כניסה

הוֹשֵׁעַ יג

גודל הטקסט
מְפָרְשִׁים (לחיצה להצגה או להסתרה)

א כְּדַבֵּר אֶפְרַיִם רְתֵת נָשָׂא הוּא בְּיִשְׂרָאֵל וַיֶּאְשַׁם בַּבַּעַל וַיָּמֹת׃

רַשִׁ״י כדבר אפרים רתת. כשקנא ירבעם למקום ודבר כנגד שלמה דברים קשים וברעדה שהרי מלך גדול היה שלמה: נשא הוא בישראל. משם זכה להנשא להיות מלך ישראל: ויאשם בבעל. כיון שעלה לגדולה ויאשם בעכו"ם: וימות. נכרת בית ירבעם וכן בית אחאב, ויונתן תרגם כד ממלל חד מדבית אפרים רתיתא אחיד להון לעממיא מתרברבין הוו בישראל וכדו דחבו בפולחן טעותא מתקטלין:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן כַּד מְמַלֵל חַד מִבֵּית אֶפְרָיִם רְתִיתָא אָחִיד לְהוֹן לְעַמְמַיָא מִתְרַבְרְבִין הֲווֹ בְיִשְׂרָאֵל וּכְדוּ דְחָבוּ עַד דִפְלָחוּ לְטַעֲוָתָא מִתְקַטְלִין:
אִבְּן עֶזְרָא כדבר - מדיבורו היו יריאים הגוים ואין למלת רתת חבר רק בארמית. ורבי משה הכהן פירש: זה על ירבעם שהיה מאפרים, כמו זה ירבעם בן יואש כאשר אפרש עוד. נשא הוא - שנשאת מלכותו בישראל, כי מלך על עשרת השבטים. ויאשם, וימת - נחשב כמת. ועוד: כי הרג אביה כל מחנהו.
מְצוּדַת דָּוִד כדבר אפרים. ירבעם הבא מאפרים כשדבר ברעדה דברים קשים להוכיח את שלמה כמ״ש במ״א עי״ז זכה להתרומם בישראל למלוך עליהם וכאשר חטא בבעל נטרד מן העולם:
מְצוּדַת צִיּוֹן רתת. ענין רעד כי יאחזמו רעד (שמות טו) ת״א אחדינון רתיתא: נשא. ענין הרמה: ויאשם. מל׳ אשמה ורשע:
מַלְבִּי״ם כדבר, חרפתו ישיב לו אדוניו. וידבר אליו לאמר, הלא כדבר אפרים רתת בעת שדבר אפרים (שהוא המלך שאפרים היה שבטו) לעבוד את העגלים, זה היה רתת. מפני חרדה ורתת, שהתירא מצד כי נשא הוא בישראל שמצד נשיאתו התירא פן יעלה העם ירושלים ושבו אל אדוניהם אל מלך יהודה והרגוהו, ומצד יראה זו דבר לעבוד ע"א, כנזכר אצל ירבעם (מ"א י"א) והגם שעשה זה מאונס מצד רתת ויראה, בכ"ז ויאשם בבעל, היה לו זאת לאשמה ונתחייב עונש וימת, ועי"כ המיתוהו העם:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת רתת. חרדה ופחד בלשון ארמי: ונשא. כמו נשיא, או כמו התנשא, ויל"פ כמו (תהלות פ"ח) נשאתי אמיך, שדבר הרתת אשר נשא הוא בלבו שחרד מישראל פן ימרדו בו, שע"כ אשם בבעל:

ב וְעַתָּה יוֹסִפוּ לַחֲטֹא וַיַּעְשׂוּ לָהֶם מַסֵּכָה מִכַּסְפָּם כִּתְבוּנָם עֲצַבִּים מַעֲשֵׂה חָרָשִׁים כֻּלֹּה לָהֶם הֵם אֹמְרִים זֹבְחֵי אָדָם עֲגָלִים יִשָּׁקוּן׃

