן וְלָא יִתְמְחֵי שִׁבְטָא מִיִשְׂרָאֵל:

רַלְבַּ״ג ירושת פלטה לבנימן. הרצון בו במה שפלט מהם והם השש מאות איש ראוי שנעשה בדרך שיהו ירושה לבנימן רוצה לומר שלא יפקד שם בנימן במותם וזה אמנם יהיה בשיקחו להם נשים וזה ענין הירושה כי היא נשארת עד מות המוריש והנה אמרו זה להורות כי לא סבב הש"י שיהיו השש מאות האלו מפליטיו אם לא מפני שלא ימחה שבט מישראל ולזה חוייב לנו לעשותו שיהיו להם נשים בזנות כדי שלא נעבור על שבועתינו וידמה שזאת השבועה לא היתה רק לאותם האנשים לא לבאים אחריהם וימנעו מתת להם איש בתו לא בת איש אחר יהיו להם בנות יושבי יבש גלעד:

מְצוּדַת דָּוִד ויאמרו. השיבו כל העדה ואמרו, הלא ירושת הפליטה מיבש גלעד, הם הבתולות שהחיו, הלא לבנימן נתנום ולא יהיה אם כן עוד נמחה השבט, כי הם יולידו בנים ובנות:

מְצוּדַת צִיּוֹן פליטה. שארית: ימחה. ענין מחיקה, כמו (שמות לב לג) אמחנו מספרי:

מַלְבִּי״ם ויאמרו. אבל חזרו ואמרו שאין זה טענה, כי זה היה צודק אם לא היו מוצאים שום תקנה והיה כל השבט נמחה, שזה היה פגם וחסרון לכלל האומה, ואז היה להם פתח לשבועתם שבודאי לא נשבעו ע"ד למחות השבט כולו. לא כן עתה, הלא ירשת פליטה לבנימין, כבר יש לבנימין ירושת פליטה ע"י שלקחו ד' מאות נערות מיושבי יבש גלעד, שמהם יצא פליטה ויורש נחלה, וממילא לא ימחה שבט מישראל, וא"כ אין להשבועה פתח וחרטה. ובזה הוציאו הפסק ואנחנו לא נוכל לתת להם נשים מבנותינו כי נשבעו בני ישראל, ואין היתר לשבועתם:

יח וַאֲנַחְנוּ לֹא נוּכַל לָתֵת־לָהֶם נָשִׁים מִבְּנוֹתֵינוּ כִּי־נִשְׁבְּעוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אָרוּר נֹתֵן אִשָּׁה לְבִנְיָמִן׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲנַחְנָא לָא נֵיכוּל לְמִתַּן לְהוֹן נְשִׁין מִבְּנָתָנָא אֲרֵי קַיְימוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמֵימָר לִיט דִי יִתֵּן אִתְּתָא לִדְבֵית בִּנְיָמִין:

מְצוּדַת דָּוִד ואנחנו. רצה לומר, ואם בעבור חמלת שני המאות איש עצמן, מה נעשה עוד, הלא לא נוכל לתת להם מבנותינו כי כלנו נשבענו וכו׳:

יט וַיֹּאמְרוּ הִנֵּה חַג־יְהוָה בְּשִׁלוֹ מִיָּמִים יָמִימָה אֲשֶׁר מִצְּפוֹנָה לְבֵית־אֵל מִזְרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ לִמְסִלָּה הָעֹלָה מִבֵּית־אֵל שְׁכֶמָה וּמִנֶּגֶב לִלְבוֹנָה׃

רַשִׁ״י מזרחה השמש למסלה. במזרחה של מסילה, שילה בצפונה של בית אל ובדרומה של לבונה, ובמזרחה של מסילה העולה מבית אל שכמה:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַרוּ הָא חַגָא קֳדָם יְיָ בְּשִׁלוֹ מִזְמַן מוֹעֵד לְמוֹעֵד דִי מִצִיפּוּנָא לְבֵית אֵל מַדְּנַח שִׁמְשָׁא לְכִבְשָׁא דְסָלֵיק מִבֵּית אֵל לִשְׁכֶם וּמִדָרוֹמָא לִלְבוֹנָתָא:

