Englishעברית
כניסה הירשמו בחינם

תְּהִלִּים פ

גודל הטקסט
מְפָרְשִׁים

א לַמְנַצֵּחַ אֶל־שֹׁשַׁנִּים עֵדוּת לְאָסָף מִזְמוֹר׃

רַשִׁ״י אל שושנים. אל ישראל: עדות לאסף מזמור. מזמור של עדות שרמז להם בו שלש גליות והתפלל עליהם שהרי נאמר במזמור זה שלש פעמים השיבנו האר פניך ונושעה ורמז להם בו צרות העתידות לבא להם בימי בית יהוא ממלכי ארם שנאמר (מלכים ב י״ג:ז׳) בימי יהוא כי אבדם מלך ארם וישימם כעפר לדוש:
אִבְּן עֶזְרָא למנצח אל שושנים - או על שנה. אמר רבי מרינוס: כי עדות כמו עדי, דבר נכבד כמוהו ואת נזר העדות.
מְצוּדַת צִיּוֹן אל שושנים. על שושנים והוא כלי נגון עשוי בצורות שושנה: עדות. מלשון עדי וקשוט וכן את הנזר ואת העדות (מ״ב י״א) ור״ל המזמור הזה היה לקשוט ולפאר לאסף:

ב רֹעֵה יִשְׂרָאֵל הַאֲזִינָה נֹהֵג כַּצֹּאן יוֹסֵף יֹשֵׁב הַכְּרוּבִים הוֹפִיעָה׃

רַשִׁ״י רעה ישראל. מנהיגם ופרנס שלהם: יוסף. וכל ישראל נקראים על שם יוסף לפי שהוא פירנסם וכלכלם בימי הרעב: יושב הכרובים. כמו שנאמר (שמות כ״ה:כ״ב) ונועדתי לך שם וגו': הופיעה. הראה גבורתך:
אִבְּן עֶזְרָא רועה - בעבור שהזכיר יעקב בברכותיו: משם רועה אבן ישראל על יוסף, על כן נוהג כצאן יוסף. יושב הכרובים - שהיה הארון בתחלה בחלק יוסף ואחר כן בחלק בנימן ושניהם בני רחל במחשבת בני יעקב הראשונה מנשיו, וכן כתוב: בני רחל אשת יעקב, על כן: רחל מבכה על בניה וכל ישראל נקראו בשם אפרים, וזה הוא: ויקרא בהם שמי, או המשורר הזכיר מלחמה שהיתה לבני רחל עם גוים.
מְצוּדַת דָּוִד רועה. אתה רועה ישראל קשוב תפלתנו: נוהג. אתה הנוהג את יוסף כרועה המנהיג את הצאן ולפי שיוסף כלכל את השבטים במצרים לכן נקראו על שמו: יושב. אתה הוא היושב על הכרובים שעל הארון הופיעה והאר לנו ישועה:
מְצוּדַת צִיּוֹן הופיעה. ענין הארה כמו הופיע מהר פארן (דברים ל״ב):

ג לִפְנֵי אֶפְרַיִם וּבִנְיָמִן וּמְנַשֶּׁה עוֹרְרָה אֶת־גְּבוּרָתֶךָ וּלְכָה לִישֻׁעָתָה לָּנוּ׃