רַשִׁ״י עתה. בית יהוא שראו כל זאת יוסיפו לחטוא: כתבונם. כתבניתם: זובחי אדם עגלים ישקון. כומרי המולך אומרים לישראל מי שזובח בנו לעכו"ם כדאי הוא להיות נושק העגל שהרי דורון חביב הקריב לו כך פירשו רבותינו בסנהד' ומיושב הוא על לשון המקרא יותר מתרגום של יונתן:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּכְעַן מוֹסִיפִין לְמֶחֱטֵי וַעֲבָדוּ לְהוֹן מַתְּכָא מִכַּסְפְּהוֹן כִּדְמוּתְהוֹן צַלְמָנִין עוֹבֵד אוּמָנִין כּוּלְהוֹן לְהוֹן אִינוּן מַטְעָן נְבִיֵי שִׁקְרָא דָבְחִין לְעוֹבַד יְדֵי אֱנָשָׁא תּוֹרַיָא לְעֶגְלַיָא נָכְסִין:
אִבְּן עֶזְרָא ועתה יוסיפו - הדור הזה לחטוא. כתבונם - כתבונתם כמו: וצורם לבלות שאול וצורתם. להם הם אומרים - בני אדם להתל להם, כי הם מנשקים לבעלים שהם צורות העגלים, כמו: וכל הפה אשר לא נשק לו והם שופכים דם נקי וזהו: ודמיו עליו יטוש והנם הפך כל אדם, כי האדם ישק לאדם שהוא חבירו ויזבח העגלים למאכלו.
מְצוּדַת דָּוִד ועתה. בני הדור הזה הוסיפו לחטוא ולא הספיק להם עגלי הזהב שעשה ירבעם כי עוד עשו לעצמם כ״א בביתו עשה מסכה מכספם כדמות העצבים שעשה ירבעם: מעשה חרשים כלה. כל מעשה המסכה היה מעשה חרשים להדמות להעגלים של ירבעם: להם וגו׳. על העגלים היו אומרים מי שמנשק אותם שכרו הרבה מאד כאלו היה זובח לו בן אדם שהוא אצלם הגדולה שבעבודות ולכן עשה כ״א בביתו שיהא מצוי לו לנשקו בכל עת:
מְצוּדַת צִיּוֹן מסכה. הנעשה מיציקת המתכת וכן אלהי מסכה (שמות לד): כתבונם. כמו כתבניתם והוא ענין דמות כמו תבגית (דברים ד): עצבים. כן יקראו העכו״ם: חרשים. אומנים: ישקון. מל׳ נשיקה:
מַלְבִּי״ם ועתה, אחר שרצחו את המלך בעבור אשם זה איך יוסיפו לחטא, כי עתה יגדל חטאתם ממה שהיה מקודם בהיות המלך חי, כי עתה יעשו להם מסכה מכספם כתבונם, שהמסכה שנעשה עד עתה לא הם עשאוהו רק המלך, ועתה יעשו להם המה. המסכה שנעשה עד עתה לא היה מכספם רק מכסף המלך, ועתה יעשוהו מכספם. המסכה שנעשה עד עתה לא היה מתבונתם ושכלם, ועתה יעשו להם כתבונם לפי הבנתם, הלא חטאם גדול יותר, כ"ז ישיב להם המלך הנרצח. עצבים. יוסיף לצייר במליצתו נשגבות מצייר שהעצבים הם מעשה חרשים כולה, ר"ל שהעצבים נעשו במלאכת חרש וחושב עד שיש להם פה לדבר, ומצייר כי עצבים להם אומרים העצבים מדברים, והם אומרים אל העם שבאים לישק אותם ולכבדם, יאמרו העצבים אליהם, זובחי אדם עגלים ישקון? אלה שזבחו אדם, היינו שרצחו את המלך על שעבד את העגלים, איך הם עצמם ישקון את העגלים? הלא אחר שבאתם לישק את העגלים מבואר כי זבחתם אדם ורצחתם בחנם?:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת כתבונם. כמו כתבונתם:

ג לָכֵן יִהְיוּ כַּעֲנַן־בֹּקֶר וְכַטַּל מַשְׁכִּים הֹלֵךְ כְּמֹץ יְסֹעֵר מִגֹּרֶן וּכְעָשָׁן מֵאֲרֻבָּה׃

רַשִׁ״י וכטל משכים הולך. וקטלא דמוהי פסיק: כמוץ יסוער מגורן. כמוצא דנשבה רוח מאידרא: יסוער. אשר סערה תשאנו:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן בְּכֵן יְהוֹן כַּעֲנַן צַפְרָא וּכְטַלָא דְמוֹהִי פְסִיק כְּמוֹצָא דְנָשְׁבָה רוּחַ מֵאִדְרָא וְכִתְנָנָא מִכֵּוַת נוּרָא:
אִבְּן עֶזְרָא לכן - על כן לא יעמדו. משכים - פירשתיו כי בחם השמש לא ימצא. כמוץ - התבן הדק עם רוח סערה והיה ראוי להיות יסוער בפתח גדול והנה היא מלה זרה בדקדוק.
מְצוּדַת דָּוִד לכן. לזאת יהיו כלים מהר כענן בוקר שהולך לו מהרה וכטל המשכים ללכת בזרוח השמש כי אז נפסק בשעה אחת: כמוץ. כמו מוץ התבואה הפורח מן הגורן ע״י רוח סערה וכמו העשן הממהר לעלות דרך ארובה:
מְצוּדַת צִיּוֹן כמוץ. הוא פסולת התבואה כמו אם כמוץ (תהלים א): יסוער. מל׳ רוח סערה: מגרן. הוא מקום התבואה: מארובה. כן יקרא החלון אשר ממעל בתקרת הבית כמו וארובות השמים (בראשית ז):
מַלְבִּי״ם לכן יהיו כענן בקר, לענין שימנע מאתם טובה וברכה אמר שיהיו דומים כענן בקר שנדמה שהוא ענן מביא גשמי ברכה והוא כלה והולך לו, וגם יהיו כטל משכים הולך שגם אם יקבל איזה טוב לא יאריך רק כטל שבין לילה היה ובבקר חלף הלך, ונגד שחוץ מזה עוד יביא עליהם רע בפועל ויגלם לגולה, יהיו תחלה כמוץ יסער מגורן שנושא את המוץ והדגן נשאר, כן יגלו הרשעים והטובים ישארו, ואח"כ יהיו כעשן יסוער מארובה שהרוח נושא את הכל כן יגלה את כולם:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת יסער. מבנין מפעל כמו יסוער: מארבה. המלון הפתוח למעלה:

ד וְאָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וֵאלֹהִים זוּלָתִי לֹא תֵדָע וּמוֹשִׁיעַ אַיִן בִּלְתִּי׃

