כניסה

תְּהִלִּים פא

גודל הטקסט
מְפָרְשִׁים (לחיצה להצגה או להסתרה)

א לַמְנַצֵּחַ עַל־הַגִּתִּית לְאָסָף׃

רַשִׁ״י על הגתית. כלי שיר הבא מגת:
אִבְּן עֶזְרָא למנצח על הגתית - מלה הגתית פרשתיה.
מְצוּדַת צִיּוֹן הגתית. כלי נגון הבא מגת:

ב הַרְנִינוּ לֵאלֹהִים עוּזֵּנוּ הָרִיעוּ לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב׃

רַשִׁ״י הריעו. בר"ה:
מְצוּדַת דָּוִד הרנינו. בפה: עוזנו. שהוא לנו למעוז וחוזק: הריעו. בשופר:

ג שְׂאוּ־זִמְרָה וּתְנוּ־תֹף כִּנּוֹר נָעִים עִם־נָבֶל׃

רַשִׁ״י כנור נעים עם נבל. ר' חייא בר אבא אומר הוא נבל הוא כנור, ורבי שמעון אומר נימין (ויתידות) יתירות שבין זה לזה למה נקרא שמו נבל שהוא מנבל כל מיני זמר:
אִבְּן עֶזְרָא שאו - כמו: ישאו מדבר ועריו. ומלת תנו – תשרת בעבור אחרת ותנו כנור נעים עם נבל.
מְצוּדַת דָּוִד שאו זמרה. הרימו בפה קול זמרה ותנו קול על התוף וכנור שקולו נעים:
מְצוּדַת צִיּוֹן נעים. ענין מתיקות וערבות:

ד תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ׃

רַשִׁ״י בחדש. בחדוש הלבנה: בכסה. יום מועד קבוע לכך וכן (משלי ז׳:כ׳) ליום הכסא יבוא ביתו למועד הקבוע:
אִבְּן עֶזְרָא תקעו בחדש - תחלת חדוש הלבנה, כמו: חדשיכם ומועדיכם חדש ושבת וכתובה בתורה תקיעת החצוצרות ונכון הוא שהיו תוקעים גם בשופרות, ורבותינו ז"ל פירשוהו על יום ראש השנה. וטעם בכסה – שהלבנה מתכסה בו והנה כן משפט כל חדש. ומלת חגינו – זביחת הכשבים כמו: חגים ינקופו, אסרו חג בעבותים. ולפי דעתי: שמלת כסה, כמו זמן קבוע או מועד ידוע, וככה ליום הכסא יבוא ביתו.
מְצוּדַת דָּוִד בחודש. בהתחלת החודש ר״‎ל ביום הראשון תקעו שופר: בכסה. בזמן המיועד להיות בו יום חג והוא ר״‎ה:
מְצוּדַת צִיּוֹן בכסה. ענין זמן מיועד כמו ליום הכסא יבוא (משלי ז׳:כ׳) והה״א תמורת האל״ף:

ה כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא מִשְׁפָּט לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב׃

רַשִׁ״י כי חק. הוא לישראל מאת הקב"ה לתקוע באותו היום והוא יום המשפט להקב"ה:
אִבְּן עֶזְרָא כי חק ומשפט - קרובים בטעם. וטעם זה היה החוק לישראל, להריע לאלהי יעקב בזמן הזה.
מְצוּדַת דָּוִד כי חק. התקיעה ההיא היא חק גזרת המקום על ישראל כי הוא יום המשפט ובא התקיעה לזרז על התשובה לזכות במשפט:

ו עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ בְּצֵאתוֹ עַל־אֶרֶץ מִצְרָיִם שְׂפַת לֹא־יָדַעְתִּי אֶשְׁמָע׃

