א
לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי־קֹרַח מִזְמוֹר׃
אִבְּן עֶזְרָא
למנצח, שמעו זאת כל העמים - זה המזמור הוא נכבד מאד, כי יש בו מפורש אור העולם הבא ונשמת החכמה שלא תמות.
ב
שִׁמְעוּ־זֹאת כָּל־הָעַמִּים הַאֲזִינוּ כָּל־יֹשְׁבֵי חָלֶד׃
רַשִׁ״י
שמעו זאת כל העמים. לפי שמזמור זה מיוסד על בני אדם הבוטחי' בעשרם אמר כל העמי' שכלם צריכים ייסור: חלד. היא הארץ על שם שהיא נושנת וחלודה, רדוייל"ייא בלע"ז, ורבותינו פירשו על שם החולדה שהיא ביבשה ואינה בים דתנו רבנן כל שיש ביבשה יש בים חוץ מן החולדה:
אִבְּן עֶזְרָא
שמעו - זה הדבר שהוא יודיע, הוא כולל לכל חי שנפח השם באפיו נשמת חיים, על כן: האזינו כל יושבי חלד.
ג
גַּם־בְּנֵי אָדָם גַּם־בְּנֵי־אִישׁ יַחַד עָשִׁיר וְאֶבְיוֹן׃
רַשִׁ״י
גם בני אדם. בני אברהם שנקרא האדם הגדול בענקים (יהושע י״ד:ט״ו) בני ישמעאל ובני קטורה: גם בני איש. בני נח שנקרא איש צדיק (בראשית ו׳:ט׳):
אִבְּן עֶזְרָא
גם - ככה אקרא בני אדם שאין להם מעלה, או שיש להם שהם נודעים וזה טעם ובני איש -העשירים והאביונים.
מְצוּדַת צִיּוֹן
בני אדם. המון העם: בני איש. הגדולים שבהם כמו הלא איש אתה (ש״א כו):
ד
פִּי יְדַבֵּר חָכְמוֹת וְהָגוּת לִבִּי תְבוּנוֹת׃
רַשִׁ״י
והגות לבי. מחשבות לבי, תבונות הם:
אִבְּן עֶזְרָא
פי - בא ללמד על כל חכמה נעלמה מהם וחכמי הלב יזכירוה בדרך חידה. וטעם והגות והתבונות – שהגה לבי.
מְצוּדַת דָּוִד
והגות. מחשבות לבי המה דברי תבונה ר״ל מלבד הדברים הנגלים שיש במה שאדבר הנה יש בהם עוד דברים נסתרים מה שאחשוב בלבי:
ה
אַטֶּה לְמָשָׁל אָזְנִי אֶפְתַּח בְּכִנּוֹר חִידָתִי׃
רַשִׁ״י
אטה למשל אזני. לדברי תורה שנקראת משל הקדמוני (שמואל א כ״ד:י״ד): אפתח. לכם חידתי זאת בכנור וזו היא החידה למה אני צריך לירא בימי רע ביום פקודת עול לפי שעון עקבי יסובני עונות שאני דש בעקב שאני מזלזל בהם שהם בעיני עברות קלות הם מרשיעות אותי בדין וכל שכן העשירים:
אִבְּן עֶזְרָא
אטה - אדבר זאת החכמה בדרך משל, כמו: לא יראו אור, כצאן לשאול שתו, ובעבור כי החידה סתומה גם סגורה, על כן אפתח. וטעם בכנור – כי זה המזמור יזמר בו. ויתכן להיות טעם אטה, גם אני אטה אזני למשל. והטעם: גם אוכיח נפשי.
מְצוּדַת דָּוִד
אטה למשל אזני. דברי המשל הם כמו כצאן לשאול שתו ולא יראו אור ואמר גם אני אטה אזני להם כאומר לא לזולת לבד אזכיר ואזהיר כי גם את עצמי עמהם: אפתח בכנור חידתי. כי החידה היא סגורה וסתומה ואמר אפתח סתימת החידה ואפרשה עם הכנור שאזמר בה כי בהכרעת הנגון יובן הדברים:
ו
לָמָּה אִירָא בִּימֵי רָע עֲוֺן עֲקֵבַי יְסוּבֵּנִי׃
אִבְּן עֶזְרָא
למה - הטעם למה איגע לקנות הון בעבור יראתי ימי הזקנה כאשר כתוב: עד אשר לא יבואו ימי הרעה והם ימי הזקנה, כי בתחלה החל בבחרותיך. עון עקבי - דבק עם למה אירא והטעם כי בקנותו ההון אולי אצטרך לבקשו מדרך שיקרנו עון. והטעם: שאלך בדרך לא ישרה ואותו העון לעולם סביבי יהיה, כאילו אמר למה אירא בימי רע ולמען עון רגלי יסובני.
