הוֹשֵׁעַ יב

גודל הטקסט

מְפָרְשִׁים (לחיצה להצגה או להסתרה)

א סְבָבֻנִי בְכַחַשׁ אֶפְרַיִם וּבְמִרְמָה בֵּית יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה עֹד רָד עִם־אֵל וְעִם־קְדוֹשִׁים נֶאֱמָן׃

רַשִׁ״י סבבוני. כבר בכחש ובמרמה אפרים ובית ישראל מלכי עשרת השבטים וכל העם אבל יהודה עודנו רד עם אל מושל עוד ביראת אלהים. רד כמו (במדבר כ״ד:י״ט) וירד מיעקב עוד מלכיהם עם הקב"ה:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן אַסְגִיאוּ קָדָמַי כַּדְבִין דְבֵית אֶפְרַיִם וּבְנִכְלְהוֹן דְבֵית יִשְׂרָאֵל וּדְבֵית יְהוּדָה הֲווֹ מַתְקְפִין בְּפוּלְחָנָא עַד דִגְלָא עַמָא דֶאֱלָהָא מֵאַרְעֲהוֹן וְאִינוּן דַהֲווֹ פָלְחִין קָדָמַי בְּבֵית מַקְדָשָׁא מִתְקְרָן עַמָא קַדִישָׁא בְּכֵן הֲווֹ קַיָמִין:

מְצוּדַת דָּוִד סבבוני בכחש אפרים. הנה מלכות אפרים סבבו אותי כאלו שבים אלי אבל יכחשו בי כי לבם בל עמם: ובמרמה וגו׳. כפל הדבר במ״ש: ויהודה. אבל יהודה עדיין הוא מושל עם האל ר״ל מכריח את העם ללכת עם האל בדרכי התורה: ועם קדושים. עם אלהים קדושים הוא הנאמן לקיים מאמרו:

מְצוּדַת צִיּוֹן רד. ענין ממשלה כמו רדה בקרב אויביך (תהלים ק״י):

מַלְבִּי״ם סבבוני, אפרים שהוא השבט המולך סבבו אותי בכחש, שהיא הכפירה שכפרו בפנות האמונה ואמרו אל העגלים אלה אלהיך ישראל. ובמרמה בית ישראל, יתר השבטים הם עסקו במרמה בדברים שבין אדם לחברו לרמאות ולהונות, כמו שיבאר כנען בידו מאזני מרמה, רק יהודה עוד רד עם אל שבימי יותם וחזקיהו משלו ביראת ה' בעניני האמונה. ועם קדושים נאמן שהנאמנות הוא הפך המרמה, שהוא משותף עם קדושים להיות נאמן ולא ירמו זא"ז:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת כחש, מרמה. סתם שם כחש על הכפירה בה'. ומרמה. בין אדם לחברו: רד. כמו רודה בה"א מענין ממשלה, וי"ל ששרשו רדד מענין חיבור כמו וירד על הכרובים (מ"א ו' ל"ב) :

ב אֶפְרַיִם רֹעֶה רוּחַ וְרֹדֵף קָדִים כָּל־הַיּוֹם כָּזָב וָשֹׁד יַרְבֶּה וּבְרִית עִם־אַשּׁוּר יִכְרֹתוּ וְשֶׁמֶן לְמִצְרַיִם יוּבָל׃

רַשִׁ״י רועה רוח. לשון ריע מתחבר לדברי רוח להעכו"ם ושמן שלהם למצרים מובילים לתת שוחד למצרים לעזור אות':

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן בֵּית יִשְׂרָאֵל דָמָן לִדְרוּחַ זְרַע וְעַלְעוֹל חֲצַד כָּל יוֹמָא כַּדְבִין וּבִזָא מַסְגָן וּקְיָם עִם אַתּוּרָאָה אָקִימוּ וְקוּרְבָּנָא לְמִצְרַיִם מוֹבְלִין:

אִבְּן עֶזְרָא אפרים - איננו הולך אחרי השם כי אם בדבריו, כי הוא רועה רוח כמו הקץ לדברי רוח והעד: וברית עם אשור יכרותו ושמן למצרים יובל - דורון למלך מצרים.

מְצוּדַת דָּוִד רועה רוח. הוא מרעה את הרוח ר״ל עוסק הוא בדברי הבל: ורודף קדים. הוא כפל ענין במ״ש: כזב ושוד ירבה. מרבה לדבר כזב ולעשוק בני אדם: וברית וגו׳. להיות בעזרתו: ושמן וגו׳. לשחדו לעזור לו מול האויב:

מְצוּדַת צִיּוֹן רועה. מלשון מרעה: קדים. ר״ל רוח קדים: ושוד. ענין עושק: יובל. ענין הבאה כמו יובל שי (ישעיה יח):

מַלְבִּי״ם אפרים, אבל אפרים הוא רועה רוח והבל בעניני האמונה, וכל היום כזב ושד ירבה בדברים שבין אדם לחברו, וברית וחוץ מזה הוא עצמו יכין לו מוקש שיגלה מארצו, כי אחר שברית עם אשור יכרתו ויהי לו הושע עבד א"כ למה שמן למצרים יובל? למה שלח מלאכים אל סוא מלך מצרים שזה כדי למרוד במלך אשור? וזה היה סבת גלותם כמו שהתרעם הנביא כבר ע"ז למעלה (ז' י"א, ח' ט', י"א ה') :