רַשִׁ״י לפני אפרים ובנימן ומנשה. כשיהיו צריכים לתשועתך אע"פ שהם רשעים ואינם כדי עוררה גבורתך להם ולמה כי לכה לישועתה לנו לך נאה ועליך להושיע בין חייבים ובין זכאים כמו שנאמר למשה במצרים (שמות ג׳:ז׳) ראה ראיתי את עני עמי שתי ראיות הללו למה רואה אני שהם עתידים להכעיסני ואעפ"כ ראיתי את ענים מפני השבועה שנשבעתי לאברהם: אפרים. במלחמת ארם כשצר על שומרון (מלכים א' כ') ושלח מלאכים לאחאב כספך וזהבך לי הוא ונשיך ובניך הטובים לי הם: מנשה. בימי יהואש בן יהואחז שנאמר (שם ב' י"ג) כי ראה ה' בעני ישראל כי אבדם מלך ארם וישימם כעפר לדוש והכו שלש פעמים במלחמה שנאמר שם שלש פעמים הכהו יואש והשיב את ערי ישראל, בפירושים אחרים מצאתי שנאמר שלש פעמים תכה את ארם ואשר השיב את ערי ישראל: בנימין. בימי אחשורוש שהיו מרדכי ואסתר בסכנה וכל הדור תלוי בהם: ולכה לישועתה לנו. אין זה לשון הליכה אלא כמו לך וכן הוא במסורת ולכה איפוא דיעקב (בראשית כ״ז:ל״ז) ולכה אין בשורה מוצאת (שמואל ב י״ח:כ״ב) שמלה לכה קצין תהיה לנו וגו' (ישעיהו ג׳:ו׳):
אִבְּן עֶזְרָא לפני - הזכיר אפרים בתחלה, כדרך יעקב ושהוא היה בעל הדגל. ולכה - כמו לך אמרו בעלי המסורת, כי הוא מלא והטעם ולכה ועליך הדבר להושיענו וזה הפירוש איננו ישר בעיני.
מְצוּדַת דָּוִד לפני אפרים וגו׳‎. ר״‎ל לצורך גאולתם עורר את גבורתך וגו׳‎: ולכה. כמו ולך כן הוא ע״‎פ המסורה ור״‎ל עליך:
מְצוּדַת צִיּוֹן ולכה. כמו ולך כך הוא במסרה ור״ל עליך:

ד אֱלֹהִים הֲשִׁיבֵנוּ וְהָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה׃

רַשִׁ״י השיבנו. בגלות בבל שהיה מרדכי שם:
אִבְּן עֶזְרָא אלהים השיבנו - שיעזרנו לשוב אליו. והאר פניך - אלינו וזאת היא הישועה שנבקש.
מְצוּדַת דָּוִד השיבנו. אליך: והאר. הראה לנו פנים מאירות ושוחקות ונהיה נושעים:

ה יְהוָה אֱלֹהִים צְבָאוֹת עַד־מָתַי עָשַׁנְתָּ בִּתְפִלַּת עַמֶּךָ׃

רַשִׁ״י עד מתי עשנת. בצרות מלכי יון שהרעו מאד לישראל:
אִבְּן עֶזְרָא ה' - בעבור שמצאו רבים אלהים צבאות אמרו, כי הוא שם אות בצבא שלו. ועל דרך הפשט שהוא דרך קצרה, כמו: והנבואה עודד הנביא, שכן הוא והנבואה נבואת עודד הנביא, וככה זה: ה' אלהים אלהי צבאות, שהם צבא השמים. וטעם עשנת – פועל עומד כמו: והר סיני עשן כולו, כאילו עלה אליך עשן בעת תפלת עמך והנה היתה התפלה, כמו עשן, כדרך: עלה עשן באפו.
מְצוּדַת דָּוִד עשנת. כעסת למאס תפלת עמך:
מְצוּדַת צִיּוֹן עשנת. כמו תעשן והוא ענין כעס כמו יעשן אפך (לעיל ע״ד):