מְצוּדַת דָּוִד ויאמרו. חזרו זקני העדה ואמרו ׳הנה חג ה׳ בשלו׳, ובמקום ההוא ימצאו נשים, וכאשר אמרו לבני בנימן (לעיל כ כב): חג ה׳. יום שמרבים בו קרבנות לה׳: מימים ימימה. קבוע בכל שנה ושנה: אשר מצפונה וגו׳. נתן סימן על המקום (גיטין ז ב) ואמר, שהיא בצפונה של בית אל, ובמזרחה של המסלה העולה מבית אל לשכם ובדרומה של לבונה:

מְצוּדַת צִיּוֹן חג. הקרבן ייקרא חג, כמו (תהלים קיח כז) אסרו חג בעבתים:

מַלְבִּי״ם ויאמרו. אבל חזרו והתיעצו לטובת שתי מאות אלה ונתנו עצה שיחטפו נשים מן המחוללות:

כ ויצו [וַיְצַוּוּ] אֶת־בְּנֵי בִנְיָמִן לֵאמֹר לְכוּ וַאֲרַבְתֶּם בַּכְּרָמִים׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּפַקִידוּ יַת בְּנֵי בִנְיָמִין לְמֵימָר אֱזִילוּ וְתִכְמְנוּן בְּכַרְמַיָא:

מְצוּדַת דָּוִד ויצוו. אל העם לא אמרו באיזה אופן ימצאו, כי פן יודע לאנשי שילה ויהיו נשמרים, אבל לבני בנימן אמרו האופן, וציוום לארוב בכרמי שילה:

כא וּרְאִיתֶם וְהִנֵּה אִם־יֵצְאוּ בְנוֹת־שִׁילוֹ לָחוּל בַּמְּחֹלוֹת וִיצָאתֶם מִן־הַכְּרָמִים וַחֲטַפְתֶּם לָכֶם אִישׁ אִשְׁתּוֹ מִבְּנוֹת שִׁילוֹ וַהֲלַכְתֶּם אֶרֶץ בִּנְיָמִן׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְתֶחְזוּן וְהָא אִם יִפְקוּן בְּנַת שִׁילוֹ לְמֵיחַג בְּחִנְגַיָא וְתִפְקוּן מִן כַרְמַיָא וּתְחַטְפוּן לְכוֹן גְבַר אִתְּתֵיהּ מִבְּנַת שִׁילוֹ וּתְהָכוּן לְאַרְעָא שִׁבְטָא דְבִנְיָמִן:

מְצוּדַת דָּוִד וראיתם. ומן המארב תשקיפו מי היוצא, וכאשר יצאו בנות שילה לחול במחולות, כי כן היה דרכם ביום ההוא: ויצאתם. אז תצאו מן המארב, וכל איש יחטוף אחת להיות אשתו ותלכו לדרככם:

מְצוּדַת צִיּוֹן לחול במחולות. ענין רקידת השמחה, וקרוי בלשון מחול, כי הדרך לזמר אז בחלילים, או רצה לומר, בכלי מחול, וכן (שמות לב יט) וירא את העגל ומחלת: וחטפתם. ענין מהירת הלקיחה, כמו (תהלים י ט) יחטוף עני:

מַלְבִּי״ם וחטפתם. התנו עמם, א] שכ"א לא יחטוף רק אשה אחת, ב] שיוליכום לארץ בנימין, שלא ישיגו אותם אבותם לריב עמהם:

כב וְהָיָה כִּי־יָבֹאוּ אֲבוֹתָם אוֹ אֲחֵיהֶם לרוב [לָרִיב ] אֵלֵינוּ וְאָמַרְנוּ אֲלֵיהֶם חָנּוּנוּ אוֹתָם כִּי לֹא לָקַחְנוּ אִישׁ אִשְׁתּוֹ בַּמִּלְחָמָה כִּי לֹא אַתֶּם נְתַתֶּם לָהֶם כָּעֵת תֶּאְשָׁמוּ׃

רַשִׁ״י לריב אלינו. ללכת אלינו במלחמה: ואמרנו אליהם חנונו אותם. רחמנו עליהם כי אינם יודעים מה לעשות, 'כי לא לקחנו איש אשתו במלחמה' של יבש גלעד אלא לארבע מאות איש מהם, ואם על השבועה אתם מקפידים, לא עון לכם בדבר 'כי לא אתם נתתם להם' את בנותיכם שתהא לכם אשמה בדבר ושלום לכם אל תיראו:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וִיהֵי אֲרֵי יֵיתוּן אֲבָהַתְהוֹן אוֹ אֲחֵיהוֹן לְמִידַן קֳדָמָנָא וְנֵימַר לְהוֹן חֲנִינוּנוּן לְהוֹן אֲרֵי לָא סַפִּיקְנָא לְמִתַּן גְבַר אִתְּתֵיהּ בִּקְרָבָא אֲרֵי לָא אַתּוּן יַהֲבִין לְהוֹן כְּעִידַן פּוֹן תְּחוֹבוּן:

רַלְבַּ״ג חנונו אותם. הוא על דרך לאט לי לנער לאבשלום והרצון חנונו בעבורנו את בני בנימן והניחום להם כי מה שנשבענו היה על דרך נתינת הנשים לאנשים ולא נשבענו שלא יחטפו ממנו כי אין נהוג שיקח איש אשה על זה הדרך ותוכלו לראות ממנו זה בכלל כי לא לקחנו איש אשתו במלחמ' אבל נתנום לנו ברצון וכן המנהג בלקיחת האשה ובהיות הענין כן הוא מבואר שכאשר לא הנחתם אותן להם בעת הזאת תמחה שבט מישראל אם לא יהיו נשים לנשארים מבני בנימן הנה אתם אשמים תהיו:

מְצוּדַת דָּוִד אבותם. של הנערות הנחטפות: לריב אלינו. לעשות עמנו מריבה לעזור להם להוציא הנשים מתחת ידכם במשפט: ואמרנו. ונאמר להם ׳חננו׳ וחמלו למעננו את בני בנימן מלקחת מהם את הנשים: כי לא לקחנו וגו׳ במלחמה. רצה לומר, כי במלחמות יבש גלעד לא לקחנו מהם כל כך נערות עד שיהא בהן די ליתן לכל איש מבני בנימן את אשתו, ומהיכן אם כן ימצאו נשים: כי לא אתם וגו׳. רצה לומר ואם בעבור איסור השבועה, הלא אין כאן חשש איסור שבועה, כי לא אתם נתתם להם מרצונכם כדרך עת נשואין שיהיה עליכם אשם, כי הלא בחזקה לקחו:

מְצוּדַת צִיּוֹן חנונו. ענין רחמנות וחמלה, וכן (שם ד ב) חנני ושמע תפלתי, רוצה לומר, חננו וחמלו למעננו את בני בנימן, ודוגמתו (שמואל ב יח ה) לאט לי לנער, ורצונו לומר, לאט למעני לנער: תאשמו. מלשון אשם וחטא:

מַלְבִּי״ם והיה כי יבואו כו' אלינו. ואם יבואו אלינו לריב שאנחנו נקח הנשים בתוקף, אז נאמר שני טענות: א] מה שאתם יראים מן השבועה, כי תאמרו שהגם שחטפו הרי אנו עושים להם חנינה במה שאנו שותקים להם, נאמר להם חנונו אותם, בתמיה, וכי זה חנינה מה שלא לקחנו מאיש אשתו במלחמה, פי' הלא הם חטפו וקדשו אותם מדעת האשה והיא אשתו וכי אנו צריכים ללחום אתם ולקחת מהם את נשותיהם, זה אין אנו חייבים ולא רשאים, וא"כ אין אנו עושים להם חנינה במה שאין אנו לוקחין מאתם את נשותיהם. ב] כי לא אתם נתתם להם, אשר כעת תאשמו, הלא לקחו מעצמם ולא עברתם על השבועה:

כג וַיַּעֲשׂוּ־כֵן בְּנֵי בִנְיָמִן וַיִּשְׂאוּ נָשִׁים לְמִסְפָּרָם מִן־הַמְּחֹלְלוֹת אֲשֶׁר גָּזָלוּ וַיֵּלְכוּ וַיָּשׁוּבוּ אֶל־נַחֲלָתָם וַיִּבְנוּ אֶת־הֶעָרִים וַיֵּשְׁבוּ בָּהֶם׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַעֲבָדוּ כֵּן בְּנֵי בִנְיָמִן וּנְסִיבוּ נְשִׁין לְמִנְיָנֵיהוֹן מִן חִנְגַיָא דִי אֲנָסוּ וַאֲזַלוּ וְתָבוּ לְאַחְסַנְתְּהוֹן וּבְנוֹ יַת קִרְוַיָא וִיתִיבוּ בְהוֹן:

מְצוּדַת דָּוִד למספרם. לפי מספרם אחת לכל איש: מן המחללות. מן הנשים המחוללות אשר לקחו בחזקה: ויבנו את הערים. כי בני ישראל הרסו ושרפו אותם:

מְצוּדַת צִיּוֹן המחוללות. המרקדות או המזמרות:

כד וַיִּתְהַלְּכוּ מִשָּׁם בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל בָּעֵת הַהִיא אִישׁ לְשִׁבְטוֹ וּלְמִשְׁפַּחְתּוֹ וַיֵּצְאוּ מִשָּׁם אִישׁ לְנַחֲלָתוֹ׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְהַלִיכוּ מִתַּמָן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּעִידָנָא הַהִיא גְבַר לְשִׁבְטֵיהּ וּלְזַרְעִיתֵיהּ וּנְפַקוּ מִתַּמָן גְבַר לְאַחְסַנְתֵּיהּ:

רַלְבַּ״ג וספר כי משם הלכו בני ישראל איש לשבטו ולמשפחתו ואיש לנחלתו, ובני בנימן ג"כ שבו לנחלתם ובנו עריהם וישבו בהם, ואולם התועלות המגיעות מאלו הספורים הם אלו הראשון הוא להודיע מה שקרה מן הסכנה למיכה מפני נטייתו מדרכי התורה עד שכמעט סבב הפסל ההוא לאבד מיכה וביתו. השני הוא להודיע שראוי לנלחמים שיראו מראשי הענין אם יתכן להם לנצח שכנגדם ואם לא יתכן להם זה אין ראוי שיתחילו במלחמה ולזה ספר שבני דן שלחו ה' מרגלים והם ראו כי כבר תנוצח העיר ההיא בקלות ולזה התעוררו לבא למלחמה עליהם. השלישי הוא להודיע שאין ראוי לאדם לריב עם מי שתקיף ממנו כ"ש כשהיה עם זה שכנגדו מר נפש שלא יירא מאד מהמות ולזה זכר כי כשראה מיכה שחזקים בני דן ממנו עם מה שספרו להם שהם מרי נפש פנה ושב לביתו. הרביעי הוא לפרסם מה שנשקעו בו בני דן מהחטא זה הזמן הארוך אשר ספר וכאילו היה זה התנצלות מה לשמשון שהיה מהשבט ההוא אם נשקע במדה המגונה ההיא ר"ל ללכת אחר עיניו. החמישי הוא להודיע שאין ראוי לאדם לקחת פילגש להמשך לענין המשגל הלא תראה מה שקרה מהרע מהפילגש הזאת שלקח האיש הלוי שנכשלו בסבתה כמה רבבות מישראל ולזאת הסבה זכר רוע תכונת בני בנימן אשר בגבעה בענין המשגל ומה שקרה להם בעבור זה מההשחתה והכליון. הששי הוא להודיע שאין ראוי לאדם להתנהג בקנטורין בתוך ביתו ולהטיל אימה יתרה שם הלא תראה מה שנמשך מהרע מההקנטו' שהקניט האיש הלוי פילגשו שהיה זה סבה שברחה ממנו ושבה אל בית אביה ואילו ישבה בביתו לא אירע לה זה הרע ולא לישראל בעבורם. השביעי הוא להודיע ג"כ שראוי לאשה שלא תטה מאיש' ללכת מאתו אבל ראוי לה לסבול דבריו ותוכחתו ותטה אל כל אשר יחפוץ הלא תראה מה שנמשך מהרע לישראל מפני שלא סבלה הפילגש דברי הקנטורין ההם מבעלה כי זה היה סבה אל שבתה אל בית אביה ונמשך מזה מהרע מה שבא בזה הספור. השמיני הוא להודיע שאין ראוי לאדם לעכב הליכת האורחים מביתו בעבור תשוקתו לכבדם אבל ראוי כשיראה רצונם שיניחם להשלים רצונם ולזה ספר מה שקרה מהרע בעבור מה שעכב אבי הנערה את האיש הלוי כי זה היה סבה אל שלנו בגבעה וקרה מזה מהרע מה שבא בזה הספור. התשיעי הוא להודיע שאין ראוי להולכי דרכים ללכת בלילה למה שקרה בזה מהסכנה ולזה ספר שלא רצו ללכת אחר ערוב השמש ולולי כי ירושלם היתה אז ליבוסי היו לנים בירושלם מצד כי היום רד מאד. העשירי הוא להודיע כי כשיבא הכרח להתבע לחטא המשגל האיש והאשה מתירין האשה קודם לאיש לזה ואעפ"י שתהיה אשת איש ולזה התיר זה האיש פילגשו להם קודם שיתיר עצמו להם. הי"א הוא להודיע זנות בני בנימן ואכזריותם שהם העם שהתעללו בפילגש כל הלילה לא השתדלו להאכילה ולהשקותה אבל שלחוה בשחר באופן שמתה מהחולשה עם זה שבאו עליה באכזריות באופן שהזיקוה בתשמיש עד שנמשך לה מות מזה ולזה ג"כ ספר מאכזריותם שאין איש מהם מאסף האיש הלוי הביתה עם שאין לו מחסור כל דכר