מְצוּדַת דָּוִד
למה אירא. וזהו דברו למה אירא וגו׳ ר״ל על מה אירא כשיבוא הרע בעולם והלא על כי העונות אשר אני מזלזל בהם לדושם בעקב רגליהם הם המסבבים אותי ובעבורם אני מתפחד פן ע״י אלכד ברעה:
ז
הַבֹּטְחִים עַל־חֵילָם וּבְרֹב עָשְׁרָם יִתְהַלָּלוּ׃
רַשִׁ״י
הבוטחים על חילם. ומה בצע בממונם הלא:
אִבְּן עֶזְרָא
הבוטחים - אמר רבי משה: כי הוא פועל למלת אירא. ואין לו טעם. והנכון: כי הבוטחים תחלת דבר והטעם הנה הבוטחים על חילם – עשרם, כמו: עשה לי את החיל הזה.
מְצוּדַת דָּוִד
הבוטחים. ר״ל א״כ כ״ש האנשים התולין בטחונם ברוב עשרם ומתהללים בה כ״ש שיש להם להתפחד כי הלא דרכם להרבות זלזול בעונות ולדושם בעקב הרגל:
ח
אָח לֹא־פָדֹה יִפְדֶּה אִישׁ לֹא־יִתֵּן לֵאלֹהִים כָּפְרוֹ׃
רַשִׁ״י
אח. לא יוכל לפדות את אחיו בממונו לפי שאם באים לפדות איש את אחיו יתיקר פדיון נפשם מכל הון לפיכך על כרחו חדל הוא לעולם מלפדותו:
אִבְּן עֶזְרָא
אח - אמר רבי יונה: כי טעמו אחד. ואחרים אמרו: כי טעמו כמו ואמור אח. והנכון בעיני: כי אח פעול והאיש הוא הפועל כאילו אמר: הנה העשירים לא יוכלו לפדות אחיהם גם נפשם מהמות וזה הממון מה יועילנו?! והנה הוא אין איש פודה אחיו מהמות ולא עוד רק גם נפשו, על כן ויקר פדיון. והטעם: וחדל שלא יהיה זה לעולם.
מְצוּדַת דָּוִד
אח וגו׳. כאומר הנה באמת סכלות גדול הוא לבטוח בעושר כי הלא אין איש יוכל לפדות בממון את אחיו מן המיתה ואף כופר נפש עצמו לא יוכל ליתן:
ט
וְיֵקַר פִּדְיוֹן נַפְשָׁם וְחָדַל לְעוֹלָם׃
רַשִׁ״י
ויקר. (שיחיה לנצח ולא יראה השחת) ומנחם חברו לשון מניעה כמו אוקיר אנוש מפז (ישעיה יג) והלכתי עמכ' בחמת קרי (ויקרא כו), כלומר וימנע פדיון נפשם:
מְצוּדַת דָּוִד
ויקר. להפדות את הנפש הוא דבר יקר ולא סוף דבר שיקר הוא אלא אפי׳ שחדל הוא לעולם ואינו נמצא כלל:
מְצוּדַת צִיּוֹן
ויקר. דבר אשר תקשה מציאותו קרוי יקר וכן ודבר ה׳ היה יקר (ש״א ג):
י
וִיחִי־עוֹד לָנֶצַח לֹא יִרְאֶה הַשָּׁחַת׃
מְצוּדַת דָּוִד
ויחי. אף אם הרבה יחיה וכי יחיה עוד לנצח ולא יראה כלל את השחת ומהו א״כ בטחון העושר:
יא
כִּי יִרְאֶה חֲכָמִים יָמוּתוּ יַחַד כְּסִיל וָבַעַר יֹאבֵדוּ וְעָזְבוּ לַאֲחֵרִים חֵילָם׃
רַשִׁ״י
כי יראה חכמים ימותו. ואין ניצולין מן המות לפיכך ע"כ הוא חדל ליגע ולטרוח על פדיון אחיו: חילם. ממונם, בחכמים נאמר מיתה שאינם מתים בעה"ז אלא הגוף בלבד ובכסיל ובער נאמר אבידה:
אִבְּן עֶזְרָא
כי - והלא יראה חכמים ממנו ימותו בכל דור, והזכיר מות עם החכמים ויאבדו עם הכסיל והבער כי ילכו לאבדון והכסיל הולך דרך עקשות, והבער שלא יבין כמו הבהמה ושניהם יאבדו. חילם - כנגד הבוטחים על חילם.