ג וְרִיב לַיהוָה עִם־יְהוּדָה וְלִפְקֹד עַל־יַעֲקֹב כִּדְרָכָיו כְּמַעֲלָלָיו יָשִׁיב לוֹ׃

רַשִׁ״י וריב לה' עם יהודה. אליהם הוא מגיד את דברי ריבו אשר עשו לו אחיהם בית ישראל ולא יתמהו בפקדו על יעקב כדרכיו:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְדִינָא קָדָם יְיָ עִם דְבֵית יְהוּדָה וּלְאַסְעָרָא עַל יַעֲקֹב כְּאוֹרְחָתֵיהּ וּכְעוֹבָדוֹהִי תַּקְנַיָא יָתֵיב לֵיהּ:

אִבְּן עֶזְרָא וריב - המפרש כי יהודה הוא נאמן והוא יהיה מוכיח, ואמר כי הכתוב לא הזכיר וריב לה' על יהודה, רק עם הטעם כי השם ויהודה יריבו על אפרים. והנה טעה מדרך הכתב והדקדוק. כי למעלה כתב ויהודה את מזורו, ארכיב אפרים יחרש יהודה ועל שניהם אמר: אכלתם פרי כחש גם שכח ויריבו רועי גרר עם רועי יצחק, וירב העם עם משה ורבים אחרים, על כן חבר אפרים עם יהודה ואמר: ולפקוד על יעקב כדרכיו, שזה השם כולל שניהם.

מְצוּדַת דָּוִד וריב לה׳. ר״ל הואיל וגם יהודה סרח אח״כ לכן יהיה ריב לה׳ גם עם יהודה ולזכור על כל בני יעקב כפי דרכיו שהלך בו וכפי מעלליו ישיב לו גמול:

מַלְבִּי״ם וריב לה' עם יהודה, ר"ל אפרים עושה ריב עם יהודה שהוא ריב לה', כי בימים האלה היה תגר בין אפרים ובין יהודה, וסבת הריב היה מפני שיהודה עובד את ה' ושומר עבודת המקדש וקרבנותיו, ואפרים דבק בחטאת ירבעם ועושה מריבה על ה', וריב הזה היה לו עם יהודה, וגם זה היה סבת מפלתו, שעי"ז לא לבד שיהודה לא שלח לו עזרה בצרה, כי גם בימי אחז הסית בו את מלך אשור, ולפקד על יעקב כדרכיו, הנה עשרת השבטים יחסו עצמם בשם יעקב שכ"מ שיאמר בספר סתם בית יעקב כיון על עשרת השבטים, וכן כ"מ שבאו ביחד שם ישראל ויהודה כיון בשם ישראל על עשרת השבטים, עפ"ז אומר על מה שאמר שי"ל ריב עם יהודה, וכן מ"ש שמרדו בה' ועבדו את העגלים, יאמר בדרך מליצה והלצה שבזה נראה שהם רוצים לפקוד על יעקב כדרכיו, שהם רוצים להתדמות אל יעקב, ונגד מ"ש שיש להם ריב אחים עם יהודה אחיהם, אמר שיאמרו שכן עשה גם יעקב, כי.

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת וריב לה' עם יהודה. אאל"פ כפי' המפרש שה' רב עם יהודה, שהלא יהודה רד עם אל, רק פי' אפרים יש לו ריב עם יהודה לה', היינו בשביל ה', שזה גדר ריב הנקשר בלמ"ד (כנ"ל ב' ד') : ולפקד כדרכיו, כמעלליו ישיב. התבאר למעלה (ד' ט') :

ד בַּבֶּטֶן עָקַב אֶת־אָחִיו וּבְאוֹנוֹ שָׂרָה אֶת־אֱלֹהִים׃

רַשִׁ״י בבטן עקב את אחיו. כל זה עשיתי לו אחזו בעקבו סי' שהוא יהיה לו גביר:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן נְבִיָא אֱמַר לְהוֹן הֲלָא יַעֲקֹב עַד דְלָא אִתְיְלִיד אֲמִיר דְיִסְגֵי מִן אֲחוּהִי וּבְתוּקְפֵיהּ אִתְרַבְרַב עִם מַלְאָכָא:

אִבְּן עֶזְרָא בבטן - המפרש בבטן גזר השם דבר הבכורה והברכה לא ידעתי מה טעם בבטן, והכתוב אמר: בטרם אצרך בבטן ידעתיך. ולפי דעתי: כי הוא כמשמעו, כי בבטן עקב את אחיו, וזהו מפורש: וידו אוחזת בעקב עשו. והטעם למה לא יזכרו את בני יעקב שאני בחרתי אביהם ועשיתי לו מעלה על כל הנולדים? כי כאשר היה בבטן נתתי לו כח לאחוז בעקב וזהו כמעשה נס, כי אין כח בעומד בשליה ובעת התבקעה לתפוש דבר, עד שיצא מהרחם לאויר העולם, והנה בהיותו בבטן נתתי לו כחו ואחרי כן התאבק עם המלאך ולא יכול לו, והנה מלאך אחד הרג כל מחנה אשור, ומראותו יפחדו בני אדם, כמו דוד שנבעת ואף כי להתאבק עמו והנה הטעם שידעו כל בני העולם כי זרעו יעמוד לנצח ובסוף הוא ינצח את אויביו, והנה אפרים חושב, כי אפרים הוא מצא האון.