ולזה לא יצטרך שיהנוהו מאשר להם לפי מה שהגיד להם ועם מ"ש להם שהוא הולך לבית ה' כי זה היה ראוי שיביאם אל שיאספוהו הביתה לכבוד השם. הי"ב הוא להודיע שראוי לאדם כשהרעו לו שלא ישמיע קולו כדי שלא יוסיף לעצמו רע על רע עד היותו במקום יוכל לבטוח בו ואז יוכל להשמיע קולו לבקשת הנקמה ולזה ספר ששתק האיש הלוי עד שבא אל ביתו ואז השתדל להנקם מבני הגבעה על הזמה שעשו. הי"ג הוא להודיע שראוי למי שירצה להניע האנשים לעשות דבר מה שיעשה זה בחכמה כדי שיגיע למבוקשו ולזה ראוי שיראה להם בעיניהם הדבר אשר יניעם לזה כשיהיה אפשר לו זה ולא יספיק לו ספור הדברים ההם להם כי יותר יאמינו האנשים במה שיראו ממה שיאמינו במה שיסופר להם ולא יראוהו בעיניהם ולזה ספר ששלח האיש הלוי נתחי הפילגש לכל שבטי ישראל ולא רצה לשלוח הספור להם לבד בכתב עם שזה משך לבם מאד לקנא לזה לרוב הזרות אשר היה בזה הענין ולזאת הסבה לא רצה לגלות להם מה זה ועל מה זה עד שהיו דבריו להם פנים בפנים על זה. הי"ד הוא להודיע שראוי לבער החטאים מן הארץ כדי שלא ילמדו הנשארים ממעשיהם כ"ש בדבר יפותו בו האנשים בקלות והוא ענין המשגל ולזה ספר התפעלות בני ישראל על זה ההתפעלות הנפלא והתעוררו לבער החטאים בזה האופן שבא בזה הספור. הט"ו הוא להודיע שראוי לאדם שלא יחזק יד אחר כשיהיו חטאים לשמרם משיגיע להם העונש הראוי להם אבל ראוי לו שלא יכיר להם אחוה אחר סורם מדרכי התורה הלא תראה מה שקרה לבני בנימן בעזרם לאחיהם החטאים שנפל עוזר וכשל עזור ויחדיו כלו. הט"ז הוא להודיע שראוי למי שישאל עצה על דבר מה שיבאר דבריו תכלית הביאור עד שיתבאר לו בשלימות איך יתנהג בדבר ההוא שישאל עליו עצה ומתי יהיה עת ראוי יצליח בו דרכו ולזה ספר מה שקרה מהרע לישראל כששאלו באלהים איך יעשו המלחמה מפני שלא חקרו בזה מחקר ראוי כי היה להם לשאול אם ינצחו או ינוצחו, ואם הודיע להם שינוצחו היו נשמרים אז מהמלחמה. ולזאת הסבה היה ראוי שישאלו מתי ילחמו בבני עמו ויתנם השם בידם והם לא שאלו אלא מי יעלה בתחלה, ולא שאלו מתי יעלו עליהם למלחמה וינצחום. ובשאלה השנית היה גם כן זה החסרון, ואולם בשאלה השלישית הרגישו בזה, ולזה אמרו האוסיף לצאת למלחמה עם בני בנימין אחי אם אחדל. ולזה היה הרצון בזה שישאלו אם יחדלו מזה לגמרי, שכבר בא להם המענה מאת השם יתברך באותן שאלות הקודמות, מורה שרצון האל יתברך שיעלו אליו, אך שאלו אם יחדלו עתה וימתינו עד עת אחר. ולזה באה להם התשובה בשלימות והודיע להם כי מחר יתנם ליד ישראל. ואולם התועלות שהגיעו מענין האורב בדבר המלחמה כבר זכרנום בענין מלחמת העי ומשם ילקחו. הי"ז הוא להודיע טוב נפש ישראל, כי עם מה שהשחיתו בנימן בהם השיגה אותם החרטה הנפלאה על כל הרע שהרעו לבנימין, והתחכמו להעמיד השבט על ענינו, בשמצאו דרך לתת להם נשים מישראל מזולת שיעברו על השבועה שנשבעו במצפה, ולזה נתנו להם עצה שיגזלו איש אשתו מהמחוללות כשלא הספיקו בנות יבש גלעד. והנה נהגו ביושבי יבש גלעד המנהג שצותה התורה במלחמת מדין, וידמה שעל פי ה' עשו כל זה. ואולם בני בנימן מפני שהיו כלם מורדים בה' בחזקם ידי החטאים רצה השם יתברך שישיגם זה העונש הנפלא באופן שיאבדו הם וטפם. הי"ח הוא להודיע אופן השגחת השם יתברך באבות הקדושים. ולזה סבב שלא ימחה שבט מישראל, והשאיר מפני זה מהם שש מאות איש, וסבב שישתדלו ישראל בכל ענין שיתקיים זה השבט בדרך שלא ימחה שמו מישראל.