ו הֶאֱכַלְתָּם לֶחֶם דִּמְעָה וַתַּשְׁקֵמוֹ בִּדְמָעוֹת שָׁלִישׁ׃

רַשִׁ״י האכלתם לחם דמעה. במצרים: ותשקמו בדמעות שליש. בבבל שהיו שבעים שנה שהוא שליש של מאתים ועשר של מצרים, זו למדתי מיסודו של רבי משה הדרשן, ויש לפתור על שם שמלכות יון היתה הצרה השלישית, וא"ת רביעית היא שהרי פרס ומדי קדמו כל שבעים שנה של בבל אינה אלא גלות אחת ומנחם פירש שליש שם של כלי ששותין בו וכן פי' (ישעיהו מ׳:י״ב) וכל בשליש עפר הארץ, ורבותינו פירשוהו על ג' דמעות שהוריד עשו שנאמר בו (בראשית כ״ז:ל״ד) ויצעק צעקה הרי אחת, גדולה הרי שתים, ומרה הרי שלש, ועליהם זכה לחיות על חרבו והיה כאשר תריד וגו' (שם):
אִבְּן עֶזְרָא האכלתם - אמר רבי משה: תחת לחם דמעה. ותשקמו דמעות שליש - הפך ותשקמו דמעות בשליש והוא שם מדה, כמו וכל בשליש. ויתכן: כי זה דרך משל, כי מאכלם ומשקיהם דמעה. ובי"ת בדמעות - כמו לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי, או בי"ת בדמעות ישרת אחרת, ותשקמו דמעות, או בדמעות, הטעם שוה בשליש או תחסר אות בי"ת. וכן הוא: האכלתם לחם דמעה - ועל איזה פירוש שיהיה הטעם בני ישראל בגלות.
מְצוּדַת דָּוִד לחם דמעה. במקום הלחם האכלתם דמעה כי דמעת הבכי מונע תאות האכילה וכאלו משביע כדבר מאכל: ותשקמו. השקית אותם בדמעות מלוא שליש ר״‎ל הדמעות הרוו צמאונם:
מְצוּדַת צִיּוֹן שליש. שם מדה גדולה וכן וכל בשליש (ישעיה מ׳):

ז תְּשִׂימֵנוּ מָדוֹן לִשְׁכֵנֵינוּ וְאֹיְבֵינוּ יִלְעֲגוּ־לָמוֹ׃

רַשִׁ״י תשימנו מדון. אתה שם אותנו מדון לכל שכנינו שנתגרו בנו יון:
אִבְּן עֶזְרָא תשימנו מדון - כמו: ויהי ריב ומדון, כי זה שכן אומר בחלקי יהיה. וטעם ילעגו למו – כנוי בעבור כבוד השם שהוא הגפן שהסעת מלפנים, וכמוהו: אשר לא נשא לשוא נפשי. וטעם ילעגו – שלא תוכל לעזרני. וטעם לאמרו פעם שנית אלהים השיבנו והאר - רמז ליהודה שגלה פעמים.
מְצוּדַת דָּוִד מדון. בעלי דין ומריבה:
מְצוּדַת צִיּוֹן מדון. מל׳ דין: למו. להם ר״ל עליהם:

ח אֱלֹהִים צְבָאוֹת הֲשִׁיבֵנוּ וְהָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה׃

רַשִׁ״י השיבנו ונושעה. מבני יון:

ט גֶּפֶן מִמִּצְרַיִם תַּסִּיעַ תְּגָרֵשׁ גּוֹיִם וַתִּטָּעֶהָ׃

רַשִׁ״י גפן ממצרים תסיע וגו'. חזר ורמז על גלות ארמיים גפן ישראל אשר הסעת ממצרים עקרת משם כמו (איוב י״ט:י׳) ויסע כעץ תקותי ואח"כ גרשת שבעה גוים ונטעתם בארצם:
אִבְּן עֶזְרָא גפן - על לשון זמן עומד. והטעם הסעת והם ישראל, כי כרם ה' צבאות. וטעם תסיע – בעבור לכתם במדבר. תגרש גוים - השבעה ותטעה, כמו: תביאמו ותטעמו.
מְצוּדַת דָּוִד גפן. ישראל הנמשל לגפן הלוא אותם הוסעת והוצאת ממצרים: תגרש. מא״‎י גרשת שבעה עממין ונטעת אותם במקומם:

י פִּנִּיתָ לְפָנֶיהָ וַתַּשְׁרֵשׁ שָׁרָשֶׁיהָ וַתְּמַלֵּא־אָרֶץ׃

רַשִׁ״י פנית לפניה. את היושבים שם: ותשרש שרשיה. השרישה שרשיה:
אִבְּן עֶזְרָא פנית - לסקל מהאבנים והם הרשעים. ותשרש - מבנין הכבד הנוסף להפריש השרש ומבנין הכבד להכרית השרש, כמו: ושרשך.
מְצוּדַת דָּוִד פנית לפניה. את העובדי כוכבים ההם ושרשת שרשיה של ישראל ותמלא את הארץ ממנה:
מְצוּדַת צִיּוֹן פנית. ענין הסרה והפנוי מן המקום:

יא כָּסּוּ הָרִים צִלָּהּ וַעֲנָפֶיהָ אַרְזֵי־אֵל׃

רַשִׁ״י וענפיה. כמו ארזי אל, ארזים חזקים כלומר מלכים אדירים:
אִבְּן עֶזְרָא כסו - חסר בי"ת בצלה, או דרך וערום כסה בגד, והוא דרך צחות.
מְצוּדַת דָּוִד צלה. של עדת ישראל: וענפיה. של העדה ההיא היו ארזים חזקים ר״‎ל משלו על כל הארץ וגדלו למעלה:
מְצוּדַת צִיּוֹן צלה. מל׳ צל: אל. ענין חוזק כמו ביד אל גוים (יחזקאל ל״א):

יב תְּשַׁלַּח קְצִירֶהָ עַד־יָם וְאֶל־נָהָר יוֹנְקוֹתֶיהָ׃

רַשִׁ״י תשלח קציריה. שלחה פאורותיה כמו ועשה קציר (שם י"ד): עד ים. עד הים הגדול היה גבולה: ואל נהר יונקותיה. רחבו של ארץ ישראל ממדבר עד הנהר נהר פרת:
אִבְּן עֶזְרָא תשלח, עד ים - באורך מים סוף ועד ים פלשתים. ואל נהר - נהר פרת ברוחב. יונקותיה - הסעיפים הם הקטנים הדומים ליונקים. ויתכן להיות טעם ההרים והארזים שהיו ישראל ההרים הגבוהים והיערות, וטעם ארזי אל – כדרך: כהררי אל.
מְצוּדַת דָּוִד תשלח. פשטה ענפיה עד ים פלשתים והוא האורך: ואל נהר. זה נהר פרת והוא הרוחב:
מְצוּדַת צִיּוֹן תשלח. ענין התפשטות כמו ותשלח פארות (שם יז): קצירה. ענפיה כמו ועשה קציר כמו נטע (איוב י״ד:ט׳): יונקותיה. ענפים יונקים ורכים כמו ויעל כיונק (ישעיה נ״ג):

יג לָמָּה פָּרַצְתָּ גְדֵרֶיהָ וְאָרוּהָ כָּל־עֹבְרֵי דָרֶךְ׃

רַשִׁ״י למה. עתה: פרצת גדריה. של אותה הכרם: וארוה כל עוברי דרך. לקטוה כל הבא כמו (שיר השירים ה׳:א׳) אריתי מורי עם בשמי וכן בלשון משנה כמלא אורה וסלו:
אִבְּן עֶזְרָא למה פרצת - כמו: פרץ גדרו. וארוה - כמו: אריתי מורי לקטתי וכן נשים באות מאירות אותה.
מְצוּדַת דָּוִד למה. עתה למה תחשב לאויב ופרצת גדריה וכל עוברי דרך מלקטים פריה ר״‎ל למה נתתם להפקר לכל:
מְצוּדַת צִיּוֹן פרצת. ענין שבירה: גדריה. כתליה: וארוה. ענין לקיטה כמו אריתי מורי (ש״ה ה):

יד יְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַר וְזִיז שָׂדַי יִרְעֶנָּה׃