מְצוּדַת דָּוִד בבטן עקב את אחיו. ר״ל הלא יעקב אביהם עודו בבטן אמו אחז בעקב עשו אחיו והפלא הזה היה לאות: ובאונו. ובכחו נעשה שר אל אלהים הוא המלאך שרו של עשו הנאבק עמו כי יעקב התגבר עליו:

מְצוּדַת צִיּוֹן עקב. ר״ל אחז בעקבו הוא סוף הרגל: ובאונו. ענין אומץ וכח כמו ואונו בשרירי בטנו (איוב מ׳:ט״ז): שרה. מלשון שררה:

מַלְבִּי״ם (ד-ה) בבטן עקב את אחיו, וכן יעשו הם שעוקבים את יהודה אחיהם, ונגד מה שהקדישו את בית אל אל עבודת העגלים, אמר ובאונו שרה את אלהים וישר אל מלאך וכו' הנביא הודיע לנו בזה חדות מני קדם, שראינו שבעת מלך ירבעם כתיב (מלכים א י״ב:כ״ה) ויבן ירבעם את שכם בהר אפרים, ויצא משם ויבן את פנואל, ויועץ המלך ויעש שני עגלי זהב וישם את האחד בבית אל, ואת האחד נתן בדן, והנה מה שנתן עגל אחד בדן לא יפלא אצלנו, כי בדן עמד פסל מיכה מימי קדם וחשבו כי המקום הזה הוקדש לעבודת העגל, אבל למה נתן את האחד בבית אל, וכבר בארנו שהעגל שבבית אל היה העקר אצלו, למה בחר את בית אל דוקא? ולמה בנה שני ערים אלה שכם ופנואל? כ"ז תבין במ"ש כי עשרת השבטים ייחסו עצמם ע"ש יעקב והתדמו אליו, ובאשר התנכל ירבעם להקדיש מקומות שיהיו קדושים בעיני ישראל כמו ירושלים, חשב את דרכי יעקב אבי האומה שנאבק עם המלאך בפנואל, כמ"ש ויקרא שם המקום פניאל, ומפנואל הלך לעיר שכם, ומשכם נסע לבית אל ושם בנה מזבח, ולכן בנה את שכם ואת פנואל באשר המקומות אלה יש בהם קדושה, פנואל מצד ראיית המלאך בראשונה, ושכם ששכן שם יעקב אח"ז ובנה שם מזבח, אולם בבית אל ששם נגלה אליו האלהים, ובא ההגדה במדרש כי כאשר בקש המלאך מאת יעקב שישלחנו ויעקב רצה שיסכים על הברכה התחנן המלאך שיניחהו עתה כי בבית אל שם יסכים על הברכה, והגדה זאת היתה קדמונית, ועפ"ז אמר ירבעם כי בבית אל שם נשאר המלאך הזה ושם יתגלה אל נביאי העגל ועובדיו, וז"ש לפרש מה שיעשו לפי דעתם כדרכי יעקב, א] בהריב שי"ל עם אחיהם יהודה כריב יעקב עם עשו, ב] כי באונו שרה את אלהים וישר אל מלאך ויוכל כמ"ש כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל, ואז בכה המלאך ויתחנן לו ליעקב והבטיח לו כי בית אל ימצאנו ושם יסכים על הברכות, עפ"ז יאמר אפרים עתה כי שם ידבר עמנו, ר"ל שהמלאך נמצא שם עד עתה והוא המדבר עם בני יעקב שהם העובדים את העגלים בבית אל, שאמרו שהמלאך הזה ינבא אותם והוא האמצעי המשפיע אליהם ברכותיו גם עתה:

ה וָיָּשַׂר אֶל־מַלְאָךְ וַיֻּכָל בָּכָה וַיִּתְחַנֶּן־לוֹ בֵּית־אֵל יִמְצָאֶנּוּ וְשָׁם יְדַבֵּר עִמָּנוּ׃

רַשִׁ״י בכה. המלאך: ויתחנן לו. כשאמר לו לא אשלחך כי אם ברכתני (בראשית ל״ב:כ״ז) המלאך היה מבקש ממנו הנח לי עכשיו סופו של הקב"ה ליגלות עליך בבית אל ושם ימצאנו ושם ידב' עמנו והוא ואני נסכים לך על הברכות שבירכך יצחק ואותו מלאך שרו של עשו היה והיה מערער על הברכות:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְאִתְרַבְרַב עִם מַלְאֲכָא וִיכִיל בְּכָא וּבְעָא מִנֵיהּ בְּבֵית אַל אִתְגְלֵי עֲלוֹהִי וְתַמָן יְמַלֵיל עִמָנָא:

אִבְּן עֶזְרָא וישר - פירוש איך שר את אלהים. ויוכל - המלאך וכמעט בכה ויתחנן לו שישלחנו. וטעם עלות השחר - לפני שיתחזק האור שלא בעת יעקב. וטעם בית אל ימצאנו – בשובו לאביו שם מצא המלאך ובעבור שהמלאך נראה בבית אל פעמים, הנה המקום שער השמים, על כן התנבאתי אני ועמוס על ירבעם בבית אל שהוא מקום מלכותו כאשר אפרש.