רַשִׁ״י עדות ביהוסף שמו. בראש השנה יצא יוסף מבית האסורים: שפת לא ידעתי אשמע. מפורש במס' סוטה שלמדו גבריאל שבעים לשון:
אִבְּן עֶזְרָא עדות - יש אומרים: כי שמו שב אל עדות, כמו: ויקם עדות ביעקב אע"פ שבא על לשון זכר כמו ודעת לנפשך ינעם, כי התי"ו סימן לשון נקבה. ויש אומרים: כי וי"ו שב אל חק לישראל, או אל משפט. ויש אומרים: כי עדות כמו עדי, כמו את הנזר ואת העדות, רמז לרביד זהב. בצאתו על ארץ מצרים - כמו: ויצא יוסף, רק לא מצאנו יוסף בסבלות וכפוי בדוד רק כבל רגלו בבית הסוהר. ויש אומרים: כי בראש השנה יצא מבית האסורים. והנכון בעיני: כי הזכיר יהוסף בתוספת ה"א תפארת, בעבור השם הנכבד והוא כנגד כל ישראל כאשר הזכרתי במזמור העליון. וטעם להיות חק – בכל ראש חדש לתקוע בשופר להזכיר גבורות השם בתחלת כל מועד ויום החדש ככה, או הזכיר יוסף כנגד כל ישראל כדרך בני יעקב ויוסף סלה כאשר פירשתי שם. בצאתו על ארץ מצרים - בבואם מרעמסס ועברו על ארץ מצרים ומצרים מקברים. וטעם שפת לא ידעתי אשמע – הנה משורר כנגד כל ישראל שהוצרכו ישראל במצרים ללמוד לשון מצרים שלא ידעוה אבותיהם, והיה ראוי להיות שפת שלא ידעתי, או תחסר מלת עם שפת עם לא ידעתי כדרך השותים במזרקי זהב, או כסף יין ועתה הזכיר החק ששם האל בישראל שהוציאם ממצרים, וזה הוא הסירותי מסבל.
מְצוּדַת דָּוִד עדות. ביום הזה שמו עדי הזהב על יוסף כמ״‎ש וישם רביד הזהב על צוארו (בראשית מ״א:מ״ב) כי ארז״‎ל בר״‎ה יצא יוסף מבית האסורים: בצאתו. בעת שיצא למשול על ארץ מצרים: שפת. אז היה יוסף משתבח לומר שפת לשון אשר לא ידעתי מעולם הנה עתה אשמע ואבין כי ארז״‎ל שבא גבריאל ולמדו שבעים לשון לפי שכתוב בנמוסי מצרים שאין למשול בהם כ״‎א המכיר בכולן:
מְצוּדַת צִיּוֹן עדות. מלשון עדי וקשוט וכן את הנזר ואת העדות (מ״ב י״א) שפת. לשון עם ועם כמו שפה אחת (בראשית י״א):

ז הֲסִירוֹתִי מִסֵּבֶל שִׁכְמוֹ כַּפָּיו מִדּוּד תַּעֲבֹרְנָה׃

רַשִׁ״י מדוד. מעבודת עבדות לבשל קדירות כדרך שאר העבדים: מדוד. קדירה כמו (שמואל א ב׳:י״ד) והכה בכיור או בדוד:
אִבְּן עֶזְרָא הסירותי - אני הוא שהסירותי מסבל שכמו - שכם ישראל. וכפיו תעבורנה – תסורנה מעשות חומר מעשות החומר והלבנים ולנשאם בדוד. ויתכן: היות שפת לא ידעתי רמז לישראל, ששמעו קול השם בסיני, והנה שפת, סמוך כי ישראל לא ידעו השם כראוי רק אחרי שומעם קולו, וכן הוא כתוב: אתה הראית לדעת ומה הוא מן השמים השמיעך את קולו, או יהיה שפת לא ידעתי משה שהיה ערל שפתים והיה אהרן לו לפה, והיה משה מדבר על שם הכבוד לישראל.
מְצוּדַת דָּוִד הסירותי. אמר במקום ה׳‎ בזה היום הסירותי מסבל שכמו של ישראל כי ארז״‎ל בר״‎ה בטלה העבודה מאבותינו במצרים: כפיו. העברתי כפיו מן הדוד ממה שהיה מבשל לאדוניו ועשה לו מלאכת עבד:
מְצוּדַת צִיּוֹן מסבל. ענין טעינת משא כמו והנושאים בסבל (נחמיה ד׳): שכמו. כתיפיו מדוד. כלי בישול כקדרה וכיוצא וכן והכה בכיור או בדוד (ש״א ב):

ח בַּצָּרָה קָרָאתָ וָאֲחַלְּצֶךָּ אֶעֶנְךָ בְּסֵתֶר רַעַם אֶבְחָנְךָ עַל־מֵי מְרִיבָה סֶלָה׃

