א
לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינוֹת מִזְמוֹר לְדָוִד׃
רַשִׁ״י
למנצח בנגינות. מזמור זה יסד דוד שיאמרוהו בני לוי המנצחין בנגינות בשיר על הדוכן, לשון נצוח נופל במתחזקים בעבודה כענין שנא' (עזרא ג׳:ח׳) יעמדו הלוים מבן עשרים שנה ומעלה לנצח על מלאכת בית ה':
אִבְּן עֶזְרָא
למנצח בנגינות - אמר הגאון: כי זה המזמור לדוד ונתנו לאחד מן המשוררים לנגן אותו תמיד, כמו לנצח. ואחרים אמרו: כי המנצח הוא הפקיד שהוא שר על המנגנים כמו ומנצחים עליהם, וזהו הנכון ונפתח למ"ד למנצח בעבור היותו ידוע. וטעם בנגינות – שיש לו שתי נעימות. ויש אומרים: כלי שיר נקרא נגינות. ולפי דעתי: שהיו בישראל נגינות ושירות על נעימות רבות. וטעם בנגינות – שהיה תחלת שיר והנה נכתב עם זה המזמור הניגון וככה למעלות והמעלות ועל עלמות ועל אילת השחר ועל יונת אלם ועל מחלת.
מְצוּדַת דָּוִד
למנצח. ר״ל המזמור הזה של דוד נמסר לבן לוי המנצח לנגנו בנגון בבית המקדש:
מְצוּדַת צִיּוֹן
למנצח. בעלי השיר יקראו מנצחים כי דרכם לנצח זה את זה בהרמת הקול ובהכרעתו: בנגינות. מלשון נגינה וזמר העשוי בהכרעת הקול:
ב
בְּקָרְאִי עֲנֵנִי אֱלֹהֵי צִדְקִי בַּצָּר הִרְחַבְתָּ לִּי חָנֵּנִי וּשְׁמַע תְּפִלָּתִי׃
רַשִׁ״י
בצר הרחבת לי. בימים שעברו עלי ומעתה חנני ושמע תפלתי:
אִבְּן עֶזְרָא
בקראי - וטעם אלהי צדקי – אתה הסבה הראשונה להראות צדקי. ובצר - שם דבר, כמו: בצר לי.
מְצוּדַת דָּוִד
בקראי. בעת אקרא לך ענני: אלהי צדקי. אתה אלהי העושה עמדי צדקה הלא מעולם כשהייתי בצר ובדוחק העמדתני במרחב לכן גם עתה חנני:
ג
בְּנֵי אִישׁ עַד־מֶה כְבוֹדִי לִכְלִמָּה תֶּאֱהָבוּן רִיק תְּבַקְשׁוּ כָזָב סֶלָה׃
רַשִׁ״י
בני איש. בני אברהם יצחק ויעקב הקרוים איש, באברהם נאמר (בראשית כ׳:ז׳) השב את אשת האיש, ביצחק נאמר (שם כד) מי האיש הלזה ביעקב נאמר (שם כה) איש תם: עד מה כבודי לכלימה. עד מתי אתם מבזים אותי (שמואל א כ״ב:ט׳) הראיתם את בן ישי, (שם כה) מי דוד ומי בן ישי, (שם כב) בכרות בני עם בן ישי, (שם כ) כי בוחר אתה לבן ישי, אין לי שם: תבקשו כזב. תרדפו למצוא כזבים כגון הזיפים שמלשינים עלי ולי היו מראים שלום וכיוצא בהם דילטורין שהיו בימי שאול (שם כג) הלא דוד מסתתר בגבעת החכילה וכן הרבה:
אִבְּן עֶזְרָא
בני - אמר רבי משה הכהן ז"ל: כי זה המזמור ככתוב למעלה וידבר עם בני איש בעבור גבהות לבם בבחרותם, עד מתי שמתם כבודי לכלימה ולא יעמוד זה שאביתם ולא יקום ולא יהיה, כי באמת תבקשו כזב. ועל דעת רבי משה: שהוא מדבר על עוזרי אבשלום.