מְצוּדַת דָּוִד
כי יראה. עם כי יראה שכל בני העולם עומדים למיתה החכם יהיה או סכל ובמותם יעזבו עושרם לאחרים אשר לא עמלו בו:
יב
קִרְבָּם בָּתֵּימוֹ לְעוֹלָם מִשְׁכְּנֹתָם לְדֹר וָדֹר קָרְאוּ בִשְׁמוֹתָם עֲלֵי אֲדָמוֹת׃
רַשִׁ״י
קרבם בתימו לעולם. מחשבותם לבנות להם בתים שיתקיימו לעולם: קראו בשמותם. את בתיהם שהם בונים למען יהיה להם לזכרון ויקרא שם העיר כשם בנו חנוך (בראשי' ו') אנטיוכס בנה אנטוכיא סליקוס בנה סליקיא:
אִבְּן עֶזְרָא
קרבם - יש אומרים: כי הוא הפוך קברם והוא הבית הנקרא בית עולמו. וטעם: קראו בשמות שבנו בנינים על קברם. ויש אומרים: כי טעם קרבם, כמו: וקרב איש במחשבתם שיעמדו בתימו. ולפי דעתי: שהוא חסר בי"ת, כאילו הוא בקרבם. והטעם: בקרב האחרים שעזבו להם חילם, והטעם לא נשאר להם זכר רק שיאמר זה בית פלוני וזה המגדל בנה פלוני, וזה טעם קראו וכל זה לא יועיל.
מְצוּדַת דָּוִד
קרבם. עכ״ז יחשבו בקרב לבם אשר בתיהם תתקיים לעולם: קראו. קוראים שמם על אדמתם לומר שהיא אדמת פלוני כאלו יחיו לנצח ותהיה בידם:
יג
וְאָדָם בִּיקָר בַּל־יָלִין נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ׃
רַשִׁ״י
ביקר. לשון יקר ותפארת, (סא"א): נמשל. לשון משל: נדמו. לשון דממה:
אִבְּן עֶזְרָא
ואדם - יש אומרים: כי ביקר - זה היקר שלו שהוא הממון לא ילין עמו במותו, רק יעזבנו ויהיה בל ילין כמו: נפשו בטוב תלין והנה האדם נמשל כבהמות שימותו גם הם במותם. נדמו - נכרתו. והירושלמי אמר: נמשל האחד שהוא הפרט נדמו הכלל.
מְצוּדַת דָּוִד
ואדם ביקר. הלא אין האדם בוטח ביקר עשרו שילין עמו עד הבוקר וא״כ מה הוא העושר: נמשל. הבוטח בעשרו הוא נמשל לבהמות ודומים אליהם בחסרון הדעת והענין כפול לדמיון גמור:
יד
זֶה דַרְכָּם כֵּסֶל לָמוֹ וְאַחֲרֵיהֶם בְּפִיהֶם יִרְצוּ סֶלָה׃
רַשִׁ״י
כסל. שטות: ואחריהם בפיהם ירצו סלה. והבאים אחריהם ידברו בהם ויספרו בפיהם מה אירע לראשונים: ירצו. לשון הרצאת דברים, רטרירונ"ש בלע"ז, וחז"ל פירשו זה דרכם של רשעים שסופם אבודים אבל כסל למו חלב יש להם על כסליהם ומכסות את כליותיהם ואינן יועצות אותם לשוב מרעתם ושמא תאמר שכחה היא להם על ששכחו שסופם למות ת"ל ואחריהם בפיהם ירצו כלומר יום אחריתם תמיד בפיהם ואין חרדים ממנו:
אִבְּן עֶזְרָא
זה ואחריהם - הם בניהם ירצו ללכת בדרך זה. וטעם בפיהם – כי הם יצוום ככה. ויש אומרים: הם ירצו את עונם.
מְצוּדַת דָּוִד
זה דרכם. כן מנהגם להחזיק לעצמם את הכסילות הזאת להתהלל עם העושר ולבטוח בה: אחריהם. אף בניהם הבאים אחריהם גם המה ירצו לעולם באמרי פי אבותיהם להתהלל עם העושר:
טו
כַּצֹּאן לִשְׁאוֹל שַׁתּוּ מָוֶת יִרְעֵם וַיִּרְדּוּ בָם יְשָׁרִים לַבֹּקֶר וצירם [וְצוּרָם] לְבַלּוֹת שְׁאוֹל מִזְּבֻל לוֹ׃
רַשִׁ״י
כצאן לשאול שתו. כצאן המתאסף לדיר כן הם לשאול: שתו דגשות התי"ו במקום תי"ו שנייה לשאול שותתו לשון שתותיה של שאול למדרגה התחתונה וכן שתו בשמים פיהם (לקמן ע"ג) גם הוא לשון שתות, קבעו בשמים פיהם לשונם הרע: מות ירעם. מלאך המות יאכלם, ואל תתמה על לשון אכילה זו שכן מצינו במקום אחר (איוב י״ח:י״ג) יאכל בדיו בכור מות, ל"א לשון רציצה כמו הירוע ברזל (ירמיה טו): וירדו בם ישרים לבקר. ליום הגאולה כשיזרח בקרם של ישראל יהיו רודים בהם כמו שנא' ועסותם רשעים וגו' (סוף מלאכי): וצורם לבלות שאול. צורתם של רשעים תבלה את השאול, גיהנם כלה והם אינם כלים: מזבול לו. מהיות להם מדור והקב"ה מוציא חמה מנרתקה ומלהטת אותם שנאמ' (שם) וליהט אותם היום הבא, ורבותינו פירשו מזבול לו על שפשטו ידיהם בזבול שהחריבו את בהמ"ק:
אִבְּן עֶזְרָא
כצאן, שתו - כמו: שתו בשמים פיהם. והטעם: שמו עצמם במחשבתם שהם כצאן. מות ירעם - כי סופם לטבח. וירדו בם ישרים - זה אחר מותם והם ארבעה יסודים שאינם מורכבים: שהאש מורכבת בו תשוב אל האש, והרוח אל הרוח, והמים אל המים, והעצמות שהם ממתכונת העפר אל העפר. טעם לבקר – כנגד ילין והטעם אחר חצי יום אז יחלו. וצורם – כמו וצורותם וכמוהו: כתבונם עצבים כתבונתם . והטעם: כי השאול, שהוא למטה ששם הגוף הוא יכלה הצורה. וטעם מזבול – מהזבול שהוא דר בו כל אחד, משם יבוא לו הכילוי. ורבי משה אמר: כי תחסר מלת הרודים וישרים שלא יוכלו בני אדם להמלט. ורבי יונה אמר: מזבול לו, משפט שמים על כל אחד.
מְצוּדַת דָּוִד
כצאן. ועומדים המה למיתה לכלות הנפש עם הגוף כמו הצאן הנאסף אל הדיר הגופות עם נפשותם כן יאספו כולם להשימם בשאול והמות ישברם מכל וכל כי בקבר תכלה הנפש עם הגוף: וירדו. אף בחייהם כאשר יבוא עתם ימשלו בם הישרים בבוא עת בקרם וזריחתם: וצורם. וחזקם יובא להרקב בשאול ולא ישאר מהם מאומה לא מהגוף ולא מהנפש: מזבול לו. מן המדור שלו יובא אל השאול:
מְצוּדַת צִיּוֹן
שתו. שמו: ירעם. ישברם: וירדו. וימשלו: וצורם. מלשון צור ור״ל חזקם לבלות. מלשון בליה ורקבון: מזבול. ענין מדור כמו בית זבול לך (מ״א ח):
טז
אַךְ־אֱלֹהִים יִפְדֶּה נַפְשִׁי מִיַּד־שְׁאוֹל כִּי יִקָּחֵנִי סֶלָה׃
רַשִׁ״י
אך אלהים יפדה נפשי. אבל אני שהטיתי למשל אזני, אלהים יפדה נפשי שלא אלך אל שאול כי יקחני בחיי ללכת בדרכיו:
אִבְּן עֶזְרָא
אך - כבר הזכרתי בספר כי הנפש והנשמה והרוח שם אחד לנשמת אדם העליונה העומדת לעד ולא תמות ונקראה נפש גם רוח, בעבור שלא תראה לעין כי אם עם אלה, ובעבור היותו המשורר מלא רוח חכמה ומכתב השם חרות על נשמתו, על כן אמר: אך אלהים יפדה נפשי מיד שאול, שלא יתכן שהוא אומר שלא ימות כשאר בני אדם, כי מי גבר יחיה ולא יראה המות, וזה טעם יקחני, שתדבק נשמתו בנשמה העליונה שהיא נשמת השמים וכמוהו: כי לקח אותו אלהים ואחר כבוד תקחני.