רַשִׁ״י בצרה קראת. לי כלכם קראתם מצרת עבודת סבלות מצרים ואחלץ אתכם: אענך בסתר רעם. אתה קראתני בסתר ביני ובינך ואני עניתיך בקול רעם הודעתי גבורות ונוראות בפרהסיא: אבחנך על מי מריבה סלה. ואע"פ שגלוי ובחון לפני שאתם עתידים להמרותי במי מריבה, כך שנויה במכילתא:
אִבְּן עֶזְרָא בצרה - זה הוא שהצילם מתחת יד מצרים. וטעם ואענך בסתר רעם – כדרך: ענני במרחביה כאלו הוא כתוב עניתיך, בהסתיר הרעם ממך, בעת השקיף השם בעמוד אש וענן וכתוב: קול רעמך בגלגל. וטעם אבחנך על מי מריבה – מימי הצור שנקרא שם המקום מסה ומריבה. וטעם להזכיר זה עם זה, כי בהיותך במים ואתה עובר בים, הסתרתי הרעם והענן ממך ובהיותך ביבשה נתתי לך מים. אבחנך - בדרך ושם נסהו. וסלה - באמת.
מְצוּדַת דָּוִד בצרה. בעת הצרה כשקראת אלי הוצאתיך ממנה: אענך. עניתיך במה שהייתי מסתיר ממך: רעם. בעת עברם בים והיה על המצרים לבדם שנאמר קול רעמך בגלגל (לעיל טז): אבחנך. ר״‎ל עם כי היה בחון וידוע לפני שתחטא במי מריבה עכ״‎ז עניתיך בעברך במי הים: סלה. ר״‎ל וכ״‎כ עד עולם דרכי להושיע בעת צרה עם כי נגלה לפני שיחטא בדומה לה:
מְצוּדַת צִיּוֹן ואחלצך. ענין הוצאה ושליפה כמו חלוץ הנעל (דברים כ״ה): אענך. מל׳ עניה ותשובה: אבחנך. מל׳ בחינה:

ט שְׁמַע עַמִּי וְאָעִידָה בָּךְ יִשְׂרָאֵל אִם־תִּשְׁמַע־לִי׃

רַשִׁ״י שמע עמי. אחרי שכל זאת עשיתי לך כדאי אתה לשמוע לי:
אִבְּן עֶזְרָא שמע - הזכיר בתחלה הסירותי מסבל שכם ישראל, על כן הוא חייב לשמוע לי. כתוב הנה: לא יהיה בך אל זר - לא יהיה בך אל זר נמצא ובדיבור שני כתוב: לא יהיה לך אלהים, פירוש באמונת הלב מפי חכם לא בך נמצא ולא באמונת הלב.
מְצוּדַת דָּוִד שמע עמי. אמרתי מאז שמע עמי והנה אתרה לשמוע אמרי: ישראל. ר״‎ל כי אם תשמע לי אתה ישראל:
מְצוּדַת צִיּוֹן ואעידה. ענין התראה כי ע״פ רוב מתרין בעדים שלא יכחש:

י לֹא־יִהְיֶה בְךָ אֵל זָר וְלֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל נֵכָר׃

יא אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הַרְחֶב־פִּיךָ וַאֲמַלְאֵהוּ׃

רַשִׁ״י הרחב פיך. לשאול ממני כל תאות לבך: ואמלאהו. ככל אשר תשאל אמלא:
אִבְּן עֶזְרָא אנכי - כאשר תאמין כי אנכי השם העומד לנצח, התענג עלי שתבקש בפיך כל רצונך ומשאל לבך ואמלאהו ולא בימי השופטים או נבואת הבית הראשון, אם היה זה אסף הוא המשורר בימי דוד.
מְצוּדַת דָּוִד אנכי. ר״‎ל הנה הלא אני המעלך מארץ מצרים וידי בכל משלה ולזה הרחב פיך לשאול ממני כל חפצך ואמלאם אם תשמע לי:

יב וְלֹא־שָׁמַע עַמִּי לְקוֹלִי וְיִשְׂרָאֵל לֹא־אָבָה לִי׃

מְצוּדַת דָּוִד ולא שמע. אבל עמי לא שמע לקולי: לא אבה. לא רצה לשמוע לי:
מְצוּדַת צִיּוֹן לא אבה. לא רצה:

יג וָאֲשַׁלְּחֵהוּ בִּשְׁרִירוּת לִבָּם יֵלְכוּ בְּמוֹעֲצוֹתֵיהֶם׃

רַשִׁ״י בשרירות לבם. במראית לבם כמו (לעיל ה') למען שוררי:
אִבְּן עֶזְרָא ואשלחהו - כמו: מי שלח פרא. בשרירות - בחוזק, כמו: שריר וקיים.
מְצוּדַת דָּוִד ואשלחהו. שלחתים מארצם ללכת בגולה כי הלכו בשרירות לבם ובעצתם הרעה:
מְצוּדַת צִיּוֹן בשרירות. במראה כמו אשורנו ולא קרוב (במדבר כ״ד):