מְצוּדַת דָּוִד
בני איש. אתם בני אדם גדולים עד מתי תהפכון כבודי לכלימה ר״ל במקום הכבוד הראוי אלי תכלימו אותי וכאומר הלא משפט החשובים לכבד את מי הראוי לכבוד תאהבון ריק. מוסב על עד מה לומר עד מתי תאהבון לדבר דברי ריק וכזב מבלי הפסק:
מְצוּדַת צִיּוֹן
איש. ר״ל גדול וחשוב וכן הלא איש אתה (שמואל א׳ כ״ו): עד מה. עד מתי כמו עד מה ה׳ תאנף (לקמן ע״ט):
ד
וּדְעוּ כִּי־הִפְלָה יְהוָה חָסִיד לוֹ יְהוָה יִשְׁמַע בְּקָרְאִי אֵלָיו׃
אִבְּן עֶזְרָא
ודעו כי הפלה ה' - כמו: אשר יפלה ה' הבדיל והודיע מי שהוא חסידו, כי ישמע בקראו אליו.
מְצוּדַת דָּוִד
ודעו. תנו לב לדעת כי כמו שהבדיל ה׳ את כל חסיד להיות לו ולחלקו כ״כ הבדילני לחלקו וישמע בקראי אליו ולא תוכלו לו:
ה
רִגְזוּ וְאַל־תֶּחֱטָאוּ אִמְרוּ בִלְבַבְכֶם עַל־מִשְׁכַּבְכֶם וְדֹמּוּ סֶלָה׃
רַשִׁ״י
רגזו. חרדו מלפני הקב"ה ואל תחטאו: אמרו בלבבכם על משכבכם. השיבו על לבבכם שהזהיר הקב"ה על כך:
אִבְּן עֶזְרָא
רגזו - בעבור שיכלימוהו תחת כבודו וידברו כזב עליו, אמר רגזו מהשם, פחדו כמו: אל תרגזו בדרך, כי המלך שואל הלעגות שלו. ויש אומרים: כי חשבתם כזב בלבבכם אל יצא מפיכם וזה איננו נכון. וכתוב: דובר אמת בלבבו, לב חורש מחשבות און, ודבור הלב הוא העיקר והלשון איננו, רק מליץ בין הלב ובין השומעים, רק הפירוש הוא שתחשבו בלבבכם בלילות על משכבכם, שאין לכם עסק בני אדם ולא תדברו כזב ביום, וזהו: ודומו סלה.
מְצוּדַת דָּוִד
רגזו. חרדו מה׳ ואל תחטאו בי לדבר עלי כזב: אמרו וגו׳. בהיותכם על משכבכם שהיא עת אשר מחשבות האדם פנוים מן הטרדה אז חשבו בלבבכם אשר הכזב הוא רע בעיני המקום ושתקו לעולם מדבר כזב:
מְצוּדַת צִיּוֹן
רגזו. ענין תנועת הרעדה כמו שמעו עמים ירגזון (שם ט״ז): ודמו. ושתקו כמו וידום אהרן (ויקרא י׳):
ו
זִבְחוּ זִבְחֵי־צֶדֶק וּבִטְחוּ אֶל־יְהוָה׃
רַשִׁ״י
זבחו זבחי צדק. הצדיקו מעשיכם והרי אתם כמקריבים זבחים: ובטחו אל ה'. שישפיע לכם טובה ואל תחטאו לו בשביל ממון שאתם מצפים לקבל שכר מאת שאול:
אִבְּן עֶזְרָא
זבחו זבחי צדק - הם השלמים שהם קרבים אמוריהם לא בעבור אשם, או חטאת או עולה על הלב, שהיא המחשבה ואין טענה מן אז תחפוץ זבחי צדק עולה וכליל, כי הטעם ועולה כנגד ראובן ושמעון. וטעם זבחו – הניחו דברי ריק והודו לשם, שנתן נעמו לכם.