מְצוּדַת דָּוִד
מיד שאול. לבל תכלה נפשי עם הגוף בקברי: כי יקחני סלה. את נפשי יקח להיות גנוזה עמו למעלה עד עולם:
יז
אַל־תִּירָא כִּי־יַעֲשִׁר אִישׁ כִּי־יִרְבֶּה כְּבוֹד בֵּיתוֹ׃
אִבְּן עֶזְרָא
אל - ושב עוד להוכיח עצמו באשר החל. אטה למשל אזני - או יוכיח המשכיל אם כן אל תירא אם היית בלא הון ותקנה לעשיר.
יח
כִּי לֹא בְמוֹתוֹ יִקַּח הַכֹּל לֹא־יֵרֵד אַחֲרָיו כְּבוֹדוֹ׃
אִבְּן עֶזְרָא
כי, יקח הכל - אפילו חלק ממנו, כדרך: ונפשנו יבשה אין כל. והנה בתחלה הזכיר כי ההון לא ימלטנו ממות ועתה יזכיר כי לא יועיל אחרי מותו, והטעם כי אם יקנה חכמה תועילנו אחר מותו, כי אין תועלת בהון רק בחייו שיאכל וישתה, וזה טעם: כי נפשו בחייו יברך.
מְצוּדַת דָּוִד
הכל. כלל וכלל לא וכן ולרש אין כל (ש״ב יב): לא ירד. אל הקבר:
יט
כִּי־נַפְשׁוֹ בְּחַיָּיו יְבָרֵךְ וְיוֹדֻךָ כִּי־תֵיטִיב לָךְ׃
רַשִׁ״י
כי נפשו בחייו יברך. הרשע מברך את נפשו בחייו ואומר שלום עליך נפשי לא יאונך שום רעה אבל אחרים אין אומרים עליו כן: ויודך כי תיטיב לך. ואתה אם תשמע לדברי הכל יודוך כי תטיב לנפשך לישר את דרכך:
אִבְּן עֶזְרָא
ויודוך - הטעם העני והעשיר. כי תיטיב לך - יאמר למשכיל שתבקש מה שיהיה לך טוב באחרונה, על כן אחריו.
מְצוּדַת דָּוִד
כי נפשו. הוא לבד ברך נפש עצמו בימי חייו ואמר שלום יהיה לי אבל לא נתברך מזולת אבל אתה כאשר תטיב מעשיך להיטיב לך בעוה״ב אז הכל יודוך:
כ
תָּבוֹא עַד־דּוֹר אֲבוֹתָיו עַד־נֵצַח לֹא יִרְאוּ־אוֹר׃
רַשִׁ״י
תבא עד דור אבותיו. כשתשלים ימיך ותמות תבא ותראה את דור הרשעים אבותיו של רשע נידונים בגיהנם אשר עד נצח לא יראו אור:
אִבְּן עֶזְרָא
תבוא - שב אל נפשו של העשיר ככתוב למעלה. עד דור אבותיו - שהיו כמוהו בלא חכמה. עד נצח לא יראו אור - זהו השכר ותענוג הנשמה לאור באור אדוניה, שנתנה והוא לקחה וככה בספר בן גוריון יקרא אור העולם הבא, אור הגדול וכבר הזכרתי טעמו.
מְצוּדַת דָּוִד
תבוא וגו׳. כאשר תבוא להשכיל אף עד גמול דור אבותיו אשר ג״כ היתה כל חמדתם לאסוף הון אז תבין שעד נצח לא ראו אור עוה״ב:
כא
אָדָם בִּיקָר וְלֹא יָבִין נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ׃
רַשִׁ״י
אדם ביקר ולא יבין. דרך החיים נתונה לפניו שאם ילך בה הרי נכבד אינו מבין את הטוב:
אִבְּן עֶזְרָא
אדם - אמר רבי יהודה הלוי: מנחתו משכבו כבוד ואדם ביקר בל ילין פירוש יש עם אדם יקר שלא ילין והטעם שלא ישכב וימות והוא כבוד הנשמה וכן אדם שלא למד לא יבין על כן כבהמות.
מְצוּדַת דָּוִד
אדם ביקר. ר״ל אף תבין כי האדם אשר הוא ביקר העושר ולא יבין לבל ישים בו כל חמדתו ולבטוח בו שהוא נמשל לבהמות ודומים להם ביתרון הדעת דמיון גמור:
Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.