רַשִׁ״י ואנכי ה' אלהיך. ולא היה לך למרוד בי:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲנָא יְיָ אֱלָהָךְ דְאַסַקְתָּךְ מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם וֶאֱלָהָא בַּר מִנִי לָא תֵדָע וּפָרִיק לֵית אֶלָא אֲנָא:
אִבְּן עֶזְרָא ואנכי - הטעם איך שבת לנשוק לעגל שלא יושיע ולא ישביע והנחת אלהיך מימים קדמונים שהושיעך וידע כל צרכיך, כדרך יודע צדיק.
מְצוּדַת דָּוִד ואנכי. ר״ל ראויים הם לכליון כי הלא אנכי ה׳ אלהיך מעת הוצאתיך מארץ מצרים כי אז קבלתם אותי לאלוה ומהראוי שלא תדע אלהים זולתי הואיל ואין מושיע בלתי:
מְצוּדַת צִיּוֹן זולתי. בלתי ענינם אחד כמו בלעדי:
מַלְבִּי״ם ואנכי ה' אלהיך, נגד מ"ש שאין ה' משגיח עליהם בעצמו וצריכים לאמצעי בינו ובין ה' כמ"ש ובנביא העלה ה' את ישראל ממצרים, וע"כ שמו להם את העגלים לאמצעי מובילי השפע, משיב להם הלא אנכי ה' אלהיך מארץ מצרים הלא משם הוצאתי אתכם בלא אמצעי, ואז אלהים זולתי לא תדע ר"ל לא שימצא אלהים זולתי שני לי. ואף מושיע אין בלתי שלא נמצא מושיע שליח מאתי להושיע כי הושעתי אתכם בעצמי בלא אמצעי:

ה אֲנִי יְדַעְתִּיךָ בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ תַּלְאֻבוֹת׃

רַשִׁ״י אני ידעתיך. נתתי לב לדעת צרכך וספקתיך: תלאובות. אין לו דמיון ופתרונו לפי עניינו תל שאובין בו כל טובה ואין מוצאין:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן אֲנָא סוֹפְקֵית צוֹרְכֵיכוֹן בְּמַדְבְּרָא בְּאַרְעָא דַהֲוֵיתוּן תָּאֲבִין בָּהּ לְכָל מִדָעַם:
אִבְּן עֶזְרָא אני, תלאובות - ארץ ציה וצמא וככה בלשון ישמעאל ולהיותו כל תלאות בו, דרך דרש ולא דרך פשט.
מְצוּדַת דָּוִד אני ידעתיך. נתתי לבי לדעת צרכך במדבר ולהזמין לך וכאומר הואיל ומתחלה ועד סוף השגחתי עליך ופנית לעבודת כוכבים לכן ראוי אתה לכליון: בארץ תלאובת. כפל הדבר במ״ש:
מְצוּדַת צִיּוֹן תלאובות. ענין צמאון ואין לו דמיון ויתכן שהוא כמו תל אובת ר״ל תל שחואבים בו לכל דבר כי לא ימצא שם מה:
מַלְבִּי״ם אני, וגם במדבר אחר שהוצאתיך ממצרים אני ידעתיך בהשגחתי וידיעתי למלאת כל מחסורכם בארץ תלאבות, שלא היה אפשר שתתקיימו רק ע"י נסים מתמידים מהמן והבאר ועמוד ענן שהיו כולם רק מאתי, כי הנסים יהיו מהאל לבדו:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת תלאובות. ארץ תאבה וצמאה, ושרשו אבה, ומזה אביון התאב לכל דבר, ונבנה עם הלמ"ד לאב, כמו לקח קח, לאום אום, לאט אט, בחנפי לעגי מעוג, וכן לבנה מן בנה, לבוש מן בושה (שבת דף ע"ז) , מלעיבים במלאכי אלהים מן תועבה, ובתשלומו הוסיפו התי"ו למשקל השם:

ו כְּמַרְעִיתָם וַיִּשְׂבָּעוּ שָׂבְעוּ וַיָּרָם לִבָּם עַל־כֵּן שְׁכֵחוּנִי׃

רַשִׁ״י כמרעיתם. כאשר באו לארץ מרעית' והיו שבעי' אז: שבעו וירם לבם. כמו וירם במטה (שמות ז׳:כ׳) לשון מרים דבר אחר וירם בכאן ויגבה הוא עצמו:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן כַּד זַנְתִּנוּן סְבַעוּ מִסְבַּע וְרָאֵם לִבְּהוֹן עַל כֵּן שְׁבַקוּ לְהוֹן יַת פּוּלְחָנִי:
אִבְּן עֶזְרָא כמרעיתם - יספר הנביא הטובות שעשה השם עם אבותיהם, בבואם מהמדבר אל ארץ כנען.
מְצוּדַת דָּוִד כמרעיתם. כאשר באו אל מקום מרעיתם היא א״י נשבעו שם בטובה וכאשר נשבעו רם לבבם ולכן שכחו בי:
מְצוּדַת צִיּוֹן כמרעיתם. מל׳ מרעה:
מַלְבִּי״ם כמרעיתם, רק אחר שהבאתים מן המדבר לארץ מושב ושם מצאו מרעה וישבעו, ועל ידי ששבעו ע"כ וירם לבם, על כן שכחוני. כמ"ש ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת כמרעיתם. כאשר באו לארץ מרעיתם מלת בארץ שבפסוק הקודם נמשך לפה ונוסף כ"ף הזמן:

ז וָאֱהִי לָהֶם כְּמוֹ־שָׁחַל כְּנָמֵר עַל־דֶּרֶךְ אָשׁוּר׃

רַשִׁ״י על דרך אשור. כל אשור שבמקרא דגש וזה רפי שאינו שם מקום אלא אארוב ואשקוד כמו אשורנו ולא קרוב (במדבר כד):
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַהֲוָה מֵימְרִי לְהוֹן כְּלַיְתָא כְּנִמְרָא כָּמָן עַל שְׁבִילָא:
אִבְּן עֶזְרָא ואהי - פועל עבר על הרעות שהביא השם עליהם. אשור - תואר, כמו עצום שילכו אשורי אדם בו ועוד.
מְצוּדַת דָּוִד ואהי. לכן אהיה למולם כשחל הטורף טרף: כנמר. כמו הנמר הצופה ומביט בדרך למצוא טרף כן אראה אני להסתכל בדרך מהלכם להכשילם ולאבדם:
מְצוּדַת צִיּוֹן ואהי. כמו ואהיה: שחל. שם משמות האריה: כנמר. שם חיה: אשור. ענין הבטה וראיה כמו אשורנו ולא קרוב (במדבר כ״ד:י״ז):
מַלְבִּי״ם ואהי להם כמו שחל, ר"ל טובת האל שכחו וכפרו בטובותיו, אבל הרעה הבאה עליהם הם מיחסים אותה אל ה' עד שה' נדמה בעיניהם כחיה רעה הטורפת, כשחל וכנמר כדוב וכלביא. וחשב ארבעה אלה נגד ארבע מלכיות שהשחיתו אותם, והשחל הוא מלכות בבל ואשרו, שכן דניאל ראה קדמיתא כאריה (וכמ"ש למעלה בפסוק ה' כאריה ישאג), והנמר הוא מלכות יון, ועז"א כנמר על דרך אשור שהוא בא על דרך א"י כי הוא לא הגלה אותם מארצם, וכמ"ש נמר שוקד על עריהם:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת אשור. שרשו שור שהיא הבטה מרחוק, והא' מדבר בעדו:

ח אֶפְגְּשֵׁם כְּדֹב שַׁכּוּל וְאֶקְרַע סְגוֹר לִבָּם וְאֹכְלֵם שָׁם כְּלָבִיא חַיַּת הַשָּׂדֶה תְּבַקְּעֵם׃

רַשִׁ״י כדוב שכול. כמו שוכל כאשר תאמר חנון ורחום כך שכול כלומר כלו לבוש שכולים ומוכן לשכל אנשים: ואקרע סגור לבם. כדרך הדוב אוחז צפרניו בחזה וקורע עד הלב ל"א סגור לבם את לבם הסגור מלהבין לשוב אלי:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן עֲרַע מֵימְרִי בְהוֹן כְּדוֹב מַתְכַּל וְתַבְרֵית רְשַׁע לִבְּהוֹן וּקְטַלְתִּנוּן תַּמָן כִּבְנֵי אַרְיְוָן כְּחֵוַת שִׁנָא דִמְבַזְעָא שֵׁצֵתִינוּן:
אִבְּן עֶזְרָא אפגשם כדוב שכול - יש אומרים: שנהרגו בניו, או הוא תואר יוצא. וטעם חית השדה – אני אכלה קצתם בדבר וברעב, וחית השדה תבקע קצתם.
מְצוּדַת דָּוִד אפגשם. אפגוש בהם להרע להם כדוב השכול מבניו שדרכו להזיק את כל מי שיפגוש: סגור לבם. לפי שהמשילו לדוב אמר לשון הנופל בו שקורע עד הלב הסגור תחת החזה: ואוכלם שם. במקום שאמצאם אוכלם כלביא: חית השדה. הכ״ף של כלביא משמשת בשתים ור״ל אהיה כחית השדה אשר תבקעם כלומר הרגילים לבקעות:
מְצוּדַת צִיּוֹן אפגשם. ענין פגיעה: כדוב. שם חיה: שכול. מי שבניו מתים קרוי שכול כמו ואני כאשר שכולתי שכלתי (בראשית מ״ג:י״ד): כלביא. שם משמות האריה: תבקעם. מל׳ בקיעה:
מַלְבִּי״ם אפגשם כדוב שכול, היא החיה השנית שראה דניאל דמיא לדוב שהוא מלכות מדי. ואז ואקרע סגור לבם בימי המן, שאז פתחו את לבבם ושבו בתשובה, ואוכלם שם כלביא, בגלות אדום שהיא החיה הרביעית אשר אכלה ומדקה ושארא ברגלה רפסה, ר"ל שבימי כל הגליות האלה נדמה להם שאני הטורף אותם ובאמת הוא טעות כי חית השדה תבקעם, שע"י שהסתרתי פני מהם באים עליהם חית השדה ומבקעים אותם:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת ואכלם שם. מצייר בהדרגה, תחלה אורב על דרך ושר מרחוק, ואח"כ אפגשם, ואח"כ אוכלם שם בעריהם לא על דרך. והלביא, יש לו גורים והוא מחנק ללבאותיו ואוכל הכל עם לבאותיו:

ט שִׁחֶתְךָ יִשְׂרָאֵל כִּי־בִי בְעֶזְרֶךָ׃

רַשִׁ״י שחתך ישראל. חבלת עצמך ישראל כי בי פשעת מרדת בעזרך ומקרא קצר הוא זה והמבין בלשון המקרא מיושב הוא על הלב: כי בי. כי בי היה המרד אשר מרדת וא"ת מה איכפת לך בעזרך מרדת כשמרדת בי:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן כַּד מְחַבְּלִין אַתּוּן בֵּית יִשְׂרָאֵל עוֹבָדֵיכוֹן שִׁלְטִין בְּכוֹן עַמְמַיָא וְכַד תַּיְבוּן אַתּוּן לְאוֹרַיְתָא מֵימְרִי הֲוָה בְּסַעְדְכוֹן:
אִבְּן עֶזְרָא שחתך, כי בי - ניחום כמו יצר שהוא בעזרך.
מְצוּדַת דָּוִד שחתך ישראל. אתה ישראל חבלת בעצמך כי בי תלוי עזרך ולמה לא פנית אלי:
מְצוּדַת צִיּוֹן בעזרך. הבי״ת נוספת וכן ומצנפת בד יצנוף (ויקרא י) ות״א ומצנפתא:
מַלְבִּי״ם שחתך ישראל, מה שאתה ישראל נשחת מביתו שדי לא אני העושה זאת רק הוא שחתך, ע"י שאתה משחית דרכך זה הוא המשחית אותך ואתה משחית א"ע: כי בי, מה שאתה חושב כי שחתך תלוי בי, הוא מצד שהייתי בעזרך, ועי"כ כשהחלותי להסתיר פני ממך ושלא לעזור אותך אתה נשחת, ואני הסבה לזה בשב ואל תעשה לא בקום ועשה:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת שחתך. י"ל נגד מ"ש אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה' מגן עזרך, אמר עתה מה שאתה נושע בי שאני מגן עזרך אינו אשריך רק שחתך, ולכן קצר המליצה כי סמך על הלשון שנמצא בתורה:

י אֱהִי מַלְכְּךָ אֵפוֹא וְיוֹשִׁיעֲךָ בְּכָל־עָרֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ אֲשֶׁר אָמַרְתָּ תְּנָה־לִּי מֶלֶךְ וְשָׂרִים׃

רַשִׁ״י אהי מלכך איפוא. י"ת איה מלכך ואני אומר אינו צריך לעקרו ממשמעותו אהי עומד מנגד לראות איפא מלכך שאעשה עצמי רואה מה אחריתך איפא מושיעך:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן אָן מַלְכֵּךְ כְּעַן וְיִפְרְקִנָךְ בְּכָל קִרְוָךְ וְדִינָךְ דְאַתְּ אֲמַרְתְּ מַנֵי עֲלֵי מְלַךְ וְשִׁלְטוֹן:
אִבְּן עֶזְרָא אהי - יש אומרים: הפוך כמו איה. והנכון: כאומרו: אהי מלכך איפוא הוא. יושיעך - מידי ומיד החיות. ושופטיך - הטעם כפול.
מְצוּדַת דָּוִד אהי. ר״ל אני אהיה עומד ומתקיים לעד אבל מלכך שהעמדתי לך אפוא הוא וכי יושיעך בכל עריך שבא האויב עליהן: ושופטיך. גם שופטיך איפוא הם אשר שאלת בימי שמואל הנביא ליתן לך מלך ושרים מה תועלת בהם אם אינך פונה אלי:
מְצוּדַת צִיּוֹן אהי. אהיה בהויתו ואתקיים ודוגמתו ויהי ריב ומדון ישא (חבקוק א׳:ג׳): אפוא. איה פה:
מַלְבִּי״ם אהי מלכך ר"ל הלא שחתך בא מצד שאין לך מלך שע"י שמרדו בהושע והלשינו אותו למלך אשור עי"כ נשחתו (כנ"ל סימן י') , אומר וכי אני אהיה מלכך? להגן בעדך בפני מלך אשור, אפוא ויושיעך בכל עריך, שיעורו אפוא בכל עריך ושופטיך ויושיעך, בקש בכל עריך ובכל שופטיך אפוא נמצא המלך שיושיעך. אשר אמרת תנה לי מלך ושרים, ר"ל כי בימים קדמונים בימי השופטים היה ה' מלכם בראשם ומושיעם כמו שהיה בימי שמואל ואז התקבצו ויבקשו להם מלך כי מאסו במלכות שמים כמו שהתרעם עליהם שמואל ע"ז, וה' א"ל כי לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלוך עליהם, כי תחלה היו תחת השגחת ה' למעלה מן הטבע והם בקשו להתנהג בדרך הטבע כמו שפרשתי שם באורך, וע"כ אמר להם איך תבקש עתה שאני אהיה המלך שלך, הלא מאסת במלכותי בחרת לך מלך שיושיעך בדרך מלחמה, ואמרת תנה לי מלך ושרים, וא"כ איה הוא שיושיעך:

יא אֶתֶּן־לְךָ מֶלֶךְ בְּאַפִּי וְאֶקַּח בְּעֶבְרָתִי׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן אֲמַן עֲלָךְ מַלְכָּא בְּרוּגְזִי וְאַעְדֵיתִי בְּחֶמְתִי:
אִבְּן עֶזְרָא אתן לך מלך - כשאול שאמר הנביא: כי אותי מאסו ממלוך עליהם, עתה אקחנו בעברתי:
מְצוּדַת דָּוִד אתן וגו׳. ר״ל כמו מה שנתתי לך מלך היה באפי כי היה רע בעיני ה׳ על ששאלו להם מלך כמ״ש בש״א: ואקח. וכ״כ לקחתיו מן העולם בעברתי כי שאול המלך הראשון מת במלחמה בקצרות שנים:
מְצוּדַת צִיּוֹן בעברתי. מל׳ עברה וזעם:
מַלְבִּי״ם אתן, בעת שנתתי לך מלך בימי שמואל היה באפי, כי ידעתי שסופכם להתחלק, ולעבוד את העגלים והיה זה שלא ברצוני. ואקח בעברתי, שהושע שהיה המלך האחרון היה טוב מן המלכים אשר לפניו ולא היה ראוי שיענש מצד מעשיו רק זה היה מצד העברה הכוללת, ע"י שהיה לי עברה על הכלל (שזה גדר שם עברה) לקחתיו מכם הגם שלא חרה אפי עליו:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת באפי, בעברתי. האף הוא הקצף נגד החוטא, והעברה הוא הקצף הכללי שע"י קצפו יעבר הגבול לכעוס על הכלל גם הבלתי חוטא:

יב צָרוּר עֲוֺן אֶפְרָיִם צְפוּנָה חַטָּאתוֹ׃

רַשִׁ״י צרור עון אפרים. לא ויתרתי עליו צפון הוא אתי:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן בְּגִנְזִין חוֹבֵי בֵּית אֶפְרַיִם נְטִירִין לְאִתְפְּרָעָה כָּל חוֹבֵיהוֹן:
אִבְּן עֶזְרָא צרור - הוא בלבי לא אשכחנו, כאשר שכחוני הכתוב למעלה.
מְצוּדַת דָּוִד צרור. אל תחשבו ששכחתי עון אפרים כי צרור הוא בקשר מעולה וחטאתו צפונה אצלי לשמרם עד שתתמלא הסאה:
מְצוּדַת צִיּוֹן צרור. ענין קשירה כמו צרור כספו (בראשית מב): צפונה. ענין הטמנה כמו יצפון לצדיק (משלי יג):
מַלְבִּי״ם צרור, ר"ל אפרים אינו עוזב את עונותיו רק עונו צרור אצלו וחטאתו צפונה, והוא שומר אותם ואינו רוצה לעזבם ולשוב בתשובה:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת צרור עון, צפונה חטאתו. הצרור הוא בדבר אחר כמו צרורות בשמלותם. והצפון הוא השמירה ע"י שהוצג הדבר מן הצד במקום, שאין רואים, והעון מציין עוות המחשבה, והוא הצרור תוך המעשה כצורר דבר בדבר, ומוסיף שגם חטאתו שהוא המעשה צפונה ושמורה:

יג חֶבְלֵי יוֹלֵדָה יָבֹאוּ לוֹ הוּא־בֵן לֹא חָכָם כִּי־עֵת לֹא־יַעֲמֹד בְּמִשְׁבַּר בָּנִים׃

רַשִׁ״י כי עת. צרה באה לו אשר לא יוכל לעמוד ולהתקיים: במשבר בנים. שהיולדת יושבת עליו לילד ובלע"ז קורין למשבר שיל"א: במשבר בנים. כמשבר העשוי ללידת בנים:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן עָקָא וְזִיעַ כְּחֶבְלִין עַל יַלְדָה יֵיתוּן עֲלוֹהִי הוּא בַר דְאִתְרַבֵּי וְלָא חַכִּים לְמִידַע דְחַלְתִּי אֲרֵי כְעַן אַיְתֵי עֲלוֹהִי עָקָא כְּאִתְּתָא דְיָתְבָה עַל מַתְבְּרָא וְחֵיל לֵית לָהּ לְמֵילָד:
אִבְּן עֶזְרָא חבלי - והבן שיוליד ידעתי כי סכל יהיה כאבותיו ולא חכם, על כן עת לא יעמוד במשבר בנים, כי מיד ימות.
מְצוּדַת דָּוִד חבלי יולדה. מכאובות יבואו עליו כחבלי יולדה: הוא בן לא חכם. לראות את הנולד אשר תגיע העת אשר לא יוכל עמוד כשישב על המשבר להוליד בנים ר״ל בעת הגמול כאשר תתמלא הסאה ולפי שהמשילו לאשה יולדת אמר לשון הנופל בה:
מְצוּדַת צִיּוֹן חבלי. כן יקראו מכאובי היולדת וכן תזעק בחבליה (ישעיהו כ״ו:י״ז): במשבר. הוא מקום מושב היולדת כשכורעת ללדת וכן כי באו בנים עד משבר (שם לז):
מַלְבִּי״ם חבלי יולדה יבואו לו, ממשיל את החבלים והצירים שבאו על האומה כחבלים הבאים ליולדה, שכל שיתרבו החבלים והצירים תגדל התקוה, כי תמלט את הולד מבטן המלאה ויופסקו החבלים. וכבר אמר כמליצה זאת (ישעיהו ל״ז:ג׳) כי באו בנים עד משבר וכח אין ללידה, שר"ל שלפי רוב החבלים נדמה שהבנים אשר בבטנה באו עד המשבר וקרובים להולד רק שהיולדה אין לה כח להוציא הבנים מרחמה ולהולידם. והנמשל שכבר רבו הצרות והחבלים עד שידמה שהגיע הזמן שיצאו בני האומה מן המצר ויולדו להיות עם נושע בה' שזה ציור לידת האומה, רק שהיולדה חסר לה הכח העצמי שבו תדחה הטבע את העובר לחוץ, היינו שחסר לה המצות והמע"ט שעל ידם יולד העם להיות בני אל חי, ופה ימליץ שאחר שבאו להאומה חבלי יולדה, הבן אשר בבטן אינו חכם, כיתר הבנים שיש להם חכמה לצאת מן הבטן בעת הלידה ולעמוד על המשבר ששם יעמדו הבנים בעת הלידה ושם יושעו לצאת ולהולד, וז"ש הוא בן לא חכם, כי עת שהגם שהגיע העת ורגע של הלידה, והיה לו לצאת ולעמוד על המשבר ולהולד, אבל הוא לא יעמד במשבר ששם יולדו בנים ויצאו מרחם, כי ע"י שאינו חכם לא השכיל לצאת בעת הלידה ולעמוד על המשבר ונשאר כנפל בבטן אמו, והמליצה שאז היה העת שתולד האומה ותתחדש, כי כבר היה להם חבלי יולדה מרוב הצרות, רק שלא עמדו על המשבר היינו שישובו בתשובה שזה הדרך אל הלידה, וע"כ הקדים מ"ש צרור עון אפרים, שמציין את העון כדמים המותריים הצרורים בבטן המלאה ואין מניחים את הולד להולד, וכן העון והחטאת הצרור וצפון אתם עכבום מלעשות תשובה ולהולד, הגם שהיה כמו הרה תקריב ללדת תחיל תזעק בחבליה:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת חבלי יולדה. בא הציור שהחבלים ביולדה מעוררים תקות ההמלטה והישועה, כמו (ישעיה כ"ו י"ז, מיכה ה' ג' ד' ט') : במשבר. סמוך, משבר של בנים, שהבנים נולדים על ידו:

יד מִיַּד שְׁאוֹל אֶפְדֵּם מִמָּוֶת אֶגְאָלֵם אֱהִי דְבָרֶיךָ מָוֶת אֱהִי קָטָבְךָ שְׁאוֹל נֹחַם יִסָּתֵר מֵעֵינָי׃

רַשִׁ״י מיד שאול אפדם. אני הוא שהייתי פודם מיד שאול וגואלם ממות אבל עתה אהי דבריך מות אשים עצמי לדבר עליך דברי מות: אהי. קוטב עליך גזרת שאול: נוחם יסתר מעיני. לא אנחם על הרעה הזאת, נוחם לשון ניחום והמ"ם משורש התיבה כמו מ"ם של נועם שהרי הטע' למעלה והחי"ת נקוד פתח ואם היה לשון נח והמ"ם משמש בו לשון רבים היה טעמו תחת החי"ת ונקודה קמץ נוחם רוחם:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן בֵּית יִשְׂרָאֵל מִיַד קְטוֹל פְּרַקְתִּנוּן וּמִמְחַבְּלָא שֵׁזִבְתִּנוּן כְּעַן יְהֵי מֵימְרִי בְּהוֹן לִקְטוֹל וּפִתְגָמִי לְחַבָּלָא עַל דַעֲבַרוּ עַל אוֹרַיְתִי אֲסַלֵק שְׁכִנְתִּי מִנְהוֹן:
אִבְּן עֶזְרָא מיד שאול - הייתי פודה אבותיך עתה אני אהיה דבר המות שלך, גם אהי קטבך. והעד מדבר באפל יהלך מקטב כטעם הכרתה. ויש אומרים: כי אהי כמו איה שאמרו: כרתנו ברית את מות. נוחם - שם, מגזרת וינחם ה' והטעם שלא אנחם.
מְצוּדַת דָּוִד מיד שאול אפדם. הנה מעולם פדיתים מן השאול וגאלתים מן המות אבל כשתתמלא הסאה אהיה אני מדבר עליך דברי מות אהיה אני מכריחך לרדת שאולה: נחם יסתר מעיני. ר״ל עד הנה נחמתי על הרעה אבל מאז יהיה התנחומין נסתר מעיני כי לא אנחם עוד:
מְצוּדַת צִיּוֹן קטבך. ענין כריתה וכן מקטב ישוד צהרים (תהילים צ״א:ו׳): נחם. מלשון תנחומין:
מַלְבִּי״ם מיד, מפרש מ"ש שהיה להם אז העת להולד, כי אני חשבתי אשר מיד שאול אפדם שיעשו תשובה ע"י רוב הצרות וחבלי יולדה ובזה אפדם מיד מלך אשור, ואגאלם ממות, ומשל השאול הוא הגלות, ומשל המות הוא ההרג שהרג בם, שחשב ה' שיצילם שלא יגלם מן הארץ וגם שלא יהרוג בם הרג רב, ובזה יולדו מחדש, אבל הם לא עמדו על המשבר ולא עשו תשובה, ועתה אהי דבריך מות, מסב פניו אל המות והשאול, וידבר אליו בנוכח, עתה לא די שלא פדיתי אותם מידך, כי אני אהיה מעתה הדבר שלך אתה מות! הדבר שהוא השליח שאתה שולח להמית אהיה אנכי, ר"ל אהיה השליח שלך להמיתם ולכלותם. ואהי קטבך שאול, אתה שאול! הקטב מרירי שלך שאתה מכלה בם אנשים, אהיה אנכי, ר"ל אהיה השליח שלך להגלותם, ר"ל שלא לבד שלא אפדם כי לא עשו תשובה, עוד אכלם במות ואגלם מארצם בהשגחתי ואהיה מסייע לזה, נוחם יסתר מעיני, ר"ל כי הנוחם והחרטה שהיא הסבה תמיד להשיב את הגזרה הרעה, שע"י הנוחם ישיב חמה, ר"ל שע"י שיתנחמו העם על מעשיהם וישובו בתשובה ינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות, עתה יסתר נוחם ולא יבא נגד עיני, כי העם אין מתנחמים ומתחרטים על מעשיהם ואני לא אנחם על הרעה:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת שאול, מות, אפדם, אגאלם. השאול מציין הבור העמוק שא"א לצאת משם, ולפעמים יצייר השאול אחר המות והוא הקבר, ולפעמים יצוייר בו עודו בחיים, כמו מימי שלג שאול חטאו (איוב כ"ד, י"ט) נבלעם כשאול חיים (משלי א׳:י״ב) לפירושי. ובזה מדבר פה שהקדים שאול למות, ומצייר את הגלות, ויש הבדל בין גאולה ופדיה, שהגאולה מציין גם הקורבה ושהוא גואלו הקרוב אליו, כמ"ש (ישעיה ל"ה ובכ"מ) והוא מוסיף על הפדיה שמיד המות יגאלם מצד קורבתו אליהם ויקר בעיני ה' המותה לקרוביו: דבריך. מענין דבר, ומות הוא שם הקריאה, אתה מות, כמו מדבר באופל יהלוך מקטב ישוד צהרים, וקטב שם רוח ואויר הממית, כמו קטב מרירי, והוא נמצא בשאול ומעמקי אדמה ששם ימצא אויר פחמי ארסי: נחם. שם המופשט של ההתנחמות והחרטה, והמליץ ימתיק במליצתו גם שיתוף תנחומין שהוא נמצא בין אחים, האח ינחם את אחיו, ובשם אחים ימתיק שיתוף מלת אחו, כמו ישגא אחו בלא מים (איוב ה') על שגדלים כאחים כולם בשורש אחד, ולכן תפס במליצתו מלת יפריא, והאחים גדלים על מים, והרוח החם הבא ממדבר ציה מיבש הלחות והאחו, ועפ"י השקפה זו תפס המליצה שהרוח יבוש מקורו, וכ"ז מגדיל ציורי המליץ בהשתלשלות הרעיונות ושתופיהם בהתנשאות כח המליצה: (טו) ויבוש מקורו ויחרב מעינו . המקור הוא במעמקי האדמה, וממנו יבעו המים אל המעין, כמ"ש משלי (כ"ה כ"ו), ויש הבדל בין יבש ובין חרב, שהיבש הוא לגמרי, וחרב יהיה גם בהיותו לח קצת (כמ"ש בכ"מ), ומצייר שהמקור הוא יבש לגמרי כי אם יהיה בו עוד לחלוחית יטיף אל המעין, ועי"כ חרב המעין ומתחיל להתיבש כי לא יזל אליו מים מן המקור :

טו כִּי הוּא בֵּן אַחִים יַפְרִיא יָבוֹא קָדִים רוּחַ יְהוָה מִמִּדְבָּר עֹלֶה וְיֵבוֹשׁ מְקוֹרוֹ וְיֶחֱרַב מַעְיָנוֹ הוּא יִשְׁסֶה אוֹצַר כָּל־כְּלִי חֶמְדָּה׃

רַשִׁ״י כי הוא בין אחים יפריא. ת"י ארי אינון מתקריין בנין ועובדין מקלקלין אסגיאו אחים ל' דבר רע כמו (יחזקאל כ״א:כ׳) את עשויה לברק ואמר אח אל כל תועבות (שם ז): יפריא. לשון פורה ראש ולענה (דברים כ״ט:י״ז) ואני אומר אחים לשון ותרענה באחו (בראשית מ״א:ב׳) בין אחים יפריא מפריח וצומח באחו בין אחים בין הגדל בפלגי מים אשר תמיד יפריא ולפי שדימהו לאחו הוא אומר יבא קדים ויבוש מקורו, ד"א כי הוא בין אחים יפריא ירבעם הוא בן שהפריא אחוותן של ישראל על ידו נחלקו לשני ממלכות יפריא לשון פרא אדם: יבוא קדים. מלך תקיף כרוח קידומא במימרא דה' מאורח מדברא יסק: הוא ישסה. אותו המלך ישסה אוצרות כל כלי חמדתו:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן אֲרֵי אִינוּן מִתְקְרָן בְּנִין וְעוֹבָדִין מְקַלְקְלִין אַסְגִיאוּ כְּעַן אַיְתֵי עֲלֵיהוֹן מְלַךְ תַּקִיף כְּרוּחַ קִדוּמָא בְּמֵימְרָא דַייָ מֵאוֹרַח מַדְבְּרָא יִסַק וְיֶחֱרַב בֵּית גִנְזוֹהִי וְיִצְרֵי קִרְיַת מַלְכוּתֵיהּ הוּא יִבּוֹז אוֹצְרִין כָּל מָנֵי חֶמְדָתָא:
אִבְּן עֶזְרָא כי הוא בין אחים - מגזרת באחו. יפריא - כמו יפרה החליא, כמו החלה, והטעם: דרך משל כאשר הזכיר במרעיתם ספר איך יהרגם השם ויכריתם. ויבוש - כמו: וייבש, או כמשמעו, שיכזבו מימיו. וטעם זה הרוח, משל לאויב שהוא ישסה.
מְצוּדַת דָּוִד כי הוא. כי מתחלה היה אפרים מגדל פרי בין האחים ר״ל שהיה גדול וחשוב בין האחים כמ״ש ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו (בראשי׳ מח): יבוא קדים. עתה משחטא בעגלי הזהב יבוא רוח קדים רוח חזק הבא מה׳ העולה מן המדבר שאין שם דבר לעכב חוזק נשיבת הרוח והרוח הזה ייבש המקור ויחרב המעין ועל שאמר דבריו במשל יפרש לומר הוא ר״ל הרוח הזה והוא אשור ישלול האוצר של כל כלי חמדה:
מְצוּדַת צִיּוֹן יפריא. מל׳ פרי: ויבוש. מל׳ יבשות: מקורו. הוא המעיין: ויחרב. מל׳ חורב ויובש: ישסה. ענין בזה ושלל כמו ומשנאינו שסו למו (שם מד):
מַלְבִּי״ם כי הוא בין אחים יפריא, מוסב על הנוחם, הוא, הנוחם, לא ישא פרי רק בין אחים, בעת שישראל אחים ומתחברים זל"ז אז היה אפשרות אל הנוחם, והוא כי כבר התבאר שבימי הושע בן אלה הזניחו את עבודת העגלים, ובטלו את הפרדיסאות שהושיב ירבעם שלא יעלו ישראל לרגל, רק שהיו כתות שחלקו עליו מטעם זה והלשינוהו למלך אשור (כנ"ל ח' ד', י' ב' ז') וכן מבואר בדה"ב ל' שחזקיה שלח שלוחים אל השבטים שישובו אל ה' והיו משחקים עליהם ומקצתם נכנעו ויבואו לירושלים, הרי היו ביניהם אז שתי כתות, ועי"ז לא הפריא שם הנוחם פריו ולא שבו כולם בתשובה, וגם ה' לא נחם על הרעה, ועי"כ יבא קדים עי"ז יבא עליהם מלך אשור שבא אז עליהם מצד מזרח מעבר הירדן והלך דרך המדבר, והוא רוח ה' שה' שלחו עליהם ממדבר עולה עליהם, יבוש מקורו כי הוא החריב את הארץ ששם היה מקור ישראל, ועי"ז יחרב מעינו המעין הנמשך מן המקור שעי"כ התפזרו לארבע רוחות השמי' וחרבו מימי שפעם וקיומם והצלחתם, הוא ישסה אוצר, גם הוא הרוח הזה, ישסה כל אוצרותם וכל כלי חמדתם, ואין להם תקוה עוד כי אבדו ונדחו בעונם:

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.