מְצוּדַת דָּוִד
זבחו. הצדיקו מעשיכם ויחשב לה׳ כזבחים ואז בטחו בו כי יש תקוה ולמה תכזבו בו להחניף לשאול בעבור להנות ממנו הנאות ממון הלא טוב לחסות בה׳:
ז
רַבִּים אֹמְרִים מִי־יַרְאֵנוּ טוֹב נְסָה־עָלֵינוּ אוֹר פָּנֶיךָ יְהוָה׃
רַשִׁ״י
רבים אומרים מי יראנו טוב. רבים מישראל יש שרואין רשעים בעושר ובשלוה ואומרים מי יראנו טוב להיות עשירים ומשיגי תאוה כאלו: נסה עלינו. הרם עלינו לנס את אור פניך לשון הרימו נס (ישעיהו ס״ב:י׳) ארים ניסי ל"א נסה עלינו רפנבל"ר בלעז כמו (זכריה ט׳:ט״ז) אבני נזר מתנוססות אבל אני איני מקנא בהם כי שמחה נתונה בלבי מעת דגנם ותירושם רבו בטוח אני אם למכעיסים כך לעושי רצונו על אחת כמה וכמה לעתיד לבא שהוא יום קבול שכרם:
אִבְּן עֶזְרָא
רבים - שב להזכיר דברי מבקשי כזב, כי בהיותי בצרה אני ואנשי אומרים מבקשים כזב עלי ועל אנשי. מי יראנו טוב - יש אומרים: כי מלת נסה – מהפעלים עלומי הלמ"ד נס והיה ראוי על משקל וראה ועשה ובא על דרך שהוא, כמו: ואשעה בחוקיך. ונכון הוא להיות הה"א כמו האל"ף והסמ"ך כמו השי"ן. יש פעלים שנקראים עלומי העי"ן, כגון כל הפעלים של שתי אותיות, כגון: קם שב, והם כלם כמו שיאמר: קום שוב שאות האמצעית עלומה, שהיא נגד העין של פעל. ונכון להיות הה"א כמו האל"ף והסמ"ך כמו השי"ן על דרך: ישא ה' פניו אליך וכמו: הנסה דבר אליך תלאה.
מְצוּדַת דָּוִד
רבים. ראיתי רבים מתאוים ואומרים מי הוא אשר יראנו טוב ר״ל חושקים עושר רב: נסה. הרם עלינו אור פניך אתה ה׳ למלאות תאותינו:
ח
נָתַתָּה שִׂמְחָה בְלִבִּי מֵעֵת דְּגָנָם וְתִירוֹשָׁם רָבּוּ׃
אִבְּן עֶזְרָא
נתתה - הם מתאוים שלא נראה טוב ואני הייתי שמח בראותי אותם בטוב. וטעם נתת – כי אתה נתתה לי לב טוב להתאות טוב לכל. ויאמר רבי יהודה בן בלעם: כי מעת דגנם הפוך, והאמת מעת רבו דגנם ותירושם. ואין צורך להפך דברים נאמרים ברוח הקדש.
מְצוּדַת דָּוִד
נתתה. אבל לא כן אני כי אתה ה׳ נתת בלבי להיות שמח בחלקי יותר מהרבים ההם השמחים מעת שרבו דגנם ותירושם:
ט
בְּשָׁלוֹם יַחְדָּו אֶשְׁכְּבָה וְאִישָׁן כִּי־אַתָּה יְהוָה לְבָדָד לָבֶטַח תּוֹשִׁיבֵנִי׃
רַשִׁ״י
בשלום יחדו אשכבה ואישן. אם היו ישראל בשלום יחדו עמי הייתי שוכב וישן בטח ולא הייתי ירא מכל צר ואויב: לבדד לבטח. כמו (דברים ל״ג:כ״ח) בטח בדד עין יעקב לשון מבטח ושקט הוא שאינו צריך להושיב גייסות עמו:
אִבְּן עֶזְרָא
בשלום - בלא פחד. וטעם יחדו – הרבים והוא עמהם. ומלת בדד – בלמ"ד, או בחסרונה שוה. וככה מלת לבטח – ויש בטח והנה ה' בדד ינחנו. ונכון הוא שהשם לבדו וככה זה או טעמו, או היו יחדו עמי, או הייתי לבדד והטעם לבדי תושיבני.
מְצוּדַת דָּוִד
בשלום. מבלי פחד אשכבה ואישן יחדיו תכופים זה לזה כי הדואג ומתפחד נגזלה שנתו לבל יוכלו לישן מיד כאשר ישכב אבל אני בטחתי בה׳ ולא אירא ולזה אשכב ואישן יחד סמוך זה לזה: כי אתה ה׳. המושל בכל ובידך הוא להושיב אותי בבטח מבלי פחד:
מְצוּדַת צִיּוֹן
לבדד. יחידי כמו בטח בדד (דברים ל״ג:כ״ח) ור״ל מבלי פחד כי המתפחד מתירא לשבת יחידי:
Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.