מְצוּדַת דָּוִד בעת ההיא. אחר שמצאו נשים לבני בנימן: איש לנחלתו. ולא החזיק מי מהם בנחלת בנימן, כי שש מאות איש אשר נשארו ירשו כל נחלת בנימן:

מַלְבִּי״ם ויתהלכו. הגם שהיה להם אז לשום לב על המכשלה שיצאה מידם, ובעוד שהיו יחד היה להם לגדור פרץ וגם להקים מלך או שופט ישגיח על העם בכ"ז הנה תיכף אחר זה התהלך איש למקומו ונשאר הדבר כמקדם שאין מלך בישראל ושכל איש יעשה הישר בעיניו: והנה, הזמן מתי היו שני המעשים האחרונים מן פסל מיכה ומן פילגש בגבעה לא התבאר בכתוב, ודעת רז"ל בסדר עולם (פרק יב) שהיה בימי כושן רשעתים, ועז"א בימים ההם אין מלך בישראל, ר"ל שאחרי מות יהושע והזקנים ולא הוקם עדיין שופט לישראל עד עתניאל בן קנז, ולפי זה הדעת יצדק מ"ש שבני דן בקשו נחלה לשבת וכבשו ליש, שזה היה אחרי מות יהושע שהלך כל שבט לכבוש נחלתו ולכדו בני דן את ליש כמו שנזכר בספר יהושע (יט), ובזה יצדק מ"ש על ירושלים לא נסור אל עיר נכרי אשר לא מבני ישראל הנה שזה היה קודם שכבשו יהודה את חלקם בירושלים, כמ"ש למעלה סימן א' (פסוק ח), וגם יצדק לפי זה מ"ש שהקימו פסל מיכה כל ימי היות בית אלהים בשילה, שמשמע שהתמיד שם בשוה עם התמדת הארון בשילה. אולם ממ"ש חז"ל (רש"י ש"א כ, ל) על בן נעות המרדות שאשת שאול רדפה אחריו כי שאול בוש לחטפה מן המחולות, משמע שהיה מעשה זאת אחרי מות שמשון קודם שהוקם שופט אחר, שעז"א בימים ההם אין מלך בישראל, ובזה יצדק מה שנכתבו פרשיות אלה אחר מעשה דשמשון שכן היה לפי סדר הזמן, ומ"ש שהיה שם הפסל כל ימי היות בית אלהים בשילה היינו שעמד מן הזמן ההוא עד חורבן שילה, וכן מורה מ"ש חז"ל (ירושלמי ברכות פ"ט ה"ג) שיהונתן נעשה גזבר לאוצרות בימי שלמה, ושהוא היה הנביא הזקן בבית אל, ולפי הסדר עולם היה חי יותר מארבע מאות שנה:

כה בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן בְּיוֹמַיָא הָאִינוּן לֵית מַלְכָּא בְּיִשְׂרָאֵל גְבַר דְכָשַׁר בְּעֵינוֹהִי יַעְבַּד:

מְצוּדַת דָּוִד בימים ההם אין מלך. רצה לומר עם כי לא היה בימים ההם מלך בישראל וכל אחד עשה הישר בעיניו, מכל מקום לא שלחו יד בנחלת בנימן, כי בעבור אשר נשארו מעט מהרבה מאוד חמלו עליהם והניחו להנשארים את כל הנחלה:

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.