יד לוּ עַמִּי שֹׁמֵעַ לִי יִשְׂרָאֵל בִּדְרָכַי יְהַלֵּכוּ׃

רַשִׁ״י לו עמי שומע לי. עדיין אם היו רוצין לשוב לי ולשמוע אלי:
אִבְּן עֶזְרָא לו - הפך ולא שמע עמי לקולי. בדרכי יהלכו - הפך ילכו במועצותיהם.
מְצוּדַת דָּוִד לו עמי. אם היה עמי שומע לי וגו׳‎:
מְצוּדַת צִיּוֹן לו. כמו אם וכן לו החייתם אותם (שופטים ח׳:י״ט):

טו כִּמְעַט אוֹיְבֵיהֶם אַכְנִיעַ וְעַל צָרֵיהֶם אָשִׁיב יָדִי׃

רַשִׁ״י כמעט אויביהם אכניע. בשעה מועטת הייתי מכניע אויביהם: אשיב ידי. אשיב מכתי מעליכם לתת אותה עליהם ואז:
אִבְּן עֶזְרָא כמעט - במעט זמן. וטעם אשיב – בעבור שאכניע בימים קדמונים כל אויביהם.
מְצוּדַת דָּוִד כמעט. כשעור מעט זמן חיש מהר הייתי מכניע אויביהם והייתי משיב ידי על הצרים להכות ולחזור ולהכות:

טז מְשַׂנְאֵי יְהוָה יְכַחֲשׁוּ־לוֹ וִיהִי עִתָּם לְעוֹלָם׃

רַשִׁ״י משנאי ה' יכחשו לו ויהי עתם. פורענות' לעול':
אִבְּן עֶזְרָא משנאי, יכחשו - כמו: יכחשו לך אויביך, מרוב פחדם יכחשו שלא מרדו בך, או על דרך ויכחשו אויביך לך, מטעם ובשרי כחש משמן. ויהי עתם - כי בא יומו ולעולם לא יקומו. ורבי יהודה בן בלעם אמר: כן ועל צריהם אשיב ידי שהם משנאי ה' כי הם מכחשים אלהותו ויחשבו כי עד לעולם יעמודו וזה פירוש ארוך ואיננו על משפט לשון הקדש הלא ראה וקרוב לבא עתה ורבים ככה:
מְצוּדַת דָּוִד משנאי ה׳‎. השונאים הנחשבים לשונאי ה׳‎ היו אז מכחשים לו לומר שאינם שונאים על כי יפחדו מהעונש: ויהי עתם. עת הטובה ההיא היתה לעולם מבלי הפסק:

יז וַיַּאֲכִילֵהוּ מֵחֵלֶב חִטָּה וּמִצּוּר דְּבַשׁ אַשְׂבִּיעֶךָ׃

רַשִׁ״י ויאכילהו. לישראל: ומצור. השביעם דבש כשהלכו בדרכיו כענין שנאמר (דברים ל״ב:י״ג) ויניקהו דבש מסלע:
אִבְּן עֶזְרָא ויאכילהו - כל המפרשים אמרו: כי ויאכילהו על השם הנזכר למעלה משנאי ה' והה"א והוי"ו שב אל ישראל, אם בדרכי יהלכו והטעם היה ראוי שישמעו לו ויזכרו החסד שגמל לאבותם והוא אכילת המן, שהוא מתוק ונכבד יותר מחלב חטה והשביעם מים מצור מתוק מדבש. ותהיה מ"ם מצור - משרת אחר כדרך: מאל אביך ויעזרך. וטעם אשביעך – כדרך: מטרף בני עלית, כל רואו אומר לו ככה פעם ידבר כאילו אינו לנכח ופעם ידבר לנכח, וככה שמנת עבית כשית, כי כן מנהג הלשון. ויש אומרים: כי ומצור דבש אשביעך – ידבר לנכח ישראל לעתיד.
מְצוּדַת דָּוִד ויאכילהו. אז היה ה׳‎ מאכיל אותו ממיטב החטים והיה משביעו דבש הזב מן הצור וכן הוא אומר ויניקהו דבש מסלע (דברי׳‎ לב) והוא מדרך משל לומר שהיה רב שפע במקום יובש וצמא אם היו הולכים בדרכי המקום:
מְצוּדַת צִיּוֹן מחלב. ענין מיטב כמו ואכלו את חלב הארץ (בראשית מ״ה:י״ח):

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.