מְצוּדַת דָּוִד וישר. וכאשר נעשה שר אל המלאך ולתוספת ביאור אמר ויוכל לו ר״ל נצחו והתגבר עליו אז המלאך בכה לפניו והתחנן לו להניחו ללכת וכה אמר הנה בבית אל ימצא ה׳ אותנו ושם ידבר עמנו ושם יברכך ואהיה שם גם אני ואודה לך על הברכות כן דרז״ל וכאלו יאמר בזה אם נתתי הכח ביד יעקב להתגבר על המלאך מדוע א״כ לא תבטחו בי ותלכו לבקש עזרה ממצרים ומאשור:

מְצוּדַת צִיּוֹן ויוכל. מל׳ יכולת:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת ידבר עמנו. לדעת המפרש בא עמנו תחת עמו שלא כמשפט:

ו וַיהוָה אֱלֹהֵי הַצְּבָאוֹת יְהוָה זִכְרוֹ׃

רַשִׁ״י וה' אלהי הצבאות ה' זכרו. כאשר הייתי מאז כן אני עתה ואם הייתם הולכים עמי בתמימות כיעקב אביכם הייתי נוהג עמכם כאשר נהגתי עמו:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן נְבִיָא אֱמַר לְהוֹן הוּא יְיָ אֱלֹהֵי צְבָאוֹת דְאִתְגְלֵי עַל אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב וּכְמָא דַאֲמִיר עַל יְדֵי מֹשֶׁה דָכְרָנֵיהּ לְכָל דָר וְדָר:

אִבְּן עֶזְרָא וה' - הטעם המלאך דיבר עם אביכם והשם גילה שמו למשה, שהוא אלהי המלאכים להיות להם לאלהים, על כן ה' זכרו.

מְצוּדַת דָּוִד וה׳. ר״ל הלא ה׳ הוא האלהים על צבאות מעלה ומטה והכל שלו ובידו: ה׳ זכרו. שמו הוא ה׳ המורה שהוא אדון הכל:

מְצוּדַת צִיּוֹן זכרו. שמו כי בשם יזכר:

מַלְבִּי״ם וה' אלהי הצבאות, ע"ז משיב להם הנביא הלא עם בני ישראל אין מקבלים השפעתם מן מלאך ושר, רק הם מקבלים השפעתם מה' בבלתי אמצעי, וה' הוא אלהי הצבאות הוא המושל על צבאות המלאך, ה' זכרו הוא נזכר אצלנו בשם הויה, לא בשם צבאות ומלאך ושר, וא"כ למה תבטחו על מלאך ושר משרי המערכה, הלא.

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת אלהי הצבאות, כבר באר הראב"ע שעקר שם צבאות הונח על צבא מעלה: ה' זכרו. התבאר אצלי שיש הבדל בין שם, וזכר השם הוא השם העצמי, והזכר הוא השם שברא ע"י מעשיו כמ"ש זה שמי לעולם וזה זכרי לדור דור, ור"ל שגם הנהגתו הפרטית הוא ע"י שם הויה שמורה על עצמו בבלתי אמצעי:

ז וְאַתָּה בֵּאלֹהֶיךָ תָשׁוּב חֶסֶד וּמִשְׁפָּט שְׁמֹר וְקַוֵּה אֶל־אֱלֹהֶיךָ תָּמִיד׃

רַשִׁ״י ואתה באלהיך תשוב. בהבטחתו ובמשענתו שהוא מבטיחך אתה יכול לסמוך ותשוב אליו רק חסד ומשפט שמור ומובטח אתה לקוות לישעו תמיד:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְאַתְּ בְּפוּלְחָנָא דֵאלָהָךְ תִּתְקֵיף חִיסְדָא וְדִינָא טַר וּסְבַר לְפוּרְקָנָא דֵאלָהָךְ תְּדִירָא:

אִבְּן עֶזְרָא ואתה - לו שבת אל אלהיך היה עוזרך להשיבך אליו וזהו: ואתה באלהיך תשוב וקוה אליו ואל תסמוך אל עשרך ואל כוחך, כי הכח מאתו היה לך גם העושר.

מְצוּדַת דָּוִד ואתה. וגם אתה במשענת אלהיך תשב בשובה בנחת רק שמור חסד ומשפט ואז קוה תמיד אל אלהיך כי בטוח תהיה שימלא תקותך:

מְצוּדַת צִיּוֹן תשוב. ענין ההשקט ומרגוע כמו בשובה ונחת (ישעיה ל):

מַלְבִּי״ם ואתה באלהיך תשוב, התנאי שתשוב אל מדרגתך הוא ע"י אלהיך אלהי ישראל לא ע"י מלאך, וזה ע"י שתשמור חסד ומשפט ולכן קוה אל אלהיך תמיד לא אל מלאך ושר:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת באלהיך. בעזרת אלהיך תשוב למדרגתך, או מענין השקטה, כמו בשובה ונחת תושעון:

ח כְּנַעַן בְּיָדוֹ מֹאזְנֵי מִרְמָה לַעֲשֹׁק אָהֵב׃

רַשִׁ״י כנען בידו מאזני מרמה. אתם סמוכים על בצעכם שאתם סוחרים ורמאים ועל עשריכם אתם אומרים אך עשרתי ולא אעבוד את הקב"ה:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן לָא תֶהֶוְיָן כְּתַגָרִין דְבִידֵיהוֹן מוֹזְנַוָן דְנָכִיל לְמֵינָס רַחְמִין:

מְצוּדַת דָּוִד כנען. ר״ל אבל אתם כסוחר הרמאי אשר בידו מאזני מרמה ואוהב לעשוק את הבריות ואינך חפץ בחסד ובמשפט:

מְצוּדַת צִיּוֹן כנען. תגר וסוחר וכן וחגור נתנה לכנעני (משלי ל״א:כ״ד): מאזני. מלשון מאזני משקל:

מַלְבִּי״ם כנען, הנה עד עתה באר מ"ש סבבוני בכחש אפרים, ובאר הכיחוש והכפירה שלהם והמינות שהיה אצלם להכחיש ההשגחה הפרטית, ולעבוד לשרי המערכת, עתה יבאר מ"ש במרמה בית ישראל מה שחטאו בין אדם לחברו במרמה ואונאה, הנה הכנען הסוחר העוסק במסחר אוחז בידו מאזני מרמה ע"י שאהב לעשק":

ט וַיֹּאמֶר אֶפְרַיִם אַךְ עָשַׁרְתִּי מָצָאתִי אוֹן לִי כָּל־יְגִיעַי לֹא יִמְצְאוּ־לִי עָוֺן אֲשֶׁר־חֵטְא׃

רַשִׁ״י מצאתי און לי. און כח ומדרש אגדה היה דורש רבי שמעון זצ"ל מצאתי און לי מצאתי לי שטר חוב שיש לי מלכות על ישראל וילכו גם אחיו ויפלו וגו' הננו לך לעבדים (שם נ) און לי דיני שטר כמו כותבין עליו אונו וכמו באוני אחד ובטימי אחת בב"ר וזה פירושו ויאמר אפרים אך עשרתי מצאתי און לי ירבעם בן נבט שהיה משבט אפרים מתפאר בעצמו ואומר אך עשרתי מצאתי און לי שטר אחד שכל ישראל עבדים לי שאבי קנה אותם דכתיב וילכו גם אחיו ויפלו לפניו ויאמרו הננו לך לעבדים ומה שקנה עבד קנה רבו וכל ממונם שלי לפיכך אין בי חטא אם אטול כל אשר להם כי הם עבדי מה כתיב אחריו ואנכי ה' אלהיך מארץ מצרים (שמות כ׳:ב׳) גדולה הבאה לאביך במצרים מאתי היתה אמר הקב"ה הננו לך לעבדים לא שכחת אבל אנכי ה' אלהיך שנא' בעשרת הדברות שכחת שהעמדת שני עגלים א' בבית אל וא' בדן ולענין פשוטו של מקר' אתה אומ' מצאתי און לי ע"י עושק ומאזני מרמה ואנכי ה' אלהיך מארץ מצרי' שם הבחנתי בין טיפה של בכור לטיפה שאינ' של בכור אף אני היודע ונפרע ממאזני מרמה העשויין מבלי הבין ומהטומן משקלותיו במלח כדי לרמות: כל יגיעי לא ימצאו לי. טוב לך אם אמרת בלבך כל ממוני לא יהא בו ספוק לכפר על עוני אשר חטאתי כן תרגם יונתן נביא אמר להון כל עותריכון לא יתקיים לכון ביום תושלמת חוביכון: לא ימצאו. לא יספיקו כמו (במדבר י״א:כ״ב) ומצא להם ולא יתכן לפרש כל יגיעי כל היגיעים לבקש עוני ולא ימצא לי עון שאם כן היה ראוי לכתוב כל יגיע בלא יו"ד ולנקוד בציר"י אבל עתה אינו ל' יגע אלא לשון יגיע:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַרוּ דְבֵית אֶפְרַיִם בְּרַם עַתַרְנָא אַשְׁכַּחְנָא אוֹנָס לָנָא נְבִיָא אֱמַר לְהוֹן כָּל עוֹתַרְכוֹן לָא יִתְקַיֵם לְכוֹן כְּיוֹם תּוּשְׁלְמַת חוֹבֵיכוֹן:

אִבְּן עֶזְרָא ויאמר - טעם אך לא נתן לי השם העושר, אני מעצמי עשרתי, כי איננו כמו כנען הוא הסוחר, כמו לא יהיה עוד כנעני והטעם למה יאמר חסד ומשפט שמור ולא יהיה עושק ככנעני, וכל יגיעי לא ימצאו בני אדם שחטאתי.

מְצוּדַת דָּוִד ויאמר אפרים. ר״ל ועוד יוסף פשע כי יאמר אפרים אך הסבה שעשרתי הוא בעבור כי מצאתי לי און וכח לאסוף הון ולא ה׳ פעל כל זאת ויאמר עוד בכל יגיעי הוא העושר הבא ביגיעי הנה בכולו לא ימצא לי און אשר יחטא אדם בהנה ר״ל אין בו שום נדנוד עון גזל ואונאה כי יחשוב שאין המקום ב״ה מכיר במעשיו:

מְצוּדַת צִיּוֹן און. ענין כח ואומץ: כל יגיעי. בכל יגיעי ותחסר בי״ת השמוש:

מַלְבִּי״ם ויאמר אפרים ואפרים אומר שאין זה עון, אחר שאיננו גוזל ביד חזקה רק מרויח ע"י אונאה בדרך מסחר בעמלו ויגיע כפו, והוא אומר אך עשרתי עי"כ ומצאתי און לי להרויח במסחרי, והגם שהיה לי אבן ואבן אין זה חטא כי כל יגיעי לא ימצאו לי עון אשר חטא, אחר שהשגתי עושר זה ע"י יגיעה במסחרי אינו נחשב לחטא מה ששקלתי במאזני מרמה:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת עון אשר חטא. העון הוא העוות המחשביי והמוסר, והחטא היא הפעולה הבלתי ראויה, ר"ל גם שיהיה עון כפי התורה אינו חטא ופעולה רעה מצד עצמו באשר שבא דרך יגיעה:

י וְאָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עֹד אוֹשִׁיבְךָ בָאֳהָלִים כִּימֵי מוֹעֵד׃

רַשִׁ״י עוד אושיבך באהלים. אכרית מתוכך סוחרי מרמה ואושיבך באהלים אעמיד מתוכך תלמידים עוסקי' בתורה: כימי מועד. כימי מועד הראשון שהיה יעקב איש תם יושב אוהלים:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲנָא יְיָ אֱלָהָךְ דְאַפֵּיקְתָּךְ מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם עוֹד אוֹתְבִינָךְ בְּמַשְׁכְּנִין כְּיוֹמֵי קָדָם:

אִבְּן עֶזְרָא ואנכי - הטעם הלא תזכור כי אני העליתיך ממצרים בעושר רב שלא יגעת בו וכלכלתיך במדבר בהיותך באהלים, כמו כן יוכל לעשות לך כימי מועד צאתך ממצרים.

