מצודת דוד על תהלים פא

הַרְנִינוּ לֵאלֹהִים עוּזֵּנוּ הָרִיעוּ לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב׃

הרנינו. בפה: עוזנו. שהוא לנו למעוז וחוזק: הריעו. בשופר:

שְׂאוּ־זִמְרָה וּתְנוּ־תֹף כִּנּוֹר נָעִים עִם־נָבֶל׃

שאו זמרה. הרימו בפה קול זמרה ותנו קול על התוף וכנור שקולו נעים:

תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ׃

בחודש. בהתחלת החודש ר״‎ל ביום הראשון תקעו שופר: בכסה. בזמן המיועד להיות בו יום חג והוא ר״‎ה:

כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא מִשְׁפָּט לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב׃

כי חק. התקיעה ההיא היא חק גזרת המקום על ישראל כי הוא יום המשפט ובא התקיעה לזרז על התשובה לזכות במשפט:

עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ בְּצֵאתוֹ עַל־אֶרֶץ מִצְרָיִם שְׂפַת לֹא־יָדַעְתִּי אֶשְׁמָע׃

עדות. ביום הזה שמו עדי הזהב על יוסף כמ״‎ש וישם רביד הזהב על צוארו (בראשית מ״א:מ״ב) כי ארז״‎ל בר״‎ה יצא יוסף מבית האסורים: בצאתו. בעת שיצא למשול על ארץ מצרים: שפת. אז היה יוסף משתבח לומר שפת לשון אשר לא ידעתי מעולם הנה עתה אשמע ואבין כי ארז״‎ל שבא גבריאל ולמדו שבעים לשון לפי שכתוב בנמוסי מצרים שאין למשול בהם כ״‎א המכיר בכולן:

הֲסִירוֹתִי מִסֵּבֶל שִׁכְמוֹ כַּפָּיו מִדּוּד תַּעֲבֹרְנָה׃

הסירותי. אמר במקום ה׳‎ בזה היום הסירותי מסבל שכמו של ישראל כי ארז״‎ל בר״‎ה בטלה העבודה מאבותינו במצרים: כפיו. העברתי כפיו מן הדוד ממה שהיה מבשל לאדוניו ועשה לו מלאכת עבד:

בַּצָּרָה קָרָאתָ וָאֲחַלְּצֶךָּ אֶעֶנְךָ בְּסֵתֶר רַעַם אֶבְחָנְךָ עַל־מֵי מְרִיבָה סֶלָה׃

בצרה. בעת הצרה כשקראת אלי הוצאתיך ממנה: אענך. עניתיך במה שהייתי מסתיר ממך: רעם. בעת עברם בים והיה על המצרים לבדם שנאמר קול רעמך בגלגל (לעיל טז): אבחנך. ר״‎ל עם כי היה בחון וידוע לפני שתחטא במי מריבה עכ״‎ז עניתיך בעברך במי הים: סלה. ר״‎ל וכ״‎כ עד עולם דרכי להושיע בעת צרה עם כי נגלה לפני שיחטא בדומה לה:

שְׁמַע עַמִּי וְאָעִידָה בָּךְ יִשְׂרָאֵל אִם־תִּשְׁמַע־לִי׃

שמע עמי. אמרתי מאז שמע עמי והנה אתרה לשמוע אמרי: ישראל. ר״‎ל כי אם תשמע לי אתה ישראל:

אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הַרְחֶב־פִּיךָ וַאֲמַלְאֵהוּ׃

אנכי. ר״‎ל הנה הלא אני המעלך מארץ מצרים וידי בכל משלה ולזה הרחב פיך לשאול ממני כל חפצך ואמלאם אם תשמע לי:

וְלֹא־שָׁמַע עַמִּי לְקוֹלִי וְיִשְׂרָאֵל לֹא־אָבָה לִי׃

ולא שמע. אבל עמי לא שמע לקולי: לא אבה. לא רצה לשמוע לי:

וָאֲשַׁלְּחֵהוּ בִּשְׁרִירוּת לִבָּם יֵלְכוּ בְּמוֹעֲצוֹתֵיהֶם׃

ואשלחהו. שלחתים מארצם ללכת בגולה כי הלכו בשרירות לבם ובעצתם הרעה:

לוּ עַמִּי שֹׁמֵעַ לִי יִשְׂרָאֵל בִּדְרָכַי יְהַלֵּכוּ׃

לו עמי. אם היה עמי שומע לי וגו׳‎:

כִּמְעַט אוֹיְבֵיהֶם אַכְנִיעַ וְעַל צָרֵיהֶם אָשִׁיב יָדִי׃

כמעט. כשעור מעט זמן חיש מהר הייתי מכניע אויביהם והייתי משיב ידי על הצרים להכות ולחזור ולהכות:

מְשַׂנְאֵי יְהוָה יְכַחֲשׁוּ־לוֹ וִיהִי עִתָּם לְעוֹלָם׃

משנאי ה׳‎. השונאים הנחשבים לשונאי ה׳‎ היו אז מכחשים לו לומר שאינם שונאים על כי יפחדו מהעונש: ויהי עתם. עת הטובה ההיא היתה לעולם מבלי הפסק:

וַיַּאֲכִילֵהוּ מֵחֵלֶב חִטָּה וּמִצּוּר דְּבַשׁ אַשְׂבִּיעֶךָ׃

ויאכילהו. אז היה ה׳‎ מאכיל אותו ממיטב החטים והיה משביעו דבש הזב מן הצור וכן הוא אומר ויניקהו דבש מסלע (דברי׳‎ לב) והוא מדרך משל לומר שהיה רב שפע במקום יובש וצמא אם היו הולכים בדרכי המקום: