פרשת השבוע נפתחת באבדה. רש״י (בראשית כג, ב) מסביר: “וְנִסְמְכָה מִיתַת שָׂרָה לַעֲקֵדַת יִצְחָק, לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְּשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, שֶׁנִּזְדַּמֵּן בְּנָהּ לִשְׁחִיטָה וְכִמְעַט שֶׁלֹּא נִשְׁחַט, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה”.
ובכל זאת, הפרשה אינה נקראת על שם מיתתה של שרה. היא נקראת “חיי שרה”. השבת הזו היא גם שבת מברכים, שבה אנו מברכים את חודש כסלו הבא עלינו לטובה, ומבקשים מה׳ “חיים” אחת עשרה פעמים בתפילה אחת קצרה. נתבונן, אם כן, כיצד התורה סופרת חיים.
וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה׃ (בראשית כג, א)
שתי שאלות. מדוע התורה מחלקת את המספר לשלושה חלקים, וכותבת “שנה” בכל אחד מהם, ואינה אומרת בפשטות מאה ועשרים ושבע שנים? ולאחר שכבר נאמר המספר, מדוע היא מוסיפה “שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה”? הרי כבר ידענו של מי השנים.
תשובתו הידועה של רש״י: “לְכָךְ נִכְתַּב שָׁנָה בְּכָל כְּלָל וּכְלָל, לוֹמַר לְךָ שֶׁכָּל אֶחָד נִדְרָשׁ לְעַצְמוֹ, בַּת ק׳ כְּבַת כ׳ לְחֵטְא… וּבַת כ׳ כְּבַת ז׳ לְיֹפִי”, ועל סוף הפסוק: “כֻּלָּן שָׁוִין לְטוֹבָה”.
רמב״ן – הלימוד שבסוף הפסוק
הרמב״ן (בראשית כג, א) מדייק בלשון הפסוק. כתיבת “שנה” ליד כל מספר היא פשוט דרכה של התורה בכתיבת מספרים: “שנה שנה ושנים דרך הלשון הוא”. כך נאמר גם בישמעאל (בראשית כה, יז), ובכל זאת שנותיו לא היו שוות בטובה, “אבל היה מתחלה רשע ועשה תשובה בסוף”. אם כן, הלימוד אינו יכול לבוא מן המילה “שנה”. הוא בא מן המילים היתרות בסוף הפסוק, “מיתור הלשון שחזר ואמר ‘שני חיי שרה’ שכללן והשוה אותן”. כשהתורה חוזרת ואומרת “שני חיי שרה”, היא אוספת את כל שנותיה לאחת ומשווה אותן זו לזו.
המילה האחרונה של התורה על שרה אמנו היא סכום אחד: חיים אחדים, וכולם טובים.
האור החיים הקדוש – מי מחיה את מי?
האור החיים הקדוש (בראשית כג, א) שואל: “למה אמר ויהיו ולא אמר כסדר האמור בכל הצדיקים ויחי”. ומשיב שהמילה “ויהיו” היא לשון צער, רמז לכך שחייה הסתיימו על ידי שמועת העקדה.
ואז הוא מפרש את המילים “חיי שרה” בשורה אחת קצרה: “כי הצדיקים מחיים ימיהם, והרשעים ימיהם מחיים אותם”. הרשע נישא על ידי הזמן. הימים עוברים עליו ומחזיקים אותו בחיים. הצדיק עושה את ההפך. הוא מכניס חיים לכל יום, בתורה, בתפילה ובחסד. לכן יכולה התורה לקרוא לשנים האלה “חיי שרה”. החיים שבהן היו שלה. היא הכניסה אותם לשנותיה.
מלבי״ם – החיים נודעים בסופם
המלבי״ם (בראשית כג, א) מסביר מהם “החיים” האלה: “שעקר החיים הם חיי השכל והעבודה שזה נקרא חיי האדם, לא חיי ההרגש שהוא חיי הבהמה”. ואת חייו של אדם אפשר לסכם רק בסופם, “ויען שזה לא יודע רק בעת המות… כי בעודו בחיים אינו בטוח פן יקלקל מעשיו ויפסיד גם העבר”.
לכן התורה נותנת את הסכום רק עכשיו, בפטירתה של שרה: “שעתה נודע כי היו חייה קכ״ז שנים וכלם היו שני חיי שרה חיי הצדקת”.
כלי יקר – באים אל הימים
בהמשך הפרשה אומרת התורה על אברהם: “וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים” (בראשית כד, א). הכלי יקר (בראשית כד, א) שואל: “כי לפי הנראה יצא מן הימים מבעי ליה”. זקן נראה כמי שיוצא מימיו. מדוע אומרת התורה שהוא “בא” בהם?