מְצוּדַת דָּוִד ואנכי. אבל הלא אנכי ה׳ אלהיך מעת הוצאתיך מארץ מצרים ומאז אני בעצמי משפיע לך טובה ומשגיח במעשיך בהשגחה פרטית לא ע״י אמצעים מלאכי מעלה כדרך העכו״ם: עוד אושיבך באהלים. עוד יבוא זמן אשר תצא מהגולה ואושיב אותך בדרך באהלים כמו בימי הזמן ההוא שיצאת מארץ מצרי׳ כי עד עולם לא תסור השגחתי ממך:

מְצוּדַת צִיּוֹן אושיבך. מלשון ישיבה: מועד. ענין זמן כמו כי אקח מועד (תהלים מה):

מַלְבִּי״ם ואנכי, משיב לו ה' הלא אנכי ה' אלהיך מארץ מצרים, כי ברבית ובמשקלות נזכר יציאת מצרים ור"ל כי במצרים היו עניים לא היו מלוים ברבית מדלותם, ולא היה בידם מאזני מרמה כי לא היה להם שום מסחר, ועפ"ז הזכיר בשני אזהרות האלה שיזכרו יום צאתם מארץ מצרים ושאם ילוו ברבית ויונו במשקל ישובו לענים ורישם, עפ"ז משיב ה' להם זכרו כי אנכי ה' אלהיך המעלך מארץ מצרים, שהיית שם בעוני וחוסר כל, ואם תוסיף לשקול במאזני מרמה עוד אושיבך באהלים כימי מועד, תשובו להיות עניים יושבי אהלים מחסרון בית ומעון כמו שהיית בימי מועד צאתך מא"מ. או שתהיו שובת ממקנה וקנין וכל ממכר מעוני וריש כמו ששובתים ממסחר בימי המועדים וימים טובים:

יא וְדִבַּרְתִּי עַל־הַנְּבִיאִים וְאָנֹכִי חָזוֹן הִרְבֵּיתִי וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה׃

רַשִׁ״י ודברתי על הנביאים. להוכיח אתכם ולהחזיר אתכם למוטב: וביד הנביאים אדמה. נראיתי להם בכמה דומיות, ד"א אדמה להם דברי ע"י משלים כדי לישבם על שומעיהם:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּמַלְלֵית עִם נְבִיַיָא וַאֲנָא נְבוּאָן אַסְגֵיתִי וּבְיַד נְבִיָיא שְׁלָחֵית:

אִבְּן עֶזְרָא ודברתי - והנה כבר דברתי כזאת וכזאת על הנביאים שיאמרו לכם שתניחו דברי שקר. וביד הנביאים אדמה - ששמתי דמיונות משלים שתבינו.

מְצוּדַת דָּוִד דברתי. על עסקיכם דברתי אל הנביאים והרביתי דברי חזון: אדמה. ר״ל דברתי בדמיון ובמשל להיות מקובל על הלב כי מאד אני משגיח בך:

מְצוּדַת צִיּוֹן חזון. ענין מראה נבואה: אדמה. מלשון דמיון ומשל:

מַלְבִּי״ם ודברתי על הנביאים, הנה רציתי להשיבם בתשובה ולכן הרביתי להם נביאים רבים, כי בימי אחאב עמדו כמה מאות נביאים שהיו כולם תלמידי אליהו והם דברו והוכיחו את העם, וגם הרביתי חזון, שהוא ג"כ ממיני הנבואה שידבר אל הנביאים בדבור ובחזון, וע"י דמיונות ומשלים, שעז"א וביד הנביאים אדמה אבל כ"ז לא הועיל, כי.

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת חזון, אדמה. החזון הוא מה שיראה הנביא במחזה הנבואיי והתבאר (ישעיה ל') , והדמיון, הוא מה שיראה הנביא תמונות שיהיו לדמיון אל נבואתו, כמו מקל שקד, סיר נפוח, כלוב קיץ. והדבור הוא דבר ה' אליו בעת החזון:

יב אִם־גִּלְעָד אָוֶן אַךְ־שָׁוְא הָיוּ בַּגִּלְגָּל שְׁוָרִים זִבֵּחוּ גַּם מִזְבְּחוֹתָם כְּגַלִּים עַל תַּלְמֵי שָׂדָי׃

רַשִׁ״י אם גלעד און. אם בא להם שבר ואונס הם גרמו לעצמם כי אך שוא היו ובגלגל שורים זבחו לעכו"ם: גם מזבחותם. רבים כגלים שעל תלמי שדי, תלמי שדי היא מענית המחרישה קרויה תלם:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן אִם בְּגִלְעָד הֲווֹ אֲנוּסִין בְּרַם בְּבֵית גִלְגְלָא תּוֹרִין לְטַעֲוָן דַבַּחוּ אַף אֲגוֹרֵיהוֹן אַסְגִיאוּ כְּגַרִין עַל תְּחוּמֵי חַקְלָא:

אִבְּן עֶזְרָא אם - והנה היו אנשי הגלעד לפני הנביאים און. אך שוא היו - אחרי כן. בגלגל שוורים זבחו - לבעל. כגלים - דרך משל, שהיו רבים ונראים.