רַשִׁ״י יכרסמנה חזיר מיער. כמו שדה שקרסמוה נמלים בלשון משנה והוא ל' נתיקה: מיער. העי"ן תלויה (וכאילו נכתב באל"ף) זכו ישראל הרי עשו אויבם כחית היאור שאין להם כח לעלות ביבשה ובזמן שהפורענות נגזר עליהם מתגבר כחית היער שהיא משחתת והורגת, וחזיר מיער הוא עמלק כמו דכתיב (בדניאל ז') אכלה ומדקה ושארא ברגלה רפסה ויש לו (לחזיר) מקצת סימני טהרה אף עמלק יש לו זכות אבות: וזיז שדי. כל רמש השדה ולשון זיז שהוא זז ממקומו והולך: ירענה. רועה עליה וענפיה ואוכלן:
אִבְּן עֶזְרָא יכרסמנה - מלה רבעיה כמו ירמסנה. ויש אומרים: מלה מורכבת יכרת ממנה כדרך: מלא כרשו מעדני וזה רחוק בעיני. חזיר - חיה. וזיז - עוף והוא שם מין. ושדי - כמו שדה, והעד: יעלוז שדי וכל אשר בו. וטעם חזיר - ועוף האומות הדומות לחיות ולעוף הדורס.
מְצוּדַת דָּוִד יכרסמנה. הנמשל לחזיר מיער למה יכרית ויכלה אותה: וזיז. החיות הזזים בשדה כ״‎א ירעה בה ויאכל פריה:
מְצוּדַת צִיּוֹן יכרסמנה. ענין כריתה וכליון כי יחסלנו הארבה (דברים כ״ח:ל״ח) תרגמו ירושלמי ארי יקרסם יתיה גובא ובמשנה שדה שקרסמוה נמלים (פאה פ״ב) והקו״ף והכ״ף מתחלפים כי הם ממוצא אחד: וזיז. מלשון הזזה ותנועה: שדי. כמו שדה:

טו אֱלֹהִים צְבָאוֹת שׁוּב־נָא הַבֵּט מִשָּׁמַיִם וּרְאֵה וּפְקֹד גֶּפֶן זֹאת׃

אִבְּן עֶזְרָא אלהים, שוב נא - עתה כמו: הנה נא זקנתי אוי נא לנו והכלל כן פירוש כל נא שבמקרא והוא בלשון ערבי, הפוך אין נופל על זמן עומד ובעבור שהזכיר צבאות, אמר: משמים. וטעם זאת – כי זאת היא בעצמה שהסעת ממצרים.
מְצוּדַת דָּוִד שוב נא. שוב עתה אלינו: פקוד. השגיח על הגפן הזאת:
מְצוּדַת צִיּוֹן נא. עתה: ופקד. ענין השגחה:

טז וְכַנָּה אֲשֶׁר־נָטְעָה יְמִינֶךָ וְעַל־בֵּן אִמַּצְתָּה לָּךְ׃

רַשִׁ״י וכנה אשר נטעה ימינך. המבוססת והמיושבת ל' והשיבך על כנך (בראשית מ׳:י״ג): ועל בן אמצת לך. ועל עשו שהיה בן חביב לאביו שהיה קורא אותו בני אמצת גפן יעקב לך שנאמר (שם כ"ז) ואת אחיך תעבוד עכשיו:
אִבְּן עֶזְרָא וכנה - הם ישראל, והעד: אמצת לך. ועוד: אשר נטעה ימינך – כמו ותטעה ותהיה מלת ופקוד מושכת אחרת, אף על פי שהוא בפסוק אחר כמו: כי אמר גר הייתי, עם כי אלהי אבי בעזרי וכן היא: ופקוד כנה. כנה - תואר לגנה או לגפן שהיא מכוננת. ויש אומרים: כי הכ"ף תחת גימל ולא מצאנו שהתחלפו רק שי"ן בסי"ן ואותיות אהוי. ויש אומרים: כי בכנה - היה ראוי להיותו על דרך: רבה צבאך. ור' יהודה הלוי מ"כ אמר: כי הנו"ן חסר דגש התחברות שנים נונין, כמו הללוהו מבנין הכבד הדגוש לשון ציווי וככה אמר וכן בן נ"ל אנ"י יא"י המגי"ה, ועל שמלת על לשון ציווי, כמו: אל נא צו את בני ישראל הפך יכרסמנה. ומלת בן – סעיף, כמו: בן פורת יוסף.
מְצוּדַת דָּוִד וכנה. מקום מושב הגפן אשר ימינך נטעה בה את הגפן והיא א״‎י: ועל בן. ר״‎ל תן השגחתך על א״‎י ועל הבן אשר חזקת לך והוא ישראל:
מְצוּדַת צִיּוֹן וכנה. מל׳ כן ובסיס: אמצתה. מל׳ אומץ וחוזק:

יז שְׂרֻפָה בָאֵשׁ כְּסוּחָה מִגַּעֲרַת פָּנֶיךָ יֹאבֵדוּ׃

רַשִׁ״י שרופה באש. כסוחה לשון לא תזמור (ויקרא כ"ה) ת"א לא תכסח: יאבדו. תמיד הם הולכין ואובדין מגערת פניך וזעפך:
אִבְּן עֶזְרָא שרופה - בלשון נקבה, כמו: פורת וראה הכתוב למעלה ישרת גם כה וכן הוא וראה שזאת הבן, היא שרופה באש כסוחה והכנה והבן שתיהם אובדות מגערת פניך, הפך והאר פניך.
מְצוּדַת דָּוִד שרופה באש. הלא הגפן ההיא שרופה היא באש וכרותה ממקומה והמה הולכים ואבודים מגערת כעסך:
מְצוּדַת צִיּוֹן כסוחה. ענין כריתה כי לא תזמור (ויקרא כ״ה) תרגומו לא תכסח וכן קוצים כסוחים (ישעיה ל״ג):

יח תְּהִי־יָדְךָ עַל־אִישׁ יְמִינֶךָ עַל־בֶּן־אָדָם אִמַּצְתָּ לָּךְ׃

רַשִׁ״י תהי ידך על איש ימינך. תשיב מכותיך על עשו שהוא איש העומד להפרע ימינך ממנו: ועל בן אדם. אשר אמצת לך להיות מושבו משמני הארץ:
אִבְּן עֶזְרָא תהי - כל יד ואחריו בי"ת לגנאי, והיתה יד ה' בהם, הנה יד ה' הויה במקנך ואם איננה בבי"ת היא לשבח, תהי ידך לעזרני, ויד ה' עלי חזקה, היתה עלי יד ה'. וכן היא: תהי עזרתך על איש ימינך - פירש כי הכנה אשר נטע ימינו דרך משל. והנמשל הוא על ישראל, או משיח בן אפרים וכנגד ועל בן הזכיר על בן אדם.
מְצוּדַת דָּוִד תהי ידך. מעתה תהיה ידך להגן על איש שהושעת בימינך: ועל בן וגו׳‎. הוא כפל ענין במ״‎ש כי היא היא ועל ישראל יאמר:

יט וְלֹא־נָסוֹג מִמֶּךָּ תְּחַיֵּנוּ וּבְשִׁמְךָ נִקְרָא׃

רַשִׁ״י ולא נסוג ממך. ואל תגרום לנו להיות נסוגים ממך: תחיינו. מן הגלות ונזכיר טובתך וגבורתך ואז נקרא בשמך:
אִבְּן עֶזְרָא ולא - כמו לא נשוב, כי החולם והשורק מתחלפים יקום אבי, ויקום לקול הצפור או יהיה מלת נסוג פועל עבר, כמו לשון יחיד מגזרת נכונו ללצים שפטים. והטעם ישוב אל בן אדם הנזכר למעלה וכאשר תהי ידך לעזרו, אז תחיינו כולנו.
מְצוּדַת דָּוִד ולא נסוג. לא נשוב אחור ממך: תחיינו. ר״‎ל הוציאנו מן הגלות ונקרא אז בשמך להודות לך:
מְצוּדַת צִיּוֹן נסוג. ענין החזרה לאחור כמו ונסוג מאחר אלהינו (שם נט):

כ יְהוָה אֱלֹהִים צְבָאוֹת הֲשִׁיבֵנוּ הָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה׃

רַשִׁ״י ה' אלהים צבאות. כאן נאמרו שלש אזכרות (של שמות) ובאמצעי שתי אזכרות ובראשון אזכרה א' הכל לפי חוזק הגליות והצרה והגאולה:
אִבְּן עֶזְרָא ה' - וטעם להזכיר זה, אז נזכור מה שהיינו מתפללים והזכיר השם הנכבד בפסוק הזה השלישי, בעבור ובשמך נקרא שהוא השם הנכבד והנורא שהוא לנצח כאשר פירשתי בספר השם.

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.