והוא משיב: “שהמדה ברשעים שימי הילדות הם להם ימי אור ויום בהיר, כי טובים המה להם אל השמושים הגופניים כי זה כל עיקר תכליתם, וימי הזקנה הם אצלם לילה ולא יום”. הם יוצאים מן הימים אל הלילות. “אבל בצדיקים מוחלפת השיטה, שבאים מן הלילות אל הימים, כי ימי הזקנה טובים להם אל קניית החכמה”.
הרב שמשון רפאל הירש – מביאים את הימים עמנו
הרב הירש (בראשית כג, א) חוזר לשאלתנו הראשונה. התורה מחלקת את המאה עשרים ושבע לשלושה מספרים, משום שהם כנגד שלושת שלבי החיים של כל אדם: הילדות, שנות הצמיחה לבגרות, והזקנה. חיים שלמים, הוא אומר, הם חיים שבהם האדם הוא ילד באמת בילדותו, מבוגר באמת בשיא כוחו, וזקן באמת בזקנתו. ומי שחי באמת לוקח עמו את הטוב שבכל שלב אל השלב הבא.
זהו, אומר הרב הירש, פירוש “בָּא בַּיָּמִים”. אברהם לא השאיר את ימיו מאחוריו, כלים וגמורים. הוא בא עמם. כל מה שקנה בשנותיו הקודמות נשאר שלו, והשנים החולפות לא יכלו לקחת זאת ממנו. וכך נשאה שרה את יופי ילדותה אל חייה הבוגרים, ואת טהרת נעוריה עד סוף ימיה.
הוא מוסיף נקודה על המילים שבסוף הפסוק. כל מאה עשרים ושבע השנים נקראות “חיי שרה”, וכל רגע בהן היה חיים. ובכל זאת, התורה קוראת להן רק “שני חיי שרה”, חלק אחד מחיים שאינם מסתיימים בפטירתה. וכדברי הגמרא: “צַדִּיקִים שֶׁבְּמִיתָתָן נִקְרְאוּ חַיִּים” (ברכות יח ע״א).
לתת חיים לימינו
עכשיו נוכל לענות על שאלותינו. התורה מחלקת את שנות שרה לחלקים כדי שנראה שכל חלק היה טוב כמו האחרים (רש״י). אחר כך היא אוספת אותן לשלם אחד (רמב״ן). אפשר היה לאסוף אותן, משום שמילאה כל אחת מהן בחיים (אור החיים), חיי השכל והעבודה (מלבי״ם). ואברהם אבינו, בזקנתו, לא אזלו לו הימים. הוא בא אליהם (כלי יקר), והביא עמו כל שלב קודם בחייו (הרב הירש).
לכן פרשה שנפתחת במיתת שרה נקראת “חיי שרה”. השאלה האמיתית אינה כמה ימים ניתנו לנו, אלא מה אנו מכניסים לתוכם.
כל אחד מאיתנו שואף להתעלות מעל השגרה. האם מניעה אותנו ההבנה שה׳ הציב אותנו כאן בעולם לשם יותר מן “הבסיס” הנדרש? במהלך חיינו תמיד נוכל לומר “היינו צריכים לעשות את זה, או את זה” כדי להיות גרסה טובה יותר של עצמנו. אבל התורה מלמדת אותנו שבידינו לעשות זאת עכשיו, ולשאוף לטוב יותר למען מי שנהיה בעתיד.
שבת מברכים – אחת עשרה פעמים “חיים”
התפילה שאנו אומרים בשבת זו לפני ראש חודש באה מן התפילה שאמר רב לאחר שסיים את תפילתו (ברכות טז ע״ב). נשים לב למבנה שלה. אנו מבקשים “חַיִּים אֲרוּכִּים” פעם אחת בלבד. אחר כך, עוד עשר פעמים, אנו מבקשים חיים “של” משהו: “חַיִּים שֶׁל שָׁלוֹם, חַיִּים שֶׁל טוֹבָה, חַיִּים שֶׁל בְּרָכָה… חַיִּים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם יִרְאַת שָׁמַיִם וְיִרְאַת חֵטְא… חַיִּים שֶׁתְּהֵא בָנוּ אַהֲבַת תּוֹרָה וְיִרְאַת שָׁמַיִם”. האורך בא ראשון, אבל כמעט כל הבקשה עוסקת במה שממלא את הימים. והשורה האחרונה מסתיימת במילה “לְטוֹבָה”, אותה מילה שבה השתמש רש״י על שרה: “כֻּלָּן שָׁוִין לְטוֹבָה”.
חודש חדש הוא מערכת חדשה של ימים שה׳ מוסר לידינו. ראש חודש כסלו חל השבוע ביום שלישי וביום רביעי. כל יום בו יכול להיות יום שנושא אותנו, או יום שאנו מכניסים בו חיים.
יהי רצון שה׳ יחדש עלינו את חודש כסלו לטובה ולברכה, ונזכה לתת חיים לימינו, כך שגם שנותינו, כשנותיה של שרה אמנו, יהיו כולן שוות לטובה.
שבת שלום וחודש טוב,
משה
מרחשון תשפ״ז