מְצוּדַת דָּוִד אם גלעד און. אם און בא על גלעד הנה לא באה במקרה כ״א בהשגחה לתשלום גמול כי מעשיהם היו אך שוא כי בגלגל מקום שעמד המקדש בתחלה שם זבחו שוורים לעבודת כוכבים וגם מזבחותם שעשו לעבודת כוכבים היו מרובות כמו מספר הגלים שהם על תלמי שדה:

מְצוּדַת צִיּוֹן און. ענין עמל ויגיעה כמו כי לא יצא מעפר און (איוב ה׳:ו׳): כגלים. ענין תל ודגור: תלמי. היא הערוגה הנעשה בחרישה וכן תלמיה רוה (תהלים סה): שדי. כמו שדה:

מַלְבִּי״ם אם גלעד און אך שוא היו, שכבר התבאר למעלה (ו' ח') שכל הנביאים תלמידי אליהו נהרגו בגלעד ששם היה מושב אליהו. ושם הרגה איזבל את נביאי ה'. שע"ז אמר שם גלעד קרית פועלי און עקובה מדם, וז"ש אם גלעד מלאה און להרוג את הנביאים א"כ אך שוא ולחנם היו הנביאים האלה, כי עי"כ בגלגל שורים זבחו שכמספר בני הנביאים שהרגו זבחו שורים בגלגל לע"ז והקימו מזבחות לבעל, מזבח ופר לעולה לכל נביא אשר הרגו, וז"ש גם מזבחותם כגלים על תלמי שדי שחשבו שבזה ירצו דם נביאים הנשפכים:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת שוא, הוא דבר שאינו מועיל ובלתי מתקיים, הנביאים היו שוא ולריק:

יג וַיִּבְרַח יַעֲקֹב שְׂדֵה אֲרָם וַיַּעֲבֹד יִשְׂרָאֵל בְּאִשָּׁה וּבְאִשָּׁה שָׁמָר׃

רַשִׁ״י ויברח יעקב שדה ארם וגו'. כאדם שאומר נחזור על הראשונות שדברנו למעלה וישר אל המלאך ועוד זאת עשיתי לו הוצרך לברוח שדה ארם ידעתם איך שמרתיו: ובאשה שמר. את הצאן:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן נְבִיָא אֲמַר לְהוֹן הֲלָא יַעֲקֹב אֲבוּכוֹן אֲזַל לְחַקְלֵי אֲרַם וּפְלַח יִשְׂרָאֵל בְּאִתְּתָא וּבְאִתְּתָא נְטַר עָנָא:

אִבְּן עֶזְרָא ויברח - היה לכם לחשוב כי אביכם בברחו אל ארם עני היה וכן אמר: ונתן לי לחם לאכול. ויעבד, באשה - זהו הלא ברחל עבדתיך. ובעבור אשה היה שומר צאן ואני העשרתיו גם העליתי בניו על יד נביא - הוא משה ושב ישראל כמו צאן ושומרן משה ושכח ישראל כל זה.

מְצוּדַת דָּוִד ויברח יעקב. הלא כשברח יעקב מפני עשו אל ארם אז עבד ללבן בעבור אשה היא רחל ואח״ז חזר עוד לשמור צאן לבן בעבור אשה אחרת וכל זה היה מגודל עוני כי בא בידים ריקניות וכאומר הלא חזר ברכוש גדול ומי נתן לו זה הרכוש הלא אני ואיך תאמר אך עשרתי מצאתי און לי:

מְצוּדַת צִיּוֹן שדה ארם. כמו ארץ ארם:

מַלְבִּי״ם ויברח יעקב וכו' ובנביא העלה וכו' הכעיס אפרים תמרורים, שעורו, אפרים הכעיס תמרורים היינו שעל התוכחה שמוכיחים אותו על הדברים הנאמרים למעלה שהוא על הכחש והכפירה מה שעובד את העגלים, ועל המרמה שי"ל מאזני מרמה, על שני אלה משיב תשובה דרך לצנות ולעג להכעיס את המוכיחים בדברי תמרורים, שעל מה שמוכיחים אותו על המרמה, הוא מכעיס ומשיב, הלא ויברח יעקב שדה ארם, הלא מפני רמאות ומרמה ברח יעקב מפני עשו לשדה ארם, כי רמה את עשו בדבר הבכורה והברכה וא"כ הלא גם יעקב עשה מרמה, והלא ויעבוד ישראל באשה ובאשה שמר, שאח"כ בהיותו בבית לבן עבד בעבור אשה שהיא רחל ולבן רמה אותו ונתן לו את לאה ונתקיים המרמה בידו כי אח"כ שמר את הצאן שנית באשה אחרת, והוצרך לשמור בעד שתי נשים, וא"כ כבר היה הרמאות נהוג מימי אבותינו:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת ויברח יעקב. פרט בזה שם יעקב, שברח ע"י העקב שעקב את אחיו: באשה, ובאשה. כבר יסדתי באילת השחר (כלל קל"ח) שהשם הנכפל אינו השם הראשון:

יד וּבְנָבִיא הֶעֱלָה יְהוָה אֶת־יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם וּבְנָבִיא נִשְׁמָר׃

רַשִׁ״י ובנביא העלה ה' וגו'. ועל שאתם מבזין את הנביאים ומלעיגין בדבריהם הלא בנביא העלה וגו':

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְאַף כַּד נְחַתוּ אֲבָהָתְכוֹן לְמִצְרַיִם נְבִיָא שְׁלַח יְיָ וַאֲסֵיק יַת יִשְׂרָאֵל מִמִצְרַיִם וְעַל יְדֵי נְבִיָא אִתְנְטַר:

מְצוּדַת דָּוִד ובנביא. הלא ע״י משה נביאי העלה וכו׳ וע״י היה נשמר בדרך וכאומר הכל בא בהשגחתי ואיך תכחשו לומר שאינני משגיח ומכיר מעשה האדם:

מַלְבִּי״ם ובנביא, ונגד מה שהוכיחו אותם על הכחש והעגלים שעשו, היו משיבים שהם צריכים אל אמצעי בינם לבין ה', שכן בעת שעשו ישראל את העגל אמרו עשה לנו אלהים כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו, שתחלה היה משה אמצעי בינם ובין ה' וכאשר נעלם משה מאתם עשו את העגל שהוא ילך לפניהם ויהיה אמצעי בינם ובין ה', ועפ"ז אמרו גם הם שהם צריכים אל העגלים שיהיו אמצעי בינם לבין ה' בקבלת השפע, והביאו ראיה שהלא בנביא העלה ה' את ישראל מארץ מצרים, הרי שגם יצ"מ היה ע"י אמצעי שהוא הנביא, וכן אח"כ בנביא נשמר, כי הנביא היה תמיד אמצעי בהגעת השפע, הרי שצריך אמצעי בהגעת הרוחניות למטה, וע"כ הם עושים את העגלים:

טו הִכְעִיס אֶפְרַיִם תַּמְרוּרִים וְדָמָיו עָלָיו יִטּוֹשׁ וְחֶרְפָּתוֹ יָשִׁיב לוֹ אֲדֹנָיו׃

רַשִׁ״י הכעיס אפרים. לבוראו לבזות את נביאיו ולבגוד בו: תמרורים. הם לו כי דמיו אשר שפך בהחטיאו את ישראל להצמיד לעכו"ם והמחטיאו לאד' קשה לו מן ההורגו כאשר אנו למידין מעמון ומואב שהטעו את ישראל להצמד לבעל פעור וענשן הכתוב יותר ממצרי ואדומי שטבעום בנהר ויצאו בחרב לקראתם: עליו יטוש. עליו יטילם הקב"ה: וחרפתו. שחירף את שלמה כענין שנאמר (מלכים א יא) וירם יד במלך שהוכיחו ברבים על אשר בנה שלמה את המלוא כדמפורש בחלק: ישיב לו אדוניו. הקב"ה שהרי הוא הרע לעשות יותר ממנו:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן מַרְגְזִין דְבֵית אֶפְרַיִם מוֹסָפִין לְמֶחְטִי וְחוֹבַת דַם זַכַּאי דַאֲשֵׁיד עֲלוֹהִי יְתוּב וְחִסוּדֵיהּ יְתוּב לֵיהּ רִבּוֹנֵיהּ:

אִבְּן עֶזְרָא הכעיס - השם. תמרורים - בגלוי, כמו: שימי לך תמרורים, ויתמרמר. ודמיו - דמי נקיים ששפך. יטוש - כמו והנם נטושים.

מְצוּדַת דָּוִד הכעיס. ר״ל אחר שכל זה ידוע לאפרים ועכ״ז הכעיס לה׳ במעשים רעים: ודמיו. לכן הדם ששפך יתפשט עליו לקחת נקם: וחרפתו. מה שחרף כלפי מעלה להחליפו בעגלי הזהב הנה האל הוא אדוניו ומושל בו וגמול מעשיו ישיב לו:

מְצוּדַת צִיּוֹן תמרורים. מלשון מר: יטוש. ענין התפשטות כמו ויטוש על המחנה (במדבר י״א:ל״א):

מַלְבִּי״ם הכעיס אפרים תמרורים, בתשובות האלה שהם דברי לצנות היורדים חדרי בטן, הכעיסו את המוכיחים ולעגו עליהם בדברי תמרורים אלה, ודמיו. שיעור הכתוב, אדוניו! דמיו עליו יטוש וחרפתו ישיב לו, כי הם הרגו את המלכים בעבור חטא ע"ז שעבדו, כמו שהרגו את בית ירבעם ובית אחאב ויתר מלכים בחטא זה, ואחר שהרגוהו שבו הם בעצמם להחזיק בעבודת הבעל והעגלים, וא"כ הלא הרגוהו ברצח ובחנם, עפ"ז יצייר המליץ, כאילו אדוניו שהוא המלך הנרצח עמד מקברו ונוטש עליו את דמיו, שמשליך את דמו הנשפך בחנם על העם שרצחוהו, וישיב לו את חרפתו החרפה שחרפוהו בעת רצחוהו על שעבד ע"ז, ישיב לו עתה את החרפה אל חיקו ויחרף אותו, ומעתה יספר הדברים שידבר אליו אדוניו הנרצח:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת תמרורים. כעס רע ומר: יטוש. מענין ויטוש על מחנה שיניח דמיו עליו, ושם אדוניו הוא נושא המאמר כולו:

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.